אור ברסלב

קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שלישי

פרק שני

דף י ע"א

גמ' שיכול והלא דין הוא ומה נשיא כו'. יש לדקדק מאי ק"ו הוא זה, הא משוח שעבר עדיין בקדושתו קאי לכל דיני כהונה גדולה, כדתנן לקמן (י"א ע"ב). ומש"ה מביא פר אפילו אחר שעבר, אבל נשיא שעבר הרי הוא כהדיוט, והיכי מצינן למילף חד מחבריה. ועוד למה לי קרא כלל למשוח שמביא לשעבר ולנשיא שהוא כהדיוט, תיפוק ליה מסברא, כיון דזה בקדושתו קאי וזה בטלה קדושתו. ואין לומר דהא גופא בעי למילף אי בקדושתו קאי אי לא, דא"כ מאי מועיל לזה חומר של שגגת מעשה.

והרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פט"ו ה"ז) כ' באמת בטעמא דמתניתין דמש"ה משוח שעבר מביא פר לפי שאין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יוה"כ. ונשיא שעבר הרי הוא כהדיוט. וכן משמע בירושלמי בפרקין (פ"ג ה"א) דטעמא דמתניתין כן הוא. דאמר משיח שחטא אין מעבירין אותו, ויליף מקרא דכי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה', מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו לעולם. ועיין בקרבן אהרן דף ל"ז מה שפירש באלו הק"ו. ומה שנראה קצת מתוך דבריו לחד פירושא דמשוח שעבר מביא על שגגת מעשה היא תמוה, דלא מצינו פר בשגגת מעשה. ובאמת לא ידענא מנ"ל דאין משוח שעבר מביא כשבה על שגגת מעשה. וע"כ צ"ל כיון דבקדושתו קאי הרי הוא ג"כ בכלל מיעוטא דמעם הארץ פרט למשוח. והרמב"ם ז"ל כתב הטעם בפי' המשניות דכהן משוח שנמשח בשמן המשחה קדושתו אינה בטילה. אבל נשיא אינו נמשח אלא הראשון. ולפ"ז לר"מ דאמר (לקמן י"ב ע"א) מרובה בגדים נמי יביא פר אטו אם עבר יהיה דינו כהדיוט:

כיון דלא נמשח. אלא נראה דכהונה גדולה שקדושתו לשמים אינה בטילה ממנו לעולם. וכיון שעלה לא ירד. אבל נשיאות שהיא התמנות על הציבור ואין בה קדושה כ"כ כי עבר ממנה בטלה לגמרי והרי הוא כהדיוט. והיינו הא דאמרינן ביומא (י"ב ע"ב) ובמגילה (ט' ע"ב) לר' יוסי שני אינו ראוי לכהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין, דאין קדושתו מסתלקת ממנו. והתוס' שם (יומא שם ד"ה כהן גדול) הקשו כיון דמדאורייתא הוא כה"ג. למה לי טעמא דמעלין בקדש. וכתבו דכה"ג מסתלק בפה להחשב ככהן הדיוט. והביאו ראיה לזה מירושלמי דמכילתין. וקשה לי, א"כ משוח שעבר מחמת מומו אמאי הוא ככה"ג לטומאה ולהזהר על האלמנה, יסלקיהו ויותר בכולם. ועוד כיון דבע"מ הוא ממילא הוא מסולק. אלא ודאי משמע דקדושתו אינה מסתלקת ממנו לעולם. ולפמ"ש ניחא, דהיינו טעמא משום מעלין בקדש ולא מורידין. והא דאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) וידע בן אלם שהוסע מן הכהונה, היינו שלא לעבוד עבודת כה"ג, אבל קדושתו נשאר עליו. והנה בענין שלא להוריד כתב הרמב"ם ז"ל בהל' כלי המקדש (פ"ד הכ"א) דבכל שררה אין מורידין מגדולה לקטנה משום מעלין בקודש. אלא דבדבר של שררה אם הורידוהו בטלה מעלתו. אבל בכה"ג כיון שהוא קדוש אין קדושתו מסולקת ממנו אפילו אחר שעבר. וכמ"ד בירושלמי בפירקין (פ"ג ה"א) דיליף מקדוש יהיה לך כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו. ולקמן בשמעתין יתבאר עוד אי"ה:

ר"ש אומר אם נודע להם כו' בירושלמי (פ"ג ה"ב) איכא למ"ד דמש"ה משנתמנו פטורין משום שהגדולה מכפרת. ולפ"ז לא פליג ר"ש ארישא בנשיא שחטא ונודע לו לאחר שעבר. אבל לאידך מ"ד שם דהטעם הוא משום דאין חטאו וידיעתו שוין. פליג נמי ארישא, וכמו שפירש"י ז"ל, וכן מבואר בש"ס דילן דהאי טעמא עיקר, כמבואר לעיל במכילתין ובכתובות (מ"ה ע"א):

רבא אמר פרט לנגעי רוחות. לא מצאתי דבר זה מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. ונראה דמפרש דר' יהודה פליג בזה עליה דר"ש, וס"ל דנגעי אונסין נמי מטמא:

פרט לנשיא שנצטרע. פירש"י ז"ל דלא כר' יוסי דאמר לעיל מי שבא לידי עניות, ונשיא שנצטרע לא בא לידי עניות. ולא הבנתי, דהתם לענין שמיעת הקול וביטוי שפתים שפיר י"ל כיון דאינו בא לידי עניות פטור הוא. אבל מנ"ל דפליג ר' יוסי לענין שעיר נשיא, דנעשה חפשי מן הנשיאות, והרי הוא כהדיוט. וכבר כתבתי לעיל דבעיא דרבינא לעיל לא נתבררה אצלי. ועוד יתבאר בזה לקמן:

כוכב אחד לשבעים שנה כו', עיין מהרש"א ז"ל בח"א. ויש לפרש עוד כי בא להורות איך דרכי ה' ישרים, וכל הולך בה יגיע למחוז חפצו לקנין השלימות, ובמלאת לו שבעים שנה יגיע לשלום למחוז חפצו בסגולתו אשר סיגל בתורה ומע"ט, מה שאין כן עניני הזמן וחמדתו, אשר העיקר הוא לאסוף הון המדומה, ולתאותו יבלה כל ימיו לרדוף אחריו לירד הימה, אולי ימצא שמה כל תאותו. אבל אחר כל יגיעתו הגדולה לא ישיג תאותו, כי יבא כוכב המתעה וישיבנו לאחור. ויהיה להבל ולריק כל עמלו אשר עמל כל ימי חייו. ולזאת אין טוב לאדם כי אם לעמול בתורה ובמצות. ומיום אל יום יתקרב אל מחוז חפצו הטוב, וזכות תורתו היא כאניות סוחר להביא ממרחק לחם לומדיה, כדי שיהיו פנוים ללומדה. ולזה שאל ר"ג את ר' יהושע כ"כ חכמה יש בידך ואתה עולה בספינה, כי למה נצרכת לירד באניות אחר פרנסתך אם כ"כ חכמה יש בידך, וכבר נאמר (קהלת ז', י"ב) והחכמה תחיה (את) בעליה, והיא היתה כאניות סוחר לכלכל את לומדיה. והשיב לו ר"י אל תתמה על החפץ, כי כבר אמרו ז"ל (מו"ק כ"ח ע"א) מזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא. כי שני תלמידים יש לך ביבשה ויודעים לשער כמה טיפות יש בים, יכוין כי גודל התמדתם בתורה היא עד שהם משערים כל טיפה וטיפה מהים. היינו שסופרין כל רגע ורגע, ולא יפנו לירד אל ים חמדת הזמן אפילו על רגע אחת, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש, אלא שאין לתמוה ע"ז, שכל זה נעשה כדי שיקבלו שכרם משלהם בעוה"ב. ולא כל אדם זוכה לשתי שולחנות. ומעטים המה אשר יהיו במדריגה הזאת שלא יצטרכו לבוא לידי שום נסיון אפילו בעוה"ז, ויראו עולמם הטוב בחיי העוה"ז ג"כ. ואלו הדברים דרש רב נחמן בר רב חסדא, אשרי הצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים כו', היינו שזה שבח הוא לצדיקים שיעברו עליהם נסיונות בעוה"ז, כדי שיותן להם שכרם משלם לעוה"ב. ולזה אמר רבא מי סני להו לצדיקי דאכלי תרי עלמא, כי השבח היותר גדול הוא מי שזוכה לראות עולמו הטוב גם בחייו. וכמו שמצינו בגדולי הראשונים ז"ל אשר לסוף ימיהם באו למדריגה הזאת, כמו ר"ע שהיה עולה בסולמות של זהב:

דף י ע"ב

מאי דכתיב כי ישרים דרכי כו'. אחר שביארו ז"ל דרכי העוה"ז איך הם קרובים להתעות באו לבאר עוד כי גם בדרכי ה' לא כל אדם ילך בטח, כי אם הצדיקים אשר הולכים בתום. אבל פושעים יכשלו גם בהם, כי גם בדרכיהם הטובים עיניהם לבוא אל מחוז חפץ תאוותן, ומשל ללוט ושתי בנותיו. ועולא ורב נחמן בר יצחק באו לבאר שבח הצדיקים כי הוא בתכלית ההיפוך, כי צדיקים אפילו בלכתם בדרכי הרשעים במחשבתם הטובה ינחם ה' ויבאו אל מחוז חפצם הטוב. וכמעשה תמר ויעל אשת חבר הקני. וכמו הרשעים מרוב אוות נפשם ברע לא ירגישו בטוב אפילו בעשותם מעשה הטוב, כמו לוט. כן להיפך הצדיקים אפילו בעשותם מעשה הרע כמו יעל אשת חבר הקיני לא ירגישו ברע מרוב חפצם בתכלית הטוב. וזהו שאמרו טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. והנה רב נחמן בר יצחק דרש מקרא דיעל דעבירה לשמה גדולה ממצוה שלא לשמה, מדכתיב תבורך מנשים כו', משמע דעדיף מעשה יעל, אף דהפועל לא טוב היה, מ"מ כיון שעשתה זאת לשמה בלי הרגש שום דבר רע, מדרך כל הנשים אף על פי שמצוה היא מ"מ יעלה לרגל המצוה איזה הנאה גשמית, אשר זה יקרא שלא לשמה. ופריך והאמר רב יהודה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות כו', ומשני אימא כמצוה שלא לשמה. ולכאורה קשה, הא מקרא דתבורך מנשים כו' משמע דעבירה לשמה עדיפא. אבל הדברים מבוארים, כי באמת יש בעבירה לשמה מעלה וחסרון. ובמצוה שלא לשמה מעלה וחסרון. בעבירה לשמה המעלה היא שאינו מרגיש בנפש שום רע. אבל יש חסרון ג"כ, שאם ח"ו ירגיל בזה תפעל בו פעולות הרעות טבע הרגשת הרע בנפש. ומצוה שלא לשמה הוא להיפוך, כי בראשית פעולתו יש לו מעט הרגש רע. אבל אם יתמיד בפועל הטוב תהפך טבעו והרגשת נפשו רק בטוב.

ובזה יובן כי לא ניחא להש"ס למימר דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, כיון שיש מעלה במצוה שלא לשמה להרבות בפועל טוב. משא"כ בעבירה לשמה. ומש"ה אמר אימא כמצוה שלא לשמה. כי בזה יש מעלה וחסרון ובזה ג"כ כמו כן, וקרא דתבורך מנשים נמי ניחא, דבפעם הראשון גדולה מעלת עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה בהרגש הפנימי. אבל לענין זה מצוה שלא לשמה עדיף שפעולת הטוב מצד עצמה תהפך טבע עושיה לטוב, כי ע"י פועל הטוב יקנה בחי' הטוב בנפש. ובלק יוכיח, שעשה עבודה לשמים, אם כי היתה בתכלית הכוונה שלא לשמה עכ"ז קנה לעצמו מעט טוב, עד שזכה שיצתה ממנו רות:

דף יא ע"א

הניחא לר"ש דאזיל בתר ידיעה כו'. נראה דלאו למימר דהא דאזיל ר"ש בתר ידיעה יליף מקרא דמעם הארץ, דזה וודאי פשיטא ליה מסברא דהיכא דהידיעה היתה בשעת פטור אזלינן נמי בתר ידיעה לפוטרו. אלא הכי קאמר דקרא דמעם הארץ אתי לאשמעינן דנשיא לאו בר כשבה הוא. דהוי ס"ד דהתורה באה להחמיר עליו להביא שעיר. אבל היכא דאינו יכול להביא שעיר, כגון שחטא קודם שנתמנה, ה"א דבר חיובא הוא בכשבה ושעירה ואפילו ר"ש מודה בזה, כיון דבר חיוב כשבה נמי הוא, קמ"ל קרא דמעם הארץ דלאו בר כשבה הוא כלל, ואזלינן בתר ידיעה לפוטרו לגמרי לר"ש. וכן מתפרש אידך שינויא כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה והשלימו, דהוי ס"ד דמחוייב להביא כשבה. כיון דאינו יכול להביא שעיר, והתורה באה להחמיר עליו ולא להקל קמ"ל מעם הארץ פרט לנשיא, דבשעת נשיאתו לאו בר כשבה הוא כלל. ובזה א"ש הא דדרשינן פרט למשיח למעטו לגמרי בשגגת מעשה. ואמאי לא דרשינן נמי כמו בנשיא על העלם דבר, שאכל חצי זית כשהוא הדיוט בהעלם דבר וחצי זית כשנתמנה דלא מצטרפי. אבל בשגגת מעשה חייב בכשבה ושעירה, משום דאי נימא דבר כשבה הוא בשגגת מעשה. א"כ כי אכל בהעלם דבר לא גרע. ושפיר מצטרפי. אלא ע"כ לאו בר כשבה הוא כלל וק"ל:

קמ"ל כו'. ופירש"י דה"ה דהוי מצי למימר ס"ד נצטרף וניתי שעיר. ואין זה מובן, דזה לא הוי ס"ד כלל, כיון דבחצי זית ראשון לאו בר אתויי שעיר הוא. אלא לענין כשבה שפיר הוי ס"ד, משום דלא גרע מהדיוט, וכמו שכתבתי:

תיפשוט ליה מהא דאמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו הואיל ונדחה ידחה. והקשה מהרש"א ז"ל מאי ס"ד למיפשט מהא דר' יוחנן, דהא הכא דאם אכל כזית כשהוא הדיוט והפריש קרבן ונתמנה ודאי אינו נדחה. והיינו משום דבר קרבן הוא. וי"ל דלזה לא נדחה כלל להביא מה שנתחייב בשעה שהיה הדיוט. אבל בחצי זית דלא חל עליו החיוב כשהוא הדיוט, אלא אחר שעבר נגמר החיוב, ובין כך היה שעת פטור מכשבה, שפיר חשיב דיחוי. תדע דהא בהמיר דתו גופא לא נדחה ממה שאכל קודם שהמיר, וכי חזר בתשובה חייב להביא חטאתו, דלא אמר ר' יוחנן אלא בהפריש קרבן דקרבן אידחי. אבל אם לא הפריש קרבן גברא ודאי לא אידחי, וחייב להביא אחר שיחזור בתשובה. והיינו משום כיון דכבר נתחייב קודם שהמיר תו לא פקע חיובא מיניה. ולא קרי ליה הש"ס דיחוי אלא בחצי כזית, דבאמצע החיוב היה שעת פטור, ולפ"ז היכא דאכל חצי זית ואח"כ המיר וחזר בו. ואכל חצי זית ודאי פטור הוא ונדחה. כיון דבנתיים לא היה בר קרבן. וכן בנשתטה בנתים. ועיין במל"מ בהל' שגגות שהאריך בפרטי דינים אלו, ומצדד שם לומר דלאחר שעשה תשובה יתחייב גם על מה שחטא בעודו מומר. והוא פלא, דזה פשוט אם בשעת החטא פטור הוא מחטאת שוב לא יתחייב לעולם. אלא דאני נבוך אפילו בהא שחטא בשעת כשרות ונדחה בנתים וחזר ונראה אולי יש דיחוי, ופטור הוא לעולם. ומר' יוחנן דנקט והפריש קרבן אין ראיה, די"ל דרבותא קמ"ל, דה"א כיון דכבר הפריש הקרבן שוב לא ידחה, קמ"ל דאפ"ה נדחה. אבל אם לא הפריש קרבן ודאי דנדחה בימים שבנתיים.

אלא דנראה דבגברא לא שייך דיחוי. והראיה לזה מרבנן דמתני', דאמרי חטאו עד שלא נתמנו הרי אלו כהדיוטות. וחייב כהן משיח להביא אפילו על שגגת מעשה שחטא כשהיה הדיוט. אלמא דאינו נדחה אפילו אי לאו בר קרבן הוא. דהא משיח בשגגת מעשה לאו בר קרבן הוא כלל. ומש"ה נראה דלא מיבעי ליה אלא נשיאות מהו שתפסיק, אבל משיח פשיטא ליה דמפסקת בשגגת מעשה, כיון דלאו בר קרבן הוא כלל בשגגת מעשה. אבל אין צורך לזה, דבלא"ה משיח שעבר ג"כ אין עליו חיוב בשגגת מעשה כמ"ש לעיל. עכ"פ זה נראה ברור ופשוט דלא מיבעי ליה הכא אי מפסיק אי לא אלא בחצי שיעור, דצריך שיצטרפו. ומיבעי ליה כיון דהיה בנתים ימים של פטור אי מפסיקין אי לא. וע"כ לא מיבעי ליה אלא בנשיאות דבר קרבן הוא. אבל בשאר דיחוין כמו המרה או נשתטה או נתחרש בנתים פשיטא ליה דמפסקת, ולא מצאתי כעת דין זה מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. והנה יש להסתפק בהא דפשטא ליה להש"ס דחצי זית עד שלא נתמנה וחצי זית משנתמנה בהעלם אחד לא מצטרפי. ובחצי זית לאחר שנתמנה מספקא ליה אי מפסיק, לענין שני זיתים שלמים מה דינן, אם אכל כזית עד שלא נתמנה. וכזית משנתמנה ע"י העלם אחד. ואח"כ נודע לו על שניהם. ולכאורה נראה דחייב שתים. כשבה או שעירה על מה שאכל כשהוא הדיוט. ושעיר על מה שאכל בנשיאות. וכן לענין הפסקה אם אכל כזית קודם שנתמנה וכזית לאחר שעבר מנשיאות, אם נאמר כי היכי דמפסקת לענין צירוף ב' חצאי זיתים. ה"נ מפסקת לענין שיביא ב' חטאות על העלם אחד, ובזה דאין מביא אלא אחת מביא שעיר ומתכפר נמי מה שאכל קודם שנתמנה. ועוד כמה הלכתא גוברתא אתמר בירושלמי בפירקין לענין ידיעת ספק. ואין כאן מקום להאריך.

ויש להעיר מהא דאמרינן בכריתות (י"ז ע"ב) כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו חייב לחד מ"ד. והא התם היה בנתים שעת פטור. אלא דלא דמי, דגברא בר חיובא הוא, וימות החול לאו זמן חיוב הוא כלל, ושבת האחר עתיד לבא. ועיין במשנל"מ בפ"ה מה' שגגות שנסתפק אם אכל חצי זית ספק חלב ביוה"כ עם חשיכה וחצי זית במוצאי יוה"כ אם מצטרפין, ומסיק דלמ"ד דאין יוה"כ מכפר על חצי שיעור מצטרף. ולכאורה הא דמיא להא דאם אכל חצי זית כשהוא הדיוט וחצי זית כשהוא נשיא דלא (ומצטרפי) [מצטרפי] כיון דבשעת החצי זית ראשון היה שעת פטור משעיר, ה"נ כיון שאכל ספק חלב ביוה"כ דשעת פטור הוא מאשם תלוי תו לא מצטרף. וי"ל כיון דאינו מכפר על חצי זית לא מיקרי שעת פטור:

אכל ספק חלב ונודע לו על ספיקו כו', כי תיבעי אליבא דר"ש. נראה מדלא מיבעי ליה נמי אליבא דרבנן לענין צירוף, כגון אכל חצי זית ספק חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ואכל חצי זית אחר בספק אי מצטרפי לענין חיוב אשם תלוי, כיון שלא נשתנה לענין חיוב אשם תלוי. משמע דפשיטא ליה דלא מצטרפי, דלא חמיר ספק מודאי. וכיון דלא מצטרף לודאי לא מצטרף נמי לספק. וכי קמיבעי ליה לר"ש דאזיל בתר ידיעה, וכיון דהשתא נמי חייב אשם תלוי הרי היתה הידיעה בשעת חיוב, ולא נשתנה לענין זה. או דלמא הואיל ואישתני לודאי אישתני נמי לספק. אבל בירושלמי בפירקין (פ"ג ה"ב) איתא דלענין אשם תלוי מצטרפי חצי זית קודם שנתמנה וחצי זית אחר שנתמנה. וקאמר דמצינו ספיקו חמור מודאי. ולכאורה מבעיא דרבא נראה דלא כקושית הרשב"א ז"ל בכתובות דף מ"ב ע"ב בד"ה אימור שכתב דדוקא בקרבן אזיל בתר ידיעה לפטור, משום דלא ידע הי קרבן לאתויי. דאפילו יביא גדול לא יתכפר אם הוא מחוייב קטן. והא הכא דיכול להביא אשם תלוי, דהשתא נמי בר חיובא הוא באשם תלוי, ואפ"ה הואיל ואישתני לודאי אישתני נמי לספק. והתם נמי הואיל ואישתני לפוטרה מסקילה אישתני נמי מחנק. אף שהיא בת חיובא השתא בחנק. וצ"ל דהכא אתינן עלה מטעם שלא יהא ספק חמור מודאי ודו"ק.

והרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פט"ו ה"י) כתב להאי דינא דאכל ספק חלב ונודע לו לאחר שנתמנה לענין כה"ג, וע"ש בלח"מ שכתב על לשון הרמב"ם ז"ל לפיכך כו' דלר"ש מספקא ליה, ואין זה מובן, דבכה"ג ליכא ספיקא לר"ש כלל. דהא אישתני נמי לספק. דכה"ג אינו מביא אשם תלוי. ולכאורה יש לדקדק, אפילו לרבנן אמאי לא ניזל בזה בתר השתא, כיון דאי הוה אכל ספק חלב השתא היה פטור לגמרי. וע"כ לא קאמרי רבנן דחטאו עד שלא נתמנו הרי הן כהדיוטות ואזלינן בתר מעיקרא אלא לענין ודאי חלב, דהשתא נמי בר קרבן הוא. ואזלינן בתר מעיקרא בתר שעת חטאו שיביא כשבה. אבל היכא דהשתא שעת פטור הוא מנ"ל דאזלינן בתר מעיקרא לחיובא. וי"ל דע"כ רבנן אזלי בתר מעיקרא אפילו אי הוי עביד השתא הוי פטור לגמרי, דהא סתמא קתני חטאו עד שלא נתמנו הרי הן כהדיוטות וחייבים ומשמע אפילו חטא משיח בשגגת מעשה, דהשתא שעת פטור הוא אי עביד בשגגת מעשה ואפ"ה אזלינן בתר מעיקרא וחייב. אלא דיש להקשות מהא דתנן בסנהדרין פ' בן סורר (ע"א ע"ב) ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור, הואיל ואי עביד השתא היה פטור, אלמא דלכ"ע אזלינן בתר השתא לפטורא אם עתה הוא שעת פטור. וצריך לחלק דדוקא לענין מיתה אזלינן בתר השתא לפטורא, משום דעיקר החיוב הוא בשעת גמר דינו, ואי עביד השתא פטור הוא, מש"ה אין לגמור דינו לחיובא. אבל לענין קרבן לרבנן עיקר חיובא הוא אשעת חטאו, אלא דמחסר ידיעה, ומש"ה לא אזלינן בתר השתא אפי' אם עתה שעת פטור הוא.

אלא דבכתובות (מ"ה ע"א) גבי הא דתני שילא סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק, משום דאזיל בתר השתא, ופריך עלה ממוציא שם רע, דתניא היא וזוממיה בסקילה אפילו לאחר שבגרה. ומשני רב נחמן בר יצחק דתנאי היא רבנן ור"ש דהכא. והשתא לפי הנ"ל אין ראיה מדברי רבנן דאזלי בתר מעיקרא לענין קטלא. דהא אזלי בתר מעיקרא לענין קרבן אפי' אי עביד השתא פטור הוי, ובקטלא כה"ג לכ"ע לא אזלי בתר מעיקרא, כדתנן בסנהדרין. וצ"ל כמו שכתבו התוס' שם (ד"ה תנאי) דרב נחמן בר יצחק לא בא לשנויי אלא ברייתא דתני שילא דאזלינן בתר השתא בזה שפיר קאמר דתנאי היא, דכיון דאזיל ר"ש בתר השתא אפילו גבי קרבן כש"כ דאזיל בתר השתא לענין קטלא. אבל הא דאזלינן בתר מעיקרא גבי מוציא שם רע אתיא דלא כר"ש, אלא סברא בעלמא הוא דאזלינן בתר מעיקרא אף על גב דאישתני מיתתו כל היכא דהשתא בר חיובא הוא נמי באיזה מיתה שיהיה. ולמסקנא שם בכתובות מקרא דהנערה יליף לה הנערה שהיתה כבר. אלא דאכתי צ"ע ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק (ה' איסו"ב פ"ג ה"ד) לענין סרחה ואח"כ בגרה דאזלינן בתר מעיקרא ולא אמרינן הואיל ואשתני אישתני. וגבי ב"נ שבירך את ה' ונתגייר בימים הקדמוני' פסק (ה' מלכים פ"י ה"ד) דאזלינן בתר השתא, והואיל ואישתני אישתני, ופטור לגמרי. וי"ל דהתם אישתני דינו ואישתני מיתתו בזה לכ"ע אזלינן בתר השתא נמי ופטור הוא. וכי פריך הש"ס התם (סנהדרין ע"א ע"ב) לר' חנינא מהרג בן ישראל דחייב, ולא אמרינן הואיל ואשתני, הוי מצי לשנויי דר' חנינא ס"ל כר' שמעון דאזיל בתר השתא אפילו גבי קרבן לפוטרו לגמרי, אלא דניחא לי' להש"ס לאוקמא מילתא דר' חנינא אליבא דהילכתא. והיינו נמי טעמא דב"י אם הרג קודם שנתגייר דחייב כי השתא, משום דאישתני דינו, ומש"ה דיינינן ליה כי השתא, וכמו שכ' הלח"מ (בפ"ו) [בפ"י] (ה"ד) מה' מלכים ודו"ק:

מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו, ת"ק סבר כיון דהוי מומר לחלב הוי נמי מומר לדם, עיין בתוס' בחולין דף ה' (ע"ב ד"ה מעם הארץ) שהקשו הא לכ"ע מומר לדבר אחד לא הוי לכל התורה, ותירצו ב' תירוצים, הא' דמומר לאכול חלב היינו לכל איסורים, והב' משום דחלב ודם נאמרו בחד קרא, וסבר ת"ק כיון דהוי מומר לחלב הוי נמי מומר לדם. והא דלא אוכל דם משום דנפשו קצה בו. ויש לדקדק לתירוצם הב' דפליגי אי הוי מומר נמי לאכול דם א"כ אכתי תיקשי מאי בינייהו, דהא לת"ק אי הוי דריש נמי קרא דשב מידיעתו ג"כ אינו מביא על הדם, כיון דמומר הוא לאכול דם לא הוי שב מידיעתו, דהא מה שאינו אוכל במזיד היינו משום דנפשו קצה בו, ולר"ש נמי דס"ל דלא הוי מומר לאכול דם אפילו הוי דריש מקרא דמעם הארץ פרט למומר נמי היה מביא על הדם, כיון דלאו מומר הוא לדם. ולתי' הראשון נמי קשה, כיון דהוי מומר לכל האיסורין אמאי לא הוי נמי מומר לדם. ע"כ נראה לפרש דהש"ס דפריך מאי בינייהו הכי פריך, כיון דדרשא דשב מידיעתו כולי עלמא מודי, כדאמרינן בכמה דוכתי. א"כ למאי נ"מ יליף ת"ק מקרא דמעם הארץ, ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו, ת"ק דיליף פרט למומר. וכיון דהוי מומר לחלב לאו בכלל עם הארץ הוא, וחשיב מומר נמי לענין קרבן על הדם. ור"ש ס"ל דלא הוי מומר לדם, כיון דשב מידיעתו הוא גבי דם, ולא ממעטינן אלא מומר דאינו שב מידיעתו. ות"ק מחמיר הוא דאפילו שב מידיעתו נמי אימעיט, כיון דהוי מומר לחלב. ומה שהקשו התוס' והא לא הוי מומר לכל התורה, כדתניא שם דמקבלין מהם נדרים ונדבות. י"ל דשאני הכא כיון דמומר הוא לאיסור אחד ממחויבי חטאת ס"ל לת"ק דהוי נמי מומר לכל איסורי חטאת. ופריך הש"ס והאמר רבא דכ"ע מומר לחלב לא הוי מומר לדם אפילו גבי חטאת. ומסיק דפליגי במומר לתאבון לאותו דבר, לת"ק הוי מומר, ואימעיט מעם הארץ. ולר"ש בר חיובא הוא, כיון דאי משכח התירא אכיל חשיב שב מידיעתו.

והנה בחולין (ה' ע"א) אמרינן דמומר לעבודת כוכבי' ולחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה, ולא מקבלין מיניה נדרים ונדבות. ונראה דגם ר"ש מודה בזה, דכיון דמומר לעבודת כוכבי' הוא לא חשיב שב מידיעתו לכל איסורים. אבל במומר לדבר אחד משאר איסורים בזה לכ"ע לא הוי מומר לכל התורה אפילו להכעיס, מדלא תני בברייתא אלא עבודת כוכבי' ושבת. אבל לתיאבון גם לאותו דבר פליגי ת"ק ור"ש, לת"ק מומר הוא, ולר"ש גם לאותו דבר בר חיובא הוא כיון דשב מידיעתו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מע"ק (ה"ד) ובפ"ג מהלכות שגגות (ה"ז) דלדבר אחר לא הוי מומר אפילו להכעיס, ולאותו דבר פסק כת"ק דאפילו לתיאבון הוי מומר. וכמו שכ' הכ"מ בפ"ג מהל' מעה"ק, והיינו לחומרא, דכיון דמומר הוא לאותו דבר אימעיט מעם הארץ אף על פי דשב מידיעתו הוא. אבל מ"מ היכא דלא הוי שב מידיעתו אף על גב דלא הוי מומר בהא קי"ל נמי כר"ש דאינו מביא חטאת.

וכדאמרינן בכמה דוכתי, והיותר מפורש דהילכתא הכי הוא בשבועות דף כ"ו (ע"ב) דמיבעיא להו התם בנשבע על ככר שלא לאכלה אם מצטער עליה ואכלה בשגגה מהו, ואמר רבא תנינא, השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן, אלמא דהכי הילכתא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ג מהל' שבועות. ובזה מיושב קושית הלח"מ בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ב' שהקשה על מה שפסק הרמב"ם כר' יוחנן דאין צריך שישגוג בלאו. וע"כ קרא דאשר לא תעשינה אתי לדרשא דשב מידיעתו כדאיתא בפ' כלל גדול (שבת ס"ט ע"א). וכיון דפסק כת"ק אלמא דלא דרשינן קרא דאשר לא תעשינה להכי. וע"כ אתי למילף דבעינן שגגת לאו ע"ש. ולפמש"כ ניחא, דתרווייהו צריכי, מקרא דמעם הארץ ילפינן היכא דהוי מומר לאותו דבר אפילו שב מידיעתו דפטור, ומקרא דאשר לא תעשינה ילפינן היכא דלא הוי מומר אלא דלא שב מידיעתו כהאי גוונא דשבועות, אלא דמה שפירש הרמב"ם ז"ל התם בעיא דמצטער היינו שדומה שמותר לאוכלו מפני הצער, וזה חשיב לא שב מידיעתו. כיון דלא שגג בעיקר האיסור, אלא דימה דמפני הצער מותר, וכמו שכתב הלח"מ, צ"ע טובא, א"כ העובד מאהבה ומיראה אמאי חייב לאביי (סנהדרין ס"א ע"ב), הא לא שב מידיעתו הוא כיון שידע באיסור ע"א. אלא שדימה דמיראת אדם מותר, ומה בין זה לאוכל ככר מפני הצער.

והנה בהא שפסק הרמב"ם ז"ל דלהכעיס נמי מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה. יש לדקדק, כיון דהוא ז"ל פסק בפ' ד' מהלכות רוצח (ה"י) דמומר להכעיס אפיקורוס הוא משמע דהוי מומר לכל התורה כולה. וי"ל לענין קרבן לא הוי מומר לכל התורה כולה. ולפיכך נראה דה"ה לענין שחיטה אפילו הוי מומר להכעיס בדבר אחר לא חשיב מומר לענין שחיטה, ואם עמדו ע"ג וראו ששחט יפה שחיטתו כשירה. אבל בש"ע (יו"ד) סי' ב' (סע"ב) פסק דמומר להכעיס אפילו לדבר אחר שחיטתו פסולה. וכן כתב הר"ן ז"ל בריש חולין (א' ע"א בדפי הרי"ף). אלמא דחשבינן ליה כעובד כוכבים לכל דבר. וא"כ אמאי לא יחשב מומר לכל התורה גם לענין קרבן. ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים, דמומר להכעיס לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה, מדלא תני בברייתא (חולין ה' ע"א) אלא המנסך ומחלל שבת. ומגי' הברייתא חוץ מן המומר לנסך כו'. ולא משני התם בחולין דהא דתני חוץ מן המומר היינו להכעיס בדבר אחד דהוי מומר לכל התורה. אלא ש"מ דאפילו להכעיס לא הוי מומר לכל התורה בדבר אחד. וא"כ מ"ש לענין שחיטה דחשיב כעובד כוכבים. והכ"מ בפ"ד מהל' שחיטה (הי"ד) כתב על מה שפירש"י (חולין ד' ע"ב ד"ה מומר) מומר לערלות היינו שמבעט במצוה, וכתב שם דדעת הרמב"ם ז"ל אינו כן, דמבעט הוי אפיקורוס ושחיטתו נבילה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם. ואין דבריו ז"ל מוכרחים, דהא כתב שם באלו האפיקורסין שכתב בהל' תשובה, ושם (ה' תשובה פ"ו ה"ט) לא כתב דנקרא אפיקורס אלא מומר וא"כ אין שחיטתו נבילה. ועיין בלח"מ ז"ל שם בהל' תשובה (פ"ג ה"ז) שהאריך ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מהא דאמר ר' יוחנן (ע"ז כ"ו ע"ב) דמומר להכעיס אפיקורוס הוא. ועיין בטור וב"י בזה (יו"ד סימן ב') ובדברי הש"ך ז"ל (שם סקט"ז). והיה נראה לומר דלענין קרבן שאני דאם הוי מומר להכעיס בדבר אחד מ"מ שב מידיעתו הוא בשאר איסורין. אבל לענין שחיטה כיון שהוא מומר להכעיס לאו בכלל ישראל הוא. אבל זה אינו, לא מיבעי למ"ד הטעם בשחיטת עובד כוכבים הוא משום לאו בר זביחה הוא, א"כ אי נימא דמומר להכעיס נמי לאו בר זביחה הוא פשיטא דגם לענין קרבן הוי מומר לכל איסורין. אלא אפי' לטעם הרמב"ם ז"ל (פיהמ"ש חולין פ"א מ"א) משום דסתם מחשבתו לעבודת כוכבים ה"נ במומר, כיון דחיישינן למחשבתו לעבודת כוכבים אמאי לא יחשב מומר נמי לענין קרבן לכל איסורין. ומדברי פי' המשנה להרמב"ם ז"ל בפ"ק דחולין (שם) משמע כדברי הכ"מ, דכל שהוא עובר על המצוה אחת דרך קלות הרי הוא אפיקורס ושחיטתו נבילה. והיה נראה דהיינו מדרבנן. וכשיטת הב"ח ז"ל. אבל מה"ת (דאי) לא הוי מומר לכל התורה.

והר"ן ז"ל בריש חולין (א' ע"א בדפי הרי"ף) כתב דשלשה מיני מומר הם, אוכל נבילות לתיאבון. ושלא לתיאבון ושלא להכעיס. ולהכעיס. לתיאבון סגי בבדיקת סכין, שלא לתיאבון ושלא להכעיס בעינן עוד שיעמוד מתחילה ועד סוף, ושחיטתו כשירה, דבר זביחה הוא. אבל להכעיס אפילו לדבר אחד לאו בר זביחה הוא. ושחיטתו פסולה בכל גווני. נראה מדבריו ז"ל. דהא דמחלקינן בברייתא בין שאר איסורין לעבודת כוכבים, דבדבר אחד בשאר איסורין לא הוי מומר לכל התורה. ובעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה. היינו שלא לתיאבון ושלא להכעיס. אבל להכעיס אפילו בדבר אחד משאר איסורין הוי מומר לכל התורה. וכמ"ד דלהכעיס אפיקורוס הוא. וגם לדבריו ז"ל תיקשי אמאי לא אוקים הש"ס בחולין (ה' ע"א) הא דתני חוץ מן המומר היינו להכעיס, ובדבר אחד משאר איסורין. ועמ"א (או"ח) סימן (י"ט) [ל"ט] (סק"ג). ועוד דלשיטתו הא דאמרינן לקמן איזהו מומר דסתמו צדוקי הוי. הוי אומר זה האוכל נבילות וטריפות כו'. ונהי דמשום שנפשו קצה בהן אינו עושה לתיאבון. אבל אכתי מנ"ל דעושה להכעיס, אלא משמע דכל שאינו עושה לתיאבון מסתמא להכעיס הוא עושה. וכן משמע מהא דאמרינן בע"א (כ"ו ע"ב) אהא דקאמר ר"י שם אני שונה. ולשני כאן במומר לתיאבון כאן במומר להכעיס. ומשני מומר להכעיס אפיקורוס הוא. ולשיטת הר"ן ז"ל אמאי לא משני דהיינו במומר שלא לתיאבון ושלא להכעיס. ויש לומר דלא ניחא ליה למימר כל שאינו להכעיס. מ"מ מפשטיה דהש"ס נראה דליכא אלא ב' חילוקים, או לתיאבון או להכעיס.

והנה הרמב"ם ז"ל כתב (ה' שחיטה פ"ד הי"ד) דלענין שחיטה אפילו מומר לתיאבון בדבר אחד צריך בדיקת סכין. משום דחשוד גם על השחיטה. וכבר עמדו הראשונים ז"ל ע"ד מה טעם, הא לתיאבון ודאי לא הוי מומר לכל התורה. וע"כ צ"ל כמו שכתב הרא"ש ז"ל (חולין פ"א סימן ז') כיון דמומר הוא לדבר אחד אפילו לתיאבון תו לא טרח אהיתרא אפילו בשאר איסורין במידי דאית ביה טרחא. אלא דיש להקשות מהא דאמרינן שם בריש חולין (ג' ע"ב) אביי לא אמר כרב אשי, דלא ס"ל הא דרבא. ולדבריו נהי דלא ס"ל הא דרבא היכא דהוי מומר לאותו דבר. מ"מ אמאי לא מוקי במומר לדבר אחד. דבזה כ"ע מודים דסגי בבדיקת סכין. ובשלמא אי נימא דמומר לדבר אחר שוחט אפילו לכתחלה א"ש, דלא מצי למימר דאתי לאתויי ערל כדתניא בברייתא, משום דלא אשכחן ביה דיעבד. ולא יתיישב הא דתני ושחיטתן כשירה. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שפיר אשכחן ביה לכתחילה ודיעבד. וצ"ל דמילתא דפשיטא היא, ולא איצטריך לאתויי, אף על גב דבברייתא תני לה. וע"כ צ"ל כן, לפי מה שנראה מדברי התוס' בעירובין (ריש) פרק הדר (ס"ט ע"א ד"ה אי כר"מ) דאביי ס"ל כר"מ דאמר מומר לד"א הוי מומר לכל התורה כולה, וכדמוקמינן לאביי דאמר (סנהדרין כ"ז ע"א) אוכל נבילות להכעיס כר"מ גבי עד זומם. וא"כ אביי ודאי הוי מצי לאוקמי לאתויי ישראל מומר לדבר אחד. ודוחק לומר דלר"מ לא מהני בדיקת סכין. אלא דכבר כתיבנא בסנהדרין פרק זה בורר דאביי לא ס"ל כר"מ בהא דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. ע"ש. ונראה דגם לר"מ דס"ל חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה הוא אינו אלא משום חשדא, ומדרבנן. דאל"כ מאי עביד בקרא דמן הבהמה להביא בני אדם שדומין לבהמה (חולין ה' ע"א) לקבל מהן קרבנות. כיון דס"ל מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה. אלא ש"מ דמדרבנן בעלמא קאמר, אבל מה"ת לא הוי מומר לכל התורה. אלא דבעירובין (ס"ט ע"א) לא משמע כן, בהא דקאמר איזהו מומר זה המחלל שבת בפרהסיא. ופריך אי ר"מ, הא אמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה אפי' באחד משאר איסורין נמי, ומאי קושיא דלמא איזהו מומר מה"ת קאמר. וי"ל דהכי פריך, כיון דאמרת דמחלל שבת מומר הוי ע"כ היינו משום דס"ל דלר"מ בדבר אחד הוי מומר לכל התורה. א"כ בכל אסורין נמי. אבל למסקנא גם לר"מ לא הוי מומר לדין תורה אלא חשוד, וכן משמע מלישנא דרבא דאמר דכ"ע מומר לחלב לא הוי מומר לדם. משמע דליכא למ"ד דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה. העולה מכל הנ"ל דבין מומר לתיאבון בין מומר להכעיס לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה. ודין האמור בש"ע דשחיטתו פסולה בכל גווני צ"ע. ולמאי דפסק הרמב"ם ז"ל דאפיקורוס הוא יש לדקדק קצת מאי טעמא דרבא דאמר (סנהדרין כ"ז ע"א) דמומר להכעיס כשר לעדות. הא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות (פ"א ה"ו) דהאפיקורסין לא הוצרכו חכמים למנותן בפסולי עדות ופשיטא שהן פסולין. ולקמן יבואר עוד בזה אי"ה.

ואכתי נשאר לבאר מ"ש להרמב"ם ז"ל דלא נקרא מומר אלא אם הוא מפורסם בה והורגל לעבור עליה כמ"ש בהל' מע"הק (פ"ג ה"ד). ומשמע דבפעם אחת לא נקרא מומר. ולא נודע מקורן של דברים. ונראה דיצא לו מהא דממעטינן (חולין ה' ע"ב) מומר מקרא דמעם הארץ ומומר אינו בכלל עם הארץ. ומשום חד זימנא לא מיקרי יוצא מן הכלל. אלא דוקא אם הורגל ומפורסם בה. אז הוא אינו בכלל עם הארץ. אלא דלכאורה זה אינו אלא לת"ק דיליף מקרא דמעם הארץ. אבל לר' שמעון דהטעם הוא משום דלא הוי שב מידיעתו א"כ אפילו בחד זימנא נמי לא הוי שב מידיעתו. ולמאי דכתיבנא דהרמב"ם ז"ל ס"ל לתרווייהו, לדרשא דמעם הארץ וגם שיהיה שב מידיעתו, א"כ בשלמא במומר לתיאבון א"ש דבעינן שיהיה רגיל בה, משום דחשיב שב מידיעתו. ואין מקבלין ממנו אלא מטעם מומר ומומר לא הוי אלא אם רגיל בעבירה. אבל להכעיס אפילו בחד זימנא לא יקבלו ממנו, דלא הוי שב מידיעתו. וי"ל דבחד זימנא לא מיקרי נמי לא שב מידיעתו, דשמא עשה תשובה, ובשעה שאכל פעם שניה בשוגג שמא שב מידיעתו הוא. אבל כיון שהורגל בה ודאי לא שב מידיעתו הוא. וכ"ז אינו אלא היכא דעבר פעם אחת ואח"ז עבר פ"ש, בזה אמרינן שמא עשה תשובה. אבל היכא דבאותו פעם שעשה במזיד נעלם ממנו הדבר ועשה בשוגג, ודאי חשיב לא שב מידיעתו. כיון דבשעה זו עשה במזיד. ובזה א"ש דברי התוס' בשבועות דף י"ז (ע"א) ד"ה טימא עצמו במזיד שכתבו דאם שכח אח"כ לא הוי שב מידיעתו. ועיין במל"מ ז"ל פ"ג מהל' שגגות שכתב להוכיח מדברי התוס' דשבועות דלאותו דבר לא בעינן ג' פעמים והוא (עד) [על דרך] מה שכתב בכמה מקומות דלא מיקרי מומר אלא בג' פעמים, ובעירובין (ס"ט ע"א תוד"ה הוציא) מוכח מ"ד דאפילו לאותו דבר לבטל רשות לא הוי מומר בפעם אחת שחלל שבת. עיין בריש פרק הדר. ע"כ כמ"ש דמומר לא מיקרי אלא בכמה פעמים. ובשבועות הוא מחמת דלא שב מידיעתו הוא בשעת מעשה. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי, מש"כ הרמב"ם ז"ל (ה' שחיטה פ"ד הי"ד) גם לענין שחיטה כן, דלא בעינן בדיקת סכין אלא במומר. ולא ידענא טעמא מאי, כיון דהתם מטעם חשוד אתינן עלה. וחשוד ודאי הוי אפילו בפעם אחת. ובשלמא בחשוד לשאר עבירות דבעי בדיקת סכין להר"מ ז"ל יש לומר דדוקא היכא דהוי מומר לשאר עבירות אז חיישינן ליה גם לשחיטה. אבל בפ"א שנחשד לשאר עבירות לא הוי חשוד לשחיטה. אבל אכל נבילות פ"א דהוי חשוד לאותו דבר למה יוכשר בלא בדיקת סכין הא הוי חשוד לאותו דבר. והב"י (יו"ד סימן ב') כתב באמת דלאותו דבר לא בעינן כמה פעמים. ומדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' עדות (ה"ז) נראה דהא דבעינן מומר דוקא היינו שלא יהא נאמן אפילו על של אחרים אלא ע"י בדיקת סכין. אבל אם לא עבר אלא פעם אחת נאמן הוא על של אחרים, כיון דגם בעיניו לאיסור יחשב.

והנה המל"מ ז"ל צידד לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דבעבודת כוכבי' ובחילול שבת הוי מומר בפעם אחת, ודלא כשיטת התוס' ז"ל, ובאמת יש לדקדק לפמש"כ דהא דבעינן ג' פעמים לענין שחיטה היינו שלא יהיה נאמן כלל אפילו בשל אחרים. א"כ בעבודת כוכבים ושבת דהוי חשוד לכל התורה הוי כחשוד לאותו דבר. א"כ הראיה שהביאו דבעינן ג"פ מהא דא' ר"ל (חולין ל"ט ע"א) השוחט לזרוק דמה לעבודת כוכבים דמותרת, ופירש"י ז"ל דמותר באכילה, אלמא דלא הוי מומר בפעם אחת. ולפי הנ"ל אמאי מותרת באכילה אפילו בפעם אחת, כיון דחשוד הוא לעבודת כוכבים חשוד הוא נמי לקלקל בשחיטה. וי"ל דמיירי שראו אחרים ששחט כהוגן. ועפ"ז יש ליישב דברי התוס' בע"א דף (כ"א) [כ"ו] (ע"ב) בד"ה איזהו (אפיקורס) [מין] וכו', שכ' דהא דתניא שחיטת אפיקורוס אסורה היינו באדוק בעבודת כוכבים ביותר. אבל ישראל העובד עבודת כוכבי' אין שחיטתו שחיטת אפיקורוס. והביאו ראיה מהא דר"ל דאמר מותרת. והוא תמוה, דהא קי"ל דמומר לעבודת כוכבים אסור לאכול משחיטתו אפילו אינו אדוק ודלא כרב ענן (חולין ד' ע"ב). וכן הקשה ידידי ורעי הרב הגדול מוהר"ר יעקב מאיר ני'. ולפירוש הנ"ל ניחא, דנהי דקי"ל אסור לאכול משחיטתו היינו משום דהוי מומר לכל התורה. אבל מ"מ בר זביחה הוא, ואם עמדו אחרים ע"ג וראו ששחט כהוגן שחיטתו מותרת. ובהכי מיירי הא דר"ל, אבל אם אדוק ביותר הוי אפיקורוס, ולאו בר זביחה הוא, ושחיטתו פסולה בכל גוונא, אלא דאכתי דבריהם צ"ע, דכיון דאפילו עובד עבודת כוכבים לא מיקרי אפיקורו' אלא באדוק ביותר, א"כ כש"כ בשאר דברים להכעיס למ"ד דהוי אפיקורוס דבעינן שיהי' אדוק בהם. ומהא דפריך מברייתא דאכל פרעוש או יתוש אחד לא משמע כן, דמאי קושיא, דהא דהוי אפיקורו' היינו באדוק בהן. והא דתני דהוי מומר היינו בפעם אחד, וכדתניא אכל פרעוש אחד. ומברייתא זו תיקשי נמי לדברי הראשונים דלא הוי מומר אלא בכמה פעמים, והכא תניא בהדיא דאפילו בפרעוש אחד הוי מומר. ויש להאריך עוד בזה הרבה, אבל לא רציתי, כי אין נמצאין כעת ספרי הראשונים ת"י לעיין, ע"כ לא כתבתי בזה אלא הערות דברים בעלמא:

איזהו מומר דבסתמו צדוקי הוי אומר אכל נבילות וטריפות כו'. וכ' התוס' בע"א שם (כ"ו ע"ב ד"ה וחד) דנבילה היינו שמתה מחמת חולי וטריפה היינו נשברה מפרקתה, ולא משמע כן בבכורות סוף פ' כל פסולי המוקדשים (ל"ז ע"א) דלסתם טריפה קרי ליה רשב"א שם דבר שנפשו קצה בו ויי"נ חשיב לה התם בדברים שאין הנפש קצה בהם. ועיין בתוס' שם (ד"ה ויין נסך) שדקדקו מהא דאמרינן כאן דיי"נ סתמו אפיקורוס הוי. והיה נראה דבכל אלו סתמו להכעיס, משום דשכיחי התירא. וכיון דהוא רגיל באיסור סתמו להכעיס. ובתוספתא (הוריות פ"א ה"ד) חשיב נמי אוכל בשר חזיר והמחלל שבת והמנסך בהדי כל הני. ועיין בתוס' בע"א שם (כ"ו ע"א ד"ה וחד) שהקשו למ"ד דלהכעיס הוי מומר מהאי ברייתא דמפרש לה ר"י דהוי צדוקי. ותירצו דמפרש איזהו מומר להכעיס לענין הכרזה ולמאי דכייל לה בתוספתא בהדי מחלל שבת ומנסך א"א לפרש כן, דהא במנסך אפיקורוס נמי הוי, ויש ליישב. ומהא דתני לה להאי ברייתא בתוספתא דמכילתין משמע קצת דאמומר האמור לענין קרבן קאי דאימעיט מעם הארץ, וחשיב כל הני שב"א פרושים מהם, והרגיל בהם לאו בכלל ב"א הוא והוי מומר לכל הקרבנות, אבל לא משמע כן בגמרא:

גמרא איכא בינייהו כלאים דרבנן. עיין בתוס' בעירובין פרק הדר דף ס"ט (ע"א ד"ה כאן) שכ' לפירש"י שם בדרבנן הוי מומר. והקשו ע"ז מהא דכותים היו מבטלים רשות קודם שגזרו עליהם אף על גב דלא זהירי במילי דרבנן. ותמיה לי שלא הביאו סוגין, דפליגי תנאי בהא אי הוי מומר במילי דרבנן. ומשמע דאפילו צדוקי הוי לריבר"י. ובאמת צריך עיון גם משחיטת כותי דכשר כשישראל עומד ע"ג קודם גזירה. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שחיטה ובלח"מ שם:

יכול נשיא שבט כנחשון ת"ל מכל מצות ה' כו', מי שאין על גביו אלא ה' כו'. נראה דנשיא שבט לא אימעיט אלא היכא דאיכא מלך על גביהם. אבל אם אין מלך אפילו נשיא שבט מביא שעיר. דבשבטו אין ע"ג אלא ה' כו', ולא בעינן דווקא מלך, כדמוכח מהא דבעי רבי כגון אני, ורבי ולא היה אלא נשיא, וכן אמרה תורה אשר נשיא יחטא. וגם לא בעינן שיהיה מושל על כל ישראל, אלא כל שהוא מושל בשבטו ואין עליו מושל אחר מיקרי נשיא לענין זה. וכדמוכח מהא דתניא מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לענין כו'. והנה התוס' כתבו בסנהדרין פ' כה"ג (כ' ע"ב ד"ה מלך) לחד תירוצא דכל האמור בפרש' שופטים לא הותר אלא למי שמלך בא"י על ישראל ויהודה ומאת המקום. אבל כגון אחאב שמלך על ישראל לבד, ושלא מאת המקום, לא הותר בכל אלו הדברים האמורים בפרשת מלך. ולכאורה לא משמע כן מסוגין, דלדבריהם דלא נאמרה פרשת מלך במלכי ישראל. א"כ האימה מפניהם לאו מצוה היא, ולא קרינן ביה אין ע"ג אלא ה' כו'. אלא נראה דהדבר תלוי בעם, וכל שקבלו עליהם אותו למלך מחוייבים לסור אל משמעתו. וגם בהם הדבר תלוי להורידו מגדולתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"א) שדוד כל הימים שברח מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט, אף על פי שנמשח תחילה ע"ש הדיבור. וכן משמע פשטיה דקרא מקרב אחיך תשים עליך מלך, דשימת המלך תלוי בעם. אבל בירושלמי במכילתין (פ"ג ה"ב) איתא דהא דמלכי ישראל מביאין שעיר היינו עד יהוא בן נמשי, שנאמר (מ"ב י', ל') בני רבעים ישבו לך על כסא. אבל מכאן ואילך בלסטיות נטלוהו. משמע דמלך ישראל שמלך בחזקה לא נאמר בו כל דיני מלך, וחשיב כהדיוט. ומדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים נראה דלא נקרא מלך ישראל לכל הדברים הנאמרים בפרשה אלא מלך שהועמד ע"פ נביא כמו ירבעם. ומבואר בדבריו שם בפ"א הלכה ח' נביא שהעמיד מלך מישראל כו' הרי זה מלך. משמע דמלכי ישראל שעמדו שלא ע"פ נביא אין להם דיני מלך. וכן מסתבר, דהמלוכה נתנה לזרע דוד המלך ע"ה לבד וכל המורד בו ובזרעו כאילו מורד בשכינה (עיין ב"ר צ"ד, ט') ע"כ לא היה להם בארץ ישראל רשות מצד עצמ' להמליך מלך אחר אם לא ע"פ נביא, כמו ירבעם ויהוא בן נמשי דמשמיא הוא דאסכימו. ומה שפי' רש"י ז"ל בד"ה מה להלן שאין על גביו וכו' דבמלך משתעי קרא, דכתיב שום תשים עליך. מדבריו ז"ל נראה דקרא לא מיירי אלא במלך ממש דנאמר בו שום תשים. ולפ"ז צ"ע בנשיא דאין עליו דין מלך. ואם מחל על כבודו כבודו מחול למה יתחייב בשעיר. וצ"ל דמ"מ אין על גביו כו' אף על פי שיכול למחול, ודו"ק:

דף יא ע"ב

מלכי בית דוד מושחין. מלכי ישראל אין מושחין. ומפני מה משחו את יהוא מפני מחלוקתו של יהורם. והקשה הכ"מ בפ"א מהלכות מלכים ממשיחת שאול. והוא תמוה, דע"כ לא אימעיטו ממשיחה אלא לאחר שנתנה המלוכה לדוד ולזרעו עד עולם. ומלכות ישראל הוא מלוכה שאינו קיימת לדורות. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים, ע"כ אין צריכה משיחה בשמן המשחה, ואפילו משיחה בשמן אפרסמון לא עשו אלא מפני המחלוקת. אבל שאול המלך שהוא הוכשר למלוכה ראשונה ע"פ הדיבור ודאי שהיה צריך משיחה גמורה בשמן המשחה. ועיין רש"י ז"ל בכריתות (ה' ע"א ד"ה ולא). אלא דממה שאמרו ז"ל רמה קרני ולא רמה פכי, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן. נראה דשאול ג"כ לא נמשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון. והיינו דאמרו ז"ל ולא רמה פכי, כי הפך הוא כלי חרס, ופסול הוא לכלי שרת, ולא ניתן בו שמן משחת קודש, אלא שמן אפרסמון. ע"כ לא נמשכה מלכותם, כי לא היתה משיחה גמורה. אבל דוד ושלמה שנמשחו בשמן המשחה, כמו שכתב ויקח את קרן השמן מן האהל משיחתן היתה משיחה גמורה לעד ולדורות:

אי הוי משיח הוי כה"ג, ואי לא לא הוי כה"ג. נראה דלאו דווקא קאמר דלא הוי כה"ג, דוודאי אין משיחה מעכבת, אלא ה"ק דבלא משיחה לא הוי כה"ג מחמת ירושה:

דף יב ע"א

ומי הוה שמן המשחה כו', אמר רב פפא באפרסמא דכיא. עיין בלח"מ פ"א מהלכות מלכים שהקשה על לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות כלי המקדש (הי"א) דמשמע שם מדבריו ז"ל דיהואחז נמשח בשמן המשחה. והוא נגד דברי הש"ס הכא, ולדידי לא קשיא, דהש"ס לא פריך אלא דר' יהודה אדר"י, דר' יהודה אית ליה ביומא (נ"ג ע"ב) דארון נגנז ויאשיהו גנזו. א"כ לטעמיה לא היה אז בימי יהואחז שמן המשחה. אבל לסתמא דמתניתין דיומא דארון גלה לבבל לא קשיא, דשפיר היה שמן המשחה עד החורבן, ומלשון הרמב"ם ז"ל מהלכות עבודת יוה"כ (פ"ד ה"א) נראה שדעתו כמ"ד ארון גלה לבבל, שכתב כל ימי בית שני שלא היה ארון, משמע דכל ימי בית ראשון היה הארון. וכן כתב בפ"א מהלכות כהמ"ק (ה"ח) דבבית שני לא היה שמן המשחה. אבל כל ימי בית ראשון היה שמן המשחה וק"ל:

אמר רב פפא באפרסמא דכיא. נראה דהא דלא משני רב פפא הכי אברייתא דיהוא. דהתם פשיטא דלאו שמן המשחה היה, דמשיחתו היה בשבטי ישראל. ומאי בעי שמן המשחה התם, הלא היה מונח אצל הארון בירושלים וק"ל:

בתחלה היו יוצקין על ראשו ואח"כ נותנין לו שמן בין ריסי עיניו. משמע דהיו נותנין שני פעמים שמן, פ"א על ראשו ואח"כ נותנין שמן בין ריסי עיניו, כמו למ"ד משיחה תחלה דהיו ב' מתנות שמן. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דמאותו השמן עצמו שיצקו על ראשו מזה היה מושחו בין ריסי עיניו. ע"ש בפ"א מה' כלי המקדש (ה"ט). וגם משמע מדבריו ז"ל דהמשיחה כמין כי לא היתה כמו שפירש"י ז"ל, אלא מהשמן שיצק על הראש היה מושח ממנו ע"ג עיניו כמין כי. והטעם נראה כי עיני הכהן הם עיני כל ישראל להאיר להם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כמו שנאמר (דברים ל"ג, י') יורו משפטיך ליעקב גו' וגם עיני הכהן יראו כל נגע. ועליו הדבר מוטל לטהר את ישראל מכל טומאה. ע"כ היה נמשח משמן שעל הראש על גבי העינים. שגם העינים יומשחו בשמן משחת קודש, כי המשיחה בשמן הקודש רומזת לאור הקדושה אשר ישכון על ראש המלך וכהן, בחינת כתר כהונה ומלכות. וע"כ המלך לא היה נמשח אלא כמין נזר על הראש לבד, לרמוז כי הוא הראש כמש"נ (ש"א ט"ו, י"ז) ראש שבטי ישראל אתה. אבל להמשיך האור הגדול הזה למטה לכל ישראל היא פעולת הכהן הגדול. ע"כ היה השמן יורד מן הראש על העינים. ומשם היה יורד אל הזקן כמין שני טיפי מרגליות. ומשם יורד ע"פ מדותיו, כי אור השמן היה מתפשט על כל ישראל, שהם בחינת מלבוש אל מעלת הכה"ג, כנודע שכל מדריגה עליונה מתלבשת במה שלמטה הימנו. ולגודל קדושת השמן אין כח ביד כולם לקבל אור עצמותו, ע"כ כשהיה מספר היה עולה בעיקרי זקנו, ולא היו מקבלים אלא מריחו הטוב.

וזה שאמרו ז"ל שהיה משה רבינו דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה במה שירד למטה על זקן אהרן. ואולי מעילה היא זו לרוב קדושתו, יצא ב"ק כטל חרמון כו', מה טל אין בו מעילה בירידתו כן שמן המשחה אין בו מעילה, כי כן הוא חפצו יתברך להיות אור השמן מאיר לכל. ועדיין היה אהרן דואג שמא אני מעלתי במה שהוריד ע"פ מדותי, יצא ב"ק ואמרה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשם שמשה לא מעל כך אתה לא מעלת, כי נחת רוח הוא לפני שע"י שניכם יתגלה טוב ונועם העליון על כל עמי ישראל, וכל הארץ האירה מכבודו יתברך כרצונו הק':

האי מאן דבעי למידע כו' עיין מהרש"א בח"א שהאריך בזה, ותוכן דבריו דלטובה אין בו משום ניחוש וכל הני דתני בסנהדרין (ס"ה ע"ב) הם ניחוש לרעה וזה אסור. ולא משמע כן בחולין פרק גיד הנשה (חולין צ"ה ע"ב) גבי הא דאמר רב מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו. וקאמר התם אלא משום דנחיש, והאמר רב כל ניחוש שאינו כאליעזר כו' אינו ניחוש. ולדברי המהרש"א ז"ל תיפוק ליה דמותר לעשות סימן לטובה. והא דאליעזר נמי אמאי הוי ניחוש, הא עשה סימן לטובה. כמ"ש והיה הנערה כו', ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות ע"א, ובדברי הראב"ד שם ובנושאי כליו. ועוד מ"ש דגבי לא תעוננו אסור ליתן עונה אפילו לטובה, כדאיתא התם בפ"ד מיתות (סנהדרין שם). ולענין ניחוש אינו אסור אלא לרעה. ונראה דלעשות לו סימן לדבר מותר, ואינו בכלל ניחוש. ושורש כל דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין. דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכה"ג נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש, אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה, כמ"ש (ש"א ג', ג') ונר אלהים טרם יכבה כו' וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק, ומ"מ דברי המהרש"א ז"ל נכונים דלרע ח"ו אין לחוש לשום סימן, וכמו שאמרו ז"ל (סוכה ל"ט ע"א) על ליקוי המאורות מאותות השמים אל תחתו:

מ"ט דר"מ כו', מרובה בגדים מנין, ת"ל הכהן המשיח. נראה דהא דלא איצטריך לר"מ הכהן למעוטי מלך, כמו דאמרי רבנן, משום דס"ל כיון דבאותו הפרשה קראו התורה בשם נשיא ולא בשם משיח, אלמא דלא הוזכר בתורה משיחת המלך, וגם אינה מחוייבת היא אלא במלך ראשון. ע"כ אפילו אם לא נאמר כהן לא הוי מרבינן מלך ממשיח. ובאמת קשיא לי למה ליה להש"ס למימר לעיל לרבנן דס"ד על שגגת מעשה יביא שעיר כו', ואמאי לא קאמר דהוי ס"ד דמלך שנמשח בשמן המשחה מביא פר, ונשיא הוא מלך שלא נמשח מביא שעיר. וצ"ל דבלא"ה שפיר משני, וק"ל:

דף יב ע"ב

אימא סיפא אין בין המשמש כו', אתאן לר"מ כו' כבר העירותי לעיל במכילתין דתרי גווני איכא בכהן שעבר, הא' הוא משיח שעבר מחמת זקנה או מחמת מום, ומשחו כהן אחר. והב' הוא בגוונא דפליגי ר"מ ור"י, שאירע פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו ואח"כ חזר הראשון לעבודתו, והשני נקרא כהן שעבר. והיה נראה דבמשיח שעבר מחמת זקנה או מחמת מום לכ"ע הרי הוא כה"ג לכל דבריו. ולא פליג ר"י בזה, אלא דלא מצי לאוקמא מתניתין בהכי, משום דמתניתין סתמא קתני. משמע דמיירי בכל כהן שעבר. ועוד דבעבר מחמת מום לא שייך למיתני אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה [כיון דהוא פסול לעבודה] אבל לכל דיניו הרי הוא ככה"ג, וכשעבר מחמת זקנה ודאי משמש בח' בגדים. ולית ביה משום איבה, ולא פליגי אלא בכהן שנתמנה בשעת פסולו של ראשון ואח"כ עבר, בזה ס"ל לר' יוסי דאינו ראוי לכה"ג משום איבה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה את שני הפירושים בכהן שעבר. ובזה יתיישב נמי לשון הרמב"ם ז"ל בסוף הל' שגגות (פט"ו ה"ז), שכתב על משוח שעבר מחמת זקנה או מום כלישנא דמתניתין שאין בין כו', אלא דבכהן שעבר אחר שחזר הראשון פסק כר' יוסי, אבל בזה כ"ע מודים. ועיין בלח"מ ז"ל שם. וא"כ קצת קשה היכי מוכיח רבא דר"ש סבר לה כר"מ מדאמר וכולן נוהגין במשוח שעבר. דלמא מיירי במשוח שעבר מחמת זקנה דמודה בה ר"י, וכדמשמע לישנא דמשוח שעבר. דאילו כהן שנתמנה בשעה שאירע פסול בראשון אינו נמשח. וי"ל דכיון דלר"י נמי הרי הוא ככה"ג לענין טומאת קרובים, ולענין אלמנה ובתולה, א"כ הו"ל למינקט נמי וכולן אין נוהגין בכהן שעבר חוץ מה' דברים. אלא ש"מ דבכלל משוח שעבר הוא וכר"מ. (ועיין בפ"מ (הוריות ט"ז ע"א במראה הפנים) שכתב לדעת התוס' (יומא י"ב ע"ב ד"ה כהן גדול) דלר' יוסי אם שימש בד' בגדים עבודתו כשירה, והא ליתא, דא"כ אינו מוזהר על האלמנה). ובמשוח מלחמה נמי אמרינן ביומא בסוף בא לו כ"ג (ע"ג ע"א) דאינו משמש בד' משום מעלין בקודש כו', ואפ"ה מוזהר על האלמנה, אם לא שנאמר דשאני משוח מלחמה דילפינן לקמן מקרא דמוזהר:

וכולן נוהגין במרובה בגדים חוץ מפר הבא על כל המצות. הקשה הב"ש ז"ל, הא כיון דאינו מביא פר א"כ הרי הוא כהדיוט בכשבה או שעירה. ואמאי יפטור על טומאת מקדש וקדשיו, הא חטאתו שוה ליחידים, וקושיא אלימתא היא. והיה נראה דנהי דאימעיט מרובה בגדים מפר מדכתיב המשיח, עכ"פ אימעיט נמי מקרא דמעם הארץ, פרט לכה"ג דאינו מביא כשבה. וא"כ אין חטאו שוה ליחידים. אלא דלא מסתבר לומר דלא יהא למרובה בגדים שום כפרה. וע"כ צ"ל דלא ממעטינן מעם הארץ אלא משיח ונשיא, דחלוקים הן בדינן משאר עם הארץ. אבל מרובה בגדים הרי הוא בכלל עם הארץ. וצ"ל כיון דפטורו על טומאת מקדש וקדשיו הוא מפני שמביא על שגגתו פר. א"כ ממילא ש"מ דמרובה בגדים שאינו מביא פר חייב בטומאת מקדש וקדשיו. ומש"ה לא תני לה בהדיא:

וכולן נוהגין במשוח שעבר חוץ מפר יוה"כ ועשירית האיפה. גם כאן קשה אמאי לא קאמר נמי חוץ מפר הבא על כל המצות. למאי דמפרשינן משוח שעבר היינו זה שנתמנה בשעה שאירע פסול בראשון. וזה ודאי לא נמשח, כדאיתא בירושלמי (יומא פ"א ה"א). וא"כ פר נמי אין נוהג בו. וי"ל כיון דאיכא נמי משוח שעבר שחייב בפר, כגון עבר מחמת זקנה או מום מש"ה לא תני לה. ובמגילה (ט' ע"א) לא הביא הש"ס שם שינויא דרבא דר"ש הוא. ואפשר היינו משום דיש לפרש משוח שעבר לר"ש היינו מחמת זקנה וכמו שכתבתי לעיל. והנה לפי דברינו אלה מצינו מחלוקת בין ר"ע וריה"ג ור"ש, דכולהו פטרי כהן משיח מטומאת מקדש וקדשיו. ואפ"ה יש ביניהם מחלוקת. דלר"ש דאמר הטעם דכהן משיח פטור על טומאת מקדש וקדשיו מפני שאין חטאו שוה ליחיד. משוח שעבר נמי פטור, כיון דחייב בפר. ומרובה בגדים חייב, כיון דאינו מביא פר. ולר"ע דפוטר מטעם שנאמר זה קרבן אהרן כו', זו באה חובה כו', הוי איפכא, דמרובה בגדים פטור, כיון דבר עשירית האיפה הוא. ומשוח שעבר חייב, כיון דאין עשירית האיפה באה חובה לו. ולריה"ג דיליף מפני שאינן בעניות ודלות כולם פטורים, דאין בהם עניות ודלות אפילו אחר שעבר. והוא דבר פלא, ולא מצאתי מי שביאר דברים אלו. ולישנא דמתניתין בד' ר"ש לעיל (ט' ע"א) הכי משמע דתנן אלא שאין כה"ג משוח חייב על טומאת מקדש, משמע דוקא כה"ג משוח, אבל לא מרובה בגדים. אלא דבמתניתין פי"ב דפרה (מ"ד) תנן סתמא שאין כה"ג חייב על ביאת מקדש וצ"ע. וגם בהכלל שנתן ר"ש לעיל יש לדקדק, דמה שאמר ברישא אלא שאין משוח חייב על טומאת מקדש היינו דוקא משוח ולא מרובה בגדים, ומה שאמר בסיפא כל שהוא בעולה ויורד משוח וב"ד פטורין, ומסיק הש"ס שם דפטורין מדלי דלות כר"ע, ובזה לאו דוקא משוח, אלא ה"ה מרובה בגדים, כיון דבר עשירית האיפה הוא:

כתנאי והוא אשה בבתוליה יקח כו', ר"ע אמר אין לי אלא שעבר מחמת קריו. מחמת מומו מניין, ת"ל והוא. נראה דהא דקאמר כתנאי היינו דפליגי תנאי במשוח מלחמה אי מוזהר על הבתולה, דר' ישמעאל מרבה מוהוא לרבות משוח מלחמה. וא"כ לא שמעינן לדידיה עבר מחמת מומו, כיון דאינו חוזר לעבודתו. ולר"ע דמרבי עבר מחמת מומו לא שמעינן אליביה משוח מלחמה שמצווה על הבתולה. ולפ"ז נתיישב מה שהקשיתי לעיל דלמא ר"ש מיירי בעבר מחמת זקנה, משום דכיון דהוא יליף מוהוא משוח מלחמה א"כ לא שמעינן אליביה עבר מחמת זקנה או מום שאינו חוזר לעבודתו שמוזהר על הבתולה, אלא דהרמב"ם ז"ל (ה' איסו"ב פי"ז ה"א) פסק כתרווייהו דעבר מחמת מום ומשוח מלחמה שניהם מוזהרין על האלמנה ומצווין על הבתולה. וצ"ל לדבריו ז"ל דתרווייהו איתרבו מוהוא. וא"כ לא אתי שפיר הא דקאמר כתנאי, כיון דלא פליגי כלל ר"י ור"ע. והנה למאי דבעי ליה לרבא משוח שנצטרע אי מותר באלמנה. והיינו משום דבטלה קדושתו. א"כ לפ"ז נראה דגם לענין פר בטלה קדושתו. והא דתנן לעיל חטא אחר שעבר מביא פר, היינו בעבר מחמת קריו. או השני שעבר כשחזר הראשון לעבודתו. דכה"ג הוא לכל דבריו, וכרבנן דלא בעינן משוח דוקא, וא"כ אפילו לבתר דמרבינן מוהוא דמוזהר על האלמנה אכתי מנ"ל דבקדושתו קאי לענין פר. ולמאי דכתיבנא לעיל דילפינן מהא דמביא חטאתו משעבר ש"מ דבקדושתו קאי לענין זה א"ש. עכ"פ לישנא דהש"ס דאמר כתנאי לא נתיישב אצלי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל:

אין לי אלא שעבר מחמת קריו. משמע דמרבי ליה מאיזה קרא, ולא נודע לי כעת מאין. ועיין לשון רש"י ז"ל דמשמע קצת דמסברא פשיטא ליה. ואפ"ל דקאי אדרשא דכי נזר שמן משחת אלהיו כו' אני ה', ודרשינן מינה בירושלמי (הוריות פ"ג ה"א) מה (קדושתו) [קדושתי] קיימת אף קדושת כה"ג קיימת. וע"ז אמר אין לי אלא עבר מחמת קרויו כו':

משיח שנצטרע מהו באלמנה. נראה דלא מיבעי ליה אלא לענין אלמנה. והיינו משום דקרא דומן המקדש לא יצא שנאמר קודם לא מיירי בעבר מחמת מומו. ומש"ה מיבעי ליה נמי בקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח אי קאי אעבר מחמת מומו, אבל לענין פריעה ופרימה וטומאת קרובים פשיטא ליה דהרי הוא ככה"ג:

כל המקודש, מנא הני מילי, דתנא דבי ר"י וקדשתו, בזבחים פרק כל התדיר (פ"ט ע"א) תנן נמי הכי. כל המקודש מחבירו, ולא מייתי התם קרא דוקדשתו משום דהתם מיירי בקדושת הקרבן לקדם כל המקודש. והכא מיירי בקדושת המתכפר. ובעי מנלן דאיש הקדוש מחבירו כל מעשיו קודמין לחבירו, ומייתי שפיר מדתנא דבי ר"י וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון. אלמא דהוא ראשון גם בעשיית מצוה. ואכתי לא ידענא למאי איצטריך הא דוקדשתו, דליקדם פר משוח לפר העדה יליף לקמן מקרא דושרף את הפר, וכל הני דיני קדימה דחשיב לקמן בקרבנות לכולהו לא איצטריך קרא דוקדשתו. אם לא לקדימת שעיר נשיא לשעירת יחיד, ולקמן יתבאר עוד בזה. ושמעינן מהכא דכל המקודש מחבירו הוא קודם לחבירו בכל מעשיו. וכדאיתא בירושלמי (פ"ג ה"ד) לענין נדבה, דנדבת משיח קודמת לנדבת ציבור. ומכאן נראה דכהן וישראל שהיה להם שתי תינוקות למול ביום אחד. דהכהן מוקדם לעשות מצותו תחלה לישראל. כי היכי דנדבתו קודמת לשל ישראל:

דף יג ע"א

שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (ה' תומו"ס פ"ט ה"ז). ולענין נדבה פסק (שם ה"ט) דכשבה קודמת לשעירה. והיינו דלענין נדבה לכ"ע כשבה קודם, שנתרבתה אצל המזבח באליה. אבל לענין חטאת שעירה קודמת, מפני שנתרבתה לע"א באותו ענין שעשה בשגגה, וק"ל. וראיתי בירושלמי (פ"ג ה"ד) דאמרינן התם קרבן איש וקרבן אשה איש קודם. בד"א שהיו הקרבנות שוין, אבל האשה פר והאיש שעיר של אשה קודמת. משמע מזה דחשיבת הקרבן עדיף מחשיבת איש המביאו. ולא משמע כן מהא דמייתי התם לעיל בירושלמי נדבת משיח ושעיר ע"א שעיר ע"א קודם, מפני שנכנס דמו לפנים. משמע הא לשאר חטאת יחיד נדבת משיח קודם. אלמא דחשיבת האיש המביאו עדיף. דהא חטאת חובה עדיף מנדבה, ואפ"ה נדבת משיח עדיף. ואפ"ל דחשיבת משיח נגד יחיד עדיף יותר מחשיבות איש נגד אשה, וצ"ע. וכ"ז הוא כשבאו שניהם כאחד, אבל אם בא שאינו מקודש תחלה ואח"כ בא המקודש, שאינו מקודש קודם כיון שהוא הביא תחלה. ואם כן ה"ה לענין הילדים הנ"ל, אם הביא הישראל תחלה שלו קודם לשל כהן. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות תמידין ומוספין:

חכם קודם כו' וא"כ כ"ש דקודם לנביא. ויש לדקדק קצת לכאורה דתיפשוט להו מהכא דחכם עדיף מנביא בריש בבא בתרא (י"ב) דמספקא להו. ואולי י"ל דלענין מעלת הנביאות נמי קאמר דחכם עדיף:

משיח קודם למרובה בגדים. כבר כתבתי בנזיר פרק כה"ג (מ"ז ע"ב) במה שהקשו התוס' שם (ד"ה מרובה) היכי תימצי שיהיו ביחד משיח ומרובה בגדים. וכתב שם דמרובה בגדים היינו כהן שנתמנה בשעה שאירע פסול בראשון, וכר"מ. וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (ה' כלי המקדש פ"ד הי"ט) שכתב מרובה בגדים העומד לשרת קודם למשוח שעבר מחמת קריו, אלא דתחלת דבריו צריך ביאור, שכתב משוח קודם למרובה בגדים, וע"כ מיירי במשוח העובד. א"כ המרובה בגדים אינו עומד לשרת, כיון דהוא ז"ל פסק (ה' עבויוה"כ פ"א ה"ד) כר' יוסי דשני אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט. וי"ל כיון דעומד הוא לשרת בכל עת שיארע פסול במשיח. וקדושתו חמורה ממשוח שעבר, שפיר נקרא מרובה בגדים. ועוד דהא מיירי הכא לפדותן משבי, וא"כ שפיר מצינן לאשכוחי כגון שנשבה המשיח ונכנס תחתיו המרובה בגדים, ואח"כ נשבה גם הוא. וקמ"ל דהמשיח קודם לפדותו. ועיין בב"ש שהאריך בזה:

כהן קודם ללוי שנאמר ובני עמרם כו', יש לדקדק הלא כבר למד לעיל מוקדשתו לכל דבר שבקדושה. ומינה שמעינן דכהן חשיב במעלה מכל. ובגיטין פ' הניזקין (נ"ט ע"ב) אהא דתנן התם (ע"א) כהן קורא ראשון פליגי אמוראי התם, מר יליף לה מקרא דוקדשתו ומר יליף מקרא דובני עמרם כו', ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שהוסיף עוד כמה מעלות בגדר החשיבות. ולא ידעתי כעת מפני מה לא נחשבו בש"ס, ובחבורו פ"ח מהלכות מתנות עניים לא הוסיף על מנין לשון המשנה אלא חלל שהוא קודם לממזר. אבל גר לא חשיב אלא מעלה אחת. ולא חילק בין מצרי ואדומי ועמוני ומואבי לשאר גרים, כאשר חילק בפירוש המשניות. וי"ל משום דעכשיו כולם כשירים לבוא בקהל וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות א"ב (פי"ב הכ"ה):

מפני מה הכל מושלים בעכבר כו'. עיין בתוספתא (הוריות פ"ב ה"י) ושם איתא מפני מה הכל נשאלין בעבד, מפני שעסקו רע עם הבריות. ואגב זה מייתי נמי שאלה זו מפני מה הכל מושלים בעכברים, והוא נמי מטעם שסורו רע. כי שניהם שונאים לבעה"ב אשר הם שוכנים בביתו, כי העבד ג"כ שונא לאדוניו כאשר צוה כנען לבניו (פסחים קי"ג ע"ב) שנאו את אדוניכם. ע"כ שנאת כל הבריות גם עליהם כמדתם. וזה ששאלו ג"כ מפני מה הכלב מכיר את קונו והחתול אינו מכיר, כי הטבע לכל להכיר ולאהוב את קונו ואדונו. והשיב מפני שאוכל עכבר, וזה מוליד לו טבע השכחה לשכח את קונו, כטבע העכבר אשר סורו רע. וזה הוא שאמרו שעבד הוא בכלל ארור, כי הכל אוררים אותו מפני לבבו הרע לשנוא את אוהבו:

וכראשית מעשה כנען שראה ערות אביו ושש בקלון הורו. ע"כ קללו נח שיהיה ארור בפי כל, ומה שחזר ואמר בשם ויפת (בראשית ט', כ"ז) ויהי כנען עבד למו אחרי שכבר אמר עבד עבדים יהיה לאחיו, הוסיף לו בזה קללה, כי שם ויפת אינן שוין במעלתן תמיד, פעם זה עולה ופעם זה עולה. שכאשר העולם מתנהג בשם הוי"ה ב"ה זרעו של שם במעלה ובני יפת כבושים ת"י, וכשיוגרם החטא ח"ו ומדת הדין מתגבר' בני יפת מושלי' על זרעו של שם, וזה שנאמר ברוך ה' כו' יפת אלהים ליפת כו', ואיך שיהיה יהיה כנען עבד למו. לשניהם, אפילו למי שאינו כ"כ במעלה, ומפני כך צונו ה' שלא להתחבר עם הכנענים בא"י שום התחברות, שלא יחטיאו אותנו, כי ע"י התחברות עמהם יולד ח"ו טבע הרע לשכח את קונו כטבע הכנענים האלה, כאשר גרם לאבותינו ההתחברות עמהם, ולא זכו לנער אותם מן א"י:

דף יג ע"ב

רש"י בד"ה מתני ליה רבי כו' כדתנן במסכת תמורה פ"ק קודש הם הם קריבין ואין תמורתן קריבה כו', עיין מהרש"א ז"ל שכתב לא מצאתיה שם. ופשוט הוא שחסר בלשון רש"י ז"ל כמה תיבות, וקאי אדברי ר"מ דאמר אלו היה תמורה לא היה קרב. ובתמורה דף ה' (ע"ב) ילפינן מכי קדש הם דאין תמורת מעשר קריבה:

גמרא אמר רשב"ג לא בעו למיעבד היכרא בין דידי לדידהו. הנה רשב"ג היה מפורסם בענוה, כדאיתא בבבא מציעא (פ"ד ע"ב). וח"ו לומר שלכבוד עצמו תיקן תקנה הזאת. אלא נראה דחכמינו ז"ל הביאו המעשה הזה אחר המשנה הנישנית בסדר המעלות מי הקודם לחבירו. וענין אלו המעלות כי אתם קרוים אדם כי כל (ישרים) [ישראל] יחד בכלל הם בצורת אדם, וכמו אשר באדם כל בניינו הוא בסדר מדרגה זה למעלה מזה, והחיות משתלשל בקרבו מראשו ועד רגליו, וכל אבר מקבל מאשר למעלה ממנו. ואם יתהפך ח"ו סדר בנינו יחלש כחו ותפסוק חיותו ח"ו, כן הם כל (ישרים) [ישראל] בכלל מחוייבים להתנהג על סדר המדרגה. ויש שהם בחינת ראש ויש שהם בחינת שאר המדרגות. ע"כ צריכין שישמרו בחינת מעלתן וסדרם כמו שהמה. וכל היותר במעלה הוא קודם לחבירו, ע"כ תמצא מנין מעלת (ישרים) [ישראל] בשררה מספר עשרה, כנגד כחות האדם בכלל שהם במספר עשרה. ואלו הן סדר מספר המעלות מלך. וכה"ג. ונביא. ומשוח מלחמה. וסגן. ואמרכל. וגזבר. ראש משמר. וראש בית אב. וכהן. כל אלו יש להן מעלה זע"ז. ולוים על ישראל אין להם מעלה אלא בשעת הדוכן. וכדאיתא בירושלמי (פ"ג ה"ה) והחכמה קודמת לכולן. וזה שנאמר (קהלת ז', י"ט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. וכשהן מתנהגין על סדר המעלות הן במעמד ומצב טוב, כי ישכון כבוד עליון על הראש, ומשם יגיע ממדרגה למדרגה עד סוף, וכולם חיים וקיימים. אבל אם ח"ו איש הישר בעיניו יעשה, וכל אחד אומר אני הראש זה מהרס ח"ו כל מצבן, כמבואר בדברי זוה"ק. כי כן הוא טבע הנחש שיקדים הזנב לילך לפני הראש. ובכל הקללות שקלל ישעיה הנביא ע"ה לא נתקררה דעתו (כי לא נודע לו מדוע עשה ה' ככה לעם הזה להסיר משען ומשענה ושארי הקללות) עד שאמר (ישעיה ג', ה') ירהבו הנער בזקן (חגיגה י"ד ע"א). כי דבר זה מביא לידי כל הקללות ח"ו, וכמו שכאשר ישמרו סדר קומתם וצלמם והם בכללם אדם השלם הם מתברכין בח"י ברכות, נגד ח"י חוליות שבשדרה (ברכות כ"ח ע"ב), אשר הם מעמד ומצב כל קומת האדם. כן הוא ח"ו אם אין הקומה שלימה אז יבוא עי"ז י"ח קללות. ובזה יש לכוין מה שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ז ע"ב) כי בכל דור לא יהיה העולם חסר מל"ו צדיקים. ורמינן קראי אהדדי, ממה שנאמר סביב ח"י אלף. ומשני הש"ס הא דמסתכלי באספקלריא שאינה מאירה הם שמונה עשר אלף, והא באספקלריא המאירה הם ל"ו. והוא, כי האדם נברא בחומר וצורה, וקומת החומר דוגמת קומת הצורה. והתכלית בבריאתו הוא לזכך קומת חומרו, להיות שניהם לאחדים בידו רק אל הטוב. וידוע דברי הרמב"ם ז"ל (עיין ה' יסוה"ת פ"ז ה"ו) מה שהיה ענין אספקלריא מאירה ושאינה מאירה, כי המאירה הוא מי שנזדכך חומרו ולא יהיה למסך מבדיל מראות בכבוד שמים. ושאינה מאירה הוא מי שלא נזדכך עדיין בתכלית, ע"כ לא יוכל לראות ראיה שלימה מפני מסך חומרו המבדיל. ע"כ אלו שהם בבחינת אינה מאירה הם במספר ח"י לבד, כי לא נשלם אצלם קומת החומר. אבל אלו שהם בבחינת מאירה שני הקומות אצלם בשלימות. ע"כ מספרם ב' פעמים ח"י, כנגד שני הקומות. וזה שהבטיח לנו ה' בסוף כל הברכות (ויקרא כ"ו, י"ג) ואולך אתכם קוממיות, כי להיות ימות המשיח נהיה כולנו שלימים בשתי הקומות, ונזכר לחזות כולנו באיספקלריא מאירה. והנה נודע כי הנשיא והחכם והאב"ד כ"א יש לו מעלה נודעת. והנשיא קודם לחכם, והחכם לאב"ד:

ע"כ אמר רשב"ג לא בעו למעבד היכרא כו' וח"ו לא דרש לכבוד עצמו, כי ודאי בינו לבין עצמו התנהג עמהם כמצות הנשיא להתנהג עם ת"ח, לחלוק להם כבוד ולאהוב אותם כנפשם. אבל בקרב העם הוא הראשון לכל. וכולם מחויבים לחלוק לו כבוד, כי כן הוא סדר ההנהגה להיות ראשון ראשון ואחרון אחרון. וע"ז היה כוונת רשב"ג לעשות היכרא בקרב העם, שלא לשנות הסדר המחויב. שהמאוחר במעלה מחויב להיות כפוף אל שלמעלה הימנו, כדי לקבל ממנו ההשפעה האלהית. ור"מ ור' נתן בקשו לומר לו מי ימלל גבורות ה' כו', כי אין ראוי להיות צינור ההשפעה וראש בחכמה אלא מי שאין בו שום חסרון, כי אם אין לו מה יתן לאחרים. ע"כ ביקשו לומר לו גלי עוקצין, ואיסתייע מילתא וגמר:

דף יד ע"א

אמר ליה האויב תמו כו' נראה דקאי ארישא דקרא שמם כו', אף על גב דהאויב תמו. ואמר ליה רבנן לא אהנו מעשיהו:

וכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. עיין פירש"י ז"ל. ולענ"ד נראה לפרש דאמרו ליה כלדאי דמלכת תרתין שנין ואח"כ תמות (ברכות ס"ד ע"א). להכי קאמר דזה הזכות שלא קבל עליו להיות ראש חיה כל הכ"ב שנים חיים טובים, ולא נצטרך אפילו לאומן להקיז דם, כי היה כחו חזק ובריא. כי מדת הענוה הוא מרפא לגוף וחיים לנפש:

הדרן עלך מסכת הוריות. בעזר יוצר כל יצירות. ומהוה כל הויות:

סוף הספר

תוכן העניינים

קרן אורה על הוריות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה