קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
חושן משפט
הלכות עדות
סימן א
בענין עדות ז"ל הרמב"ם ז"ל הלכות עדות פרק י"ו הלכה א' מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה שהם אומרים שראו פלוני וכו' או שלוה מפלוני, אע"פ שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו וכו' שנאמר והוא עד או ראה או ידע וגו' וכל המעיד מפי אחרים הרי זה עד שקר ועובר בל"ת שנאמר לא תענה ברעך עד שקר עכ"ל, וכן הוא במסכת סנהדרין ל"ז ע"א שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד מפי אדם נאמן וכו' ע"ש, והא דכתיב או ידע פירשו רבותינו שתועיל ידיעה בלא ראייה כיצד מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני יבאו ויעידו זו היא ידיעה בלא ראייה, עי' להרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה ספר ויקרא פרשה ה' פסוק א' ע"ש, ועי' מור"ם ז"ל בהגה חשן משפט סימן כ"ח סעיף א' עיין שם:
סימן ב
ראה ראיתי להרב הגדול השקדן בתורה ודולה ומשקה אותה לאחרים כקש"ת כמוהר"ר יוסף נסים בן אדהאן י"ץ בחבורו הגדול מעשה בראשית כתיבה יד הראנו ידו הנפלאה במה שהקשה ונתעצם בקושייתו והניחה בצ"ע והוא דלפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות עכו"ם פרק רביעי הלכה ו' וז"ל והיאך דין עיר הנדחת וכו' עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו אותו מפרישין אותו נמצאו כל העובדים מיעוטה, סוקלין אותם ושאר העיר ניצול, נמצאו כל העובדין רובה, מעלין אותם לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגים כל אלו בסייף ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העוברים רובה, מכים את כל טף ונשים של עובדים לפי חרב וכו' עיין שם, והקשה הוא יצ"ו דהיאך מקבלין עדות המעידים עליהם שעבדו עכו"ם כדי שנעשה כל העיר עיר הנדחת או רובה לפי חרב ואפי' הנשים והטף שלהם הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי לפי עדותם יתחייבו גם הנשים והטף של העובדים ואם יוזמו העדים לא יתחייבו נשיהם וזרעם לקיים בעדים ועשיתם לו כאשר זמם לעשות כדדרשינן במסכת מכות דף ב' ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו לו ולא לאשתו ואם כן הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, והגם שמצינו להתוספות שם במכות ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וחלוצה אין אומרים וכו' אלא לוקה ארבעים וכו' הקשו התם כעין קושיא זו וז"ל תימא כיון דאם הוזמו אינן נעשין בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה, ואמאי הא הויא עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות, ותירצו דכיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה ע"ש, והכא בענין עיר הנדחת אי אפשר לפרש כן שהרי שם בא"ד הקשו על פירושם זה מפרק היו בודקין ותירצו וז"ל וי"ל דהתם כיון שבאין לחייבו מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מקיים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות נפשות ולא חשיב יכול להזימה במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות נפשות ולא חשיב יכול להזימה במלקות אבל הכא שלא כיוין אלא לשווייה בן גרושה ובן חלוצה דליכא כי אם לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה וכו', ע"ש מה שתירצו עוד, הרי לך דכתבו בהדיא שאם באו על עסקי מיתה לא מקיים כאשר זמם עד שיהא נפש בנפש, וא"כ כיון דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם ודרשינן לו ולא לזרעו ולא לאשתו א"כ בניו ואשתו של זומם אינם נהרגים, ואנן בעינן כאשר זמם לעשות וליכא כדאיתא בש"ס דמכות ב' ע"א עש"ב:
ואנכי הרואה נ"ל לומר דלא קשה מידי חדא דהכא נמי נימא דכיון שהעדים גופם מקיימים בהם נפש בנפש קרינן בהו כאשר זמם שפיר הגם שלא נחייב לזרעו ולאשתו כמו התם כיון שהוא מתחייב מלקות הגם שלא מחייבינן לזרעו ולאשתו כלום מקיים שפיר כאשר זמם, ועוד דאחר ההתבוננות נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא שהרי העדים המעידים בעיר הנדחת אינם מעידים על הרוב של אנשי עיר הנדחת שהתרו בכולם כאחד ומיד אחר התראתם עבדו כולם כאחד העכו"ם כדי שנאמר א"כ הם באו לחייב מיתת חרב לאנשים ולטף כדין חיוב אנשי רוב עיר הנדחת או כולה אלא הם מעידין על כל יחיד שהתרו בו ועשה מעשה נמצא שהם לא באו לחייב מיתה שהיא סקילה אלא ליחיד דקימ"ל שחייב סקילה ע"פ עדותם כדין העובד ע"ז וא"כ לפי עדותם בניו ואשתו אינם באים לכלל חיוב כלל וכן כל יחיד ויחיד אינו חייב אלא הוא והעדים ג"כ באים לחייב לו ולא לאחרים שהרי מתחילה דנין כל אחד ואחד בפ"ע והרי הוא באמת מחוייב סקילה ומפרישין אותו לצד אחד ואם נמצאו מועטין מחייבים אותם כדינם סקילה ומקיימינן בהו כל דיני נפשות הם ולא ממונם כדכתיב כדי רשעתו במספר רשעה אחת אתה מחייבו ולא שתי רשעיות דהיינו מיתה וממון כדדרשו מן ואם אסון יהיה וגו' ואם לא יהיה אסון ענוש יענש וגו' כדאיתא בפ' ג' דכתובות וכן לא בניהם ולא נשיהם דלא יומתו בנים על אבות כתיב וא"כ הוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה שאם יוזמו יתחייבו הם מיתה כאשר יזמו לעשות לחייבו סקילה גם הם סוקלין אותם, אלא שהתורה אמרה שאם באו לחשבון ונמצאו רוב העיר שנתחייבו יחידיה סקילה אזי שינתה התורה במיתתם מסקילה להרג והקילה במיתתם והחמירה עליהם שגם ממונם יאבד ולחייבם בשתי רשעיות מיתה וממון וגם החמירה להמית גם בניהם ונשיהם בחרב כיון שנמצאו רוב העיר עובדי עבודה זרה וכמו שהחמירה תורה בדור המבול שכולם היו רשעים בא המבול הוביל את הכל בלה את הכל טף ונשים ובהמות וחיות הכל כאשר לכל ולא נמלטו כי אם צדיקי הדור אשר הושתת מהם העולם וחזר לכמות שהוא בחסד אלקים עולם ועד ודוק:
ודע דעל פי יסוד זה שהנחנו שהוא פשוט וברור לכל מי שמודה על האמת יתורץ שפיר כל מה שפלפל ונתעצם בקושיותיו הרב בעל מנחת חינוך שעשה פירוש רחב על ספר החינוך וקראו מנחת חינוך ע"ש במצוה תס"ד וז"ל תחילת דבריו בזה בדף נ"ב והנה לדעת הר"מ דהורגין נשים וטף צ"ע דהנה מבואר במכות דף ב' דעדים בן גרושה ובן חלוצה וכו' עש"ב באריכות שהקשה קושיא זו וכמה קושיות כעין הנז' ודוק, כה דברי הצעיר העומד ומצפה לתשועת אלקיו השם הרועה אותי מעודי ועד היום הזה וגם עד זקנה ושיבה אלקים אל תעזבני ותאיר פניך אלי ותרפא כל תחלואי ותחלואי כל בני ביתי בית דוד עבדך אמן חדש שבט שנת ואחרי מצותיך תרד"ף נפשי והיא שנת השמטה שמוט כל בעל משה ידו, פה מתא אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות מצרן
סימן ג
שאלה מעשה היה בראובן ושמעון מאנשי כפרי ע"ת תאפילאלת יע"א כאן נמצאו וכאן היו בע"ת זו והראן יע"א וראובן קנה משמעון בפנינו חלקת השדה אשר יש לו בעירו מהחלקה הנקראת אסוויקייא בקנין גמור בשטר ובמתן דמים ונגמר המקח ביניהם כדת של תורה והקנין הזה היה בפנינו ביום י"ב חשון משנתנו זאת, ואחר עבור שמונה ימים דהיינו ביום י"ט לחדש הנז' בא לפנינו לוי שהוא ג"כ מאנשי ע"ת תאפילאלת הנז' וטען ואמר שהוא בעל המצר ורוצה הוא לזכות בקרקע הנז' והביא מעותיו בידו והניחם בידינו אנן בי דינא ובשעת המכר והקנין הנז' הוא היה ונמצא בע"ת תמושנת יע"א ואמר בפנינו שלא נודע לו ולא הוגד לו מהמכר הנז' עד יום ט"ו לחדש ולא היה לו פנאי לבא מיד ולכך נתאחר מלבא לבי דינא עד יום תשעה עשר לחדש הנז' ובאותו היום עצמו חזר לוי הנז' לב"ד ולקח מעותיו שהניח בידינו באומרו דכיון דגילה דעתו לפני ב"ד שהוא מצרן די לו בזה כיון שלא נתברר עכשיו הדין עם מי וכשיתברר הדין עם מי לפני דייני עירם הרי המעות מונחים ומזומנים בידו וראובן הקונה הנז' טען ואמר שלוי הנז' איבד זכותו הואיל ולא בא למחות לפני ב"ד עד אחר עבור שמונה ימים מיום גמר המכר יורנו המורה לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה:
תשובה נראה לי שהדין עם ראובן הלוקח ולוי המצרן איבד זכותו מתרי טעמי דתריצי חדא מפני שלקיחה זו נעשית חוץ לעיר מקומו של מוכר ושל לוקח שמקומם ומקום השדה הוא בע"ת תאפילאלת והמקח נתהוה ונעשה פה והראן יע"א שכאן נמצאו וכאן היו המוכר והלוקח, וגם בעל המצר לוי הנז' היה חוץ לעי"ת והראן והיה בעי"ת תמושנת בעת המכר, וכבר הורה חכם בחכמתו מרן ז"ל בחומ"ש סימן קע"ה סעיף ל"ד וז"ל היה בן המצר במדינה אחרת או חולה וכו' אינו יכול לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעותיו שיאמר וכו' ע"ש, ונדון דידן בשעת המכר לא היה בעל המצר במקום המכר אלא היה במדינה אחרת ועוד דגם המוכר והלוקח היו חוץ לעירם שהוא מקום השדה ומצינו להרב בית יהודה בדיני מנהגי ארגיל בדיני המצרנות אות ט' שכתב דמהר"א ששון והרדב"ז ומרן ז"ל בבדק הבית ומהריק"ש בהגהותיו והרשד"ם ז"ל (לאפוקי מסברת מהרלב"ח סי' ס"א ע"ש) כולהו סברי מרנן דאין חילוק בין אם בן המצר חוץ למדינה או מוכר ולוקח חוץ לעיר בכולהו לית בהו דינא דבר מצרא עיין עליו בדף קט"ו ע"ב וכן כתב הרב זכור לאברהם למהר"א אלקלעי בחלק חומ"ש אות מ' ערך מצרן שני דף קמ"ד ע"ב ע"ש דסיים וז"ל דלא שני לן בין מקום קרוב למקום רחוק הואיל והוא במקום אחר עכ"ל ע"ש:
וראיתי להרב הגדול מעוז ומגדול כקש"ת כמהר"ר רפאל אנקאווא בספרו פעמוני זהב בהלכות מצרנות בחומ"ש סימן קע"ה שכתב וז"ל היה בן המצר וכו' דין זה הוא אפילו היה שותף או אח והוא במדינה אחרת עכ"ז איבד זכותו לפי הכלל שכתב הרב ויאמר יצחק בסימן ס' וכן מצאתי בפשיטות להרב פחד יצחק לאמפרונטי ז"ל אות בר מצרא עכ"ל ע"ש, הרי דדין זה נאמר גם באחים ושותפים כנ"ד ועי' להרב בני חיי בחומ"ש סימן קע"ה בהגהת הטור אות כ' ע"ש, ועיין באר היטב בסי' קע"ה ס"ק ג"ן ע"ש:
ועוד טעמא אחרינא מהא דפסק מרן שם סעיף ל"ב וז"ל אם שהה המצרן שיעור שילך ויביא מעות ויתבענו בדין ולא תבעו איבד זכותו ודוקא משעה שנתגלה המכר לבני העיר וכו' ע"ש, ובנ"ד נמי כיון שלא בא כי אם לאחר שמונה ימים משנעשה המכר איבד זכותו ואע"פ שבן המצר לא היה במקום המכר ואומר שלא שמע עד ט"ו לחדש מ"מ מכי שמע ונתפרסם לו המכר הוה ליה לבא באותו יום עצמו או למחרתו דהא בכל יום חק בל יושבת בהולך ובא הולכות וחוזרות מרכבות הקיטור מהתם להכא ומהכא להתם וחוזרות חלילה מטעם המלך דהיינו ממתא אורן לעיר תמושנת והוא לא אץ לבא כיום תמים עד יום י"ט כנז' אחר אשר עברו חמשה ימים מיום שומעו והחריש ואז בא להניא ולבטל את מקח הלוקח ולכן דיינינן ליה כיון שעבר זמנו בטל קרבנו ואין לו קורבה בקרקע הנז' וכמו שכתב הטור בשם הר"י אלברצלוני שכתב בשם גאון שאם שתק יום אחד שוב אינו יכול לסלקו אם לא שיש לו אונס ידוע וכמ"ש מור"ם בהגה שם ע"ש, זהו מה שנראה לענ"ד מהני טעמי טעם כעיקר דאורייתא טעמו וראו כל אדם חזו בו שהדין עם הלוקח כי לקח טוב דטבא ליה עבדו ליה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
אחר כך בא לידי ספר משפטים ישרים הנד"מ בש' תרצ"ה וראיתי לו להרב בסימן ס"ז שנשאל כעין נ"ד ודן את הדין וזיכה את הזכאי הוא הקונה וז"ל הצ"ל מ"מ זכות הלוקח הוא נראה יותר לענין דינא אחר דמהר"ם אלשקר ז"ל ומהר"א ששון והרדב"ז ומרן ז"ל בספר בדק הבית ומהריק"ש ז"ל והרשד"ם סימן רצ"ז כולהו סבירא להו דאין חילוק בין בן המצר חוץ למדינה או מוכר ולוקח חוץ לעיר ובן המצר במדינה וכו' ע"ש שהאריך והרחיב הדיבור בזה וכך העלה ע"ש, ולראיה ביד הקונה אותו לדורותיו כתבתי וחתמתי פה מתא אוראן יע"א ביום טו"ב לחדש שבט שנת אשר תפר"ה ונחלת את הארץ
כה דברי הצעיר זעיר שם העומד לשרת ולכהן דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות צוואה ומתנה
סימן ד
נשאלתי מאת החה"ש כמה"ר מכלוף אביחצירא יצ"ו מזר"ק טהור בנש"ק הוא הרב המקובל האלקי רבינו יעקב אביחצירא זיע"א וז"ל ראש אב"ד מקודש כמוהר"ר דוד הכהן יחש"ל ובריא אולם אכי"ר, אותותי אלה בקרבך קדוש בפרק השואל, אודות האי תפקידתא, אי קיימא אליבא דהלכתא, או בטילה ומבוטלת וכמאן דליתא, חנוך בן ראובן צוה צוואת בריא לפני עדים וז"ן הצוואה אות באות ממש, להיות שה"ר משה בן אברהם רצה להרח"ן ובא לפנינו אחו"מ וכן אמר לנו לאורך ימים אילא סאר שי פייא ב"מ כול מא ענדי תחת כפ"ה קרקע וטלטלי כולשי ינבאע וינשרא ביה ס"ת וראה הקדש מא ינבאע מא ינשרא והנא פלבלאד יתעמאל, ודי סאט ינשרא ביה זוהר הקדוש וכתבי הקודש, ואברהם אבי מא יעבי פלירושה דייאלו גיר צ'ורו אחד דוקא, וכ"ז קנינו מיד משה הנז' בקש"מ בדל"ב וכו' אמדו"ל והכל דכוכ"ד אלא כח"ו וכח"ו וכתחז"ל, והיה זה לפנינו יום שנכפל בו כי טוב ט' ימים לחדש שבט שנת עד אשר תפר"ה לפ"ק והשו"ב וקיים וחתום עליו סופר ועד, עוד נמצא כתוב שצוה חנוך הנ"ל ונתן במתנת בריא לדודתו איזה חפצים וז"ן שטר המתנה אמת וצדק שה"ר משה בן אברהם באיין לקסייס דיאלו טארחו ענד עתו אילא סאר שי פיה בהריח"ן ב"מ תעביה עתו וכ"ז קנינו מיד משה הנ"ל בקש"מ ובדל"ב והו"ל וכו' בזמן הנ"ל וחתומים הסופר והעד הנ"ל, ושטרות הנ"ל היו ביד הסופר הנ"ל עד עבור כמה ימים מזמן הצוואה, והרח"ן חנוך הנ"ל והגיע למחוז חפצו ונתעכב שם זמן רב ולהיות הדבר כשגגה היוצאת מפי השליט נלב"ע שם בהרח"ן וחיים למו"ש ובשמוע הדבר אביו שהוא יורשו הוציא הסופר השטרות הנז' מתח"י ובאו לפנינו להגיד להם את דבר המשפט על כן יורנו האדון המלאך:
והנני מעתיק לשון הצוואה מלשון ערבית ללשון עברית שאמר להעדים לאורך ימים אם פגעה בו מדת הדין בר"מ כל מה שיש לו תחת כפ"ה קרקע ומטלטלין הכל ימכר וילקח בהם ס"ת והרי הוא הקדש לא ימכר ולא יקנה, וכאן בעיר יעשה, והנשאר יקנה בו זוהר הקודש וכתבי הקדוש ואברהם אביו לא יקח בירושה כ"א צורו אחד וכו', וזה העתקת השטר השני שנמצא כתוב שהי"ק משה הנז' אמר בפניהם שאיזה חפצים שלו הם מופקדים אצל דודתו ואם פגעה בו מדה"ד בהרח"ן ב"מ תקחם דודתו וכו'. והנה מאמרו שאמר והרי הוא הקדש לא ימכר ולא יקנה יתפרש לתרי אנפי או דקאי אדסמיך ליה וילקח בו ס"ת והס"ת לא ימכר ולא יקנה וכמו שסיים וכאן בעיר יעשה דר"ל שכאן בעיר אנשי העיר יזכו בו וכו', אי נימא דהאי דקאמר והרי הוא הקדש קאי אדלעיל מניה דהיינו על הא דקאמר לעיל כל מה שיש לו תחת כפ"ה קרקע ומטלטלין ע"ז קאמר כל מה שיש תחת כפ"ה והרי הוא הקדש לא ימכר ולא יקנה כ"א לצורך ס"ת וכו' ואחר כך גזר אומר שבכאן בעיר הזאת יעשה הס"ת וכו' ונראה דדא ודא אחת היא ואין נפקותא ביניהם, תפלה לדור שלח אורך ואמתך המה ינחוני אמן.
תשובה הן קדם נהלך ברג"ש במאמרו אשר גזר אומר שכל מה שיש לו הכל ימכר וילקח בו ס"ת שת"ת וכו' ולא אמר אקנה או אתן מה שיש לי תחת כפ"ה לצורך ס"ת וכו' שהוא לשון חיוב שקבל על עצמו שיקנה אלא אמר ימכר ויקנה נ"ל שאין בזה חסרון שלא יוכל לימנות שהכל אחד הוא שדינו כמו שאמר כל מה שיש לו ינתן לעניים שאליבא דכ"ע זכו בו העניים גם אם מת הנותן וכמו שכתב הטור בחומ"ש סי' רי"ב וז"ל וכן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ כל מה שיוציא אילן זה או שכר בית זה ינתן לעניים זכו בו העניים וכתב ב"י על זה דכוונת הטור והרמב"ם בזה הוא, שחייב לקיים נדרו וליתנו לעניים, לא שזכו בו העניים מתורת קנין דהא ודאי אינם זוכים בדבר שלא בא לעולם ע"ש משמע שאם דבר שבא לעולם כנ"ד זכו בו העניים מתורת קנין, והגם שכתב ב"י שם וז"ל ואף אם נאמר שכוונתו לומר הרמב"ם ז"ל שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים כלשון רבינו הטור שהוסיף בלשונו ינתן לעניים ולא כלשון הרמב"ם שלא כתב אלא הלשון הזה כל מה שיוציא אילן זה לעניים ולא כתב ינתן ע"ש מ"מ מי מחויב ליתן השכ"מ, ליתיה בעולם, והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מורישם וכו' ע"ש באורך מה שיישב ע"ז, היינו דוקא בדבר שלא היה בעולם בעת שנדר בזה הוא שאינו מחויב אלא משום נדר אבל בדבר שישנו בעולם בעת נדרו וגזר אומר שאם מת ינתן לעניים הרי אמירתו לגבוה וכו' וזכו בו העניים, ומחוייבים יורשיו לשלם, כמו שיבואר לקמן בעזרת האל, איך שיהיה למדנו מכאן שלשון ינתן הוי דינו כמו אתן ודוק:
ודע שמה שכתבנו דילקח בהם ס"ת הוי כאומר ינתן לעניים דכתב מרן דמהני היינו לומר שאין לטעות ולומר שמשמעות ילקח הוי כממילא וא"כ אין כאן הקדש לזה היתה ראייתנו ממה שכתב מרן ז"ל ינתן לעניים דמהני ולא הוי ממילא וא"כ גם ילקח כן, אבל לענין קניה וזכות, ילקח דנדון דידן אינו ענין לינתן לעניים דהכא בנדון דידן כיון שאמר ימכר ויקנה בהם ס"ת והרי הוא הקדש וכו' הוי דינו כאומר נכסי הקדש לשם דהוי הקדש גמור דבזה גם בצוואת בריא מהני וזכה ההקדש בזה, וגדולה מזאת מצינו שבענין הקדש הגם אם לא הוציא מפיו כלום אלא חשב לעשות מצוה דהיינו שהיה בדעתו לעשות ולהקדיש דבר מה, הוי הקדש וחייב לקיים נדרו כדמצינו למרן מלכא ז"ל בחומ"ש סי' רי"ב סעי' ח' וז"ל קנה קרקע אדעתא דיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום יש אומרים כיון דגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן, ויש מי שאומר דאע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות חילין מקדשים לא ילפינן שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה וכו' ע"ש, הרי לך דטעם י"א בתרא שאמרו שאם לא הוציא בשפתיו אינו כלום היינו בצדקה שדינו כדין חולין אבל בהקדש כנדון דידן שהקדישו לס"ת בפירוש הוי כהקדש לשם, לבדק הבית כיון שהקדישו לס"ת ודאי עדיף מצדקה כי כן הדעת נותן ועוד ראיה מדברי הרשב"א הנז' לקמן דהקדש ס"ת הוי דינו כהקדש בדק הבית דאליבא דכ"ע הוי הקדש במחשבה, ועוד נראה לי לומר דגם אם תימצי לומר דהקדש לס"ת הוי דינו כהקדש לצדקה מ"מ הרי מצינו דפלוגתא דרבוותא אי דין צדקה כהקדש לענין זה אי לא ומרן בחומ"ש כתבו סי' רי"ב בשם י"א, וי"א והגם שכלל בידינו דהלכה כבתרא היינו במקום דלא הכריע מורם אבל אם מורם הכריע קימ"ל כהכרעת מור"ם כאשר מצינו שמשתמש בזה הרב החסיד בעל ויאמר יצחק ע"ע והכא כבר הכרעת מורם כתובה וזכה בה בשתי שלחנות הכא בחומ"ש כתב ויש להחמיר כסברא ראשונה והתם ביו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג כתב וז"ל והעיקר כסברא א' וכו':
עתה אבא בעיר לשטר צוואה זו של מתנה הנ"ל והקדישה שלכאורה נראה שאין בה כדי תפיסה מפני שאירעו בה כמה דברים לגריעותא האחת שהמתנה לא היתה כי אם לאחר מיתה שהרי הוא אומר אם ימות ולא ישוב לביתו אז גזר אומר ויקרא שכל מה שיש לו תחת כפ"ה ימכר לצורך ס"ת וכתבי הקודש, וכיון שמת מיד נפלו הנכסים ליורשיו ואין בידו ליתנם או להקדישם עוד וכמו שפירש רשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קל"ו סוף ד"ה הכותב נכסיו וז"ל אבל בלא מהיום לא נתן להם כלום דאין מתנה לאחר מיתה דבההיא שעתא אין לו חלק בהם שיוכל להקנותם עכ"ל וכן אין בידו עוד להקדישם או ליתנם לעניים וכמו שכתב המרדכי בפרק מי שמת אות תרכ"ה עי' דף ל' ע"ב מתלמודים שלנו שעמודיו ארבעה וז"ל ועוד נראה לרבינו מאיר דאפי' אמר אתן כו"כ לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומצי למיהדר והגם שאבעיא בש"ס דף קמ"ח דפרק מי שמת הקדיש כל נכסיו ועמד וסלקא בתיקו אי מצי מהדר היינו בסתם אבל גבי שכ"מ בעידנא דהויא לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות וכו' וכן משמע מלשון רשב"ם שכתב לעיל שאם אמר הרי מוקדשין לאחר מותי דבר מהדר ולא נעשה נדר וכו' ע"ש ונ"ד טפי שלא אמר אתן להקדש או לצדקה לאחר מותו אלא אמר אם ימות בנסיעה זאת ימכר וילקח בהם ס"ת שהוא גרע טפי ממי שאמר אתן שהוא לשון נדר בבירור, הרי לך דהגם שדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו, מ"מ כיון שלא גזר אומר ליתן אלא לאחר מותו בפירוש אותה שעה נעשה חפשי ולא מתחייב וכן לפי טעם הרשב"ם שכתבנו לעיל שלאחר מותו לאו נכסי דידיה, וא"כ צ"ל דהא דקימ"ל שמתנת שכ"מ מתנה היינו בנותן סתם והוא שכ"מ אז דבריו כמסורים דמי כיון שהוא גוזר אומר שינתן לפלוני כו"כ בעוד שממונו ברשותו אבל אם אומר בפירוש שלאחר מותו ינתן לפלוני כו"כ לא הויא מתנה ובסתם שאני והגם שקימ"ל שאם עמד חוזר היינו ט' משום דאמדינן דעתיה שלא נתן מתחילה אלא באם לא יעמוד והרי הוא נותן ומסלק מעתה בעוד שהנכסים ברשותו אבל אם יפרש בפי' שלאחר מיתה הוא נותן אז לא קנה מקבל מתנה כדין צדקה שכתבנו שלאח"מ אין לו שליטה אז בממונו:
אמנם באמת צריכין להבין דלמה צריך רבינו מאיר לומר דאין צריך לקיים דבריו משום דכיון דמת נעשה חפשי מן המצות ולא אמר בפשוט משום שאין נקרא ממונו אז אחר מותו וכמו שכתב רשב"ם משום דבההיא שעתא אין לו חלק בהם כדכתבנו לעיל לשונו וכמו שמצינו לו לרד"ך בית למ"ד חדר ה' דף ק"ד ע"א וז"ל אפ"ה נראה בשכ"מ שנתן מממונו לצדקה אחר מותו כנ"ד בר מהדר הוא דהא הנדר לא חל עליו כלל דהא מממונו הוא שנדר אחרי מותו ואחר שמת אין לו ממון דתיכף בא לחזקת היורשים ורשותו בטל הרי זה דומה לאומר לכשיברח עבדי ממני אין לי עסק בו והרי אני נותנו לצדקה וכו' עש"ב, וכן כתב הרב כרם שלמה בסימן ע"ג העתיק דבריו הרב בני משה בהל' זכיה ומתנה סימן ב' דף מ"ו ע"א (שנשאל הרב בנותן מתנת שכ"מ ואמר תנו מנה לפלוני לאחר מותי אם היא קיימת והשיב על זה) וז"ל לדידי חזי לי דמתנה זו מבוטלת וכו' אלא ה"ה אם אמר לאחר מיתה לא מהני מידי כיון דהיורש קודם לזכות בנכסים מן התורה וכו' מעתה בנ"ד שציוה השכ"מ שלאחר פטירתו וכו' הרי ביאר דבריו שאינו נותן ומקנה לו אלא לאחר מיתה אם כן היורש הוא קודם ע"ש בלשונו:
אך אמנם ראיתי אחרי רואי בתשובת מהרד"ך הנז' שלא כתב כל זה אלא לענין שהוא בר מהדר ואי הדר ביה לא יתחייב משום אמירתו שכבר גזר אומר שלאחר פטירתו יתנו כו"כ לצדקה וקאמר דטעמא שלא יתחייב באמירתו כמו שאמרו בפיך זו צדקה על זה קאמר דהא הנדר לא חל כלל דהא מממונו נדר אחרי מותו ואחרי מותו אין לו ממון וכו' אבל עיקר חיובו הוא משום תקנת חכמים שאמרו שדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו באותה שעה של צוואה בעודנו חי בעוד הממון שלו וברשותו משום טרוף הדעת שלא תטרף דעתו עליו, אבל כל זה אי לא הדר ביה אבל אי הדר ביה אין כאן מתנה כלל או נדר מטעם הנ"ל, גם ראיתי בדברי רבינו מאיר שהביא המרדכי שם לעיל בסימן תרכ"ד ממה שכתבתי על ענין שנשאל באלמנה שהיתה מוטלת על ערש דוי ואמרה לקהל אחרי מותי בואו בחדרי וקחו כו"כ לצדקה ולנרות וכו' ויהי ביום השני קראה לאחיה בפני שני עדים ואמרה לו כל אשר בחדרי קח לך ולאחיותיך וכו' והשיב נ"ל כיון שלא נתנה להקדש אלא לאחר מיתה שאמרה בפירוש אחר מותה תנו כו"כ לצדקה וכו' לא חיילא מעולם מתנת הצדקה דהא הדרה ביה ונתנה לאחיה מקמי דתמות דבין מה שנתנה לצדקה בין מה שנתנה לאחיה הכל מיקרי מצווה מחמת מיתה וקניא בלא קנין וכו' עכ"ל ע"ש, הרי לך דקאמר הרב דאע"פ שאמרה בפירוש שאחרי מותה יבאו ויקחו כל אשר בחדרה לצדקה וכו' קאמר הרב דהכל מיקרי מצווה מחמת מיתה וקנו בלא קנין אבל כל זה אי לא הדרה בה אבל כיון דהדרא בה קודם מותה אין להקדש כלום אלא שאחר כך הוקשה לו דמ"מ איך מצייא למיהדר הו"ל לחייבה משום נדר שנדרה לצדקה ולכן חילק שני חילוקים או מפני שאמרה תתנו לאחר מותי ולא נדרה היא כלום, ועוד חילק חילוק שני שאפי' אמרה אתן כו"כ לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומצי הדר בה משום דגבי שכ"מ בעידנא דהויא לנדריה למיחל ולקיים אותה שעה כבר מת ונעשה חפשי מן המצות אבל אי לא הדרה בה הגם שאמרה בפירוש שהמתנה לאחר מיתה הויא מתנה מטעם שדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו, וכן ראיתי להרב בני משה בתשובה הנזכרת לעיל דסובר דבשכ"מ הגם שאמר בפירוש שנותן לאחר פטירתו מתנתו מתנה, וחלק על הרב כרם שלמה ודחה דבריו מהא דהמרדכי הנז' דסימן תרכ"ד ותרכ"ה שמבואר בדבריו שאף שציוותה האלמנה ואמרה בפירוש שאחרי מותה יקחו הקהל כל מה שיש לה בחדרה הויא מתנה אי לא הדרה וכן הוכיח כן מתשובה אחרת ע"ש, אכן כל זה הוא בשכ"מ דכל מתנותיו הוא לאחר מיתה בזה הוא שתקנו חכמים דמתנתו מתנה באומר אחר מותו משום טרוף דעתו קיימו דבריו אבל במתנת בריא כהאי גוונא שאחר מותו הרי זה בכי יותן לפלוני כו"כ כנ"ד שאמר שאם ימות יותן להקדש כו"כ תבנא לדיננא לדברי הרשב"ם שכתבנו לעיל לשוני דכתב שאין מתנה לאחר מיתה דבההיא שעתא אין לו חלק בהם וכמ"ש הרד"ך שאין דבריו קיימים מפני שבשעת חלות הנדר בטל רשותו מממונו ונכנס לרשות היורשים ואין בידו ליתן אחר מותו וכן מסיק הרב בני משה בתשובה שם וז"ל ונמצא הדבר ברור דאין מתנת בריא לאחר מיתה בין בקנין ובין בלא קנין ע"ש, הרי אפי' בקנין אם מקנה לו בפירוש לאחר מיתה אינו קינה ואינה מתנה, ואני הד"ך אומר שכן מוכח מהש"ס דפרק יש נוחלין דף קל"ו ע"א דבעי הש"ס התם בהקנאה מאי אי פליג ר' יהודה ומצריך לומר מהיום ורבי יוסי סובר זמנו מוכיח עליו ואינו צריך לכתוב מהיום ע"כ, הרי לך דגם בהקנאה טעמא דרבי יוסי משום דזמנו מוכיח עליו הא ליכא זמן וליכא מהיום הגם דהיא בהקנאה אינה מתנה וטעמא ודאי משום דמקנה לו לאחר מיתה ואין לו כח אז להקנות הרי לך דגם בקנין לא מהני, ועוד כיון שהוא אומר אם ימות הרי הוא בכי יותן להקדש כיון שעיקר הקנאתו היא לאחר מיתה א"כ דקיניה גרע משכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת שאין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה כדאית' בפרק יש נוחלין דף קל"ה ע"ב ובפרק מי שמת דף קנ"ב ופסקה מרן בחומ"ש סימן ר"ן סעיף י"ח ע"ש, ובשכ"מ פסק מרן סעיף י"ח אם ייפה כחו בכתיבה הויא מתנה ע"ש, ובמתנת בריא פסק שם בסעיף כ"ג שאין נותנים לו אפי' במייפה כחו הרי לך דבמתנה בקנין גרע טפי הבריא משכ"מ והטעם כתב רשב"ם ז"ל שם דף קל"ה ע"ב ד"ה והוא מפרק לה וז"ל והוא מפרק לה להך דיוקא במייפה כחו ומיהו בריא אע"ג שמייפה את כחו כענין זיכוי שכ"מ דקאמר תנו אף כתבו אפ"ה אין כותבין ונותנים לאחר מיתה דבבריא אמרינן דמשום דדבריו אינן ככתובים הוצרך לזכות לו בשטר ולא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה עכ"ל ע"ש, ועי' לקמן מה שאכתוב בזה אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך:
אלא דלפי דרך זה נמצא שהעדיפו מתנת שכ"מ באמירה בעלמא שאומר שהוא נותן מתנה לאחר מותו יותר ממתנת בריא בקנין לאחר מותו וזה באמת לא מצינו, וראיתי להרב בני משה שם בתשובה הנזכרת לעיל שהקשה קושיא זו משם הרב בית דוד בחומ"ש סימן קל"ב וכתב על זה הרב בני משה דלא קשה ולא מידי דעיקר מתנת שכ"מ היא לאחר מיתה וקיימו חכמים את דבריו וזה עיקר תקנתם דתקנו דמתנת שכ"מ אף שהיא לאחר מיתה ובבריא ליתא אפי' בקנין תקנו חז"ל דתהני כדי שלא תטרף דעתו עליו ואולם לא תקנו חז"ל אלא דוקא דמקניא בקנין בבריא מעכשיו לאפוקי וכו' עש"ב שהביא דברי הרא"ש בתשובה שמפורש בדבריו כן ע"ש, ואפשר לומר הטעם משום דשכ"מ מחמת חולשת גופו וחולשת שכלו אין בכחו לחשוב מחשבות ולבחור לשון דמעלי כפי הדין דהיינו שיאמר במתנתו מהיום ולהכי משום שלא תטרף דעתו עליו חשבוהו כאילו אמר מהיום ולאחר מיתה דבבריא מהני ליה, איך שיהיה נמצינו למדין לפני חכמים דמתנת בריא אפי' בקנין כנ"ד כיון שלא נתן אלא לאחר פטירתו מן העולם אותה שעה אין לו בממונו כלום שכבר נכנס תחת היורשים ואינו יכול ליתן ממון אחרים ולהכי אין במתנתו כלום כאשר הוכחנו במישור מדברי רז"ל:
ואחר ההתבוננות נראה דכל זה איננו שוה לענין נדון שאלתנו דקושטא קאי דאי משום הא המתנה קיימת הגם שנתן המתנה לאחר מיתה כמ"ש בשטר המתנה אם ימות והוא ממה שכתב מרן ז"ל בחומ"ש סימן רנ"ח סעיף א' וז"ל שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו וכו' לפיכך אע"פ שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה והוי כאילו כתב לו מהיום ולאחר מיתה ע"ש, ובסימן רנ"ז סעיף ו' כתב מרן וז"ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי היא כמתנת שכ"מ שמשמע דברים אלו שאע"פ שקנה הגוף מהיום ואינו יכול לחזור בו אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאח"מ עכ"ל, וא"כ גם בשטר שאין כתוב בו מהיום אבל כתוב בג זמן הוי ככתוב בו מהיום וקונה הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה, עוד כתב מרן שם בסימן רנ"ח סעיף ב' וז"ל וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפי' אין בו זמן עכ"ל, הרי לך שאם בשטר כתוב זמן הנתינה או אפי' אין בו זמן אם יש בו קנין הגם שהמתנה היא לאחר מיתה מ"מ כיון דכתוב בו זמן או קנין הוי כמהיום ולאחר מיתה דקימ"ל שזוכה הגוף מהיום ואוכל פירות לאחר מיתה ומתנתו מתנה קיימת וא"כ בנדון דידן נמי דאית ביה תרתי לטיבותא שכתוב בו זמן, ועוד כתוב בו קנין מתנתו קיימת אי בעית אימא משום זמן, ואי בעית אימא משום קנין אלא דצריך להתבונן בדברי מרן ז"ל שמתחילה כתב בסעי' א' וז"ל בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בשטר קנין כיון שכתוב זמן וכו' משמע דגם שכתוב קנין מצריך שיהיה כתוב בו זמן ובסעי' ב' כתב אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן, ועוד קשה לן במש"כ בסעי' א' בין שלא היה בו קנין וכו' שאם אין בו קנין במאי קנה, הא מתנת בריא קיימא לן דצריכה קנין וצריכין אנו לומר כמו שפירש הסמ"ע והעתיק דבריו באר היטב שם בסי' רנ"ח ס"ק א' וז"ל פי' שטר מתנת בריא והא דמסיק בין שלא היה בו קנין, כאן מיירי דכתב לו בשטר שדי נתונה לך לאחר מיתה וכו' דבשטר כזה קונים גם בבריא וקמ"ל דאע"ג דכתב שדי נתונה לך לאח"מ ולא כתב מהיום ולאח"מ ואין קנין ושטרא לאח"מ אפ"ה כיון דכתב בו זמן קנה הגוף מהיום, ואין יכול לחזור בו והפירות קנה לאחר מיתה, דאל"כ למה כתב בו זמן וכדמסיק ומדסתמו הפוסקים משמע דס"ל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחילת השטר או בסופו עכ"ל הסמ"ע, א"כ הרי פירושה שלא היה קנין ר"ל קנין סודר אבל מ"מ הוא שטר הקנאה דהיינו שדי נתונה לך, וא"כ ודאי מש"כ הש"ע בתחילת דבריו בין שהיה בשטר קנין ר"ל בשטר מפורש שקנו מיניה בקנין סודר ואפילו הכי מצריך זמן, ולכן צריכין אנו לפרש דברי מרן דהא דכתב כיון שכתב בו זמן וכו' קאי אדסמיך ליה על מה שכתב בין שלא היה בו קנין דר"ל שלא היה בו קנין סודר בזה הצריך כתיבת זמן, ואחר כך כתב בסעי' ב' וכן אם יש קנין דר"ל קנין סודר קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן, וכן הוא באמת לשון הטור ע"ש:
נמצינו למידין שמתנת בריא בין בהקנאה דהיינו שדי נתונה לך לאחר מיתה וכתב בשטר זמן בין בשטר בקנין סודר הגם שאין כתוב זמן קונה הגוף משעת הנתינה והפירות לאחר מיתה כדין בריא שנותן מהיום ולאחר מיתה דפסק מרן בסימן רנ"ז סעיף ו' ע"ש, ולא תיקשי לך מהא דפסק מרן בסימן ר"ן סעיף כ"ג וז"ל בריא שאמר כתבו מנה לפלוני ומת אין נותנין אפי' במייפה כחו וכתב רשב"ם בפרק יש נוחלין דף קל"ה ע"ב ד"ה והוא מפרק לה הטעם וז"ל דבבריא אמרינן משום דדבריו אינם ככתובים הוצרך לזכות לו בשטר ולא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דמשמע הא אם הוא חי כותבין ונותנין ותיקשי לך הא מתנת בריא אינה אלא בשטר הקנאה או בקנין סודר אגב קרקע במטלטלין ואי הכי הויא מתנתיה מתנה כדאמרינן הכא דיש לומר דשם מיירי בלא קנין כלל אלא משום דאייתינן עלה משום מצוה לקיים דברי המת הגם דליכא שום קנין וכמו שכתב הטור סימן ר"ן בשם ר"י והרמ"ה ע"ש ותחי נפשך, ודע מדסתם מרן בש"ע שכתב שטר מתנה וכו' שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי וכו' הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו וכו' מדסתם דבריו משמע שאין צריך שנדע שציוה הנותן לכתוב הזמן אלא אפי' לא ציוה אלא לכתוב בסתמא והסופר והעדים כתבו השטר עם הזמן כמו כל השטרות שלנו שבסוף השטר אנו כותבין והיה זה בפנינו בכו"כ פ' לחדש בשנה פלונית סגי בזה ואמרינן ביה זמנו מוכיח עליו והיינו משום דס"ל למרן כמ"ש הרשב"א בסוף דבריו הביאו רבינו ב"י כאן בסימן רנ"ח וז"ל ואת"ל שאפי' לא אמר לעדים לכתוב בו זמן אלא שכתבו הם הזמן מעצמן התם הוא לפי שהוא ציוה לעשות לו שטר ומן הסתם יש לו לדעת שיכתבו בו זמן וכו' ע"ש וכן כתב מור"ם שם וז"ל או שציוה לעדים לעשות לו שטר מעליא, וכן מצאתי להרב מהר"א ששון בתשובותיו בסימן קנ"א שדן את הדין וזיכה את הזכאי מכח שהיה כתוב בשטר זמן וז"ל ומ"מ אני אומר כדי דלא אתינא ריקם ריקם אמינא דלענ"ד דבנ"ד כיון דאיכא זמן כתוב בצוואה הזאת א"כ נימא זמנו מוכיח עליו והו"ל כאומר מהיום ולאחר מיתה וקניא לכ"ע וכתב שם באותה תשובה דמהריב"ל סובר דל"א זמנו מוכיח עליו אלא אם יהיה השטר בקנין ע"ש, מעתה בנ"ד דאית בשטר קנין ויש בו זמן אליבא דכ"ע אמרינן זמנו מוכיח עליו דמתנתו כמהיום ולאחר מיתה ועוד שמדברי הרמב"ם ומרן ז"ל קרו בחיל שאם יש קנין אין צריך זמן בכאן סימן רנ"ח סעיף ב' כמ"ש משום דסתם קנין לכתיבה עומד וכל קנין מעכשיו הוא כמו שסיים מור"ם בכאן וא"כ בנ"ד שיש זמן וקנין נימא הכי דקנה הגוף מהיום והפירות של קרקע וכן תשמיש הכלים עדין ברשות הנותן עד לאחר מיתה וכמ"ש הרב נודע ביהודה במהדורא תניינא סימן מ"ז והביאו הרב פתחי תשובה בסימן רנ"ח סוף ס"ק א' וזה לשונו ועוד דאיזה סברא יש לחלק בין שדה למטלטלין דכי היכי דבשדה י"ל דקנה הגוף מיד והפירות לאחר מיתה גם במטלטלין יש לומר כן דכמה מטלטלין העשוין להשכיר וגם תשמיש הכלים כל ימי חייו עכ"ל ע"ש וכן יש לומר גם בנדון דידן שיש קרקע ומטלטלין נימא הכי:
ואל תסתור דברינו אלה מהא דכתב מור"ם שם בהגהה בסימן רנ"ז סעיף א' וז"ל המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו וכו' לא קדיש כלל דהא אי אפשר לומר גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, דהא קא אכיל פירות של הקדש עכ"ל ע"ש. והרואה בהרב פתחי תשובה שם ס"ק א' יראה בעיניו שכתב משם רבינו עקיבא איגר זיע"א דהרשב"א שהוא מאריה דהאי דינא מיירי רק בהקדש בדק הבית דהיניקה אסור (ומדדחק עצמו לאוקומי בהקדש בדק הבית ולא אוקמה אפילו בהקדש בזמן הזה וכגון שהקדיש לס"ת וכיוצא משמע דגם בס"ת אין בו איסור), מה שאין כן בהקדש דידן דהיינו בהקדש לעניים לכ"ע קדוש ואינו יכול לחזור וכו' דמה בכך אם ינקי הפירות מהקדש עניים וכו' ע"ש מה שסיים והיינו טעמא שאין כאן איסור אלא משום גזל עניים (ואי משום הא יעשה חשבון עם העניים כדאיתא במסכת שביעית פ"ה מ"ג דקתני ואם לאו יעשה חשבון עם העניים ע"ש) אבל אין בהם קדושה כלל וכמו שכתב מורם גופיה ביו"ד סי' רנ"ט סעי' א' וז"ל דאין הצדקה כהקדש ומותר ליהנות ממנה עכ"ל ע"ש, (ר"ל הגם שערין לא הגיעו ליד העניים עי' בספר מצות השם מצוה שנ"ט ש"ס ע"ש), ונ"ל דראיה לזה ממ"ש פרק ה' דפאה מ"ד בעה"ב ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו יטול מתנות עניים וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם, ונ"ל דגם משום גזל לית ביה בנ"ד דכיון דהנותן לא נתן אלא אדעתא דינקי פירותיו מקרקע שנותן לס"ת אדעתא דהכי נתן מתחילה והוי כאילו התנה מתחילה על כך והא דהקנה הגוף מהיום אינו אלא כדי שלא יוכל למכור לאחרים שכבר זכו בו מקבלי המתנה:
וראיתי להרב בעל ספר פעמוני זהב להרה"ג כמהר"ר רפאל אנקאווא זצ"ל שכתב בסימן רנ"ז סעיף הנז' שהרב קצות החושן מפרש גם דברי מור"ם הנז' בהקדש בדק הבית מיירי וכן סיבב הולך הרב מהר"י בן ואלוד זיע"א בספרו ויאמר יצחק בחומ"ש ע"ש, ונ"ל דכיון שדברי מור"ם מסופקים ודברי מי שסותר מבוררים ומוכרחים בראיות נכונות כמ"ש הכי נקטינן שבהקדש של זמן הזה מתנתו מתנה, ועוד נ"ל שנ"ד כיון שהוכחנו שמכח הזמן והקנין סודר שכתוב בו הו"ל כאומר מהיום לכן נראה כיון שגזר אומר אם ימות הרי הוא בכי יותן לס"ת ולכתבי הקדש הו"ל כנותן מתנה מהיום אם מתי ואם נתקים התנאי הויא מתנה למפרע כדאיתא בפרק מי שאחזו גיטין ע"ב שאם אמר הרי זה גיטך אם מתי הרי זה גט וקאמר בש"ס אמר אביי אם מתי שתי לשונות משמע, משמע כמעכשיו ומשמע כלאחר מיתה אמר לה מהיום כמאן דאמר לה מעכשיו דמי לא אמר וכו' ולכן אם אמר מהיום אם מתי הו"ל תנאה ואם נתקיים התנאי דהיינו שמת הרי נתקיים התנאי והוי גט מתורת ודאי וא"כ בכותב נכסיו לאחר נמי אם אומר שדי נתונה לך מהיום אם מתי הוי תנאה ואם מת נתקיים התנאי ונקנית לו למפרע מאותו זמן הגוף ופירות וא"כ כיון דקיימ"ל כרבי יוסי דאמר בב"ב דף קל"ו דאין צריך מהיום דזמנו מוכיח עליו שהוא מהיום כמאן דכתב מהיום אם ימות והרי נתקיים התנאי ונקנה הכל למפרע להקדש ס"ת בנ"ד ואה"נ דמזמן השטר נאסר על הנותן שלא למשתמש בנכסיו דכל שעה חיישינן לשמא ימות מאותה נסיעה ונמצא נקנה להקדש למפרע:
וכן נמצא כתוב בספר הרב פעמוני זהב הנ"ל בחומ"ש סי' ר"ן שכתב וז"ל אלא שראיתי להרב משי"ח וכו' שנסתפק בספק זה בצוואה שכתוב בה מעכשיו אם מתי ובתר פשיט לה דאין זה אלא מתנת בריא על תנאי שנותן מעכשיו אם ימות ולכשימות נקנית המתנה למפרע משעת הנתינה וכו' ע"ש. הרי לך בהדיא דבמתנת בריא מהיום אם ימות בקנין אם נתקיים התנאי כנ"ד הויא מתנה למפרע וא"כ נ"ד אינו ענין למש"כ מורם בסי' רנ"ז סעי' א' הנז':
עוד נ"ל שכיון שאנו דנים לפני חכמים שמכח הזמן והקנין הוי כאומר נכסי מהיום לפלוני אם מתי, אין חילוק בין אומר נכסי לפלוני מהיום אם מתי ובין אם מתי, מהיום נכסי לפלוני כי הכל אחד, וראיה ממה שמצינו להרב מהר"א ששון בתשובותיו בסי' מ"ב שאחר שהעתיק דברי הריטב"א כתב וז"ל ולמדנו מדבריו אלו כפי מה שנראה דלא שאני לן בין אומר לאחר מיתה מהיום לאומר מהיום לאחר מיתה דהכל הוי מהיום ולאחר מיתה וכו' ע"ש, הכא נמי בנדון דידן נימא הכי ודוק:
ועדין אנו צריכין למודעי אם צריך להגיע שטר המתנה ליד מקבל מתנה קודם מיתת הנותן או אין צריך בנ"ד ששטר מתנה נמצא דעדין ביד הסופר ולא נמצא ביד גזבר של עיר אם דבר זה גורם לביטול המתנה אי לא הנה מצינו למרן ז"ל בסימן רמ"ג סעיף י"ב שכתב וז"ל שטר שכתוב בו שנתן קרקע בקנין לפלוני אע"פ שלא בא שטר זה ליד המקבל מתנה אלא לאחר מיתת נותן קנה עכ"ל ובאר הרב באר הגולה אות ע' שמשעת הקנין כבר זכה, וזכין לאדם שלא בפניו ואפי' הוחזר השטר ליד הנותן בשביל זה לא נתבטלה המתנה וכחכמים דפליגי ארשב"ג וכו' וכן פסק הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פרק ח' הלכה י"ח וז"ל אל תטעה וכו' אלא כשאר המתנות הבריאים שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו עכ"ל הרי לך בהדיא שלא הצריך הגעת השטר ליד המקבל אם קנו מידו של נותן וכן כתב מרן סימן ר"ן סעיף ט' וז"ל בד"א וכו' הרי היא כשאר מתנת בריא שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה ע"ש, והגם שמצינו שכתב הסמ"ע בסימן רנ"ח ומביאו הרב באר היטב שם ס"ק ג' שכתב וז"ל לשין הטור כשהגיע השטר לידו ותמה על מור"ם דכתב על זה דכל קנין מעכשיו הוא וכו' דמשמע דקניהו משעת קנין ע"ש, הרואה יראה ברבינו ב"י בספרו הגדול שתמה על הטור בזה וז"ל ומ"מ יש לתמוה כיון דאיכא קנין מה צריך כשהגיע השטר לידו ע"ש, (עיין בספר שערי צדק בשער ג' סימן ה' והוא תשובות הגאונים שנדפסו בשנת תקנ"ב) וע"פ תמיהתו השמיט בש"ע מה שכתב הטור כשהגיע השטר לידו וכתב קונה מיד אפי' אין בו זמן משום דס"ל דאין צריך בזה שיגיע השטר לידו כיון דיש קנין בשטר וכמ"ש בסימן רמ"ג ע"ש:
ונ"ל דגם לדעת הסמ"ע שהסביר לן דעת הטור דמשום שהזכיר במתנה זו לאחר מיתה להכי צריך שיגיע השטר לידו ע"ש, נ"ל דהיינו דוקא כשאין זמן בשטר אבל כשיש זמן גם הטור מודה שאין צריך שיגיע שטר לידו וכמ"ש הוא ז"ל בפרישה וז"ל ומיהו כי כתב מהיום וגם יש קנין בשטר או זמן עם הקנין נ"ל דקנה ליה ממש משעה ראשונה שנכתב השטר וכו' וא"כ כל קנין מעכשיו לקני לגמרי וכו' ע"ש, וא"כ בנ"ד דאיכא קנין וזמן אפילו לא הגיע השטר ליד הגזבר או לפרנס בית הכנסת שהקדיש לה ס"ת קנה ההקדש, ועוד יש לומר שהסופר שהונח בידו השטר הוא זוכה להקדש דזכין לאדם שלא בפניו ועוד דאמרינן ביה יד הקדש אנן דלאו דוקא אם הוא גזבר כרב יוסף דפרק שור שנגח דף ל"ו ע"ב עי' רש"י שם וכמ"ש מרן מלכא בספרו אבקת רוכל סימן פ"ג ע"ש דסובר אדם חשוב נמי מהני, ועוד דשאני הכא בנ"ד דגם הסופר יש לו חלק בראש בס"ת ובכתבי הקודש לקרות בהם או לשמוע תורה מס"ת ולהכי הוי כמקבל מתנה שכבר הגיע שטרא לידיה דהא מהאי טעמא שיש לו חלק בו אמרינן בפרק חזקת הבתים דהאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר משום דנוגעים בדבר ואין כשרים לדון דניחא להו וכו' וא"כ כיון שהגיע שטר לידם והם יש להם חלק בו זכו להקדש ואין הנותן יכול לחזור בו, ועי' בחומ"ש סימן ז' סעיף י"ב וסימן ל"ז סעיף י"ט:
אחר כך ראיתי להרב בני משה בהל' זכיה ומתנה סימן א' שהעתיק לשון הרמ"ה בחידושיו שכ' וז"ל וכבר אפסיקא הלכתא כר' יוסי וכו' אבל שטר שאין בו זמן אע"ג דכתוב בו קנין צריך מהיום ואע"ג דכתיב מהיום נמי לא קני אלא מעידנא דמטי שטרא לידיה או דמייתי ראיה מעידנא דקנו מיניה עכ"ל הרמ"ה ומזה יצא הרב בני משה לדון ולומר דודאי כולהו סב"ל דאף בשטר דמהיום ולאחר מיתה אין צריך להגיע שטר ליד המקבל וכו' ומש"כ הטור וכן הרמ"ה דלא קני אלא מעידנא דמטי שטרא לידיה היינו בשטר שאין כתוב בו זמן ולהכי לא קני שטרא עד דמטי לידיה דאי לא מהיכן נדע באיזה יום קנו ואין הכי נמי דאי מייתי ראיה מאימת קנו מיניה קני מההוא זמנא אע"ג דלא מטי שטרא לידיה ולפי זה הזמן אינו אלא לראיה שנדע באיזה זמן קנו מיניה וכיון דאיכא זמן ידעינן זה ולא בעי שיגיע שטרא לידיה, ולפ"ז יוצא לנו אליבא דכ"ע גם לדעת הרשב"א דבעי שיכתוב הוא בעצמו הזמן או שיצוה על זה לעדים היינו דוקא בשטר דלית ביה קנין סודר הוא, דזמנו הוא דמוכיח עליו שהמתנה מהיום בזה הוא דמצריך רבו של הרשב"א לכתוב הוא בעצמו הזמן או לצוות עליו לעדים אבל בשטר שיש בו קנין סודר דקניינו מוכיח עליו שהוא מיום הקנין אין צריך זמן אלא לראיה שבזה נדע באיזה זמן היה הקנין ולהכי אף אם העדים מעצמם כתבו הזמן כמו שאנחנו עושים בשטרות שלנו שאנחנו כותבים בסוף השטרות והיה זה בפנינו בכו"כ וכו' בזה אליבא דכ"ע סגי בהכי ודוק, וכיון דאיכא קנין ואיכא זמן הכל מוכיחין שהמתנה מהיום בנ"ד, ולפי מה שנתבאר שמתנת בריא בקנין סודר שיקנה לאחר מיתה קונה הגוף מהיום אפי' אין בו זמן דכל קנין מעכשיו הוא ואפי' לא הגיע השטר ליד המקבל אלא לאחר מיתה של הנותן א"כ צריכין לומר הא דכתבנו לעיל משם רשב"ם בפרק יש נוחלין דף קל"ה דכתב ומיהו בבריא אע"ג דמייפה כחו וכו' דאין שטר לאחר מיתה היינו דוקא בשטר הקנאה דהיינו שכותב לו שדי נתונה לך בזה הוא דאמרינן דאין שטר לאחר מיתה וג"כ אין בו זמן או אפי' יש בו זמן אלא שלא הגיע השטר של הקנאה ליד המקבל דבשטר הקנאה כ"ע מודו דצריך שיגיע השטר ליד המקבל קודם שימות הנותן וכן מש"כ לעיל משם הרב בני משה דכתב בין בקנין בין בלא קנין היינו בקנין הקנאה בלא זמן ולא דברו בקנין סודר ועי' באר היטב בסימן רנ"ח ס"ק א' ע"ש:
ותדע ותשכיל שאין לגרוע כח מתנה זו משום מה שאמר בסילוק אביו לשון יקח שהרי גזר אומר שאברהם אביו לא יקח מהירושה שלו כ"א צ'ורו אחד וכו' ולשון יקח לא מהני במתנת בריא כדפסק מרן הש"ע בסימן רנ"ג סעיף ב' ג' הבאנו לעיל דבריו ז"ל ונמצא שלא הניח כלום ליורש והמתנה בטלה, בזה נראה לי שאין זה שוה לי ואין זה כלום שדוקא אם ירצה הנותן ליתן דבר מה לשאינו זוכה ורוצה לזכות לו בלשון הזה הוא דלאו כלום אבל בנ"ד שמן הדין הירושה היא של אביו מן התורה אלא דזה הבן רוצה להפקיע ירושת אביו ומתחכם שלא תהיה הפקעה במכל וכל ומניח מעט מזער שתתקיים בו הירושה לזה השאיר לו צ'ורו אחד ליקח לו בירושה ואינו מזכה לו הצ'ורו בתורת מתנה וזכייה שהרי קנוי הוא לו מתורת ירושה שזה מה שהניח אחריו ודידיה הוא שהוא היורש ולוקח בתורת ירושה ודוק:
ודע שאין לקיים ולחזק מתנה דנ"ד משום טעמא דמצוה לקיים דברי המת דהכי הוא מסקנת הש"ס בגיטין דף ט"ו ע"א וקיימא לן דמצוה לקיים דברי המת ע"ש ובדף י"ד פירש רש"י ד"ה דמת נותן וז"ל לאחר שמסרן לשליח מת ועדין המקבל חי הילכך משעת מיתת הנותן זכה בהם המקבל משום דמצוה לקיים דברי המת ואפי' היה בריא עכ"ל כבר מצינו שם בתוספות דף י"ג ד"ה והא לא משך דכתבו משם ר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש מתחילה לכך וכן פסק מרן בסימן רנ"ב סעיף ב' וז"ל מצוה לקיים דברי המת אפילו בריא וכו' ע"ש, ואף למש"כ הסמ"ע והש"ך שם דאם צוה ליורשים ליתן אמרינן ביה דמצוה לקיים דברי המת ע"ש ועי' בבאר היטב שם ס"ק ו' ע"ש, הרי בנ"ד לא צוה ליורשים ולא היה להם שום ידיעה כלל לכך לא שייך האי טעמא גם אין לדון נ"ד משום שהוא היה רוצה להרחיק נדוד כדין מי שמפרש בים או יוצא בשיירא והיוצא בקולר וכו' המוזכרים בש"ע סימן ר"ן סעיף ח' וז"ל המפרש בים וכו' כל אחד מארבעתם כמצווה מחמת מיתה והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמו וכו' ע"ש, נ"ל דלא דמי דהתם היינו טעמא משום שהוא דחוק וטרוד ומבוהל לצאת בשיירא שאין לו פנאי לעמוד ולברר דבריו וליתן מתנת בריא כדינו בזה הוא שאמרו שדינו כשכ"מ המצווה מח"מ אבל בנ"ד דשכיחי שיירות שהולכים ושבים ברצוא ושוב בכל שבוע ושבוע ללכת ואין לבו נחפז כל כך אין דינו כשכ"מ המצווה מח"מ, ועוד דהיוצא בשיירא היינו שהולך בדרך רחוקה כל כך וכן משמעות רש"י בגיטין דף ס"ה דפירש היוצא בשיירא למדברות ע"ש, אחר כך מצאתי למהרש"ך בח"ב סימן קס"ה שנשאל בכעין זה וז"ל ראובן שהתקין עצמו ללכת דרך אניה בלב ים להסתחר בארץ רחוקה וכתב צוואה בפנקסו וכו' שאם יקראנו אסון קודם חזרתו לארץ מולדתו יהיו כל נכסיו מחולקות בזה האופן וכו' ויקר מקרהו שנפטר שם תוך שתי שנים עכ"ל הצריך לענינינו, והשיב דאפי' אליבא דהרי"ף והרמב"ם דס"ל דהיוצא בשיירא וצוה הויא צוואתו כמצווה מחמת מיתה צוואה זו בטלה דאפי' לדידהו היינו כשמתו באותו דרך ולא הגיעו אל מחוז חפצם וכו' אמנם בנ"ד ראובן יצא מן הים ואחר שנתים נלב"ע לא עדיף משכ"מ שצוה ונתרפא דקימ"ל שצוואתו בטלה וכו' ועוד דהיינו דוקא היכא שבאותה שעה שמפרש בים או יוצא בשיירא צוה מה שצוה דיוצא דומיא בקולר וכו' אבל אם מה שצוה היו קצת ימים קודם שפירש בים אין בזה דין מצווה מחמת מיתה אלא דין מתנת בריא וכל שלא קנו מידו אין בדבריו כלום עיין שם:
וחזה הוית למרן מלכא בספרו הקדוש אבקת רוכל בסימן קכ"ד שנשאל גם כן בכעין זה באחד שהיה דר בצפת ת"ו ורצה לצאת לחו"ל וצוה בצוואתו בקנין ובזמן וכו' וכתב וז"ל ואין לומר דבנדון דידן קנה המקבל מתנה מפני שהוא רוצה לפרש בים או לצאת בשיירא וכו' משום דיוצא בשיירא היינו ביוצא למדברות וכמ"ש רבינו נסים וזה אינו מצוי ליושבים בעיר הזאת וכו', ועוד דההיא דמפרש בים או יוצא בשיירא ליתא אלא במפרש ויוצא בו ביום או ביום שלאחריו שאז הוא טרוד אבל עשרה ימים או ט"ו ימים קודם אינו בכלל זה ובשטר זה לא נזכר שהיה מזומן לפרש בו ביום שהרי כתוב שהיה רוצה ללכת לחו"ל וזה משמע קודם צאתו כמה ימים, ועוד שהיוצא מעיר זו אינו פורש בים עד חמשה או עשרה ימים, ועוד אפילו יהבינן ליה כל טענתיה לומר שזה היה לו דין מפרש בים, ומאי אהני ליה דאכתי המתנה בטלה מפני שיש בה קנין, ולא כתב בה שקנו ממנו כדי לייפות כחו דשמואל פ' אע"פ ובפ' מי שמת ופסקה הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה וז"ל מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין וכו' חוששין לה דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' ואין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטלה עכ"ל בתשובה וחתומים עמו ששה עשר רבנים מארי מאוותא ע"ש. והוי יודע דבנדון הנז' דמרן הקדוש לא מהני זמן שכתוב בו בתוך השטר אפילו למאי דקימ"ל כרבי יוסי דזמנו מוכיח, דזה אינו מועיל אלא במתנת בריא אבל מרן ז"ל מיירי לצד דנחשוב אותו כהולך בשיירא שדינו כשכ"מ ובשכ"מ הגם שכתב בשטר זמן לא הוי כמהיום שודאי שאין כוונתו ליתן אלא לאחר מותו לכך לא מהני זמן וכמו שכתב רש"י ז"ל בכתובות דף נ"ה ע"ב ד"ה לא גמר להקנותו אלא בשטר, וזה לשונו שמא להכי כתב בה קנין דלא גמיר להקנותו מתנה זו ע"י דברי שכ"מ שהן ככתובים וכמסורים דמי, אלא ע"י כתיבה וקנין כבריא, דסתם קנין לכתיבה עומד ושטר שכ"מ אינו קונה מחיים שהרי אין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה, ואפילו לרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הני מילי בבריא הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה דדעתיה לאקנויי גוף הקרקע מהיום ופירות לאחר מיתה אבל זה אין בדעתו ליתן בחייו כלום וכיון דמת תו לא מצי לאקנויי מידי דהא ליתיה דליקני ניהליה וכו' ע"ש:
ואם כנים וזכאים אנחנו בדיננו זה שאמרנו שזמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי והוי ליה כאילו כתוב בשטר זה מהיום אם ימות דהוי תנאה והרי נתקיים התנאי או דהוי כאומר מהיום ולאחר מיתה וכדכתבנו, על כן אני אומר אפילו אי לא הוה קנין במתנה זו דידן והגם שהיא מתנת בריא הכא בנ"ד זכה הזוכה במתנה דהיינו ההקדש והיורשים חייבים לשלם נדר והקדש אביהם משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כדאיתא בקדושין דף כ"ח ע"ב ובכמה דוכתי דדרשינן בפיך זו צדקה, וכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וכיון שזכה ההקדש נתחייבו היורשים לשלם הגם שמת הנידר ומנא אמינא לה, מהא דאיתא בערכין פרק א' דף וא"ו והכי איתא שם הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך וכו' ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב ע"כ לשון המשנה ובש"ס פריך ר' יוסי אומר ותנא קמא מי קאמר דלא, אלא בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי ופירש רש"י דודאי נדרו נדר והקדשו הקדש ומעריך את אחרים וכו' כי פליגי באם הזיק וכו' וקאמר רב יוסף במלוה ע"פ גובה מן היורשים קא מיפלגי תנא קמא סבר מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ורבי יוסי סבר מלוה ע"פ גובה מן היורשים, רבא אמר דכ"ע מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין, והכא במלוה הכתובה בתורה קא מפלגי וכו' ע"ש. וצריך להתבונן דמאי שנא נודר ומקדיש דהקדשו הקדש ומאי שנא נזק דפליגי ביה, וראיתי בתוספות שם בד"ה כי פליגי שנתקשו בזה, ותירצו משום דהקדש חל מיד וכן נודר ומעריך חל מיד ולהכי הגם שהמקדיש והמעריך והנודר אינו בעולם גובה מן היורשים ע"ש, ועדין לא ידענו טעמא דלמה לזה חל חיובו מיד והיזק לא חל חיובו מיד דאידי ואידי נראה ששעבודו מדאורייתא וצריכין אנו לומר משום דהקדש ונדר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לכן מיד חל עליו לשלם כדכתבינן לעיל ולהכי אף שמת שהרי גוסס היה ויוצא ליהרג ישלמו היורשין. נקטינן מהכא בין לרב יוסף בין לרבא בנודר ומעריך ומקדיש לכ"ע נתחייב מיד וגובה מן היורשים וכ"ש למאי דקימ"ל כמ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשים גם בהיזק חייבים היורשים לשלם וכמו שפסק מרן מלכא בחומ"ש סי' ק"ז סעי' א' וז"ל מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהם וכופין אותם על כך וכו' הילכך כופין אותם לפרוע וכו' ואפילו היא מלוה ע"פ אף מהמטלטלין וכו' דלפ"ז גם אם תמ"ל שהנודר לצדקה לא הוי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מ"מ הוי דיניה כמזיק דקימ"ל כר' יוסי דמלוה ע"פ גובה מן היורשין כדאמרן וכן פסק הרמב"ם ז"ל הלכות נזקי ממין פרק י"ב הלכה כ"ב וז"ל מי שהיה חופר ברה"ר בור ונפל עליו שור והרגו פטור, ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור עכ"ל והיינו כר' יוסי דס"ל דאם הזיק חייב ואע"ג שבש"ס בערכין הנז' אוקמה בדייתבי דייני אפומא דבירא ע"ש היינו למ"ד מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין אבל למ"ד גובה אין צריך לדחוקי נפשין בהכי, ולהכי הרמב"ם ז"ל מסתם לה סתומי וכן כתב הרב המגיד שם וזה לשונו והאוקמתות שנאמרו עליהם שם היינו אליבא דמ"ד מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ואין הלכה כן, כמו שיתבאר בפרק י"א מהלכות מלוה ולוה עכ"ל ע"ש, וא"כ אף אם תימצי לומר שדין נדר כדין מזיק הרי קימ"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשין משום דקימ"ל דשעבודא דאורייתא וכ"ש לפי מה שהוכחנו דבנדר והקדש אליבא דכ"ע חל הנדר מיד וגובה מן היורשין ומוכח מהש"ס שהעמיד האי מתני' דהחופר בור ברה"ר דחייבה היורשים לשלם לבעל השור בדייתבי דייני אפומא דבירא למ"ד מלוה על פה אינה גובה מן היורשים א"כ משמע דלמ"ד גובה מן היורשין אפילו לא הועמד בדין ומת גובה בין בהזיק בין בנודר ומעריך ומקדיש, ואי קשיא לך מהא דאיתא שם בערכין בפרק חמישי דף כ' ע"א אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין ופריך בש"ס ש"מ מלוה על פה גובה מהיורשין ומשני שאני הכא דמלוה כתובה בתורה היא וקאמר א"כ ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ומשני הכא במאי עסקינן בשעמד בדין עוד שם קאמר הש"ס על הך בבא דקתני מתני' בסיפא האומר ערכו של פ' עלי מת הנודר והנידר יתנו היורשין ע"ז קאמר בש"ס מאי ניהו שעמד בדין היינו רישא דאמרן לעיל וכו' ע"ש, הרי דקאמר שאין היורשין חייבים אלא כשעמד הנודר בדין ונתחייב עי' פירוש רש"י מה שהטעים לנו פירושו בזה, אין בזה קושי דכל כהאי נבגא דברכתא היא שכל שקלא וטריא דש"ס אינו אלא אליבא דמ"ד מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין הוא דאיצטריך הש"ס לאוקומי בשעמד בדין כהא דפרק קמא שהוצרך לאוקומי מתני' דחופר בור ברה"ר וכו' הכי בדייתבי דייני אפומא דבירא והיינו בשעמד בדין וסוגיין דהכא כסוגיין דהתם אזלא אבל למ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשין אין צריכין לאוקמה בשעמד בדין וכל זה נראה שהוא פשוט שהנודר ומת אפי' לא עמד בדין יגבה מן היורשין וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל הלכות מלוה ולוה פרק י"א הלכה ד' וז"ל כל מלוה גובה אותה מן היורשין וכו' ומלוה על פה גובה אותה מן היורשים וכו' ע"ש וכתב הרב המגיד שם וז"ל דעת הרב כדעת ההלכות ושאר פוסקים דשעבודא דאוריי' וכו' עש"ב, ומשום הכי אם מת הנודר יתנו היורשים משום דאשתעבד נכסוי ואפי' לא עמד בדין וכ"ש הוא במלוה הכתובה בתורה כהאי דהנודר וכיוצא בו אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל הלכות ערכין וחרמין בפרק א' הלכה כ"א שכתב וז"ל האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשים חייבים שנאמר והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן עמד בדין יתנו היורשים עכ"ל, וקודם ההתבוננות בדבריו ז"ל לכאורה דבריו תמוהים עם כל מה שכתבנו וערכנו לפניך קורא נעים שהרי הוכחנו מן הש"ס דפ"ק דערכין ומן התוס' ומן הרמב"ם בעצמו הלכות נזקי ממון בפרק י"ב הלכה כ"ב ומהרב המגיד ומדברי הרמב"ם בהל' מלוה ולוה פרק י"א הלכה ד', גם מדברי הרמב"ם בעצמו בהל' ערכין באותו הפרק עצמו הלכה י"ד שכתב וז"ל זה שיוצא ליהרג שהעריך אחרים או נדר דמיהם או הזיק חייב לשלם וגובין הכל מנכסיו עכ"ל, הרי שם מיירי בדלא עמד בדין שהרי פלוגתא דת"ק ורבי יוסי בדלא עמד בדין דאם עמד בדין גם ת"ק מודה לרבי יוסי כדמוכח ממתני' דב"ק דחופר בור ברה"ר דחייבים היורשים לשלם גם לת"ק משום דמיירי בדייתבי דייני אפום בירא והכא דפליג אדר"י משום דמיירי שמת קודם שעמד בדין ואפ"ה קאמר ר"י דקימ"ל כוותיה שחייבים לשלם היורשים אפי' לא עמד בדין וגם הרמב"ם מדסתם לה סתומי וכ' חייב לשלם סתם משמע אפי' לא עמד בדין גובין מנכסיו וא"כ למה בהלכה כ"א כתב דבעינן שעמד בדין, ועוד דלמה באמת צריך העמדה והערכת כהן שגזר אומר הרמב"ם ז"ל שאם מת קודם שיעמוד בדין שהוא העמדה והערכת כהן אין היורשין חייבים, הרי בפרק קמא דף ו' ע"ב פריך הש"ס על מתני' דקתני הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך פריך הש"ס בשלמא גוסס לא נידר דלאו בר דמים הוא ולא נערך דלאו בר העמדה אלא יוצא ליהרג בשלמא לא נידר דלאו בר דמים הוא אלא נערך אמאי לא ומשני וכו' ע"ש, הרי דיוצא ליהרג הגם דלא נערך באמת מ"מ כיון שהוא בר הערכה בעודנו חי הגם שמת בלא הערכת כהן חייב המעריכו בערכו אלא מטעמא אחרינא סבר ת"ק שאינו נערך משום גזירת הכתוב כל חרם לא יפדה הא אדם דעלמא הגם שמת קודם שנערך מחוייב המעריכו בדמי ערכו, אלא דלזה יש לומר דלעולם בעינן שיעריכו הכהן ויעמוד לפני הכהן ויעריכו במעשה ואז יתחייב המעריכו בדמיו ובפרק קמא הכי פריך הש"ס אלא נערך אמאי לא ר"ל אמאי מתני' פסיק ותני הכי שאינו נערך דמשמע שאינו נערך בשום צד משמע דלא משכחת בו שיערך כיון שהוא יוצא ליהרג הא משכחת לה כשהיה עומד שם הכהן באותו מקום ויעריכו כגון הא דקאמר הש"ס התם דף ז' בדייתבי דייני אפום בירא גם כאן משכחת לה הכי וא"כ אמאי פסיק ותני הכי שאינו נערך ומשני דבאמת הכא לא משכחת לה שיהיה נערך משום דכתיב כל חרם וכו' ודוק:
ואשר אנכי אחזה לי בזה הוא דלעולם הרמב"ם ז"ל אינו מצריך העמדת הנודר בדין לפני הדיינים כמו שהוכחנו מכל מה שכתבנו כיון דקימ"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים אלא שהוא ז"ל אינו מפרש כפירוש רש"י שפי' כשעמד בדין לפני הדיינים וחייבו אותו קודם מותו עי' פירוש רש"י אלא שיטה אחרת יש לו להרמב"ם בזה דמפרש שהאי העמדה בדין בדינו של כהן שכתוב בו (ויקרא כ"ז ח') ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג ידו יעריכנו הכהן ופירש רש"י בחומש והעמידו לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך ע"כ, הרי דגזרת הכתוב הוא שאינו חייב הנודר והמעריך עד שיעמוד הנערך לפני הכהן הגם שידוע לנו ערכו על פי התורה שחייבה כפי שניו אפי' הכי חיובו תלוי בהעמדת כהן ובהערכתו, וכמ"ש הרמ"ז בפי' על המשנה בערכין פרק חמישי על משנה זו דחומר בערכין מנדרים וז"ל דגזירת הכתוב היא שצריך הכהן לחייבו למה הדבר דומה לטומאת נגעים דגזירת הכתוב היא שהטומאה והטהרה ביד כהן והעתיק דברי רבותינו שבת"כ וז"ל יעריכנו הכהן בנין אב לכל הנערכין בין עניים בין עשירים שצריכין לעמוד בדין לפני כהן וס"ל להרמב"ם והרב דגזירת הכתוב היא כוללת לכל הנערכין ע"ש, ולפ"ז כוונת הש"ס דתירץ הכא במאי עסקינן בשעמד בדין ר"ל בדינו של הכהן שנערך והועמד לפני הכהן ולהכי מפרסמא מילתא ומשום הכי הוי כמלוה בשטר וגובה מיורשים, אלא דעדין קשה לפי שיטה זו כיון דאמרינן הכא אפי' למ"ד מלוה ע"פ אינה גובה מיורשים בערכין שאני שכבר הצריכו הכתיב העמדה בדינו של כהן וא"כ מפרסמא מילתא ומשום הכי גובה מיורשין א"כ קשה מאי קאמר לעיל בפרק קמא דף ו' לרב יוסף במלוה ע"פ גובה מן היורשין קמיפלגי תנא קמא סבר מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים הא אפי' למ"ד אינה גובה מן היורשים בערכין גובה משום דבערכין גזירת הכתוב דצריך העמדה והערכה בדינו של כהן ונתפרסם הדבר בזה כיון דלא משכחת חיוב דמי ערכין אלא בהעמדה לפני כהן כדאמרינן הכא לשיטת הרמב"ם:
והנראה לומר בזה הוא שודאי לדעת הרמב"ם צריך העמדת נערך לפני הכהן כדאמרן, והכא בסוגיין בפרק חמישי דקאמר שעמד בדינו של כהן הנערך בחייו של הנודד ונתחייב הנודר והמעריך קודם שמת ונתפרסם הדבר ולהכי גובה מיורשיו אפי' למ"ד מלוה ע"פ אינה גובה מיורשים דכיון שהועמד הנערך לפני הכהן ונתפרסם הדבר הוה ליה כמלוה בשטר והא דלעיל ו' דקאמר דת"ק סבר מלוה ע"פ אינה גובה מיורשין מיירי שמת נודר ומעריך קודם שהוערך הנערך ואחר שמת המעריך אז הוערך הנערך ת"ק סבר כיון שמת הנודר והמעריך לפני העמדת הנערך לפני הכהן א"כ עדין לא נתחייב המעריך בחייו ולא נתפרסם חיובו וא"כ הוה ליה מלוה ע"פ דס"ל דאינה גובה מן היורשים ורבי יוסי סבר הגם שלא נתפרסם מ"מ הוה ליה מלוה ע"פ כיון שנערך אחר כך כמו שגזרה תורה הרי הוא מחוייב בהלואה ע"פ ומלוה ע"פ גובה מן היורשים כן נראה לי ליישב, וא"כ הרמב"ם ז"ל הגם שחייב הנערך לעמוד ולהערך לפני הכהן לא חייב המעריך לעמוד לפני הכהן דגם אם מת קודם העמדת הנערך אם אחר כך הוערך הנערך מחוייבים היורשים לשלם ולא בא לאפוקי אלא אם הנערך מת בלא העמדה והערכת כהן אע"פ שידוע לנו ערכו ע"פ שניו כמו שמפורש בתורה אפ"ה לא מחייבי היורשים ליתן דבר כיון שלא נערך ע"פ הערכה והעמדת כהן, ולכשתדקדק בדברי הרמב"ם ובלשונו תמצא שלא חייב בהעמדה לפני הכהן אלא לנערך ולא לנודר ולמעריך וכמ"ש הרב לחם משנה בפירושו שם ע"ש:
ואשא עיני ואראה לרבינו הראב"ד בהשגות שם הלכה ט' כתב וז"ל א"א עמידה בדין שהוזכרה בגמרא על זה לא באו לה מדרך העמדה והערכה האמורה בתורה האמורה בכאן שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויים בשעת הנדר והכי איתא בספרי אבל הוזכרה כאן לחייב היורשין מפני שהיא מלוה ע"פ והשתא דקימ"ל דמלוה ע"פ גובה מיורשין דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן להעמדה בדין לא למעריך ולא לנערך מי חכם וידע אלה ע"כ הסתכל בעיניך שהראב"ד ז"ל דבר דבר, דבר דבור על אופניו ככל אשר כתבנו בתחילה במושלם ברוך השם שבראנו לכבודו כי באמת שזה הוא פשט הסוגייא דש"ס כאשר דברנו אליך לאמר ואת כל ונוכחת ועי' לרבינו כסף משנה מה שיישב על השגת הראב"ד ועי' להלח"מ גם הרע"ב אזיל ליה בשיטת הרמב"ם בפירושו על המשנה ועי' להרב תוס' י"ט מה שכתב עליו ומה שהקשה על דברי התוס' דפרק קמא דערכין דף ו' ד"ה כי פליגי ע"ש ועי' להרב קול הרמ"ז שם בפירושו על המשנה בפרק חמישי ולהרב בית דוד בפירושו ע"ש:
למדנו מכל הני מילי מעלייתא אלו הן הנאמרין דגם לשיטת הרמב"ם ודעמיה סוברים אפילו מת הנודר והמעריך קודם שיעמוד הנערך לפני הכהן ואחר כך נערך חייבים היורשים לשלם נדר אביהם וכ"ש לדעת הראב"ד ודעמיה שחייבים היורשים ליתן ולשלם נדר אביהם וא"כ למדנו מכל האמור שאם אדם אמר ליתן לצדקה כו"כ ונתחייב באמירתו ומת הנודר אליבא דכ"ע היורשים חייבים לשלם חיוב נדר אביהם ומינה נלמוד לנ"ד, עי' בספר מצות השם מצוה שנ"א פרשת בחקותי, וכן איתא במסכת ר"ה דף ו' ע"ב וז"ל בעי רבי זירא יורש מהו בבל תאחר ומסיק שאינו בבל תאחר ע"ש דמשמע הא שלומי בעי לשלומי וכ"כ שם התוס' ד"ה יורש מהו בבל תאחר וז"ל דיורש חייב להביא כדתנן במס' קינין פ"ב משנה ה' ומייתי לה בכמה דוכתי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה וקאמר בקדושין י"ג ע"ב אמר רבי יוחנן אע"ג דלא הפרישה מחיים וקאמר תלמודא אלמא קסבר שעבודא דאורייתא וכו' וקאמר שם אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ע"ש ועיין הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ד סוף הלכה י"ד וע"ע להרמב"ם הל' מתנות עניים פרק ח' הלכה א' דפסק דבצדקה נמי עובר בבל תאחר ומיד שהרי בידו ליתן מיד עיין שם:
אלא דעדין יד הדוחה נסויה לומר שכל זה אינו אלא בנדר להקדש בדק הבית שדמי ערכין לבדק הבית דבזה הוא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכדאיתא בקדושין דכ"ח:
הנז"ל ובכמה מקומות בזה הוא דאין צריך קנין ובאמירתו ובדיבורו הוא נתפש אבל בנדר לצדקה אפשר דלא אמרינן הכי אמירתו כמסירתו וכן מצינו לו להרשב"א ז"ל דסובר כן שלא נאמר אמירתו לגבוה וכו' אלא בהקדש לבדק הבית וכמ"ש הרב ב"י ז"ל ביו"ד סימן רנ"ח בספרו בדק הבית שכן הוא דעת הרשב"א עיי"ש, על כן למודעי אני צריך כי רוב הפוסקים פליגי אהרשב"א בזה שהרי מצינו לרבינו יעקב בעל הטורים בטור יו"ד סימן רנ"ח שכתב וז"ל אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנדר צדקה אי אפשר לו לחזור בו וכו' וע"ש שהצריך שדוקא אם הקדיש דבר שהוא ברשותו ע"ש, וכתב רבינו ב"י על זה וז"ל כן העלה הרי"ף בריש פרק שור שנגח דהא אמרינן בפיך זו צדקה אלמא בדיבור הוא מחוייב וכן דעת התוס' והרא"ש והמרדכי כדעת הרי"ף וכן הוא דעת אבי העזרי וכן הוא דעת ר"י ולאפוקי ממאן דבעי לומר דאי בעי מהדר ע"ש, וכן פסק מרן ז"ל שם בשלחנו הטהור סעיף ו' וז"ל הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו וכו' ע"ש עוד כתב שם בסעיף י"ג האומר חפץ פ' אני נותן לצדקה וכו' אינו יכול לחזור בו עכ"ל, ונ"ל שלמד דין זה מהא דאיתא ביש נוחלין דף קל"ג ממעשה דבנו דיוסף בן יועזר דאמרה לו דביתהו זיל אמטיה גבי גזבר ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה וכו' ע"ש, הרי לך דלמד צדקה מן ההקדש, וכתב מור"ם שם וז"ל דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרינן בה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ורשם עליו הר"ן בפ"ק דקדושין ובהגה ע"ש ועוד כתב מור"ם שם שאפי' אם חשב בלבו ליתן צדקה חייב לקיים מחשבתו וכתב דהעיקר הוא כדיעה זו ע"ש, ובדרכי משה בסי' הנז' ס"ק ג' כתב וז"ל דהסכימו הפוסקים לדעה זו דהרי"ף ודעמיה ודלא כהרשב"א בתשו' בסי' תקפ"ג ע"ש, ודע דגם רבינו ירוחם ז"ל אזיל ליה בשיטת הרשב"א וכמו שהעתיק בשמו מרן ז"ל בבד"ה בי"ד סוף סימן רנ"ט וז"ל מה שאמרו אמירתו לגבוה וכו' כלו' שנקנה באמירה דוקא בהקדש גבוה והא דאמרינן סלע זו לצדקה דחייב ליתנה באמירה בעלמא שאני התם מפני שהקנה להם דבר מסויים וכו' ע"ש, ונמצינו למדין מדבריו דבדבר מסויים מיהא אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אפי' בצדקה ונראה דגם הרשב"א מודה לו בזה וא"כ בנ"ד שהוא סיים בדבריו ואמר כל מה שיש לו תחת כפה"מ ימכר וילקח בדמיהם ס"ת וכתבי הקודש אליבא דכ"ע אמרינן אמירתו לגבוה כיון שהוא דבר מסויים:
עוד מצינו כתוב לאמר שאם מקדיש לס"ת גם הרשב"א מודה דאמרינן ביה אמירתו לגבוה וכו' כדין המקדיש לבדק הבית וכמ"ש הרדב"ז בתשובה בח"א סי' קע"ג וז"ל כיון דאיכא סהדי שאמר לפניהם שקנה אותו להקדש הרי הוא הקדש דאמירתו לגבוה כמסי"ל ואע"ג שכתב הרשב"א דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' אלא בהקדש בדק הבית אבל בהקדש לעניים לא הרי כל גאוני עולם חלקו עליו ומכללם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שכולם הסכימו שאמירה לעניים הרי היא לגבוה וטעמא דמסתבר משום תקנת עניים, ומודה הרשב"א שאם הדבר הוא שיש בו קדושה מצד עצמו כגון המתנדב לתת ס"ת לצבור או בית זה לביהכנ"ס וכיוצא בזה הוי אמירתו לגבוה כמסי"ל ע"ש מה שסיים:
והנה נ"ל שמכאן מודעה רבה לאורייתא דהוי דינו כדין הקדש בדק הבית שהרי אסור ליהנות מהקדש כזה דלא דמי למעות צדקה א"כ תבנא לדיננא למש"כ מור"ם בסי' רנ"ז סעיף א' משם הרשב"א גופיה שהעתקנו לעיל דבריו שכתב המקדיש קרקע מהיום ולאחר מיתה לא קדיש כלל וכו' דלפ"ז נ"ד נמי הכי הוי שהקדיש נכסיו לס"ת וכו' הוי דינם כהקדש בדק הבית ולא קדיש וכמו שהרגשנו לעיל כבר בזה ע"ש מש"כ שבזה שמצינו שמודה הרשב"א שאם מקדיש לס"ת נסתר מחמתו כל מש"כ שם, אלא שכבר כתבנו שם שנ"ד הוי כאומר מהיום אם מתי שאם נתקיים התנאי הויא מתנה למפרע משעת הזמן והנתינה ואה"נ דמזמן של נתינה נאסר על הנותן ליהנות מנכסיו דחיישינן לשמא ימות מאותה נסיעה ולא ישוב עוד לביתו כאשר הערכנו לפניך הכל לעיל ודוק:
וכן ראיתי להרב דעת קדושים חלק יו"ד ערך צ' אות כ"ז שהעתיק דברי הרדב"ז כתיבת יד סימן תק"ו דכתב הרדב"ז וז"ל ואני דקדקתי מלשון הרשב"א שמודה הוא בדבר קדוש כגון המתנדב לתת ס"ת וכו' ע"ש, וא"כ בנ"ד שהקדיש נכסיו לס"ת ולכתבי הקדש שהוא דבר קדוש מעצמו אליבא דכ"ע אמרינן ביה אמירתו לגבוה וכו' כן נראה לי:
ולפי מ"ש לשון הרדב"ז דסימן קע"ג אתה תחזה שגם הוא מסכים הולך לדעת הרי"ף ודעמיה דסברי מרנן דבצדקה נמי אמרינן אמירתו לגבוה וכו', גם מדברי מרן בחומ"ש סימן רי"ב סעיף ז' נראה שכן דעתו דעת עליון שהרי כתב וז"ל הקדיש וכו' אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בו העניים משום ככל היוצא מפיו יעשה וכתב הסמ"ע הטעם דכל שאומר כן הו"ל כאילו הקנה הבית לעניים עד שיקבלו השכירות וכו' ואין בניו יורשין אותו הדבר עד שיקיימו הנדר תחילה וכבר כת' למעלה בתחילת התשובה מש"כ הרב ב"י ע"ז איך שיהי' לכ"ע מחוייבים היורשים ליתן הפירות לעניים משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט או משום שמחוייבים לקיים נדר אביהם ולפ"ז גם באדם בריא וצוה כך בלא קנין ומת מחוייבים היורשים לקיים עליהם להיות עושים כמו שנדר אביהם שהרי מדסתם דבריו משמע דמיירי בכאן גם בשכ"מ דשייר אם צוה כך זכו העניים והרי קימ"ל שכ"מ דשייר בעי קנין ואפ"ה הכא לא בעי קנין אלא צ"ל מחוייב לקיים דבריו משום דכל היוצא מפיו יעשה ואם כן בריא ושכ"מ שוים בזה, ונראה הא דנקט מרן שכ"מ לרבותא נקטיה דלא מיבעיא בריא דמסתמא מה שנדר כוונתו לנדור מהיום בחיים חייתו והרי נתחייב מחיים והרי הוא מחוייב ועומד, והיורשים לא יירשו אלא מה ששייר להם אביהם, אלא אפי' שכ"מ דמסתמא לא הקדיש ונתן לעניים אלא לאחר מיתה כדין שכ"מ כדכתבנו לעיל, וא"כ האב לא נתחייב מחיים כלל והו"א כיון שמת ונפל הכל ביד היורשים לא יתחייבו היורשים, שהרי הם לא נדרו לכך אשמועינן דגם בשכ"מ זכו העניים, ועי' להרב ב"ח בסי' זה בסוף ד"ה ואמר הרמב"ם ז"ל ע"ש, והכא בנדון דידן שנדר בדבר שבא לעולם כבר, גם לדעת מורם דפליג כאן, בנ"ד מודה שזכה ההקדש, דהגם שהדמים עדין לא באו לעולם מ"מ הרי הקדיש כל מה שיש לו לדמיהם וזה עדיף מהא דאיתא בגיטין דף ס"ו דקאמר התם דאמר גניבא הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פנייא, וקאמר בש"ס הגם דלא קאמר דמי חמרא וקאמר מחמרא וכו' ע"ש, עי' סי' ר"ט ובפ"ת שם, וחזיתיה להרב מחנה אפרים בהלכות צדקה סי' ב' שכתב וז"ל ודברי הרי"ף נוטים כדרך הראשון וז"ל אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי זה לעניים כבר זכו בו העניים ולא מצי הדר ביה, משמע דעניים נמי זוכים באמירה בעלמא וזה נראה גם מדברי הר"ן וכו' משמע מדבריו דכל שהוא ברשותו חל עליו הקדש עניים, וכל שאמר סלע זו לעניים אמירתו כמסירתו וכו' והעניים קנו וחייב ליתן דאמירתו עבדא קנין לעניים ולא משום נדרא לחודא ע"ש, וזה כמו שכתב מר"ן ז"ל דנתן טעמא לאומר פירות אילן זה שאינו משום קנין זכו בו העניים, שהרי דבר שלא בא לעולם אלא משום נדר ככל היוצא מפיו יעשה וכו' דמשמע שאם הוא דבר שבא לעולם זכו בו העניים משום קנין כדמסיק הרב מחנה אפרים:
עוד לו להרב רבינו אפרים נבון ז"ל בתוך מחנהו מחנה אפרים באותה תשובה וז"ל והריני חוזר על עיקר הדין דכפי דברי הרא"ש בתשובה והטור בהלכות צדקה נראה דס"ל דעניים קונים באמירה בלחוד, והוקשה לו מהא דאמרו דעד שלא באת ליד גבאי יכול לשנותה, וחילק בין שמקנה לעני ידוע לבין סתם עניים ע"ש מה שמסיק בדבריו ז"ל וא"כ בנ"ד שאמר ליתנם לס"ת ולקנות בהם כתבי הקודש הרי הודיע לנו דבריו מפורשים למי הוא נותן ולכך אסור לשנותם, ופרנס הבית הכנסת יכול לתבוע זה כי הוא יד ההקדש כמ"ש לעיל. גם ראיתי להרב מחנה אפרים בתשובתו הרמתה הנ"ל שכתב וז"ל ואף שהרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל בתשובה סי' ט"ל כתב שגם הרי"ף והרא"ש ז"ל סוברים כהרשב"א, הרי רבינו בצלאל בתשובה ביאר דהרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים לא סברי כהרשב"א וכן כתב הרדב"ז בישנות כנז' ע"ש.
והגם שמצינו למרן ב"י בחומ"ש סי' קכ"ה ובסי' רמ"ג שכתב על דברי הטור שכתב שם הטעם דאם הוא עני אינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה וכו' כתב הרב"י ע"ז אין דברי הטור מכוונים דאשגרת לישנא הוא שלא אמר אמירתו לגבוה וכו' אלא לגבי הקדש וכו' ע"ש והוא כשיטת הרשב"א ז"ל, לא כתב כל זה, אלא מחמת קושיא, וכבר הדרישה בסי' קכ"ה ובסי' רמ"ג תריץ יתיב לקושיות הרב ב"י ז"ל וכתב שכן מצא כתוב ג"כ בתשובות הרב רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל ועל זה ודאי אמרינן אילולי שמיע ליה להרב רבינו ב"י דברי הרב רבינו בצלאל ז"ל לא היה כותב כן, וכבר כתבתי לעיל דברי רבינו בצלאל ודברי הרדב"ז שכתבו שהרשב"א יחידאה בדבר זה כאשר הראיתי לך בעיניך ע"ש, ועוד הרי ראית דברי מהר"י עייאש בעיניך שכתב שכך דנים דגם בצדקה אמרינן אמירתו לגבוה וכו' ע"ש, ועוד אני אומר דגם מרן ז"ל חזר בו בש"ע כמ"ש לעיל וכן מוכח מתשובתו בספרו אבקת רוכל בתשובה דסי' פ"ג כמ"ש לשונו לעיל, ועי' בתשובת אשר לשלמה בסי' י"ב עש"ב יצ"ו מה שכתב בזה, והנראה לענ"ד כתבתי, וכן היא סברת מהריט"ץ בתשובתו סי' רפ"ד דאפילו לא נדר אלא בדברים בעלמא בלבד מחוייב משום דכתיב בפיך ודרשינן זו צדקה ע"ש וחיליה מדברי מהר"י קארו ביו"ד סי' רנ"ח דכתב על דברי הטור שכן העלה הרי"ף ז"ל וכו' דאמרינן בפיך זו צדקה ע"ש:
וכן ראיתי להרב בית יהודה למהר"י עייאש ז"ל בחלק יו"ד סי' ו' שדעתו דעת עליון דאמרינן אמירתו לגבוה וכו' גם למקדיש לצדקה וז"ל ועל ראשון אחרון נראה ג"כ פשוט דאף על נדר עניים אמרינן אמירתו לגבוה וכו' שהרי הטור ביו"ד סי' רנ"ח כתב וז"ל וכו' לפיכך מי שנודר צדקה אינו יכול לחזור בו וכו' אלמא דגבוה מיקרי אפי' נדר עניים וכו' יעו"ש בדבריו ז"ל. גם הרב האחרון אי"ש טהור בספרו גזע יש"י מערכת אות אל"ף סי' קפ"ז הביא דעת הרשב"א ז"ל וכתב עליו אבל שאר כל הפוסקים ס"ל דאין חילוק בין הקדש עניים להקדש המזבח, או לבדק הבית בזה, דאף בהקדש עניים אתמר להא דאמירתו לגבוה, וכמו שכתב רבינו בצלאל בתשובה סי' י"ט ע"ש שהאריך. וכן כתב הרדב"ז בתשובה חלק ראשון סי' קל"ד וקע"ג דכל הגאונים קמאי ובתראי חולקין בזה על הרשב"א וכן כתב עוד בתשובות החדשות סי' תת"ב דיחיד הוא הרשב"א בסברא זו ע"ש, ועי' להרב שדי חמד מערכת האל"ף דף מ' ע"א ראש פסקת ואי בצדקה לעניים וכו', נמצא בנדון דידן אפילו אי לא היה שם קנין זכה ההקדש משום אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואין ליורשים בו כלום, כאשר בא הכל מפורש באר היטב עיניך תחזינה מישרים, ועי' במה שכתבתי בתשובה בח"א חיו"ד סי' טו"ב דק"א ע"א ע"ש דעיינתי לתשובת מהריט"ץ סי' רפ"ד:
וכן מצאנו ראינו למורינו ורבינו רבן של כל בני הגולה גולת הכותרת מרן מלכא שדן את הדין וזיכה את הזכאי בספרו הקדוש אבקת רוכל בתשובה סי' פ"ג (הגם שלא נמצא כתוב בספרו נוסח השאלה, ומתשובה מובן השאלה מ"מ כתבתי נוסח השאלה מתשו' רמ"א סי' מ"ז ע"ש) וז"ל ילמדנו רבינו ראובן חלה ונטה למות וקודם פטירתו צוה לתת סך מה לעניי ארץ ישראל, וסך מה לאחיו, ומת אז וחלי"ש וכו', ועתה היורשים מערערים באומרם כי הצוואה אינה עשויה כהוגן, לפי שכתוב בצוואה שנתנה במתנת בריא לא במתנת שכ"מ ולא נזכר שום קנין בצוואה ועתה יורנו המורה אם זכו העניים אם לאו? תשובה אין בטענת היורשים ממש שמאחר שזה היה שכ"מ כשצוה אין ספק שמה שצוה לתת לעניים שבא"י במתנת שכ"מ היה ומש"כ שנתנה במתנת בריא אפשר שהוא טעות סופר וכו' ע"ש וכתב עוד אבל לפי האמת נ"ל דאפילו תהיה מתנת בריא ממש אע"ג דלית בה קנין הרי היא קיימת, משום דהוי לצדקה, ובצדקה כתב המרדכי בפר"ק דבבא בתרא דכיון שגמר בלבו לתת הצדקה חייב כאילו הוציא בשפתיו, וכתב מהר"י קולון שכן כתב ר' פרץ ולזה הסכים הוא ז"ל ורבים חולקים ואומרים שצריך להוציא בשפתיו:
ובנ"ד שהוציא בשפתיו אפילו אם הוא בריא דבריו קיימים אע"פ שלא קנו מידו ואין ליורשיו שום טענה בדבר לדברי הכל, וא"ת הא אמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' דף ל"ו גבי ההוא גברא דתקע לחבריה וכו' אמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא, נתביה לעניים, הדר אמר נתביה נהלי אברי ביה נפשאי אמר רב יוסף כבר זכו בו העניים, ואע"ג דליכא עניים הכא, אנן יד עניי אנן, ופירש רש"י אנן יד עניי אנן, רב יוסף גבאי צדקה הוה, משמע טעמא שהיה רב יוסף גבאי צדקה התם, הא אם לא היה שם, לא זכו העניים, י"ל שכתבו התוספות שם והרא"ש שרבינו חננאל פירש שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה, אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה וכו' ע"ש, ועוד כתב הרי"ף דליכא למימר שאם לא היה שם רב יוסף שהוא גבאי צדקה לא זכו בו העניים דהא אמרינן בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה אלמא בדיבורא מחוייב והא דאצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים, הוא משום דההוא פלגא דזוזא לא הוה ברשותיה, אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים זכו בו העניים ולא מצי הדר ביה וכו' הכא נמי בנדון דידן כיון שצוה לתת מנכסיו שהיו ברשותו סך מה לעניים זכו בו העניים וכו' ועוד כתב רבינו ירוחם דאדם חשוב או טובי העיר הוו יד עניים ונראה מדבריו אע"פ שאינם גבאים, נמצא דבנ"ד זכו עניי ארץ ישראל במה שצוה לתת לעניי ארץ ישראל במתנת בריא ואפי' אם לא היה שם בשעת הצוואה לא גבאי ולא שום אחד מחשובי הקהל לא היה יכול לחזור בו, ואם היה חוזר לא היה ממש בחזרתו וכו' ע"ש, נאום הצעיר יוסף קארו (זיע"א), הרי שלך לפניך דקאמר מאריה דאורייתא מאריה דהלכתא הנאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא ביתה יוסף כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו אמר ועשה רצונו דאף אם היא מתנת בריא ולא היה שם קנין זכו העניים מכח אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית וגו' אשר דברת בפיך (דברים כ"ג כ"ד) עי' מסכת ר"ה דף ו' ע"ש: