קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
יורה דעה · הלכות פדיון הבן
סימן כב
בענין אשה שהפילה אחר שמונה או ט' שבועות משנתעברה ולא נתנו לב לדעת מה היה עליו אם נתרקמו אבריו או עדיין, והשליכו הכל ולא נודע מה היה לו, עי' מור"ם בהגה יו"ד סימן ש"ה סעיף כ"ג והוא ממהרי"ק שורש קמ"ג ועי' להרב דרכי נועם חלק יו"ד סימן י"ג ועי' להרב חכם צבי סימן ק"ד מה שהשיג והשיב על זה וכן הרב שבות יעקב חלק א' סימן פ"ג הרבה להשיב על זה ואזיל גם הוא בשיטת הרב חכם צבי ע"ש, אבל הרב שאלת יעבץ ח"א סימן מ"ט יישב וכונן דברי מהרי"ק ודעתו כדעת מהרי"ק, וראיתי להרב פתחי תשובה בסימן ש"ה ס"ק כ"ט שהעתיק והביא לנו שגם הרב נו"ב דחה דברי הרב חכם צבי ודברי הרב שבו"י והעלה שדברי מהרי"ק הם העיקר, ועי' להרב שיבת ציון סימן מ"ו ולהרב ח"ס סימן רצ"ט, ועי' מה שהעלה הרב פתחי תשובה שם עש"ב ועי' להרב עמק המלך בתשובותיו ליו"ד סימן ט"ו ע"ש דמסיק כהרב מהרי"ק שיפדהו בברכה ע"ש בעמק המלך להרב מנחם עזריה מאיר קאסטלנובו ז"ל ועי' להרב חיד"א בחיים שאל ח"ב סימן טו"ב ע"ש:
סימן כג
נסתפקתי בפדיון בכור הבן אם יכולים לפדותו בניירות ביי די באנק שהרי קיימא לן שאין פודין בשטרות מפני שנתמעטו עם הקרקעות ועבדים כדאיתא בפרק שמיני דבכורות משנה ח' עיין בכורות נ"א ע"א ופסקה הרמב"ם הלכות בכורים בפרק י"א הלכה ו' ומרן מלכא ביו"ד סימן ש"ה סעיף ג' ע"ש, ולהכי יש להסתפק אם אלו הניירות הנז' דינם כשטרות שהרי טעמא דשטרות משום דאין גופם ממון כדאיתא בש"ס שם ע"ש, ורצונם לומר שאין גוף וגשם הדבר שוה כלום שגרע מניירות חלקים בלא כתב שהניירות ראויים למלאכתם לכתוב עליהם שום דבר או למלאכה אחרת ולהכי מיקרו דבר השוה ממון אבל השטרות אין עומדין לשום מלאכה לגופם אלא למה שכתוב בהם כבר לראיה, ולהכי גם אלו ניירות הביי די באנק דינם כשטרות, או נימא דהא דקאמרי שטרות אין גופם ממון משום שאינם בטוחים דשמא יעני ב"ח ואין שוים כלום וא"כ הביי די באנק דאחריותם על המלכות לא חיישינן להא ולהכי שפיר יכול לפדות בהם וראיתי לרש"י בריש פ"ק דשבועות דף ד' שפירש וז"ל אין גופם ממון הנייר אינו שוה כלום ואינו עומד אלא לראיה עכ"ל, משמע כהצד הראשון שפירשנו, אבל כד דייקת שפיר נראה דהא דקרי לשטר שאינו שוה כלום שאינו אלא לראיה היינו משום שגופו אינו ניתן להוצאה ואינו עומד אלא לראיה שלו ואם רוצה בעל השטר ליתנו לאחר או לשלם בו חובו צריך שיקננו לאחר בקנין גמור כדרך מכירה אבל הניירות האלו שחריפין בהוצאתן קודם שיבאו לידי גוביינא הרי הם כמטבע הכסף הניתן מיד ליד ולא אתי למיחלף בשטרי ראיה דידן דזה ניתן להוצאה מדינא דמלכותא כמו המטבע והשולחני מחוייב ליקח אותו כמו שלוקח את המטבע ולא בדרך מכר כדין השטר דצריך ראיה שהמלוה מכרו ונתן כל כחו לזה היוצא מידו אלא הרי הם כזוזים שזזים מזה לזה וכל הנמצאים בידו הרי הם בחזקת שהם שלו ולכן שפיר יש לפדות בהם:
וחזיתיה להרב חתם סופר בחלק יו"ד סימן קל"ד שמסתפק בזה וכתב דשאני כל דבר דשו"כ שפודים בו היינו משום דגופו של דבר הוא בעצמו שוה משום דראוי ליהנות מגוף אותו דבר אבל בניירות האלו אין גופם שוה כלום דלא חזו להנאה כלל, ומה ששוים הוא משום אימתא דמלכותא שהוא דבר הסכמיי ולכן כתב בדרך אפשריות שאפשר שאין פודים בהם ע"ש ולי ההדיוט נראה דהגם שגופם אינו שוה מידי אלא משום אימתא דמלכותא הוא שיוצאים בהוצאה מ"מ כיון דקימ"ל דינא דמלכותא דינא ודינא דמלכותא הוא שהניירות אלו ערכם כערך הכסף באין הבדל ביניהם מהאי טעמא נחשבים כמטבע כסף הגם שאינו שוה מידי הרי הסכימה רצון מלך תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, והרי לא חייבה תורה כסף שיש לו צורה דוקא ומהאי טעמא קימ"ל דלאו דוקא כסף חמשת שקלים שאמרה תורה אלא אפילו סובין ושוה כסף יוצא י"ח וא"כ מהאי טעמא נמי אלו הניירות ששוים כסף וחריפים בהוצאה ככסף משום דינא דמלכותא אפילו במלכות אחרת יוצאים הם ככסף דינם כדבר שגופו ממון, ולכך שפיר יש לפדות בהם כך נ"ל ודוק, ועיין להרב פתחי תשובה ביו"ד סימן ש"ה סק"ז, גם ראיתי להרב כרם שלמה ביו"ד סימן ש"ה שכתב וז"ל ואם פדה בבאנקונאטים אפילו ממלך אדיר שבאדירים אין בנו פדוי דאין פודין בשטרות ע"ש, שלהי אלול התרפ"ג אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן כד
ראה ראיתי כאן אוראן יע"א כשעושין פדיון בן בכור מביאין כוס של יין ובשמים ואחר שעושה הכהן הפדיון נוטל הכהן כוס יין בידו ומברך בפה"ג ועל הבשמים, ולא ידעתי טעם למנהג זה להצריך כוס ובשמים דבשלמא במילה עושין כוס כדי לברך עליו ברכת אשר קדש ידיד וכו', ובשמים משום עילוף הילד שנימול או שאר בני אדם שאינם יכולים לראות דם מפרפר כמ"ש הלבוש בהלכות מילה ביו"ד סימן רס"ה, אבל בפדיון הבן מה שיאטייהו להני ברכות בפה"ג ובשמים, וראיתי למור"ם סימן ש"ה סעיף י' שכתב וז"ל ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (ופודין אחר ברכת המוציא) ואם יין בעיר מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מילתא וכו' ע"ש, וגם בכאן אורן יע"א עושין מיני מתיקה שהשלחן ערוך עליו לביבות ומיני מתיקה ושכר ומזמינים לאוהבים ורעים, אבל באמת יונח לנו בכל זה ברכת היין שאין שמחה אלא ביין אבל עדיין לא הונח לנו על בשמים מאן דכר שמייהו, ועוד נראה דלא מצו למעבד הכי כיון שאין חובה כמילה דאיכא טעמא משום עילוף הויא ברכתם הפסק בין ברכת היין שהיא בפה"ג לשתיה שהרי גם מור"ם שהביא מנהג זה לא הזכיר בשמים, גם הפרישה בסימן ש"ה ציין על מש"כ הטור והדר מזגי לכסא בציון י"ח וז"ל וגם אנו נוהגין בכוס של ברכה לבד לברך עליו בפה"ג או שהכל מהרי"ל סי' מ"ו עכ"ל ע"ש, הרי שדקדק בלישניה וכתב בכוס של ברכה לבד לברך בפה"ג וכו' דמשמע לבד ברכה זו ולא עוד, (הגם שאין זו הוכחה כל כך מ"מ מריהטא דלישנא נראים הדברים כך) וא"כ ברכת בשמים אחר ברכת בפה"ג הוי הפסק כיון דלא שייכא הכא דבשלמא ברכת מילה מצינו למרן ז"ל בסימן רס"ה סעיף א' שכתב וז"ל ויש נוהגין ליטול הדס בידו ולברך עליו ולהריח וכו' וכתב הלבוש הטעם משום עילוף התינוק או שאר בני אדם המתעלפים כשרואין דם וא"כ משום סכנת נפש עושין כן וא"כ הוי צורך למצות מילה שהיא הגורמת לעילוף לכך לא הויא הפסק, עוד אפשר לתת טעם לבשמים בשעת ברכת המילה משום הולד שמסתמא עדין יש בו טינוף דלידה וטינוף דצואה וקטנים ויש בו ריח רע לכך בשעת ברכה מביאין בשמים ומריחין בהם כדי להעביר ריח רע וכמ"ש הרב"י שם משם הרי"ף דקטן המטונף בצואה יש להקפיד לכסותו עיין שם, ועוד נראה לי שאין כונת מרן ז"ל במ"ש ויש נוהגין ליטול הדס שרוצה לומר שמברך על הכוס בפה"ג וליטול הדס ולברך עליו ולהריח בו ואחר כך יברך אשר קדש ידיד וכו' אין פירושו כך חדא שהרי מנהג זה שכתב מרן לא הוזכר בב"י כלל שעל הכוס יסדר שלשה ברכות, ועוד מה הלשון אומרת נוהגין ליטול הדס ולברך עליו, כבד לשון הוא זה, והו"ל לומר דיש נוהגין לברך על האסא ותול"מ:
ולכן נראה דכונת מרן ז"ל לומר דיש נוהגין שאין מברכין אשר קדש ידיד על הכוס אלא נוהגין ליטול אסא ולברך עליו אשר קדש ידיד ולהריח וכו' וכמו שהביא מרן ז"ל בספרו ב"י משם הר"ן דביוה"כ אין מברכין אכסא אלא מייתי אסא ומברכין עליו, כך אלו נהגו אפילו בשאר ימות השנה שלא ליטול כוס אלא ליטול ההדס וכו' וכבר כתב הרב ב"י לעיל מזה על מה שכתב הטור ועל הכוס מברכין אותו (דהיינו אשר קדש ידיד) כתב על זה רבינו ב"י וז"ל זה לא מצאתיו בגמרא ולא בדברי הרי"ף והרמב"ם אלא וכו' ע"ש משמע שדעתו שאין צריך כוס אלא מפני שמצא למפרשים ולגאונים שמברכין על הכוס הסכים לדברי הטור, אחר כך ראיתי והתבוננתי בדברי הלבוש בסימן זה סעיף א' וראיתי שמבואר בדבריו כמו שכתבנו וז"ל יש מקומות שמברכין ברכת אשר קדש ידיד על ההדס ונ"ל הטעם משום עילוף התינוק וכו' ע"ש ומסתמא היש מקומות שהביא הלבוש היינו היש נוהגין שהביא מרן ודוק, ואם כן גם בברכת המילה על הכוס שמפסיק בברכת הבשמים בין בפה"ג לברכת אשר קדש לא נזכרה לא בדברי מרן ולא בדברי מור"ם והגם שנהגו בכל מקום לברך ולסדר שלש ברכות יין בשמים קדש מ"מ אפשר שנהגו כך משום עילוף והוי דבר שהוא מצרכי מצות המילה כדי שלא יזוקו מחמת מילה להכי לא הוי הפסק אבל בשמים בפדיון הבן מאן דכר שמייהו ואין בהם לא טעם ריח שנזקק להם וא"כ הגם שאינה ברכה לבטלה משום שהרי נהנה מהן מ"מ כיון שאינן צריכין הויא ברכתן הפסק בין ברכת הפרי שהוא פרי הגפן לשתיה, ואל תטעון עלי מברכת הבדלה במוצאי שבת שמסדרין אחר ברכת בפה"ג ברכת בשמים דשאני הבדלה שהיא הגורמת לעגמת נפש שהרי הבדלה היא הגורמת סילוק נפש יתירה להכי מקדמינן רפואה למכה ומריחים בבשמים והוי ברכה זו צורך הבדלה ולהכי לא הוי הספק:
ואומר אני בפשוט שודאי הוקבע מנהג זה על פי מש"כ הטור בסימן ש"ה וז"ל בתשובת הגאונים תיקון וכו' והדר מזגי לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך בפה"ג ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו וכו' ע"ש, הרי מצינו דמביאין אסא בפדיון בן בכור ומברכין אותה אחר ברכת בפה"ג ואע"ג שהטור העתיק דברי הרא"ש בסוף דכתב על זה דלא נהגו באשכנז ובצרפת שיברך הכהן ברכה זו וכיון שעיקר על מה בא הכוס כדי שיברכו עליו אשר קדש עובר במעי אמו אמרו על זה שלא נהגו לומר ברכה זו א"כ גם כוס וברכות של בפה"ג ובשמים אין כאן ולכן לא הזכירה מרן כלל, מ"מ הרי מצינו למור"ם ז"ל שם סעיף יו"ד שכתב מנהג של כוס כדי לפרסומי מילתא כמש"ל לשונו, והגם שהוא ז"ל לא הזכיר ברכת בשמים כמש"ל מ"מ נהגו לברך גם אבשמים משום דאי לא מברכי אכסא ברכת בשמים אין כאן פרסום בברכת בפה"ג כיון דנהגו בכאן בכל סעודה מביאין יין על השלחן לשתות בסעודתן ומברכין עליו בפה"ג א"כ אין בזה שום פרסום כיון דכל יומא עבדי הכי ליכא היכרא דמשום פדיון עבדי הכי וכ"ש אם עבדי הכי בתוך הסעודה אחר ברכת המוציא לכן מוסיפין ומברכין על הכוס גם ברכת בשמים כן נראה לי לתת טעם למנהג
אלא דכל זה איננו שוה לי דליעביד הכי ולהפסיק בין ברכת בפה"ג לשתיה דאי משום הכי משום פרסומי הוה להו לתקוני שימלא כוס ויסדר עליו ברכת בשמים ואחר כך אוחז בכוס ומברך עליו בפה"ג ושותה מיד כדי שלא להפסיק, ואין לסתור דבר זה ממה שכתב מרן ז"ל ביו"ד סימן י"ט סעיף ה' דשחיטה וברכת השחיטה לא הוי הפסק בין ברכת כיסוי לכיסוי עי' באר היטב שם סק"ו ע"ש, דשאני התם דלא סגי בלאו הכי דאין כיסוי בלא שחיטה כדי שיוזמן לו הדם לכסות ואין שחיטה בלא ברכה ודוק, ומתקנת הגאונים שהיו מברכין על הבשמים קודם אשר קדש עובר וכו' ואין חוששין להפסק אין ראיה דשאני התם שבלאו הכי היו מפסיקין בין ברכה לשתיה בברכת אשר קדש שעיקר תקנת הכוס בא על שיר זה להכי כיון שמפסיקין בלאו הכי בברכת אשר קדש משום שאין אומרים שירה אלא על היין להכי נהגו להביא יין כדי לשו"ר על פי צלוחית"ו ומוכרח להקדים ברכת היין תחילה וכיון שאנו מביאין היין להגדיל השמחה המשמח אלקים ואנשים שאין שמחה אלא ביין לכן תקנו להריח בבשמים כדי ליתן חלק גם לנשמה שנהנית מן הריח כדרשת רז"ל על פסוק כל הנשמה תהלל יה, כדי שתהיה השמחה בגשמי וברוחני ועוד נ"ל שיש התייחסות לברכת בשמים עם ברכת אשר קדש ידיד מבטן ועם אשר קדש עובר במעי אמו כמו שאמרו רז"ל שבבטן אמו מלמדין אותו כל התורה ומראין לו כל הרוחניות וכל העולמות שהם שייכי לנשמה, עי' בתקונים תקונא שבעים קל"ו ע"ב וז"ל א"ל ודאי דא איהו רזא ותכהן עיניו מראות כאלין מראות דאתחזיאו ליה במעי אמיה כמה נהורין וכו' מאחר דאיהו נשמתיה וכו' ע"ש, ולכן כיון שאנו מברכין ומזכירין קדושת בטן אמו דשייכי לנשמה לכן נותנים לה חלקה במה שנהנית היא שהוא הריח ולכן תקנו בכל מקום שמזכירין קדושת העובר במעי אמו מברכין גם כן ברכת הריח וא"כ מישך שייכי אהדדי מה שאין כן במקום אחר לא שייכי בשמים, ואם כן לדידן שאין מברכין ברכת אשר קדש עובר וגם מי שאומרה אומרה בלי שם ומלכות שאינה נקראת ברכה א"כ ברכת בשמים לא שייכא הכא גבי פדיון והוי הפסק וראיה לזה דהוי הפסק מהא דכתב הרב ב"י בא"ח סימן תרכ"ד ד"ה ומבדילין על הכוס ואין מברכין על הבשמים וכו' ע"ש שהביא שם דפלוגתא היא בין הפוסקים אם במוצאי יוה"כ מברכין על הבשמים שדעת המרדכי שמברכין, ורוב פוסקים סברי שאין מברכין, וכן אם חל יוה"כ בשבת הביא שם הב"י מחלוקת הפוסקים אם מברכין במו"ש שהוא מוצאי יוה"כ על הבשמים אם לאו ע"ש, ופסק בש"ע שם תרכ"ד סעיף ג' וז"ל מבדילין על הכוס ואין מברכין על הבשמים אפילו אם חל להיות בשבת עכ"ל ע"ש, והב"ח שם סובר שכשחל להיות בשבת מברכין על הבשמים כרבינו גרשום מאור הגולה וכתב שכן פסק מהר"ש לוריא ז"ל וכתב הב"ח עוד דלא שייך כאן לומר ספק ברכות להקל מאחר שנהנה מן הבשמים עכ"ל, והט"ז שם סק"ב העתיק דברי הב"ח וכתב על טעם הב"ח שכתב מפני שהוא נהנה וכו' כתב שיש לדחות דמ"מ יש הפסק בין ברכת בפה"ג לברכת המבדיל בבשמים וכו' ע"ש, ונ"ל דודאי שזה הוא טעמו דמרן ז"ל דפסק שאין מברכין על הבשמים, דלכאורה תמוה דכיון דפלוגתא דחד אמר אין צריך בשמים, וחד אמר צריך הו"ל להצריך בשמים כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ויוצא לכ"ע כיון שאין חשש לברכה לבטלה שהרי הוא נהנה, אלא ודאי טעמו דמרן ז"ל שסובר נהי דאין בזה חשש ברכה לבטלה מ"מ משום חשש הפסק כמ"ש הט"ז אין לברך על הבשמים ודוק, ועיין שם בהרב שיירי כנה"ג ולהרב בית יהודה במנהגי ארגיל יע"א דכתב דכן הוא מנהגם שלא לברך כדעת מרן ז"ל:
ועל פי זה יישבתי דברי רשב"ם שהביאו התוספות בערבי פסחים דף ק"ב ע"ב ד"ה רב אמר יקנ"ה שכתבו משם רשב"ם דמה שאין מברכין בי"ט אחר השבת על הבשמים משום דגם בי"ט איכא נשמה יתירה ע"ש, והתוספות הקשו עליו דא"כ גם במוצאי י"ט ליתקנו בשמים ע"ש, ואנכי הד"ך כתבתי בזה בספרי זה בח"א ה' שבת סי' נ"א דמ"ז ע"ג שיש ליישב דברי רשב"ם ז"ל ולומר שגם הוא מודה ואזיל בי"ט דעלמא ליכא נפש יתירה אבל בי"ט הסמוך לשבת לאחריו בהא קאמר רשב"ם הואיל ובאה אל המלך שבת מלכתא בערב אינה שבה ואינה מסתלקת בעבור כבוד האושפיזא שהוא הי"ט כיון שמצא מין את מיני דהיינו י"ט דקדוש יאמר לו מצאה היונה מנוח לכף רגל"ה ברגל ואינה עולה עד עבור י"ט, ואם תקשה לך דעדיין קשה דלמה לא תיקנו בשמים במוצאי י"ט זה הסמוך לשבת שבמוצאי י"ט מסתלקת נפש יתירה, יש לומר משום דלא פלוג רבנן בין מוצאי י"ט דעלמא למוצאי י"ט הסמוך לשבת לאחריו שכך מדת חכמים בכל מקום וכמו שאמרו שלא תחלק בין בדיקה לבדיקה עי' בש"ע סימן תל"ה בבאר היטב סק"א עש"ב, אלא שאחר כך הקשתי לשאול שאדרבה איפכא מסתברא דכיון שמן הדין הוא לברך ברכת בשמים במוצאי י"ט הסמוך לשבת לאחריו משום שעדין יש בו נשמה יתירה ואז עולה לריח ניחוח א"כ היה להם לרבותינו לתקן ברכת הבשמים לבו ביום ולתקן שבכל מוציו"ט לברך על הבשמים משום דלא פלוג בין מוציו"ט הסמוך לשבת למוצאי י"ט דעלמא דליכא חשש ברכה לבטלה כיון שנהנה ולברך בתרווייהו ויהיו נמשכים ימים טובים דעלמא אחר י"ט הסמוך לשבת, ומנא אמינא לה שיהיו נמשכים רוב אחר המיעוט בזה מהא דכתבו התוס' שם ק"ה ק"ו לענין ויכלו ד"ה זוכרהו על היין שכתבו דמה שרגילין לומר ויכלו אחר תפלת ערבית בשבת בקול רם הגם שכבר אמרוהו בתפלה היינו משום י"ט שחל להיות בשבת שמתפללין אתה בחרתנו ואין אומרים ויכלו בתפלה לכך צריך לאומרו אחר התפלה, ותקנו לאומרו אפילו בשבתות דעלמא שלא לחלק בין שבת לשבת ע"ש, וא"כ הכא נמי לענין ברכת בשמים הו"ל לתקן לאומרו בכל מוצאי י"ט משום י"ט הסמוך לשבת כדי שלא תחלק בין מוצאי י"ט למוצאי י"ט הסמוך לשבת מאחריו כיון שאין חשש משום ברכה לבטלה שהרי נהנה ועל כרחין לומר דשאני ברכת הבשמים שלא תיקנו לברך משום חשש הפסק בין ברכת הגפן לברכת הבדלה כדאמרן ודוק, הרי שלך לפניך דחששו חכמים לברכת בשמים משום הפסק כמו שמוכח מכל מה שכתבנו וסדרנו לפניך קורא נעים כתוב מפורש ושום שכל:
עוד נראה לי לחלק בין תקנת ויכלו שתקנו לחזור בכל שבת משום שבת שחל בו י"ט ולא בברכת בשמים הוא דשאני ויכלו דזמניה הוא אלא שהוא כפול שכבר אמרוהו בתפלה ולא תהו ביה אינשי דתולין ואומרים דהחזרה למי שאינו בקי אבל ברכת בשמים בי"ט דעלמא תהו ביה אינשי שאין טעם לברכה זו משום דלאו זמניה ולהכי לא תקנו ברכת בשמים, איך שיהיה גם כפי חילוק זה השני הכא נמי בפדיון הבן לאו זמניה הוא ואין להפסיק בברכת בשמים:
ולכן נהגתי בעצמי בפדיון בכור, שאמלא הכום, וקודם שאאחוז אותו בידי אסדר עליו אשר קדש עובר במעי אמו וכו' בלי שם ומלכות כדעת הרא"ש וסיעתיה דלא ניחא להו בברכה זו משום שלא נתקנה בימי התלמוד, ואני אומרה הגם שהיא בלי שם ומלכות משום פרסומי מילתא שהרי מצינו למור"ם שהצריך פרסום מילתא ולהכי אני מצריך לכתחילה להיות הפדיון במנין משום פרסום מילתא, ואחר אשר קדש עובר וכו' אני מברך על הבשמים כיון שנהגו להביאם ולהזמינם על השלחן ואחר כך נוטל הכוס בידי ומברך עליו בפה"ג ואשתהו מיד, זהו הסדר הנכון אשר בחרתי בו ועל זה נאמר וקראת אליה לשלום, זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם וכו':
ודע דהא שנהגתי להקדים ברכת הבשמים מיד אחר אשר קדש עובר במעי אמו ולא לאחריה אחר ברכת בפה"ג וטעימה ואחר כך ברכת בשמים משום דאני חושש בטעימה משום טרדת הברכה של בשמים שהכל ממתינין עליה שמא יקדים קנה לושט כיון שאין בית הבליעה פנוי, ועוד שאין בזה חשש קדימה כיון שאין ברכותיהם שוות כמו שפסק מרן הש"ע בא"ח סימן רי"א סעיף א' וז"ל ואם אין ברכותיהם שוות אפי' יש ביניהם ממין שבעה כגון צנון וזית, איזה מהם שירצה יקדים עכ"ל, ונ"ל דאפילו לדעת י"א שהביא מרן דסברי דמין שרגיל להיות חביב עליו יש להקדימו בזה מודה דתלוי ברצון, דלא שייך בזה בברכת בשמים ופה"ג לומר דמין הרגיל להיות חביב עליו עדיף כיון דזה לאכול וזה להריח לא שייך דבר זה:
על מה שכתבתי לעיל דגם ברכת המילה על הכוס שמפסיקין בברכת בשמים בין בפה"ג לבין אשר קדש ידיד וכו' שלא נזכרה ברכת בשמים לא בדברי מרן ולא בדברי מור"ם וכו' ע"ש, הן היום בא לידי ספר מסעות ירושלים במאמר סדר יום שני למסעי אדמו"ר דמונקאטש זיע"א באות ג' כתוב שם וז"ל רבינו סיפר תחת אחד השיחים גדולים להסבא קדישא מברכת עצי בשמים שהמברך מפסיק בין בורא פה"ג לאשר קדש ידיד מבטן ושלא נראה לו המנהג ידיעה זו והשיב הסבא קדישא כן הצדק אתו ובהיותי רב בדמשק והמדינה בטלתי מנהג זה (ושלא יפסיקו בין ברכת בפס"ג לאשר קדש כלל) ואם ירצו יוכלו להריח אחר כך ולברך וכו' ע"ש, חזי מאן גברא רבה דקאמר הכי הוא הגאון הקדוש מופת הדור קדוש יאמר לו בגודל חכמתו הנפלאה הפלא ופלא ובקדושתו הטהורה הנודעת והמפורסמת ותגזר אומר ויקם לך על כל אשר יאמר כי הוא זה הוא הקדוש רבינו רבן של כל בני הגולה גדול המחברים כקש"ת רבינו שלמה אליעזר (המכונה מירקאדו בן חוה) אלפנדארי ז"ל זיע"א אשר בסוף ימיו זכה לקבוע דירתו בירושלים תובב"א ועלה לשמים בן מאה ועשרים שנה בתוככי ירושלים תו"ב, (בכ"ב אייר תר"ץ תנצב"ה) ואם תרצה לדעת ממעלתו וקצות דרכיו תעיין בספר מסעות ירושלים מאמר חיות א"ש:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ