קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
קונטרס בשוב דוד · אורח חיים
הלכות תפלה
סימן א
כתב מרן בא"ח סימן תר"ץ ס"א קורא אדם וכו' אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחילה מפני כבוד הצבור ע"כ ע"ש, והנה צריך להתבונן במה שנהגו כל העולם שמסדר התפלה דמיושב [היינו פסד"ז מויהי אחר עד ישתבח] מסדרה לצבור מיושב ואמאי לא חיישי בזה לכבוד צבור ולהצריכו לסדר מעומד? ואפשר לומר שדוקא בדבר דלא רגילי ביה אינשי והבקי הוא מוציאן ידי חובתם בקריאתו דקריאתו היא קריאת צבור הוא דהצריכוהו לעמוד משום כבוד צבור, אבל בתפלה דמיושב שהכל יודעים ורגילי בה אינשי והמסדר אינו מסדר אלא משום שהקהל יתהלכו עמו במשרים ולא זה יקדים וזה יאחר וכולם יתפללו ביחד ברוב עם הדרת מלך וכיון שאין קריאת המסדר להוציאם י"ח לא הצריכוהו לעמוד ולשרת משום כבוד צבור ולכן נהגו לסדר גם הקטנים:
סימן ב
טעם שמקדימין ומסמיכין קריאת הקטורת לתפלה ראיתי להרב רבינו בחיי על התורה בפרשת שמיני על פסוק ויצאו ויברכו את העם וז"ל כלומר סמוך לקטורת מיד לפי שבאותה שעה מקובלת יותר וכך מנהגו של כהן גדול ביום הכפורים היה נכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת ומניח המחתה בפנים ויוצא ומתפלל על צרכי רבים בספוק מחייתן ומזונותיהם ובירידת המטר ובשאר צרכים, ומזה דוד המלך ע"ה אמר תכון תפלתי קטרת לפניך הזכיר הקטורת מכל הקרבנות לפי שהוא הקרבן הנבחר והנרצה יותר גם התפלה באותה שעה יותר מקובלת עש"ב:
סימן ג
בש"ע א"ח סימן נ"ו סעיף ה' כתב וז"ל לאחר שסיים קדיש פוסע ג' פסיעות ואח"כ אומר עושה שלום וכו' עש"ב, הנה משמעות דברי הש"ע דבכל קדיש שיש בו עושה שלום פוסע שלש פסיעות, ונ"ל שכך הוא משמעות דברי הרב תה"ד סימן י"ג שהוא מאריה דהאי דינא דהעתיק הש"ע הנז' וז"ל ש"ץ כשיסיים הקדיש בעושה שלום צריך לפסוע בתחילה ג' פסיעות לאחריו וכו' תשובה יראה דפוסע מקודם ג' פסיעות לאחריו ואחר כך מתחיל בעושה שלום והביא ראיה מהא דיומא פרק הוציאו לו אמר רבי אלכסנדרי אמר ריב"ל המתפלל צריך שיפסע ג' פסיעות לאחריו ואחר כך יתן שלום, הרי כתב בהדיא דיפסע תחילה ואח"כ יתן שלום וא"ת דהא איירי ביחיד המתפלל וסיים י"ח ברכות אבל הש"ץ כשמסיים הקדיש אומר לך שאין דינו כך, ליתא וכו' והביא דברי המרדכי בסוף פרק אין עומדין דכתב ז"ל והורגלו להשתחוות לפניהם (ר"ל אחר תפלת י"ח) כעבד הנפטר מרבו וסיים המרדכי על זה וכתב תדע דמה נשתנה סוף י"ח מסוף הקדיש של תפלות (ור"ל דמה נשתנה סוף י"ח מסוף הקדיש של תפלות דמשתחוים לפניהם כשמסיימים קדיש) וכתב על זה הרב תרומת הדשן וז"ל הא קמן דיליף אדרבה סוף י"ח מסוף קדיש וכו' עש"ב ור"ל דמדיליף השתחואה די"ח לפניו מהשתחואה דסוף קדיש משמע דמפשט פשיטא ליה דסוף קדיש פוסע ג' פסיעות ומשתחוה וכורע, מיהו עיקר ילפותא מסוף קדיש אינו אלא מהשתחויה דמשתחוים בסוף קדיש גם בי"ח כשיפסע ג' פסיעות צריך להשתחוות ולכרוע איך שיהיה הרי לך דמפשט פשיטא ליה דבסוף קדיש פוסעים לאחריהם ג' פסיעות וכורעים והיינו קדיש שלם שאומרים בו עושה שלום לאפוקי חצי קדיש שאין בו עושה שלום אין בו פסיעות ולא כריעות לבסוף וכן משמע מדברי הרב זכות אבות בסימן כ"ה בדינים השייכים לא"ח אות ה' דף ל"ו ע"ב דהרב שם שקיל וטרי דוקא בח"ק דמסיק שאין לפסוע בסיום חצי קדיש אבל בקדיש שלם פוסעים ג' פסיעות ומשמע בכל קדיש שלם שאומרים בו עושה שלום:
אחר כך ראיתי להרדב"ז חלק א' סי' של"ט שכתב דבכל קדיש צריך לפסוע ג' פסיעות ע"ש, וראיתי בספר כף החיים סימן י"ג אות כ"א שכתב וז"ל בקדיש תתקבל צריך לפסוע ג' פסיעות כמ"ש בקשר גודל אות כ' וכו' ובמטה יהודה והרב האלף וכו' וסברת הרדב"ז הנ"ל דסובר דבכל קדיש [שלם] צריך לפסוע הוי דלא כהרב מהרי"ע ורבני אחרונים שנמשכו אחריו שדוקא בקדיש תתקבל דאחר חזרה צריך לפסוע ג' פסיעות, וזהו שקשה שנעלם מינייהו דברי תשובת הרדב"ז הלזו, גם הרב יפה ללב ז"ל הביא גם הוא תשובת הרדב"ז וכתב עליו וז"ל דמוכח מדבריו שבכל קדיש שאומר בו עושה שלום צריך האומרו לפסוע ג' פסיעות מפני שאין דרך כבוד ליתן שלום אלא בריחוק מן המלך עש"ב:
אחר כך בא לידי ספר חדש שנדפס בשנת תרל"ב מרבני תוניס ושמו שלמי תודה וראיתי לו להרב בליקוטיו לש"ע א"ח בסימן נ"ו שכתב וז"ל לאחר שסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות כתב הרב מטה יהודה דזה דוקא בקדיש תתקבל יע"ש, וראיתי בכתבי הקדש להרב החסיד מהר"ר שמואל אטייב ז"ל שדחה דברי הרב ומסיק שבכל הקדישים פוסע ג' פסיעות וכתב שהרצה דבריו לפני מהר"ר הגדול מהרי"ט בעל ערך השלחן ולקצת מחכמי הדור והסכימו עמו וכן ראיתי להרב מופת הדור מהר"י פלאג"י זצוק"ל בספרו (כף החיים) [צ"ל יפה ללב] וכו' דבכל קדיש צריך לפסוע ג' פסיעות עכ"ל יעוש"ב:
הלכות שבת
סימן ד
נשאלתי קהל שרוצים להדליק נר בבין השמשות של מוצ"ש ע"י נכרי שכור לשנה לדבר זה כדי לקרות לאורו אלפ"א בית"א ושירות שנהגו ישראל השם עליהם יחיו לקרות בבין השמשות של מוצאי שבת ויש בהקהל שאינם יודעים לקרות בעל פה ולכן באים לשאול אם יכולים לחדש דבר זה שלא היה לעולמים לצורך דבר זה שיש בני אדם שאינם יודעים לקרות בע"פ?
תשובה הנה לכאורה יש לפשוט להתיר מהא דפסק מרן בא"ח סי' שמ"ב שכ' וז"ל כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות וכו' ומטעם זה מותר לומר לגוי בבין השמשות להדליק לו נר בשבת עכ"ל, הרי לך שהתיר לומר בין השמשות להדליק לו נר בשבת, ועדיפא מדידן שהש"ע התיר לומר לנכרי בין השמשות להדליק לו נר אפילו בשבת דהאמירה היא בבה"ש וההדלקה היא בשבת:
שמתיר מרן וכ"ש אם האמירה היא בחול וההדלקה היא בה"ש ועוד שהוא שכור ע"ז לשנה דנימא דאדעתא דנפשיה קא עביד וכן פסק ג"כ לעיל בסימן רס"א סעיף א' וז"ל ומותר לומר לאינו יהודי בה"ש להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצ"מ וכו', והגם שמרן ז"ל בסי' מש"ב לא התיר אלא לצורך מצוה וכמ"ש וז"ל והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בה"ש לעלות באילן וכו' נ"ל שדוקא אם היתה האמירה בה"ש וההדלקה בשבת הוא דהצריך שיהא שם דבר מצוה אבל אם הכל הוא בה"ש האמירה וההדלקה אין צריך שיהיה לדבר מצוה, ועוד שהרי בנ"ד נמי ההדלקה לצורך מצוה היא שהרי הוא קורא לאורו ועוד שלא ישב בחשך בשבת והוי לדבר מצוה, וכן פסק בסימן ש"ז סעיף כ"ב וז"ל כל שבות דרבנן מותר בה"ש לצורך מצוה כגון לומר לגוי להדליק לו נר בין השמשות וכו' עש"ב, ומדפסיק ותני הכי בשלשה מקומות משמע בכל בה"ש קאמר בין בה"ש דע"ש בין בה"ש של מו"ש בכל גוונא מותר דלא גזרו על שבות דכל בה"ש בין מלפניה בין מאחריה, אלא דראיתי להרב מ"א בסימן שמ"ב סק"א דכתב וז"ל צ"ע אם במ"ש בבה"ש נמי לא גזרו משום דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה כמ"ש סוף סימן שפ"ו אם אמר בע"ש ככר זו היום חול ולמחר קודש מערבין לו בה וכו' אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול אין מערבין לו בה ע"ש ועי' להרב מחצית השקל שם, אבל הרואה יראה להרב ברכ"י בסימן הנז' דכתב על דברי הרב מ"א דנסתפק בזה כתב על זה הרב וז"ל וראיתי לאחד קדוש שכתב משם הרשב"א וכו' דגם במ"ש בה"ש לא גזרו משום שבות וכו' עש"ב, וא"כ הכא בנ"ד שרוצים להדליק ע"י נכרי בה"ש יש להקל ולהתיר וכ"ש היכא דקצץ עמו שכירותו דלימא בו גוי אדעתא דנפשיה קא עביד הגם דלפי מה שפסק מרן ז"ל בא"ח סימן רמ"ד סעיף א' וסעיף ד' שאם היתה ידועה ומפורסמת שהיא של ישראל אסור ולא מהני קצץ וכן לא מהני קצץ אלא אם לא יאמר לו שיעשה בשבת וכמ"ש שם בסימן רמ"ז סעיף א' וז"ל ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת וע"ש בבאה"ט סק"ב מש"כ משם מג"א וכן פסק עוד מרן שם בסימן רנ"ב סעיף ב' שכתב וז"ל והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשם הנכרי המלאכה בביתו וכו' ובסעיף ג' כתב ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ע"ש, והכא בנ"ד משכירו אדעתא דהכי להדליק לו נר בשבת ובפירושא אתמר ונהנה מאותה מלאכה בשבת מ"מ נ"ל דהכא שאני משום שהוא מצווה אותו בחול להדליק לו בבה"ש ולא בשבת ולכן נראה לומר דמותר, אלא דכל זה שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה כנדון דידן כדי לקרות לאורו אלפא ביתא הא בפירוש פסק מרן ז"ל בסימן שמ"ב דמותר לומר בין השמשות לנכרי להדליק לו בשבת וכ"ש הכא בנדון דידן שאומר לו בחול שידליק לו בשבת וקו"ח שאומר לו בחול שידליק בין השמשות שהוא היתר גמור:
וכל זה במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה אפילו לא אמר לו ישראל להדליק לו אלא איהו מדעתיה עבר והדליק בשביל ישראל אסור כדפסק מרן לקמן סי' רע"ו סעי' א' וז"ל נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל אסור אפילו למי שלא הודלק בשבילו עכ"ל ובמקום מצוה לא התרנו אלא אם לא אמר לו ישראל להדליק אבל אם אומר לו ביום השבת שהיתה האמירה ביום השבת אמר לו להדליק בשבילו אפילו לצורך מצוה אסור, ואין היתר במקום מצוה אלא אם היתה שבות דשבות כדפסק מרן סי' ש"ז סעי' ה' או אם היתה האמירה בחול או בין השמשות כדפסק בסי' שמ"ב, דלא קימ"ל כיש אומרים שהביא מור"ם בהגה סי' רע"ו סעיף ב' עי' בש"ע סי' ש"ז סעיף ה'. וחזיתיה להרב באר היטב בסי' רע"ו בס"ק ה' שכתב וז"ל ושל"ה החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגין בקהלות חשובות שיושבים בחשיכה במוש"ב אפילו בחתונה עד שיאמרו הקהל ברכו ושם הקשה המגיה בשם אליא רבה הא בין השמשות לא גזרו משום שבות ע"ש וכבר כתבנו שהרשב"א מתיר גם בבין השמשות דמוש"ב ונ"ל דטעם הקהלות הוא שכיון שאסור ע"י גוי בעוד היום גדול כדעת מרן ז"ל משום שהיא מלאכה דאורייתא לכן לבין השמשות שהוא זמן מועט לא חשו לו אם ישבו בלא אור ולכן לא הוצרכו בזה לקרוא להגוי להדליק בזמן מועט כזה:
ובחפשי בספרי דבי רב ראיתי מה שהעתיק בבאר היטב בסימן תקי"ד ס"ק י"ג וז"ל אמר המגיה תמיד הייתי משתומם מה שראיתי להדליק נרות בבה"מ ע"י נכרי משבת לי"ט בעוד היום גדול לאחר מנחה דלכאורה איסור גמור ומחוייב למחות בנכרי כמו הדין בנכרי העושה מלאכה בשביל ישראל כמבואר בפוסקים, אבל חנני ה' יתברך ללמוד היתר דלפי מה שכתב הרב"י סימן רע"ו הטעם דלא מהני קצץ בנר משום דהגוף נהנה ממנו א"כ כאן לא שייך זה דהא אין רואין לאורה אלא בלילה והוי כמו שאר דברים וכו' ובשל רבים ליכא חשדא וזה ברור בפוסקים, ועוד כמה פוסקים הר"ן וסיעתו מתירין גם בנר בקצץ וכדאי לסמוך עליהם במקום מצוה ושיו"ט וא"כ יש להם על מה שיסמוכו וכו', ועל היתר זה יש לסמוך ג"כ על מה שנהגו שביום כפור מדליק הנכרי נרות בבהכ"נ קודם תפלת נעילה ומתפללים לאורם דלכאורה אין לנו ראיה להתיר אבל ע"פ הדברים האלה יש סמך וסעד גמור כנע"ד ללמוד על מנהגם של ישראל עכ"ל ע"ש, הנה לפי מש"כ באם מצווה לנכרי בין השמשות וכ"ש בחיל להדליק לו נר לצורך השבת אם הוא במקום מצוה מותר כמ"ש מרן בסימן רס"א ובסימן שמ"ב דמותר בה"ש לנכרי להדליק לו נר בשבת א"כ מה היא תמיהת המגיה בזה במה שראה שמדליקין ע"י נכרי בעוד היום גדול לצורך י"ט וכתב דלא מהני קצץ בנר משום דגוף ישראל נהנה ממנו בשבת והרי בסימן שמ"ב התיר מרן לומר בה"ש לנכרי להדליק לו נר בשבת ועל כור"ך לחלק בין לדבר מצוה לבין לדבר הרשות כמש"ל:
על כן נראה לומר דהאמת הוא דמש"כ מרן ז"ל בסי' שמ"ב דמותר לומר לנכרי בה"ש להדליק לו נר בשבת ר"ל להדליק לו בבה"ש נר לשבת והאמירה וההדלקה הכל הוא בבין השמשות אבל אם תהיה האמירה בבין השמשות ויצוה עליו להדליק לו נר בשבת גופיה אסור אפי' לצורך מצוה וכן דקדק מרן לשונו לעיל בסי' רס"א. וז"ל מותר לומ' לגוי בה"ש להדליק נר לצורך השבת משמע דהדלקת הנר היא בין השמשות והנר לצורך השבת וכן דקדק בלשונו מרן הש"ע בסי' ש"ז סעי' כ"ב וז"ל כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה כגון לומר לאינו יהודי להדליק לו נר בין השמשות הרי בהדיא כתב דההדלקה היא בין השמשות בזה הוא דהתיר מרן אבל אם מדליק לו הנר בשבת גופיה אפילו נר מצוה לא מהני [וא"כ מה שהדליקו ע"י נכרי בעצומו של יום בשבת ביום האסיפה לעשות השכבה להרוגי מלחמה לא עשו כדת של תורה וה' הטוב יכפר] ובהכי אתיא הא דסימן רע"ו דאסר מרן אפילו בלא אמירה לגוי אלא הגוי מדעתיה קא מדליק בשביל ישראל ומדפסיק ותני הכי משמע אפילו לצורך מצוה אסור ודוק. וברוך ה' אשר האיר את עינינו ועמדנו על האמת והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת כן יהיה עמנו תמיד וקיים לנו מקרא שכתוב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו ואם תשאל לשמי דמ"מ תיקשי לך אם האמירה תהיה בין השמשות ויצוה על הגוי להדליק לו נר בשבת בעצומו של יום למה יהא אסור הא אין כאן כ"א איסור מדברי סופרים כיון שהנכרי הוא המדליק וכיון שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים הא קיימא לן דלא גזרו עליו בין השמשות, אין זה כלום משום דאנן לא אתינן עלה מצד האמירה שהיתה בין השמשות אלא אתינן עלה מצד המעשה שהיא ההדלקה שהיא בעצומו של יום שאפילו לא תהיה שום אמירה לנכרי כלל אלא הוא עושה מעצמו בשביל ישראל אסרוהו חכמים שדבר שנעשה בשביל ישראל אסור בין לו בין לאחרים ולהכי אם הוא נעשה בעצומו של יום אפילו בלא אמירה אסור, שגזרו על אותו המעשה ואסרוהו אבל אם אותו דבר עושהו הנכרי בשביל ישראל בזמן בה"ש שהוא ספק יום ספק לילה לא גזרו עליו בה"ש ולא מיבעיא אם הנכרי עושהו מדעתו בשביל ישראל מותר אלא אפילו ישראל הוא המצווה עליו לעשותו לו בזמן בה"ש מותר משום שאפי' אינו עושה אלא בציווי ישראל מ"מ אין איסורו אלא מד"ס ולא גזרו עליו בבה"ש ודוק, איך שיהיה הרב המגיה הביא לנו סמך וסעד למנהגן של ישראל כמ"ש לעיל וכן ראיתי ג"כ להרב מעשה בראשית להר"י אדהאן ז"ל שנדפס מחדש שכתב בפרשת יתרו מצוה ל"ב דף ט"ל ע"ב וז"ל ובספר ארח חיים סימן תקי"ד כתב בשם שו"ת השיב משה סימן י' על דבר החברה "שומרים לבוקר" המשכימים לומר תהלים קודם אור הבקר בבהמ"ד אם מותר לומר לנכרי בשבת להדליק להם נרות קודם אור הבקר, ותורף דבריו לא מיבעיא לומר לנכרי קודם שבת או יה"כ להדליק למחר פשיטא דשרי וכבר יצא היתר מהגאון מלבוב בישועות יעקב סימן ש"ז אלא אף לומר לנכרי להדליק בשבת בשביל ת"ת דרבים או לומר תהלים ברבים נמי יש היתר ויש להם על מה לסמוך ואין למחות ביד המקילין ועיין בבאה"ט שם ס"ק י"ג שלימד זכות עש"ב:
אחר כך ראיתי להרב ברכי יוסף בסימן תקי"ד אות ג' שהעתיק דברי המגיה שבבאר היטב הנ"ל וכת' עליו וז"ל ואי איישר חילי בטיליניה דרוב פוסקים סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לגוי אלא כשאינו מלאכה דאורייתא והחמירו האחרונים ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקילין ואפילו לצורך גדול כמבואר בסי' רע"ו בהגה ובדברי האחרונים, וכתב והמעיין יראה (בדברי האחרונים) כי דבריהם חלושים הם ורפ"ה ירפ"ה שבר על נקלה, דאין לסמוך על סברות שאינם קבועות להלכה ורוב פוסקים חולקים ובפרט באיסורי שבת ובפרט ביום קדוש יוה"כ דזמן כפרה לכל הוא וכל יומא צווחינן לכלא פשע ולהתם חטאת, ולערב והנה בלה"ה לעשות עכו"ם מלאכה גמורה בפרהסיא ובמקום הקודש, ועוד דכמה מקומות בבהכנ"ס שנהנים מאור זה קודם בין השמשות וחזר הדין שאין להתיר בקצץ ועוד דהא כתבו גדולי הפוסקים דהא דשרי בקצץ במלבוש וכיוצא בו, היינו דוקא בשאינו אומר לו לעשות מלאכה בשבת ואיהו דידיה קא עביד, ומאחר שכן אנן מה נענה דנוהגין לצוות לגוי שיבא לבית הכנסת ביום שבת וי"ט ויה"כ בשעה קבועה להדליק דלא סגי בלאו הכי שיאמרו לו בפירוש שידליק בשבת ויוה"כ ואין להאריך בזה וה' הטוב יכפר עכ"ל. גם בספרו מחזיק ברכה הביא דבר זה וכתב שהרב נודע ביהודה בא"ח סי' ל"ג קרא ערער על זה וביטל המנהג בקהלותיו וכתב הרב חיד"א וז"ל ומי שיכולת בידו לתקן חיובא רמיא עליה וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים עכ"ל יעו"ש:
אלא דכל זה הוא דוקא במדליק הנכרי בשבת בעוד היום גדול אבל אם אינו מדליק אלא עד שיגיע זמן בה"ש כיון דלצורך מצוה קא עביד שפיר דמי וכמ"ש הש"ע כדאמרן:
ודע דשיעור בה"ש הוא כמו שפסק מרן ז"ל בסימן רס"א סעיף ב' וז"ל ושיעור בה"ש ג' רבעי מיל שהוא מהלך אלף ות"ק אמה קודם הלילה עיי"ש דהיינו עד יציאת שלשה כוכבים בינונים וכן כתב בסימן תר"ח סעיף א' ע"ש ושיעור זה הוא י"ג דקים וחצי הנקראים מינוטים וכבר כתב הרב בית יהודה במנהגי ארגיל דקריאת המגרב הוא חצי בה"ש עי' עליו דף ק"ח אות כ"ז ע"ש, ועל כן אני אומר שכיון שזמן התחלת בין השמשות אין ידוע לכל וכמו שכתב הרב באר היטב בא"ח סימן תנ"א ס"ק א' ועוד שאין כל הזמנים שוים ודנים אותו בעולה ויורד פעם מקצר ופעם מאריך מקדים ומאחר וכל יום ויום זמנו של זה לאו כזמנו של זה ומי יעמוד בסוד ה' לכן טוב הוא למנוע שאין לנהוג מנהג זה שאין יכולים לעמוד על זמנו ועוד חוששני לו מחטאת שבזמן הזה הדור פרוץ מרובה על העומד בנים לא אמון בם ואם פעם יתרשל הגוי ולא יבא בשעתו ידליק ישראל מאן דהוא, ולכן הטוב הוא שלא לעשות חדשות שלא שערום אבותיכם דבעינן קרא כדכתיב ולראשונים אנחנו שומעים שלא נהגו מנהג זה וכתיב אשרי אדם מפחד תמיד וגו' ופירש רש"י בפרק הנזקין כ"ה ע"ב דואג לראות הנולד שלא יארע דבר תקלה על ידו אם יעשה זאת ע"ש וכבר הזהירונו חכמים ואמרו אהוב את השמא ושנוא את מה בכך והוא הטוב והישר וכבר גליתי דעתי לפני רבים ולפני הנגיד י"ץ דלא ניחא לי בזה מכמה טעמים ואני את נפשי הצלתי וזאת היא חובתי והם לא שמעו אלי ומה שעשו עשו לעצמם והתחילו להדליק וה' הטוב יכפר בעדם:
ועוד אני אומר דאפשר דמדינא נמי אסור והוא דמצינו להרב תפארת ישראל ז"ל בפירושו על המשנה דפרק במה מדליקין באות ס"ז על מה שאמרו במשנה ספק חשיכה ספק אינה חשיכה וכו' ואין מדליקין את הנרות כתב וז"ל נ"ל דר"ל לא יאמר לנכרי להדליקן דאע"ג דאמירה לגוי רק שבות, הכא מדנקט נרות לשון רבים מיירי דאין צריך להם רק להרוחה כריבוי נרות שמדליקין לכבוד שבת מה שאין כן נר יחידי בשבת שמחוייב כל א' בביתו מחשב צורך גדול ומותר להדליקה ע"י נכרי וכו' יעו"ש ולפ"ז הכא בבית הכנסת שמדליקין כמה נרות יותר משבעה נרות נראה דאסור אפילו ע"י גוי אלא דלפי דבריו יש לחלק בין מדליק כולם בסקירא אחת דמותר ובין שמדליק כל אחת בפני עצמה שאוסר, וכהא דאיתא בפרק אמר רבי עקיבא משנה ז' המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת ע"ש, וא"כ אם מדליקין מנורה א' דוקא הגם שמדליקין בבהכ"נ הגדולה המנורה הגדולה שהיא בת שמונה קנים מותר כיון שהם בסקירה אחת נדלקים אבל לא יותר:
עוד נראה לאסור בנ"ד מטעמא אחרינא והוא משום דהראשונים כמלאכים שהיו בעיר רבנים גדולים ועצומים בתורה וביראה ובקדושה ובטהרה כידוע לכל מחכמי והראן המופלגים בתורתם ובודאי לא נעלם מהם הא דפסק מרן שמותר להדליק ע"י נכרי בבה"ש ואפי' הכי לא ניחא להו למיעבד הכי או מהטעמים שהזכרנו או מטעמים אחרים ולהכי נהגו בזה איסורא ולא היו מדליקים את הנרות בבהכ"נ אלא אחר קדושה דסדרא שאז השמש מדליק הנרות כמ"ש באר היטב בש"ע סי' רצ"ט ס"ק י"ד ע"ש, ומעולם לא שמענו שנהגו להדליק ע"י נכרי קודם לזה וגם אנחנו נהגנו אחריהם שלא להדליק קודם תפלת מו"ש אלא אחר תפלת ערבית ואחר קדושה דסדרא זה כמה שנים זה לי ל"ד שנים משקבעתי דירתי בעיר הזאת ואפי' לאחר שנכנסנו לבית הכנסת הגדולה החדשה לא שינינו מנהגנו הקדום ואין אנחנו מדליקין אלא אחר קדושה דסדרא אלא שהיום חדשים מקרוב באו וקמו והנהיגו להדליק בה"ש ע"י נכרי ואני אומר שכיון שהראשונים וגם את האחרונים אני הוא שנהגנו שלא להדליק כמנהג הראשונים יש בזה איסור לשנות מנהגם של ראשונים משום אל תטוש תורת אמך וכדאיתא בפרק מקום שנהגו דף נ' ע"ב בני ביישן נהוג דלא אזלין מצור לצידון במעלי שבתא שהיה יום השוק של צידון בערב שבת והיו מחמירין על עצמן שלא להבטל מצרכי שבת אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן אמרו ליה אבהתן אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ע"ש, ואם כן הכא נמי בנ"ד דודאי מה שלא נהגו הראשונים להדליק ע"י נכרי בה"ש ויושבים בלא אור במו"ש הוא משום סייג דשמא יבאו להדליק בשבת גופיה או מחששות שחששנו אנן בענ"ד ולכן נהגו קדמוננו איסור בדבר והוי כנדון בני ביישן דיש בזה משום אל תטוש תורת אמך, ועי' להרב מהר"י קולון בשורש קמ"ד שלמד מהא דבני ביישן דגם מה שנהגו הלועזין שאין האשה טובלת תוך מ' לזכר ותוך ס' לנקבה דהרמב"ם קרא ערער על המנהג בזה שהוא של קראים ולא ניחא לן בזה, וכתב על זה מהר"י קולון בשורש הנז' דהנוהגים מנהג זה אין בניהם יכולים לבטל מנהג אבותיהם מהא דבני ביישן וכו' ודבר פשוט דאפי' בניהם שנהגו כן הוה דעתם משום דאיסור גמור הוא מ"מ מאחר שאבותיהם נהגו כן משום סייג והרחקה גם הם חייבים לנהוג כן ואי אפשר להם לשאול על זה מאחר שכבר הוקבע המנהג משום סייג והרחקה וכן מוכח בהדיא בפרק מקום שנהגו דאמר בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא וכו' עש"ב:
גם הרב עמק המלך (והוא הרב בעל מסגרת השלחן) בתשובותיו סימן מ"א כתב וז"ל נשאלתי על מחז"ק שנהגו משנים קדמוניות ובימי הרבנים הקודמים חיכם ממתקים וכולם מחמדים תופסי התורה ודולים מים עמוקים שנהגו שלא להדליק הנרות ולכבותם בבית הכנסת בשבתות וביוה"כ ע"י נכרי, והנה בעתה עלה על לב טובי העיר ומנהיגי הק"ק דביה"כ הבע"ל יכבו הנרות ע"י נכרי וכו' וידליקם ביום המחרת קודם תפלת נעילה וכן יתמידו בכל שנה ושנה אי שרי להו או לא דאין להניח המנהג אשר נהגי עד היום ושלא להקל בדבר בפרט ביום הנורא כי קדוש הוא ואיום, והשיב הרב ז"ל וז"ל בש"ס פסחים וכו' איתא בני ביישן נהוג דלא אזלי מצור לצידון והעתיק דברי מרן בש"ע י"ד סימן רי"ד סעיף ב' שכתב וז"ל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפי' בדברים שלא קבלו עליהם בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכו' ע"ש, וכתב הרב וכ"ש וק"ו בנ"ד דאינו משום סייג וכו' עש"ב, הרי לך שמה שלא היו מכבין ומדליקין ע"י הנכרי קרי ליה הרב שנהגו בו איסור וחל על בניהם מנהג אבותיהם ואפי' שלא היתה הסכמה בדבר, ובנ"ד שלא היו הראשונים מדליקים מתחילה זה כמה שנים גם הבנים חייבים לנהוג באותו דבר כהא דפסחים דבני ביישן, ועי' להרב פרי חדש א"ח סימן תצ"ו בדיני מנהגי איסור ע"ש בשורש ז' ומה שנראה לעניות דעתי כתבתי והשם יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות יום ה' בשלשה ימים לחדש ניסן שנת מל"א ברכ"ת השם לפ"ק פה אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן ה
הנה פסק מרן ז"ל בש"ע א"ח סימן שמ"ב וז"ל כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בה"ש והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק וכו' (ודבר זה הוא כמו שבות דשבות שאמרו במקום מצוה או צורך גדול לא גזרו עי' סימן ש"ז וסימן תקפ"ו סעיף כ"א ע"ש) והטעם הוא משום שכיון שמן התורה מותר אותו דבר אלא שחכמים גזרו עליו ואסרוהו משום הרחקה דעשו משמרת למשמרתי לא גזרו אלא על דבר שהוא דאורייתא מתורת ודאי הוא שעשו שמירה שלא יבאו ויכשלו באיסור תורה עצמו אבל אם אינו אסור מן התורה אלא מתורת ספק בזה לא עשו שמירה ולא גזרו אלא על עצומו של יום שאיסורו מתורת ודאי ולא מתורת ספק כגון בה"ש שהוא ספק לא גזרו אי איכא צורך גדול או דבר מצוה, ולפ"ז יש ללמוד מכאן לשאר איסורין ג"כ כמו מין במינו דקי"ל דמדאורייתא ברוב בטל אלא שחכמים החמירו ואסרוהו והצריכו ששים התם נמי נימא דלא החמירו אלא אם איסורו אסור מן התורה מתורת ודאי אבל אם איסורו אינו אסור מן התורה אלא מתורת ספק בזה לא הוסיפו בו חכמים ואוקמוהו אדין תורה משום דגם זה הוא צורך גדול שלא נאסור כל התערובת ואוקמוהו אדין תורה דקימ"ל דמין במינו בטל ברובא:
וא"כ צריכין אנו להתבונן עם הא דביצה ג' ע"ב וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולם אסורות וקאמר בש"ס התם סיפא אתאן לספק טרפה ופריך בש"ס ותבטל ברובא, ומשני מפני שדרכה לימנות וכמ"ד את שדרכו לימנות וכו' וכן פסק מרן בי"ד סי' ק"י ס"ט וז"ל ספק טריפה שנתערב באחרות כולם אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים שמתבטלים וכו' משמע אבל אם הוא מדברים שאינם מתבטלים לא בטל, וקשה הא ההיא דקאמר את שדרכו לימנות שנינו אינו אלא מדרבנן וא"כ כיון דספיקא לא גזרו רבנן בהא דהא התם נמי מיקרי צורך גדול שהרי אמרינן אפי' באלף לא בטיל, דבשלמא לדעת ר"ת שהביאו התוס' התם בד"ה ואחרות באחרות דפירש נתערבה באלף כולם אסורות אאיסור עצמו קאי דהיינו אוודאה קאי ולא אספיקא אתי שפיר, אבל לסברת התרומות שהביא מהרש"ל בהגהותיו בספרו חכמת שלמה שכתב בשם ר"י דסובר נתערבה באלף קאי אספיקא קשה וכן לדעת מרן ז"ל בי"ד סי' ק"י קשה וצ"ע:
סימן ו
בענין מזיגת הכוס של קדוש ליל שבת ראיתי להרב חמדה ימים לשבת קדש פרק ז' בסופו בדף ס"ה ע"ב שכתב וז"ל ויהא זהיר כל אדם למזוג את הכוס בשעת הברכה באומרו ברוך אתה בפה"ג שענין המזיגה שגבה מאד בסודה חנוך מטטרו"ן אמר ויבא לו יין (הנה מכאן משמע דמסדר התורה הוא מטטרו"ן ועי' מש"כ בספרי הקטן "לך דוד" על החומש בתחילת פרשת בראשית ע"ש) דארמי ביה מייא בההוא יין, ואי לאו דארמי ביה מיא לא יכיל למסבל וכו', ואם לא מזגו בשעת הברכה יהא זהיר למוזגו אחר הקידוש וכו' עש"ב, הנה מלשונו שכתב יהא זהיר למזוג את הכוס בשעת הברכה ועוד הוסיף לבאר באומרו בא"י בפה"ג משמע דנחית לומר דלא ימזגנו קודם הברכה שהרי ביאר דבריו וגזר אומר ויקרא בשעת הברכה וביאר עוד באומרו ברוך וכו' דמשמע ולא קודם ומפשט לשונו משמע דלא ימזוג היין של קידוש עד לשעת ברכה ובעודנו מברך ברכת בפה"ג ימזוג היין, אלא שהדבר קשה לאומרו שיהא עוסק במזיגה והוא עודנו מברך בפה"ג ויהיה בשעת ברכה טרוד ועוסק במזיגה ועוד אין טעם לדבר דלמה לא יקדים ולא יאחר אלא בשעת הברכה דוקא, ולכן נראה לי דר"ל דבאומרו בא"י בפה"ג מיד ימזוג היין קודם שיברך אקב"ו דהיינו קודם קידוש שמקדש על היין והיינו דקאמר בשעת הברכה דהיינו ברכת היין וקידוש ולאחר אומרו בפה"ג והוא עדין עוסק בברכה שיאמר אחר כך הקדוש מיד ימזוג ולהכי סיים אומרו ואם לא מזגו בשעת הברכה יהא זהיר למוזגו אחר הקידוש משמע דמעיקרא קאמר קודם הקידוש ודוק, ט"ז לחדש מרחשון ש' תרצ"ד:
הלכות תשעה באב
סימן ז
בענין ברכת שים שלום בט"ב הנה הרב עיקרי הד"ט בא"ח בדיני ערב ט"ב וט"ב אות ז' העתיק משם הרב דגול מרבבה טעם לשלא יאמרו ברכת כהנים בט"ב משום דאסור בו שאלת שלום ואיך יאמר הש"ץ וישם לך שלום, והרב שכנה"ג בסימן תקנ"ט הגהת הטור נתן טעם משם הרד"א משום דאבל אסור בנשיאות כפים והיום כ"ע אבלי ציון נינהו:
עוד טעם אחר משם ספר תניא משום דכתיב ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם וגו' עש"ב, איך שיהיה לכל הטעמים הנזכרים נ"ל שדוקא בנשיאות כפים שלא קבעוה בתפלה גם ליחיד וא"כ אינה ממטבע תפלה משום הכי גם בצבור אין לו לאומרה ש"ץ מהני טעמי הנזכרים אבל ברכת שים שלום שהיא מי"ח ברכות שקבעו בתפלה בין ליחיד בין לצבור היא ממטבע התפלה וצריך לאומרה ולא גרע מפרשת התמידים ומפטום הקטורת ומפרק איזהו מקומן דאמרינן להו בתשעה באב משום שהם מטבע התפלה ואין כוונתו להתעסק בתורה אלא לומר מטבע התפלה ולכן נראה לי שלא לשנות בברכת שים שלום מהנוסח שנתקן לומר ולברך בכל יום תמיד, וכן שמעתי שבירושלים בק"ק חסידים ב"א העי"א אינם משנים בתפלת ט"ב משאר הימים כלל ומתפללים בטלית ותפלין כשאר הימים באין הבדל והפרש כלל, [א"ה וכן נוהגין פעה"ק ירושת"ו בכל הבתי כנסיות ובמ"ד החדשים שבכל השכונות כמנהג ק"ק ביא חוץ מארבע בכנ"ס העתיקות שבתוך העיר העתיקה נוהגים כס' מרן בסי' תקנ"ה] השם יבנה לנו בית מקדשנו וישיב בנים לגבולם וכהנים לעבודתם ולויים לדוכנם לשירם ולזמרם וימהר לגאלנו גאולה שלימה למען כבוד שמו הנקרא עלינו, ט"ז טבת שנת התרצ"ד:
דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות ראש השנה
סימן ח
לענין אמירת ותשליך עי' מור"ם בא"ח סימן תקפ"ג סעיף ב' בהגה, אם חל יום ראשון של ר"ה בשבת עי' להרב שע"ת שם סק"ג דכתב משם הרב שבות יעקב דסובר אפי' חל יום ראשון בשבת אומרים ותשליך דלא כקיצור של"ה ע"ש ובברכי יוסף כתב משם הרמ"ז דלא יאמר בשבת, רק יעשה כן ביום שני של ר"ה דהיינו ביום ראשון בשבת אחר מנחה וכו' אך במח"ב כתב שהרב יוסף אירגאס לא היה חושש ואומרו אף בשבת וכן אנחנו נוהגים אחריו עכ"ל ה' שערי תשובה, ודע ידידי קורא נעים הא דסיים הרב שערי תשובה וכן אנחנו נוהגים אחריו, לאו מורנו הרב חיד"א הוא דחתים עלה ואינו מדברי המחב"ר, שהרואה בדברי המחב"ר יראה בעיניו דלא סיימוה קמיה הכי כאשר עיניך תחזינה משרים ואדרבה משמע מדבריו שם שאין לאומרו בשבת ע"ש דלא הכריע ומש"כ הרב שערי תשובה וכן אנחנו נוהגין נראה שהוא דברי עצמו של בעל שערי תשובה:
וכן ראיתי להרב עיקרי הד"ט שהעלה שאין לאומרו בשבת עי' בספרו בדיני ימים נוראים אות ל"ח וז"ל דחה סברת הרב שבות יעקב וכו' דסובר די"ל סדר ותשליך ביום ראשון של ר"ה אף כשחל בשבת ושגרם להרב שבות יעקב לומר כן לפי שסבר כן שהדברים כפשוטן, וליתא שהדברים עתיקים וע"פ הסוד וכמ"ש בשם הרמ"ז, והגם ששמע שמהר"י אירגאס ז"ל היה נוהג לאומרו בשבת, שמא לא נתברר אצלו שהרמ"ז מנע אמירתו בשבת וא"כ שב ואל תעשה עדיף, יוסף אומץ סוף סימן טו"ב הד"ט, ואני בעוניי מצאתי דאף לפי פשוטן של דברים יש לדחותו ליום שני שכן כתב הרב פרי מגדים בחלק אשל אברהם סימן תקפ"ג אות ה' וז"ל ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום ראשון בשבת הולכין אל הנהר ביום שני שהוא יום ראשון בשבת ואפשר מטעם הוצאה שנושאין עמהם הסדורים וכו' עש"ב, וכן אנחנו נוהגין בבית הכנסת החדשה של והראן יע"א לאומרו ביום שני של ר"ה כשחל יום א' של ר"ה בשבת נהגנו לעשות הסדר ביום שני של ר"ה וכדכתב הרב פמ"ג, [א"ה עי' בספר דברי שלום להרב החסיד ראש רבני בית אל נכד הרה"ח המקובל האלק'י שר שלום שרעבי זיע"א דפוס שני מש' תרמ"ג הנדפס פעה"ק ירושת"ו ע"י נכדו שכ' שם במנהגי ק"ק בית אל אות ע"ז וז"ל סדר תשליך אומרים אותו בבהכ"נ, ואומרים אותו אפי' אם חל ר"ה בשבת ע"כ, וכן המנהג בירושת"ו בכל הבכ"נ ובמ"ד כמנהג בית אל]:
הלכות לולב
סימן ט
כתב מרן ז"ל בש"ע א"ח סימן תרמ"ה סעיף א' וז"ל לולב שנפרדו עליו זה מעל זה ולא נדלדלו כעלי החריות כשר אפי' לא אגדו עכ"ל, וכתב מור"ם בהגה ע"ז ומ"מ מצוה מן המובחר בלולב שאין עליו פרודות לגמרי יעו"ש:
והנה משמעות דברי מור"ם ז"ל דמצוה מן המובחר הוא בשאין פרודות כלל, אלא שאנכי הרואה שדברי תקוני הזוהר מנגדים לזה והכי איתא בתקונא חמשין ושתא דף פ"ט ע"ב וז"ל כמה דאוקמוה וכנפיהם פרודות מלמעלה וגו' ואינון מתייחדין לתתא כגון לולב דאיהי אגודה חדא לתתא בכל אילין מינין דהדס וערבה דאינון תלת הדסים ותרין ערבות ואיהו בפרודא לעילא דענפין מתפרדין לימינא ושמאלא ובגין דא נפרדו עליו כשר וכו' עש"ב, הרי משמע שעלי הלולב יהיו פרודין מלמעלה לימין ולשמאל ואין לאוגדם משום דכתיב וכנפיהם פרודות מלמעלה וזהו עיקר מצותם ואין להתעקש ולומר שדברי הזוהר קאי על ארבעה מינים שיהיו פרודות מלמעלה שאין זה כלום כאשר ישפטו עיניך משרים, ועי' להט"ז סק"ב מה שהשיג על מור"ם ע"ש, ואנכי הד"ך נ"ל ליישב דברי מור"ם ז"ל דהא דקאמר שאין עליו פרודות לגמרי ר"ל דמצוה מן המובחר שלא יהיו עליו פרודות לגמרי אלא במקצת יהיו פרודות זהו מצותן ולא לגמרי פרודות וכן משמע ג"כ מדלא קאמר שאין עליו פרודות כלל משמע דלעולם פרודות אלא שאין פרודות לגמרי אלא עדין מחוברין במקצת וכן משמע ג"כ מדברי מור"ם לקמן בהג"ה סימן תרנ"א סעיף ט' שכתב טורף הלולב ומכסכס העלין בכל נענוע ע"ש, ואי סובר שמצותו שיהיו מחוברין עליו לגמרי ואין בהם פירוד כלל היאך קאמר ומכסכס העלין כיון שמחוברין יעלו אלא פירושו כדכתבינן, ודע דמש"כ מרן הש"ע בסימן תרמ"ה כשר אפי' לא אגדו דמשמע דלא מיבעיא אם אגדו שהוא כשר ולפי דברי הזוהר מצותו היא אם איהו בפרודא לעילא דמרן קאי אמתניתין דקתני נפרדו עליו והיינו שהעלין עומדין פרודין מהשדרה כענפי האילן דקתני עלה ר"י אומר יאגדנו מלמעלה שיהיו עולין עם השדרה, על זה מרן קאי וקאמר כשר אפי' לא אגדו, אבל הזוהר דקא' ואיהו בפרודא דהיינו דעליו פרודות זה מעל זה והם עולין עם השדרה ודוק ואם הוא עדין כמקל שלא ניכר בו עדין פירוד העלין נראה מהדרישה שהוא פסול עיין בדרישה סימן תרמ"ה, ועמ"ש בספרי ב"נפש דוד":
הלכות מגילה
סימן י
כתב מרן ז"ל הלכות מגילה סי' תרצ"ו סעיף ז' יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה עכ"ל והוסיף מורם ז"ל וכתב וכ"ש שחייב במקרא מגילה ותפלה וק"ש וכו' עש"ב. ויש להתבונן בזה דלפ"ז למה אמרו חז"ל דאונן פטור מכל המצות שבתורה נימא נמי בזה דלא אתי עשה דאבילות דיחיד ודחי כל המצות דרבים כגון ק"ש וכיוצא בהם וכ"ש למה שהוסיף מורם וכתב וכ"ש דחייב במקרא מגילה וכו'? ויש לומר דשאני הכא שהם שני הפכים דאם יש שמחה אין אנינות שאין אנינות אלא בלב ואין שמחה אלא בלב לב שמח יטיב גהה וגו' וכיון דחייב לשמוח בפורים משום דחיילא עליה שמחה דרבים להכי חייב בכל המצות בין דאורייתא בין דרבנן שכיון דפקע מיניה אנינות משום שמחה דרבים הרי אין כאן אנינות היום הזה ולהכי חייב בכל המצות ונכון ואמת ויציב וא"כ לפ"ז גם בחול המועד לכאורה שהאונן מותר בבשר ויין ובק"ש ובתפלה דשם נמי כתיב ושמחת בחגך וכ"ש הוא מפורים אלא דביום שמוטל עליו לקוברו אין להתפלל עד אחר קבורה כמ"ש מורם כאן בהגה (דהעוסק במצוה פטור מן המצוה) וקשה על זה מהא דפסק מרן בש"ע לעיל בסי' תקמ"ח סעי' ה' וז"ל אע"פ שאין אבילות נוהג במועד אנינות נוהג בו שאם מת לו מת בחה"מ אסור בדברים שהאונן אסיר בהם וכו' עש"ב, וכתב הרב מגן אברהם שם ס"ק ו' וז"ל אנינות נוהג בו שאסור בבשר ויין וכו' עש"ב, והכא משמע אפילו רוצה לקוברו בו ביום שחל עליו אנינות מ"מ מותר בבשר ויין וכמו כן קשה ממה שכתב מרן ביו"ד סי' שמ"א סעי' א' וז"ל ואם רוצה לקוברו בי"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכ"ש בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקוברו שחל עליו כל דברי אנינות עכ"ל ע"ש, ואפשר לומר דמשום הכי כתב מרן ז"ל בלשון יש מי שאומר שהוא פליג על מש"כ מרן בסי' תקמ"ח ועל הא דיו"ד סי' שמ"א. א"נ יש לומר דשאני פורים דכתיב ביה מפורש משתה ושמחה שחייב בבשר ויין. או יש לומר דשאני פורים שעשו חיזוק לדבריהם יותר מדברי תורה ובזה לא סתרי דברי מרן אהדדי, א"נ יש לומר דשאני פורים שהוא יום אחד ואם לא עכשיו אימתי מה שאין כן בחג דיש לו זמן לשמוח דתשלומין כל שבעה אלא דלכל זה לא הוה להו לאחרונים לאשתוקי מניה, י"ד לחדש טבת שנת התרצ"ד שהיא שלח אור"ך ואמתך וגו':