אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק ב קונטרס בשוב דוד › יורה דעה

קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי

קונטרס בשוב דוד · יורה דעה

אורח חיים

הלכות כבוד אב ואם

סימן א

כתב מרן ש"ע ביו"ד סי' ר"מ סעי' ב' איזהו מורא אב לא יעמוד במקומו וכו' ולא יקראנו בשמו לא בחיו ולא במותו אלא אומר אבא מארי וכו' ע"ש וקשה לי על זה מהא דמצינו במלכים א' ב' כ"ד שכתוב לאמר ועתה חי ה' אשר הכינני ויושיביני על כסא דוד אבי וגו' ולאביתר הכהן אמר המלך וגו' כי נשאת את ארון וגו' לפני דוד אבי וגו' וכן קשה מפסוק מפורש בתורה (בראשית לא מב) לולי אלהי אבי וגו' ופחד יצחק וגו' וכן (בפרשה לב יוד) שם עוד ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו' ועוד שם (מח טו) ויברך את יוסף וגו' אשר הלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק ושם פ"ז ושם אבותי אברהם ויצחק וגו' עוד שם (מ"ט ל"א) שמה קברו את אברהם וגו' שמה קברו את יצחק ואת רבקה וגו' וצריך להתבונן בכל זה:

ואע"פ שמצאנו להרמב"ם שהוא מאריה דהאי דינא כתב בהלכות ממרים בפרק שלישי הלכה ג' וז"ל יראה שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו אבל השמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום עש"ב, מ"מ היינו דוקא אם קורא לאחרים בשם זה, ועוד שלא בפניו אבל באם זוכר שם אביו בשמו לא נאמר דבר זה, וכמו שדקדק בלשונו לשון חכמים מרפא קורא לאחרים דמשמע אבל לא לו וכמ"ש ג"כ מרן הש"ע ומורם בהגה סעי' ב' וכן כתב הרב ט"ז שם ס"ק ד' וכן כתב הש"ך בסי' רמ"ב ס"ק כ"ג, והנה לפי מש"כ הרב ברכי יוסף חיו"ד בסי' ר"מ אות ד' כשמתפלל על אביו או רבו מותר להזכיר שמו כי שלמה בדברו עם השם אמר דוד אבי ע"ש, וא"כ לפ"ז לא קשה מפסוק לולי אלהי אבי ופחד יצחק וגו' וכן מפסוק ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו' משום שאין גבהות לפני המקום. אלא דעדין קשה מהא דשלמה במלכים א' סי' ב' הנז' וכן קשה ג"כ מהא דיעקב שאמר שמה קברו את יצחק ואת רבקה וגו' ל וראיתי להרב חיד"א בשיורי ברכה בשיורי שיריים דין ב' שם שנשא ונתן בזה ולבסוף כתב וז"ל ולדעתי הקצרה עיקרן של דברים דאביו או רבו אם אומר מארי או אבי שרי להזכיר שמם ואין חילוק בין מזכיר שמו קודם ואומר כך, פלוני אבי או מורי או אבי או מורי פלוני שלא כמ"ש בפרשת דרכים עכ"ל:

ואני הד"ך אומר שעדיין לא איפרק מחולשא מהא שאמר יעקב שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו שהזכירם בשמם הגם שלא אמר אבא או אימא, וצריך לומר דשאני התם דקאמר שמה קברו ושמה קברו משום שאין שלטון ביום המות, אבל בעלמא צריך לומר אבא או אבי או מרת אמי ואז יכול להזכיר שמם ודוק:

הלכות צדקה

סימן ב

הנה בספרי הקטן ח"ב לעיל בה' צוואות ד' קכ"ט ע"ד העליתי דבצדקה לעניים נמי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ונפרעים גם מן היורשים והבאתי ראיה לזה מסוגיא דערכין דף ו' ע"ש מה שכתבתי על מה שהשיג רבינו מורם בתשובותיו על תשובת מרן ז"ל מהר"י קארו זצ"ל שהובאה בספרו אבקת רוכל ע"ש, ומפני שהתבוננתי על דברי התוספות שם בד"ה כי פליגי באם הזיק וכו' שדבריהם צריכין ביאור לכן צריך אני להעתיק דברי הש"ס דהתם ולפרש דבריו ובזה יתבארו דברי התוספות בדבור הנז' והכי איתא במשנה התם הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך וכו' רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב עכ"ל המשנה, ובגמ' רבי יוסי אומר וכו' ותנא קמא מי קאמר דלא? ומשני אלא בנודר ומעריך כ"ע לא פליגי כי פליגי באם הזיק ת"ק סבר אם הזיק אינו חייב בתשלומין ורבי יוסי סבר אם הזיק חייב בתשלומין, במאי קמיפלגי אמר רב יוסף במלוה על פה גובה מן היורשים וכו' ע"ש:

והנה לכאורה קשה דמאי מתרץ הא עדין הפירכא במקומה עומדת ונימא נמי הכי ות"ק מי קאמר שאם הזיק הוא פטור, ועוד קשה שאם עיקר פלוגתייהו במלוה ע"פ אם גובה מן היורשים א"כ למה נקט התנא פלוגתייהו באם היה גוסס או יוצא ליהרג והזיק הו"ל למנקט פלוגתייהו בבריא ולא יש עליו חיוב מיתה, והזיק ומת אם הניזק גובה מן היורשים או לא? ויש לומר דה"ק מדמצינו לת"ק נקט במילתיה לא נידר ולא נערך משמע אבל נודר ומעריך ומקדיש, ומדלא נקט נמי במילתיה ואין לו חיוב אם ניזק, משמע שדוקא אינו נידר ואינו נערך אבל נודר ומעריך כסברת רבי יוסי, אבל חיוב נזק לא שייך בו אפילו אם הזיק הוא אינו חייב בנזק וכ"ש שאין בו חיוב אם ניזק, ועל משמעות דבר זה בא ר' יוסי לחלוק עליו ואמר אם הזיק חייב, וע"ז אמר רב יוסף בגמרא דטעמא דת"ק דאמר נדרו נדר והערכתו הערכה כשאר בני אדם אבל אם הזיק לאו בר חיובא לחייב יורשים לשלם משום דבעלמא סובר ת"ק מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשים, וא"כ אפי' אם כשהזיק היה בריא ומת אין הניזק גובה מן היורשים וכ"ש אם הוא גוסס או יוצא ליהרג ולהכי לא נקטיה במילתיה כלל. אבל רבי יוסי סובר בעלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ולהכי נקטיה הכא לרבותא שאפי' שהיה גוסס או יוצא ליהרג דגברא קטילא הוא אפילו הכי חייב:

והתוספות שם בד"ה כי פליגי באם הזיק כתבו ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדיש חל ההקדש, ולא דמיא למלוה (ר"ל שהקדש אלים טפי ולהכי לא דמיא למלוה) אבל יש להקשות אמאי לא פליגי באם נדר והעריך (דסלקא דעתייהו שהנדר והערך לא דמו להקדש) ויש לומר דנקט הזיק משום דקתני חייב בתשלומין משמע דאהזיק לחודיה פליגי (רצונם לתרץ קושיתנו שהקשינו בש"ס דלמה בחר הש"ס יותר לומר דפליגי בהזיק יותר מנודר ומעריך אם משום דת"ק לא קאמר דלא, גם בהזיק לא קאמר דלא, להכי קאמרי התוספות דנקט הזיק דפליגי בו משום דרבי יוסי נקט בדבריו חייב בתשלומין מה דלא נקט ליה ת"ק אפילו ברמז דבשלמא ענין נדר והערכה מדנקט ת"ק לא נידר ולא נערך דוק מינה אבל נודר ומעריך א"כ בזה לא פליגי אבל ענין הזיק דלא נקט ת"ק שאם הוזק אין בו חיוב נזק, לית לן לדיוקי שאם הוא הזיק לחייבו, וא"כ ודאי ת"ק סובר גם באם הזיק הוא פטור ולכך לא הוצרך להזכיר ענין חיוב או פטור נזק בגוסס ויוצא ליהרג, ועל זה בא ר' יוסי לומר דגם הגוסס ויוצא ליהרג חייב בנזק) ובנודר ומעריך שמא יחול מיד (נ"ל דצ"ל משום שחל מיד) ולהכי גובה מן היורשין (ור"ל כדין הקדש דגם הוא אלים טפי ממלוה שזה איסור ממון גבוה וזה איסור ממון הדיוט) ונודר ומעריך איצטריך דס"ד הואיל ואינו נידר ואינו נערך גם נודר ומעריך אינו קמ"ל דנודר ומעריך ומקדיש משום דקשיא להו דלפ"ז דנודר ומעריך שמעינן מדברי ת"ק דקאמר לא נידר ולא נערך דמשמע אבל נודר ומעריך א"כ למה נקטינהו כלל ר' יוסי בדבריו כיון דגם ת"ק מודה שכן משמעות דבריו, ולא הו"ל לרבינו הקדוש לומר במתני' אלא ר' יוסי אומר אם הזיק חייב ותל"מ ולהכי כתבו התוספות דנודר ומעריך איצטריך למנקטינהו משום טעותא דהוה ס"ד לומר הואיל ואינו נידר וכו' ודוק:

ודע דמ"ש התוספות דנודר ומעריך ומקדיש לא פליגי משום דחל מיד וחייב לשלם נדרו, לאו מניה דידיה דא"כ גם במזיק נמי חייב לשלם איהו אם עדין חי גם לת"ק, אלא מיירי דבעו לגבות מן היורשין משום שמת הנודר מיד, ות"ק מחלק בין נודר להזיק דנודר גבי מן היורשין והזיק לא גבי מן היורשין, ורבי יוסי סבר כהדדי נינהו ובכולן גבי מן היורשין דגם מזיק גבי מן היורשין כדאמר בש"ס משום דסבר מלוה על פה גובה מן היורשין לרב יוסף, ולרבא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. וכן אין לומר דהאי דקאמר בש"ס שנודר ומעריך כ"ע לא פליגי דמיירי דעמד בדין מהאי טעמא דא"כ גם בהזיק ג"כ חייב לת"ק כיון דעמד בדין דתו לא מיקריא מלוה על פה עי' רש"י ד"ה מלוה ע"פ כגון זה שהזיק וכו' וכן מוכח מסתמא דמתני' דבבא בתרא דף קע"ה החופר בור בר"ה דקתני ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי השור לבעליו, ואוקמוה בעמד בדין אלמא דאם עמד גם בהזיק חייבים היורשים לשלם גם לסתם מתני' עי' לקמן ז' ע"א ברש"י ד"ה חייבין לשלם אלמא וכו' ע"ש, אלא על כרחך דמיירי דעדין לא עמד בדין לא בנודר ולא במזיק ודוק. והא דקאמר הש"ס לקמן כ' על האי דקאמר במתני' ובברייתא אם אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין, ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשין עי' מה שכתבנו לעיל בסמוך ביישוב קושיא זו. ועוד יש לומר דהא דקאמרינן הכא דנודר ומעריך חל מיד ואלים טפי ממלוה אינו אלא אליבא דת"ק דדייקינן מניה דקאמר שאינו נידר ולא נערך, הא נודר ומעריך שפיר דמי, היינו משום דסבירא ליה דנודר ומעריך ומקדיש אלים טפי אבל מזיק לא משום דלא נקט מזיק כדאמרן לעיל, אבל ר' יוסי פליג על זה וסבירא ליה דשוין הן ובכולן אין לחייבו אלא משום דקימ"ל מלוה על פה גובה מיורשין להכי גם בנודר ומעריך ומקדיש גובה מיורשין ולא משום דאלימי טפי, והא דקאמר כ"ע לא פליגי לענין דינא, אבל כל אחד לטעמיה אזיל ובהכי ניחא קושית התוס' דהקשו דלמה נקט ר' יוסי נודר ומעריך, דלפ"ז אתי שפיר דבא לומר דכולהו טעמא חד אית להו מעריך ומקדיש ומזיק לדעת רבי יוסי, ומשום הכי פריך לקמן ד"כ על האומר ערכי עלי דקתני יתנו היורשין ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשין ור"ל וא"כ סתם לן תנא כר' יוסי דס"ל הכי ומשום דקימ"ל הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ודחי לא תשמע ממתני' הכי דמלוה ע"פ גובה מן היורשין בעלמא דשאני הכא שהיא מלוה הכתובה בתורה היא, וזה דעת רב יוסף ולרבא דקאמר הכא דפליגי במלוה הכתובה בתורה אי ככתוב' בשטר דמיא, פריך התם ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וסתם לן תנא הכא כר' יוסי, ודחי הכא במאי עסקינן בשעמד בדין, וה"ה דהוה מצי לומר דטעמא דערכי עלי, משום דנודר ומעריך חל מיד וכתנא קמא אתיא:

סימן ג

בש"ס ערכין ו' אלא בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי, רוצה לומר שנדרו נדר והקדישו הקדש כמ"ש רש"י והתוספות, ונראה הטעם דסוגיא זו אזלא כמ"ד בגט פשוט קע"ה דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים משום דשעבודא דאורייתא אלא דאמרו מלוה ע"פ אינה גובה משום פסידא דלקוחות, ולהכי פליג בהזיק דוקא ת"ק סבר כיון דתקינו שמלוה על פה אינה גובה מלקוחות א"כ הפקיעו רבנן במלוה שעבוד נכסיו שבממון יכולים להפקיע ולהכי מהיורשים לא גבי שהיורשין כלקוחות שהרי היו ברשות אחד וחזרו לרשות אחרת שכבר סילקו והפקיעו חכמים שעבודא ולא פלוג כדי שתעמוד תקנתם, אבל לענין נדר והקדש דאיסורא לא, ור' יוסי סבר גובה מן היורשין כיון דלא שייך בהו טעם הלקוחות משום הפסידא ולהכי אוקמוה אדאורייתא דגובה ממשועבדים. אבל סוגיא דלקמן דף כ' דאומר ערכי עלי דקתני יתנו היורשים וקאמר בש"ס ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשים, אזלא כמ"ד דהיינו בשיטת רבה דס"ל אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה דבר תורה אינה גובה אלא מנכסים בני חורין מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא ומ"ט אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכו' ע"ש ולהכי פריך ש"מ מלוה על פה גובה מיורשין ודלא כרבה וכו':

סימן ד

עיין בתשובות רמ"א סי' מ"ז וסי' מ"ח במה שהשיב על דברי מרן מהר"י קארו במ"ש בספרו הקדוש אבקת רוכל, והבאתי דבריהם בספרי הקטן "קרית חנה דוד" לעיל בחלק שני דקל"ב ע"ב תשובת מרן היא בספרו הנז' סי' פ"ג ותשובת מורם בסי' מ"ז זכר כולם לברכה לחיי העולם הבא, זכותם וזכות תורתם וקדושתם קדושת עולם קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא תגן בעדנו ובעד בנינו ובעד כל ישראל אחינו כל בני הגולה, אלופנו מסובלים ככל אשר יורונו אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו, כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו, ותורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב זיע"א:

הנה מור"ם ז"ל שאל למהר"י קארו ז"ל חמש שאלות שהם חמשה בריחים למשכן ולאהל, והבריח התיכון שהוא השלישית יצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו שהנדר שנדר האב ומת סובר מור"ם ז"ל שאין לכוף ליורשים לקיים נדר אביהם, וכתב וז"ל וכן משמע בתוספות פרק קמא דערכין דף ז' ע"ש דנודר ומעריך אין היורשים צריכין לקיומיה דהוה ליה מלוה על פה ואינה נגבית מן היורשין, וכן הוא בפרק האומר משקלי עלי דף כ' ע"א והיא משנה שלימה הנודר ומת אין היורשים חייבים לשלם וכו' ועוד דאף אם היה חל הנדר על אביהם אין היתומים צריכין לשלם רק משום דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וכו' אבל מיהא אין כופין עליה וכו' וכאן אין היורשים רוצים בדבר זה וכו' ע"ש:

ואני תמיה ונוראות נפלאתי על המראה הזאת שמראה מקום לתוספות דפרק קמא דערכין דכלפי לייא, דהרואה בתוספות הנז' בעיניו יראה ולבבו יבין שמפורש לה להיפך שהרי כתבו דנודר ומעריך יחול מיד, וגובה מן היורשין, וז"ל בד"ה כי פליגי באם הזיק באו"ד ונודר ומעריך שמא יחול מיד (נ"ל דצ"ל משום שחל מיד כמ"ש לעיל) ולהכי גובה מן היורשין וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא שכתבו דנודר גובה מן היורשין, ואם רבינו משה גורס כמו גרסת הספרים שכתוב בהם אבל גובה מן היורשין, ולשון אבל דכתבו התוספות אינו מן הישוב ועל כרחך כפי גרסת אבל צריך לגרוס בתוספות הכי ונודר ומעריך שמא יחול הנדר מיד, אבל אינו גובה מן היורשין וכפי זה יש לומר שכך היתה גרסת מורם בתוספות, ואם כנים וצדיקים אנחנו בזה נ"ל דעדין דרך זה אינו מעלה ארוכה דכפ"ז הא דקאמר במתני' רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש היינו לומר דנדרו נדר והקדשו הקדש ומחוייב הוא לקיים נדרו בעודנו חי דחיובא רמיא עליה קודם שיהרג וא"כ גם מה שגמר אומר רבי יוסי בדבריו וקאמר דאם הזיק חייב היינו ג"כ שהוא חייב בתשלומי נזקו בעודנו חי דמאן פלג לך וכל דבריו דר' יוסי סובבים הולכים אדידיה ולא על היורשין דהא בחדא מחתא מחתינהו, ועל זה ודאי קאי גם ת"ק דמודה הוא שמחוייב בעודנו חי שאינו נעשה חפשי מן המצות גם בנגמר דינו באם הזיק, וא"כ קשה לפ"ז מאי קאמר בש"ס במלוה ע"פ גובה מן היורשין קמיפלגי, היורשין מאן דכר שמייהו הכא, אלא על כרחיך לומר דחיובא דקאמר רבי יוסי קאי איורשין וא"כ גם בנודר ומעריך דקאמר קאי היורשין לא מניה דידיה, דמיניה דידיה פשיטא ומאי קמשמע לן ולפ"ז עיקר הגירסא בתוספות במקום אבל צריך לגרוס ולהכי כנוסחא הכתוב' בגליון הש"ס והדרא קושיא לדוכתה על רבינו משה?

עוד קשה לי על דברי מי שגדול ז"ל דכתב דנודר ומעריך אין היורשין צריכין לקיומיה דהו"ל מלוה על פה ואינה גובה מן היורשין וכו' קשה לי על דבריו ז"ל דהא בפרק גט פשוט קע"ו ע"א קאמר בש"ס אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין וכו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל הלכות מלוה ולוה פרק י"א הלכה ד' וז"ל כל מלוה וכו' ע"ש וכן פסק מרן בחומ"ש סי' ק"ז סעי' א' ע"ש. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשניות בפרק קמא דערכין, ומחלוקת ת"ק ור' יוסי אם הזיק שר' יוסי סובר שדין תורה שמי שהזיק ישלם הרי זו מלוה הכתובה בשטר וגובה מן היורשין ות"ק וכו' וכל זה לדעת האומר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין וכבר ידעת שפסק ההלכה הוא שעל פי מעשינו היום שמלוה ע"פ גובה מן היורשין, ולפי זה אם הזיק נוטלין כנגד הנזק מעזבונו עכ"ל, הרי לך בפירוש דקימ"ל שמלוה ע"פ גובה מן היורשין וא"כ נודר ומעריך לא גרע ממלוה ע"פ שגובה מן היורשים, אם הנערך עמד בדין עי' בפרק חמישי דמשנה ד' בהרב מברטנורא ובהרב תוספת יו"ט ד"ה הנודר והנידר יתנו היורשין וצ"ע:

עוד קשה לי על דבריו ז"ל דכתב דמלוה ע"פ אינה נגבית מן היורשין וכן הוא בפרק האומר משקלי עלי דף כ' והיא משנה ערוכה ושלימה הנודר ומת אין היורשין חייבים לשלם וכו' ע"ש והוא תמוה שהרי שם בפרק ה' משנה ד' מפורש יוצא האומר ערכו של פ' עלי מת הנודר והנידר יתנו היורשים, דמיו של פ' עלי מת הנודר יתנו היורשים מת הנידר לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ע"כ ע"ש הרי להדיא שאם מת הנודר והמעריך יתנו היורשין אם העריך לאחרים או אמר דמי פ' עלי הגם שהמעריך או הנודר מת יתנו היורשין ודוקא במעריך עצמו או בנודר דמי עלי הוא שיש חילוק בין מעריך לנודר שהמעריך מפני שדמיו קצובין הגם שמת המעריך אם עמד בדין יתנו היורשין, והנודר אם מת הגם שעמד בדין כיון שמת הנידר קודם שאמדוהו לא יתנו היורשין מפני שלא נתחייב מעולם כשהיה חי כיון שמת קודם שאמדוהו כדאיתא במשנה ב' כיצד האומר ערכי עלי וכו' וע"ש בש"ס וברבינו עובדיה ובפירוש הרב תוספת יו"ט, איך שיהיה אם הוא העריך לאחרים או נדר דמי אחרים לית דין ולית דיין דלכ"ע צריכין היורשין ליתן אבל צריך שהנידר יעמוד בדין משום גזרת הכתוב דוהעמידו לפני הכהן ודוקא אם נדר דמי פ' עלי צריך העמדה בדין אבל אם נדר כו"כ להקדש שהדבר קצוב אליבא דכ"ע חייבים היורשין ליתן אם ירשו נכסיו כדי לשלם נדרו כדמוכח בש"ס, איך שיהיה דברי רבינו משה איסרלן ז"ל צריכין לי עיון ואשר אנכי רואה שהאמת הוא שמבין ריסי עיני הרב זצ"ל נראה שהיתה נוסחתו בתוספות אבל אין גובה מן היורשין, ולמה שאמר שמשנה שלימה שהנדר אין גובה מהיורשין היינו משום שבש"ס אוקי מתני' שבדף כ' בעמד בדין משמע דאי לא עמד לא חייבים היורשין לשלם נדרו והערכתו זהו הנראה לענ"ד כוונת הרב בזה, אלא שכבר כתבנו שאין ראיה מכל זה כמו שערכנו לפניך קורא נעים בדברינו אלו הן הנאמרין ומונחים לפניך ובמה שכתבנו בתשובה דחלק שני ח"מ סי' ד' הנ"ל:

הקורא נעים השתונן והתבונן והכונן בעיניך והבטת מה אתה רואה בראייה לבבית ושכלית אם יגעת ומצאת ויש אחרית תקותך לא תכרת והראהו בעליל וכתוב זאת זכרון בספר ושים באזני זקני ישראל יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים מי יתן ידעתי ואמצאהו אענדנו עטרות לראשי אמת קנה, השם יעמידנו על האמת והשומר אמת לעולם אל יצל מפינו דבר אמת לעולם אמן:

ודע אחי כי אחרי זמן רב שכתבתי כל זה ה' אינה לידי ספר חיים ביד להרב רבינו חיים פאלאג"י וראיתי לו להרב ז"ל שעמד בזה וראיתי לו כל מה שכתב בזה ובאמת עדין לא איפרק מחולשא ולא הרוה צמאוננו ואת נפשנו הצמאה להתבונן ולהשתונן ולהניח ולהשקיט את המייתנו שאון וקצף העולה מתוך רתיחת מחשבת לבנו בענין זה עיין עליו בתשובה דסימן צ"ב, עשרים לחדש טבת ש' התרצ"ד פה אורן יע"א:

דוד הכהן סקלי י"ץ

הלכות מילה

סימן ה

מעשה היה שראובן יש לו מילה של בנו ביום שמיני ובאותו יום אירע לו מילתא שמת לו אביו קודם המילה ואינו נקבר עד עבור חצות ונסתפקו אם מקדימין המילה ואחר כך קבורת האב או קבורת האב קודם, וראובן דר בחצר בפ"ע והאב היה דר בחצר אחרת באופן שאין המילה נעשית בחצר המת מי קודם?

תשובה הנה היה נראה לכאורה דעדיף טפי להקדים המילה קודם הקבורה מפני שלאחר הקבורה חל עליו אבלות וסעודת הבראה וחליצת מנעל ועטיפת הראש ואסור לצאת מביתו וכל דיני אבלות, ואיך יצא מזה וילך לעשות מילת הבן והוא אבל וחפוי ראש ועל שפם יעטה האנק דום ואיך יצא לחוץ וליכנס לבית השמחה משום הכי מקדימין המילה קודם לקבורת אביו קודם שיחול עליו כל זה יעשה המילה לבנו והוא באבילות דיום ראשון שהוא יום המיתה והקבורה שהוא מדאורייתא זהו טעמי טעם לשד:

ואחר ההתבוננות נראה דהקבורה קודמת לדידיה דהיינו שקבורת אביו קודמת למילת בנו משום דכל זמן שלא קבר אביו הוא אונן וקימ"ל שאונן פטור מכל המצות וכמו שפסק מרן בש"ע יו"ד סי' שמ"א סעיף א' וז"ל מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו קודם קבורה וכו' ואפי' הוא בעיר אחרת אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר וכו' ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון ולא מזמנים עליו אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים לא יענה אחריהם אמן ופטור מכל מצות האמורות בתורה ואפי' אם אין צריך לעסוק בצרכי המת כגון שיש לו אחרים שעוסקים וי"א אפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך וכו' אינו רשאי וכו' וכן פסק ג"כ בא"ח סי' ע"א סעי' א' מי שמת לו וכו' פטור מק"ש ומתפלה ואפי' אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי וכו' עיין שם, הרי לך בהדיא דכל זמן שלא נקבר המת הוא נקרא אונן ופטור מכל המצות וא"כ לא יתחייב למול את בנו עד שיקבור את מתו ולכן נראה עיקר לדינא קבורת אביו קודם ואז יתחייב במצות למול את הבן וטעמא הוא דעיקר מצות מילה היא על האב כדפסק מרן ז"ל בי"ד סימן ר"ס וז"ל מצות עשה לאב למול את בנו וכו' ע"ש, וכיון דהשתא בהאי מצב הוא אונן דקימ"ל שפטור מן המצות לכן ממתינין עליו עד יעבור זעם ואז יתחייב במצות ויטול את שלו שימול את בנו הגם דקימ"ל שאם לא מל האב את בנו חייבים בית דין למולו כמו שפסק מרן שם בסימן רס"א ע"ש היינו אם לא רצה האב למול את בנו ועובר על מצות וביום השמיני ימול וגו' אבל הכא הוא רוצה לקיים מצות וביום השמיני ימול אחר שיקבור את מתו ועכשיו אריא הוא דרביע עליה שלא לקיים מצוה בזריזות תיכף ומיד ולאלתר עד יעבור זעם ואז יקיים המצוה כמצווה ועושה שנוטל עליה שכר ולכן אינו בדין להעביר ממנו המצוה על אותה שעה שהיה פטור כיון דבשיהוי קצת לא נדחית מצות וביום השמיני, ומשום הכי הטוב והישר הוא לעכב ולשהות המצוה קצת עד שיקברו את מתו ואז יעשה מצות מילה בחיובא דרמי עליה ולא קודם קבורה שהוא אונן ופטור מכל המצות גם מהראנ"ח הביאו הרב ברכי יוסף סימן שמ"א אות ו' לא רצה שאוננת תחלוץ ומהרימ"ט בתשובת אה"ע סימן ס"ז מסיק דטעמיה משום דחליצה מצוה ואונן פטור מכל המצות יע"ש:

אחר כך ראיתי למהרש"ל בתשובותיו סי"ע העתיק דבריו הרב ט"ז בסוף סימן שמ"א והצצתי בתשובתו הנז' וראיתי להרב שמתחילה כתב כמ"ש אנן בענ"ד בלשון האחרון שאין להקדים המילה קודם הקבורה משום שאונן פטור מכל המצות אלא שבמסקנא חזר בו וכתב דלאו לכל מילי אמרינן דאונן פטור מכל המצות דהיכא שאינו מבטל שום דבר מצרכי המת במה שמוליך בנו למול ולהכניסו בברית שחייב למול בנו מקודם עש"ב שמביא ראיות מוכיחות לזה, וסיים הרב ט"ז וז"ל אחר כך מצאתי בשם רמ"א בכ"י שיש לקבור קודם דאם לא כן הוי אונן ואי אפשר לו לברך להכניסו בבריתו וכו' דאונן פטור מכל המצות והרב ט"ז ז"ל יצא לחלק וכתב וז"ל ונראה שיש לחוש לזה אם אפשר לקוברו קודם זריזות של המצוה דהיינו קודם שיוצאין מתפלה שבזה אין דוחין זריזות המצוה דהמצוה בלאו הכי נוהגים לעשותה עד לאחר תפלת שחרית לכן קוברין קודם תפלת שחרית אבל אם אי אפשר לקוברו קודם, זריזות מצית מילה קודמת ונ"ל דהיינו טעמא משום דסובר גם הוא כדעת מהרש"ל ז"ל דלאו לכל מילי אמרו אונן פטיר מכל המצות ואני אומר דמרן בש"ע ממאן בזה שכתב בי"ד סימן שמ"א שכבר העתקנו דבריו ולא יברך המוציא וכו' ולא יענה אחריהם אמן ואפי' אין צריך לעסוק בצרכי המת וכו' הרי לך בהדיא אפילו עניית אמן דבזה אינו מבטל דבר מצרכי המת במה שיענה אמן אפ"ה קאמר לא יענה וזה היפך מדברי מהרש"ל, ונ"ל דבנ"ד גם רמ"א ומרן הש"ע ומהראנ"ח יודו שהמילה קודמת משום דאנן נהגינן דמיד אחר שנולד הילד ביום או יומים מיד נוהגים לילך אל המוהל ואומרים לו שהוא יהיה המוהל וא"כ הרי בנ"ד אבי הבן כבר עשה שליח למול את בנו וקימ"ל שלוחו של אדם כמותו ויכול למול המוהל את הילד ולברך ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו במקום אביו דשלוחו כמותו וכאילו אביו עשה הכל שהרי קודם שיהיה אונן שפטור מכל המצות עשה שליח ועוד יש לדון בזה דגם אחר שהוא אונן יכול לעשות שליח במקומו דלא אמרינן בזה כל היכא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח משום דזה שהוא אונן מצי איהו למיעבד אלא אריא הוא דרביע עליה ולכן גם עתה יכול לעשות שליח וכ"ש בנ"ד שכבר עשה שלוחו קודם אנינותו ולהכי יש להקדים המילה שנעשית ע"י שליח, אלא דעדין י"ל דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן בקדושין דף ס"א ע"א ועל כן ברכתו קודמת לברכת שלוחו מהאי טעמא ולהכי לדעת רמ"א ומרן ז"ל ומהראנ"ח ראוי להקדים קבורת מתו קודם ואחר כך המילה כדי שיוכל הוא בעצמו לברך ברכת להכניסו בבריתו:

וראיתי להרב חיד"א בברכ"י שם סימן שמ"א אות ח' שהביא דברי הט"ז ורמ"א ודברי מהרש"ל ודברי מהר"י עייאש בחלק א' ובח"ב שהסכים לדברי רמ"א דכל שיכול לקבור המת ולמול בו ביום יקבור ואח"כ אבי הבן ימול את בנו ויברך וכתב הרב חיד"א ע"ז וכן דעתי הקצרה נוטה כן עש"ב מה שסיים בזה, גם הרב בית עובד בדינים השייכים לסנדק דף קצ"א ע"ב אות ח"י העתיק להלכה דברי הרב ברכ"י דסימן שמ"א וסיים בה וז"ל וכשיש שהות ביום לקבור את המת ולמולו אח"כ יקבל עליו אבלות ויאכל סעודת הבראה ואחר ימולו הבן ויעשו סעודת מילה ויכנס אבי הבן לסעודה שו"ת זרע אמת חי"ד סימן קט"ן עכ"ל ע"ש והכי נקטינן:

הלכות אבלות

סימן ו

נשאלתי מידי"ן החה"ש כמוהר"ר אהרן בן חמו י"ץ מע"ת מלייאנא יע"א וז"ל אותותי אלה יגשו אז ידברו על אודות וכו' שמתה אשה אחת שהיתה נשואה עם נכרי אחד זה כמה שנים נשואה לו בנימוסיהם (ע"י הקאדי) ומת הנכרי ונשארה עם בניה שנשאו והולידו בנים נכרים בנים זרים לכל דבריהם עד יום מותה, וכשמתה רצו בניה לקוברה בקברות ישראל ובאו איזה יחידים ושאלו לי מה יעשו לאשה הזאת ואמרתי להם שיקברוה בקברי ישראל משום דרכי שלום אבל במקום מיוחד ומוקצה לדבר זה ולא יעשו לה שום כבוד וגם שום ת"ח לא יצא עמה ויש לה אח ובא ושאל אותי אם חייב באבלות שבעה ואמרתי לו שאינו צריך מפני שהיא בכלל הפורשים מדרכי צבור כנודע בי"ד הלכות אבלות וכן עשו ואחר כך אירע מעשה כזה שבת אחת נשואה עם ערל אחד בנימוסיהם על ידי האלמירי ולא ע"י הכומר ומתה מיתה משונה שנשרפה ע"י ליסאנס, ובאו ושאלו אותי מה יעשו לה והשבתי להם שיעשו לזאת כמו לראשונה וכך עשו ולא אמרו דבר, ואחר כך רבו המשטינים והמערערים ופערו פיהם לבלי חק ואמרו שעשיתי שלא כדין מפני שהיא בת גדולים ומשפחה רמה עד מאד ואני לא יכולתי להשיב להם בעה"ר מפני חסרון ספרים אשר על כן הוצרכתי לחלות פני רבותי להשיב לי על ענין הראשון גם על ענין השני אם אני עשיתי כדין וכהלכה יהיו לי למליץ להלחם נגד אויבי ואם אני שגיתי אתי תלין משוגתי ולשלום אין קץ. הכ"ד עבדכם המצפה לתשובתכם הצעיר אהרן בן חמו י"ץ וזה מה שהשבתי לו דע ידידי תלמידי יקירי כי דבר זה כבר נשאלתי עליו ונשאתי ונתתי בו כיד השם הטיבה עלי והנה הוא כתוב ומסודר ומפורש רשום בספרי "קרית חנה דוד" חלק ראשון בחי"ד סימן כ"ז דף קי"ב עמוד שני גם בחלק שני דברתי על ענין זה בחי"ד סימן ל"ו לעיל ד"ל ע"ג ועתה אכתוב לך מה שנשאר בזכרוני בעזה"י:

הנה מרן ז"ל בש"ע י"ד סימן שמ"ה סעיף ה' כתב וז"ל כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל וכו' וכן המומרים לע"ג כל אלו לא היו אוננים עליהם ולא מתאבלין עליהם (ועליהם נאמר הלא משנאיך ה' אשנא) הרי לך בהדיא דכתב וכן המומרים וכו' כל אלו לא היו אוננים ומתאבלין עליהם וכו' והגם דמרן פירש בהדיא וכתב המומרים לע"א ונ"ד אינו מומר לע"א נ"ל הא דנקט מרן הכי בא לומר שהגם שעושה כל המצות ואינו פורש מן הצבור לכל דבר מ"מ אם הוא מומר לע"א הוא ככופר בכל התורה כולה ודינו כפורשים מן הצבור להכי נקט מומרים לע"ג וע"כ צ"ל כן שאם מומרים אלו מיירי שהמירו והחליפו דתם א"כ מאי וכן דקאמר הא היינו דין הראשון דקאמר כל הפורשים מדרכי צבור שפרקו עול המצות וכו' ומה בא לאוסופי במאי דקאמר וכן המומרים וכו' כיון שהמומרים החליפו והמירו את דתם אלא ודאי כדקאמרן וראיתי בטור ז"ל שכתב סתם והמומרים דמשמע דבכל גוונא דכיון דהמיר דתו אין מתאבלין עליו, גם הרא"ש בתשובותיו כלל י"ז סימן ט' כתב וז"ל וששאלת אם צריך להתאבל על המוחלף, הכי תניא במסכת שמחות הפורש מדרכי צבור אין מתעסקין בו כל עיקר ואין אוננים ואין מתאבלין עליהם עכ"ל הרי לך דנקט מוחלף סתם, ומשמע מדבריו שהביא לנו נוסחת הברייתא דנקט בה אין מתעסקין בו כל עיקר מדנקט כל עיקר משמע גם בקבורתו אין להתעסק עמו וגרע מנכרים דקימ"ל שקוברין אותם מפני דרכי שלום כדפסק בש"ע סימן שס"ז סעיף א' ע"ש, וטעמא משום דהוו כמו מינים וצדוקים דקימ"ל דמורידין ואין מעלין, אלא שראיתי להרב ב"י שם בי"ד סימן של"ד שכתב משם הרשב"א בתשובה וז"ל אני איני יודע שהחמירו בשום מקום על המנודה שמת יתר על מ"ש באבל רבתי שב"ד סוקלין את ארונו בהנחת אבן אחת על ארונו אבל ישראל מתעסקין עמו בקבורתו ובכל דרכיו ולא אמרו אין מתעסקין לכל דבר אלא בהרוגי ב"ד, ובמאבד עצמו לדעת ובפורשין מדרכי צבור וכו' אבל במנודה ואפי' במוחרם וכו' ואף כשאמרו בכל מקום אין מתעסקין עמו לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכי המת אמרו אלא שאין קורעין עליו ולא מספידין עליו ולא חולצין אותו וכו' עש"ב, הרי הרשב"א ז"ל לא ניחא ליה לפרש הכי בברייתא וס"ל דלענין קבורה ותכריכין מתעסקין בהם וקוברין אותם, והגם דבתחילת דבריו ז"ל כתב דבמנודה מתעסקין עמו בקבורתו ובכל דרכיו ולא אמרו אין מתעסקין עמו לכל דבר אלא בהרוגי ב"ד ובמאבד עצמו לדעת ובפורשים מדרכי צבור והמסורות אבל במנודה וכו' לא אמרו דמשמע שדוקא במנודה הוא שמתעסקין עמו בקבורתו ולא בפורשים מדרכי צבור וזה היפך מסו"ד, נ"ל דהכי פירוש דברי הרשב"א שמתחילה היה דן על המנודה שדעתו שודאי מתעסקין עמו בקבורתו ולהכי אמר דמהיכא תיתי לומר בו שאין מתעסקין עמו בקבו' שהרי לא נאמר בו שאין מתעסקין עמו לכל דבר שתטעה לומר שגם בקבורה נאמר שלא להתעסק עמו גם בקבורה שהרי לא אמרו בו כלל דבר זה שלא נאמר בו אלא שב"ד סוקלין את ארונו בהנחת אבן דוק' ולהכי ודאי קוברין אותו, ואחר כך דן גם על הפורשין מדרכי צבור שנאמר בהם שאין מתעסקין עמהם לכל דבר וקאמר שגם שם לא לענין קבורה נאמר אלא שאין קורעין ואין מתאבלין עליהם אבל לענין קבורה ותכריכין לא דברו ומתעסקין בקבורתם ובתכריכהן, וא"כ גם דברי הרא"ש בתשובה שהביא הברייתא בצורתה שאין מתעסקין בו כל עיקר גם דבריו יתפרשו כדברי הרשב"א שהרי לא הוסיף מדיליה כלום אלא שהעתיק לשון הברייתא, הרי לך שהרשב"א קרי בחיל וכן אמר שמתעסקין במומרין בקבורה ותכריכין אלא שאין אוננים עליהם ואין מספידין אותם ואין מתאבלין עליהם ורבינו מרן ב"י ז"ל העתיק דבריו בספרו הב"י, וכן מצינו להרב מהר"י הלוי בתשובותיו סימן מ"ט שדן את הדין מדברי הרשב"א הנז' שהעתיק רבינו ב"י וז"ל שאלה נמצא בינינו איש רע בליעל כי הוא כופר בכל התורה ומכחיש בדברי חכמים ובדברי נביאים וכתב השואל וז"ל והנה שאלתנו היא כי לאיש הבליעל הזה יש לו אם זקנה וגם כן יש לו שני אחים אנשי צדק לא נמצא באחיו שום פסולת והם תמיד מחרפים אותו על דבריו ולא היו מדברים עמו ואמנם אמו היא בהפך כי זה שבתה בבית יחד עם בנה הצר הצורר אוכלת עמו משחיטתו אוכלת ביה"כ האמתי כפי חשבוננו ומתענה ביה"כ שיעלה בחשבונו, אם מתה הזקנה אם נוכל להניחה על פני הארץ ושלא לקוברה כלל או יש לקוברה בשביל כבוד בניה הכשרים, ומתחילה עלה בדעתו דעת עליון דכיון דקימ"ל דקבורה היא משום יקרא דשכבי אין לקוברה כלל, אחר כך חזר מדבריו מכח תשובת הרשב"א ז"ל הנזכרת בדברי רבינו ב"י בסימן של"ד כאשר העתקנו לך לפניך בסמוך, וכתב הרב שמהר"י קארו ז"ל הביא תשובת הרשב"א בספרו בלתי שום חולק ולהכי מתעסקין לקוברם אלא שאין מכבדין אותם ללוותם ולהספידן וכו' ע"ש, ולבסוף כתב וז"ל באופן שמן הדין אין להחמיר על הארורה הזאת שלא לקוברה כיון שהדבר נוגע בכבוד שני בניה הנותרים לה שהם יר"ש וכו' עש"ב, גם הרב חת"ס סימן שמ"א דן את הדין מהא דתשובת הרשב"א הנזכרת העתיק דבריו ז"ל הרב פתחי תשובה בספרו בסי' שמ"ה ס"ק ג' עש"ב הרי לך דכל הרבנים הנז' הסכימו פה אחד לתשובת הרשב"א ונסתייעו ממנה, ונ"ל פשוט דמדסתם מרן בש"ע סי' שמ"ה סעי' א' דהמאבד עצמו לדעה שעומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים גם בנדון דידן נמי כן וטעמא כתב הרב חתם סופר שם דכיון דעל כל פנים אוננים עליו בלב, ראוים הם לנחמם מצערם ולברכם ברכת אבלים ולהכי עומדים עליו בשורה אלו המתעסקין עמהם בקבורה וכל קרוביהם עש"ב:

ובחופשי בספרי דבי רב ראיתי להרב הגדול דרופתקא דאורייתא כמוהר"ח פאלאג"י בספרו חיים ביד סי' צ"ט שהביא מעשה כזה וז"ל מעשה שמת איש אחד והיה נשוי עם גויה והוליד ממנה בן אחד וכו' ומתחילה רצה לדון שלא להתעסק בקבורתו מהא דמסכת שמחות פרק שני הלכה יו"ד כל הפורשים מדרכי צבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר והביא דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל שהובאו דבריו בטור יו"ד סי' שמ"ה כל הפורשים מדרכי צבור וכו' וכתב א"כ זה האיש אשר נשא נכרית ולא היה בא לכלל ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וכו' א"כ הרי הוא בכלל הפורשים מדרכי צבור וכו' וכן כתב מהריק"ש בספר ערך לחם סי' שמ"ה וז"ל וכן המומרין וכו' וכן נושא גויה או נשאת לגוי ברצונה אין מתעסקין עמהם כלל, ועי' להרב הדרישה ביו"ד סי' שס"א ס"ק ה' שכתב בשם רבו וכו' אסור להתעסק בקבורת אדם רשע שלא עשה תשובה וכו' עש"ב. ולבסוף העלה וז"ל איברא ראיתי להרשב"א חלק ראשון סי' תשס"ג הביאה מרן ב"י סי' של"ד וכו' כי הכונה בזה הוא שאין מתעסקין עמהם לכל דבר, לא לענין קבורה ותכריכי המת אמרו, אלא לשאין קורעין עליהם ולא להתאבל עליהם וכו' וכתב וז"ל אלא שיש לקוברו במקום רחוק מהקברים שקוברין בהם ישראל שבלאו הכי יש מקום רחוק ומיוחד בפ"ע לאנשים האלו כידוע בעירנו זאת וכו' עש"ב. ובסוף דינא כתב שדוקא לענין תכריכין וגם לקוברו בקברי ישראל בריחוק מקום יש להשתדל עליו וכו' אבל לענין הספד וצדוק הדין ושאר ענינים אין נראה לעשות ושב ואל תעשה עדיף עכ"ל עש"ב ובערך לחם להגהות מהריק"ש ז"ל כתב וז"ל (קאי על המאבד עצמו לדעת ונ"ל דהרי לכולהו דקימ"ל שאין מתעסקין עמהם לכל דבר) לא לרוחצו ולא להלבישו לבנים ונקיים (ר"ל אלא תכריכי' פשוטים) ולא להוליך לפניו נר שמוליכין ביום שהוא לכבוד המת ולא לומר עליו צדוק הדין ואין אומרים עליו קדיש ואין קוברין אותו בי' ולא בקברי ישראל כי אם בריחוק מקום וכו' ואין עושין לו הקפות שנוהגין לעשות על מיתי ישראל ואין מתאבלין עליו ואין אוננים עליו (ואין ללוותם כדכתב מוהר"י הלוי כדכתבינן בסמוך) ואין מספידין אותו ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שמתפללין על החיים הוא יגדור פרצות על עמו ישראל, וכל דבר שהוא כבוד לחיים כגון הבראה וכיוצא בה עכ"ל ע"ש שכתב שיש מי שאומר שאין מוחין ביד הקרובים שמתאבלין עליו עש"ב וכבר כתבתי בספרי קרית חנה דוד חלק שני סי' ל"ו כמה הוא שיעור ריחוק מקום שמרחיקין אותו מקברי ישראל עש"ב מה שכתבתי זהו הנראה לענ"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות חדש מנחם התרצ"ד

דוד הכהן סקלי י"ץ

הלכות טומאת כהן

סימן ז

נשאלתי על בית הקברות ישן נושן בע"ת פאס יע"א שבזמן המלך החסיד מולא"י לחסא"ן יר"ה גזר אומר ויקרא שהוא צריך למקום בית הקברות הנז' ויקחנו לצורכו בתורת חליפין שיתן לקהל מקום אחר בעבורו, וכן היה ופינו המקום ההוא מכל הקברות שמצאה חיל ידיהם ונתנום בבית הקברות החדשה, ויהי היום שכבשה מלכות צרפת (פראנסיס) יר"ה למחוז מרוק"ו עשה המקום ההוא דרך ושביל הרבים למעבר רגל אדם ורגל בהמה רגל השור והחמור המושכים העגלות והקרונות כדרך הדרכים והמסלות של מלכות צרפת יר"ה שהם מתוקנים ומיושרים בהשואה אחת באין מעכב הליכת העגלות והקרונות והטומובילים. מה יהיה משפט הכהנים מכל העם שעוברים ושבים מפני הטומאה, אם יכולים הכהנים לעבור דרך שם ברגלים תרמסנה או על ידי העגלות והטומובילים, או שאין להם תקנה אלא שיקיפו את הדרך?

תשובה הנה ודאי לא יעברו ברגל רגלי הכהנים דלא גרע מבית הפרס שאסור לכהנים ליכנס שם, ועיקר הספק הוא אם יכולים ליכנס לשם בעגלה או בהטומובילים אם קרקע העגלה חוצץ בפני הטומאה או לא? לזה צריכין אנו להקדים דברי הרמב"ם ז"ל דפרק י"ב מהלכות טומאת מת הלכה ב' וכן בפרק י"ג שם הלכה ג' דכתב דכלים הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה עש"ב ומצינו בפרק ט"ו דמסכת כלים משנה א' וז"ל השידה והתיבה והמגדל וכו' שיש להם שולים והן מחזיקין ארבעים סאה בלח וכו' הרי אלו טהורים ופירש רע"מ דכיון דמחזיקין מ"ס טהורים דאיתקש כלי עץ וכלי עור לשק המיטלטל מלא וריקן וזה אינו מיטלטל מלא לפי שגדול יותר מדאי ואם יטלטלוהו מלא ישבר ע"כ. וא"כ לפ"ז אם העגלה גדולה כשיעור מקוה שיש בו ארבעים סאה נקראת כלי מהבאים במדה וטהורה היא וחוצצת בפני הטומאה וכן ראיתי לרש"י ז"ל בערובין דף ל' ע"ב על הא דתנן שם הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל שפירש שם בד"ה שידה מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא ושם בד"ה שמיה אהל כתב וז"ל ובגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח וכו' דאי בקטנה כלי הוא ומקבלת טומאה ולא חייצא וכו' עש"ב וכן הוא במסכת אהלות פרק ח' משנה א' וז"ל אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה וכו' שיש להם שולים ומחזיקין ארבעים סאה בלח וכו' עש"ב. ונ"ל שמה שפירש רש"י ז"ל שידה עגלה כמין קופסא היינו בעגלה שנושאין אותה בעלי חיים שאינם מקבלין טומאה ועומדת עליהם אבל אם עומדת על אופניה ונגררת אינה חוצצת כיון שעומדת על גבי כלים שהם אופני העגלה שיש בהם חור בנקודה האמצעית שמקבלת בו הבריח התיכון בקביעות שמתגלגלת עליו לא בהעברה בעלמא ולכך הוי שפיר כלי וכדתנן במסכת אהלות פרק ששי משנה א' נדבך העומד על הכלים, וז"ל המשנה אדם וכלים נעשים אהלין לטמא אבל לא לטהר כיצד ארבעה נושאין את הנדבך (אבן גדולה ורחבה) וכו' נתון על ארבעה כלים אפילו כלי גללים כלי אבנים וכו' (שאינם מקבלין טומאה) טומאה תחתיו כלים שעל גביו וכו' ע"ש

וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות טומאת מת הלכה א' וז"ל בד"א כשלא היה האהל אדם או כלים, אבל אדם או כלים שנעשו אהל על הטומאה בין שהיו הן עצמן אהל בין שהיו עמודי האהל אפילו היו כלים שאין מקבלין טומאה כל עיקר הרי אלו מביאין את הטומאה ואינן חוצצין בפני הטומאה, כיצד לוח שהיה מונח ע"ג ארבעה בני אדם או ע"ג ארבעה כלים אפילו כלי אבנים וכיוצא בהם מכלל כלים שאין למינם טומאה, ואין צ"ל אם היה מונח על ארבעה שפודים וכו' הכלים טמאים, ואם היו כלים ע"ג הלוח אפילו שלא כנגד הטומאה טמאין וכו' עש"ב, ומה שנקט הנדבך או הלוח פשיטא דלאו דוקא אלא הוא הדין נמי כל דבר שהוא חוצץ בפני הטומאה כגון כלי הבא במדה שאין מקבל טומאה והוא מונח על הכלים נמי דינא הכי דמאי שנא, וא"כ העגלה ג"כ המחזקת מ' סאה ג"כ דינא הכי וא"כ אם היא נסמכת על המוכני שלה דהיינו האופני העגלה שהם כלים אינה חוצצת בפני הטומאה כיון שהיה ע"ג הכלים, ועל כרחנו לומר שמיירי שאינה נסמכת על האופנים אלא ע"ג ב"ח ולפ"ז העגלה שלנו שהיא נסמכת על אופניה שהם כלים אינה חוצצת

ואין לומר דשאני אופני העגלה שהם מוכני שלה ומיוחדים לה שעל ידם היא נתקנת וקרויה עגלה ולהכי הוי כגופה ולא נקראת עומדת ע"ג כלים שנראה שכיון שהאופנים של עגלות שלנו נשמטים כלאחר יד ממנה לא מיקרו כגופה כדמוכח מפרק י"ח דכלים משנה ב' השידה ב"ש אומרים וכו' מוכני שלה (ופירש רע"מ מוכני אופן כעין אופני העגלה וכו') בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור לה וכו' ואינה מצלת עמה באהל המת וכו' ואם אינה נשמטת חבור לה וכו' ע"ש, ופי' רע"מ שהאדם יכול לסלקה מן העגלה ע"ש, משמע שאינה נשמטת היינו שאינה זזה מן העגלה כל עיקר, ולפ"ז גם השידה יש לפרש שנגררת על אופניה אלא שאינה נשמטת, הרי לך שאם נשמטת אינה חבור לה ואינה כגופה וא"כ נקראת העגלה שלנו והטומוביל נסמכים על אופנים שנקראים כלים ואינה חוצצת בפני הטומאה וכן פירש רש"י דמוכני הוא האופן וכן פירש הר"ש ועיין ברש"י בשבת פרק כירה דף מ"ד ע"ב ד"ה מוכני אופן בזמן שהיא נשמטת כעין אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקן מן העגלה ע"ש ועי' להתי"ט שם שהביא שלשה פירושים על זה ע"ש, אבל הגם דהפירושים חלוקים זה מזה מ"מ לענין דינא אינם חלוקים ודוק והדין דין אמת שאופני העגלה אם נשמטים אינם כגוף העגלה והם כלים בפ"ע ואם כן הרי העגלה נסמכת על הכלים ולהכי אינה חוצצת בפני הטומאה הגם שהעגלה מחזקת ארבעים סאה

ונראה דכ"ז מיירי בעגלה של עץ שהוא הוקש לשק לכן אם מחזקת מ' סאה א"כ אינה ניטלת מלא ולא דמיא לשק שניטל מלא וריקן ולפיכך היא טהורה וחייצא לפני הטומאה אם נטלת ע"ג ב"ח או שנגררת על אופניה הקבועים שאינם נשמטים כדכתבינן אבל עגלה של מתכת לא מצינו דאתקש לשק ולהכי אפי' מחזקת מ' סאה מקבלת טומאה ולא חייצא בפני הטומאה בכל ענין וכן כתב הרמב"ם הלכות כלים פרק י"א הלכה ט', וכן כתב בהלכות כלים בפרק שלישי וז"ל כל כלי העשוי לנחת אפי' אינו מקבל אלא דבר מועט אינו מקבל טומאה לא מד"ת ולא מד"ס, וכל כלי עץ העשוי לטלטל מלא וריקן כשק אפי' היה מחזיק מאה סאים ואע"פ שיש לו שולים הואיל ואינו עשוי לנחת הרי זה מקבל טומאה דין תורה כשאר כלי קיבול וכל כלי עץ שהוא סתם אם היו לו שולים לישב עליהם על הקרקע כדי שלא יהיה נוח להתגלגל והיה מחזיק מ' סאה בלח וכו' אינו מקבל טומאה כלל לא מד"ת ולא מד"ס מפני שחזקתו שעשוי לנחת ודברים אלו דברי קבלה הם מפי השמועה למדו מה שק שהוא מטלטל מלא וריקן אף כל עץ לא יטמא אלא אם כן מטלטל מלא וריקן להוציא כלי עץ העשוי לנחת עכ"ל:

הראת

לדעת שבאו דברי הרמב"ם ז"ל מפורשים דבכלי עץ מיירי וטעמא דמחזיק מ' סאה דטהור משום שאינו ניטל מלא והוי כלי עץ העשוי לנחת שאינו מקבל טומאה וטעם זה לא שייך בכלי מתכות ולהכי אפי' אם מחזיק עד מאה סאים לא מהני ליה והגם שמצינו להראב"ד שהשיג עליו הא ראינו להרב כסף משנה ז"ל שהשיב על השגותיו עי' עליו ז"ל ולהכי אם העגלה של מיני מתכות אפי' גדולה כל כך לא חייצא בפני הטומאה שכלי מתכות מקבלין טומאה בכל גוונא גדו' וקטנים אפי' עשוים לנחת:

ודע דלדברי הרמב"ם ז"ל דכתב וכל כלי עץ העשוי ליטלטל מלא וריקן כשק אפי' היה מחזיק מאה סאים ואפי' שיש לו שולים הואיל ואינו עשוי לנחת הרי זה מקבל טומאה וכו' נראה לפ"ז אפי' אם היא עגלה מכלי עץ שמחזקת כמה סאים לא חייצא בפני הטומאה מפני שהעגלה והאוטומוביל עשויים הם מתחי' ליטלטל מלא וריקן ע"י בעלי חיים והוה ליה ככלים העשויים ליטלטל במלואן שהזכיר הרמב"ם שם באותו פרק בהלכה ב' וז"ל ואלו הן הכלים של עץ שהן עשויין להטלטל במלואן דרדור שמניחין אותו על העגלה וכו' כל אלו אע"פ שהן מקבלין יותר מארבעים סאה הרי אלו מקבלין טומאה שלא נעשו מתחילתן אלא ליטלטל מלאין וכו' עש"ב דהכא נמי בעגלה והאוטומובילים לא נעשו מתחילתן אלא ליטלטל מלאין ע"י בעלי חיים משום דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול כדפירש רע"מ בפי' על המשנה דכלים פרק ט"ו מ"א ד"ה דרדור עגלה עש"ב ועי' להרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בפי' על משנה זאת, וכתב הרמב"ם שם בהלכה ב' וז"ל הכלים שחזקתן שהם עשוים לנחת כגון שידה תיבה ומגדל וכו' אם הם מחזיקין מ' סאה אין מקבלין טומאה ע"ש, ור"ל שכיון שמחזיקין ארבעים סאה מסתמא עשויין לנחת ובפי' למשנה פירש שידה תיבה מעץ כארון והדומה לו ע"ש:

אלא שראיתי לרש"י בעירובין ל' ע"ב שפירש וז"ל שידה מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא ע"כ, ולקמיה פירש ובגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח דאי קטנה כלי היא ומקבלת טומאה ולא חייצא וכו' ע"ש, ולכאורה הוא תמוה דמאי מהני גדלות בעגלה אם היא כשלנו דעשויה ליטלטל ע"י שוורים כאשר ביארנו ומאי שנא העגלה מדרדור העגלה ואפשר לומר דלעולם גם לרש"י שפירש דשידה היא עגלה מ"מ גם הוא מודה דשידה אין עיקרה למרכבת הנשים אלא עיקר תשמישה בהנחה על הארץ כיון שמחזקת מ' סאה אלא שפעמים רוכבין בה הנשים ולהכי אזלינן בה אחר רוב תשמישה וכיון שהיא גדולה שמחזקת מ' סאה ומשום הכי חוצצת, איך שיהיה העגלה והאוטומוביל שלנו הרי אנו רואים שתחילת עשייתן עשויין ליטלטל ולהכי לא חייצי לדעת הרמב"ם ז"ל כיון שראויה ליטלטל במילואה בבני אדם שרוכבים בתוכה ובבעלי חיים ובתשמיש השק המלאה לה עמיר ע"י בעלי חיים כגון שוורים או ע"י מכונה דמאי שנא ולהכי לא חייצא ולפ"ז בעגלה ובאוטומוביל אין חילוק בין של עץ למתכות בין גדולה בין קטנה כולהו לא חייצי כיון שתחילת עשייתן עשויין ליטלטל הוי דומיא דשק ומקבלין טומאה ולא חייצי:

ועוד נ"ל שאפי' נימא דלא מקבלי טומאה הכא בעגלה שמהלכת לא חייצא משום דהוה ליה אהל זרוק כיון שמטלטלת ואינה מונחת וקימ"ל דאהל זרוק לא שמיה אהל וכדאיתא בעירובין ל' ע"ב דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל ר' מטמא ר' יוסי בר יהודה מטהר במאי קמיפלגי מר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל ופירש רש"י אהל זרוק אהל המטלטל ולקמן פירש דבגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח וכו' ע"ש, וכן איתא בנזיר דף נ"ה וכן איתא בחגיגה דף כ"ה ע"א ובגיטין ה' ע"ב ולפי הכלל המסור בידינו הלכה כרבי מחבירו הכא ג"כ הלכה כרבי דסובר אהל זרוק לא שמיה אהל וכ"ש דמצינו דסתם תנא כוותיה במס' חגיגה כ"ה כנזכר:

וכן פסק הרמב"ם כרבי בפרק אחד עשר מהלכות טומאת מת הלכה ה' וז"ל המהלך בארץ העמים וכו' הנכנס בארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק לא שמיה אהל ע"ש הרי לך דפסק כרבי וכן כתב הרב כסף משנה שם ע"ש, ובודאי לאו דוקא זרוק דהיינו דרך זריקה אלא הכונה המהלך ומטלטל נקרא זרוק כדפירש רש"י ועוד דאי זרוק ממש אפי' רבי יוסי בר יהודה מודה דלא הוי אהל כדתניא בברייתא הובאה במסכת נזיר נ"ה ע"א דתניא רבי יוסי בר יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה וכו' ע"כ אלא ר"ל המטלטלת והיא מהלכת קרוי אהל זרוק וכן כתבו התוספות בנזיר שם סוף ד"ה והתניא וז"ל וכן בפי' ר"ח וכו' דדמיא לטלית המנפנפת דאזלא כולה באוירא ואם היתה מונחת על גבי בהמה או אדם הנושא אותה טהורה לרבי יוסי בר יהודה וכו' דרגל הנושאים נוגעים בארץ בזה הוא דסובר ר"י בר יהודה שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה ע"ש וכן כתבו ג"כ בעירובין ל' ע"ב ד"ה ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל ע"ש, וכ"כ התוס' בחגיגה בשם ר"י סוף ד"ה אהל זרוק לא שמיה אהל וז"ל ותירץ ר"י דלעולם אמת הוא דפליגי באהל זרוק שמיה אהל ודוקא כגון שידה תיבה ומגדל שהולכין אבל זרק תיבה לא הוי אהל וכו' עש"ב וא"כ כל זה שכתבו אינו אלא לרבי יוסי בר יהודה אבל לרבי דקימ"ל כוותיה כדפסק הרמב"ם בפרק י"א מה' טומאת מת הלכה ה' כדכתבינן בסמוך אפי' מהלכת סובר דהוי אהל זרוק ולא שמיה אהל ומש"כ הרמב"ם בהלכה הנז' בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר לאו דוקא אלא כל שאינן מונחים בקביעות בארץ אלא מתהלכים קרי ליה פורחין וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ם בהלכות עירובין פרק ששי הלכה י"ז שאם נתן העירוב בבית הפרס הרי זה עירוב ואפי' היה כהן שיכול ליכנס שם במגדל הפורח וכו' ע"ש, והרי התם בבית הפרס לא גזרו עליו לטמא באהל כדכתב הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק עשירי הלכה י"א ע"ש שכתב שאם הוא רוכב על האדם או על הבהמה שכחן יפה טהור וכן כתב ג"כ שם בפרק שני הלכה ט"ז שבית הפרס אינה מטמאה באהל ע"ש וא"כ הא דנקט בבית הפרס במגדל הפורח לאו דוקא הוא ואינו אלא כדי שלא ידרוס ברגליו על בית הפרס וא"כ הכא נמי בארץ העמים הא דנקט הפורחים לאו דוקא ובזה נמי יתורצו דברי הרמב"ם הא דפסק בהלכות טומאת מת הלכה ה' כר' דאהל זרוק לא שמיה אהל ושם בהלכות עירובין פסק דאפילו היה כהן יכול ליכנס לבית הפרס במגדל הפורח דשמע מינה דאהל זרוק הוי אהל ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דהתם בבית הפרס אין הטעם משום דהוי אהל אלא אפילו לא מיקרי אהל יכול ליכנס כיון שאין רגליו נוגעות בקרקע בית הפרס ולאו דוקא הוא אי נמי לרבותא נקט דאפי' שאין הפסק בינו לבית הפרס אלא במגדל הפורח באויר שאפי' לר' יוסי בר יהודה הוי כזורק תיבה דאהל זרוק כהאי גוונא לא הוי אהל ולא חייץ אפי' הכי יכול ליכנס לבית הפרס משום דלא גזרו עליו טומאת אהל, וכן מהא דפסק הרמב"ם בפרק שני מהלכות פרה אדומה הלכה ז' דכתב וכשירצו להזות על הכהן השורף מביאין שוורים שכריסם נפוחות ומניחים על גביהן דלתות ויושבים התינוקות על גבי הדלתות כדי שיהא האהל מבדיל בינם לבין הארץ מפני קבר התהום וכו' ע"ש דלכאורה משמע מדבריו דאהל זרוק הוי אהל דאם לא כן מאי אהנו דלתות הא אהל זרוק הוו דלתות ולא מיקרי אהל, אין זה סתירה שכבר אמר שמביאין שוורים שכריסם נפוחות והשוורים קרינהו רחמנא אהל דכתיב ועצמות וגידין תשוככני כמו שכתבו התוס' בעירובין דף ל"א ד"ה ומר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ע"ש, וכן כתב נמי בפי' על המשנה דפרה בפרק שלישי משנה ב' וז"ל ואמנם יבחרו השוורים להיותם עבי הבטן וכאשר יורכב עליהם הנער לא יתלו רגליו על הארץ כדי שלא יאהיל על קבר התהום ברגליו ויטמא וכו' ועכ"ז ישימו הלוחות על גביהם עד שישוב אהל והנער יושב מלמעלה וכו' עש"ב, הרי לך שבוחרין השוורים עבי הבטן כדי שלא יאהיל על קבר התהום שבהכי סגי כדכתבו התוס' בפרק הישן דף כ"א משום דבדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל כדדרשינן ובעצמות וגידין תשוככני ע"ש, שכריסם היא מאהלת על הטומאה אלא שמוסיפין עוד הלוחות להשלים האהל משום מעלה יתירתא ונהכי די באהל זרוק ולת"ק תרתי עבדי ולר"י סובר דבשוורים סגי והרמב"ם פסק כתנא קמא:

ואי קשיא לך דא"כ אמאי תנן בחגיגה פרק ג' משנה ד' שמגליל אין מביאין יין ושמן לקדש ונתן טעם בגמ' לפי שרצועת ארץ כותים מפסקת בין גליל לירושלים ואי אפשר להביא משום דגזרו על ארץ העמים טומאה, יביאו על שוורים כהכא בפרה? כבר ראיתי בהגהות הגאונים שכתבו על התוספות שהקשו היאך עולין לרגל שכתבו וז"ל ונלענ"ד שהיו עולין על השוורים וע"ג דלתות דהוי אהל מפסיק לכ"ע וכמו שכתבו התוספות בעירובין ומה שלא התירו הכא ע"י כן כמו שהקשה בטורי אבן יש לומר כמו שכתב המהרש"א בתוספות הנ"ל משום דלא שכיח לא התירו אבל לענין עליית הרגל דהוי עשה דאורייתא שפיר התירו עכ"ל:

והנה יש להוכיח מהא דחגיגה דתנן שבגליל אין נאמנים על טהרת הקדש כגון יין ושמן ואי אפשר להביא יין משם בשידה שאהל זרוק לא שמיה אהל א"כ משמע בכל גווני בין אם השידה נושאין אותה על גביהן בין אם היא כעגלה שלנו שנגררת על אופניה (שהרי העגלות שהולכות על אופניהם היו מזמן פרעה מלך מצרים כדכתיב ויסר את אופן מרכבותיו שהם הגלגלים כמ"ש רש"י בפי' על החומש) אבל כיון שמטלטל הוי אהל זרוק ונ"ל דכל שכן הוא ממונח על גבי שוורים דהתם הרי היא מונחת והשוורים הם הולכים כ"ש אם העגלה אינה מונחת אלא נגררת תמיד על הארץ שנקראת אהל זרוק דאל"כ אלא דנגררת עדיפא א"כ למה לא היו מביאין יין ושמן מגליל הא אפשר להביא ע"י עגלה הנגררת על אופניה אלא מוכח דלא שנא, וכן מוכיח לשון התוס' בחגיגה ד"ה אהל זרוק וכן בעירובין ל' ד"ה ומר סבר אהל זרוק וכו' וז"ל ודוקא כשמונח הוי אהל אבל בשעת זריקה אפי' רבי יוסי מודה מידי דהוה אעוף פורח וכו' משמע דלא הוציאו כ"א זריקה כעוף הפורח שהוא באויר העולם אבל במהלכת על הארץ קרו לה מונח וכמ"ש מהרש"א וז"ל אבל מהלך על הארץ קרו ליה מונח וכתב ועיין חגיגה עכ"ל וכן משמע מדבריהם דפרק כה"ג דף נ"ה בד"ה והא תניא בא"ד פי' אחר לא דכ"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שנכנס בשידה שהבהמה או אדם מוליכין אותה שמיה אהל לחוץ ולהפסיק וצ"ל דעדיף מטלית המנפנפת וכו' דאין חוצצין בפני הטומאה וכו' והיינו טעמא דהכי עדיף משום דרגלי האדם והבהמה הנושאים השידה והתיבה נוגעים בארץ שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה עכ"ל, הרי לך דסו' דבכה"ג דהשידה קבועה ע"ג בהמה הוא דס"ל לר"י בר"י הוי אהל זרוק מפסיק ואפילו הכי לדעת רבי לא מפסיק הגם דקבוע ע"ג בהמה וכ"ש הנגרר על הארץ דלית ליה קביעות כלל דלא מפסיק, ובתחילת הדיבור נמי כתבו ואם היא מונחת ר"ל מונחת שעומדת במקום אחד טהורה כיון דאינה זזה ממקומה השתא הוי אהל קבוע אלמא דלא מצאו דלא הוי אהל זרוק אלא בכהאי גוונא שאינה זזה ממקומה אלא שחידשו בפירושם השני דגם אם היא מונחת על גבי הבהמה הגם שהוא אהל זרוק סובר רבי יוסי בר"י דהוי אהל שכן הוא דעתו ורבי פליג עליה וס"ל כיון שהוא אהל זרוק לא שמיה אהל אלא אם הוא מונח במקומו השתא שאינו זז ממקומו. וכן משמע מש"ס דעירובין ל' דקאמר תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה וכו' וקאמר בש"ס קא סבר אהל זרוק שמיה אהל ובפלוגתא דהני תנאי הנכנס לארץ העמים וכו' ואי משכחת לר' דבנגררת על הארץ דלא הוי כהאי גוונא אהל זרוק אמאי קא סבר לאוקומא בפלוגתא דהני תנאי נימא דאתי ר' יהודה ככולי עלמא גם כר', אלא דיש לדחות דלא קאמר הכי משום דיש להקשות דא"כ מאי טעמא דת"ק דעדיין לא סלקא דעתיה טעמא דאסור לקנות בית באיסורי הנאה ועוד י"ל דאוקמא בפלוגתא דהני תנאי משום דקושטא קאמר שהרי באמת מצינו לו לר' יהודה בעלמא דסובר הכי כרבי יוסי בר"י כדכתבו התוס' בזבחים קי"ג ע"א בד"ה ועל גביהן דלתות בסוף או"ד וז"ל ומיהו רבי יהודה ודאי סובר שמיה אהל, דהא קאמר טעמא מפני שדעתו של תינוק גסה עליו עכ"ל ע"ש, איך שיהיה נמצינו למדין לפני חכמים דבין אם השידה נשואה ע"ג בעלי חיים בין אם נגררת על אופניה לר' הוי אהל זרוק ולא חייץ:

והנה אם העגלה והאוטומוביל שמהלכין על ביה"ק ואופני העגלה הם מכוונים תחת קרקע העגלה ואין ביניהם לקרקע העגלה פותח טפח (ובעובי האופנים חוט שלשה טפחים המקיף את עוביים) א"כ כיון שאופני העגלה עומדים על בה"ק ולדידן הקברות שלנו סתומים מכל וכל הו"ל טומאה רצוצה וכל חלל העגלה טמא הוא משום טומאה רצוצה משום אהל שעל גבה כגון האוטומוביל שיש לו גג כל חללו טמא ע"כ צריכין להיות האופנים עמידתן חוץ לקרקע העגלה דהיינו מן הצדדים או אחרי קרקע העגלה או לפניה ולא יהיו מכוונים תחת קרקעיתה עי' להרמב"ם פרק ז' מהל' טומאה ובפ' י"ט הל' ה' עש"ב ועיין בטור י"ד סימן שע"ב דכתב דבימיהם היו קוברין בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח ולהכי לא הוי טומאה רצוצה עש"ב, וא"כ אנן דכל קברות שלנו סתומים הו"ל טומאה רצוצה וא"כ בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין מועיל בה חציצת קרקע העגלה ודוק לכן צריכין לראות אופני העגלה כיצד הם עמידתן:

הרי לך ארבעה פנים שפונים פניהם לאסור את מרכבת הלזו האחד מצד אופני העגלה שהם כלים והעגלה נסמכת על הכלים ולהכי אינה חוצצת בפני הטומאה, ושני מצד העגלה עצמה שהיא עשויה לטלטל במילואה ע"י בעלי חיים כשק הגם שהיא באה במדה שמחזקת מ' סאה או יותר, והשלישי מצד שהיא אהל זרוק דקימ"ל אהל זרוק לא שמיה אהל וכן פסק הרא"ש בפסקיו בפרק בכל מערבין סי' ב' ע"ש ועי' להרב קרבן נתנאל שם על הרא"ש מה שציין בציון ט"ו וקימ"ל הלכה כר' מחבירו ע"ש, והרביעי מצד אופני העגלה שדורכין על הקברות והם תחת קרקע העגלה שאין ביניהם פותח טפח וא"כ הוי טומאה רצוצה ולהכי כלך מדרך זו הרחק מעליה דרכך ואל תתע בנתיבותיה:

והנה לפי מה שמבואר בפרק בכל מערבין כ"ו ע"ב דרבנן אסרי לערב בית הקברות ור' יהודה סובר מותר ובגמרא ל"א ע"א קאמר דרבנן קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה וכו' ומסיק בגמרא דכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו ובהא קמפילגי מר סבר כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דמנטרא, דלא איכפת ליה בנטירותא וא"כ לאו הנאה היא, ומר סבר ניחא ליה דמינטרא והויא הנאה ולהכי אסר לערב בבית הקברות ע"ש, וכן פסק בש"ע א"ח סי' ת"ט סעי' א' ע"ש וא"כ לפי המבואר אפילו לר' יוסי בר יהודה דס"ל דאהל זרוק שמיה אהל, הכא בנ"ד שמהלך בעגלה על אדמת בית הקברות אסור ולא משום טומאה דשייך איסורה רק בכהן אלא משום שנהנה מבית הקברות שלא יצטרך להקיף ואיסורו שוה בכל אדם, ודע דהא דבית הקברות שאסור בהנאה דוקא בקבר של בנין כדאיתא בטור יו"ד ובב"י שם עש"ב, אבל בקבר של חפירת קרקע אינו נאסר דקרקע עולם אינה נאסרת, והקברות של עיר פאס יע"א הם של בנין וא"כ היא אסורה בהנאה וא"כ עד שאתה שואל עליו אם ראוי לממלכת כהונה שאל עליו אם יבא בקהל שהרי דריסת רגל אסורה במקום איסורי הנאה כדפסק מרן ז"ל בהלכות נדרים ביו"ד סי' רכ"א סעי' א' וז"ל ראובן שאסר נכסיו על שמעון וכו' הנאסר אסור לעבור על שדה האחר וכו' וכתבו שם הע"ז והש"ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפילו הכי אסור בכל ענין וכמ"ש הרב באר היטב שס ס"ק א' ע"ש, וא"כ לפ"ז נפל פיתא בבירא דלכל ישראל אין להם חלק בזה:

והגם שלקחוה נכרים אין אומרים בזה באו נכרים וחללוה משום דאיסור זה לאו משום קדושה אלא גזירת הכתוב היא דילפינן שם שם מעגלה ערופה ומשם למדנו איסור הנאה וכל עניניו וכי יתכן לומר אם הנכרים לקחו עצמות של מת ועשו מהם תרוודות מותר לישראל לקנותם ולהשתמש בהם הגם דהם מאיסורי הנאה מטעם זה דבאו נכרים וחללוה דאיסורא היכן חלף הלך וראיה לזה מעיר אדם שעשו ממנו נכרים אזור שאסור עיין לעיל בחי"ד סימן ל' דף פ"ו ע"ב מה שכתבתי שם אלמא לא פרח מניה איסורא במה שלקחוהו נכרים וטעמא הוי משום מש"כ וכמו בכל איסורי הנאה כגון בשר בחלב שנאסר בהנאה כל היכא דאיתיה והכי נמי בקבר כי רוח רעה שורה שם ולא תסור ולא תפרד משם ותמיד היא במקום ההוא כנגע הבתים ויקרא י"ד מ"ה עיין הרמב"ן שם והוא משכן סטרא אחרא להבעית האדם ולכך נאסר בהנאה וא"כ גם לישראל אסור לעבור שם, והנה מש"כ לעיל דאופני העגלה הוו כלים מקבלים משום דיש בהם בנקודה האמצעית חור שמקבלת בו ראש הבריח בקביעות שהאופן מתגלגל עליו ולא דמי לצנור שעשוי להעברת המים ולא לקבלה אבל חור האופן עשוי מתחילה לקבל ראש הבריח בקביעות שלא יזוז משם ולהכי הוי כלי לקבלה שפיר, הנה אחר שראיתי דברי הרמב"ם בהלכות כלים פרק ב' הלכה ג' וז"ל בית קיבול העשוי למלאתו אינו בית קיבול כיצד בקעת של עץ שחוקקין בה בית קיבול ותוקעין בה הסדן של ברזל אם של נפחים היא אינה מקבלת טומאה אע"פ שיש בה בית קיבול לא נעשה אלא למלאותו עכ"ל, א"כ ה"ה חור זה שאינו עשוי אלא להכניס בו ראש הבריח וכ"ש הוא שהרי החור הוא מפולש מעבר אל עבר וא"כ הדרי בי ולא הוו אלא פשוטי כלי עץ אלא שאני אומר שעליו אני דן ואומר דגם פשוטי כלי עץ הגם שאינו מקט"ו מ"מ הרי קורים אותו כלי שהרי כלי פשוטי קרית ליה והרי הוא ככלי גללים וכלי אבנים שכיון שנקראים כלים הגם שאינם מקבלין טומאה מ"מ כלי קרית ליה ולהכי אינם מצילין מן הטומאה ה"נ בפשוטי כלי עץ כיון דכלי קרית ליה ומשמש תשמיש הראוי לו הגם שאינו מקבל טומאה אינו מציל מטומאה:

ונראה להביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהל' טומאה מסוף הלכה א' וז"ל טפח על טפח וכו' אבל אדם וכלים שנעשו אהלים על הטומאה בין שהיו הם עצמן אהל בין שהיו עמודי האהל אפי' היו כלים שאין מקבלין טומאה כל עיקר הרי אלו מביאין את הטומאה ואינן חוצצין בפני הטומאה כיצד לוח שהוא מונח על ד' כלים או על ד' בני אדם אפי' כלי אבנים (ור"ל לא מבעיא ע"ג כלים המקבלין טומאה אלא אפי' כלים שאינם מקבלין טומאה ככלי אבנים) וכיוצא בהם מכלים שאין למינם טומאה ואין צ"ל מונח על ד' שפודין או ד' קנים שגבוהים טפח וכו' כל הכלים שתחת הלוח טמאים אבל אם הלוח מונח על גבי ד' אבנים או ע"ג בהמה וכו' הרי אלו טהורים עכ"ל עש"ב, הנה מדקדוק לשונו שכתב וכיו"ב מכלים שאין למינם טומאה ואח"כ כתב ואין צ"ל מונח על ארבעה שפודים וכו' משמע דבשפודים של עץ מיירי דיש במינם טומאה אבל אינהו לא מטמאי משום דפשוטי עץ נינהו דאי בשפודים של ברזל מיירי הא אינהו גופייהו מטמו ועוד דאי בשפודין של ברזל פשיטא דלא חייצי כיון שהם מקבלין טומאה דבשלמא אי בעץ מיירי הא קא משמע לן הגם שהם עצמן לא מקבלי טומאה מ"מ כיון דיש במינם במין עץ דמקבלי טומאה כ"ש אם הם ממין כלי גללים וכלי אבנים שאין במינם טומאה כלל אבל אם הם של מתכות מאי קמשמע לן ולמה לא נקט הכי וכ"ש כלים המקבלין טומאה אלא ודאי בשפודים של עץ מיירי דלא הוציא הרמב"ם כי אם אבנים שאין מקבלין טומאה כלל ואין נקראים כלי כלל ודוק, וא"כ האופנים הגם דנימא שהם פשוטי כלי עץ משום שאינם מקבלין טומאה מ"מ הם נקראים כלים והרי העגלה נסמכת על הכלים ולפיכך אינה מצלת מן הטומאה ודוק, ועוד ראיה דבשפודין של עץ מיירי מדנקט ד' שפודים או ד' קנים משמע שפודין דומיא דקנים ומה קנים אין מקבלין טומאה משום דאע"פ שיש להם בית קיבול אין מקבלין טומאה משום דלא נעשו לקבלה וכדכתב הרב מ"א בא"ח סימן תרכ"ט ס"ק ב' ע"ש וא"כ גם שפודין דלא מקבלין טומאה והיינו דעץ דהיינו פשוטי כלי עץ וקאמר הרמב"ם שאם הנדבך מונח עלייהו לא חייצי בפני הטומאה ואם כן באופני העגלה ג"כ הגם דקרית ליה פשוטי כלי עץ לא חייצי משום דהוו כלים כדאמרן ודוק:

וראיתי להרב שבות יעקב ח"א סימן פ"ה דכתב שדברי הרמב"ם ז"ל סתראי נינהו דבפרק בכל מערבין בפי' על המשניות ובפרק ששי מהל' עירובין ובפרק י"א מהל' טו"מ פסק כרבי דאהל זרוק לא שמיה אהל עש"ב ובפרק חמישי מהל' נזירות הלכה ה' כתב וז"ל נזיר שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא שהרי טומאה וביאה באים כאחת עכ"ל וזה הוי כמ"ד אהל זרוק הוי אהל דלרבי דסובר אהל זרוק לא שמיה אהל לא משכחת לה דביאה וטומאה באים כאחת כהאי גוונא כיון דחוטמו קדים לביאתו הא קדמה טומאה לביאה כדאמר בש"ס בנזיר דף מ"ג ע"א הא לא אפשר דלא עייל חוטמו או אצבעתא דכרעיה ברישא וא"כ אף דנכנס בשידה כיון דלסברת רבי אהל זרוק לא שמיה אהל עדין קשה הא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא או כמו שכתבו התוספות דלא אפשר דלא עייל מיעוטיה ברישא דהיינו מיעוטא מן עובי גופו ברישא וא"כ הא קדמה טומאה ברישא ולא מחייב בביאה עד דעייל כוליה גופא וע"כ רב פפא דמשני הכי סובר כמ"ד אהל זרוק שמיה אהל ומר בר רב אשי דמשני כגון דעייל כשהוא גוסס סובר כמ"ד לא שמיה אהל וא"כ היכי פסיק הרמב"ם כשינוייא דרב פפא וכתב הוא ז"ל וכדי להציל הרמב"ם ז"ל מתמיהה זו צריכין אנו לומר דודאי מדאו' אליבא דכ"ע גם לרבי אהל זרוק הוי אהל ומפסיק ולא קאמר דלא שמיה אהל אלא מדרבנן ולכן שינוייא דר"פ דקאי אמלקות משום לא יטמא ומשום לא יבא אתי ככ"ע ועי' לו להרב ז"ל מה שהאריך בזה בסימן הנז' חלק הנז' ובח"ב סימן צ"ח עי' עליו דמסיק דבתרתי דרבנן כגון בית הפרס היא מדרבנן ועוד אהל זרוק דלא הוי אהל הוא מדרבנן לכן לא מחמירינן ביה עש"ב משא"כ בביה"ק, וקשה לי על דבריו ז"ל דלפי מה שכ' הטור בי"ד סימן שע"ב וז"ל אע"פ שהכהן אסור ליכנס לשדה שנחרש בו קבר וכו' אם צריך לילך שם לדבר מצוה מותר וכו' וזה דוקא בימיהם שהיו קוברים בענין שיש ביציאת קבר פותח טפח אז אין בו אלא איסורא דרבנן אבל האידנא שכולו סתום אפי' יש בו אויר טפח וכו' ע"ש, ש"מ כי ביהק"ב שלהם שבימי התנאים היה הקבר יש בו ביציאת הקב' פ"ט וא"כ אין איסורו אלא מדרבנן ולפי דברי הרב דאהל זרוק דלא הוי אהל אינו אלא מדרבנן, א"כ אין חילוק בין בית הפרס לביה"ק דגם בה"ק אין איסורו ואיסור טומאתו אלא מדרבנן כיון דיש ביציאתו פ"ט וא"כ הוי תרי דרבנן ועוד כל כהאי מילתא לא הוה להו לנושאי כליו לאשתוקי מינה, ולכן נראה לענ"ד שאין מדברי הרמב"ם דהל' נזירות סתירה למה שפסק בהל' עירובין וכו' דפסק שם דאהל זרוק לא שמיה אהל והוא משום דמעיקרא קאמר הש"ס בנזיר מ"ג צירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתו ופריך הא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ופירש רש"י שם ד"ה והא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא משום דבולט מן הפרצוף דאורחיה דאיניש אי עייל לביתיה שוחה ראשו ברישא ונחית ליה טומאה ולא הויא ביאה עד דעייל כוליה וכו' ע"ש, ותריץ אלא אמר רבא וכו' הכניס גופו טומאה וביאה כהדדי נינהו ופירש"י משכחת לה כגון דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף דאתיין להו טומאה וביאה כהדדי ופריך ואכתי לא אפשר אצבעתא דכרעא ומתרץ כגון שנכנס בשידה והכי פי' לדעת הרמב"ם דמה שאמר ר"פ דנכנס בשידה ר"ל דנכנס בשידה זקוף עומד על עומדו ומצמצם את עצמו בעומדו בשידה, והוי טומאה וביאה כאחת שפיר שדוקא אם מתהלך כדרכו ברגליו אף דמצמצם עצמו מ"מ הרי עוקר רגליו תחילה ואף אם מתהלך ישר זקוף ומתהלך בראשי אצבעותיו לאט לאט מ"מ כיון שפושט ראשי אצבעות רגליו ומגרר אחריהם כפות רגליו כיון שהוא מתנועע לא אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעא ברישא אבל כיון שחידש לו שיכנס בשידה כך זקוף ועומד ואינו מתנועע אזי הוי שפיר טומאה וביאה כאחת כשיכנס כך בשידה והגם שכת' התוס' שם בד"ה הא לא אפשר בסוף או"ד וז"ל ולכולהו מצי למפרך הא לא אפשר דלא עייל מיעוטא ברישא ומטמי בטרם יכנס רובו מ"מ לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר דהרמב"ם לא ניחא דעתיה בזה וס"ל דמקצת גופו כגופו שדוקא בראש החוטם או בראשי כרעיו דלא תלי בהו חיותא הוא דלא הוי כביאת גופו אבל מקצת גופו דתלי ביה חיותא הוי ככל גופו ולהכי טומאה וטהרה כהדדי נינהו וראיה לזה מדלא פריך הכי בש"ס, ור"פ דנקיט הכי כגון שנכנס בשידה וכו' והוסיף ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכו' כדי שיתורץ אליבא דכ"ע בין למ"ד אהל זרוק לא שמי' אהל בין למ"ד שמיה אהל לכך הוסיף ופרע עליו וכו' כדי לתרץ גם אליבא דמ"ד שמיה אהל והרמב"ם נקט לשון הגמרא כדרכו ולעולם סבר לה כרבי וסמך על דבריו המוזכרים במקום אחר:

אי נמי יש לפרש דהרמב"ם מפרש דהא דקאמר בש"ס כגון שנכנס בשידה וכו' ובא חבירו וכו' היינו שהיתה באהל המת שידה מונחת באהל ופיה משוך חוץ מפתח האהל של מת באופן שאין הטומאה נכנסת לחללה בתוכה כיון שפיה לחוץ והנזיר נכנס בשידה מפיה לתוכה שהוא מונח באהל המת ואח"כ בא ופרע עליו והוי טומאה וביאה כאחד ולא איירי באהל זרוק כלל אלא במונחת בתוך האהל, וה"ה דהוה מצי למימר בש"ס דמשכחת לה טומאה וביאה בהדי הדדי כגון דהיה כזית בשר מן המת מונח בבית כנגד ארובה באופן שאין טומאה בבית ונכנס הנזיר לתוך הבית ובא חבירו ועירב הטומאה מלמעלה מדעתו:

איך שיהיה לענין אהל זרוק אי שמיה אהל קיימא לן כרבי והגם דמצינו להרשב"א ז"ל דפסק כרבי יוסי בר יהודה דסבירא ליה דשמיה אהל מכל מקום רוב הפוסקים סוברים דקיימא לן כרבי כהאי כללא דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו כמ"ש הרא"ש בפסקיו בפרק בכל מערבין סימן ב' והרב כסף משנה כמו שהעתקנו לעיל לשונו והגהות מיימוניות בפרק ששי מהל' עירובין הלכה י"ו עיין שם:

וכן היא סברת רבינו יהונתן בפי' על הרי"ף בפרק בכל מערבין שכתב וז"ל אבל אין מניחין עירובי תחומין לכהן בבית הקברות וכו' לפי שאינו יכול ליכנס לשם, ואם תאמר הא אפשר ליכנס על ידי שידה תיבה ומגדל גדולים שמחזיקים ארבעים סאה וכו' אפילו הכי אין מערבין שם דסבירא ליה אהל זרוק לא שמיה אהל כלומר אהל שאינו קבוע במקום אחד כל הימים מיקרי אהל זרוק ולא שמיה אהל (הנה דס"ל דאהל זרוק לא שמיה אהל כרבי ועוד משמע מדבריו אפי' הוא מונח על הארץ כיון שאינו מונח בקביעות כל הימים מיקרי אהל זרוק כיון שעשוי להטלטל אפי' שלא בשעת טלטולו מיקרי אהל זרוק עיין רש"י בעירובין ל' עש"ב ונ"ל דטעמו משום דכתיב ויטע אהלי אפדנו הרי מצינו דאהל בעי קביעות כמין נטיעה) וכיון שאין בין הטומאה לשידה פותח טפח מיקריא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה עד לרקיע ורבי יהודה פליג דס"ל אע"פ שהוא אהל זרוק שמיה אהל ואינה בוקעת ומגינה בפני הטומאה ואע"פ דחזינן בבית שהוא מלא עפר וכו' שהכלים העומדים על הגג טמאין לא דמי דהתם כיון שאין חלל טפח בבית אין שם אהל כלל אלא כקבר חשבינן ליה לבית אבל בשידה תיבה וכו' שיש בו חלל גדול אע"פ שאין בינו לבין הטומאה מגינה ומגינה וכו' עש"ב (והנה משמע מדבריו ז"ל שהא שאמרו שיכנס לבית הקברות על ידי שידה תיבה היינו שישב על גגיהן או בתוכן ויש בהם עליות ותחתיות והוא יושב בעליות על גג התחתונה שגג התחתונה שהתחתונה יש בה חלל גדול אע"פ שאין בין קרקעיתה של תחתונה לבין הטומאה טפח מגינה ומגינה) ולפי דבריו ז"ל אם יש חלל בין הטומאה ובין קרקע השידה טפח שאינה רצוצה אליבא דכ"ע אפילו לרבי הוי אהל ומפסיק הגם שהוא אהל זרוק ומחלוקתן של רבי ורבי יוסי בר יהודה דוקא בנגררת על הקרקע ואין בין קרקעיתה לקרקע פותח טפח דאז הוי טומאה רצוצה אבל הנגררת כגון העגלה שלנו שהיא נגררת על הקרקע ויש בין קרקעיתה לבין הקרקע יותר מפותח טפח הגם שהיא מהלכת אליבא דכ"ע אהל שלה מפסיק ולא מהני אהל זרוק ולפי פירושו ז"ל לא קשה קושית התוספות מהא דפרק הישן מדלתות שתחת התינוקות וכן לא קשה מהא דנזיר שנכנס לאהל המת בשידה וכו' ובא חבירו ופרע עליו את הגג דשם מיירי בדלתות שהם גבוהים מהארץ יותר מפותח טפח וכן הא דנזיר לא איירי בטומאה רצוצה ולהכי קרקע השידה והשידה מפסקת בין אהל המת לאדם הנכנס בשידה הגם שהיא מהלכת ודוק:

ולפ"ז בעגלה שלנו בין לדעת הרשב"א בין לדעת ה"ר יהונתן מותר ליכנס לבית הקברות אלא שאין טעמם שוה דלהרשב"א משום דקימ"ל באהל זרוק כרבי יוסי בר יהודה דסובר דשמיה אהל ולה"ר יהונתן אפי' לרבי הוי אהל כיון שאין הטומאה רצוצה ודע דהתוס' ודאי פליגי על פירוש ה"ר יהונתן מדהקשו מדלתות דפרק הישן ודוק וכבר נתבאר דרוב פוסקים פליגי על הרשב"א בזה וכן התוס' ומשמעות כל הפוסקים פליגי על ה"ר יהונתן בפירושו ואם כן כיון שהעגלה מהלכת הוי אהל זרוק ולא מפסיק וכ"ש למה שכתבנו דהעגלה כיון שמתחילה עשויה להטלטל מלא וריקן על ידי בהמות או על ידי המכונה אפי' מחזקת מאה סאין מקבלת טומאה ועוד משום שהיא עומדת על הכלים שהם אופני העגלה שהם נשמטים כלאחר יד ולפיכך לא חייצי כאשר נתבאר לעיל באר היטב ועוד שמקום הקברות אסור בהנאה שאיסורו שוה בכל וכמו שכתב מרן ז"ל בא"ח סימן ת"ט סעיף א' עש"ב, מכל אלו המפסיקין לדרך רשות הרבים ימאן המקום הזה נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו כי הוא דרך מסוכן מלא קוצים ועקרבנין מכל הצדדין הנז' קשיא:

ואחר העיון נראה דיש לבא בעקיפין אל המקום הזה מצד אחר והוא דמצינו להרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות בפרק שביעי הלכה ב' שכתב וז"ל ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהם וכו' ועל עצמות שהן רוב מנין העצמות אע"פ שאין בהם רובע הקב (שהם קכ"ה עצמות) ועל עצמות רוב בנינו של מת (כגון שני שוקים וירך) אף שאין בהם רובע הקב ועל חצי קב עצמות אע"פ שאין בהם לא רוב מנין ולא רוב בנין וכל העצמות הנז' יהיו משל מת אחד יעוש"ב ומשמע שאם אין בהם חצי קב ששיעורו י"ב בצים ואין בהם רוב מנין ורוב בנין הגם שמטמא באהל כדפסק הרמב"ם בפרק שלישי מהל' טומאת מת הלכה א' מ"מ בנזיר אינו מגלח עליו עד שיהיו בעצמות חצי קב וכן אם הגולגולת חסירה או השדרה חסירה אינו מגלח עליהם הנזיר עש"ב, וכתב הרמב"ם ז"ל הלכות טומאת מת בפרק שלישי וז"ל ולפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה מן התורה עכ"ל עיין שם:

וכן ראיתי בספר הרב האשכול הלכות טומאת כהנים דף קע"א וז"ל וכל שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן סופג את הארבעים ע"ש, וכן כתב שם נחל האשכול בפירושו על ספר האשכול באות ו' וז"ל ולהרמב"ם הכלל כל שאין נזיר מגלח עליו אין טומאתו מן התורה ואין חייב על ביאת מקדש וכו' עיין שם, וכן כת' רב"י בי"ד סימן שס"ט שכתב וז"ל ומה שכתב רבינו ולא לגולל וכו' עש"ב:

ולפי זה אני אומר על נדון דידן שבית הקברות הוא ישן נושן מכמה מאות שנים רחוק הדבר שישאר במת אחד חצי קב עצמות קימים שהכל נרקב וכ"ש הוא שידוע שעפר הארץ ההיא לחה וארץ מליחה והרקב אינו מטמא כיון שהוא מעורב עם רקב התכריכין ועם העפר וכמו שפסק הרמב"ם שם פרק שלישי הלכה ד' ולהכי אין טומאה שלו אלא מדרבנן. ואל תשיבני ממעשים שמביא בש"ס כגון מהא דרב נחמן חפר תל אחד יהיה רב אחא קבור שם וכו' שנמצאו עצמותיו קיימין אחר כמה שנים דשאני חסידים הראשונים, ועוד שאדרבה יש להביא משם שדרך הוא אחר עבור שנים כולי האי אין מדרך לישאר עצמות קיימים, מדתמה עליו על המציאה החדשה הזאת ואמר ליה מאי האי משמע כי כן הוא, דאורחא דמילתא שלא יהיו קיימים ולכן כשמצא מציאה החדשה כזאת תמה דמאי האי שמעולם לא נמצא מציאה כזאת, אלא שהשיבו משום דכתיב ורקב עצמות קנאה והוא אין לו שום קנאה ואית ביה קדושה יתירתא בזה על כל העולם כי הוא מיחידי סגולה, וראיתי בני עליה והנם מועטים וכ"ש בדורות הללו ואזלינן בתר רובא ככל דיני התורה, ולא יהיה אלא ספק כיון שהוא דרך הרבים קימ"ל דספיקו טהור:

עוד אני מצדד בדבר להיתרא והוא כי הרי מצינו לרבינו תם דסובר דכהן שנטמא למתו, בו ביום מותר ליטמות לאחרים משום שאינו מוסיף טומאה על טומאתו שכבר הוא טמא, אבל ביום אחר אסור משום שהוא סותר ימים שעברו ומוסיף ימי טומאה על טומאתו עי' בתוספות שבועות דף י"ז ד"ה נזיר בקבר צריך שהייה ועיין בטור יו"ד סי' שע"ג עש"ב, וא"כ יוצא לנו לפי דעת ר"ת שבזמן הזה שכולנו טמאי מתים, ובעונותינו אין לנו אפר פרה ליטהר ואין לנו מקים טהרה, כפי זה אין כאן שהייה ואין כאן סתירה כיון שאין לנו ספירה ליטהר וא"כ לדעת ר"ת ודעמיה אין כאן איסור תורה וקלקלתנו זהו תקנתנו:

עוד מצינו להראב"ד בהשגות בפרק חמישי מהלכות נזירות הלכה ט"ז שכתב וז"ל הצריך לענייננו, ומעתה טומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור, והכהנים בזמן הזה טמאין הן ועוד אין עליהם חיוב טומאה, והמחייב אותן עליו להביא ראיה וכו' עש"ב, וע"ש בכסף משנה ובלחם משנה, וזה הוא כמש"כ אנן בענ"ד לדעת ר"ת. וכן מצאתי כתוב בסמ"ג עשין סי' רל"א וז"ל מצאתי בשם רבינו יעקב (הוא ר"ת) שבזמן הזה המיטמא בבית הקברות אינו לוקה ומביא ראיה מדתנן במסכת שמחות הרי שקבר מתו, ובא מת אחר כל זמן שעוסק בבה"ק יכול לעסוק בו, פירש מן הקבר אם חזר וקברו לוקה דברי ר' עקיבא ר' טרפון אומר אינו לוקה מפני שאינו מרבה ימי טומאה עליו ובהלכות גדולות פוסק כר' טרפון וא"כ בזמן הזה מה מרבה הטומאה יש כיון שמי חטאת אינם נהוגות, ועי' להרב דגול מרבבה סי' שע"ב סעי' ב' מה שכתב בזה דלענין אהל גם לדעת הרב משנה למלך יש לעשות ס"ס ועי' להרב חתם סופר בחלק יו"ד סי' של"ח בפסקת ומ"ש עי' עליו דף לק"ט ע"ב ועי' עוד בסי' של"ט, ואע"פ שהרב בסי' הנז' כתב שמצא הוא להראב"ד בספר תמים דעים דסובר כהרמב"ם מ"מ הרי כתב שם באותה תשובה דסי' של"ט דתרי הראב"ד נינהו דבעל תמים לחוד ודבעל השגות לחוד עיין שם באורך:

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה