קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
קונטרס בשוב דוד
אורח חיים
הלכות תפלה
סימן א
כתב מרן בא"ח סימן תר"ץ ס"א קורא אדם וכו' אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחילה מפני כבוד הצבור ע"כ ע"ש, והנה צריך להתבונן במה שנהגו כל העולם שמסדר התפלה דמיושב [היינו פסד"ז מויהי אחר עד ישתבח] מסדרה לצבור מיושב ואמאי לא חיישי בזה לכבוד צבור ולהצריכו לסדר מעומד? ואפשר לומר שדוקא בדבר דלא רגילי ביה אינשי והבקי הוא מוציאן ידי חובתם בקריאתו דקריאתו היא קריאת צבור הוא דהצריכוהו לעמוד משום כבוד צבור, אבל בתפלה דמיושב שהכל יודעים ורגילי בה אינשי והמסדר אינו מסדר אלא משום שהקהל יתהלכו עמו במשרים ולא זה יקדים וזה יאחר וכולם יתפללו ביחד ברוב עם הדרת מלך וכיון שאין קריאת המסדר להוציאם י"ח לא הצריכוהו לעמוד ולשרת משום כבוד צבור ולכן נהגו לסדר גם הקטנים:
סימן ב
טעם שמקדימין ומסמיכין קריאת הקטורת לתפלה ראיתי להרב רבינו בחיי על התורה בפרשת שמיני על פסוק ויצאו ויברכו את העם וז"ל כלומר סמוך לקטורת מיד לפי שבאותה שעה מקובלת יותר וכך מנהגו של כהן גדול ביום הכפורים היה נכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת ומניח המחתה בפנים ויוצא ומתפלל על צרכי רבים בספוק מחייתן ומזונותיהם ובירידת המטר ובשאר צרכים, ומזה דוד המלך ע"ה אמר תכון תפלתי קטרת לפניך הזכיר הקטורת מכל הקרבנות לפי שהוא הקרבן הנבחר והנרצה יותר גם התפלה באותה שעה יותר מקובלת עש"ב:
סימן ג
בש"ע א"ח סימן נ"ו סעיף ה' כתב וז"ל לאחר שסיים קדיש פוסע ג' פסיעות ואח"כ אומר עושה שלום וכו' עש"ב, הנה משמעות דברי הש"ע דבכל קדיש שיש בו עושה שלום פוסע שלש פסיעות, ונ"ל שכך הוא משמעות דברי הרב תה"ד סימן י"ג שהוא מאריה דהאי דינא דהעתיק הש"ע הנז' וז"ל ש"ץ כשיסיים הקדיש בעושה שלום צריך לפסוע בתחילה ג' פסיעות לאחריו וכו' תשובה יראה דפוסע מקודם ג' פסיעות לאחריו ואחר כך מתחיל בעושה שלום והביא ראיה מהא דיומא פרק הוציאו לו אמר רבי אלכסנדרי אמר ריב"ל המתפלל צריך שיפסע ג' פסיעות לאחריו ואחר כך יתן שלום, הרי כתב בהדיא דיפסע תחילה ואח"כ יתן שלום וא"ת דהא איירי ביחיד המתפלל וסיים י"ח ברכות אבל הש"ץ כשמסיים הקדיש אומר לך שאין דינו כך, ליתא וכו' והביא דברי המרדכי בסוף פרק אין עומדין דכתב ז"ל והורגלו להשתחוות לפניהם (ר"ל אחר תפלת י"ח) כעבד הנפטר מרבו וסיים המרדכי על זה וכתב תדע דמה נשתנה סוף י"ח מסוף הקדיש של תפלות (ור"ל דמה נשתנה סוף י"ח מסוף הקדיש של תפלות דמשתחוים לפניהם כשמסיימים קדיש) וכתב על זה הרב תרומת הדשן וז"ל הא קמן דיליף אדרבה סוף י"ח מסוף קדיש וכו' עש"ב ור"ל דמדיליף השתחואה די"ח לפניו מהשתחואה דסוף קדיש משמע דמפשט פשיטא ליה דסוף קדיש פוסע ג' פסיעות ומשתחוה וכורע, מיהו עיקר ילפותא מסוף קדיש אינו אלא מהשתחויה דמשתחוים בסוף קדיש גם בי"ח כשיפסע ג' פסיעות צריך להשתחוות ולכרוע איך שיהיה הרי לך דמפשט פשיטא ליה דבסוף קדיש פוסעים לאחריהם ג' פסיעות וכורעים והיינו קדיש שלם שאומרים בו עושה שלום לאפוקי חצי קדיש שאין בו עושה שלום אין בו פסיעות ולא כריעות לבסוף וכן משמע מדברי הרב זכות אבות בסימן כ"ה בדינים השייכים לא"ח אות ה' דף ל"ו ע"ב דהרב שם שקיל וטרי דוקא בח"ק דמסיק שאין לפסוע בסיום חצי קדיש אבל בקדיש שלם פוסעים ג' פסיעות ומשמע בכל קדיש שלם שאומרים בו עושה שלום:
אחר כך ראיתי להרדב"ז חלק א' סי' של"ט שכתב דבכל קדיש צריך לפסוע ג' פסיעות ע"ש, וראיתי בספר כף החיים סימן י"ג אות כ"א שכתב וז"ל בקדיש תתקבל צריך לפסוע ג' פסיעות כמ"ש בקשר גודל אות כ' וכו' ובמטה יהודה והרב האלף וכו' וסברת הרדב"ז הנ"ל דסובר דבכל קדיש [שלם] צריך לפסוע הוי דלא כהרב מהרי"ע ורבני אחרונים שנמשכו אחריו שדוקא בקדיש תתקבל דאחר חזרה צריך לפסוע ג' פסיעות, וזהו שקשה שנעלם מינייהו דברי תשובת הרדב"ז הלזו, גם הרב יפה ללב ז"ל הביא גם הוא תשובת הרדב"ז וכתב עליו וז"ל דמוכח מדבריו שבכל קדיש שאומר בו עושה שלום צריך האומרו לפסוע ג' פסיעות מפני שאין דרך כבוד ליתן שלום אלא בריחוק מן המלך עש"ב:
אחר כך בא לידי ספר חדש שנדפס בשנת תרל"ב מרבני תוניס ושמו שלמי תודה וראיתי לו להרב בליקוטיו לש"ע א"ח בסימן נ"ו שכתב וז"ל לאחר שסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות כתב הרב מטה יהודה דזה דוקא בקדיש תתקבל יע"ש, וראיתי בכתבי הקדש להרב החסיד מהר"ר שמואל אטייב ז"ל שדחה דברי הרב ומסיק שבכל הקדישים פוסע ג' פסיעות וכתב שהרצה דבריו לפני מהר"ר הגדול מהרי"ט בעל ערך השלחן ולקצת מחכמי הדור והסכימו עמו וכן ראיתי להרב מופת הדור מהר"י פלאג"י זצוק"ל בספרו (כף החיים) [צ"ל יפה ללב] וכו' דבכל קדיש צריך לפסוע ג' פסיעות עכ"ל יעוש"ב:
הלכות שבת
סימן ד
נשאלתי קהל שרוצים להדליק נר בבין השמשות של מוצ"ש ע"י נכרי שכור לשנה לדבר זה כדי לקרות לאורו אלפ"א בית"א ושירות שנהגו ישראל השם עליהם יחיו לקרות בבין השמשות של מוצאי שבת ויש בהקהל שאינם יודעים לקרות בעל פה ולכן באים לשאול אם יכולים לחדש דבר זה שלא היה לעולמים לצורך דבר זה שיש בני אדם שאינם יודעים לקרות בע"פ?
תשובה הנה לכאורה יש לפשוט להתיר מהא דפסק מרן בא"ח סי' שמ"ב שכ' וז"ל כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות וכו' ומטעם זה מותר לומר לגוי בבין השמשות להדליק לו נר בשבת עכ"ל, הרי לך שהתיר לומר בין השמשות להדליק לו נר בשבת, ועדיפא מדידן שהש"ע התיר לומר לנכרי בין השמשות להדליק לו נר אפילו בשבת דהאמירה היא בבה"ש וההדלקה היא בשבת:
שמתיר מרן וכ"ש אם האמירה היא בחול וההדלקה היא בה"ש ועוד שהוא שכור ע"ז לשנה דנימא דאדעתא דנפשיה קא עביד וכן פסק ג"כ לעיל בסימן רס"א סעיף א' וז"ל ומותר לומר לאינו יהודי בה"ש להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצ"מ וכו', והגם שמרן ז"ל בסי' מש"ב לא התיר אלא לצורך מצוה וכמ"ש וז"ל והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בה"ש לעלות באילן וכו' נ"ל שדוקא אם היתה האמירה בה"ש וההדלקה בשבת הוא דהצריך שיהא שם דבר מצוה אבל אם הכל הוא בה"ש האמירה וההדלקה אין צריך שיהיה לדבר מצוה, ועוד שהרי בנ"ד נמי ההדלקה לצורך מצוה היא שהרי הוא קורא לאורו ועוד שלא ישב בחשך בשבת והוי לדבר מצוה, וכן פסק בסימן ש"ז סעיף כ"ב וז"ל כל שבות דרבנן מותר בה"ש לצורך מצוה כגון לומר לגוי להדליק לו נר בין השמשות וכו' עש"ב, ומדפסיק ותני הכי בשלשה מקומות משמע בכל בה"ש קאמר בין בה"ש דע"ש בין בה"ש של מו"ש בכל גוונא מותר דלא גזרו על שבות דכל בה"ש בין מלפניה בין מאחריה, אלא דראיתי להרב מ"א בסימן שמ"ב סק"א דכתב וז"ל צ"ע אם במ"ש בבה"ש נמי לא גזרו משום דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה כמ"ש סוף סימן שפ"ו אם אמר בע"ש ככר זו היום חול ולמחר קודש מערבין לו בה וכו' אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול אין מערבין לו בה ע"ש ועי' להרב מחצית השקל שם, אבל הרואה יראה להרב ברכ"י בסימן הנז' דכתב על דברי הרב מ"א דנסתפק בזה כתב על זה הרב וז"ל וראיתי לאחד קדוש שכתב משם הרשב"א וכו' דגם במ"ש בה"ש לא גזרו משום שבות וכו' עש"ב, וא"כ הכא בנ"ד שרוצים להדליק ע"י נכרי בה"ש יש להקל ולהתיר וכ"ש היכא דקצץ עמו שכירותו דלימא בו גוי אדעתא דנפשיה קא עביד הגם דלפי מה שפסק מרן ז"ל בא"ח סימן רמ"ד סעיף א' וסעיף ד' שאם היתה ידועה ומפורסמת שהיא של ישראל אסור ולא מהני קצץ וכן לא מהני קצץ אלא אם לא יאמר לו שיעשה בשבת וכמ"ש שם בסימן רמ"ז סעיף א' וז"ל ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת וע"ש בבאה"ט סק"ב מש"כ משם מג"א וכן פסק עוד מרן שם בסימן רנ"ב סעיף ב' שכתב וז"ל והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשם הנכרי המלאכה בביתו וכו' ובסעיף ג' כתב ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ע"ש, והכא בנ"ד משכירו אדעתא דהכי להדליק לו נר בשבת ובפירושא אתמר ונהנה מאותה מלאכה בשבת מ"מ נ"ל דהכא שאני משום שהוא מצווה אותו בחול להדליק לו בבה"ש ולא בשבת ולכן נראה לומר דמותר, אלא דכל זה שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה כנדון דידן כדי לקרות לאורו אלפא ביתא הא בפירוש פסק מרן ז"ל בסימן שמ"ב דמותר לומר בין השמשות לנכרי להדליק לו בשבת וכ"ש הכא בנדון דידן שאומר לו בחול שידליק לו בשבת וקו"ח שאומר לו בחול שידליק בין השמשות שהוא היתר גמור:
וכל זה במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה אפילו לא אמר לו ישראל להדליק לו אלא איהו מדעתיה עבר והדליק בשביל ישראל אסור כדפסק מרן לקמן סי' רע"ו סעי' א' וז"ל נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל אסור אפילו למי שלא הודלק בשבילו עכ"ל ובמקום מצוה לא התרנו אלא אם לא אמר לו ישראל להדליק אבל אם אומר לו ביום השבת שהיתה האמירה ביום השבת אמר לו להדליק בשבילו אפילו לצורך מצוה אסור, ואין היתר במקום מצוה אלא אם היתה שבות דשבות כדפסק מרן סי' ש"ז סעי' ה' או אם היתה האמירה בחול או בין השמשות כדפסק בסי' שמ"ב, דלא קימ"ל כיש אומרים שהביא מור"ם בהגה סי' רע"ו סעיף ב' עי' בש"ע סי' ש"ז סעיף ה'. וחזיתיה להרב באר היטב בסי' רע"ו בס"ק ה' שכתב וז"ל ושל"ה החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגין בקהלות חשובות שיושבים בחשיכה במוש"ב אפילו בחתונה עד שיאמרו הקהל ברכו ושם הקשה המגיה בשם אליא רבה הא בין השמשות לא גזרו משום שבות ע"ש וכבר כתבנו שהרשב"א מתיר גם בבין השמשות דמוש"ב ונ"ל דטעם הקהלות הוא שכיון שאסור ע"י גוי בעוד היום גדול כדעת מרן ז"ל משום שהיא מלאכה דאורייתא לכן לבין השמשות שהוא זמן מועט לא חשו לו אם ישבו בלא אור ולכן לא הוצרכו בזה לקרוא להגוי להדליק בזמן מועט כזה:
ובחפשי בספרי דבי רב ראיתי מה שהעתיק בבאר היטב בסימן תקי"ד ס"ק י"ג וז"ל אמר המגיה תמיד הייתי משתומם מה שראיתי להדליק נרות בבה"מ ע"י נכרי משבת לי"ט בעוד היום גדול לאחר מנחה דלכאורה איסור גמור ומחוייב למחות בנכרי כמו הדין בנכרי העושה מלאכה בשביל ישראל כמבואר בפוסקים, אבל חנני ה' יתברך ללמוד היתר דלפי מה שכתב הרב"י סימן רע"ו הטעם דלא מהני קצץ בנר משום דהגוף נהנה ממנו א"כ כאן לא שייך זה דהא אין רואין לאורה אלא בלילה והוי כמו שאר דברים וכו' ובשל רבים ליכא חשדא וזה ברור בפוסקים, ועוד כמה פוסקים הר"ן וסיעתו מתירין גם בנר בקצץ וכדאי לסמוך עליהם במקום מצוה ושיו"ט וא"כ יש להם על מה שיסמוכו וכו', ועל היתר זה יש לסמוך ג"כ על מה שנהגו שביום כפור מדליק הנכרי נרות בבהכ"נ קודם תפלת נעילה ומתפללים לאורם דלכאורה אין לנו ראיה להתיר אבל ע"פ הדברים האלה יש סמך וסעד גמור כנע"ד ללמוד על מנהגם של ישראל עכ"ל ע"ש, הנה לפי מש"כ באם מצווה לנכרי בין השמשות וכ"ש בחיל להדליק לו נר לצורך השבת אם הוא במקום מצוה מותר כמ"ש מרן בסימן רס"א ובסימן שמ"ב דמותר בה"ש לנכרי להדליק לו נר בשבת א"כ מה היא תמיהת המגיה בזה במה שראה שמדליקין ע"י נכרי בעוד היום גדול לצורך י"ט וכתב דלא מהני קצץ בנר משום דגוף ישראל נהנה ממנו בשבת והרי בסימן שמ"ב התיר מרן לומר בה"ש לנכרי להדליק לו נר בשבת ועל כור"ך לחלק בין לדבר מצוה לבין לדבר הרשות כמש"ל:
על כן נראה לומר דהאמת הוא דמש"כ מרן ז"ל בסי' שמ"ב דמותר לומר לנכרי בה"ש להדליק לו נר בשבת ר"ל להדליק לו בבה"ש נר לשבת והאמירה וההדלקה הכל הוא בבין השמשות אבל אם תהיה האמירה בבין השמשות ויצוה עליו להדליק לו נר בשבת גופיה אסור אפי' לצורך מצוה וכן דקדק מרן לשונו לעיל בסי' רס"א. וז"ל מותר לומ' לגוי בה"ש להדליק נר לצורך השבת משמע דהדלקת הנר היא בין השמשות והנר לצורך השבת וכן דקדק בלשונו מרן הש"ע בסי' ש"ז סעי' כ"ב וז"ל כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה כגון לומר לאינו יהודי להדליק לו נר בין השמשות הרי בהדיא כתב דההדלקה היא בין השמשות בזה הוא דהתיר מרן אבל אם מדליק לו הנר בשבת גופיה אפילו נר מצוה לא מהני [וא"כ מה שהדליקו ע"י נכרי בעצומו של יום בשבת ביום האסיפה לעשות השכבה להרוגי מלחמה לא עשו כדת של תורה וה' הטוב יכפר] ובהכי אתיא הא דסימן רע"ו דאסר מרן אפילו בלא אמירה לגוי אלא הגוי מדעתיה קא מדליק בשביל ישראל ומדפסיק ותני הכי משמע אפילו לצורך מצוה אסור ודוק. וברוך ה' אשר האיר את עינינו ועמדנו על האמת והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת כן יהיה עמנו תמיד וקיים לנו מקרא שכתוב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו ואם תשאל לשמי דמ"מ תיקשי לך אם האמירה תהיה בין השמשות ויצוה על הגוי להדליק לו נר בשבת בעצומו של יום למה יהא אסור הא אין כאן כ"א איסור מדברי סופרים כיון שהנכרי הוא המדליק וכיון שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים הא קיימא לן דלא גזרו עליו בין השמשות, אין זה כלום משום דאנן לא אתינן עלה מצד האמירה שהיתה בין השמשות אלא אתינן עלה מצד המעשה שהיא ההדלקה שהיא בעצומו של יום שאפילו לא תהיה שום אמירה לנכרי כלל אלא הוא עושה מעצמו בשביל ישראל אסרוהו חכמים שדבר שנעשה בשביל ישראל אסור בין לו בין לאחרים ולהכי אם הוא נעשה בעצומו של יום אפילו בלא אמירה אסור, שגזרו על אותו המעשה ואסרוהו אבל אם אותו דבר עושהו הנכרי בשביל ישראל בזמן בה"ש שהוא ספק יום ספק לילה לא גזרו עליו בה"ש ולא מיבעיא אם הנכרי עושהו מדעתו בשביל ישראל מותר אלא אפילו ישראל הוא המצווה עליו לעשותו לו בזמן בה"ש מותר משום שאפי' אינו עושה אלא בציווי ישראל מ"מ אין איסורו אלא מד"ס ולא גזרו עליו בבה"ש ודוק, איך שיהיה הרב המגיה הביא לנו סמך וסעד למנהגן של ישראל כמ"ש לעיל וכן ראיתי ג"כ להרב מעשה בראשית להר"י אדהאן ז"ל שנדפס מחדש שכתב בפרשת יתרו מצוה ל"ב דף ט"ל ע"ב וז"ל ובספר ארח חיים סימן תקי"ד כתב בשם שו"ת השיב משה סימן י' על דבר החברה "שומרים לבוקר" המשכימים לומר תהלים קודם אור הבקר בבהמ"ד אם מותר לומר לנכרי בשבת להדליק להם נרות קודם אור הבקר, ותורף דבריו לא מיבעיא לומר לנכרי קודם שבת או יה"כ להדליק למחר פשיטא דשרי וכבר יצא היתר מהגאון מלבוב בישועות יעקב סימן ש"ז אלא אף לומר לנכרי להדליק בשבת בשביל ת"ת דרבים או לומר תהלים ברבים נמי יש היתר ויש להם על מה לסמוך ואין למחות ביד המקילין ועיין בבאה"ט שם ס"ק י"ג שלימד זכות עש"ב:
אחר כך ראיתי להרב ברכי יוסף בסימן תקי"ד אות ג' שהעתיק דברי המגיה שבבאר היטב הנ"ל וכת' עליו וז"ל ואי איישר חילי בטיליניה דרוב פוסקים סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לגוי אלא כשאינו מלאכה דאורייתא והחמירו האחרונים ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקילין ואפילו לצורך גדול כמבואר בסי' רע"ו בהגה ובדברי האחרונים, וכתב והמעיין יראה (בדברי האחרונים) כי דבריהם חלושים הם ורפ"ה ירפ"ה שבר על נקלה, דאין לסמוך על סברות שאינם קבועות להלכה ורוב פוסקים חולקים ובפרט באיסורי שבת ובפרט ביום קדוש יוה"כ דזמן כפרה לכל הוא וכל יומא צווחינן לכלא פשע ולהתם חטאת, ולערב והנה בלה"ה לעשות עכו"ם מלאכה גמורה בפרהסיא ובמקום הקודש, ועוד דכמה מקומות בבהכנ"ס שנהנים מאור זה קודם בין השמשות וחזר הדין שאין להתיר בקצץ ועוד דהא כתבו גדולי הפוסקים דהא דשרי בקצץ במלבוש וכיוצא בו, היינו דוקא בשאינו אומר לו לעשות מלאכה בשבת ואיהו דידיה קא עביד, ומאחר שכן אנן מה נענה דנוהגין לצוות לגוי שיבא לבית הכנסת ביום שבת וי"ט ויה"כ בשעה קבועה להדליק דלא סגי בלאו הכי שיאמרו לו בפירוש שידליק בשבת ויוה"כ ואין להאריך בזה וה' הטוב יכפר עכ"ל. גם בספרו מחזיק ברכה הביא דבר זה וכתב שהרב נודע ביהודה בא"ח סי' ל"ג קרא ערער על זה וביטל המנהג בקהלותיו וכתב הרב חיד"א וז"ל ומי שיכולת בידו לתקן חיובא רמיא עליה וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים עכ"ל יעו"ש:
אלא דכל זה הוא דוקא במדליק הנכרי בשבת בעוד היום גדול אבל אם אינו מדליק אלא עד שיגיע זמן בה"ש כיון דלצורך מצוה קא עביד שפיר דמי וכמ"ש הש"ע כדאמרן:
ודע דשיעור בה"ש הוא כמו שפסק מרן ז"ל בסימן רס"א סעיף ב' וז"ל ושיעור בה"ש ג' רבעי מיל שהוא מהלך אלף ות"ק אמה קודם הלילה עיי"ש דהיינו עד יציאת שלשה כוכבים בינונים וכן כתב בסימן תר"ח סעיף א' ע"ש ושיעור זה הוא י"ג דקים וחצי הנקראים מינוטים וכבר כתב הרב בית יהודה במנהגי ארגיל דקריאת המגרב הוא חצי בה"ש עי' עליו דף ק"ח אות כ"ז ע"ש, ועל כן אני אומר שכיון שזמן התחלת בין השמשות אין ידוע לכל וכמו שכתב הרב באר היטב בא"ח סימן תנ"א ס"ק א' ועוד שאין כל הזמנים שוים ודנים אותו בעולה ויורד פעם מקצר ופעם מאריך מקדים ומאחר וכל יום ויום זמנו של זה לאו כזמנו של זה ומי יעמוד בסוד ה' לכן טוב הוא למנוע שאין לנהוג מנהג זה שאין יכולים לעמוד על זמנו ועוד חוששני לו מחטאת שבזמן הזה הדור פרוץ מרובה על העומד בנים לא אמון בם ואם פעם יתרשל הגוי ולא יבא בשעתו ידליק ישראל מאן דהוא, ולכן הטוב הוא שלא לעשות חדשות שלא שערום אבותיכם דבעינן קרא כדכתיב ולראשונים אנחנו שומעים שלא נהגו מנהג זה וכתיב אשרי אדם מפחד תמיד וגו' ופירש רש"י בפרק הנזקין כ"ה ע"ב דואג לראות הנולד שלא יארע דבר תקלה על ידו אם יעשה זאת ע"ש וכבר הזהירונו חכמים ואמרו אהוב את השמא ושנוא את מה בכך והוא הטוב והישר וכבר גליתי דעתי לפני רבים ולפני הנגיד י"ץ דלא ניחא לי בזה מכמה טעמים ואני את נפשי הצלתי וזאת היא חובתי והם לא שמעו אלי ומה שעשו עשו לעצמם והתחילו להדליק וה' הטוב יכפר בעדם:
ועוד אני אומר דאפשר דמדינא נמי אסור והוא דמצינו להרב תפארת ישראל ז"ל בפירושו על המשנה דפרק במה מדליקין באות ס"ז על מה שאמרו במשנה ספק חשיכה ספק אינה חשיכה וכו' ואין מדליקין את הנרות כתב וז"ל נ"ל דר"ל לא יאמר לנכרי להדליקן דאע"ג דאמירה לגוי רק שבות, הכא מדנקט נרות לשון רבים מיירי דאין צריך להם רק להרוחה כריבוי נרות שמדליקין לכבוד שבת מה שאין כן נר יחידי בשבת שמחוייב כל א' בביתו מחשב צורך גדול ומותר להדליקה ע"י נכרי וכו' יעו"ש ולפ"ז הכא בבית הכנסת שמדליקין כמה נרות יותר משבעה נרות נראה דאסור אפילו ע"י גוי אלא דלפי דבריו יש לחלק בין מדליק כולם בסקירא אחת דמותר ובין שמדליק כל אחת בפני עצמה שאוסר, וכהא דאיתא בפרק אמר רבי עקיבא משנה ז' המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת ע"ש, וא"כ אם מדליקין מנורה א' דוקא הגם שמדליקין בבהכ"נ הגדולה המנורה הגדולה שהיא בת שמונה קנים מותר כיון שהם בסקירה אחת נדלקים אבל לא יותר:
עוד נראה לאסור בנ"ד מטעמא אחרינא והוא משום דהראשונים כמלאכים שהיו בעיר רבנים גדולים ועצומים בתורה וביראה ובקדושה ובטהרה כידוע לכל מחכמי והראן המופלגים בתורתם ובודאי לא נעלם מהם הא דפסק מרן שמותר להדליק ע"י נכרי בבה"ש ואפי' הכי לא ניחא להו למיעבד הכי או מהטעמים שהזכרנו או מטעמים אחרים ולהכי נהגו בזה איסורא ולא היו מדליקים את הנרות בבהכ"נ אלא אחר קדושה דסדרא שאז השמש מדליק הנרות כמ"ש באר היטב בש"ע סי' רצ"ט ס"ק י"ד ע"ש, ומעולם לא שמענו שנהגו להדליק ע"י נכרי קודם לזה וגם אנחנו נהגנו אחריהם שלא להדליק קודם תפלת מו"ש אלא אחר תפלת ערבית ואחר קדושה דסדרא זה כמה שנים זה לי ל"ד שנים משקבעתי דירתי בעיר הזאת ואפי' לאחר שנכנסנו לבית הכנסת הגדולה החדשה לא שינינו מנהגנו הקדום ואין אנחנו מדליקין אלא אחר קדושה דסדרא אלא שהיום חדשים מקרוב באו וקמו והנהיגו להדליק בה"ש ע"י נכרי ואני אומר שכיון שהראשונים וגם את האחרונים אני הוא שנהגנו שלא להדליק כמנהג הראשונים יש בזה איסור לשנות מנהגם של ראשונים משום אל תטוש תורת אמך וכדאיתא בפרק מקום שנהגו דף נ' ע"ב בני ביישן נהוג דלא אזלין מצור לצידון במעלי שבתא שהיה יום השוק של צידון בערב שבת והיו מחמירין על עצמן שלא להבטל מצרכי שבת אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן אמרו ליה אבהתן אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ע"ש, ואם כן הכא נמי בנ"ד דודאי מה שלא נהגו הראשונים להדליק ע"י נכרי בה"ש ויושבים בלא אור במו"ש הוא משום סייג דשמא יבאו להדליק בשבת גופיה או מחששות שחששנו אנן בענ"ד ולכן נהגו קדמוננו איסור בדבר והוי כנדון בני ביישן דיש בזה משום אל תטוש תורת אמך, ועי' להרב מהר"י קולון בשורש קמ"ד שלמד מהא דבני ביישן דגם מה שנהגו הלועזין שאין האשה טובלת תוך מ' לזכר ותוך ס' לנקבה דהרמב"ם קרא ערער על המנהג בזה שהוא של קראים ולא ניחא לן בזה, וכתב על זה מהר"י קולון בשורש הנז' דהנוהגים מנהג זה אין בניהם יכולים לבטל מנהג אבותיהם מהא דבני ביישן וכו' ודבר פשוט דאפי' בניהם שנהגו כן הוה דעתם משום דאיסור גמור הוא מ"מ מאחר שאבותיהם נהגו כן משום סייג והרחקה גם הם חייבים לנהוג כן ואי אפשר להם לשאול על זה מאחר שכבר הוקבע המנהג משום סייג והרחקה וכן מוכח בהדיא בפרק מקום שנהגו דאמר בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא וכו' עש"ב:
גם הרב עמק המלך (והוא הרב בעל מסגרת השלחן) בתשובותיו סימן מ"א כתב וז"ל נשאלתי על מחז"ק שנהגו משנים קדמוניות ובימי הרבנים הקודמים חיכם ממתקים וכולם מחמדים תופסי התורה ודולים מים עמוקים שנהגו שלא להדליק הנרות ולכבותם בבית הכנסת בשבתות וביוה"כ ע"י נכרי, והנה בעתה עלה על לב טובי העיר ומנהיגי הק"ק דביה"כ הבע"ל יכבו הנרות ע"י נכרי וכו' וידליקם ביום המחרת קודם תפלת נעילה וכן יתמידו בכל שנה ושנה אי שרי להו או לא דאין להניח המנהג אשר נהגי עד היום ושלא להקל בדבר בפרט ביום הנורא כי קדוש הוא ואיום, והשיב הרב ז"ל וז"ל בש"ס פסחים וכו' איתא בני ביישן נהוג דלא אזלי מצור לצידון והעתיק דברי מרן בש"ע י"ד סימן רי"ד סעיף ב' שכתב וז"ל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפי' בדברים שלא קבלו עליהם בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכו' ע"ש, וכתב הרב וכ"ש וק"ו בנ"ד דאינו משום סייג וכו' עש"ב, הרי לך שמה שלא היו מכבין ומדליקין ע"י הנכרי קרי ליה הרב שנהגו בו איסור וחל על בניהם מנהג אבותיהם ואפי' שלא היתה הסכמה בדבר, ובנ"ד שלא היו הראשונים מדליקים מתחילה זה כמה שנים גם הבנים חייבים לנהוג באותו דבר כהא דפסחים דבני ביישן, ועי' להרב פרי חדש א"ח סימן תצ"ו בדיני מנהגי איסור ע"ש בשורש ז' ומה שנראה לעניות דעתי כתבתי והשם יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות יום ה' בשלשה ימים לחדש ניסן שנת מל"א ברכ"ת השם לפ"ק פה אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן ה
הנה פסק מרן ז"ל בש"ע א"ח סימן שמ"ב וז"ל כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בה"ש והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק וכו' (ודבר זה הוא כמו שבות דשבות שאמרו במקום מצוה או צורך גדול לא גזרו עי' סימן ש"ז וסימן תקפ"ו סעיף כ"א ע"ש) והטעם הוא משום שכיון שמן התורה מותר אותו דבר אלא שחכמים גזרו עליו ואסרוהו משום הרחקה דעשו משמרת למשמרתי לא גזרו אלא על דבר שהוא דאורייתא מתורת ודאי הוא שעשו שמירה שלא יבאו ויכשלו באיסור תורה עצמו אבל אם אינו אסור מן התורה אלא מתורת ספק בזה לא עשו שמירה ולא גזרו אלא על עצומו של יום שאיסורו מתורת ודאי ולא מתורת ספק כגון בה"ש שהוא ספק לא גזרו אי איכא צורך גדול או דבר מצוה, ולפ"ז יש ללמוד מכאן לשאר איסורין ג"כ כמו מין במינו דקי"ל דמדאורייתא ברוב בטל אלא שחכמים החמירו ואסרוהו והצריכו ששים התם נמי נימא דלא החמירו אלא אם איסורו אסור מן התורה מתורת ודאי אבל אם איסורו אינו אסור מן התורה אלא מתורת ספק בזה לא הוסיפו בו חכמים ואוקמוהו אדין תורה משום דגם זה הוא צורך גדול שלא נאסור כל התערובת ואוקמוהו אדין תורה דקימ"ל דמין במינו בטל ברובא:
וא"כ צריכין אנו להתבונן עם הא דביצה ג' ע"ב וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולם אסורות וקאמר בש"ס התם סיפא אתאן לספק טרפה ופריך בש"ס ותבטל ברובא, ומשני מפני שדרכה לימנות וכמ"ד את שדרכו לימנות וכו' וכן פסק מרן בי"ד סי' ק"י ס"ט וז"ל ספק טריפה שנתערב באחרות כולם אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים שמתבטלים וכו' משמע אבל אם הוא מדברים שאינם מתבטלים לא בטל, וקשה הא ההיא דקאמר את שדרכו לימנות שנינו אינו אלא מדרבנן וא"כ כיון דספיקא לא גזרו רבנן בהא דהא התם נמי מיקרי צורך גדול שהרי אמרינן אפי' באלף לא בטיל, דבשלמא לדעת ר"ת שהביאו התוס' התם בד"ה ואחרות באחרות דפירש נתערבה באלף כולם אסורות אאיסור עצמו קאי דהיינו אוודאה קאי ולא אספיקא אתי שפיר, אבל לסברת התרומות שהביא מהרש"ל בהגהותיו בספרו חכמת שלמה שכתב בשם ר"י דסובר נתערבה באלף קאי אספיקא קשה וכן לדעת מרן ז"ל בי"ד סי' ק"י קשה וצ"ע:
סימן ו
בענין מזיגת הכוס של קדוש ליל שבת ראיתי להרב חמדה ימים לשבת קדש פרק ז' בסופו בדף ס"ה ע"ב שכתב וז"ל ויהא זהיר כל אדם למזוג את הכוס בשעת הברכה באומרו ברוך אתה בפה"ג שענין המזיגה שגבה מאד בסודה חנוך מטטרו"ן אמר ויבא לו יין (הנה מכאן משמע דמסדר התורה הוא מטטרו"ן ועי' מש"כ בספרי הקטן "לך דוד" על החומש בתחילת פרשת בראשית ע"ש) דארמי ביה מייא בההוא יין, ואי לאו דארמי ביה מיא לא יכיל למסבל וכו', ואם לא מזגו בשעת הברכה יהא זהיר למוזגו אחר הקידוש וכו' עש"ב, הנה מלשונו שכתב יהא זהיר למזוג את הכוס בשעת הברכה ועוד הוסיף לבאר באומרו בא"י בפה"ג משמע דנחית לומר דלא ימזגנו קודם הברכה שהרי ביאר דבריו וגזר אומר ויקרא בשעת הברכה וביאר עוד באומרו ברוך וכו' דמשמע ולא קודם ומפשט לשונו משמע דלא ימזוג היין של קידוש עד לשעת ברכה ובעודנו מברך ברכת בפה"ג ימזוג היין, אלא שהדבר קשה לאומרו שיהא עוסק במזיגה והוא עודנו מברך בפה"ג ויהיה בשעת ברכה טרוד ועוסק במזיגה ועוד אין טעם לדבר דלמה לא יקדים ולא יאחר אלא בשעת הברכה דוקא, ולכן נראה לי דר"ל דבאומרו בא"י בפה"ג מיד ימזוג היין קודם שיברך אקב"ו דהיינו קודם קידוש שמקדש על היין והיינו דקאמר בשעת הברכה דהיינו ברכת היין וקידוש ולאחר אומרו בפה"ג והוא עדין עוסק בברכה שיאמר אחר כך הקדוש מיד ימזוג ולהכי סיים אומרו ואם לא מזגו בשעת הברכה יהא זהיר למוזגו אחר הקידוש משמע דמעיקרא קאמר קודם הקידוש ודוק, ט"ז לחדש מרחשון ש' תרצ"ד:
הלכות תשעה באב
סימן ז
בענין ברכת שים שלום בט"ב הנה הרב עיקרי הד"ט בא"ח בדיני ערב ט"ב וט"ב אות ז' העתיק משם הרב דגול מרבבה טעם לשלא יאמרו ברכת כהנים בט"ב משום דאסור בו שאלת שלום ואיך יאמר הש"ץ וישם לך שלום, והרב שכנה"ג בסימן תקנ"ט הגהת הטור נתן טעם משם הרד"א משום דאבל אסור בנשיאות כפים והיום כ"ע אבלי ציון נינהו:
עוד טעם אחר משם ספר תניא משום דכתיב ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם וגו' עש"ב, איך שיהיה לכל הטעמים הנזכרים נ"ל שדוקא בנשיאות כפים שלא קבעוה בתפלה גם ליחיד וא"כ אינה ממטבע תפלה משום הכי גם בצבור אין לו לאומרה ש"ץ מהני טעמי הנזכרים אבל ברכת שים שלום שהיא מי"ח ברכות שקבעו בתפלה בין ליחיד בין לצבור היא ממטבע התפלה וצריך לאומרה ולא גרע מפרשת התמידים ומפטום הקטורת ומפרק איזהו מקומן דאמרינן להו בתשעה באב משום שהם מטבע התפלה ואין כוונתו להתעסק בתורה אלא לומר מטבע התפלה ולכן נראה לי שלא לשנות בברכת שים שלום מהנוסח שנתקן לומר ולברך בכל יום תמיד, וכן שמעתי שבירושלים בק"ק חסידים ב"א העי"א אינם משנים בתפלת ט"ב משאר הימים כלל ומתפללים בטלית ותפלין כשאר הימים באין הבדל והפרש כלל, [א"ה וכן נוהגין פעה"ק ירושת"ו בכל הבתי כנסיות ובמ"ד החדשים שבכל השכונות כמנהג ק"ק ביא חוץ מארבע בכנ"ס העתיקות שבתוך העיר העתיקה נוהגים כס' מרן בסי' תקנ"ה] השם יבנה לנו בית מקדשנו וישיב בנים לגבולם וכהנים לעבודתם ולויים לדוכנם לשירם ולזמרם וימהר לגאלנו גאולה שלימה למען כבוד שמו הנקרא עלינו, ט"ז טבת שנת התרצ"ד:
דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות ראש השנה
סימן ח
לענין אמירת ותשליך עי' מור"ם בא"ח סימן תקפ"ג סעיף ב' בהגה, אם חל יום ראשון של ר"ה בשבת עי' להרב שע"ת שם סק"ג דכתב משם הרב שבות יעקב דסובר אפי' חל יום ראשון בשבת אומרים ותשליך דלא כקיצור של"ה ע"ש ובברכי יוסף כתב משם הרמ"ז דלא יאמר בשבת, רק יעשה כן ביום שני של ר"ה דהיינו ביום ראשון בשבת אחר מנחה וכו' אך במח"ב כתב שהרב יוסף אירגאס לא היה חושש ואומרו אף בשבת וכן אנחנו נוהגים אחריו עכ"ל ה' שערי תשובה, ודע ידידי קורא נעים הא דסיים הרב שערי תשובה וכן אנחנו נוהגים אחריו, לאו מורנו הרב חיד"א הוא דחתים עלה ואינו מדברי המחב"ר, שהרואה בדברי המחב"ר יראה בעיניו דלא סיימוה קמיה הכי כאשר עיניך תחזינה משרים ואדרבה משמע מדבריו שם שאין לאומרו בשבת ע"ש דלא הכריע ומש"כ הרב שערי תשובה וכן אנחנו נוהגין נראה שהוא דברי עצמו של בעל שערי תשובה:
וכן ראיתי להרב עיקרי הד"ט שהעלה שאין לאומרו בשבת עי' בספרו בדיני ימים נוראים אות ל"ח וז"ל דחה סברת הרב שבות יעקב וכו' דסובר די"ל סדר ותשליך ביום ראשון של ר"ה אף כשחל בשבת ושגרם להרב שבות יעקב לומר כן לפי שסבר כן שהדברים כפשוטן, וליתא שהדברים עתיקים וע"פ הסוד וכמ"ש בשם הרמ"ז, והגם ששמע שמהר"י אירגאס ז"ל היה נוהג לאומרו בשבת, שמא לא נתברר אצלו שהרמ"ז מנע אמירתו בשבת וא"כ שב ואל תעשה עדיף, יוסף אומץ סוף סימן טו"ב הד"ט, ואני בעוניי מצאתי דאף לפי פשוטן של דברים יש לדחותו ליום שני שכן כתב הרב פרי מגדים בחלק אשל אברהם סימן תקפ"ג אות ה' וז"ל ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום ראשון בשבת הולכין אל הנהר ביום שני שהוא יום ראשון בשבת ואפשר מטעם הוצאה שנושאין עמהם הסדורים וכו' עש"ב, וכן אנחנו נוהגין בבית הכנסת החדשה של והראן יע"א לאומרו ביום שני של ר"ה כשחל יום א' של ר"ה בשבת נהגנו לעשות הסדר ביום שני של ר"ה וכדכתב הרב פמ"ג, [א"ה עי' בספר דברי שלום להרב החסיד ראש רבני בית אל נכד הרה"ח המקובל האלק'י שר שלום שרעבי זיע"א דפוס שני מש' תרמ"ג הנדפס פעה"ק ירושת"ו ע"י נכדו שכ' שם במנהגי ק"ק בית אל אות ע"ז וז"ל סדר תשליך אומרים אותו בבהכ"נ, ואומרים אותו אפי' אם חל ר"ה בשבת ע"כ, וכן המנהג בירושת"ו בכל הבכ"נ ובמ"ד כמנהג בית אל]:
הלכות לולב
סימן ט
כתב מרן ז"ל בש"ע א"ח סימן תרמ"ה סעיף א' וז"ל לולב שנפרדו עליו זה מעל זה ולא נדלדלו כעלי החריות כשר אפי' לא אגדו עכ"ל, וכתב מור"ם בהגה ע"ז ומ"מ מצוה מן המובחר בלולב שאין עליו פרודות לגמרי יעו"ש:
והנה משמעות דברי מור"ם ז"ל דמצוה מן המובחר הוא בשאין פרודות כלל, אלא שאנכי הרואה שדברי תקוני הזוהר מנגדים לזה והכי איתא בתקונא חמשין ושתא דף פ"ט ע"ב וז"ל כמה דאוקמוה וכנפיהם פרודות מלמעלה וגו' ואינון מתייחדין לתתא כגון לולב דאיהי אגודה חדא לתתא בכל אילין מינין דהדס וערבה דאינון תלת הדסים ותרין ערבות ואיהו בפרודא לעילא דענפין מתפרדין לימינא ושמאלא ובגין דא נפרדו עליו כשר וכו' עש"ב, הרי משמע שעלי הלולב יהיו פרודין מלמעלה לימין ולשמאל ואין לאוגדם משום דכתיב וכנפיהם פרודות מלמעלה וזהו עיקר מצותם ואין להתעקש ולומר שדברי הזוהר קאי על ארבעה מינים שיהיו פרודות מלמעלה שאין זה כלום כאשר ישפטו עיניך משרים, ועי' להט"ז סק"ב מה שהשיג על מור"ם ע"ש, ואנכי הד"ך נ"ל ליישב דברי מור"ם ז"ל דהא דקאמר שאין עליו פרודות לגמרי ר"ל דמצוה מן המובחר שלא יהיו עליו פרודות לגמרי אלא במקצת יהיו פרודות זהו מצותן ולא לגמרי פרודות וכן משמע ג"כ מדלא קאמר שאין עליו פרודות כלל משמע דלעולם פרודות אלא שאין פרודות לגמרי אלא עדין מחוברין במקצת וכן משמע ג"כ מדברי מור"ם לקמן בהג"ה סימן תרנ"א סעיף ט' שכתב טורף הלולב ומכסכס העלין בכל נענוע ע"ש, ואי סובר שמצותו שיהיו מחוברין עליו לגמרי ואין בהם פירוד כלל היאך קאמר ומכסכס העלין כיון שמחוברין יעלו אלא פירושו כדכתבינן, ודע דמש"כ מרן הש"ע בסימן תרמ"ה כשר אפי' לא אגדו דמשמע דלא מיבעיא אם אגדו שהוא כשר ולפי דברי הזוהר מצותו היא אם איהו בפרודא לעילא דמרן קאי אמתניתין דקתני נפרדו עליו והיינו שהעלין עומדין פרודין מהשדרה כענפי האילן דקתני עלה ר"י אומר יאגדנו מלמעלה שיהיו עולין עם השדרה, על זה מרן קאי וקאמר כשר אפי' לא אגדו, אבל הזוהר דקא' ואיהו בפרודא דהיינו דעליו פרודות זה מעל זה והם עולין עם השדרה ודוק ואם הוא עדין כמקל שלא ניכר בו עדין פירוד העלין נראה מהדרישה שהוא פסול עיין בדרישה סימן תרמ"ה, ועמ"ש בספרי ב"נפש דוד":
הלכות מגילה
סימן י
כתב מרן ז"ל הלכות מגילה סי' תרצ"ו סעיף ז' יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה עכ"ל והוסיף מורם ז"ל וכתב וכ"ש שחייב במקרא מגילה ותפלה וק"ש וכו' עש"ב. ויש להתבונן בזה דלפ"ז למה אמרו חז"ל דאונן פטור מכל המצות שבתורה נימא נמי בזה דלא אתי עשה דאבילות דיחיד ודחי כל המצות דרבים כגון ק"ש וכיוצא בהם וכ"ש למה שהוסיף מורם וכתב וכ"ש דחייב במקרא מגילה וכו'? ויש לומר דשאני הכא שהם שני הפכים דאם יש שמחה אין אנינות שאין אנינות אלא בלב ואין שמחה אלא בלב לב שמח יטיב גהה וגו' וכיון דחייב לשמוח בפורים משום דחיילא עליה שמחה דרבים להכי חייב בכל המצות בין דאורייתא בין דרבנן שכיון דפקע מיניה אנינות משום שמחה דרבים הרי אין כאן אנינות היום הזה ולהכי חייב בכל המצות ונכון ואמת ויציב וא"כ לפ"ז גם בחול המועד לכאורה שהאונן מותר בבשר ויין ובק"ש ובתפלה דשם נמי כתיב ושמחת בחגך וכ"ש הוא מפורים אלא דביום שמוטל עליו לקוברו אין להתפלל עד אחר קבורה כמ"ש מורם כאן בהגה (דהעוסק במצוה פטור מן המצוה) וקשה על זה מהא דפסק מרן בש"ע לעיל בסי' תקמ"ח סעי' ה' וז"ל אע"פ שאין אבילות נוהג במועד אנינות נוהג בו שאם מת לו מת בחה"מ אסור בדברים שהאונן אסיר בהם וכו' עש"ב, וכתב הרב מגן אברהם שם ס"ק ו' וז"ל אנינות נוהג בו שאסור בבשר ויין וכו' עש"ב, והכא משמע אפילו רוצה לקוברו בו ביום שחל עליו אנינות מ"מ מותר בבשר ויין וכמו כן קשה ממה שכתב מרן ביו"ד סי' שמ"א סעי' א' וז"ל ואם רוצה לקוברו בי"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכ"ש בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקוברו שחל עליו כל דברי אנינות עכ"ל ע"ש, ואפשר לומר דמשום הכי כתב מרן ז"ל בלשון יש מי שאומר שהוא פליג על מש"כ מרן בסי' תקמ"ח ועל הא דיו"ד סי' שמ"א. א"נ יש לומר דשאני פורים דכתיב ביה מפורש משתה ושמחה שחייב בבשר ויין. או יש לומר דשאני פורים שעשו חיזוק לדבריהם יותר מדברי תורה ובזה לא סתרי דברי מרן אהדדי, א"נ יש לומר דשאני פורים שהוא יום אחד ואם לא עכשיו אימתי מה שאין כן בחג דיש לו זמן לשמוח דתשלומין כל שבעה אלא דלכל זה לא הוה להו לאחרונים לאשתוקי מניה, י"ד לחדש טבת שנת התרצ"ד שהיא שלח אור"ך ואמתך וגו':
יורה דעה
הלכות כבוד אב ואם
סימן א
כתב מרן ש"ע ביו"ד סי' ר"מ סעי' ב' איזהו מורא אב לא יעמוד במקומו וכו' ולא יקראנו בשמו לא בחיו ולא במותו אלא אומר אבא מארי וכו' ע"ש וקשה לי על זה מהא דמצינו במלכים א' ב' כ"ד שכתוב לאמר ועתה חי ה' אשר הכינני ויושיביני על כסא דוד אבי וגו' ולאביתר הכהן אמר המלך וגו' כי נשאת את ארון וגו' לפני דוד אבי וגו' וכן קשה מפסוק מפורש בתורה (בראשית לא מב) לולי אלהי אבי וגו' ופחד יצחק וגו' וכן (בפרשה לב יוד) שם עוד ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו' ועוד שם (מח טו) ויברך את יוסף וגו' אשר הלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק ושם פ"ז ושם אבותי אברהם ויצחק וגו' עוד שם (מ"ט ל"א) שמה קברו את אברהם וגו' שמה קברו את יצחק ואת רבקה וגו' וצריך להתבונן בכל זה:
ואע"פ שמצאנו להרמב"ם שהוא מאריה דהאי דינא כתב בהלכות ממרים בפרק שלישי הלכה ג' וז"ל יראה שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו אבל השמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום עש"ב, מ"מ היינו דוקא אם קורא לאחרים בשם זה, ועוד שלא בפניו אבל באם זוכר שם אביו בשמו לא נאמר דבר זה, וכמו שדקדק בלשונו לשון חכמים מרפא קורא לאחרים דמשמע אבל לא לו וכמ"ש ג"כ מרן הש"ע ומורם בהגה סעי' ב' וכן כתב הרב ט"ז שם ס"ק ד' וכן כתב הש"ך בסי' רמ"ב ס"ק כ"ג, והנה לפי מש"כ הרב ברכי יוסף חיו"ד בסי' ר"מ אות ד' כשמתפלל על אביו או רבו מותר להזכיר שמו כי שלמה בדברו עם השם אמר דוד אבי ע"ש, וא"כ לפ"ז לא קשה מפסוק לולי אלהי אבי ופחד יצחק וגו' וכן מפסוק ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו' משום שאין גבהות לפני המקום. אלא דעדין קשה מהא דשלמה במלכים א' סי' ב' הנז' וכן קשה ג"כ מהא דיעקב שאמר שמה קברו את יצחק ואת רבקה וגו' ל וראיתי להרב חיד"א בשיורי ברכה בשיורי שיריים דין ב' שם שנשא ונתן בזה ולבסוף כתב וז"ל ולדעתי הקצרה עיקרן של דברים דאביו או רבו אם אומר מארי או אבי שרי להזכיר שמם ואין חילוק בין מזכיר שמו קודם ואומר כך, פלוני אבי או מורי או אבי או מורי פלוני שלא כמ"ש בפרשת דרכים עכ"ל:
ואני הד"ך אומר שעדיין לא איפרק מחולשא מהא שאמר יעקב שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו שהזכירם בשמם הגם שלא אמר אבא או אימא, וצריך לומר דשאני התם דקאמר שמה קברו ושמה קברו משום שאין שלטון ביום המות, אבל בעלמא צריך לומר אבא או אבי או מרת אמי ואז יכול להזכיר שמם ודוק:
הלכות צדקה
סימן ב
הנה בספרי הקטן ח"ב לעיל בה' צוואות ד' קכ"ט ע"ד העליתי דבצדקה לעניים נמי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ונפרעים גם מן היורשים והבאתי ראיה לזה מסוגיא דערכין דף ו' ע"ש מה שכתבתי על מה שהשיג רבינו מורם בתשובותיו על תשובת מרן ז"ל מהר"י קארו זצ"ל שהובאה בספרו אבקת רוכל ע"ש, ומפני שהתבוננתי על דברי התוספות שם בד"ה כי פליגי באם הזיק וכו' שדבריהם צריכין ביאור לכן צריך אני להעתיק דברי הש"ס דהתם ולפרש דבריו ובזה יתבארו דברי התוספות בדבור הנז' והכי איתא במשנה התם הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך וכו' רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב עכ"ל המשנה, ובגמ' רבי יוסי אומר וכו' ותנא קמא מי קאמר דלא? ומשני אלא בנודר ומעריך כ"ע לא פליגי כי פליגי באם הזיק ת"ק סבר אם הזיק אינו חייב בתשלומין ורבי יוסי סבר אם הזיק חייב בתשלומין, במאי קמיפלגי אמר רב יוסף במלוה על פה גובה מן היורשים וכו' ע"ש:
והנה לכאורה קשה דמאי מתרץ הא עדין הפירכא במקומה עומדת ונימא נמי הכי ות"ק מי קאמר שאם הזיק הוא פטור, ועוד קשה שאם עיקר פלוגתייהו במלוה ע"פ אם גובה מן היורשים א"כ למה נקט התנא פלוגתייהו באם היה גוסס או יוצא ליהרג והזיק הו"ל למנקט פלוגתייהו בבריא ולא יש עליו חיוב מיתה, והזיק ומת אם הניזק גובה מן היורשים או לא? ויש לומר דה"ק מדמצינו לת"ק נקט במילתיה לא נידר ולא נערך משמע אבל נודר ומעריך ומקדיש, ומדלא נקט נמי במילתיה ואין לו חיוב אם ניזק, משמע שדוקא אינו נידר ואינו נערך אבל נודר ומעריך כסברת רבי יוסי, אבל חיוב נזק לא שייך בו אפילו אם הזיק הוא אינו חייב בנזק וכ"ש שאין בו חיוב אם ניזק, ועל משמעות דבר זה בא ר' יוסי לחלוק עליו ואמר אם הזיק חייב, וע"ז אמר רב יוסף בגמרא דטעמא דת"ק דאמר נדרו נדר והערכתו הערכה כשאר בני אדם אבל אם הזיק לאו בר חיובא לחייב יורשים לשלם משום דבעלמא סובר ת"ק מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשים, וא"כ אפי' אם כשהזיק היה בריא ומת אין הניזק גובה מן היורשים וכ"ש אם הוא גוסס או יוצא ליהרג ולהכי לא נקטיה במילתיה כלל. אבל רבי יוסי סובר בעלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ולהכי נקטיה הכא לרבותא שאפי' שהיה גוסס או יוצא ליהרג דגברא קטילא הוא אפילו הכי חייב:
והתוספות שם בד"ה כי פליגי באם הזיק כתבו ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדיש חל ההקדש, ולא דמיא למלוה (ר"ל שהקדש אלים טפי ולהכי לא דמיא למלוה) אבל יש להקשות אמאי לא פליגי באם נדר והעריך (דסלקא דעתייהו שהנדר והערך לא דמו להקדש) ויש לומר דנקט הזיק משום דקתני חייב בתשלומין משמע דאהזיק לחודיה פליגי (רצונם לתרץ קושיתנו שהקשינו בש"ס דלמה בחר הש"ס יותר לומר דפליגי בהזיק יותר מנודר ומעריך אם משום דת"ק לא קאמר דלא, גם בהזיק לא קאמר דלא, להכי קאמרי התוספות דנקט הזיק דפליגי בו משום דרבי יוסי נקט בדבריו חייב בתשלומין מה דלא נקט ליה ת"ק אפילו ברמז דבשלמא ענין נדר והערכה מדנקט ת"ק לא נידר ולא נערך דוק מינה אבל נודר ומעריך א"כ בזה לא פליגי אבל ענין הזיק דלא נקט ת"ק שאם הוזק אין בו חיוב נזק, לית לן לדיוקי שאם הוא הזיק לחייבו, וא"כ ודאי ת"ק סובר גם באם הזיק הוא פטור ולכך לא הוצרך להזכיר ענין חיוב או פטור נזק בגוסס ויוצא ליהרג, ועל זה בא ר' יוסי לומר דגם הגוסס ויוצא ליהרג חייב בנזק) ובנודר ומעריך שמא יחול מיד (נ"ל דצ"ל משום שחל מיד) ולהכי גובה מן היורשין (ור"ל כדין הקדש דגם הוא אלים טפי ממלוה שזה איסור ממון גבוה וזה איסור ממון הדיוט) ונודר ומעריך איצטריך דס"ד הואיל ואינו נידר ואינו נערך גם נודר ומעריך אינו קמ"ל דנודר ומעריך ומקדיש משום דקשיא להו דלפ"ז דנודר ומעריך שמעינן מדברי ת"ק דקאמר לא נידר ולא נערך דמשמע אבל נודר ומעריך א"כ למה נקטינהו כלל ר' יוסי בדבריו כיון דגם ת"ק מודה שכן משמעות דבריו, ולא הו"ל לרבינו הקדוש לומר במתני' אלא ר' יוסי אומר אם הזיק חייב ותל"מ ולהכי כתבו התוספות דנודר ומעריך איצטריך למנקטינהו משום טעותא דהוה ס"ד לומר הואיל ואינו נידר וכו' ודוק:
ודע דמ"ש התוספות דנודר ומעריך ומקדיש לא פליגי משום דחל מיד וחייב לשלם נדרו, לאו מניה דידיה דא"כ גם במזיק נמי חייב לשלם איהו אם עדין חי גם לת"ק, אלא מיירי דבעו לגבות מן היורשין משום שמת הנודר מיד, ות"ק מחלק בין נודר להזיק דנודר גבי מן היורשין והזיק לא גבי מן היורשין, ורבי יוסי סבר כהדדי נינהו ובכולן גבי מן היורשין דגם מזיק גבי מן היורשין כדאמר בש"ס משום דסבר מלוה על פה גובה מן היורשין לרב יוסף, ולרבא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. וכן אין לומר דהאי דקאמר בש"ס שנודר ומעריך כ"ע לא פליגי דמיירי דעמד בדין מהאי טעמא דא"כ גם בהזיק ג"כ חייב לת"ק כיון דעמד בדין דתו לא מיקריא מלוה על פה עי' רש"י ד"ה מלוה ע"פ כגון זה שהזיק וכו' וכן מוכח מסתמא דמתני' דבבא בתרא דף קע"ה החופר בור בר"ה דקתני ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי השור לבעליו, ואוקמוה בעמד בדין אלמא דאם עמד גם בהזיק חייבים היורשים לשלם גם לסתם מתני' עי' לקמן ז' ע"א ברש"י ד"ה חייבין לשלם אלמא וכו' ע"ש, אלא על כרחך דמיירי דעדין לא עמד בדין לא בנודר ולא במזיק ודוק. והא דקאמר הש"ס לקמן כ' על האי דקאמר במתני' ובברייתא אם אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין, ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשין עי' מה שכתבנו לעיל בסמוך ביישוב קושיא זו. ועוד יש לומר דהא דקאמרינן הכא דנודר ומעריך חל מיד ואלים טפי ממלוה אינו אלא אליבא דת"ק דדייקינן מניה דקאמר שאינו נידר ולא נערך, הא נודר ומעריך שפיר דמי, היינו משום דסבירא ליה דנודר ומעריך ומקדיש אלים טפי אבל מזיק לא משום דלא נקט מזיק כדאמרן לעיל, אבל ר' יוסי פליג על זה וסבירא ליה דשוין הן ובכולן אין לחייבו אלא משום דקימ"ל מלוה על פה גובה מיורשין להכי גם בנודר ומעריך ומקדיש גובה מיורשין ולא משום דאלימי טפי, והא דקאמר כ"ע לא פליגי לענין דינא, אבל כל אחד לטעמיה אזיל ובהכי ניחא קושית התוס' דהקשו דלמה נקט ר' יוסי נודר ומעריך, דלפ"ז אתי שפיר דבא לומר דכולהו טעמא חד אית להו מעריך ומקדיש ומזיק לדעת רבי יוסי, ומשום הכי פריך לקמן ד"כ על האומר ערכי עלי דקתני יתנו היורשין ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשין ור"ל וא"כ סתם לן תנא כר' יוסי דס"ל הכי ומשום דקימ"ל הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ודחי לא תשמע ממתני' הכי דמלוה ע"פ גובה מן היורשין בעלמא דשאני הכא שהיא מלוה הכתובה בתורה היא, וזה דעת רב יוסף ולרבא דקאמר הכא דפליגי במלוה הכתובה בתורה אי ככתוב' בשטר דמיא, פריך התם ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וסתם לן תנא הכא כר' יוסי, ודחי הכא במאי עסקינן בשעמד בדין, וה"ה דהוה מצי לומר דטעמא דערכי עלי, משום דנודר ומעריך חל מיד וכתנא קמא אתיא:
סימן ג
בש"ס ערכין ו' אלא בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי, רוצה לומר שנדרו נדר והקדישו הקדש כמ"ש רש"י והתוספות, ונראה הטעם דסוגיא זו אזלא כמ"ד בגט פשוט קע"ה דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים משום דשעבודא דאורייתא אלא דאמרו מלוה ע"פ אינה גובה משום פסידא דלקוחות, ולהכי פליג בהזיק דוקא ת"ק סבר כיון דתקינו שמלוה על פה אינה גובה מלקוחות א"כ הפקיעו רבנן במלוה שעבוד נכסיו שבממון יכולים להפקיע ולהכי מהיורשים לא גבי שהיורשין כלקוחות שהרי היו ברשות אחד וחזרו לרשות אחרת שכבר סילקו והפקיעו חכמים שעבודא ולא פלוג כדי שתעמוד תקנתם, אבל לענין נדר והקדש דאיסורא לא, ור' יוסי סבר גובה מן היורשין כיון דלא שייך בהו טעם הלקוחות משום הפסידא ולהכי אוקמוה אדאורייתא דגובה ממשועבדים. אבל סוגיא דלקמן דף כ' דאומר ערכי עלי דקתני יתנו היורשים וקאמר בש"ס ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשים, אזלא כמ"ד דהיינו בשיטת רבה דס"ל אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה דבר תורה אינה גובה אלא מנכסים בני חורין מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא ומ"ט אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכו' ע"ש ולהכי פריך ש"מ מלוה על פה גובה מיורשין ודלא כרבה וכו':
סימן ד
עיין בתשובות רמ"א סי' מ"ז וסי' מ"ח במה שהשיב על דברי מרן מהר"י קארו במ"ש בספרו הקדוש אבקת רוכל, והבאתי דבריהם בספרי הקטן "קרית חנה דוד" לעיל בחלק שני דקל"ב ע"ב תשובת מרן היא בספרו הנז' סי' פ"ג ותשובת מורם בסי' מ"ז זכר כולם לברכה לחיי העולם הבא, זכותם וזכות תורתם וקדושתם קדושת עולם קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא תגן בעדנו ובעד בנינו ובעד כל ישראל אחינו כל בני הגולה, אלופנו מסובלים ככל אשר יורונו אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו, כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו, ותורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב זיע"א:
הנה מור"ם ז"ל שאל למהר"י קארו ז"ל חמש שאלות שהם חמשה בריחים למשכן ולאהל, והבריח התיכון שהוא השלישית יצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו שהנדר שנדר האב ומת סובר מור"ם ז"ל שאין לכוף ליורשים לקיים נדר אביהם, וכתב וז"ל וכן משמע בתוספות פרק קמא דערכין דף ז' ע"ש דנודר ומעריך אין היורשים צריכין לקיומיה דהוה ליה מלוה על פה ואינה נגבית מן היורשין, וכן הוא בפרק האומר משקלי עלי דף כ' ע"א והיא משנה שלימה הנודר ומת אין היורשים חייבים לשלם וכו' ועוד דאף אם היה חל הנדר על אביהם אין היתומים צריכין לשלם רק משום דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וכו' אבל מיהא אין כופין עליה וכו' וכאן אין היורשים רוצים בדבר זה וכו' ע"ש:
ואני תמיה ונוראות נפלאתי על המראה הזאת שמראה מקום לתוספות דפרק קמא דערכין דכלפי לייא, דהרואה בתוספות הנז' בעיניו יראה ולבבו יבין שמפורש לה להיפך שהרי כתבו דנודר ומעריך יחול מיד, וגובה מן היורשין, וז"ל בד"ה כי פליגי באם הזיק באו"ד ונודר ומעריך שמא יחול מיד (נ"ל דצ"ל משום שחל מיד כמ"ש לעיל) ולהכי גובה מן היורשין וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא שכתבו דנודר גובה מן היורשין, ואם רבינו משה גורס כמו גרסת הספרים שכתוב בהם אבל גובה מן היורשין, ולשון אבל דכתבו התוספות אינו מן הישוב ועל כרחך כפי גרסת אבל צריך לגרוס בתוספות הכי ונודר ומעריך שמא יחול הנדר מיד, אבל אינו גובה מן היורשין וכפי זה יש לומר שכך היתה גרסת מורם בתוספות, ואם כנים וצדיקים אנחנו בזה נ"ל דעדין דרך זה אינו מעלה ארוכה דכפ"ז הא דקאמר במתני' רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש היינו לומר דנדרו נדר והקדשו הקדש ומחוייב הוא לקיים נדרו בעודנו חי דחיובא רמיא עליה קודם שיהרג וא"כ גם מה שגמר אומר רבי יוסי בדבריו וקאמר דאם הזיק חייב היינו ג"כ שהוא חייב בתשלומי נזקו בעודנו חי דמאן פלג לך וכל דבריו דר' יוסי סובבים הולכים אדידיה ולא על היורשין דהא בחדא מחתא מחתינהו, ועל זה ודאי קאי גם ת"ק דמודה הוא שמחוייב בעודנו חי שאינו נעשה חפשי מן המצות גם בנגמר דינו באם הזיק, וא"כ קשה לפ"ז מאי קאמר בש"ס במלוה ע"פ גובה מן היורשין קמיפלגי, היורשין מאן דכר שמייהו הכא, אלא על כרחיך לומר דחיובא דקאמר רבי יוסי קאי איורשין וא"כ גם בנודר ומעריך דקאמר קאי היורשין לא מניה דידיה, דמיניה דידיה פשיטא ומאי קמשמע לן ולפ"ז עיקר הגירסא בתוספות במקום אבל צריך לגרוס ולהכי כנוסחא הכתוב' בגליון הש"ס והדרא קושיא לדוכתה על רבינו משה?
עוד קשה לי על דברי מי שגדול ז"ל דכתב דנודר ומעריך אין היורשין צריכין לקיומיה דהו"ל מלוה על פה ואינה גובה מן היורשין וכו' קשה לי על דבריו ז"ל דהא בפרק גט פשוט קע"ו ע"א קאמר בש"ס אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין וכו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל הלכות מלוה ולוה פרק י"א הלכה ד' וז"ל כל מלוה וכו' ע"ש וכן פסק מרן בחומ"ש סי' ק"ז סעי' א' ע"ש. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשניות בפרק קמא דערכין, ומחלוקת ת"ק ור' יוסי אם הזיק שר' יוסי סובר שדין תורה שמי שהזיק ישלם הרי זו מלוה הכתובה בשטר וגובה מן היורשין ות"ק וכו' וכל זה לדעת האומר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין וכבר ידעת שפסק ההלכה הוא שעל פי מעשינו היום שמלוה ע"פ גובה מן היורשין, ולפי זה אם הזיק נוטלין כנגד הנזק מעזבונו עכ"ל, הרי לך בפירוש דקימ"ל שמלוה ע"פ גובה מן היורשין וא"כ נודר ומעריך לא גרע ממלוה ע"פ שגובה מן היורשים, אם הנערך עמד בדין עי' בפרק חמישי דמשנה ד' בהרב מברטנורא ובהרב תוספת יו"ט ד"ה הנודר והנידר יתנו היורשין וצ"ע:
עוד קשה לי על דבריו ז"ל דכתב דמלוה ע"פ אינה נגבית מן היורשין וכן הוא בפרק האומר משקלי עלי דף כ' והיא משנה ערוכה ושלימה הנודר ומת אין היורשין חייבים לשלם וכו' ע"ש והוא תמוה שהרי שם בפרק ה' משנה ד' מפורש יוצא האומר ערכו של פ' עלי מת הנודר והנידר יתנו היורשים, דמיו של פ' עלי מת הנודר יתנו היורשים מת הנידר לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ע"כ ע"ש הרי להדיא שאם מת הנודר והמעריך יתנו היורשין אם העריך לאחרים או אמר דמי פ' עלי הגם שהמעריך או הנודר מת יתנו היורשין ודוקא במעריך עצמו או בנודר דמי עלי הוא שיש חילוק בין מעריך לנודר שהמעריך מפני שדמיו קצובין הגם שמת המעריך אם עמד בדין יתנו היורשין, והנודר אם מת הגם שעמד בדין כיון שמת הנידר קודם שאמדוהו לא יתנו היורשין מפני שלא נתחייב מעולם כשהיה חי כיון שמת קודם שאמדוהו כדאיתא במשנה ב' כיצד האומר ערכי עלי וכו' וע"ש בש"ס וברבינו עובדיה ובפירוש הרב תוספת יו"ט, איך שיהיה אם הוא העריך לאחרים או נדר דמי אחרים לית דין ולית דיין דלכ"ע צריכין היורשין ליתן אבל צריך שהנידר יעמוד בדין משום גזרת הכתוב דוהעמידו לפני הכהן ודוקא אם נדר דמי פ' עלי צריך העמדה בדין אבל אם נדר כו"כ להקדש שהדבר קצוב אליבא דכ"ע חייבים היורשין ליתן אם ירשו נכסיו כדי לשלם נדרו כדמוכח בש"ס, איך שיהיה דברי רבינו משה איסרלן ז"ל צריכין לי עיון ואשר אנכי רואה שהאמת הוא שמבין ריסי עיני הרב זצ"ל נראה שהיתה נוסחתו בתוספות אבל אין גובה מן היורשין, ולמה שאמר שמשנה שלימה שהנדר אין גובה מהיורשין היינו משום שבש"ס אוקי מתני' שבדף כ' בעמד בדין משמע דאי לא עמד לא חייבים היורשין לשלם נדרו והערכתו זהו הנראה לענ"ד כוונת הרב בזה, אלא שכבר כתבנו שאין ראיה מכל זה כמו שערכנו לפניך קורא נעים בדברינו אלו הן הנאמרין ומונחים לפניך ובמה שכתבנו בתשובה דחלק שני ח"מ סי' ד' הנ"ל:
הקורא נעים השתונן והתבונן והכונן בעיניך והבטת מה אתה רואה בראייה לבבית ושכלית אם יגעת ומצאת ויש אחרית תקותך לא תכרת והראהו בעליל וכתוב זאת זכרון בספר ושים באזני זקני ישראל יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים מי יתן ידעתי ואמצאהו אענדנו עטרות לראשי אמת קנה, השם יעמידנו על האמת והשומר אמת לעולם אל יצל מפינו דבר אמת לעולם אמן:
ודע אחי כי אחרי זמן רב שכתבתי כל זה ה' אינה לידי ספר חיים ביד להרב רבינו חיים פאלאג"י וראיתי לו להרב ז"ל שעמד בזה וראיתי לו כל מה שכתב בזה ובאמת עדין לא איפרק מחולשא ולא הרוה צמאוננו ואת נפשנו הצמאה להתבונן ולהשתונן ולהניח ולהשקיט את המייתנו שאון וקצף העולה מתוך רתיחת מחשבת לבנו בענין זה עיין עליו בתשובה דסימן צ"ב, עשרים לחדש טבת ש' התרצ"ד פה אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות מילה
סימן ה
מעשה היה שראובן יש לו מילה של בנו ביום שמיני ובאותו יום אירע לו מילתא שמת לו אביו קודם המילה ואינו נקבר עד עבור חצות ונסתפקו אם מקדימין המילה ואחר כך קבורת האב או קבורת האב קודם, וראובן דר בחצר בפ"ע והאב היה דר בחצר אחרת באופן שאין המילה נעשית בחצר המת מי קודם?
תשובה הנה היה נראה לכאורה דעדיף טפי להקדים המילה קודם הקבורה מפני שלאחר הקבורה חל עליו אבלות וסעודת הבראה וחליצת מנעל ועטיפת הראש ואסור לצאת מביתו וכל דיני אבלות, ואיך יצא מזה וילך לעשות מילת הבן והוא אבל וחפוי ראש ועל שפם יעטה האנק דום ואיך יצא לחוץ וליכנס לבית השמחה משום הכי מקדימין המילה קודם לקבורת אביו קודם שיחול עליו כל זה יעשה המילה לבנו והוא באבילות דיום ראשון שהוא יום המיתה והקבורה שהוא מדאורייתא זהו טעמי טעם לשד:
ואחר ההתבוננות נראה דהקבורה קודמת לדידיה דהיינו שקבורת אביו קודמת למילת בנו משום דכל זמן שלא קבר אביו הוא אונן וקימ"ל שאונן פטור מכל המצות וכמו שפסק מרן בש"ע יו"ד סי' שמ"א סעיף א' וז"ל מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו קודם קבורה וכו' ואפי' הוא בעיר אחרת אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר וכו' ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון ולא מזמנים עליו אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים לא יענה אחריהם אמן ופטור מכל מצות האמורות בתורה ואפי' אם אין צריך לעסוק בצרכי המת כגון שיש לו אחרים שעוסקים וי"א אפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך וכו' אינו רשאי וכו' וכן פסק ג"כ בא"ח סי' ע"א סעי' א' מי שמת לו וכו' פטור מק"ש ומתפלה ואפי' אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי וכו' עיין שם, הרי לך בהדיא דכל זמן שלא נקבר המת הוא נקרא אונן ופטור מכל המצות וא"כ לא יתחייב למול את בנו עד שיקבור את מתו ולכן נראה עיקר לדינא קבורת אביו קודם ואז יתחייב במצות למול את הבן וטעמא הוא דעיקר מצות מילה היא על האב כדפסק מרן ז"ל בי"ד סימן ר"ס וז"ל מצות עשה לאב למול את בנו וכו' ע"ש, וכיון דהשתא בהאי מצב הוא אונן דקימ"ל שפטור מן המצות לכן ממתינין עליו עד יעבור זעם ואז יתחייב במצות ויטול את שלו שימול את בנו הגם דקימ"ל שאם לא מל האב את בנו חייבים בית דין למולו כמו שפסק מרן שם בסימן רס"א ע"ש היינו אם לא רצה האב למול את בנו ועובר על מצות וביום השמיני ימול וגו' אבל הכא הוא רוצה לקיים מצות וביום השמיני ימול אחר שיקבור את מתו ועכשיו אריא הוא דרביע עליה שלא לקיים מצוה בזריזות תיכף ומיד ולאלתר עד יעבור זעם ואז יקיים המצוה כמצווה ועושה שנוטל עליה שכר ולכן אינו בדין להעביר ממנו המצוה על אותה שעה שהיה פטור כיון דבשיהוי קצת לא נדחית מצות וביום השמיני, ומשום הכי הטוב והישר הוא לעכב ולשהות המצוה קצת עד שיקברו את מתו ואז יעשה מצות מילה בחיובא דרמי עליה ולא קודם קבורה שהוא אונן ופטור מכל המצות גם מהראנ"ח הביאו הרב ברכי יוסף סימן שמ"א אות ו' לא רצה שאוננת תחלוץ ומהרימ"ט בתשובת אה"ע סימן ס"ז מסיק דטעמיה משום דחליצה מצוה ואונן פטור מכל המצות יע"ש:
אחר כך ראיתי למהרש"ל בתשובותיו סי"ע העתיק דבריו הרב ט"ז בסוף סימן שמ"א והצצתי בתשובתו הנז' וראיתי להרב שמתחילה כתב כמ"ש אנן בענ"ד בלשון האחרון שאין להקדים המילה קודם הקבורה משום שאונן פטור מכל המצות אלא שבמסקנא חזר בו וכתב דלאו לכל מילי אמרינן דאונן פטור מכל המצות דהיכא שאינו מבטל שום דבר מצרכי המת במה שמוליך בנו למול ולהכניסו בברית שחייב למול בנו מקודם עש"ב שמביא ראיות מוכיחות לזה, וסיים הרב ט"ז וז"ל אחר כך מצאתי בשם רמ"א בכ"י שיש לקבור קודם דאם לא כן הוי אונן ואי אפשר לו לברך להכניסו בבריתו וכו' דאונן פטור מכל המצות והרב ט"ז ז"ל יצא לחלק וכתב וז"ל ונראה שיש לחוש לזה אם אפשר לקוברו קודם זריזות של המצוה דהיינו קודם שיוצאין מתפלה שבזה אין דוחין זריזות המצוה דהמצוה בלאו הכי נוהגים לעשותה עד לאחר תפלת שחרית לכן קוברין קודם תפלת שחרית אבל אם אי אפשר לקוברו קודם, זריזות מצית מילה קודמת ונ"ל דהיינו טעמא משום דסובר גם הוא כדעת מהרש"ל ז"ל דלאו לכל מילי אמרו אונן פטיר מכל המצות ואני אומר דמרן בש"ע ממאן בזה שכתב בי"ד סימן שמ"א שכבר העתקנו דבריו ולא יברך המוציא וכו' ולא יענה אחריהם אמן ואפי' אין צריך לעסוק בצרכי המת וכו' הרי לך בהדיא אפילו עניית אמן דבזה אינו מבטל דבר מצרכי המת במה שיענה אמן אפ"ה קאמר לא יענה וזה היפך מדברי מהרש"ל, ונ"ל דבנ"ד גם רמ"א ומרן הש"ע ומהראנ"ח יודו שהמילה קודמת משום דאנן נהגינן דמיד אחר שנולד הילד ביום או יומים מיד נוהגים לילך אל המוהל ואומרים לו שהוא יהיה המוהל וא"כ הרי בנ"ד אבי הבן כבר עשה שליח למול את בנו וקימ"ל שלוחו של אדם כמותו ויכול למול המוהל את הילד ולברך ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו במקום אביו דשלוחו כמותו וכאילו אביו עשה הכל שהרי קודם שיהיה אונן שפטור מכל המצות עשה שליח ועוד יש לדון בזה דגם אחר שהוא אונן יכול לעשות שליח במקומו דלא אמרינן בזה כל היכא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח משום דזה שהוא אונן מצי איהו למיעבד אלא אריא הוא דרביע עליה ולכן גם עתה יכול לעשות שליח וכ"ש בנ"ד שכבר עשה שלוחו קודם אנינותו ולהכי יש להקדים המילה שנעשית ע"י שליח, אלא דעדין י"ל דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן בקדושין דף ס"א ע"א ועל כן ברכתו קודמת לברכת שלוחו מהאי טעמא ולהכי לדעת רמ"א ומרן ז"ל ומהראנ"ח ראוי להקדים קבורת מתו קודם ואחר כך המילה כדי שיוכל הוא בעצמו לברך ברכת להכניסו בבריתו:
וראיתי להרב חיד"א בברכ"י שם סימן שמ"א אות ח' שהביא דברי הט"ז ורמ"א ודברי מהרש"ל ודברי מהר"י עייאש בחלק א' ובח"ב שהסכים לדברי רמ"א דכל שיכול לקבור המת ולמול בו ביום יקבור ואח"כ אבי הבן ימול את בנו ויברך וכתב הרב חיד"א ע"ז וכן דעתי הקצרה נוטה כן עש"ב מה שסיים בזה, גם הרב בית עובד בדינים השייכים לסנדק דף קצ"א ע"ב אות ח"י העתיק להלכה דברי הרב ברכ"י דסימן שמ"א וסיים בה וז"ל וכשיש שהות ביום לקבור את המת ולמולו אח"כ יקבל עליו אבלות ויאכל סעודת הבראה ואחר ימולו הבן ויעשו סעודת מילה ויכנס אבי הבן לסעודה שו"ת זרע אמת חי"ד סימן קט"ן עכ"ל ע"ש והכי נקטינן:
הלכות אבלות
סימן ו
נשאלתי מידי"ן החה"ש כמוהר"ר אהרן בן חמו י"ץ מע"ת מלייאנא יע"א וז"ל אותותי אלה יגשו אז ידברו על אודות וכו' שמתה אשה אחת שהיתה נשואה עם נכרי אחד זה כמה שנים נשואה לו בנימוסיהם (ע"י הקאדי) ומת הנכרי ונשארה עם בניה שנשאו והולידו בנים נכרים בנים זרים לכל דבריהם עד יום מותה, וכשמתה רצו בניה לקוברה בקברות ישראל ובאו איזה יחידים ושאלו לי מה יעשו לאשה הזאת ואמרתי להם שיקברוה בקברי ישראל משום דרכי שלום אבל במקום מיוחד ומוקצה לדבר זה ולא יעשו לה שום כבוד וגם שום ת"ח לא יצא עמה ויש לה אח ובא ושאל אותי אם חייב באבלות שבעה ואמרתי לו שאינו צריך מפני שהיא בכלל הפורשים מדרכי צבור כנודע בי"ד הלכות אבלות וכן עשו ואחר כך אירע מעשה כזה שבת אחת נשואה עם ערל אחד בנימוסיהם על ידי האלמירי ולא ע"י הכומר ומתה מיתה משונה שנשרפה ע"י ליסאנס, ובאו ושאלו אותי מה יעשו לה והשבתי להם שיעשו לזאת כמו לראשונה וכך עשו ולא אמרו דבר, ואחר כך רבו המשטינים והמערערים ופערו פיהם לבלי חק ואמרו שעשיתי שלא כדין מפני שהיא בת גדולים ומשפחה רמה עד מאד ואני לא יכולתי להשיב להם בעה"ר מפני חסרון ספרים אשר על כן הוצרכתי לחלות פני רבותי להשיב לי על ענין הראשון גם על ענין השני אם אני עשיתי כדין וכהלכה יהיו לי למליץ להלחם נגד אויבי ואם אני שגיתי אתי תלין משוגתי ולשלום אין קץ. הכ"ד עבדכם המצפה לתשובתכם הצעיר אהרן בן חמו י"ץ וזה מה שהשבתי לו דע ידידי תלמידי יקירי כי דבר זה כבר נשאלתי עליו ונשאתי ונתתי בו כיד השם הטיבה עלי והנה הוא כתוב ומסודר ומפורש רשום בספרי "קרית חנה דוד" חלק ראשון בחי"ד סימן כ"ז דף קי"ב עמוד שני גם בחלק שני דברתי על ענין זה בחי"ד סימן ל"ו לעיל ד"ל ע"ג ועתה אכתוב לך מה שנשאר בזכרוני בעזה"י:
הנה מרן ז"ל בש"ע י"ד סימן שמ"ה סעיף ה' כתב וז"ל כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל וכו' וכן המומרים לע"ג כל אלו לא היו אוננים עליהם ולא מתאבלין עליהם (ועליהם נאמר הלא משנאיך ה' אשנא) הרי לך בהדיא דכתב וכן המומרים וכו' כל אלו לא היו אוננים ומתאבלין עליהם וכו' והגם דמרן פירש בהדיא וכתב המומרים לע"א ונ"ד אינו מומר לע"א נ"ל הא דנקט מרן הכי בא לומר שהגם שעושה כל המצות ואינו פורש מן הצבור לכל דבר מ"מ אם הוא מומר לע"א הוא ככופר בכל התורה כולה ודינו כפורשים מן הצבור להכי נקט מומרים לע"ג וע"כ צ"ל כן שאם מומרים אלו מיירי שהמירו והחליפו דתם א"כ מאי וכן דקאמר הא היינו דין הראשון דקאמר כל הפורשים מדרכי צבור שפרקו עול המצות וכו' ומה בא לאוסופי במאי דקאמר וכן המומרים וכו' כיון שהמומרים החליפו והמירו את דתם אלא ודאי כדקאמרן וראיתי בטור ז"ל שכתב סתם והמומרים דמשמע דבכל גוונא דכיון דהמיר דתו אין מתאבלין עליו, גם הרא"ש בתשובותיו כלל י"ז סימן ט' כתב וז"ל וששאלת אם צריך להתאבל על המוחלף, הכי תניא במסכת שמחות הפורש מדרכי צבור אין מתעסקין בו כל עיקר ואין אוננים ואין מתאבלין עליהם עכ"ל הרי לך דנקט מוחלף סתם, ומשמע מדבריו שהביא לנו נוסחת הברייתא דנקט בה אין מתעסקין בו כל עיקר מדנקט כל עיקר משמע גם בקבורתו אין להתעסק עמו וגרע מנכרים דקימ"ל שקוברין אותם מפני דרכי שלום כדפסק בש"ע סימן שס"ז סעיף א' ע"ש, וטעמא משום דהוו כמו מינים וצדוקים דקימ"ל דמורידין ואין מעלין, אלא שראיתי להרב ב"י שם בי"ד סימן של"ד שכתב משם הרשב"א בתשובה וז"ל אני איני יודע שהחמירו בשום מקום על המנודה שמת יתר על מ"ש באבל רבתי שב"ד סוקלין את ארונו בהנחת אבן אחת על ארונו אבל ישראל מתעסקין עמו בקבורתו ובכל דרכיו ולא אמרו אין מתעסקין לכל דבר אלא בהרוגי ב"ד, ובמאבד עצמו לדעת ובפורשין מדרכי צבור וכו' אבל במנודה ואפי' במוחרם וכו' ואף כשאמרו בכל מקום אין מתעסקין עמו לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכי המת אמרו אלא שאין קורעין עליו ולא מספידין עליו ולא חולצין אותו וכו' עש"ב, הרי הרשב"א ז"ל לא ניחא ליה לפרש הכי בברייתא וס"ל דלענין קבורה ותכריכין מתעסקין בהם וקוברין אותם, והגם דבתחילת דבריו ז"ל כתב דבמנודה מתעסקין עמו בקבורתו ובכל דרכיו ולא אמרו אין מתעסקין עמו לכל דבר אלא בהרוגי ב"ד ובמאבד עצמו לדעת ובפורשים מדרכי צבור והמסורות אבל במנודה וכו' לא אמרו דמשמע שדוקא במנודה הוא שמתעסקין עמו בקבורתו ולא בפורשים מדרכי צבור וזה היפך מסו"ד, נ"ל דהכי פירוש דברי הרשב"א שמתחילה היה דן על המנודה שדעתו שודאי מתעסקין עמו בקבורתו ולהכי אמר דמהיכא תיתי לומר בו שאין מתעסקין עמו בקבו' שהרי לא נאמר בו שאין מתעסקין עמו לכל דבר שתטעה לומר שגם בקבורה נאמר שלא להתעסק עמו גם בקבורה שהרי לא אמרו בו כלל דבר זה שלא נאמר בו אלא שב"ד סוקלין את ארונו בהנחת אבן דוק' ולהכי ודאי קוברין אותו, ואחר כך דן גם על הפורשין מדרכי צבור שנאמר בהם שאין מתעסקין עמהם לכל דבר וקאמר שגם שם לא לענין קבורה נאמר אלא שאין קורעין ואין מתאבלין עליהם אבל לענין קבורה ותכריכין לא דברו ומתעסקין בקבורתם ובתכריכהן, וא"כ גם דברי הרא"ש בתשובה שהביא הברייתא בצורתה שאין מתעסקין בו כל עיקר גם דבריו יתפרשו כדברי הרשב"א שהרי לא הוסיף מדיליה כלום אלא שהעתיק לשון הברייתא, הרי לך שהרשב"א קרי בחיל וכן אמר שמתעסקין במומרין בקבורה ותכריכין אלא שאין אוננים עליהם ואין מספידין אותם ואין מתאבלין עליהם ורבינו מרן ב"י ז"ל העתיק דבריו בספרו הב"י, וכן מצינו להרב מהר"י הלוי בתשובותיו סימן מ"ט שדן את הדין מדברי הרשב"א הנז' שהעתיק רבינו ב"י וז"ל שאלה נמצא בינינו איש רע בליעל כי הוא כופר בכל התורה ומכחיש בדברי חכמים ובדברי נביאים וכתב השואל וז"ל והנה שאלתנו היא כי לאיש הבליעל הזה יש לו אם זקנה וגם כן יש לו שני אחים אנשי צדק לא נמצא באחיו שום פסולת והם תמיד מחרפים אותו על דבריו ולא היו מדברים עמו ואמנם אמו היא בהפך כי זה שבתה בבית יחד עם בנה הצר הצורר אוכלת עמו משחיטתו אוכלת ביה"כ האמתי כפי חשבוננו ומתענה ביה"כ שיעלה בחשבונו, אם מתה הזקנה אם נוכל להניחה על פני הארץ ושלא לקוברה כלל או יש לקוברה בשביל כבוד בניה הכשרים, ומתחילה עלה בדעתו דעת עליון דכיון דקימ"ל דקבורה היא משום יקרא דשכבי אין לקוברה כלל, אחר כך חזר מדבריו מכח תשובת הרשב"א ז"ל הנזכרת בדברי רבינו ב"י בסימן של"ד כאשר העתקנו לך לפניך בסמוך, וכתב הרב שמהר"י קארו ז"ל הביא תשובת הרשב"א בספרו בלתי שום חולק ולהכי מתעסקין לקוברם אלא שאין מכבדין אותם ללוותם ולהספידן וכו' ע"ש, ולבסוף כתב וז"ל באופן שמן הדין אין להחמיר על הארורה הזאת שלא לקוברה כיון שהדבר נוגע בכבוד שני בניה הנותרים לה שהם יר"ש וכו' עש"ב, גם הרב חת"ס סימן שמ"א דן את הדין מהא דתשובת הרשב"א הנזכרת העתיק דבריו ז"ל הרב פתחי תשובה בספרו בסי' שמ"ה ס"ק ג' עש"ב הרי לך דכל הרבנים הנז' הסכימו פה אחד לתשובת הרשב"א ונסתייעו ממנה, ונ"ל פשוט דמדסתם מרן בש"ע סי' שמ"ה סעי' א' דהמאבד עצמו לדעה שעומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים גם בנדון דידן נמי כן וטעמא כתב הרב חתם סופר שם דכיון דעל כל פנים אוננים עליו בלב, ראוים הם לנחמם מצערם ולברכם ברכת אבלים ולהכי עומדים עליו בשורה אלו המתעסקין עמהם בקבורה וכל קרוביהם עש"ב:
ובחופשי בספרי דבי רב ראיתי להרב הגדול דרופתקא דאורייתא כמוהר"ח פאלאג"י בספרו חיים ביד סי' צ"ט שהביא מעשה כזה וז"ל מעשה שמת איש אחד והיה נשוי עם גויה והוליד ממנה בן אחד וכו' ומתחילה רצה לדון שלא להתעסק בקבורתו מהא דמסכת שמחות פרק שני הלכה יו"ד כל הפורשים מדרכי צבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר והביא דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל שהובאו דבריו בטור יו"ד סי' שמ"ה כל הפורשים מדרכי צבור וכו' וכתב א"כ זה האיש אשר נשא נכרית ולא היה בא לכלל ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וכו' א"כ הרי הוא בכלל הפורשים מדרכי צבור וכו' וכן כתב מהריק"ש בספר ערך לחם סי' שמ"ה וז"ל וכן המומרין וכו' וכן נושא גויה או נשאת לגוי ברצונה אין מתעסקין עמהם כלל, ועי' להרב הדרישה ביו"ד סי' שס"א ס"ק ה' שכתב בשם רבו וכו' אסור להתעסק בקבורת אדם רשע שלא עשה תשובה וכו' עש"ב. ולבסוף העלה וז"ל איברא ראיתי להרשב"א חלק ראשון סי' תשס"ג הביאה מרן ב"י סי' של"ד וכו' כי הכונה בזה הוא שאין מתעסקין עמהם לכל דבר, לא לענין קבורה ותכריכי המת אמרו, אלא לשאין קורעין עליהם ולא להתאבל עליהם וכו' וכתב וז"ל אלא שיש לקוברו במקום רחוק מהקברים שקוברין בהם ישראל שבלאו הכי יש מקום רחוק ומיוחד בפ"ע לאנשים האלו כידוע בעירנו זאת וכו' עש"ב. ובסוף דינא כתב שדוקא לענין תכריכין וגם לקוברו בקברי ישראל בריחוק מקום יש להשתדל עליו וכו' אבל לענין הספד וצדוק הדין ושאר ענינים אין נראה לעשות ושב ואל תעשה עדיף עכ"ל עש"ב ובערך לחם להגהות מהריק"ש ז"ל כתב וז"ל (קאי על המאבד עצמו לדעת ונ"ל דהרי לכולהו דקימ"ל שאין מתעסקין עמהם לכל דבר) לא לרוחצו ולא להלבישו לבנים ונקיים (ר"ל אלא תכריכי' פשוטים) ולא להוליך לפניו נר שמוליכין ביום שהוא לכבוד המת ולא לומר עליו צדוק הדין ואין אומרים עליו קדיש ואין קוברין אותו בי' ולא בקברי ישראל כי אם בריחוק מקום וכו' ואין עושין לו הקפות שנוהגין לעשות על מיתי ישראל ואין מתאבלין עליו ואין אוננים עליו (ואין ללוותם כדכתב מוהר"י הלוי כדכתבינן בסמוך) ואין מספידין אותו ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שמתפללין על החיים הוא יגדור פרצות על עמו ישראל, וכל דבר שהוא כבוד לחיים כגון הבראה וכיוצא בה עכ"ל ע"ש שכתב שיש מי שאומר שאין מוחין ביד הקרובים שמתאבלין עליו עש"ב וכבר כתבתי בספרי קרית חנה דוד חלק שני סי' ל"ו כמה הוא שיעור ריחוק מקום שמרחיקין אותו מקברי ישראל עש"ב מה שכתבתי זהו הנראה לענ"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות חדש מנחם התרצ"ד
דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות טומאת כהן
סימן ז
נשאלתי על בית הקברות ישן נושן בע"ת פאס יע"א שבזמן המלך החסיד מולא"י לחסא"ן יר"ה גזר אומר ויקרא שהוא צריך למקום בית הקברות הנז' ויקחנו לצורכו בתורת חליפין שיתן לקהל מקום אחר בעבורו, וכן היה ופינו המקום ההוא מכל הקברות שמצאה חיל ידיהם ונתנום בבית הקברות החדשה, ויהי היום שכבשה מלכות צרפת (פראנסיס) יר"ה למחוז מרוק"ו עשה המקום ההוא דרך ושביל הרבים למעבר רגל אדם ורגל בהמה רגל השור והחמור המושכים העגלות והקרונות כדרך הדרכים והמסלות של מלכות צרפת יר"ה שהם מתוקנים ומיושרים בהשואה אחת באין מעכב הליכת העגלות והקרונות והטומובילים. מה יהיה משפט הכהנים מכל העם שעוברים ושבים מפני הטומאה, אם יכולים הכהנים לעבור דרך שם ברגלים תרמסנה או על ידי העגלות והטומובילים, או שאין להם תקנה אלא שיקיפו את הדרך?
תשובה הנה ודאי לא יעברו ברגל רגלי הכהנים דלא גרע מבית הפרס שאסור לכהנים ליכנס שם, ועיקר הספק הוא אם יכולים ליכנס לשם בעגלה או בהטומובילים אם קרקע העגלה חוצץ בפני הטומאה או לא? לזה צריכין אנו להקדים דברי הרמב"ם ז"ל דפרק י"ב מהלכות טומאת מת הלכה ב' וכן בפרק י"ג שם הלכה ג' דכתב דכלים הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה עש"ב ומצינו בפרק ט"ו דמסכת כלים משנה א' וז"ל השידה והתיבה והמגדל וכו' שיש להם שולים והן מחזיקין ארבעים סאה בלח וכו' הרי אלו טהורים ופירש רע"מ דכיון דמחזיקין מ"ס טהורים דאיתקש כלי עץ וכלי עור לשק המיטלטל מלא וריקן וזה אינו מיטלטל מלא לפי שגדול יותר מדאי ואם יטלטלוהו מלא ישבר ע"כ. וא"כ לפ"ז אם העגלה גדולה כשיעור מקוה שיש בו ארבעים סאה נקראת כלי מהבאים במדה וטהורה היא וחוצצת בפני הטומאה וכן ראיתי לרש"י ז"ל בערובין דף ל' ע"ב על הא דתנן שם הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל שפירש שם בד"ה שידה מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא ושם בד"ה שמיה אהל כתב וז"ל ובגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח וכו' דאי בקטנה כלי הוא ומקבלת טומאה ולא חייצא וכו' עש"ב וכן הוא במסכת אהלות פרק ח' משנה א' וז"ל אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה וכו' שיש להם שולים ומחזיקין ארבעים סאה בלח וכו' עש"ב. ונ"ל שמה שפירש רש"י ז"ל שידה עגלה כמין קופסא היינו בעגלה שנושאין אותה בעלי חיים שאינם מקבלין טומאה ועומדת עליהם אבל אם עומדת על אופניה ונגררת אינה חוצצת כיון שעומדת על גבי כלים שהם אופני העגלה שיש בהם חור בנקודה האמצעית שמקבלת בו הבריח התיכון בקביעות שמתגלגלת עליו לא בהעברה בעלמא ולכך הוי שפיר כלי וכדתנן במסכת אהלות פרק ששי משנה א' נדבך העומד על הכלים, וז"ל המשנה אדם וכלים נעשים אהלין לטמא אבל לא לטהר כיצד ארבעה נושאין את הנדבך (אבן גדולה ורחבה) וכו' נתון על ארבעה כלים אפילו כלי גללים כלי אבנים וכו' (שאינם מקבלין טומאה) טומאה תחתיו כלים שעל גביו וכו' ע"ש
וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות טומאת מת הלכה א' וז"ל בד"א כשלא היה האהל אדם או כלים, אבל אדם או כלים שנעשו אהל על הטומאה בין שהיו הן עצמן אהל בין שהיו עמודי האהל אפילו היו כלים שאין מקבלין טומאה כל עיקר הרי אלו מביאין את הטומאה ואינן חוצצין בפני הטומאה, כיצד לוח שהיה מונח ע"ג ארבעה בני אדם או ע"ג ארבעה כלים אפילו כלי אבנים וכיוצא בהם מכלל כלים שאין למינם טומאה, ואין צ"ל אם היה מונח על ארבעה שפודים וכו' הכלים טמאים, ואם היו כלים ע"ג הלוח אפילו שלא כנגד הטומאה טמאין וכו' עש"ב, ומה שנקט הנדבך או הלוח פשיטא דלאו דוקא אלא הוא הדין נמי כל דבר שהוא חוצץ בפני הטומאה כגון כלי הבא במדה שאין מקבל טומאה והוא מונח על הכלים נמי דינא הכי דמאי שנא, וא"כ העגלה ג"כ המחזקת מ' סאה ג"כ דינא הכי וא"כ אם היא נסמכת על המוכני שלה דהיינו האופני העגלה שהם כלים אינה חוצצת בפני הטומאה כיון שהיה ע"ג הכלים, ועל כרחנו לומר שמיירי שאינה נסמכת על האופנים אלא ע"ג ב"ח ולפ"ז העגלה שלנו שהיא נסמכת על אופניה שהם כלים אינה חוצצת
ואין לומר דשאני אופני העגלה שהם מוכני שלה ומיוחדים לה שעל ידם היא נתקנת וקרויה עגלה ולהכי הוי כגופה ולא נקראת עומדת ע"ג כלים שנראה שכיון שהאופנים של עגלות שלנו נשמטים כלאחר יד ממנה לא מיקרו כגופה כדמוכח מפרק י"ח דכלים משנה ב' השידה ב"ש אומרים וכו' מוכני שלה (ופירש רע"מ מוכני אופן כעין אופני העגלה וכו') בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור לה וכו' ואינה מצלת עמה באהל המת וכו' ואם אינה נשמטת חבור לה וכו' ע"ש, ופי' רע"מ שהאדם יכול לסלקה מן העגלה ע"ש, משמע שאינה נשמטת היינו שאינה זזה מן העגלה כל עיקר, ולפ"ז גם השידה יש לפרש שנגררת על אופניה אלא שאינה נשמטת, הרי לך שאם נשמטת אינה חבור לה ואינה כגופה וא"כ נקראת העגלה שלנו והטומוביל נסמכים על אופנים שנקראים כלים ואינה חוצצת בפני הטומאה וכן פירש רש"י דמוכני הוא האופן וכן פירש הר"ש ועיין ברש"י בשבת פרק כירה דף מ"ד ע"ב ד"ה מוכני אופן בזמן שהיא נשמטת כעין אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקן מן העגלה ע"ש ועי' להתי"ט שם שהביא שלשה פירושים על זה ע"ש, אבל הגם דהפירושים חלוקים זה מזה מ"מ לענין דינא אינם חלוקים ודוק והדין דין אמת שאופני העגלה אם נשמטים אינם כגוף העגלה והם כלים בפ"ע ואם כן הרי העגלה נסמכת על הכלים ולהכי אינה חוצצת בפני הטומאה הגם שהעגלה מחזקת ארבעים סאה