קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי · דף יא ע"א
הניחא לר"ש דאזיל בתר ידיעה כו'. נראה דלאו למימר דהא דאזיל ר"ש בתר ידיעה יליף מקרא דמעם הארץ, דזה וודאי פשיטא ליה מסברא דהיכא דהידיעה היתה בשעת פטור אזלינן נמי בתר ידיעה לפוטרו. אלא הכי קאמר דקרא דמעם הארץ אתי לאשמעינן דנשיא לאו בר כשבה הוא. דהוי ס"ד דהתורה באה להחמיר עליו להביא שעיר. אבל היכא דאינו יכול להביא שעיר, כגון שחטא קודם שנתמנה, ה"א דבר חיובא הוא בכשבה ושעירה ואפילו ר"ש מודה בזה, כיון דבר חיוב כשבה נמי הוא, קמ"ל קרא דמעם הארץ דלאו בר כשבה הוא כלל, ואזלינן בתר ידיעה לפוטרו לגמרי לר"ש. וכן מתפרש אידך שינויא כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה והשלימו, דהוי ס"ד דמחוייב להביא כשבה. כיון דאינו יכול להביא שעיר, והתורה באה להחמיר עליו ולא להקל קמ"ל מעם הארץ פרט לנשיא, דבשעת נשיאתו לאו בר כשבה הוא כלל. ובזה א"ש הא דדרשינן פרט למשיח למעטו לגמרי בשגגת מעשה. ואמאי לא דרשינן נמי כמו בנשיא על העלם דבר, שאכל חצי זית כשהוא הדיוט בהעלם דבר וחצי זית כשנתמנה דלא מצטרפי. אבל בשגגת מעשה חייב בכשבה ושעירה, משום דאי נימא דבר כשבה הוא בשגגת מעשה. א"כ כי אכל בהעלם דבר לא גרע. ושפיר מצטרפי. אלא ע"כ לאו בר כשבה הוא כלל וק"ל:
קמ"ל כו'. ופירש"י דה"ה דהוי מצי למימר ס"ד נצטרף וניתי שעיר. ואין זה מובן, דזה לא הוי ס"ד כלל, כיון דבחצי זית ראשון לאו בר אתויי שעיר הוא. אלא לענין כשבה שפיר הוי ס"ד, משום דלא גרע מהדיוט, וכמו שכתבתי:
תיפשוט ליה מהא דאמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו הואיל ונדחה ידחה. והקשה מהרש"א ז"ל מאי ס"ד למיפשט מהא דר' יוחנן, דהא הכא דאם אכל כזית כשהוא הדיוט והפריש קרבן ונתמנה ודאי אינו נדחה. והיינו משום דבר קרבן הוא. וי"ל דלזה לא נדחה כלל להביא מה שנתחייב בשעה שהיה הדיוט. אבל בחצי זית דלא חל עליו החיוב כשהוא הדיוט, אלא אחר שעבר נגמר החיוב, ובין כך היה שעת פטור מכשבה, שפיר חשיב דיחוי. תדע דהא בהמיר דתו גופא לא נדחה ממה שאכל קודם שהמיר, וכי חזר בתשובה חייב להביא חטאתו, דלא אמר ר' יוחנן אלא בהפריש קרבן דקרבן אידחי. אבל אם לא הפריש קרבן גברא ודאי לא אידחי, וחייב להביא אחר שיחזור בתשובה. והיינו משום כיון דכבר נתחייב קודם שהמיר תו לא פקע חיובא מיניה. ולא קרי ליה הש"ס דיחוי אלא בחצי כזית, דבאמצע החיוב היה שעת פטור, ולפ"ז היכא דאכל חצי זית ואח"כ המיר וחזר בו. ואכל חצי זית ודאי פטור הוא ונדחה. כיון דבנתיים לא היה בר קרבן. וכן בנשתטה בנתים. ועיין במל"מ בהל' שגגות שהאריך בפרטי דינים אלו, ומצדד שם לומר דלאחר שעשה תשובה יתחייב גם על מה שחטא בעודו מומר. והוא פלא, דזה פשוט אם בשעת החטא פטור הוא מחטאת שוב לא יתחייב לעולם. אלא דאני נבוך אפילו בהא שחטא בשעת כשרות ונדחה בנתים וחזר ונראה אולי יש דיחוי, ופטור הוא לעולם. ומר' יוחנן דנקט והפריש קרבן אין ראיה, די"ל דרבותא קמ"ל, דה"א כיון דכבר הפריש הקרבן שוב לא ידחה, קמ"ל דאפ"ה נדחה. אבל אם לא הפריש קרבן ודאי דנדחה בימים שבנתיים.
אלא דנראה דבגברא לא שייך דיחוי. והראיה לזה מרבנן דמתני', דאמרי חטאו עד שלא נתמנו הרי אלו כהדיוטות. וחייב כהן משיח להביא אפילו על שגגת מעשה שחטא כשהיה הדיוט. אלמא דאינו נדחה אפילו אי לאו בר קרבן הוא. דהא משיח בשגגת מעשה לאו בר קרבן הוא כלל. ומש"ה נראה דלא מיבעי ליה אלא נשיאות מהו שתפסיק, אבל משיח פשיטא ליה דמפסקת בשגגת מעשה, כיון דלאו בר קרבן הוא כלל בשגגת מעשה. אבל אין צורך לזה, דבלא"ה משיח שעבר ג"כ אין עליו חיוב בשגגת מעשה כמ"ש לעיל. עכ"פ זה נראה ברור ופשוט דלא מיבעי ליה הכא אי מפסיק אי לא אלא בחצי שיעור, דצריך שיצטרפו. ומיבעי ליה כיון דהיה בנתים ימים של פטור אי מפסיקין אי לא. וע"כ לא מיבעי ליה אלא בנשיאות דבר קרבן הוא. אבל בשאר דיחוין כמו המרה או נשתטה או נתחרש בנתים פשיטא ליה דמפסקת, ולא מצאתי כעת דין זה מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. והנה יש להסתפק בהא דפשטא ליה להש"ס דחצי זית עד שלא נתמנה וחצי זית משנתמנה בהעלם אחד לא מצטרפי. ובחצי זית לאחר שנתמנה מספקא ליה אי מפסיק, לענין שני זיתים שלמים מה דינן, אם אכל כזית עד שלא נתמנה. וכזית משנתמנה ע"י העלם אחד. ואח"כ נודע לו על שניהם. ולכאורה נראה דחייב שתים. כשבה או שעירה על מה שאכל כשהוא הדיוט. ושעיר על מה שאכל בנשיאות. וכן לענין הפסקה אם אכל כזית קודם שנתמנה וכזית לאחר שעבר מנשיאות, אם נאמר כי היכי דמפסקת לענין צירוף ב' חצאי זיתים. ה"נ מפסקת לענין שיביא ב' חטאות על העלם אחד, ובזה דאין מביא אלא אחת מביא שעיר ומתכפר נמי מה שאכל קודם שנתמנה. ועוד כמה הלכתא גוברתא אתמר בירושלמי בפירקין לענין ידיעת ספק. ואין כאן מקום להאריך.
ויש להעיר מהא דאמרינן בכריתות (י"ז ע"ב) כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו חייב לחד מ"ד. והא התם היה בנתים שעת פטור. אלא דלא דמי, דגברא בר חיובא הוא, וימות החול לאו זמן חיוב הוא כלל, ושבת האחר עתיד לבא. ועיין במשנל"מ בפ"ה מה' שגגות שנסתפק אם אכל חצי זית ספק חלב ביוה"כ עם חשיכה וחצי זית במוצאי יוה"כ אם מצטרפין, ומסיק דלמ"ד דאין יוה"כ מכפר על חצי שיעור מצטרף. ולכאורה הא דמיא להא דאם אכל חצי זית כשהוא הדיוט וחצי זית כשהוא נשיא דלא (ומצטרפי) [מצטרפי] כיון דבשעת החצי זית ראשון היה שעת פטור משעיר, ה"נ כיון שאכל ספק חלב ביוה"כ דשעת פטור הוא מאשם תלוי תו לא מצטרף. וי"ל כיון דאינו מכפר על חצי זית לא מיקרי שעת פטור:
אכל ספק חלב ונודע לו על ספיקו כו', כי תיבעי אליבא דר"ש. נראה מדלא מיבעי ליה נמי אליבא דרבנן לענין צירוף, כגון אכל חצי זית ספק חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ואכל חצי זית אחר בספק אי מצטרפי לענין חיוב אשם תלוי, כיון שלא נשתנה לענין חיוב אשם תלוי. משמע דפשיטא ליה דלא מצטרפי, דלא חמיר ספק מודאי. וכיון דלא מצטרף לודאי לא מצטרף נמי לספק. וכי קמיבעי ליה לר"ש דאזיל בתר ידיעה, וכיון דהשתא נמי חייב אשם תלוי הרי היתה הידיעה בשעת חיוב, ולא נשתנה לענין זה. או דלמא הואיל ואישתני לודאי אישתני נמי לספק. אבל בירושלמי בפירקין (פ"ג ה"ב) איתא דלענין אשם תלוי מצטרפי חצי זית קודם שנתמנה וחצי זית אחר שנתמנה. וקאמר דמצינו ספיקו חמור מודאי. ולכאורה מבעיא דרבא נראה דלא כקושית הרשב"א ז"ל בכתובות דף מ"ב ע"ב בד"ה אימור שכתב דדוקא בקרבן אזיל בתר ידיעה לפטור, משום דלא ידע הי קרבן לאתויי. דאפילו יביא גדול לא יתכפר אם הוא מחוייב קטן. והא הכא דיכול להביא אשם תלוי, דהשתא נמי בר חיובא הוא באשם תלוי, ואפ"ה הואיל ואישתני לודאי אישתני נמי לספק. והתם נמי הואיל ואישתני לפוטרה מסקילה אישתני נמי מחנק. אף שהיא בת חיובא השתא בחנק. וצ"ל דהכא אתינן עלה מטעם שלא יהא ספק חמור מודאי ודו"ק.
והרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פט"ו ה"י) כתב להאי דינא דאכל ספק חלב ונודע לו לאחר שנתמנה לענין כה"ג, וע"ש בלח"מ שכתב על לשון הרמב"ם ז"ל לפיכך כו' דלר"ש מספקא ליה, ואין זה מובן, דבכה"ג ליכא ספיקא לר"ש כלל. דהא אישתני נמי לספק. דכה"ג אינו מביא אשם תלוי. ולכאורה יש לדקדק, אפילו לרבנן אמאי לא ניזל בזה בתר השתא, כיון דאי הוה אכל ספק חלב השתא היה פטור לגמרי. וע"כ לא קאמרי רבנן דחטאו עד שלא נתמנו הרי הן כהדיוטות ואזלינן בתר מעיקרא אלא לענין ודאי חלב, דהשתא נמי בר קרבן הוא. ואזלינן בתר מעיקרא בתר שעת חטאו שיביא כשבה. אבל היכא דהשתא שעת פטור הוא מנ"ל דאזלינן בתר מעיקרא לחיובא. וי"ל דע"כ רבנן אזלי בתר מעיקרא אפילו אי הוי עביד השתא הוי פטור לגמרי, דהא סתמא קתני חטאו עד שלא נתמנו הרי הן כהדיוטות וחייבים ומשמע אפילו חטא משיח בשגגת מעשה, דהשתא שעת פטור הוא אי עביד בשגגת מעשה ואפ"ה אזלינן בתר מעיקרא וחייב. אלא דיש להקשות מהא דתנן בסנהדרין פ' בן סורר (ע"א ע"ב) ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור, הואיל ואי עביד השתא היה פטור, אלמא דלכ"ע אזלינן בתר השתא לפטורא אם עתה הוא שעת פטור. וצריך לחלק דדוקא לענין מיתה אזלינן בתר השתא לפטורא, משום דעיקר החיוב הוא בשעת גמר דינו, ואי עביד השתא פטור הוא, מש"ה אין לגמור דינו לחיובא. אבל לענין קרבן לרבנן עיקר חיובא הוא אשעת חטאו, אלא דמחסר ידיעה, ומש"ה לא אזלינן בתר השתא אפי' אם עתה שעת פטור הוא.
אלא דבכתובות (מ"ה ע"א) גבי הא דתני שילא סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק, משום דאזיל בתר השתא, ופריך עלה ממוציא שם רע, דתניא היא וזוממיה בסקילה אפילו לאחר שבגרה. ומשני רב נחמן בר יצחק דתנאי היא רבנן ור"ש דהכא. והשתא לפי הנ"ל אין ראיה מדברי רבנן דאזלי בתר מעיקרא לענין קטלא. דהא אזלי בתר מעיקרא לענין קרבן אפי' אי עביד השתא פטור הוי, ובקטלא כה"ג לכ"ע לא אזלי בתר מעיקרא, כדתנן בסנהדרין. וצ"ל כמו שכתבו התוס' שם (ד"ה תנאי) דרב נחמן בר יצחק לא בא לשנויי אלא ברייתא דתני שילא דאזלינן בתר השתא בזה שפיר קאמר דתנאי היא, דכיון דאזיל ר"ש בתר השתא אפילו גבי קרבן כש"כ דאזיל בתר השתא לענין קטלא. אבל הא דאזלינן בתר מעיקרא גבי מוציא שם רע אתיא דלא כר"ש, אלא סברא בעלמא הוא דאזלינן בתר מעיקרא אף על גב דאישתני מיתתו כל היכא דהשתא בר חיובא הוא נמי באיזה מיתה שיהיה. ולמסקנא שם בכתובות מקרא דהנערה יליף לה הנערה שהיתה כבר. אלא דאכתי צ"ע ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק (ה' איסו"ב פ"ג ה"ד) לענין סרחה ואח"כ בגרה דאזלינן בתר מעיקרא ולא אמרינן הואיל ואשתני אישתני. וגבי ב"נ שבירך את ה' ונתגייר בימים הקדמוני' פסק (ה' מלכים פ"י ה"ד) דאזלינן בתר השתא, והואיל ואישתני אישתני, ופטור לגמרי. וי"ל דהתם אישתני דינו ואישתני מיתתו בזה לכ"ע אזלינן בתר השתא נמי ופטור הוא. וכי פריך הש"ס התם (סנהדרין ע"א ע"ב) לר' חנינא מהרג בן ישראל דחייב, ולא אמרינן הואיל ואשתני, הוי מצי לשנויי דר' חנינא ס"ל כר' שמעון דאזיל בתר השתא אפילו גבי קרבן לפוטרו לגמרי, אלא דניחא לי' להש"ס לאוקמא מילתא דר' חנינא אליבא דהילכתא. והיינו נמי טעמא דב"י אם הרג קודם שנתגייר דחייב כי השתא, משום דאישתני דינו, ומש"ה דיינינן ליה כי השתא, וכמו שכ' הלח"מ (בפ"ו) [בפ"י] (ה"ד) מה' מלכים ודו"ק:
מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו, ת"ק סבר כיון דהוי מומר לחלב הוי נמי מומר לדם, עיין בתוס' בחולין דף ה' (ע"ב ד"ה מעם הארץ) שהקשו הא לכ"ע מומר לדבר אחד לא הוי לכל התורה, ותירצו ב' תירוצים, הא' דמומר לאכול חלב היינו לכל איסורים, והב' משום דחלב ודם נאמרו בחד קרא, וסבר ת"ק כיון דהוי מומר לחלב הוי נמי מומר לדם. והא דלא אוכל דם משום דנפשו קצה בו. ויש לדקדק לתירוצם הב' דפליגי אי הוי מומר נמי לאכול דם א"כ אכתי תיקשי מאי בינייהו, דהא לת"ק אי הוי דריש נמי קרא דשב מידיעתו ג"כ אינו מביא על הדם, כיון דמומר הוא לאכול דם לא הוי שב מידיעתו, דהא מה שאינו אוכל במזיד היינו משום דנפשו קצה בו, ולר"ש נמי דס"ל דלא הוי מומר לאכול דם אפילו הוי דריש מקרא דמעם הארץ פרט למומר נמי היה מביא על הדם, כיון דלאו מומר הוא לדם. ולתי' הראשון נמי קשה, כיון דהוי מומר לכל האיסורין אמאי לא הוי נמי מומר לדם. ע"כ נראה לפרש דהש"ס דפריך מאי בינייהו הכי פריך, כיון דדרשא דשב מידיעתו כולי עלמא מודי, כדאמרינן בכמה דוכתי. א"כ למאי נ"מ יליף ת"ק מקרא דמעם הארץ, ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו, ת"ק דיליף פרט למומר. וכיון דהוי מומר לחלב לאו בכלל עם הארץ הוא, וחשיב מומר נמי לענין קרבן על הדם. ור"ש ס"ל דלא הוי מומר לדם, כיון דשב מידיעתו הוא גבי דם, ולא ממעטינן אלא מומר דאינו שב מידיעתו. ות"ק מחמיר הוא דאפילו שב מידיעתו נמי אימעיט, כיון דהוי מומר לחלב. ומה שהקשו התוס' והא לא הוי מומר לכל התורה, כדתניא שם דמקבלין מהם נדרים ונדבות. י"ל דשאני הכא כיון דמומר הוא לאיסור אחד ממחויבי חטאת ס"ל לת"ק דהוי נמי מומר לכל איסורי חטאת. ופריך הש"ס והאמר רבא דכ"ע מומר לחלב לא הוי מומר לדם אפילו גבי חטאת. ומסיק דפליגי במומר לתאבון לאותו דבר, לת"ק הוי מומר, ואימעיט מעם הארץ. ולר"ש בר חיובא הוא, כיון דאי משכח התירא אכיל חשיב שב מידיעתו.
והנה בחולין (ה' ע"א) אמרינן דמומר לעבודת כוכבי' ולחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה, ולא מקבלין מיניה נדרים ונדבות. ונראה דגם ר"ש מודה בזה, דכיון דמומר לעבודת כוכבי' הוא לא חשיב שב מידיעתו לכל איסורים. אבל במומר לדבר אחד משאר איסורים בזה לכ"ע לא הוי מומר לכל התורה אפילו להכעיס, מדלא תני בברייתא אלא עבודת כוכבי' ושבת. אבל לתיאבון גם לאותו דבר פליגי ת"ק ור"ש, לת"ק מומר הוא, ולר"ש גם לאותו דבר בר חיובא הוא כיון דשב מידיעתו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מע"ק (ה"ד) ובפ"ג מהלכות שגגות (ה"ז) דלדבר אחר לא הוי מומר אפילו להכעיס, ולאותו דבר פסק כת"ק דאפילו לתיאבון הוי מומר. וכמו שכ' הכ"מ בפ"ג מהל' מעה"ק, והיינו לחומרא, דכיון דמומר הוא לאותו דבר אימעיט מעם הארץ אף על פי דשב מידיעתו הוא. אבל מ"מ היכא דלא הוי שב מידיעתו אף על גב דלא הוי מומר בהא קי"ל נמי כר"ש דאינו מביא חטאת.
וכדאמרינן בכמה דוכתי, והיותר מפורש דהילכתא הכי הוא בשבועות דף כ"ו (ע"ב) דמיבעיא להו התם בנשבע על ככר שלא לאכלה אם מצטער עליה ואכלה בשגגה מהו, ואמר רבא תנינא, השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן, אלמא דהכי הילכתא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ג מהל' שבועות. ובזה מיושב קושית הלח"מ בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ב' שהקשה על מה שפסק הרמב"ם כר' יוחנן דאין צריך שישגוג בלאו. וע"כ קרא דאשר לא תעשינה אתי לדרשא דשב מידיעתו כדאיתא בפ' כלל גדול (שבת ס"ט ע"א). וכיון דפסק כת"ק אלמא דלא דרשינן קרא דאשר לא תעשינה להכי. וע"כ אתי למילף דבעינן שגגת לאו ע"ש. ולפמש"כ ניחא, דתרווייהו צריכי, מקרא דמעם הארץ ילפינן היכא דהוי מומר לאותו דבר אפילו שב מידיעתו דפטור, ומקרא דאשר לא תעשינה ילפינן היכא דלא הוי מומר אלא דלא שב מידיעתו כהאי גוונא דשבועות, אלא דמה שפירש הרמב"ם ז"ל התם בעיא דמצטער היינו שדומה שמותר לאוכלו מפני הצער, וזה חשיב לא שב מידיעתו. כיון דלא שגג בעיקר האיסור, אלא דימה דמפני הצער מותר, וכמו שכתב הלח"מ, צ"ע טובא, א"כ העובד מאהבה ומיראה אמאי חייב לאביי (סנהדרין ס"א ע"ב), הא לא שב מידיעתו הוא כיון שידע באיסור ע"א. אלא שדימה דמיראת אדם מותר, ומה בין זה לאוכל ככר מפני הצער.
והנה בהא שפסק הרמב"ם ז"ל דלהכעיס נמי מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה. יש לדקדק, כיון דהוא ז"ל פסק בפ' ד' מהלכות רוצח (ה"י) דמומר להכעיס אפיקורוס הוא משמע דהוי מומר לכל התורה כולה. וי"ל לענין קרבן לא הוי מומר לכל התורה כולה. ולפיכך נראה דה"ה לענין שחיטה אפילו הוי מומר להכעיס בדבר אחר לא חשיב מומר לענין שחיטה, ואם עמדו ע"ג וראו ששחט יפה שחיטתו כשירה. אבל בש"ע (יו"ד) סי' ב' (סע"ב) פסק דמומר להכעיס אפילו לדבר אחר שחיטתו פסולה. וכן כתב הר"ן ז"ל בריש חולין (א' ע"א בדפי הרי"ף). אלמא דחשבינן ליה כעובד כוכבים לכל דבר. וא"כ אמאי לא יחשב מומר לכל התורה גם לענין קרבן. ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים, דמומר להכעיס לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה, מדלא תני בברייתא (חולין ה' ע"א) אלא המנסך ומחלל שבת. ומגי' הברייתא חוץ מן המומר לנסך כו'. ולא משני התם בחולין דהא דתני חוץ מן המומר היינו להכעיס בדבר אחד דהוי מומר לכל התורה. אלא ש"מ דאפילו להכעיס לא הוי מומר לכל התורה בדבר אחד. וא"כ מ"ש לענין שחיטה דחשיב כעובד כוכבים. והכ"מ בפ"ד מהל' שחיטה (הי"ד) כתב על מה שפירש"י (חולין ד' ע"ב ד"ה מומר) מומר לערלות היינו שמבעט במצוה, וכתב שם דדעת הרמב"ם ז"ל אינו כן, דמבעט הוי אפיקורוס ושחיטתו נבילה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם. ואין דבריו ז"ל מוכרחים, דהא כתב שם באלו האפיקורסין שכתב בהל' תשובה, ושם (ה' תשובה פ"ו ה"ט) לא כתב דנקרא אפיקורס אלא מומר וא"כ אין שחיטתו נבילה. ועיין בלח"מ ז"ל שם בהל' תשובה (פ"ג ה"ז) שהאריך ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מהא דאמר ר' יוחנן (ע"ז כ"ו ע"ב) דמומר להכעיס אפיקורוס הוא. ועיין בטור וב"י בזה (יו"ד סימן ב') ובדברי הש"ך ז"ל (שם סקט"ז). והיה נראה לומר דלענין קרבן שאני דאם הוי מומר להכעיס בדבר אחד מ"מ שב מידיעתו הוא בשאר איסורין. אבל לענין שחיטה כיון שהוא מומר להכעיס לאו בכלל ישראל הוא. אבל זה אינו, לא מיבעי למ"ד הטעם בשחיטת עובד כוכבים הוא משום לאו בר זביחה הוא, א"כ אי נימא דמומר להכעיס נמי לאו בר זביחה הוא פשיטא דגם לענין קרבן הוי מומר לכל איסורין. אלא אפי' לטעם הרמב"ם ז"ל (פיהמ"ש חולין פ"א מ"א) משום דסתם מחשבתו לעבודת כוכבים ה"נ במומר, כיון דחיישינן למחשבתו לעבודת כוכבים אמאי לא יחשב מומר נמי לענין קרבן לכל איסורין. ומדברי פי' המשנה להרמב"ם ז"ל בפ"ק דחולין (שם) משמע כדברי הכ"מ, דכל שהוא עובר על המצוה אחת דרך קלות הרי הוא אפיקורס ושחיטתו נבילה. והיה נראה דהיינו מדרבנן. וכשיטת הב"ח ז"ל. אבל מה"ת (דאי) לא הוי מומר לכל התורה.
והר"ן ז"ל בריש חולין (א' ע"א בדפי הרי"ף) כתב דשלשה מיני מומר הם, אוכל נבילות לתיאבון. ושלא לתיאבון ושלא להכעיס. ולהכעיס. לתיאבון סגי בבדיקת סכין, שלא לתיאבון ושלא להכעיס בעינן עוד שיעמוד מתחילה ועד סוף, ושחיטתו כשירה, דבר זביחה הוא. אבל להכעיס אפילו לדבר אחד לאו בר זביחה הוא. ושחיטתו פסולה בכל גווני. נראה מדבריו ז"ל. דהא דמחלקינן בברייתא בין שאר איסורין לעבודת כוכבים, דבדבר אחד בשאר איסורין לא הוי מומר לכל התורה. ובעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה. היינו שלא לתיאבון ושלא להכעיס. אבל להכעיס אפילו בדבר אחד משאר איסורין הוי מומר לכל התורה. וכמ"ד דלהכעיס אפיקורוס הוא. וגם לדבריו ז"ל תיקשי אמאי לא אוקים הש"ס בחולין (ה' ע"א) הא דתני חוץ מן המומר היינו להכעיס, ובדבר אחד משאר איסורין. ועמ"א (או"ח) סימן (י"ט) [ל"ט] (סק"ג). ועוד דלשיטתו הא דאמרינן לקמן איזהו מומר דסתמו צדוקי הוי. הוי אומר זה האוכל נבילות וטריפות כו'. ונהי דמשום שנפשו קצה בהן אינו עושה לתיאבון. אבל אכתי מנ"ל דעושה להכעיס, אלא משמע דכל שאינו עושה לתיאבון מסתמא להכעיס הוא עושה. וכן משמע מהא דאמרינן בע"א (כ"ו ע"ב) אהא דקאמר ר"י שם אני שונה. ולשני כאן במומר לתיאבון כאן במומר להכעיס. ומשני מומר להכעיס אפיקורוס הוא. ולשיטת הר"ן ז"ל אמאי לא משני דהיינו במומר שלא לתיאבון ושלא להכעיס. ויש לומר דלא ניחא ליה למימר כל שאינו להכעיס. מ"מ מפשטיה דהש"ס נראה דליכא אלא ב' חילוקים, או לתיאבון או להכעיס.
והנה הרמב"ם ז"ל כתב (ה' שחיטה פ"ד הי"ד) דלענין שחיטה אפילו מומר לתיאבון בדבר אחד צריך בדיקת סכין. משום דחשוד גם על השחיטה. וכבר עמדו הראשונים ז"ל ע"ד מה טעם, הא לתיאבון ודאי לא הוי מומר לכל התורה. וע"כ צ"ל כמו שכתב הרא"ש ז"ל (חולין פ"א סימן ז') כיון דמומר הוא לדבר אחד אפילו לתיאבון תו לא טרח אהיתרא אפילו בשאר איסורין במידי דאית ביה טרחא. אלא דיש להקשות מהא דאמרינן שם בריש חולין (ג' ע"ב) אביי לא אמר כרב אשי, דלא ס"ל הא דרבא. ולדבריו נהי דלא ס"ל הא דרבא היכא דהוי מומר לאותו דבר. מ"מ אמאי לא מוקי במומר לדבר אחד. דבזה כ"ע מודים דסגי בבדיקת סכין. ובשלמא אי נימא דמומר לדבר אחר שוחט אפילו לכתחלה א"ש, דלא מצי למימר דאתי לאתויי ערל כדתניא בברייתא, משום דלא אשכחן ביה דיעבד. ולא יתיישב הא דתני ושחיטתן כשירה. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שפיר אשכחן ביה לכתחילה ודיעבד. וצ"ל דמילתא דפשיטא היא, ולא איצטריך לאתויי, אף על גב דבברייתא תני לה. וע"כ צ"ל כן, לפי מה שנראה מדברי התוס' בעירובין (ריש) פרק הדר (ס"ט ע"א ד"ה אי כר"מ) דאביי ס"ל כר"מ דאמר מומר לד"א הוי מומר לכל התורה כולה, וכדמוקמינן לאביי דאמר (סנהדרין כ"ז ע"א) אוכל נבילות להכעיס כר"מ גבי עד זומם. וא"כ אביי ודאי הוי מצי לאוקמי לאתויי ישראל מומר לדבר אחד. ודוחק לומר דלר"מ לא מהני בדיקת סכין. אלא דכבר כתיבנא בסנהדרין פרק זה בורר דאביי לא ס"ל כר"מ בהא דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. ע"ש. ונראה דגם לר"מ דס"ל חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה הוא אינו אלא משום חשדא, ומדרבנן. דאל"כ מאי עביד בקרא דמן הבהמה להביא בני אדם שדומין לבהמה (חולין ה' ע"א) לקבל מהן קרבנות. כיון דס"ל מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה. אלא ש"מ דמדרבנן בעלמא קאמר, אבל מה"ת לא הוי מומר לכל התורה. אלא דבעירובין (ס"ט ע"א) לא משמע כן, בהא דקאמר איזהו מומר זה המחלל שבת בפרהסיא. ופריך אי ר"מ, הא אמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה אפי' באחד משאר איסורין נמי, ומאי קושיא דלמא איזהו מומר מה"ת קאמר. וי"ל דהכי פריך, כיון דאמרת דמחלל שבת מומר הוי ע"כ היינו משום דס"ל דלר"מ בדבר אחד הוי מומר לכל התורה. א"כ בכל אסורין נמי. אבל למסקנא גם לר"מ לא הוי מומר לדין תורה אלא חשוד, וכן משמע מלישנא דרבא דאמר דכ"ע מומר לחלב לא הוי מומר לדם. משמע דליכא למ"ד דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה. העולה מכל הנ"ל דבין מומר לתיאבון בין מומר להכעיס לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה. ודין האמור בש"ע דשחיטתו פסולה בכל גווני צ"ע. ולמאי דפסק הרמב"ם ז"ל דאפיקורוס הוא יש לדקדק קצת מאי טעמא דרבא דאמר (סנהדרין כ"ז ע"א) דמומר להכעיס כשר לעדות. הא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות (פ"א ה"ו) דהאפיקורסין לא הוצרכו חכמים למנותן בפסולי עדות ופשיטא שהן פסולין. ולקמן יבואר עוד בזה אי"ה.
ואכתי נשאר לבאר מ"ש להרמב"ם ז"ל דלא נקרא מומר אלא אם הוא מפורסם בה והורגל לעבור עליה כמ"ש בהל' מע"הק (פ"ג ה"ד). ומשמע דבפעם אחת לא נקרא מומר. ולא נודע מקורן של דברים. ונראה דיצא לו מהא דממעטינן (חולין ה' ע"ב) מומר מקרא דמעם הארץ ומומר אינו בכלל עם הארץ. ומשום חד זימנא לא מיקרי יוצא מן הכלל. אלא דוקא אם הורגל ומפורסם בה. אז הוא אינו בכלל עם הארץ. אלא דלכאורה זה אינו אלא לת"ק דיליף מקרא דמעם הארץ. אבל לר' שמעון דהטעם הוא משום דלא הוי שב מידיעתו א"כ אפילו בחד זימנא נמי לא הוי שב מידיעתו. ולמאי דכתיבנא דהרמב"ם ז"ל ס"ל לתרווייהו, לדרשא דמעם הארץ וגם שיהיה שב מידיעתו, א"כ בשלמא במומר לתיאבון א"ש דבעינן שיהיה רגיל בה, משום דחשיב שב מידיעתו. ואין מקבלין ממנו אלא מטעם מומר ומומר לא הוי אלא אם רגיל בעבירה. אבל להכעיס אפילו בחד זימנא לא יקבלו ממנו, דלא הוי שב מידיעתו. וי"ל דבחד זימנא לא מיקרי נמי לא שב מידיעתו, דשמא עשה תשובה, ובשעה שאכל פעם שניה בשוגג שמא שב מידיעתו הוא. אבל כיון שהורגל בה ודאי לא שב מידיעתו הוא. וכ"ז אינו אלא היכא דעבר פעם אחת ואח"ז עבר פ"ש, בזה אמרינן שמא עשה תשובה. אבל היכא דבאותו פעם שעשה במזיד נעלם ממנו הדבר ועשה בשוגג, ודאי חשיב לא שב מידיעתו. כיון דבשעה זו עשה במזיד. ובזה א"ש דברי התוס' בשבועות דף י"ז (ע"א) ד"ה טימא עצמו במזיד שכתבו דאם שכח אח"כ לא הוי שב מידיעתו. ועיין במל"מ ז"ל פ"ג מהל' שגגות שכתב להוכיח מדברי התוס' דשבועות דלאותו דבר לא בעינן ג' פעמים והוא (עד) [על דרך] מה שכתב בכמה מקומות דלא מיקרי מומר אלא בג' פעמים, ובעירובין (ס"ט ע"א תוד"ה הוציא) מוכח מ"ד דאפילו לאותו דבר לבטל רשות לא הוי מומר בפעם אחת שחלל שבת. עיין בריש פרק הדר. ע"כ כמ"ש דמומר לא מיקרי אלא בכמה פעמים. ובשבועות הוא מחמת דלא שב מידיעתו הוא בשעת מעשה. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי, מש"כ הרמב"ם ז"ל (ה' שחיטה פ"ד הי"ד) גם לענין שחיטה כן, דלא בעינן בדיקת סכין אלא במומר. ולא ידענא טעמא מאי, כיון דהתם מטעם חשוד אתינן עלה. וחשוד ודאי הוי אפילו בפעם אחת. ובשלמא בחשוד לשאר עבירות דבעי בדיקת סכין להר"מ ז"ל יש לומר דדוקא היכא דהוי מומר לשאר עבירות אז חיישינן ליה גם לשחיטה. אבל בפ"א שנחשד לשאר עבירות לא הוי חשוד לשחיטה. אבל אכל נבילות פ"א דהוי חשוד לאותו דבר למה יוכשר בלא בדיקת סכין הא הוי חשוד לאותו דבר. והב"י (יו"ד סימן ב') כתב באמת דלאותו דבר לא בעינן כמה פעמים. ומדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' עדות (ה"ז) נראה דהא דבעינן מומר דוקא היינו שלא יהא נאמן אפילו על של אחרים אלא ע"י בדיקת סכין. אבל אם לא עבר אלא פעם אחת נאמן הוא על של אחרים, כיון דגם בעיניו לאיסור יחשב.
והנה המל"מ ז"ל צידד לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דבעבודת כוכבי' ובחילול שבת הוי מומר בפעם אחת, ודלא כשיטת התוס' ז"ל, ובאמת יש לדקדק לפמש"כ דהא דבעינן ג' פעמים לענין שחיטה היינו שלא יהיה נאמן כלל אפילו בשל אחרים. א"כ בעבודת כוכבים ושבת דהוי חשוד לכל התורה הוי כחשוד לאותו דבר. א"כ הראיה שהביאו דבעינן ג"פ מהא דא' ר"ל (חולין ל"ט ע"א) השוחט לזרוק דמה לעבודת כוכבים דמותרת, ופירש"י ז"ל דמותר באכילה, אלמא דלא הוי מומר בפעם אחת. ולפי הנ"ל אמאי מותרת באכילה אפילו בפעם אחת, כיון דחשוד הוא לעבודת כוכבים חשוד הוא נמי לקלקל בשחיטה. וי"ל דמיירי שראו אחרים ששחט כהוגן. ועפ"ז יש ליישב דברי התוס' בע"א דף (כ"א) [כ"ו] (ע"ב) בד"ה איזהו (אפיקורס) [מין] וכו', שכ' דהא דתניא שחיטת אפיקורוס אסורה היינו באדוק בעבודת כוכבים ביותר. אבל ישראל העובד עבודת כוכבי' אין שחיטתו שחיטת אפיקורוס. והביאו ראיה מהא דר"ל דאמר מותרת. והוא תמוה, דהא קי"ל דמומר לעבודת כוכבים אסור לאכול משחיטתו אפילו אינו אדוק ודלא כרב ענן (חולין ד' ע"ב). וכן הקשה ידידי ורעי הרב הגדול מוהר"ר יעקב מאיר ני'. ולפירוש הנ"ל ניחא, דנהי דקי"ל אסור לאכול משחיטתו היינו משום דהוי מומר לכל התורה. אבל מ"מ בר זביחה הוא, ואם עמדו אחרים ע"ג וראו ששחט כהוגן שחיטתו מותרת. ובהכי מיירי הא דר"ל, אבל אם אדוק ביותר הוי אפיקורוס, ולאו בר זביחה הוא, ושחיטתו פסולה בכל גוונא, אלא דאכתי דבריהם צ"ע, דכיון דאפילו עובד עבודת כוכבים לא מיקרי אפיקורו' אלא באדוק ביותר, א"כ כש"כ בשאר דברים להכעיס למ"ד דהוי אפיקורוס דבעינן שיהי' אדוק בהם. ומהא דפריך מברייתא דאכל פרעוש או יתוש אחד לא משמע כן, דמאי קושיא, דהא דהוי אפיקורו' היינו באדוק בהן. והא דתני דהוי מומר היינו בפעם אחד, וכדתניא אכל פרעוש אחד. ומברייתא זו תיקשי נמי לדברי הראשונים דלא הוי מומר אלא בכמה פעמים, והכא תניא בהדיא דאפילו בפרעוש אחד הוי מומר. ויש להאריך עוד בזה הרבה, אבל לא רציתי, כי אין נמצאין כעת ספרי הראשונים ת"י לעיין, ע"כ לא כתבתי בזה אלא הערות דברים בעלמא:
איזהו מומר דבסתמו צדוקי הוי אומר אכל נבילות וטריפות כו'. וכ' התוס' בע"א שם (כ"ו ע"ב ד"ה וחד) דנבילה היינו שמתה מחמת חולי וטריפה היינו נשברה מפרקתה, ולא משמע כן בבכורות סוף פ' כל פסולי המוקדשים (ל"ז ע"א) דלסתם טריפה קרי ליה רשב"א שם דבר שנפשו קצה בו ויי"נ חשיב לה התם בדברים שאין הנפש קצה בהם. ועיין בתוס' שם (ד"ה ויין נסך) שדקדקו מהא דאמרינן כאן דיי"נ סתמו אפיקורוס הוי. והיה נראה דבכל אלו סתמו להכעיס, משום דשכיחי התירא. וכיון דהוא רגיל באיסור סתמו להכעיס. ובתוספתא (הוריות פ"א ה"ד) חשיב נמי אוכל בשר חזיר והמחלל שבת והמנסך בהדי כל הני. ועיין בתוס' בע"א שם (כ"ו ע"א ד"ה וחד) שהקשו למ"ד דלהכעיס הוי מומר מהאי ברייתא דמפרש לה ר"י דהוי צדוקי. ותירצו דמפרש איזהו מומר להכעיס לענין הכרזה ולמאי דכייל לה בתוספתא בהדי מחלל שבת ומנסך א"א לפרש כן, דהא במנסך אפיקורוס נמי הוי, ויש ליישב. ומהא דתני לה להאי ברייתא בתוספתא דמכילתין משמע קצת דאמומר האמור לענין קרבן קאי דאימעיט מעם הארץ, וחשיב כל הני שב"א פרושים מהם, והרגיל בהם לאו בכלל ב"א הוא והוי מומר לכל הקרבנות, אבל לא משמע כן בגמרא:
גמרא איכא בינייהו כלאים דרבנן. עיין בתוס' בעירובין פרק הדר דף ס"ט (ע"א ד"ה כאן) שכ' לפירש"י שם בדרבנן הוי מומר. והקשו ע"ז מהא דכותים היו מבטלים רשות קודם שגזרו עליהם אף על גב דלא זהירי במילי דרבנן. ותמיה לי שלא הביאו סוגין, דפליגי תנאי בהא אי הוי מומר במילי דרבנן. ומשמע דאפילו צדוקי הוי לריבר"י. ובאמת צריך עיון גם משחיטת כותי דכשר כשישראל עומד ע"ג קודם גזירה. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שחיטה ובלח"מ שם:
יכול נשיא שבט כנחשון ת"ל מכל מצות ה' כו', מי שאין על גביו אלא ה' כו'. נראה דנשיא שבט לא אימעיט אלא היכא דאיכא מלך על גביהם. אבל אם אין מלך אפילו נשיא שבט מביא שעיר. דבשבטו אין ע"ג אלא ה' כו', ולא בעינן דווקא מלך, כדמוכח מהא דבעי רבי כגון אני, ורבי ולא היה אלא נשיא, וכן אמרה תורה אשר נשיא יחטא. וגם לא בעינן שיהיה מושל על כל ישראל, אלא כל שהוא מושל בשבטו ואין עליו מושל אחר מיקרי נשיא לענין זה. וכדמוכח מהא דתניא מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לענין כו'. והנה התוס' כתבו בסנהדרין פ' כה"ג (כ' ע"ב ד"ה מלך) לחד תירוצא דכל האמור בפרש' שופטים לא הותר אלא למי שמלך בא"י על ישראל ויהודה ומאת המקום. אבל כגון אחאב שמלך על ישראל לבד, ושלא מאת המקום, לא הותר בכל אלו הדברים האמורים בפרשת מלך. ולכאורה לא משמע כן מסוגין, דלדבריהם דלא נאמרה פרשת מלך במלכי ישראל. א"כ האימה מפניהם לאו מצוה היא, ולא קרינן ביה אין ע"ג אלא ה' כו'. אלא נראה דהדבר תלוי בעם, וכל שקבלו עליהם אותו למלך מחוייבים לסור אל משמעתו. וגם בהם הדבר תלוי להורידו מגדולתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"א) שדוד כל הימים שברח מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט, אף על פי שנמשח תחילה ע"ש הדיבור. וכן משמע פשטיה דקרא מקרב אחיך תשים עליך מלך, דשימת המלך תלוי בעם. אבל בירושלמי במכילתין (פ"ג ה"ב) איתא דהא דמלכי ישראל מביאין שעיר היינו עד יהוא בן נמשי, שנאמר (מ"ב י', ל') בני רבעים ישבו לך על כסא. אבל מכאן ואילך בלסטיות נטלוהו. משמע דמלך ישראל שמלך בחזקה לא נאמר בו כל דיני מלך, וחשיב כהדיוט. ומדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים נראה דלא נקרא מלך ישראל לכל הדברים הנאמרים בפרשה אלא מלך שהועמד ע"פ נביא כמו ירבעם. ומבואר בדבריו שם בפ"א הלכה ח' נביא שהעמיד מלך מישראל כו' הרי זה מלך. משמע דמלכי ישראל שעמדו שלא ע"פ נביא אין להם דיני מלך. וכן מסתבר, דהמלוכה נתנה לזרע דוד המלך ע"ה לבד וכל המורד בו ובזרעו כאילו מורד בשכינה (עיין ב"ר צ"ד, ט') ע"כ לא היה להם בארץ ישראל רשות מצד עצמ' להמליך מלך אחר אם לא ע"פ נביא, כמו ירבעם ויהוא בן נמשי דמשמיא הוא דאסכימו. ומה שפי' רש"י ז"ל בד"ה מה להלן שאין על גביו וכו' דבמלך משתעי קרא, דכתיב שום תשים עליך. מדבריו ז"ל נראה דקרא לא מיירי אלא במלך ממש דנאמר בו שום תשים. ולפ"ז צ"ע בנשיא דאין עליו דין מלך. ואם מחל על כבודו כבודו מחול למה יתחייב בשעיר. וצ"ל דמ"מ אין על גביו כו' אף על פי שיכול למחול, ודו"ק: