קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
קונטרס בשוב דוד · אבן העזר
הלכות קדושין
סימן א
בענין טעימת כוס של ברכת אירוסין וכוס של ברכת חתנים של נישואין נ"ל דחיובא רמיא על החתן והכלה לשתות מאלו הכוסות כיון דבשבילם הם באים ועי' באר היטב באה"ע סימן ל"ד סק"ו שכתב דבספר באר שבע כתב שיזהר החתן לשתות רביעית יין לברך ברכה אחרונה וה' כנה"ג כתב עליו ולא ראיתי בזמננו זה נזהרין בכך אלא כל שטועמין טעימה אחת די ע"ש עכ"ל, ואנכי הד"ך ראיתי דברי הרב באר שבע במקומן ובמקורן והם במפתחות בסימן מ"ט וז"ל המנהג פשוט שהחתן והכלה שותין מעט מזער מכוס של אירוסין ונשואין תחת החופה ואני תמיה האיך נתפשט זה המנהג שהרי הלכה רווחת בישראל דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו דהוא רוב רביעית ובשביל ברכה אחרונה צריך לשתות רביעית שלם כמו שפסק בהדיא בש"ע א"ח סימן ק"ץ סעיף ג' וגם כבר פסקו התוס' בפרק ערבי פסחים דף ק"ג ע"ב בסוף ד"ה רב אשי בריך אכסא קמא וכו' וז"ל וגם אחר ב' כוסות של אירוסין ושל נשואין נראה דצריך לברך אחר כל אחד על הגפן עכ"ל, א"כ אינן יוצאים ידי חובתן בלא שתיית רביעית שלם וכו' עש"ב, הרי לך דהרב באר שבע נמי הודה בפיו ובשפתיו דהעולם נהגו בפשיטות שהחתן והכלה שותין מעט מזער דהיינו טעימה בעלמא והרב איהו דידיה לא ניחא ליה למר למיעבד הכי והביא ראיה לדבריו מן הש"ע ומן התוס' ולכך מסיק וגזר אומר דלאו שפיר עבדי ורמי חיובא עלייהו לשתות רביעית שלם מן הדין, ולפ"ז ע"כ לומר דהרב כנה"ג שכתב עליו ולא ראיתי בזמננו זה נזהרין בכך וכו' ודאי לא ראה דברי הרב באר שבע בשורשן ובמקומן אלא העתיק מה שראה כתוב בספר פנים חדשות בהלכות ברכות משם הרב באר שבע בקיצור נמרץ וז"ל כנה"ג בש"ע אה"ע סימן ל"ד הגהת הטור אות ג' ז"ל טוב ליזהר החתן לשתות רביעית לברך ברכה אחרונה, פנים חדשות בהלכות ברכות בשם באר שבע ולא ראיתי בזמננו זה נזהרים בכך וכו' עיין שם, הרי לך בהדיא שלא כתב הכנה"ג אלא דברי פנים חדשות שלא הביא דברי הרב באר שבע במושלם ולכך כתב עליו ולא ראיתי בזמננו זה נזהרים בכך אבל באמת אילו ראה דברי הרב באר שבע במקומן ובשורשן שהרב בעצמו באר שבע כתב שראה שהעולם אינם נזהרים בזה ולא ניחא ליה במנהג זה והשג ישיג על העולם מדברי הש"ע והתוס' גם הוא יודה בזה דצריכין העולם לחזור ממנהגם שהוא מנהג בטעות ודוק:
ואשר אנכי אחזה לי ליישב מנהג העולם שאין נזהרים אלא בטעימה בעלמא משום דסברי לה כדעת הרמב"ם ז"ל דסובר שאם אין היין מצוי יברך ברכת חתנים בלא כוס כמ"ש הרב באר היטב אה"ע סימן ל"ד סק"ג וז"ל ואם אין היין מצוי יברך בלא כוס וכו' עש"ב הרי הרמב"ם ס"ל שאין הכוס מעכב, וכן בברכת אירוסין מצינו שפסק מרן שם סימן ל"ד סעיף ב' שהכוס אינו מעכב לברכת אירוסין וז"ל נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין וכו' ואם אין שם יין או שכר מברך אותה בפני עצמה הרי לך דהכוס אינו לעכובא, וא"כ הא דפסק מרן בא"ח סימן ק"ץ דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו מלא לוגמיו וכו' היינו בדבר שאמרו בו שצריך כוס כגון למ"ד ברכת המזון טעונה כוס אבל ברכת אירוסין וכן ברכת חתנים לדעת הרמב"ם דס"ל דיכול לברכה בלא כוס אם עח אין לו יין ושכר מצוי א"כ אין הכוס לעיכובא ולהכי סגי בטעימה בעלמא זהו סמיכת העולם סמיכת זקנים כדעת הרמב"ם אבל לדעת הרא"ש והטור שכ' דלא סגי בלא כוס וכו' ע"ש, א"כ בברכת חתנים צריך לשתות החתן והכלה כמלא לוגמיו כדעת הרב באר שבע, איך שיהיה אליבא דכ"ע צריכין החתן והכלה מיהא טעימה בין מכוס של אירוסין בין מכוס של ברכת חתנים וכמו שכתב הכנה"ג:
אלא דמלשון הרב הכנה"ג דכתב אלא כל שטועמין טעימה אחת די נראה דבא לאפוקי דלא צריך שתי טעימות מדלא כתב אלא שבטעימה א' די ואי כונתו על אדם אחד שדי לו בטעימה א' ואין צריך לטעום ב' טעימות זה הדבר אין לו שחר כלל דמעולם לא שמענו שתי טעימות לאדם אחד וא"כ בודאי ר"ל כי די בטעימה אחת של אדם אחד ואין צריך שיטעמו כל השומעין, או יש לומר דר"ל כי די בטעימה אחת או של חתן או של כלה דכיון שבירך בורא פרי הגפן שהיא ברכת הנהנין לפחות צריך שיטעום אחד מהם כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה זהו הספק שיש בדבריו:
וראיתי להרב בית עובד אחר ברכת אירוסין שכתב וז"ל ושותה המברך והחתן והכלה, ואחר כך כתב באות א' וז"ל אחר שטועמין החתן והכלה הכוס של ברכת אירוסין משברין הכוס וכו' הרי הביא טעימת החתן והכלה ע"ש, ואחר ברכת נשואין כתב סתם וטועמים הכוס ואחר כך אומר המברך וכו' ונ"ל דסתמו כפירושו דהיינו המברך והחתן והכלה כמ"ש לעיל בברכת אירוסין, ולכן נראה דהעיקר הוא דרמי חיובא לטעום מיהא החתן והכלה שבשבילם באו הכוסות הללו והשותה כמלא לוגמיו תבא עליו ברכה, ועי' לעיל בחלק אה"ע סימן י' דף ק"ז ע"ד, חמשה עשר בחדש טבת שנת התרצ"ד אורן יע"א:
סימן ב
דעו אחי ורעי אשר בסובלי חולאים אנן בכל עת אשר אנו רואים אחינו בית יעקב הצעירות השניות בצער מהצרות הסובלות על עוליהן אשר בכל מקום מניחין אותן בעליהן שבוגדין בהן ומניחין אותן צרורות בכבלי העגון שמגרשין אותן בדיניהם הנקרא דיוור"ץ ולא ירצו ליתן להן ולפוטרן בגט כריתות כדת של תורה ונמצאו צרורות חיות כל ימיהן והבוגדים בהן ילכו ויקחו להם נשים מאשר ימצאו ויתענגו על רוב שלום שלום עליך נפשי ועיני נשיהם המגורשות והם עדין אסורות רואות וכלות ולא מצינו כף נחת מקול שועתן וזעקתן ובכייתן בהתחננם אלינו לאמר חנונו חנונו אתם אלופינו המסובלים למצוא לנו פתח תקוה וחתרו לנו מחתרת פתח קטן לצאת מן המשמר והמאסר הגדול הזה אשר הוא לעולמים אפי' על ידי פתח צר ודחיק, וכן דרכם כסל למו גם יבמיהן שאינם רוצים לפוטרן בחליצה זה אומר בכה וזה אומר ספרו לי הכסף במספר, במספרם כמשפטם כאשר יוצא מפיהם ורוצים בקלקלתן להניחן ערומות מבלי לבוש בקר"א ולא יכולנו להעלים עין מהן ומקול זעקתן הנשמע בשווקים וברחובות זמן זמנן זמניהן, ועדין לא נושעו וחששנו על עצמנו מכתוב מפורש ושום שכל אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא וגו', גם ראינו כמה נשים כאשר צעקו ולא נשמע קולן הלכו להן ונישאו לבן ברית ולשאינו בן ברית ולא מצאו חיל ידינו כי ניתן חופשיות בעולם איש כל הישר בעיניו יעשה ולא תוכל עשוה"ו, על כן יצאנו ממחיצתנו לתור ולדרוש ולפשפש איזה פשפ"ש נוכל ליכנס בו לבית הספק הזה ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך ה' עינינו ובשם אלהינו נדגול הוא יורנו את הדרך אשר נעלה בה ואת המעשה אשר נעשה:
והנה כאשר אמרנו נבא העי'ר נמצאו לנגדנו חומות בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח והוא כי לכאורה הפתח אשר בו נבא העי'ר הוא אם מקדש אותה על תנאי שאם אחר כך לא ישתוו ויגרשנה בערכאותיהם הנקרא דיוור"ץ ותתבע אותו שיתן לה גט כריתות כדת של תורה והוא ימאן בזה ולא ירצה לגרשה אז תמתין עליו אולי ישוב וניחם על הרעה עד תשלום שנה תמימה אם יתן לה גט הרי הן קדושין, ואם לא ירצה לגרשה הרי מעכשיו דמי קדושיה במתנה ונמצאו דלמפרע אין קדושיה קדושין כיון שלא נתקיים התנאי ותנאי זה מועיל מהא דפסק מרן בש"ע אה"ע סימן ל"ח סעיף א' וז"ל המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בין שיהא תנאי מן האיש בין שיהא תנאי מן האשה עכ"ל עש"ב, ואפילו היכא דנתקדשה ונשאת על תנאי מצינו דמועיל התנאי הנז' כמ"ש הרב ד"מ באה"ע סימן קנ"ז ס"ק ה' על מה שכתב רבינו ב"י שם על דברי מהרא"י וז"ל ואני תמיה וכו' וסיים בדבריו על כן נשתקע הדבר ולא ראינו ולא שמענו מי שהתנה כן עכ"ל, גם התשב"ץ בחלק שני סימן י"ז כתב כן עש"ב, וכתב עליו הרב ד"מ וז"ל ומהר"י ברין כתב אע"פ שאין להתנות שלא תהא זקוקה ליבם דהוי כמתנה על מש"כ בתורה, מ"מ אם מקדשה בתנאי כפול שלא תהא מקודשת אם תפול לפני יבם שפיר דמי עכ"ל יעו"ש, ואם כן גם בזמננו זה דמעקל עליה את הדרך ורוצה לעגנה כל ימיה באלמנות חיות משום תקנת בנות ישראל היושבות על המשבר הזה צרורות חיות על כן יתקדשו וינשאו על תנאי זה כנזכר משום תקנת בנות ישראל ועוד דנפיק מזה חורבא כמש"ל דהולכות ונישאות לשאינו בן ברית ולבן ברית כאשר עינינו רואות כל זה כנזכר למעלה:
אלא שעמדו לפנינו בזה חומות גבוהות ובצורות, והוא מדאיתא ביבמות דף ק"ז ע"א דתנן התם ב"ש אומרים אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות וקאמר בש"ס אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמייהו דב"ש דקאמרי אין ממאנין הנשואות הא עדין היא קטנה ולמה לא תמאן לפי שאין תנאי בנישואין ואם נשאת תמאן אתו למימר יש תנאי בנשואין ופירש רש"י ד"ה לפי שאין תנאי בנשואין וז"ל לפי שאין תנאי מועיל בנשואין של גדולה ואפי' הוה ליה תנאה בשעת קדושין אחילי אחליה בשעת ביאה וחופה וחיילי להו קדושין קמאי ואי אמרת נשואה קטנה תמאן לא ידעי אינשי דמשום קטנות הוא אלא אמרי תנאם הוה להו בנשואין ואתי למימר יש תנאי בנישואין של גדולה עכ"ל, ובית הלל סברי מידע ידעי דנשואי קטנה מדרבנן, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו טעמא דב"ש לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וב"ה כיון דאיכא קדושין וכתיבה לא אתו למימר דבעילתו בעילת זנות:
הרי לך בהדיא דעיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה לדעת רב יהודה על הנשואה דב"ש סברי אין ממאנת וב"ה סברי דממאנת תליא בטעות אינשי, דב"ש סברי לא ידעי אינשי דמשום קטנות היא יוצאת בלא גט ואמרי דמשום תנאי דהוו בנישואין ואתו למימר יש תנאי בנישואין של גדילה, וב"ה לא חיישי לטעות זה משום דמידע ידעי דנישואי קטנה מדרבנן ולא אתו למיטעי משמע דלכ"ע אין תנאי בנישואי גדולה, משום דהגם שהיה תנאי בקידושין אחולי אחליה בשעת ביאה וכמו שפירש רש"י לעיל ביבמות צ"ד ע"ב ד"ה אבל נישואין כמתני' דאשתו הראשונה היתה נשואה לו מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין הא כ"ע ידעי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' הרי לך דטעמא שאין תנאי בנישואין הוא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומשום הכי מחיל ליה לתנאיה וכדאיתא בכתובות דף ע"ב ע"ב קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט ושמואל אמר אינה צריכה גט הימנו וקיימא לן כרב ככללין, וכן פסק בש"ע אה"ע סי' ל"ח סעי' ל"ה וז"ל המקדש על תנאי וכו' לפיכך המקדש על תנאי ובעל סתם או כנס סתם צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס עכ"ל ע"ש:
עוד יש להוכיח שבנישואין לא שייך תנאי מהא דיבמות צ"ד ע"ב דקתני מתני' מי שהלכה אשתו למדינת הים באו ואמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה, ואחר כך באה אשתו מותרת לחזור לו ומותר בקרובות שניה, ושניה מותרת בקרוביו, ושם בש"ס אוקי מתני' דאתייא נמי כר' עקיבא דסובר שאם קידש אשה והלכה למדינת הים ושמע שמתה, עמד ונשא אחותה ואחר כך באה אשתו אחות אשתו צריכה גט, וממילא איתסר עלייה אשתו דהויא לה אחות גרושתו וטעמא קאמר דאמרי אינשי הך קמייתא דהיינו אשתו תנאי הוה ליה בקידושיה והא שהיא אחותה שפיר הוה נסיב ולהכי צריכה שניה גט, ומתני' קתני מותרת לחזור לו ומותר בקרובות שניה וכו', וקאמר דאתייא נמי לר' עקיבא, דשאני מתני' דמיירי שנשא את אשתו וכנסה לחופה, ולהכי כיון שהיא נשואה לו מי איכא למימר בנישואין תנאה הו"ל בנישואיה ע"כ. הרי לך דבנישואין לית תנאה משום שאין תנאי בנישואין וטעמא משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודאי מחלו לתנאיהם דידיה ודידה, וכן פסק מרן בש"ע אה"ע סי' פ"ו סעיף כ"ז וז"ל קידש אשה והלכה למדינה אחרת וכו' אבל כשהלכה אשתו הנשואה למדינת הים אין לחוש לכך שיאמרו תנאי היה בנישואין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' עש"ב, ואי שייך שום תנאי בנישואין כגון האי דנדון דידן א"כ גם בנישואין יאמרו שהיה שים תנאי כנדון דידן ולא נתקיים התנאי ושפיר נסיב אחות אשתו כמו דאמרינן באירוסין, אלא ודאי מוכח מכאן דלא שייך שום תנאי בנישואין:
וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות גרושין הלכה ד' וז"ל כל מי שנשאת בגט בטל הרי זו צריכה גט שני מדרבנן כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלי גט וכו' ע"ש ושם בהלכה וא"ו כתב וז"ל הרי שנתקדשה ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל הרי זו מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני שאין קידושין תופסין בעריות ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט כיון שלא נשאת, יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים עכ"ל עש"ב, משמע טעמא דנשאת דצריכה גט משני משום שאין שם במה לתלות משום שאין תנאי בנישואין. וכן כתב עוד לקמיה בהלכה ח' וז"ל וכן אם קידש אשה והלכה לה למדינה אחרת ושמע בה שמתה ונשא אחותה ונמצאת אשתו קיימת אין אחותה צריכה גט ואשתו מותרת ע"ש ובהלכה יו"ד כתב וז"ל ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט שמא יאמרו תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה עכ"ל, הרי לך דבנשואה אין להם טעות שיאמרו תנאי היה בנישואין משום דלא שייך תנאי בנישואין כלל, אלא דלא ידענו טעמו, אי משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אי משום טעם אחר:
ודע דכל זה אינו אלא לשיטת רש"י ז"ל ומרן ז"ל נתן טעם דכוותיה, אבל התוספות פירשו בפרק בית שמאי דף ק"ז ד"ה ב"ש בשם ר"י דהאי דקאמר בש"ם אין תנאי בנישואין לאו משום דלא מהני תנאה, אלא משום דאין רגילות שיהיו מתבטלין מחמת התנאי שהיה בקידושין, דרגילות הוא או שיודע וימנע מלישא, או גמרי ומחלי אהדדי בשעת נישואין, וכן ה"ר חיים הכהן ז"ל היה מפרש הא דהכא נמי בענין זה וה"פ לפי שאין תנאי בנישואין פי' אין רגילות שיתבטלו נישואין מחמת שום תנאי, ואי אמרת נישואין תמאן אתו למימר יש תנאי בנישואין בתמיהא, וכי יעלה על לב לומר שמחמת תנאי נתבטלו הנישואין הא אין רגילות, מחמת קידושי קטנה נמי לא ידעי, אלא יאמרו דאשת איש יוצאה בלא גט עכ"ל עש"ב, וכן כתבו נמי התוספות בכתובות דף ע"ג ע"א ד"ה לא תימא עש"ב ודוק, וא"כ גם לדבריהם ניחוש בנדון דידן נמי יאמרו העולם שאין רגילות שיהא תנאי בנישואין ויאמרו דאשת איש יוצאה בלא גט, הרי ברור לפניך שההוכחות הנזכרות עמדו נצבו כמו נד, כחיל וחומה גבוהות ובצורות בשמים, עד שלא יכולנו לבא העי"ר לאמר לאסורי"ם צאו ולהתירן מכבלי העגון:
אמנם אחר ההתבוננות היטב ראינו מקום בזה לחתור בו מחתרת ליכנס בו לעיר, והוא שנראה לומר שדוקא בתנאים שדרכם של בני אדם להתנות ד"מ שיתן לה או תתן לו דבר או בע"מ שתדור עמו או הוא עמה במקום אחד או לעשות לה דבר שדרכם של בני אדם שישתוו בענינים כאלה קודם קידושין או אחר הקידושין קודם החופה וכשיגיע זמן כניסתם לחופה כבר בררו הכל ונשתוו על הכל ולא נשאר ביניהם דבר בעל מנת כדי שאם לא יתקיים התנאי יתפרדו איש מעל אחיו אחר שנכנסו לחופה בנישואין גמורים שדבר זה בושה וכלימה דא"כ בעילתם בעילת זנות וכדי בזיון וקצף אבל בתנאי כזה דנדון דידן שתלוי ועומד עד אחר פרידתם שיתפרדו בדיוור"ץ ואין שייך קיום התנאי בעודם נשואין דלא אפשר לתקן דבר זה קודם הנישואין ולא בעודם נשואים ובפירוש התנו על דבר שהוא אחר הגירושין בדיניהם וחשו לזה שלא לרמות זה לזה ולעשות רע זה לזה כגון נדון דידן כיצד יכולים אנו לומר שימחלו זה לזה על מרמה ועוקבה דמעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור ואין הדעת סובלת שלדבר זה שייך בו מחילה שתשאר היא עגונה כל ימיה והוא יהיה בהרווחה חפשי מן המצות לעשות כרצונו ולהכי אין לומר בזה אין תנאי בנשואין משום שודאי מחלו זה לזה משום שאין בזה מחילה ולהכי בתנאי של מהר"י ברין ז"ל שהוא אחר פרידתן דהיינו אחר מיתת הבטל אין שייך מחילה בתנאי והתנאי עדין הוא עומד על עומדו:
ודע שתנאי של הרב מהר"י ברין לאו דוקא אם היה יבמה מומר יוצא מדת של תורה שהרי כתב הרב שזה לא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דכיון שהוא תנאי מפורש שאם תפול לפני המומר הרי מעתה דמי הקדושין במתנה ולא לקדושין לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, ולפי דבריו גם אם מתנה שאם תפול לפני היבם מה שהוא הרי דמי הקדושין במתנה מהני כך משמע מדבריו ומטעמיה ולכך גם בנדון דידן דרוצה לעגנה מהני תנאי זה:
עוד נראה לי לומר שדוקא בתנאי שמוכרח לבא לידי התנאי יתקיים או לא יתקיים בזה הוא דחיישי אינשי דשמא לא יתקיים התנאי ויהיו בעילותיו בעילות זנות ולכך מחלי לתנאה כדי שלא תהא ובעילתו בעילת זנות אבל בתנאי דיכול להיות שלא יצטרכו לקיום התנאי ולבטולו, בזה לא חיישי אינשי לשמא לא יתקיים התנאי בסוף ויהיו בעילותיו בעילת זנות דיצטרך למחול על תנאו משום זה, מפני שיאמר שמא לא יצטרך לקיום התנאי ולבטולו ולהכי לא חייש לבעילת זנות ולא מחלי לתנאיהם ולהכי לא חייש מהר"י ברון לשמא ימחלו לתנאיהם ועוד בנ"ד דהוי ספק ספיק' ספק לא יבא לגירושין בדיניהם ואת"ל שיגרשנה בדיניהם ספק שמא לא יעכב עליה מלתת את הגט או חליצה ולהכי לא חיישי דשמא למפרע הוי בעילתם בעילת זנות ולא מחלי עתה לתנאם וכן לדעת התוס' שפירשו אין תנאי בנשואין ר"ל אין רגילות שיתבטלו הנשואין מחמת שום תנאי וכו' ויאמרו דאשת איש יוצאה בלא גט י"ל דשאני תנאי שהוא בינו לבינה אין להם ידיעה לכן יאמרו שאשת איש יוצאה בלא גט אבל תנאי שנעשה על פי ב"ד וכל העולם שוים בזה דכל המקדש ונושא הוא על תנאי כולי עלמא ידעי בזה שהקידושין נעשו על תנאי זה וליכא למיטעי כלל בנדון דידן ולהכי שפיר אית לתקוני לקדש על תנאי זה, וכן מה שהוכחנו לעיל מהא דיבמות צ"ד ע"ב דקתני מתני' מי שהלכה אשתו למדינת הים וכו' ונשא אחותה ואחר כך באה אשתו שמותרת לחזור לו וכו' וקאמר בש"ס דמתני' מיירי שנשא את אשתו וכנסה לחופה ולהכי כיון שהיא נשואה לו מי איכא למימר בנשואין תנאה הוא וכו' ואמרנו דאי שייך תנאי בנשואין כגון נ"ד אם כן גם בנשואין יאמרו שהיה איזה תנאי בנשואין ולא נתקיים ושפיר נסיב אחות אשתו וכו', נראה לי לומר שאין מכאן ראיה משום דבזמנם לא היו מתנין על תנאי זה משום דאם תפול לפני יבם מאי הוי? ייבם או יחלוץ ואם לא ירצה חבטינן וכייפינן ליה בשוטים ולכן אין לתלות שהיה תנאי ביניהם בכגון נ"ד מה שאין כן בזמננו זה שאין בית דין יכולים לכופו להכי צריכין אנו לתנאי זה, ועי' להרב ב"ש בסימן קנ"ז סק"ו בסופו דכתב וז"ל משא"כ הכא דליכא חשש זנות ולא שייך לומר דלא נתקיים התנאי עכ"ל, נ"ל דכונתו לומר כמ"ש אנן לעיל מזה:
אחר כך ראיתי להרב נחלת שבעה חלק א' בדיני שטר וחליצה סימן כ"ב שכתב כן בענף ז' שהביא דברי הב"ח דסימן קנ"ז שכתב שיקדש על תנאי שאם תפול לפני המומר שלא יהיו הקדושין קדושין ועוקרין הקדושין מעיקרא בתנאי שכתב רמ"א בשם מהר"י ברין ואין זה בעילת זנות משום שאינו ודאי שתפול לפניו והוא על דעת קדושין בעל ע"ש, (הרי לך דברי הב"ח ז"ל מפורשים שכתב דלא מיקרי בעילת זנות משום שאינו ודאי שתפול לפניו משום דאפשר שלא יצטרכו לקיום התנאי והיינו כמש"כ אנן לעיל), וכתב הרב נש"ב וז"ל ואין להקשות מהא דאיתא בפרק האשה רבה דף צ"ה הביאו בש"ע אה"ע סימן ט"ו סעיף כ"ז דבקדושין איכא למימר תנאי היה בקדושין אבל בנשואין ליכא למימר תנאי היה בנשואין וקשיא והא מצינו תנאי בנשואין כנ"ד וי"ל דתנאי בנשואין דתצא ממנו בחיים ויהא בעילת זנות זה לא אשכחן אבל לאחר מיתה שלא תזקק ליבם ומחיים על דעת קדושין זה לא הוי בעילת זנות וזה מצינו כן נראה לחלק, וכתב עוד וז"ל ונראה דה"ה מי שהיה לו אח שהלך מלפניו ולא נודע ממנו אם חי אם מת ג"כ יכול להתנות בתנאי כפול שאם ימות בלא בנים ולא יהיה נודע אם האח חי או מת וכו' שלא תהא מקודשת ושרי להתנות כך אפי' לכתחילה עש"ב שכמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מדבריו עיין עליהם:
עוד יש לחלק ולומר דבנ"ד ליכא למימר שאם יתבטלו הקדושין מחמת התנאי הוי בעילתו בעילת זנות והוא שהמנהג שלנו שלא יקדשנה ושלא יכניסנה לחופה עד שיתקשרו על זיווגם ע"י האלמיר"י ותהיה מיוחדת לו וזה נקרא בדיניהם נשואין והגם שנשואין אלו בלא קדושין ובלא כתובה מ"מ לדעת הרמב"ן והראב"ד ודעמייהו דמתירין פלגש הרי דינה באותה שעה כפלגש דלפי דעתם יכול האדם ליקח פלגש וא"כ אף אם יתבטלו הקדושין מחמת התנאי למפרע לא הוי בעילתו בעילת זנות שהרי עדין הם קשורים מכח קישור האלמיר"י והויא מיוחדת לו כפילגש בלי כתובה וקדושין ועדיפא מפלגש שכיון שהיא נשואה לו בדיניהם לא תוכל לזנות עליו, ונראה דגם להרמב"ם ודעמיה שאוסרין פלגש מודים הכא כיון שמתחילה לקחה אדעתא דאישות שהרי נשאה בקדושין וכתובה ולהכי אף אם יקרה שלמפרע יתבטלו הקדושין אין איסור רביע עלה כפלגש כיון דלא לקחה אדעתא דהכי וכמש"כ הרב ב"ח בסימן קנ"ז עש"ב, וז"ל מהרד"ך בתשובה דסימן ב' חדר ט' וז"ל הצ"ל וכמו שהשיב הרמב"ן לרבינו יונה ז"ל וז"ל שאלת בענין פלגש מה דעתי? לא ידעתי מה ספק יש בה כיון שיחדה לעצמו שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרש ראב"י נמצא אח נושא את אחותו ואב נושא את בתו ועליו נאמר ומלאה הארץ זמה אבל כשנכנסה לביתו והיא מיוחדת לו וידועה לו בניה נקראים על שמו ומותרת ואח"כ כתב וא"כ בנ"ד (ר"ל היכא שפירשה בהדיא על תנאי שאם ימות בעלה שלא תהיה זקוקה ליבם מפני שהוא משומד והיינו לומר שבעילותיו לא יהיו לשם קדושין והכסף נתון במתנה) גם כי תהיה אשה זו בספק אשתו ספק פלגשו הרי היא מותרת דספיקא דרבנן לקולא ולא שייך בזה לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו בע"ז וכו' אפ"ה אין כאן חזקה זו שאין כאן בעילת איסור אפי' מדרבנן דדוקא ודאי פלגש אסור להרמב"ם ז"ל וכו' אפ"ה בנ"ד אין לומר חזקה זו הואיל והיא ספק אשתו ספק פלגשו והיא מותרת לו דספיקא דרבנן היא ואין כאן איסור ביאה וכ"ש דהכא ודאי אשתו קרו לה בחייו הואיל ומן התורה אזלינן בתר רובא כדפרישית עכ"ל עיין שם באורך:
עוד אני אומר אפי' את"ל דע"פ התנאי בנ"ד הוי בעילותיו בעילת זנות אפי' הכי מוטב דניהוי באו"ז ולא חורבה גדולה מזו שאנחנו רואים בעינינו כשלא ירצה הבעל לגרשה או היבם לחולצה הולכת לזנות עם עם הארץ או תנשא לו ומרבים ממזרים בישראל כאשר ראינו בעינינו לכמה נשים דעבדי הכי בדור הפרוץ הזה השם יאמר לצרה די אמן:
עוד אכתוב ואעתיק כאן מה שראיתי להרב נחלת שבעה שם אשר כתב בענף ח' וז"ל וה"ה אם יש לחתן אח שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר דגם כן יכול להתנות ונ"ל דבכל אלו גם ה' תרומת הדשן והרב בית יוסף מודים אע"פ שכתב הת"ה והב"י הביאו וז"ל ואני תמיה ע"ז מאחר שאין ההיתר מבואר בתלמודא דידן וכו' על כן נשתקע המנהג והיינו המנהג שכתב הת"ה שהיו מתנים שלא תפול לפני המומר דהוי מתנה ממש כמו אם מת לא תזקק ליבם דהוי ממש מתנה עמ"ש בתורה משא"כ אם מתנה כתנאי מהרי"ב שהביא רמ"א בש"ע והב"ח דאם תפול לפניו שלא יהיו הקדושין קדושין למפרע נמצא שאינה זקוקתו לגמרי דלמפרע לא הוו קדושין גם הת"ה מודה וגם הב"י מודה וכו' וריחוק שבין ב' התנאים האלה הוא כרחוק מזרח ממערב שהרי לא הזכיר הת"ה כלום מתנאי כפול ולא הזכיר כלום שנתבטלו הקדושין למפרע ועוד דתנאי של הת"ה אפי' יהיה בתנאי כפול לא היה מועיל אם מתנה על מ"ש בתורה וכו' ע"ש מה שהכריח לזה באורך, וכן כתב הרב בית מאיר בספרו צלעות הבית סימן ו' דף ו' ע"ב וז"ל ואני נשבע בחיי ראשי שמעולם וכו' אף אני מן המתירין ע"פ תנאי דמהרי"ב אף באח אלם כי לא מצאתי אדם שפקפק בהוראתו וכו' עש"ב, הרי לך דברי הר' ז"ל דסו' דתנאי של מהר"י ברין מוסכם אליבא דכ"ע גם להת"ה ולהרב"י ז"ל וכמ"ש אנן לעיל:
ונראה לי להביא ראיה מן הש"ס דבכגון נ"ד ליכא חשש לומר שבעילותיו בעילות זנות למפרע כיון דאיכא קדושין וכתובה מהא דאיתא ביבמות דף ק"ז שהעתקנו לעיל רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו טעמא דב"ש לפי שאין אדם עושה בעילתו בע"ז ע"ש, ופירש"י בד"ה לפי שאין אדם וכו' ורבנן תקינו נשואין לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכו' ואי אמרת ממאנת ממנעי ולא נסבי לה דאין אדם רוצה לעשות בעילתו בע"ז ומיעקרא תקנתא דרבנן עכ"ל ע"ש, ויש להתבונן בטעמא דקאמר הש"ס לב"ה דכיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו בע"ז דקשה דהגם שמתחילה נשאת בכתובה וקדושין מ"מ השתא דמיאנה בו לא הצריכו לה רבנן שום גרושין ושום פרעון כתובה וכיון שרואין העולם שיציאתה חנם בלא מצית ספר כריתות הכל יאמרו שבעילותיו בע"ז למפרע וא"כ מימנעי ולא נסבי לה אלא ע"כ לומר כמ"ש לעיל וכמ"ש הרב ב"ח והרב נחלת שבעה דכיון דבשעת ביאה לא היה מתכוין לזנות שהרי לקחה בקדושין וכתובה הגם כשמיאנה בו נפקעו הקדושין למפרע ונמצאו בעילותיו בע"ז כיון דזה ממילא הוא אין לבו נוקפו בזה ולא ממינע כיון שמתחילה לא לזנות נתכוון כי אדרבה עשה כל מה שמוטל עליו בקדושין וברכה וחופה וכתובה כתק' חז"ל זה הוא דעת בית הלל, הרי לך בהדיא שאין בזה חשש לבעילת זנות:
עוד י"ל שכונת הש"ס לומר דכיון דאיכא קדושין וכתובה הגם שעתה מיאנה אין מיאונה מועיל באמת אלא מכאן ולהבא כמו שאמרו בש"ס לחד מ"ד דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל כדאיתא בסנהדרין כ"ז ע"ב אבל כל בעילותיו למפרע היו כעין איש ואשתו ואין בהם שום חשש ול"פ בזה ב"ש וב"ה אלא בטעות העולם ולא מן הדין דב"ש חיישי לטעות העולם שיאמרו דכיון שמיאנה ויצאה בלא גרושין א"כ אין כאן קדושין מעיקרא ובעילותיו בע"ז וממנעי ולא נסבי לה וכו' וב"ה סברי כיון שמתחילה נשאת בקדושין וכתובה ומן הדין לא הוו בעילותיו בע"ז לא חיישינן לטעות העולם שיאמרו דבעילותיו בע"ז דלא טעו אינשי בהכי כיון דאיכא כתובה וקדושין ובזה יונח לנו דברי הש"ס דקאמר לא אתו למימר דבעילתו בע"ז דלכאורה קשה מאי לא אתו למימר דנקט הש"ס דמה לן לאמירתם דלא הו"ל לומר אלא כיון דאיכא קדושין וכתובה לא הוי בעילתו בעילת זנות ותל"מ, אבל לפי פירושנו אתי שפיר דבאמת לכ"ע לא הוי בעילתו בעילת זנות כיון דאיכא קדושין וכתובה אלא דבהא פליגי דלב"ש חיישי לטעות העולם וב"ה לא חיישי לטעות העולם כדאמרן ודוק, ועוד אזלינן אחר הרוב והרוב אין ממאנות ולא חיישינן למיעוטא דכיון דלא שכיח לא חיישינן ליה ולא גזרו ביה רבנן וא"כ הכא נמי בנ"ד נמי נימא הכי כיון דיש כתובה וקדושין לא חיישינן לבעילותיו בע"ז דמאי שנא מהתם הגם דיש חילוק דשאני נ"ד שהתנה בפירוש על זה שאם תתגרש בדיניהם ולא ירצה לגרשה כדת של תורה לא יהיו הקדושין של מעיקרא קדושין אלא מתנה בעלמא אבל בקטנה בסתם מכניסה לחופה מ"מ כבר אמרנו דבזה לא שייך מחילה ואינה מוחלת על עלבונה ועל קלקולה שתשאר היא בעיגונא עד שתלבין ראשה והוא ילך ויעשה מה שלבו חפץ (ועוד דרוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות) אין הדעת סובלת שתחזור מדבריה הראשונים שחששה לכל זה והתנית עמו משום קלקולא דידה וכל זה היה באותו מעמד בעת כניסתה לחופה כמנהגנו שאנו מקדשין בשעת כניסתה לחופה ומיד תחזור ותמחול משום חשש בעילתה שלא תהא בעילת זנות דמעיקרא מאי סביר ולבסוף מאי סבור הרי היא רואה חופתה וביאתה סמוך לתנאי ואפ"ה התנית עמו ובמאי חזרה תכף ומיד, ועוד דהאידנא לאו כ"ע דינא גמירי שידעו דמשום התנאי הוי בעילתם בעילת זנות ולכך יהיו חוזרים ומוחלים לתנאיהם שאינם יודעים מה ואינם נותנים לב לזה ולהכי מסתמא עדין הם עומדים בתנאיהם ודברים של טעם הם כאשר כל אדם חזו בו אנוש יביט מרחוק ועל כן מכל הני טעמי דתריצי בנ"ד התנאי עדין הוא בתוקפו וגבורתו ולית מלכו די תזעזעניה ועדין עומד על עומדו ואין לחוש לשמא מחלה לתנאה משום שלא תהא בעילתה בעילת זנות וכמו שמצינו להרד"ך שם בחדר ז' דף מ"ו ע"ב בפסקת ואין לומר דבנשואה ע"כ וכו' עיין עליו שכתב כעין זה עש"ב, וראיה נמי דלא חיישינן לשמא תתגרש בדיניהם ויהיו בעב"ז מדין יתומה או קטנה שיצאה מרשות אביה כגון שנתקדשה מדעת אביה ונתאלמנה או נתגרשה שאז שוב אין לאביה רשות בה דמה"ת אין יכולה להתקדש ותקינו לה רבנן קדושין מדעתה והקדושין תלויים שאם אינה רוצה בבעלה יכולה למאן בו ויוצאה בלי גט, הרי לך דלא חשו רבנן לבעילת זנות כיון שמתחילה הוא בא עליה ודעתו לדעת נשואין ואין דעתו לזנות שפיר דמי, והכא נמי בנ"ד דכוותה דכמו דהתם משום תקנתה לא חשו לדבר זה שעושין כל בעב"ז, הכא נמי משום תקנתה כדי שלא תשאר בעגונא כל ימיה או משום שעי"ז תלך ותזנה ומרבים ממזרים בישראל מש"ה לא ניחוש לבעי"ז:
אחר כך ראיתי להרב חתם סופר חלק אה"ע ח"ב סימן ס"ח וז"ל כי מה לנו להכניס במה שכבר היתרו מפורש והלכו בו נמושות גדולי האחרונים ודבר גדול דבר הגאון מעיל צדקה דלא שייך אין תנאי בנשואין משום בעי"ז והרי ודאי אין כאן איסור זנות דפנויה באופן זה שהרי הוא דרך אישות רק הכונה אין אדם רוצה שתטחן אשתו לאחר בחייו ע"י ביטול הקדושין וגם בניו יהיו בני פנויה אין דעת שום אדם סובל זה משום הכי אין תנאי בנשואין דודאי אחולי אחליה אבל בתנאי שבשעת הקדושין ע"מ שלא תזקק ליבם מומר או למוכה שחין וכו' שם אינו חוזר ומוחל ואינו חוזר ומקדש בשעת ביאה שהרי הספק תלוי ועומד כל ימי חייו ולא תטחן אשתו בחייו וגם בנים לא יהיו לו עכ"ל, וכתב על זה הרב חתם סופר וז"ל ואני הסברתי באופן קרוב לדברי ב"ש סימן קנ"ז סק"ו והוספתי נופך משלי בשלמא עיקר התנאי תלוי עד שיתברר לו קיום התנאי או בטולו לכן מתנה בשעת קדושין ואע"פ דידע איניש בנפשיה שסופו למוחלו בשעת נשואין מ"מ ההוא אמר עד שעת הביאה אחקור היטב ויבורר לי אם יש עליה נדרים או מומין ומה שלא יתברר עד אז לזה המיעוט דלא שכיח ימחול בשעת נישואין והוא בכלל אין אדם מפייס במומין והאי ראה ונתפייס הוא, אבל התנאי משום זיקת יבם מומר הוא דבר שלא יתברר לעולם כל ימי חיי הבעל אם היה דעתה למחול בשעת בעילה למה לה להתנות בשעת אירוסין מה בצע בתנאי שלה וכו' אבל הכא שכל עיקרה לא באה אלא להתנות להציל עצמה מזיקה למאי ניחוש לדברים שאין הדעת סובלתן ומ"מ לחומרא בעלמא אנו אומרים ומפרשים בשעת התנאי שיהיה כל הבעילות בעי"ז בביטול התנאי שאין כאן בית מיחוש כלל:
וא"כ בנ"ד נמי נדון דבר מדבר דתנאי דידן נמי לא יתברר לעולם עד אחר הגרושין דיוור"ץ או אחר מיתת הבעל, וכ"ש אנן בדידן שאנחנו עושים אירוסין וחופה וביאה כאחד סמוכין זה לזה אין שייך דבר זה כאמור, וכן הוא דעת הרב נו"ב כמו שיתבאר לקמן, גם הרב שיבת ציון בנו אזיל בשיטת אביו ז"ל אב ובנו שראו את החדש וחידשו בטובם בסימן ע' וסימן ע"א וז"ל עוד זאת היסוד אשר נשען עליו הגאון מהר"י אייבשי"ץ בתשובה הנז' לחוש שהאשה תמחול השבועה אף שהמחילה תהא לקלקולה משום דגם באשה ניחא לה שלא תהיה בעילתה בעילת זנות זה אין לו שחר דבפלוגתא דרב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם ובקטנה שמיאנה לא נזכר טעמא דרב כ"א משום שאין אדם עושה בעב"ז וסובר רב דהאיש חושש על כך שהוא עושה מעשה אבל באשה שהיא קרקע עולם בעלמא לא שמענו (ואנכי הד"ך אין נ"ל טעם זה משום שלא נאמר אסתר קרקע עולם היתה אלא באשה שנאנסה שאינה חייבת שתהרג ואל תעבור משום דאשה קרקע עולם היא אבל ברצונה נאמר מות יומת הנואף והנואפת) הן אמת דדבר זה נפתח בגדולים דהרב פני משה והרב לקט הקמח סוברים דלא אמרינן זה אלא באיש אבל לא באשה כמבואר בהגהת משנה למלך בפרק י' מהל' גרושין הלכה ח"י ואפי' לדעת המל"מ שם וכן הוא דעת אאמו"ר הגאון זצ"ל בנו"ב מהדורא בתרא בחלק אה"ע סימן נ"ב דף ל"ה נ"ל זה הוא אם הוא הדבר שקול ואינו לקלקולה בזה אמרינן דיותר ניחא לה בבעילה לשם אישות מבעילת זנות, אבל היכא שהוא לקלקולה כנ"ד שאם תבטל התנאי תהיה עגונה וגלמודה אמרינן שנשים דעתן קלה והיא חושבת טפי לטובת עצמה שאם ימות בעלה בלא זש"ק שלא תהא נאסרת על כל העולם באיסור יבמה לשוק וכיון שבשעת מעשה היא נבעלת בהיתר לא יעלה על דעתה למחול השבועה ולבטל התנאי וכו' ובסוף תשובתו דסימן ע"ב כך מסיק וז"ל אמנם לפי מה שנתבאר לעיל בתשובתי הקודמת אין אנו צריכין כלל לשבועת האשה וסגי לן בשבועת הבעל על דעת רבים שלא יהיו קדושין אחרים לעולם כ"א אותן הקדושין שהיו על תנאי כמו שמבואר בתשובת אאמו"ר הגאון זצ"ל בסדר קידושין על תנאי בספרו נודע ביהודה קמא בחלק אה"ע סימן נ"ה ע"ש עכ"ל עש"ב, והרב נו"ב ז"ל גזר אומר מטעם אחר והוא דלא אמרו אין תנאי בנשואין אלא בתנאי שהוא מתנה לטובת עצמו אבל בתנאי שהוא לטובתה לא אמרינן עש"ב:
עוד אביא ראיה שבכהאי גוונא לא חיישינן שיהיו בעילותיו בעי"ז מדברי הר"ן ז"ל בנדרים צ' ע"ב על מתניתין דקתני בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתיבה האומרת טמאה אני לך וכו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה וכו' וז"ל ואיכא למידע אמתני' כיון דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום דלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה היכן הלך וכו' וכתב הוא ז"ל ולדידי לא קשיא לי דכי היכי דאמרינן בגיטין ל"ג ובכמה דוכתי דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה הכי נמי הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומשום הכי שריא לבעלה ואוכלת בתרומה כדאמרינן בגמרא וכו' עש"ב ולפי"ז כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה א"כ הוו בעילותיו בעי"ז ואפ"ה לא חשו רבנן לזה וטעמא נ"ל או משום דמוטב שתהא בעילתו בעי"ז ולא גירושין בטעות והוי מדין א"א ותלך לינשא והיא עדין קאי עלה איסור א"א או נימא דכיון שלא נתכוון הבעל מתחילה לבעילת זנות לית ביה איסורא כ"כ כדאמרן לעיל אלא דאגב יש להעיר על דברי הר"ן ז"ל דמ"מ קשה דכיון משאמרה טמאה אני לך נפקעו הקדושין א"כ היאך התירו לו לישב עמה מכאן ולהבא בלא קידושין ובלא כתובה דבשלמא לדעת הרמב"ן והראב"ד דסוברים שפלגש מותרת כיון שהיא מיוחדת ניחא אבל לדעת הרמב"ם מאי איכא למימר ולמאי דכתבנו לעיל דבספק פלגש גם הרמב"ם מודה ניחא, או י"ל שהרי אמרו אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר ולהכי עדין חיוב כתובה עליו וקונה אותה בביאה וא"כ הרי קדושין וכתובה, איך שיהיה חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו בתנאי זה דנ"ד שום חשש איסור וכמו תנאי דמהר"י ברין דמועיל כן תנאי דנ"ד מועיל שפיר, ואין לומר שאין ללמוד מתנאי של מהר"י ברין שהוא תנאי של משומד דשאני התם משום דמצינו שהגאונים סברי דמן הדין אין צריכה חליצה או משום שהמיתה מפלת או משום דנשואין מפילין כדאיתא בטור סימן קנ"ז משים הכי סמכינן על התנאי ולא בדבר אחר, זה אינו משום דסברא זאת שאמרו שאינה צריכה חליצה היא סברא דחויה ונדחה קרו לה וכשאמרו שמהני על תנאי לא עשאוהו לזה הטעם אפי' סניף ולא הזכירו מזה כלל משמע דעיקר הטעם הוא משום שהוא תנאי כפול שאם מת הבעל הרי כסף הקדושין מעכשיו מתנה, ועוד דטעמא שעלה על דעתנו לחלק בין תנאי דמן הארוסין לתנאי דמן הנשואין הוא מאמרם של רבותינו ז"ל אין תנאי בנשואין הוא שעמד לנגדנו כחומת ברזל מפסקת בין תנאי מן הארוסין לבין תנאי מן הנשואין, וכבר ירינו אבן פנתה בכל החילוקים אשר חילקנו די והותר כנז' לעיל הכל בביאור, ומה נשאר דלמה אין מועיל לתנאי דידן כמו תנאי אירוסין ובפי' כתב הרב נחלת שבעה שמועיל התנאי גם אם היבם אלם או חרש או לא נודע היכן הוא הרי דהרב סובר דלאו דוקא משומד אלא כל דבר שהוא מעכבה יכולה להתנות עליו:
עוד נראה לי לומר שכיון דהתנאי דידן נעשה ע"י ב"ד י"ץ ותקון לכל העולם דעת הבעל ואשתו סומכת על דעת ב"ד וכעין שאמרו כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש הכא נמי נימא דכל המקדש ונושא אשה ומכניסה לביתו אדעתא דבי דינא מקדש ומכניס ועל כן סמכא דעתייהו שודאי תנאי זה לית ביה לתא דאיסורא דאילולי אית איסורא לא היו מתקנין בי דינא תנאי זה שהרי הם שעשו ותקנו תנאי זה ובודאי הם יודעין שאין בזה שום איסור ולא ספו לן איסורא ומש"ה אין לחוש לשמא ימחלו לתנאי זה משום שלא תהיה בעילתם בעילת זנות דודאי לא יעלה על דעתם דבר זה כלל דהכל אומרים שאין דעתנו מכרעת לדעת בית דין שתקנו לנו דבר זה, ולהכי ודאי לא הדרי בהו ממה שעשוי על דעת ב"ד וסתמא דמילתא אדם מסכים על דעת ב"ד שאין אחר מעשה ב"ד כלום שדוקא דבר ותנאי הנעשה ביניהם שלא ע"י מעשה ב"ד אלא בינם לבין עצמם חיישי לשמא אית ביה איסורא והדרי בהו אבל בדבר הנעשה בהסכמת ב"ד ובהסכמת שבעה טובי העיר כ"ע ידעי דלית ביה חשש איסור ולא הדרי בהו ודברים אלו דברי טעם הם כטעם לשד השמן:
ודע שאין לומר בזה דא"כ בטלת גט כריתות של תורה ובטלה מצוה זו של תורה לפי תנאי זה שהוא לכלל כל העולם, זה אינו שהרי כבר כתבנו בתחי' התשובה שהתנאי הוא בזה האופן שאם לא ישתוו ביניהם ויגרשנה בערכאותיהם הנקרא דיוור"ץ ותתבע אותו לב"ד הצדק שיתן לה גט כריתות והוא ימאן בה ולא ירצה לגרשה אז תמתין עליו שנה תמימה אולי ישוב וניחם על הרעה אם ירצה ליתן גט כריתות הרי הם בתורת קדושין ואם לאו הרי מעכשיו דמי קדושיה במתנה וא"כ לא נתבטל גט כריתות בתנאי זה:
עוד נוסיף בתוספת מרובה בתנאי זה שמשביעין אותם שבועה על דעת רבים בשבועה חמורה ובחרם גמור שלא ימחלו זה לזה על תנאי זה לעולם ויהיה קיים ביניהם לעולם ועד וכן אם לא ירצה היבם לחלוץ עד תשלום שנה תמימה הרי הקדושין מעתה ומעכשיו מתנה בעלמא ועי' באה"ט אה"ע סימן קנ"ו סק"ו ועי' עוד שם בהרב פ"ת סק"ח וסק"ט מ"ש בזה עיין עליהם ותשוב תראה בתשובתנו זאת, ע"ש שכתב וז"ל אך כפי המבואר בתשובת גדולי האחרונים הנז' תיקון זה הוא ברור בלי שום פקפוק ע"ש ומשמע נמי מדברי הפ"ת בסק"ט דלאו דוקא אח מתנכר הוא דיכול להתנות שאם תפול לפני המתנכר שלא תהיה מקודשת אלא ה"ה דיכול להתנות שאם ימות הבעל בלי זש"ק יהיו הקדושין בטלין כמ"ש שם הרב נו"ב באותה אשה שאומרת שכך היה התנאי:
וברוך ה' אשר עזרנו עד כה שמצינו שביל ודרך היחיד ליכנס בי להתיר המנעול של העיר להתיר כבלי אלו הנשים העגונות היושבות גלמודות אשר יושבות בין צרת'ן וכ"ש בזה"ז שאין שופטים ושוטרים וחופשיות ניתן לכל אדם איש הישר בעיניו יעשה באין מוכיח לרשע מומו ולפתח חטאת רובץ מה יעשה הבן שלא יחטא, ובאין בטענות ומה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה רגל אדם אי לזאת יחרד לבו של אדם ויתר ממקומו:
לכן חל עלינו לתקן דבר גדול כזה, אלא דצריך לדבר זה ישוב הדעת בשיבה ונחת ובדיינא דפקיע שמיה הוא המסדר תנאי הקדושין הנ"ל ולא יעשה הדבר אלא בחבר עיר הידוע ומומחה לכל ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול כי דבר זה הוא דבר שבערוה החמורה ויהיה בכח נדוי וחרם וגזירות שלא יעשה הדבר הגדול הזה כי אם בדיין מומחה כנז' כי דבר גדול כזה לא ינתן ביד כל אדם שהן רשאין ולא אתה וכל מי שירצה לעשות תנאי כזה יבא לב"ד הקבוע לזה והם יורוהו את אשר יעשה כן נ"ל אם יסכימו עמי רבני וחכמי הדור ישמרם השומר לעד אמן והנה טרחתי ויגעתי ומצאתי נתיב לדבר זה ועיני לשמיא נטלית שידריכני בנתיב מצותיו וחקיו ומשפטיו ויורנו את אשר נעשה ולכן אין לו לאדם להתיאש ולומר שב במקומך ולא תכנס בגדר שאינו שלך כי מי אתה ומי בית אביך כי תבא עד הלום, דע ידידי שאין מזה כלום חדא תורה היא וללמוד אני צריך הגם שאין ידי מגעת לתכלית הדבר מ"מ הרי הרוחנו עסק ועמל בתורה כי זה הוא חיותנו לשוט בימה של תורה ועוד לא כל הזמנים ולא כל השעות שוות ולא כל בני אדם שוים שלא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול ואם נגזר מלמעלה שהלכה זו לא תתגלה ולא תצא לאור להתנהג בה עד זמן פ' על ידי אדם פ' אזי לא ניתן רשות לשום אדם גדול או קטן להוציא לאור צדקה עד עת בא דברו אז אמרת ה' צרפתהו ואולי הגיע זמנה לצאת, על כן כל אחד ואחד יבדוק עד שידו מגעת ויחפש ויפשפש בחול ויכבור בכברה אולי תתגלה בעליל ותוציא לאור המרגלית וכמ"ש התנא הקדוש הוא מאמר קדישין בן עזאי ע"ה בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ואין אדם נוגע במה שראוי לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא כמו שיש בחולי הרפואה שכך גוזרים עליו עד זמן פ' ע"י סם פ' ע"י פ' כך הוא בכל דבר כמו בענין סדר תקיעת שופר שלא יצא סדרם לאור וסדר תקונם עד זמן רבי אבהו שכך היה גזור על ההיא ההלכה שלא תצא לאור עד אותו זמן ואותו דור ע"י פ' וכמו לענין הלכתא עמוני ולא עמונית שלא נתבררה ונתגלית עד לזמן דהמע"ה ע"כ כל אדם חזו בו שאולי השם גזר שעל ידו תתגלה הלכה זו לכן אל יתעצל ואל יתרשל ואל יטמון ידו בחיקו, אלא יוציאה מחיקו וימשוך ידו בקסת סופרים מפי סופרים ומפי ספרים וכתיב למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה כי אולי מן השמים הניחו לו להתגדר בו כדאיתא במס' חולין דף ו' ע"ב העיד רבי יהושע בן זרוז לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי בית שאן כולה על ידו, חיברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר? לדרש להם מקרא הזה וכתת נחש הנחשת וגו' אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו וכו' עש"ב, ועל זה סמכתי ובאלהי בטחתי לא אמעד אשורי מני ארחך ארח חיים למעלה למשכיל וגו' אורח חיים תודיעני אמן:
דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות כתובות
סימן ג
מעשה באשת איש שבא נכרי אצל בעלה ואמר לו שראה אשתו הולכת עם נכרי אחד ונכנסו לבית הנכרי שהולכת עמו ונסתרה עמו, וכששמע בעלה שאל הבעל את אשתו על זה אם אמת הדבר ומתחילה הכחישה בזה ואמרה לא היו דברים מעולם, דהנכרי המלשין שקרן הוא בדבריו, ואחרי דרישה וחקירה ופיתוי בדברים, ואחרי אשר נשבע לה והבטיחה שלא יבגוד בה ותאמר האמת ואל תחוש לבגידה אז הודית שזינתה:
תשובה לכאורה נראה דאתתא דא אסורה הגם שדברי הנכרי שאמר שנסתרה אין מעלין ואין מורידין כלל מ"מ כיון שהודית שזינתה נ"ל שהיא אסורה והגם דפסק מרן ז"ל בש"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ו' וז"ל אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר ע"ש, הרי סיים מור"ם שם וז"ל ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת ע"ש, והכא בנ"ד אין לך הוכחה ורגלים לדבר יותר מזה שמתחילה הכחישה בזה עד שנשבע לה והבטיחה שלא יבגוד בה אז הודית א"כ מוכח ממעשיה שאין רצונה באחר ולא נתנה עיניה באחר ולהכי נאמנת, ואמרה האמת שזינתה ואין לך הוכחה יותר מזו ולהכי אסורה:
אלא שראיתי להרב צמח צדק בתשובה סימן פ"ב שהביא כעין נ"ד שמתחילה היתה מכחשת לגמרי ואמרה שלא זינתה כלל עד שלבסוף אחר שבעלה חקר ודרש אותה והבטיחה שלא יבגוד בה אז הודית שזינתה, והרב דן את הדין ונשא ונתן בזה והעלה שגם בזה אנו אומרים שאינה נאמנת שהיא טמאה דשמא ענ"ב, וכתב וז"ל ואע"פ שנראה מעניינה בהיפך שהרי לא הודית אלא אחר ההבטחה שבעלה שלא יבגוד בה מ"מ אפשר שמערמת בזה שלא הודית מיד כדי שיאמינו לדבריה ותאסר על בעלה והכל הוא משום דענ"ב, וכה"ג נמצא בתשובת מיימון לה' אישות המתחלת מעשה באדם אחד כהן שראה אשתו הולכת נגד בחור אחד במקום יחוד וכו' שוב פעם אחרת שכב הכהן על מטתו בלילה וכו' ושמע מאחורי הכותל שהיו ביחד ומחמת קול נשימתן הבין שקלקלו וכו' והתיר מהר"ח וכתב בסוף התם וז"ל ואני המעתיק נ"ל להביא ראיה למורי שיחיה מההוא עובדא דמייתי בשלהי נדרים וקאמר דילמא ענ"ב והשמיע קול תשמיש כדי שיוציאנה והכא נמי דילמא ענ"ב והשמיע קול תשמיש כדי שיוציאנה דאם לא נאמר כן אלא נאסור אותה עליו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דחשו לענ"ב תוכל למצוא לה דרך ליפטר מבעלה בדרך זה וכו' עש"ב, וכתב הרב צ"צ הרי לך בהדיא שאפי' לא הודית אלא לאחר הבטחת בעלה שלא יבגוד בה אפ"ה אינה נאמנת בדיבורה שנטמאה דאמרינן שכל זה הערמה הוא ונ"ל להביא ראיה לזה שכעין זה מצינו בש"ס בחנה שאמרה אם ראה תראה ואמרו בברכות ל"א ע"ב אמר ר"א אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרנא משקה לי מי סוטה וכו' הרי לך בהדיא שהאשה רב"ה עושה מעשה שיחשדנה בעלה ותאסר עליו הגם שבאמת לא נטמאת עושה מעשה שיחשבו העולם עליהם שנטמאת הגם שמשיאה עליה שם רע וזילה בה מילתא אפ"ה אם ענ"ב שיש לה תועלת מזה אינה חוששת אם יאמרו עלי' שנטמ':
והנה יש להסתפק אם יש עדי יחוד ואמרה שהיא נטמאת אם היא נאמנת שהרי רגלים לדבר שיש עדי יחוד או נימא דגם בזה אינה נאמנת דיחוד לא מיקרי רגלים לדבר ומלשון תשובות מיימוניות שכתבו שמא ענ"ב והשמיע קול תשמיש משמע הגם שברור לנו שיש יחוד אפ"ה חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ועיין בבאה"ט בסימן קט"ו ס"ק כ"א וראיתי שם בהרב פ"ת ס"ק כ"ו שכתב דבתשובת מהר"י באסאן סוף סימן פ"ו פשיטא ליה דיחוד לא הוי רגלים לדבר עש"ב והוא כמשמעות תשובות מיימוניות הנז' וא"כ בנ"ד נמי יש להתיר האי אתתא הגם שלא הודית אלא ע"י הבטחת בעלה כנז"ל והנראה לומר בזה דהכל לפי ראות עיני הדיין:
ודע שראיתי בתשובת מהר"י קולון סימן ק"ס שהביא שמעשה היה באשה ישראלית שהלכה מרצונה עם הגויים ושהתה עמהם בביתם והוציאוה משם ע"י שוחד והתירה רבינו יואל זצ"ל ע"ש, ודבריו אלו הדרעזר לדברי הרב חלקת מחוקת באה"ע סימן ז' דכתב שם סעיף י"א עמ"ש מור"ם וז"ל מיהו אם נתיחד לשם זנות יש להחמיר כתב הרב ז"ל דזה קאי על הפנויה שמדברת עם הנכרי דברי תפלות ונסתרה אדעתא דזנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלה לכותי ולא איירי בא"א דממ"נ דאי באשת ישראל הא קי"ל אין אוסרין על היחוד, וסתירה בלא קינוי אין אוסרתה על בעלה הרי דהרב ז"ל קאמר אפי' נתייחדה לשם זנות אין אוסרין על היחוד וכ"כ הרב ב"ש שם דלישראל שרי ע"ש:
הלכות גיטין
סימן ד
נסתפקתי במי שרוצה לגרש את אשתו מעתה אלא שאינו יכול עתה לכתוב לה גט כריתות מפני חק המלכות שעדין לא נתגרשה בערכאותי' ואין לב"ד רשות לכתוב לו גט ליתנו לה קודם שיתפטרו זה מזה בערכאותיהם והוא רוצה עתה לנסוע אל מקום אחר רחוק בינו ובינה באופן דכשיגיע הזמן שיתפטרו זה מזה ע"י ערכאותיהם ימצא הבעל במקום רחוק וקרוב הדבר שלא ימצא בריחוק מקום מי שיכתוב לו גט ע"י שליח, ולכן רוצה לכתוב גט כריתות קודם שיסע מכאן ולמנות שליח במקומו ליתנו בידו מעכשיו משעת הכתיבה וישאר ביד שלוחו עד עת בא דבר המלכות ואז יתנו השליח בידה ונסתפקתי אם בזה שהבעל והאשה הם זה בפני זה במקום אחד בשעת כתיבת הגט יכול לעשות כן דשמא יש לחוש בזה לגט שזמנו קדום לנתינתו או נימא דהוי כמו שכותב גט ונותנו לשליח להוליכו ממקום למקום שהיא שם אשתו הגם שיתעכב בין זמן הכתיבה לנתינה וכמו שפסק מרן הש"ע אה"ע סימן קכ"ז ס"ד וז"ל השולח גט ממקום למקום וכו' כשר משום דאית ליה קלא ע"ש, או נימא שדוקא גט שבא ממקום למקום הוא דאית קלא אבל זה דכתיבתו ונתינתו במקום אחד לא אית ליה קלא ולהכי חיישינן לקדימת הזמן דקי"ל שאם הוא מוקדם פסול כמו שפסק מרן שם באותו סימן סעיף ב':
תשובה הנה לכאורה יש להביא ראיה להתיר בזה מהא דפסק מרן שם סעיף ה' וז"ל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא שישלחנו על ידי שליח עכ"ד ומדפסק ותני הכי סתם משמע אפי' במקום אחד תקנה זו איתא ועוד אי ממקום למקום הא כבר פסק דינו בס"ד דמשמעות דבריו אפי' לכתחילה יש להקדים זמן כתיבה לזמן הנתינה מפני שאנו יודעים שהנתינה תתאחר בזמן ואפי' הכי עבדינן הכי לכתחילה והכא משמע דוקא בדיעבד מדקאמר שלא נמסר, אלא ע"כ לומר דבסעיף ה' מיירי שהכתיבה והנתינה במקום אחד ואפ"ה קאמר דיש תקנה להכשירו ע"י שליח, וא"כ בנ"ד נמי שהוא אינו יכול ליתנו לה בעצמו כשיגיע זמן שהרשות נתונה מפני שהוא יהיה בריחוק מקום לכן ישנה לתקנה זו גם בזה אלא שעדין יד הדוחה נטויה דלעולם אימא לך שאין להתיר אם מקדים זמן כתיבה לזמן נתינה אלא ע"י שליח ממקום למקום אחר אלא דבסעיף ה' בא להשמיענו שאין לו תקנה אלא שישלחנו ע"י אחר ולא יוליכנו הבעל בידו למקום שהיא שם ליתנו מידו לה הוא בעצמו אלא צריך למנות שליח שיתנו בידה:
ולכאורה נראה שהפירוש הנכון בדברי הש"ע הוא זה מדנקט הש"ע דבריו בלשון שלילה אין תקנה להכשירו אלא וכו' דמשמע שבא לשלול שלא יתנו לה הבעל מידו לידה שאם בא להתיר על ידי שליח במקום אחד הו"ל לומר גט שלא נמסר וכו' יש להכשירו ע"י שליח ועוד מאי שישלחנו לה דנקט הו"ל לומר אין להכשירו ליתנו לה אלא ע"י שליח מאי שישלחנו דמשמע דישלחנו למקום אחר, לכך נראה דהפי' האחרון בדברי מרן הוא הנכון אלא שעדין יש להרגיש על פי' זה ממה שכתב מור"ם בהגה על זה וז"ל מיהו נהגו להחמיר ולכתוב אחר, ע"כ ואי מיירי הכא ממקום למקום למה מור"ם החמיר בזה יותר מדין סע"ד דשולח גט ממקום למקום שהכשרנו המוקדם ע"י שליח ואין מי שנדנד כנף בזה וגם כאן ממקום למקום מיירי וע"י שליח ולמה יחמיר כאן לפי פירושנו וא"כ מוכח מדברי מור"ם שמפרש בדברי מרן כפירוש הראשון, הא לאו מילתא היא דלעולם גם מור"ם ז"ל מפרש לה כמ"ש אנן אלא דסובר הרב ז"ל דיש לחלק בין היכא דנכתב מתחילה אדעתא דהכי לשולחו למקום אחר ע"י שליח לבין הנכתב מתחילה אדעתא שיתנו לה הבעל במקום אחר במקום שהיא אשתו שם בו ביום שהכתיבה ונתינה יהיו ביום אחד שהיה מקום קרוב אלא שנתעכב הבעל במקום כתיבת הגט ולא נמסר ביום הכתיבה שבזה הוא דמחמיר מור"ם וסובר דכיון דנכתב מתחילה אדעתא שיתנו הבעל בעצמו אם לא נמסר באותו יום נהגו להחמיר ולכתוב אחר ולא ליתנו לה ע"י שליח כיון שנכתב אדעתא דידיה ליתנו הוא בעצמו אין ליתנו ע"י שליח, ועוד דהסברא נותנת דאינו יכול לעשות אם הם במקום אחד אם לא שינתן בזמן הכתיבה דהא טעמא דהתירו ע"י שליח אפי' אם לא יגיע לידה אלא אחר זמן הכתיבה אפי' לזמן מרובה ולא חיישי למוקדם היינו טעמא משום דאית קלא דכיון שניתן ע"י שליח והוא מקום רחוק שידוע שלא יגיע לה ביום כתיבתו אמרינן כיון שניתן ע"י שליח מפרסמא מילתא שזמן כתיבתו לא הוא זמן נתינתו כדברי שהביא הטור דבריו שכתב הטעם שאם לא נמסר ביום הכתיבה צריך שימסר ע"י שליח משום דכיון שנמסר על ידי שליח יש קול להולכת השליח ולהבאתו ע"ש, ועל כרחיך שהקול הוא שאינו נמסר ביום כתיבתו וזה לא שייך אלא אם הוא ממקום למקום והמקום שיוליכנו לשם ידוע לנו שאינו מגיע לשם ביום כתיבתו דבהכי קלא אית ליה ולהכי לא חיישינן לגביית פירות כמ"ש הטור ואם הוא במקום אחד מאי קלא איכא הכא במה שניתן ע"י שליח אלא דלזה י"ל לקלא איכא דמפרסמא מילתא ע"י שליח שלא נתמנה אלא אחר זמן כתיבתו שהוא רואה בעיניו שזמן כתיבה לחוד וזמן שניתן לו לחוד, אחר כך ראיתי להרב גט פשוט שהאריך הרחיב בדבר זה והביא לנו שיש מפרשים כן ויש מפרשים כן עש"ב מה שהסיק בענין זה, התרצ"א [א"ה עיין באזן אהרן מערכת ג' במזכרת הגטין בגט שניתן בירושת"ו ע"י שליח ושניהם האיש והאשה היו בעיר]:
סימן ה
כששולחין הגט הנכתב בפנינו אנן ב"ד וסידור הגט והמינוי והציווי הכל כאשר לכל נעשה ע"י אנן בי דינא ושולחין הגט וההרשאה ע"י הבידוא"ר דהיינו הבעל ממנה בפני עדים בפנינו אנן ב"ד לשליח העומד במקום האשה שלא בפניו של שליח וכששולחין הגט למקום האשה הכי אנן נהיגין כותבין מעשה ב"ד דהיינו אנחנו מעידין על גט פלוני שנשלח שהבעל ציוה בפנינו לסופר לכתוב ולעדים לחתום לשמו ולשמה כדת של תורה ונכתב ונחתם בפנינו אנן ב"ד דחתימי לתתא וכותבין סימני הגט בסימניו ובמצריו ואחר מעידין שבפנינו מינה הבעל לפלוני העומד במקום פלוני בפני העדים החתומים על הגט והכל נעשה ע"י כדת של תורה:
נראה לי שזה הוא דרך ישר מתהלך במישרים אין בזה נפתל ועקש שהרי עי"ז מקיימים הגט בחותמיו שנעשה לפנינו כדת וכהלכה זאת אומרת שהסופר והעדים כתבו הגט לשמו ולשמה וכו' ועיין למר"ן ז"ל באה"ע סימן קמ"א סעיף ל"ה וז"ל השולח גט ביד נכרי שיתנו לפלוני ומינה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו כשר וכו' עש"ב, ונ"ל שאפי' לדעת היש חולקים שהביא מור"ם מודים בנ"ד שדוקא שכתב הבעל שלא יש קול הבעל אלא כתב בזה חולקין אבל בנ"ד שב"ד מעידין במעשה ב"ד ששליח זה מינהו הבעל בפני עדים וכך אמר הבעל בפניהם הרי אני ממנה פלוני וכו' דאיכא קול ודיבור כ"ע מודו בזה וע"ש בסעיף י"ד דכתב בין שליח קבלה וכו' וכן כתב הרב פ"ת סימן קמ"א ס"ק ל"ה משם הגאון מהרי"מ ז"ל מבריסק וז"ל הא דהחמיר רמ"א שלא למנות שליח בכתב דהיינו ע"י כתבו נעשה שליח אבל היכא שאומר בע"פ שיהיה שליח רק הרב וב"ד מודיעין בכתב בודאי מועיל ואין זה ענין לשליח בכתב עכ"ל, ושם באותו האות העתיק דגם הרב מאמר מרדכי ז"ל פירש דברי רמ"א כן וכן הרב בית אפרים ג"כ הסכים לזה ע"ש, וע"ע למרן בסימן קמ"ב סעיף י' ועיין מור"ם שם, וז"ל מרן כשבא לעשות שליח אחר אין צריך שיהיה בפניו אלא אומר בב"ד הרי פלוני שלוחי אפילו שלא בפניו וכו' ע"ש הרי לך בהדיא שאם מעידין הב"ד שאמר שליח ראשון לפניהם בפ"נ ובפ"נ וממנה לפניהם לפלוני במקום אחר כשר הדבר כ"ש וקו"ח שמעידין הב"ד שהכל נעשה לפניהם שלא תהא שמיעה יותר מן הראיה שהרי מעידין שהכל נעשה לפניהם שנכתב ונחתם לשמו ולשמה ועוד הם בעצמם מעידין על מינוי השליח מהבעל כדת של תורה מאי איכא עוד אחר כל זה כיון שהב"ד מקיימין את הגט וההרשאה מה יש חשש בזה אחר כל אלה הדברים ועיין למור"ם שם בסימן קמ"ב סעיף י' ואין צריך להאריך בזה, ועיין להרב שדי חמד סימן י"ט אות ט"ו ולהרב פת"ש בסימן קמ"א אות ל"ה שראינו שם סברות הפוכות ומלאכי אלקים עולים ויורדין בזה והכל דנים בעולה ויורד לכן אמרנו דכיון דמרן ז"ל באו דבריו מפורשים דבשליח אחד סגי ואפי' שלא בפניו וכמ"ש בסימן קמ"א סעיף ל"ה ע"ש חזר הדין לסיני ואין לנו אלא דברי מרן ז"ל והרא"ש ובעל תומת ישרים לעשות בשליח אחד, ועוד שכיון דבאמת הכל נעשה ע"י מתחי' ועד סוף בין ציווי הבעל לסופר ולעדים וכן מינוי השליחות הכל כאשר לכל הוא בפנינו ואנחנו קמנו ונתעודד וסידרנו הכל על ידינו ולא ע"י אחרים לכן אנו כותבים מעשה בית דין איך היה המעשה במושלם בפנינו וא"כ איך נכתוב ונעיד כמו שכתוב בהרשאות ובנוסחאות שכותבים דאתא קודמנא פב"פ ובידו גט ששלח פב"פ לגרש בו את אשתו וכו' והביא לפנינו הרשאה מקויימת שעשאה הבעל פב"פ שליח בעדים וכו' וע"פ אותה ההרשאה מינה בפנינו פב"פ הדר בעיר פ' וכו' דדברים מוכיחים שהגט נסדר ע"י ב"ד אחר וכן המורשה הראשון ג"כ נעשה ע"פ ב"ד אחר ועכשיו בא לפנינו ובידו השטר של שליחות פב"פ ובאמת אין הדברים כן ומיחזי כשיקרא דקושטא קאי שהכל נעשה על ידינו ועי' להרב חגור האפוד סימן קנ"ח אות ב' ועיין להרב פ"ת בסדר גט שני אות נ' דכתב ולא קודם לכן דהרי וכו' עש"ב וע"כ יפה אמר חנן לעשות כדת היום כסדרנו שהוא דרך ישר וטוב ויפה הדבר הזה עלינו ובקצ"ר אמיץ ויאמר לקוצרים ה' עמכם וגו', והגם שמצינו למור"ם סימן קנ"ד סעיף ל"ג דכתב על מה שכתב מרן ז"ל שם אין צריך שהשליח יהיה עומד לפני המגרש אלא אפי' שלא בפניו יכול למנותו והעדים כותבין שמינה לפלוני שליח עכ"ל מרן ז"ל ועל זה כתב מור"ם וז"ל וכל זה כשהבעל נחפז ללכת ואינו מוסר הגט לשליח והוא שעת הדחק אבל בלא"ה אין עושין שליח בכי האי גוונא אלא מוסר ביד השליח וכו' עש"ב, כבר כתב הרב שב יעקב סימן ל"ה וז"ל דחומרא זו אינה מן הדין כי אם מבעל הסדרים ומחמיר כמה חומרות ללא צורך וכבר העיד עליו מור"ם ז"ל בסימן קנ"ד סעיף צ"א וז"ל ונ"ל שהחמיר בזה הרבה בשאלות ללא צורך ולכתחילה נוהגין כן ע"ש:
ועוד נ"ל דעד כאן לא החמיר מור"ם והצריך שהבעל יתן הגט לשליח שהוא לפניו היינו דוקא אם היה באופן שזה השליח שמינה אותו הבעל ונתן לו הגט הוא הנותן גט לאשה מידו לידה אבל אם הוא ג"כ יצטרך למנות שליח שלא בפניו א"כ אין אנו צריכין לו והבעל בעצמו יעשה כמעשהו וימנה הוא השליח שלא בפניו כדפסק מרן ז"ל בסימן קמ"א סעיף ל"ה ושם הסכים מור"ם על ידו ולא כתב אלא דיש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב הבעל דבעינן קולו כדכתבנו בסמוך בתחילת התשובה אבל אם יהיה קול לו קול אליו מסכים הולך לדברי מרן ז"ל:
עוד נראה לי דמה שכתב מור"ם וכל זה כשהבעל נחפז וכו' קאי אמאי דכתב מרן מסעיף ל' ובסעיף ל"א שאם נחפז ללכת לדרך יכול למנות שליח קודם שיכתוב הגט ויאמר לעדים אתם פו"פ הוו עדים וחתמו בגט שיכתוב הסופר והריני ממנה את פב"פ שליח להוליך הגט הנז' לאשתי פב"פ וכן כתב בסעיף ל"ג שאין צריך שהשליח יהיה עומד בפני המגרש וכו' ועל זה כתב מור"ם וכל זה כשהבעל נחפז ללכת ואינו מוסר הגט לשליח ור"ל שעדין לא נכתב הגט כמש"ל והוא שעת הדחק שהוא נחפז ללכת וגם אינו נמצא השליח בפניו באותו מצב, אבל בלאו הכי אין עושין שליח בכהאי גוונא שקודם שיכתב הגט ימנה השליח קודם שיהא ביד הבעל הגט כתוב וחתום משום דנראה דהוי כמקנה דבר שלא בא לעולם דבר שאפי' הבעל לא מצי עביד שאינו יכול עתה ליתנו בידה שעדין אין דבר בידו שעדין לא נכתב וכיון דאיהו לא מצי עביד איך משוה שליח לאחריני ובזה הוא שמחמיר הרמ"א וגם זה חומרא בעלמא וכתב אלא צריך שיהא כתוב וחתום הגט ביד הבעל וימסור אותו הבעל ליד השליח כשממנה אותו כיון שהשליח מצוי בעיר והוא אינו נחפז בזה צריך להמתין עד שיכתב הגט והשליח יהיה לפניו ואז ימנה אותו ומוסרו בידו לשליח, אבל אם השליח בעיר אחרת והאשה ג"כ במקום אחר יכול למנותו אפי' שלא בפניו וכמו שפסק הש"ע סימן קמ"א סעיף י"ד והסכים על זה מור"ם וכתב ע"ז ועיין לקמן סעי' ל"ה, ועל כן בחרתי הסתופף בבית אלקי בדרך הנז' שהוא נראה זך וישר פעלו כאמור ודוק, וכבר אמרו חכמינו ז"ל אין אחר מעשה ב"ד כלום, אדר תרצ"ג:
סימן ו
כתב הכנה"ג אה"ע סימן קכ"ו אות ס"ה וז"ל ראוי להזהר לסופרים שלא יאריכו בגט הדל"ת והרי"ש רק הה"א והתי"ו של כדת משה וישראל וכן כתב בספר יד אהרן משם הרדב"ז ע"ש הטעם:
סימן ז
בנוסח הגט יתיכי ליכי דע כי מה שאמר המקרא שמות ב' ט' היליכי תרגם אונקלוס הי שליכי ובגט נמי ר"ל לך (ל קמ"ץ ך שו"א) לעצמך לאפוקי מתחילה שלא היתה לעצמה אלא שלו משועבדת לו:
סימן ח
כתב הרב מצות השם סימן תי"ב דבדיני ממונות העד יכול ללמד זכות או חובה אבל לא ימנה עם הדיינים שאין עד נעשה דיין אפי' בדיני ממונות ודוקא בדבר שצריך עדים מן התורה אבל בשל דבריהם כגון אחד שהביא גט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הוא ושנים נותנים אותו לה, וכן בכל כיוצא בזה בשל דבריהם עד נעשה דיין עש"ב, ואין צריך אלא שנים אחרים בנתינת הגט עם השליח:
סימן ט
כתבתי זה לידידנו הרה"ג ר"מ חי אליקים י"ץ לדאר אלבידא יע"א דע ידידי י"ץ כי בררנו כי שמה פירל"א ודע כי שם פיר"ל ושם פירליט ושם פירל"א כולם הם שם מרגליות שקורין בערבי ג'והר שהוא שם לרבים שהוא קיבוץ לרבים, ופירל"א שם נפרד ליחיד שקורין בערבי ג'והרא ובלעז ספרד פירל"א ובלעז צרפת פיר"ל, ושם פירלי"ט הוא שם קטנות, אבל שם פירליס לא נשמע כזה שאינו שם כלל, ואמרו לי כי שם ג'והר שניתן לה באותו מצב של קריאת השם מתחילה אינו אלא לאותה שעה ומיד ולאלתר קרו לה פירל"א שהוא שם לע"ז של ג'והר, וגם בתחילת קריאת שמה באלמיר"י נתנו לה שם זה שהוא פירל"א אלא שאחר כך כשנתן לה הש"ץ השם תרגימוה בערב"י ג'והר ושם זה לא ניתן לה אלא לאותה שעה, וא"כ לא מיבעיא לדעת מרן ז"ל בסימן קכ"ט דסובר דהיכא דנשתקע שם הראשון אין כותבין כי אם השני, אלא אפילו לדעת מורם שמצריך שני גיטין היינו דוקא שמתחילה היו קורין לה בשם הראשון ואחר עבור ימים ימימה חזרו לקרא לה בשם השני דיכול להיות שעדין איזה בני אדם קורין לה בשם הראשון, אבל בנדון דידן שמתחילה ובראשונה כי החלו לקרא בשם נתנו לה שם פירל"א, אלא שאחר כך תרגימו נהוריתא דהיינו ג'והר לשם הראשון לש"ץ המברך וקורא להם שם והוא לאותה שעה ומיד ולאלתר החלו לקרותה בשם פירל"א וכל העולם אין קורין לה אלא בשם פירל"א ולא נקראת בשום זמן בשם ג'והר, ולכן נראה בעיני שאין כותבים כי אם שם פירל"א ואם נרצה להחמיר ולכתוב פירל"א הנקראת בעריסה ג'והר מה טוב, או אנת אנתתי דמתקרייא פירל"א כדי להודיע כי יש לה שם אחר ועי' למרן ז"ל סי' קכ"ט סעי' י"ז וסעי' י"א ובבאר היטב שם ס"ק ל"ב במה שכתב ואם לא נקרא בשם השני כלל וכו' ועי' להרב דברי אמת סימן ז' דף י"ט פסקת ואני לענ"ד דרך שיירתי וכו':
אחר כך ראיתי להרב בית שמואל בשמות נשים אות פ' שכתב בשם מהרש"ל מרגליות ושם פירי"ל שני שמות וכו' והוא בספרו ים של שלמה פרק רביעי דגיטין בסי' כ"ה וז"ל והיכא ששמה פירל"א אין לכתוב כלל מרגליות וכן איפכא כי יש קבלה ששני שמות הן, ואם בא במקרה ששם העריסה היה מרגליות וקורין אותה פירל"א בודאי אם לא היו כותבים אלא פירל"א לחוד פשיטא דהוה כשר להנשא אף לכתחילה דכ"ע לא ידעי בו אלא משם פירל"א לחוד ולא משם עריסתה, ולכן אם לא היו כותבין אלא שם העריסה לחוד, נראה דהוי כמו שינה שמה ממש ואינו דומה לשרה שרכי"ן דחד הברה הוא ומשום הכי אפילו כתבו שרה לחוד כשר אבל הכא שני הברות ומשפחות חלוקות שיש משפחה ששם הנשים מרגליות ויש ששמן פירל"א ומשום הכי נראה נמי דלכתחילה יש לכתוב מרגליות דמתקריא פירל"א, ואף שלגבי שירכי"ן אפילו לכתחילה לא בעי למיכתב שם העריסה, שם שרה שאני דהברה אחת היא וכ"ע ידעי דחד הוא כדפרישית, משא"כ בנדון דידן איכא למימר דשמא איכא מי שיודע דשם עריסה מרגליות הוה ואיכא למיחש ללעז אבל פשיטא דליכא למיחש כלל לענין דיעבד וכו' ע"ש הרי דכתב דלכתחילה יש לכתוב שם מרגליות דהיינו ג'והר בערבי דמתקריא פירל"א הגם דלא מתקריא בעולם אלא בשם פירל"א אלא דעדין יש לומר דשאני נדון דידן שמתחילה קדם לה באלמיר"י שם פירל"א וגם אע"פ שנתן לה אחר כך הש"ץ שם ג'והר לא היה אלא לאותה שעה דוקא ואינם קורין לה אלא בשם פירל"א והכל יודעים אותה בשם פירל"א ולהכי טפי עדיף שאין לכתוב אלא שם פירל"א לחוד או יש לכתוב כמ"ש לעיל פירלא דמתקריא בשעת עריסה ג'והר או אנת אנתתי דמתקריא פירלא כדכתבנו לעיל בסמוך והכא בנדון דידן הביאו ספר יוחסין דהיינו ספר האלמיר"י ונמצא כתוב בספר פירי"ל שהוא שם לעז מרגלית בלשון צרפת ואמרו לי שמאותה שעה היו קורין לה פירל"א מפני שתולדותיה אביה ואמה וזקניה מתולדי מתא תיטוואן יע"א שמדברין בלשון ספרד ובלשון ספרד קורין למרגלית פירל"א, ומה שנמצא כתוב בספר פיריל הוא מפני שנולדה בעיר צרפת ואלמיר"י צרפתי לכך כתב כלשונם, שהרי מיד ולאלתר קרו לה בביתם בשם פירל"א כלשון תולדותיה ולהכי נ"ל שאין לכתוב אלא שם פירל"א שאין מי שקורא לה פירי"ל ואין מי שקורא לה ג'והר, ועוד כי שם פירל"א ושם פירי"ל אחד הם אלא שיש קיצור לשון שהרי כתב ב"ש ואם לא היו כותבין רק שם פירי"ל כשר דכ"ע ידעי לה בשם זה וא"כ כיון דהכא יש עגונא דאתתא יש לכתוב לכתחילה הכי ולא להשהות את הדבר על כגון זה כיון דהשהייה בזמן הזה פוסלת בכל שהוא, ועוד שלכאורה נראה מלשון הרב ב"ש שכתב ואם לא היו כותבין אלא רק שם פירי"ל כשר וכו' משמע דר"ל דגם לכתחילה אם היו רוצים לכתוב רק שם פירי"ל כשר הדבר, שאם ר"ל שאם כתבו בדיעבד כשר, הוה ליה לומר ואם כתבו רק שם פירי"ל כשר, אלא מוכח מלשונו שאם היו רוצים לכתוב אלא שם פירי"ל כשר הדבר עי' להרב אזן אהרן מערכת ג' אות י"א י"ב מ"א ועי' להרב חגור אפוד להרב הגדול דוד פיפאנו ז"ל בפרק שני אות א' ואות ד' י"ד י"ח ועי' עוד לו בסי' ס"א אות ב' וז"ל גירש דמתק' נסים וכו' אמרו לנו שמעת העריסה קראוהו אברהם בשעת מילה ואחר כך הוסב שמו נסים ועתה אין מי שקורא אותו בשם אברהם ואפילו הוא עצמו אינו מכיר עצמו בשם זה, לכן כתבנו דמתקרי נסים כדי לכלול גם שם אברהם ועי' בתשובת מהר"א גירון הנה באה בספר צל הכסף ח"ב במזה"ג דמ"ח:
על כן נראה אחר המחילה רבה שחומרא זו שחשש לה ונתעכב לששה חדשים אתי לידי קולא ואית בה עיגונא דאתתא זה כמה בדור הפרוץ הזה כי עדין היא רכה בשנים ומה יעשה הבן שלא יחטא ועוד דחיישינן ליה להבעל שמא יחזור בו ולא יתרצה לתת הגט כי מי מעכב על ידו כיון שהוא איש צרפתי ותתעגן כל ימיה, ולכן משום עיגון זה צריכין אנו שלא לחוש לכל זה, ומיד שיתרצה הבעל לגרש אין מרבין עליו בדברים כאלו שהם חומרא בעלמא ואנחנו יש לנו רבנים לסמוך עליהם ולכן כל הזריז בזה הרי זה משובח. ודע כי אין מנהגינו לכתוב נקודות שכותבים תחת גימל של ג'והר ואם שגיתי בזה הבינו לי, תרפ"ט לפ"ק אוראן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן י
בחמישי בשבת כ"ו לחדש כסליו שנת תרצ"ד סידרנו גט לאליאו בר דוד אטבול לגרש בו את אשתו מירא בת משה שקרון, וטעה הסופר וכתב דמתקיא אימילי בחסרון רי"ש והכשרנו משום דאין לה משמעות אחרת ותיבת אימילי שאחריה מוכחת עליה שהיא דמתקריא, ולא גרע זה מאם טעה וכתב במקום ברביעי בשבת כתב בביעי בחסרון רי"ש שכתב הרב בית שמואל בסימן קכ"ה ס"ק ל' דכשר, ומלת דמתקריא לא מתורף הגט דאינה שם האשה ודוק:
סימן יא
בש"ע אה"ע סימן קכ"ה סעיף ג' כתב וז"ל יש לעיר שני שמות יכתוב מתא פ' דמתקריא פ' ובסימן קכ"ט סעיף י"ז כתב וז"ל אם השם שני בלשון לעז והכל אחד כגון חיים ביבאנט שהוא לעז ממש של חיים (עיין באר הגולה) כותבין חיים דמתקרי ביבאנט וכו' ע"ש, ונראה לי דלפי זה ע"ת דאר אלביצ'א דהשם שקורין לה הוא קאז"א בלאנק"א שהוא גם כן ממש לעז דאר ארביצ"א א"כ צריך לכתוב דאר אלביצ"א דמתקריא קאז"א בלאנק"א הגם שידוע שעיקר יסוד שמה היא דאר ארלביצ"א שנתנו לה הישמעאלים מתחילתה מ"מ הרי פירושה בלשון לעז הוא קאז"א בלאנק"א ומתחילת יסודתה נמי קרו לה הלועזים קאז"א בלאנק"א בלשון לעז מתחילה ולכן נראה בזה דאזלינן בתר מקום הנתינה אם ינתן לה הגט במקום הלועזים כותבין כאשר קרו לה, ואם הנתינה במקום הישמעאלים כותבים כאשר קרו לה הישמעאלים וכותבים השם האחר דמתקרי ודוק:
סימן יב
מי שהיה שמו מתחילה שם אחד וברוב הימים הוסב שמו לשם אחר, נ"ל דאזלינן בתר השתא, אפי' השם שהיה לו מתחילה כתוב בתורה אם ברוב הימים הוסב שמו לשם אחר אזלינן בתר השתא וראיה ממה דמצינו בדברי הימים א' ח' א' שסידר עזרא ע"ה כתוב ובנימן הוליד את בלע בכורו אשבל השני ואחרח השלישי נוחה הרביעי ורפא החמישי וכתב הרב המלבי"ם בפירושו שם וז"ל בימי עזרא שינו מקצת בתי אבות את שמם, תחת אחירם אחרח, תחת שפופם נוחה, תחת חופם רפא וכו' עש"ב, הרי לך אפילו השם שהיה ידוע ונכתב בתורה אם ברוב זמן נשתנה אזלינן בתר השתא לייחסו, ומכאן יש להביא ראיה לנדון שהוא לפנינו היום על מי שהיה נקרא כינויו עייש והוסב שם כינויו לשם זאייש בפי הכל צריך לכתוב שם כינויו זאייס כי השתא:
חדות חליצה
סימן יג
בשני בשבת ששה עשר לחדש תמוז התרצ"ג סידרנו חליצה ליבם אהרן בר יעקב נפתלי מיבמתו עישא מורצייאנו, והיבם היה אטר רגל שכמה פעמים עקר רגל שמאל בראשונה, וכן עשינו לו נסיון אחר שהכה ברגלו השמאלית למנעל ודחפו כמה פעמים ברגלו השמאלית ועוד נסינו אותו בנסיון אחר שיעלה על תיבה אחת ועלה ברגל שמאל תחילה כמה פעמים לכן חלץ בשתי רגלים במנעל של ימין ובמנעל של שמאל כדאיתא בש"ע אה"ע סי' קס"ט סעי' כ"ה ועיין עוד לו בסימן הנז' בסדר חליצה אות מ', ומפני בלבול היבמה בחליצת שתי ידים כאחת ושתי ידים עוסקות כאחת ובלבול גדול הוא זה ועוד כי חולצת בשמאל דידה, לכן חלצה בידה הימין בזה אחר זה, וסמכנו על סברת ב"ח ועל תשובת מהר"ם מלובלין דסי' ס' עי' באר היטב שם קס"ט ס"ק כ"ו ובפתחי תשובה ס"ק כ"ד וצייונו להיבם והיבמה שיכוינו לחליצת רגל אחד שהוא העיקר הוא הפוטר אותה ולא האחר כדכתב מהר"ם באותה תשובה, וגם קודם לזה אירע מעשה כזה וכן עשינו עי' להרב חגור האפוד במזכרת החליצות פרק ג' סי' ח' אות א' וסי' י"א אות א' ב' ועי' עוד להרב הנז' בסימניו ובמצריו, וגם בכ"ה לאדר תרצ"ד עשינו מעשה כזה וסמכנו על הנז':
תם ונשלם קונטרס בשוב דוד בעזרת האל שאמר והיה העולם יהיו אזניך קשובות לקולנו ומתחנתנו מלכנו אל תתעלם היה נא קרוב לשועתנו שועת עניים ואל ישוב ממך ד"ך נכלם והשב שכינתך לתוכנו כשנים קדמוניות ובנה דביר ואולם מירכתי אר"ץ כנס נפוצותינו ופזורנו ושבו בנים לגבולם ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם מקטנם ועד גדולם וישמע בערי יהודה קול ששון ושמחה ובכל הארץ נשמע קולם