אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק ב יורה דעה › הלכות כלאים

קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי

יורה דעה · הלכות כלאים

הלכות ספר תודה

סימן כא

נסתפקתי במה שראיתי שהעגלה או קרון מושכין אותו כלאים סוס ופרד או פרדות כולם אם יש היתר לישראל לישב בעגלה או בקרון והוא אינו מנהיג והנכרי בעל העגלה הוא המנהיג או משרת הנכרי אם מותר לישראל לישב בעגלה כיון דלא עביד מידי:

תשובה איתא במסכת כלאים פרק שמיני משנה ד' ר' יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהם חמור מותרים זה עם זה וכו' אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מחמור אסורים זה עם זה ע"כ, ובפרק אותו ואת בנו דף ע"ט הביא הש"ס מתניתין הנ"ל וקאמר בש"ס אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב אבל חכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן, מאן חכמים חנניה הוא דאמר חוששין לזרע האב, והאי בר סוסיא וחמרא, והאי בר חמרא וסוסיא, ואיבעיא להו בגמרא אי רבי יהודה מפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה, למאי נפקא מינה למשרי פרי עם האם ופשיט ליה מדאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור ש"מ דספוקי מספקא ליה לרבי יהודה ע"כ:

וכתב הרמב"ם שם בפירושו על המשנה דכלאים דהלכה כרבי יהודה ע"ש, וכן כתב הר"ש בפירושו שם וז"ל ובפרק בתרא דכתובות דף קי"א ב' אמרינן הלכה כרבי יהודה בפרדות דאמר פרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה עכ"ל, וכן פסק הרמב"ם גם בחיבורו בפרק ט' מהלכות כלאים הלכה ו' וז"ל כיצד פרד שאמו חמורה וכו' ואסור להרכיבו אפילו על החמורה, אבל פרד שאמו סוס אסור להרכיבו על פרדה שאמה חמור וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דפסק דפרי עם אמו אסור והיינו כרב הונא בריה דרב יהושע ולהכי הכא אזיל לחומרא בענין פרד שאמו חמורה עם פרד שאמו סוס משום דאמרינן דשמא לא חיישינן לזרע האב, ובפרד עם אמו אוסר דשמא חיישי' לזרע האב וכן כתב רבינו כ"מ דפסקו הפוסקים דהלכה כרבי יהודה דספוקי מספקא ליה ע"ש, וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק אותו ואת בנו סימן א' ע"ש, וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושו על הרי"ף בפרק הנז' וז"ל וליתא לדחנניה והלכה כרבי יהודה בפרדות כדאיתא בסו"פ שני דייני גזירות דף קי"א ובגמרא פשטינן בעיין דרבי יהודה ספוקי מספקא ליה וכו' מסתברא נמי דכי אמרינן בדרבי אבא קסבר אין חוששין לזרע האב ה"נ קאמר דילמא אין חוששין לזרע האב ומשום הכי הוה בעי דלדמו כודנייתא להדדי וכו' אלא ספוקי מספקא ליה, ומשום דלא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב לא שרא כודנייתא בהדי סוסים וחמורים דמינא דאמייהו דדילמא חוששין לזרע האב וכו' הילכך לענין הלכה נקטינן דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אי לא ע"ש, ואע"פ שפשט דברי הרמב"ם בפירושו למסכת כלאים מורה ובא דסובר דרבי יהודה מפשט פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב וז"ל הצ"ל אבל הוא אוסר לחבר בין פרד שאמו מזרע הסוסים ובין הפרד שאמו מזרע החמורים שיהיו אז שני מינים בלא ספק מפני שלזרע האם חושש רבי יהודה וזהו שאמר אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור וכו' ע"ש, הרי דנקט בלשונו שהם שני מינים בלי ספק נ"ל כדי שלא יהיו חולקים דבריו בפירושו עם מ"ש בחיבורו, ועוד שמסתם הגמרא משמע דליכא מאן דפליג אדרב הונא בריה דרב יהושע דסבר דרבי יהודה ספוקי מספקא ליה, לכן נ"ל שמ"ש שיהיו אז שני מינים בלי ספק, ר"ל בלי ספק חושש לזרע האם מתורת ודאי לאפוקי זרע האב אין חוששין לו אלא מתורת ספק, ונ"ל דר"ל דזרע האם מתורת ודאי חוששין וא"כ איכא תרי מינים אבל זרע האב אינו אלא מתורת ספק ולכן אין ספק מוציא מידי ודאי וזה סיוע גדול למה שאפרש לקמן בע"ה דטעמא הוא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי כאשר יתבאר לקמן בעזרת ה', איך שיהיה כיון דבחיבורו הגדול פסק דרבי יהודה ספוקי מספקא ליה הכי נקטינן, ועוד יש לנו ראיה דהלכה כרבי יהודה ולא כחנניה דפסיק כוותיה שמואל מדחזינן דסתם גמרא שקיל וטרי אליבא דר' יהודה אי אמרינן מפשט פשיטא ליה או אמרינן ספוקי מספקא ליה ועוד דרבי אבא קאמר עליה הש"ס דסובר דאין חוששין לזרע האב והיינו כר"י ולא כחנניה ועוד דלפי הכלל המסור בידינו דרבי אבא הוא רב א"כ הוי פלוגתא דרב ושמואל וקי"ל הלכתא כרב באיסורי והרי רבי אבא סבר לה כרבי יהודה וק"ל, וכן פסק מרן בשה"ט ביו"ד סי' רצ"ז סע"ט וז"ל הנולדים מן הכלאים אם היו אמותיהם מין אחד מותר להרכיבם זע"ז ואם היו אמותיהם שני מינים אסור להרכיבם זע"ז אע"פ שאבותיהם מין אחד ואסור להרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו, כיצד פרד שאמו חמורה מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמורה (היינו רישא דקאמר הנולדים אם היו אמותיהם מין אחד) ואסור להרכיבו אפילו על החמורה, (היינו דקאמר בסיפא ואסור להרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו) אבל פרד שאמו סוסיה אסור להרכיבו על פרדה שאמה חמורה ע"ש, (והיינו מציעתא ואם היו אמותיהם שני מינים אסור להרכיבם זע"ז) הרי שאסר פרי עם האם ואפילו הכי אסר להרכיב פרד שאמו סוסיה על פרדה שאמה חמורה אלמא ספוקי מספקא ליה כרבי יהודה וכרב הונא בריה דרב יהושע ודוק, אלא דצריכין אנו להתבונן בלשון הש"ע שכתב שאם אמותיהם שני מינין אסור להרכיבם זע"ז אע"פ שאבותיהם מין אחד עכ"ל, היכי משכחת לה שאמותיהם שני מינים שאמו של אחד סוסיה ואמו של שני חמורה ויהיה אביהם אחד והם שני פרדים, ואם ר"ל כדס"ד בש"ס לומר דהכל מיירי באביו סוס והיינו שהסוס בא על חמורה והוליד פרד ובא על סוסיה והוליד סוס והיינו אביהם אחד ואמותיהם ב' מינים אי הכי הוה ליה סוס ופרד ואליבא דכ"ע אסור בין אליבא דחנניה בין לר"י ומאי קמ"ל בזה, ועוד מאי אע"פ דנקט הש"ע בזה אדרבה הו"ל לאשמועינן רבותא טפי בשאין אמותיהם שוות ואין אבותיהם שוים אלא דמ"מ כל א' יש בו צד חמור וצד סוס והוה ס"ד להתיר כחנניה קמ"ל דאסור לר"י דקימ"ל כוותיה דשמא לא חיישינן לזרע האב ואין כאן אלא שני צדדים הפכיים, ועוד אי פי' הכי למה נקט הש"ע ב' בבות דמתחילה קאמר אסור להרכיבן זע"ז והיינו סוס ופרד ואח"כ קאמר ואסיר להרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו דהיינו סוס ופרד והיינו רישא ומלשונו משמע שהם דינים ועוד דלפי פירוש זה הא דסיים הש"ע בביאורו למה שכלל בריש דבריו וכתב אבל פרד שאמו סוסיה אסור להרכיבו על פרדה שאמה חמורה וכן כל כיו"ב דברים אלו לא קאי אכיצד דהקדים שהרי בזה אשמועינן דין חדש מה שלא נכלל בריש דבריו שדבר בכלל ברישא ואין פשט דברי הש"ע מוכיחין ע"ז, ועלה על דעתי לומר דמשכחת לה שאביהם אחד והם ב' פרדים כגון שור וחמור שבא שור על חמורה וכן שור בא על סוסיה א"כ אבותיהם של אלו הנולדים מן הסוסיה ומן החמורה אמותיהם ב' מינים ואבותיהם מין אחד דהיינו שור, אבל אחר ההתבוננות נראה דזה לא יתכן שהרי בבכורות ז' קאמר הש"ס דאמר ריב"ל לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא ע"ש, אלא דאי לזה י"ל דמיירי שהערוד בא על הסוסיה ובא ג"כ על החמורה והיינו שאביהם אחד, עי' מרן לעיל בסי' זה סעי' ו' ע"ש וג' דינים אשמועינן הש"ע רישא להיתרא אם אבותיהם ואמותיהם מין אחד וסיפא לאיסורא באביהם מין אחד כדאמרן דאיסורייהו מצד האם וסיפא דסיפא בפרי עם אמו דאיסורן מצד האב דשמא חוששין לזרע האב, ובאמת דכ"ז איננו שוה לי חדא דעדיין קשה דהוה ליה לאשמועינן רבותא טפי שאפי' בכ"א יש ב' צדדים צד חמור וצד סוס אסור כדקשיא לן לעיל, ועוד דקא' בש"ס דחכ"א כל מיני פרדות אחת הן והיינו משום דכ"א יש בו ב' צדדים והרי הם שוים דחיישינן לזרע האב כמו לזרע האם, ואם גם בערוד הבא על סוס וחמור נקראו פרדות א"כ אמאי קאמרי כל מיני פרדות א' הם ולהכי מותרים זב"ז, והרי פרדים שבאו משני מינים שזה אמו חמורה וזה אמו סוסיה ואביהם ערוד אסורים זב"ז מצד שאין אמותיהם שוות שהם ב' מינים, והגם שתוכל להשיבני דבר ולו' דחכמים לא קאי אלא באם אחד דהיינו פרד שאמו סוסיה אביו חמור ופרד שאמו חמורה אביו סוס דנמצא דבכ"א ב' צדדים, זה אינו שהרי מרן ז"ל שכתב אע"פ שאביהם א' קאי אדברי ר"י דאמר אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מחמור אסורים זע"ז, ע"ז מפרש מרן וקא' אע"פ שאביהם מין א' ודברי חכמים קאי אדב' ר"י הנ"ל וקאמרי ליה כל מיני פרדות א' הן משום דחייש' לזרע האב כדאיתא בפרק אותו ואת בנו ולהכי מתירים, ואי אביהם הוא ערוד מיירי נהי דמצד אביהם מין אחד מצד אמותם הם ב' מינים והרי צד חמור משתמש בצד סוס לכן נ"ל דלעולם מיירי שזה אביו סוס דהיינו בן החמורה ובן סוסיה אביו חמור שזה יש בו צד חמור וצד סוס וזה יש בו צד סוס וצד חמור ומאי דקאמר מרן אע"פ שאבות' מין א' ר"ל תולדת אלו הפרדים אב א' לכולם שכל או"א נתהוה מזרע הסוס והחמור והיינו אבותיהם דקאמר מרן שאב א' לכולם שהוא זרע הסוס וחמור אבוהון דכולהון וכ"א יש בו ב' צדדים הסוס והחמור אעפ"כ אסור משום דשמא לא חיישינן לזרע האב ונמצא שיש כאן שני מינים ובזה יבא הכל על נכון:

אחר כך ראיתי להרב ש"ך שם ס"ק ט' שנתקשה בלשון הש"ע ויישב בדוחק וז"ל וצ"ל דה"ק אע"פ שאבותיהם מין אחד ולפי הנראה לעין אין כאן כלאים מ"מ אסור ודוחק עכ"ל והיינו שרוצה לומר שהרכיב פרד בן חמור שאביו סוס עם הסוס בן סוסיא שאביו סוס, וקשה לי כל מה שהקשינו על פירוש זה לעיל ועוד קשה לי מאי קאמר אפילו הנראה לעין אין כאן כלאים כ"כ דלמה אינו נראה לעין כל שהיא כלאים הרי כל אדם חזו בו שזה פרד וזה סוס גמיר ותנן הפרד והסוס כלאים זב"ז והנראה לענ"ד הוא כמ"ש דהגם דכולהון אית בהו צד סוס וחמור והרי הן דומין למראה עינים שאין כאן כלאים אפילו הכי אסור ואחר כך אשמועינן מרן דהפרד עם אמו הגם שנראה שאינם דומין מיתר אי לא חיישינן לזרע האב אלא דאסרינן ליה משום חישינן לזרע האב אבל הדמיון אינו מעלה ואינו מוריד בזה דהא למאן דלא חייש לזרע האב מותר הגם שאין דומין זה לזה, ואפשר שלזה נתכוון הרב שפתי כהן ז"ל. וראיתי בביאור הגר"א שהגיה בלשון הש"ע שצ"ל אע"פ שאבותיהם ג"כ שני מינים וכמ"ש בגמרא דהאי בר סיסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא ע"ש שלכאורה דבריו נכונים הם אלא דק"ק דמאי אע"פ שאבותיהם שני מינים דקאמר דהא שני מינים בכל מקום הוא הגורם האיסור לא ההיתר ומאי אע"פ וכו' אפילו הכי אסור וצ"ע:

איך שיהיה הרי גם מרן ז"ל פסק כר' יהודה דספוקי מספקא ליה בזרע האב אי חיישינן ליה אי לא ולהכי אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא וכן לשון הרמב"ם בפרק ט' מהלכות כלאים הלכה ו' כלשון הש"ע במה שפירש כיצד, לשונו ממש כלשון הש"ע כדרכו דרך הקודש להעתיק דברי הרמב"ם בכל ספריו הקדו'. ודע שהרמב"ם ז"ל סובר שהטמא עם הטמא וכן הטהור עם הטהור הגם שהם שני מינים ואסורים בהרבעה דבהרבעה כתוב בהמתך לא תרביע כלאים דסתמא קאמר דמשמע כל בהמה במשמע מ"מ לענין לחרוש ולמשוך אין אסור מן התורה אלא טהור עם הטמא כדכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו דמשמע אחד טהור ואחד טמא וז"ל בפירושו על כלאים בפרק שמיני משנה ב' דקתני בהמה עם בהמה וכו' טהורה עם טהורה טמאה עם טמאה וטהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג פירש הוא ז"ל וז"ל כשאמר כלאי בהמה אינן אסורים אלא מלהרביע אמר שאינו זה אלא בבהמה עם בהמה או חיה עם חיה ושאר מה שיסדר אבל בהמה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורים לחרוש ולמשוך ולהנהיג וכו' ומן השור והחמור דאמר קרא לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו נקט ראיה על כל שני מינין אחד טמא ואחד טהור ואסור זה מן התורה אבל מדרבנן אסור כמו כן החרישה זולתה משאר מיני כלאים כמו שנתבאר בבא קמא פרק חמישי דף נ"ד שהוא אומר אחד השור ואחד כל בהמה עכ"ל, הנה הרמב"ם ז"ל חלק המשנה לשני מחלקות דרישא דשניהם טהורים או דשניהם טמאים בפני עצמה לענין הרבעה וסיפא דאחד טהור ואחד טמא שלכאורה משנה שאינה צריכה דשמעינן לה במכל שכן מרישא לכך כתב שהיא חלוקה בפ"ע לענין לחרוש ולמשוך כדקתני סיפא בסיומא דמילתא שזה הדין אינו נוהג מן התורה ואינו לוקה אלא א"כ אחד טהור ואחד טמא דומיא דשור וחמור ולהכי תני סיפא לאשמועינן האי דינא שאם אחד טמא ואחד טהור יש בו תוספת איסור גם לענין חרישה והנהגה אבל בשניהם שוים אין בהם מן התורה אלא דין הרבעה בלבד ואין בהם איסור חרישה והנהגה אלא מדרבנן כמו שנתבאר בקמא שאומר אחד השור ואחד כל בהמה ובקמא למד בש"ס כלאים דחרישה בגזירה שוה דשור שור משבת דאית ביה איסורא בשבת בכל מין בהמה גם בכלאים של חרישה כן, והגם שלמדנו זה בגזירה שוה דשור שור והוי דין גזירה שוה כדין המפורש בתורה נ"ל דקרי הרמב"ם שהוא מדרבנן הוא על פי הכלל שמסר בידינו הרב ז"ל בספרו מנין המצות שכל דבר הלמד בהקש או בקו"ח או בגזירה שוה או במדה מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם נקרא מדברי סופרים ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתירה וכו' או שאמרו חכמים בפירוש מן התורה ע"ש ועי' בתשובות הרמב"ם ז"ל סי' י"ט מה שהשיב למי שהשיג עליו בזה ע"ש וינוח לך, ולהכי בכלאי בהמה דלא נלמד אלא מגזירה שוה קרי ליה מדברי סופרים וסובר הוא ז"ל שאין דינו כדין תורה וכן פסק בחבורו הגדול הלכות כלאים בפרק תשיעי הלכה ח' וז"ל אבל מדברי סופרים שני מינים שהם כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהם כאחד ולמושכן ולהנהיגם ואם עשה בהם מלאכה וכו' מכין אותו מכת מרדות ע"ש, אלא שראיתי להרב המגיד בפרק ראשון מהלכות אישות הלכה ב' שכתב על הא שפסק הרמב"ם שם דהאשה נקנית בכסף מדברי סופרים כתב וז"ל שאע"פ שהרמב"ם סובר שהכסף מדברי סופרים משום דאינו מפורש בתורה אלא מגזירה שוה דקיחה קיחה משדי עפרון איני מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר הנאמר למשה מסיני ולא נכתב בפירוש בתירה אלא שנאמר בגזרה שוה ולזה נקרא מד"ס וכבר כ' הוא שאף הדברים (שאף הדברים) שנא' בהם הלל"מ נק' מד"ס ומ"מ דינן ממש כדין תורה לגמרי וכו' ע"ש. וכן כתב הרב כ"מ שם שהעתיק דברי רש"י בכתובות דף ג' שהקשה שדבר הלמד בג"ש כאילו מפורש בתורה וכתב שלדרך רבינו ל"ק ולא מידי דהא באמת דבר הנלמד בג"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל הדברים המפורשים בתורה ולא קרי ליה דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ע"ש, וא"כ לפי דברי המגיד ומרן ז"ל כאן בכלאי בהמה לחרוש דגמרינן שור שור או בהמתך בהמתך נימא דכל המינים אית בהו איסור כלאים כדין השבת שכל בהמות וחיות ועופות בכלל כדין תורה לגמרי וא"כ חייבים עליהם מלקות והרמב"ם פסק שאין חייבים על טמא עם הטמא אלא מכת מרדות וכן בפירושו כתב שאין איסור תורה אלא בטמא עם הטהור לחרוש ולמשוך, וי"ל שדעת הרמב"ם ז"ל דאהני לן ג"ש לרבות כל בהמה וחיה אבל דומיא דשור וחמור דאחד טמא ואחד טהור ה"נ מאי דמרבינן גם בהמות אחרות או חיות אחרות היינו הטמא עם הטהור כדקימ"ל דון מינה ואוקי באתרה וזהו שדקדק בלשונו הזהב בפירושו דשור וחמור נקט ראיה על כל שני מינין אחד טמא ואחד טהור וכמו שמוכיח לשון המשנה דקתני סיפא טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך דמשמע שדוקא טמאה עם טהורה הוא דאיתיה באיסור תורה ודוק, ומדרבנן הוסיפו גם טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה:

אחר כך ראיתי להרא"ש ז"ל בהלכות כלאים סי' ה' בספרו הלכות קטנות שיישב שכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו דלא למדינן מגזירה שוה אלא שני מינין דומיא דשור וחמור דאחד טהור ואחד טמא ע"ש, והרא"ש שם חלק על דעת הרמב"ם והרבה להקשות עליו בזה ודעתו דגם בחרישה ובהנהגה דינם כמו בהרבעה שגם טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה אסורים מן התורה ע"ש, ובאמת שלפי דעתו קשה לשון המשנה דכלאים דקתני בסיפא טמאה עם טהורה וכו' אסור לחרוש ולמשוך וכו' דמשנה שאינה צריכה כמש"ל שלדעת הרמב"ם אתיא שפיר ונראה שהסיפא דחקתהו לפרש פירושו אבל לדעת הרא"ש קשה ונ"ל שלדעת הרא"ש תני סיפא לגלויי ארישא דכמו דסיפא טמא עם טהור שהוא כמין שור וחמור איסורייהו מדאורייתא גם טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה דרישא איסורייהו מן התורה ודוק, ודעת מהרש"ל ז"ל ביש"ש סוף פרק חמישי דקמא כדעת הרא"ש ז"ל ע"ש, והרב כ"מ בפרק ט' מהלכות כלאים הלכה ח' הביא דברי הסמ"ג וכתב שהסמ"ג הביא ראיה לדעת הרמב"ם מתוספתא דכלאים דקתני לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגין זה את זה, עשה כן ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש הסמ"ג פוטרים ממלקות אבל אסור ע"ש, ונ"ל דעיקר ראייתו היא מחמור לערוד דפטרי חכמים דמשם מוכח דעל כרחך משום דסברי מרנן דטמאה בטמאה אין איסורייהו אלא מדרבנן כדעת הרמב"ם ז"ל ולפ"ז הוי פלוגתא דהני תנאי שהם רבי מאיר וחכמים כפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש, הרא"ש כר"מ והרמב"ם כחכמים:

למדנו מזה שלדעת הרמב"ם ז"ל הסוס והפרד והחמור שהם טמאים אין איסורייהו בחרישה ובהמשכה ובהנהגה זה עם זה שא מדרבנן, ולדעת הרא"ש גם אלו אסורים מן התורה כנ"ל, ונפ"מ במקום דיש ספק באלו דלפי דעת הרמב"ם דסובר דאיסורייהו מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא ויש להתיר בספיקם, ולדעת הרא"ש שאיסורם מן התורה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, וא"כ להרא"ש ז"ל דין כלאים לחרוש ולמשוך כדין המרכיב בכלאים דסעיף ט' הנז' בש"ע בשלשה דינים המוזכרים בו לאסור ולהתיר דהיינו אם אמותיהם מין אחד מותר לחרוש ולמשוך בשני פרדים כדסיים בה מרן ז"ל בסוף סעיף ט' ואם אין אמותיהם מין אחד אסור למשוך בשני פרדות דשמא לא חיישינן לזרע האב כטעם איסור הרכבה וכן בפרי עם האם אסור למשוך דשמא חיישינן לזרע האב, ואם אינם ידועים מאין המה והם של נכרי שכן דרכו למשוך באלו נ"ל דמותר לישראל לרכוב בעגלה המושכים אותה כלאים כאלו שאינם ידועים והם שני פרדים משום דהוי ספק ספיקא גמור ספק אם הם מאם אחד ספק אם הם מב' מינים ואת"ל שהם באו משני מינים דשמא זה אמו סוסיה וזה אמו חמורה ספק דשמא חוששין לזרע האב וא"כ יש בכל אחת שני צדדים חמור וסוס ולהכי יש להתיר בב' פרדות שאינם ידועים והוא ס"ס המתהפך ספק אם חוששין לזרע האב או אין חוששין ואת"ל שחוששין ספק דשמא הם מאם אחת, ולהרמב"ם ודעמיה דסוברים דכלאים דחרישה והוא טמא בטמא או טהור בטהור אין איסורייהו אלא מדרבנן א"כ כל מה שנזכר בסעיף ט' לאסור בהרכבה משום ספק דהיינו פרי עם אמו שאסרנו דשמא חיישינן לזרע האב וכן פרי דשני מינים שאסור בהרכבה דשמא לא חיישינן לזרע האב הכא בחרישה ובהמשכה מותר דפרי עם אמו שמא לא חיישינן לזרע האב דספיקא דרבנן לקולא, ובפרי דשני מינים ידועים נמי מותר דשמא חיישינן לזרע האב דספיקא דרבנן לקולא ואמרינן דחיישינן להכי יש להתיר אבל בפרד שאינו ידוע מהיכן בא נ"ל לכאורה לאסור אותו בין עם סוסיה בין עם חמורה משום דיש בו ס"ס להחמיר שאם באת לקושרו עם סוסיה נכנסת לבית הספק דשמא הוא בן חמורה ואת"ל שהוא בן סוסיה שמא חיישינן לזרע האב וכן ג"כ אם באת לקושרו עם חמורה יש לאסור מטעם הנזכר אפילו לדעת הרמב"ם, אלא דיש לדחות, ובשני פרדות שאינם ידועים הא אמרינן אפילו לדעת הרא"ש מותר מטעם ס"ס וכ"ש הוא לדעת הרמב"ם שהתירו פשוט, אלא שראיתי להרב רבינו עובדיה מברטנורא בפרק ח' דכלאים משנה א' שכתב וז"ל הצ"ל אלא שמזהירין רבנן קשישי קמאי שלא להנהיג יחד שתי פרדות דשמא אחת מהם נולדה מחמור ואביה סוס, והאחרת מסוס ואביה חמור עכ"ל, דלכאורה שרבנן קשישאי סוברים כדעת הרא"ש דסובר דטמא עם טמא נמי איסורו מן התורה ולהכי חיישי לספיקא ואסרי דלהרמב"ם ספיקא דרבנן לקולא ואמרינן דשמא הן מאם אחת ומאב אחד כיון דספיקי מדרבנן, אעפ"י שראיתי להרב תוספת יו"ט שם במשנה ב' דכתב שהרב בסוף פרק חמישי דמסכת בבא קמא פסק דטמאה עם טמאה אינם אסורים לחרוש ולמשוך אלא מדרבנן כדעת הרמב"ם בפי' ובחיבורו ע"ש, י"ל דהא דידיה הא דרביה:

ועדין אנחנו צריכין למודעי דמאי דעתייהו דהני רבנן קדישין קשישאי שהיו מזהירין על זה הא כיון שאין ידועים מאין המה הוה לן להתיר מספק ספיקא גם לדעת הרא"ש ז"ל כדאמרן, ואל תשיבני ותאמר לי שהרב ז"ל ראייתו מן הש"ס מהא דקאמר רבי אבא לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל, דמשמע שדוקא הנך שהם מאם אחת, הא לאו הכי אסיר וכדעת רבנן קשישאי נראה שאין משם ראיה לאסור דשאני התם דראינו דלא דמיין ודאי והוי בריר לן דזו מאם אחת והאחרת מאם אחרת ואין כאן אלא ספק אחד דשמא חיישינן לזרע האב ותרוויהו אית בהו תרי צדדי בזה הוא דאסר הש"ס שלדעת הרא"ש הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא, אבל בענין דרבנן קשישאי שאינם ידועים הוה לנו לדון בהו להיתרא משים דהוי ס"ס, וכד דייקת שפיר עיניך תחזנה משרים שרבנן קשישאי הן אמת ודבריהם אמת שהוכיחו ראייתם מן הש"ס הנז' שסיים עלה הש"ס דקסבר רבי אבא דאין חוששין לזרע האב וסימנין דאורי' ופירש רש"י וז"ל מדסמיך אסימנין ושרי איסורא עלייהו ש"מ הא דסמכינן בחזרת אבידה וכו' דאי דרבנן נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא באיסורא מי מצי מתקני, אלא ש"מ וכו' ע"ש, משמע דאי סימנין דרבנן לא נוכל הכא להתיר כודנייתא זע"ז משום דחיישינן דאתו משני אמהות ולכן יש לאסור, הרי לך בהדיא דאי לא ידעינן מהיכא אתו אסרינן להו כדעת רבנן קשישאי ז"ל, וכן מוכח מהא דפרדה שתבעה שאין מרביעין עליה אלא מינה אחר שבודקין באזניה וכו' משמע דאי לא ידעינן אסור, ועוד נראה שדבריהם באו מפורשים במשנה ה' דלקמן (בפרק ח') דקתני הפרוטיות אסורות והם הפרדות שאינן ידועות כמ"ש כל המפרשים ומדסידר רבינו הקדוש משנה זו אחר שזכר במשניות הקודמות איסור הרבעת כלאים ואיסור הנהגת כלאים משמע דקאי אכולהו בבי גם אאיסור חרישה והנהגה וקאמר שפרוטיות אסורות הגם שיש בהם ס"ס כמו שכתבנו אפילו הכי אסרום:

אלא דבאמת לפי זה תלונתינו היא על הש"ס דלמה לא נתיר להו מכח ס"ס ככל ס"ס דעלמא ואי אמרינן דהאי ספק דלא ידעינן מאין המה אי מאם אחת אי משני מיני אמהות הוי ספק דחסרון ידיעה שלא ידע סימנין המוזכרים בש"ס (ועי' לעיל ה' שחיטה סי' ג' דנ"ז ע"ב דברי הפר"ח והפר"ת) ולא שמיה ספק אתי שפיר שלא נשאר לנו אלא ספק אי חיישינן לזרע האב אי לא וספיקא דאורייתא לחומרא ולהכי אסרו רבנן קשישאי ז"ל שדעתם כדעת הרא"ש ז"ל:

אכן לדעת הרמב"ם דסובר דטמאה בטמאה איסורייהו מדרבנן א"כ כיון דקימ"ל כר' יאודה דמספקא ליה אי חיישינן לזרע האב א"כ גם דלא דמיין אהדדי ודאי הן משני אמהות הו"ל להתיר משום ספק דשמא חיישינן לזרע האב ויש כאן תרי צדדי בכל אחת כדאמרן לעיל, וכן נמי קשה מהא דר' אבא דלא התיר אלא פרדה עם פרדה דדמיין אהדדי שהם מאם אחד ומאב אחד דמשמע דהפרדה עם סוסיה אמה אסור וכמו שכתב הר"ן ז"ל כתבנו לשונו לעיל ואמאי כיון דקימ"ל דספק אי חוששין לזרע האב אי לא הול"ל דספקא דרבנן לקולא ונימא דשמא אין חוששין לזרע האב כדאמרן לעיל והוא בעצמו פסק להא דר' אבא וכן פסקה נמי מר"ן ז"ל בסימן רצ"ז בסו' סעי' ט' וז"ל לפיכך הרוצה להרכיב פרדה עם פרד או למשוך בשני פרדות בודק בסימני אזנים וכו' אם דומים בידוע שאמן ממין אחד ומותרים דמשמע שאם אינם דומים אסורים והיינו כר' אבא, וכן נמי קשה לי לשיטת הרמב"ם והסמ"ג ורבינו עובדיה מברט' דסברי דאיסורייהו מדרבנן דוקא מהא דכתבנו לעיל בתוספתא שהעתיק הרב כ"מ משם הסמ"ג דאמר לא יקשיר פרד לחמור מדסתם משמע בכל פרד קאמר גם באמו חמורה ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא דשמא לא חיישינן לזרע האב, ועלה בדעתי לומר שכל מה שהבאנו מן הש"ס ומן התוספתא והש"ע לאסור היינו ברוצה לכתחילה להכניס פרדותיו להספק ולהכניס עצמו לבית הספק בקום עשה ולסמוך אחר כך על ספיקא דרבנן לקולא או לספק ספיקא כי לכתחילה אין לערבם יחד ואחר כך נאמר דהוי ספק או ס"ס שאין לעשות ספק בידים כי זה דומה למי שמערב האיסור עם ההיתר לכתחילה והוי כמבטל איסור לכתחילה כיון שהוא המעייל אותם להספק בזה הוא דאסרו אבל אם הם של נכרים והעגלן נכרי הוא שמכניס אותם להספק מותר לדעת הרמב"ם במקום ספק או לדעת הרא"ש במקום ס"ס והיינו מה שמדוקדק מלשון הש"ס דקאמר ליה ר' אבא לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספק וכו' דמשמע דלכתחילה הוה מעייל להו וכן בתוספתא קאמר לא יקשור וכו' וכן מרן נמי נקט בלשונו הרוצה להרכיב או למשוך דמשמע שהוא בעצמו עתה מכניס עצמו לבית הספק בזה הוא דאסור כדאמרן, אבל אחר ההתבוננות נראה שאם איתא לחילוק זה כל כהאי מילתא לא הוו הפוסקים ומרן לאשתוקי מניה, ואשר אנכי אחזה לי הוא שאין לדון בזה ספיקא דרבנן לקולא ולהתיר להנהיג פרי עם אמו משום דמספקא לן אי חוששין לזרע האב וספיקא דרבנן לקולא ונימא אין חוששין וכן נמי פרי עם פרי שבאו משני אמהות משני מינים אין להתיר ולימא דשמא חוששין לזרע האב והרי בכל אחד תרי צדדי משום ספיקא דרבנן לקולא שאין יכולים לדון כן משום דסתרן אהדדי דכיון דהתרת פרי עם האם משום דאמרת אין חוששין לזרע האב איך תחזור למחר ותאמר בפרי עם פרי דחוששין לזרע האב וכבר אמרת שאין חוששין, (ועי' למהרי"ט בחיו"ד סימן א' בפסקת ואני בעיניי נפלאתי הפלא ופלא עיין שם שמוכח כדברינו) והרי שני דברים אלו עומדין לדין לפניך ולא תוכל לדון עליהם בשניהם להתיר ונ"ל דזה הוי בת דומה קצת למ"ש הש"ע יו"ד סימן קי"א סעיף ה' וז"ל היה כאן שתי קדרות של היתר ולפניהם שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו אסורות שתיהם אפילו באיסור דרבנן וכתב הרשב"א הטעם כיון שאתה אוסר על כל פנים אחת מהן מאי חזית דאסרת להאי וכו' ע"ש, והטעם שודאי נאסור אחת מהן משום דודאי לאחת מהן נפל האיסור וא"כ הכא נמי בנדון דידן ודאי יש איסור באחד מהן או בפרד עם האם או בפרי עם פרי ולהכי יש לאוסרם לשתיהם וה"ז דומה למי שעושה מלאכה בב' בין השמשות הסמוכים דהיינו דתחילת היום ודסוף היום דודאי עבד איסורא וחייב חטאת הכא נמי כשאתה מתיר הפרד עם אמו ומתיר הפרדים אלו עם אלו אתה מתיר לו לקשור הפרד עם אמו ולקשור ג"כ הפרדים זה עם זה ואז בודאי ממה נפשך עביד איסורא, ודומה ג"כ לשני שבילין שבאו לשאול כאחד, וכן דומה לשני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ דפסק מרן בש"ע א"ח סימן טל"ת סעיף ב' דצריך לבדוק אם באו לשאול כאחת או אם היו של אדם אחד והגם שכבר ביטל ואין איסור אלא מדרבנן ע"ש, ואפילו אתה דן נדון שלפנינו כבא לשאול כל אחד בפ"ע מ"מ אין ללמוד משם להתיר לנדון דידן דשאני התם משום דמעמידין כל אחד על חזקתו שהיה בחוקת טהור או בחזקת בדוק, משא"כ כאן בכלאי בהמה אין כאן חזקה ולהכי אין לדון בהו להיתרא וכמ"ש לעיל בריש דברינו, ולהכי אסר רבי אבא שתי פרדות שאינם דומות ואסר נמי פרדה עם אמה וכמו שכתב ודקדק הר"ן ז"ל שכבר העתקנו לשונו לעיל, וכן מצאנו ראינו לרבינו תם ורשב"ם משולבים יחד שאסרו הפרד עם הסוס בסתם דמשמע בכל גוונא והעתיק דבריהם בהגהות מרדכי במסכת עירובין סוף פרק ראשון וז"ל ועוד רצה רשב"ם לעשות אחרת כי שפל עינים היה ורצה לעלות לקרון אשר סוס ופרד מושכין בו, ולא הרגיש איתרחיש ליה ניסא נזדמן אחיו רבינו תם שם אמר ליה אל תהי צדיק הרבה שא עיניך למרום והנה סוס ופרד לקראתך, ואמרינן בתוספתא דכלאים לא יקשור פרד לחמור ונמנע ולא עלה ע"ש, ומשמע ג"כ מכאן הגם שכבר היו קשורין בקרון אפילו הכי נמנע ולא עלה בקרון וכדכתבנו אנן בענ"ד לעיל מזה:

ובפרי עם פרי משתי אמהות שאינם ממין אחד בלא זה יש לנו טעם נכון לאסור והוא שהרי אליבא דכ"ע חוששין לזרע האם כי היא עיקר אם הילד וא"כ זה שאמו חמורה ונזרע מזרעה הפך מזה שאמו סוסיה שנזרע מזרעה והרי אנו רואים בעינינו שהם שני מינים הפכיים שהם כלאים מתורת ודאי אלא שאתה בא להתיר ותאמר דשמא חוששין לזרע האב והרי קיימא לן בכל מקום שאין ספק מוציא מידי ודאי ולהכי יש לאסור הגם שאין איסורן אלא מדרבנן והוא טעם נכון מוצאו ודוק. וכיון שבררנו דגם בכלאים דהנהגה וחרישה דינם לאסור כמו בהרבעה ודין אחד להם לענין איסורא מיהא בזה איחנח לן מאי דהוה קשיא לן לדעת הרמב"ם ז"ל דטמא בטמא איסורין מדרבנן וא"כ ספיקא דרבנן לקולא לפ"ז קשה לן על הש"ס בפרק אותו ואת בנו דאיבעיא להו לר' יאודה אי לא חייש לזרע האב מתורת ודאי או ספוקי מספקא ליה וקאמר הש"ס למאי נפקא מינה למשרא פרי עם האם אי אמרת וכו' ע"ש אמאי לא קאמר הש"ס דנפקא מינה טובא דהיינו גם לענין כלאים דחרישה דטמא בטמא או טהור עם טהור דכיון שאיסורן מדרבנן אזלינן בספקיה לקולא ויש להתיר פרד עם אמו ופרדים זה עם זה דספקא דרבנן לקולא כדסלקא דעתין מעיקרא ואע"פ ששערי תשובה לא ננעלו מ"מ לפי מה שכתבנו ואסרנו בספקם אליבא דכ"ע זה הפתח של תשובה הוא פתוח לרווחה כאשר כתבנו דגם שאיסורם מדרבנן אי אפשר להקל בספיקם ולהכי לא מצא הש"ס נפקותא אלא זו שהזכיר הש"ס ודוק:

הכלל העולה מכל מה שכתבנו שנראה לי דכיון שמההיא דר' אבא מוכח שגם בטמאה עם טמאה שהוא איסור דרבנן לדעת הרמב"ם והסמ"ג ורבינו עובדיה מברטנורא החמירו בספיקן גם לענין חרישה והנהגה וכן ג"כ מוכח מש"ס דלעיל מניה דקאמר נפקא מינה למשרי פרי עם האם ולא קאמר דנפ"מ טובא למשרי ספיקייהו בחרישה ובהנהגה כיון שאין איסורם אלא מדרבנן כדאמרן, וכן הוא ג"כ משמעות התוספתא דקתני דלא יקשור הפרד עם החמור סתמא קאמר דמשמע אפילו עם אמו, וכן הוא דעת הרא"ש בפסקיו במושלם לאסור בכלאים דחרישה כמו הרבעה וכן הוא דעת מהרש"ל בים של שלמה:

גם הר"ן מצאנו לו שאסר פרד עם אמו הגם שלא ידענו דעתו אי סובר כהרמב"ם או כהרא"ש, וכן הוא דעת רבינו תם ורשב"ם להדיא כמש"ל ומדהעתיק המרדכי ז"ל דבריהם וקבלם בשתיקה משמע שתיקה כהודאה, וכן מצינו שהוא דעת רבנן קשישאי שהבי"ד רבינו עובדיה מברטנורא ומשמעות דבריו ז"ל גם למה שפירש הוא כדעת הרמב"ם דטהורה עם טהורה וכו' אין איסורייהו אלא מדרבנן אפילו הכי אסר להנהיג שתי פרדות שאינם ידיעות לנו מאין הם, גם הרב ספר התרומות שהעתיק דבריו המרדכי בחולין בפרק אותי ואת בנו כתב שאין לקשור שתי פרדות ביחד אלא א"כ שוות מאב, גם משמעות הרמב"ם שאסר למשוך שתי פרדות עד שיבדוק בסימניהם אם הם דומים וכן העתיק מרן ז"ל לשונו בש"ע שלו, מכל הני חבל נביאים מוכח לאסור בחרישה והנהגה אפילו בספיקן כל כהאי נבגא דברכתא עונים ואומרים בפירושא אתמר דאסור אפילו בספיקן ומה שרצינו אנן להתיר לדעת הרמב"ם לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר מכלל דסובר הוא שאיסור טמאה בטמאה לענין חרישה והנהגה דרבנן נימא דספיקן להתיר ודאי לא שבקינן כל הני פוסקים דאסרו בפירוש וכן הוא משמעות הש"ס משני מקומות והתוספתא כדאמרן משום האי כללא דרצינו ללמוד מדברי הרמב"ם והני רבנן דסמיכי דעמיה, ועוד שכבר אמרנו שלא נוכל להשתמש בהאי כללא הכא משום דסתראי נינהו ומטעמים אחרים אפילו לדעת הרמב"ם ולדאזלי בשיטתיה ולהכי נקטינן לאסור הכל הפרי עם האם ופרי עם פרי גם בחרישה ובהנהגה. וגם בפרדות דלא ידעינן מנין קאתו מצינו דאסרו רבנן קשישאי שלא להנהיגם יחד, הגם דלכאורה דגם בהרכבה מותר זה על זה משום דהוי ספק ספקא ספק דשמא מאם אחת ואת"ל שהם משני אמהות מחולפות שמא חיישינן לזרע האב כדאמרן לעיל, כבר אמרנו לעיל שכן באמת מוכח מהש"ס לאסור בזה מדקאמר הש"ס דש"מ דסימנין דאורייתא משמע דאי סימנין דרבנן אסור כיון דלא ידעינן להו הגם דאיכא ספק ספיקא, וגם מהא דפרדה שתבעה שאין מרביעין עליה אלא מינה אחר שבודקין בסימני אזנים וזנב וקול וכמו שפסק נמי מרן בסי' רצ"ז סוף סעיף ט' דמשמע דאי לא ידעינן אסור הגם דאיכא ס"ס והיינו טעמא כמ"ש דספק זה דלא ידעינן מאיזה אם הם אז הוי ספק משום דהוי מחסרון ידיעה דלא מיקרי ספק הרי דמקורם הערה מהש"ס לאיסורא, ובפרד שאינו ידוע אסור בין עם הסוס בין עם החמור משום דיש לנו ס"ס בו להחמיר ספק דזה אמו או מאם אחרת ואת"ל היא אמו ספק דשמא חוששין לזרע האב ולהכי אסור במכל שכן, כן נראה לעניות דעתי:

ובחפשי בספרי דבי רב ראיתי להלק"ט בח"ב סי' רכ"ה שכתב וז"ל שאלה הא דתנן טמאה עם טהורה אסורין לחרוש ולמשוך וכו' נראה דכאן שנה ר' משנה שאינה צריכה? תשובה אפשר דייתורא אתי לרבות את הכלאים לפרה שילדה כמין סוס שאע"פ שהוא נראה כמין סוס אסור עמו, מפני שהוא טהור עם הטמא, ועם אמו אפשר לחרוש, דמילתא דלא שכיחא וכו' ע"ש, נ"ל משום דקשיא ליה כיון דקתני רישא דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה א"כ כ"ש טמאה עם טהורה ותירץ דבא לומר שפרה שילדה כמין סוס והרי אנחנו רואים סוס עם סוס אפילו הכי אסור משום דקימ"ל היוצא מן הטהור טהור וא"כ הסוס בנה טהור לכך אסור עם הסוס הטמא הגם שדומים, נראה שלא ראה פירוש הרמב"ם בפירושו למשנה זו כאשר כתבתי לך לשונו לעיל, ואפשר שדעתו ז"ל בפירוש משנה הנ"ל כדעת הרא"ש ולכך קשיא ליה באמת דמשנה שאינה צריכה אלא דקיצר בלשונו כדרכו דרך הקודש ועי' לעיל מה שישבתי אנכי לזה לדעת הרא"ש ז"ל:

עוד ראיתי להרב שלחן גבוה בסי' רצ"ז סעי' ט' שכתב בס"ק כ' וז"ל אבל הפרדים הנולדים מן הסוסיה נקבה אסורים עם פרדים הנולדים מן החמורה נקבה דשמא אין חוששין לזרע האב והוי האי כולו סוס והאי כולו חמור וזה היפך מחוש הראות שעינינו הרואות שאין הפרד מוליד ואין הפרדה יולדת וכן אמרו לי החמרים שמגדילין פרדות שאין בהם זכר ונקבה אלא בריה בפ"ע הבא מסוס וחמור והוא טומטום ובקרא וכו' ע"ש, שלכאורה כל דבריו תמוהים דמה שאמר שזה היפך מחוש הראות וכו' שאין הפרד מוליד ואין פרדה יולדת היכן הוזכר בש"ס ובש"ע שהפרד מוליד וכן הפרדה יולדת עד שהוצרך הוא ז"ל לומר שאין הפרד מוליד וכו', ואפשר שדעתו ז"ל הוא שהסעיף הזה קאי אסעיף ו' דכתב הש"ע בהמה או חיה וכו' אע"פ וכו' ומתעברים זה מזה אסורים משום כלאים וכו' הרי דקאמר שמתעברים זמ"ז, וכבר כתב הוא ז"ל בס"ק י"ג וז"ל ועוד כל הכלאים הם שמתעברים זה מזה מין בשאינו מינו שאם אינם מתעברים זה מזה מה איסור יש בהרכבתם אם אינם עושים פירות, אלא ודאי מתעברים זה מזה וכו' ע"ש, ולהכי קשיא ליה כאן שכתב שאין הפרד מוליד וכו' וא"כ למה אסור להרכיבו על הפרדה נקבה הא אינן מולידים אלא שדבריו ז"ל מרפיסן אגרי שכתב שאם אינם מולידין ואינם מתעברים מה איסור יש בהרכבתם שהרי משנה שלימה שנינו הא דכתבנו לעיל טהורה עם טמאה אסור לחרוש ולמשוך ופירש הרמב"ם דטהורה עם טמאה חוץ מאיסור הרבעה שיש בהם אית בהם ג"כ איסור לחרוש ולמשוך ולדעת הרא"ש כולם כאחד יש בהם איסור הרבעה ואיסור חרישה הרי אליבא דכ"ע דטהורה עם טמאה יש בהם איסור הרבעה מן התורה, דקרא סתם קאמר בהמתך לא תרביע כלאים בין טהורה עם טמאה בין טהורה עם טהורה וקימ"ל בבכורות דף ז' כמש"ל דאין טהורה מתעברת מטמאה ואפילו הכי קתני מתני' טמאה עם טהורה אסור בהרבעה הרי דלא תלי האיסור בעיבור והולדה וצ"ע, וכן מה ששמע הרב שאין בפרדים זכר ונקבה והוא טומטום וכו' ע"ש, גם אנחנו נאמר לו כי עינינו הרואות שיש פרד זכר ופרדה נקבה ותובעת כמו שנזכר בש"ס ואינם טומטום והפרד ראינו בעינינו שהגוים מסרסים אותו כדי שיהיה בעל כח, ומש"כ מרן ומתעברים זה מזה אדרבה נקטה בדרך אע"פ והוא בדרך לא מיבעיא אם אינם מתעברים זה מזה ודאי שאינם דומים ואסור אלא אע"פ שמתעברת וא"כ הרי דומים כמין אחד אפילו הכי אסור ודוק, ועי' להרמב"ן בפירושו על התורה בפרשת קדושים י"ט פסוק י"ט את חקתי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגו' ע"ש:

ובענין היושב בקרון או בעגלה ואינו עושה דבר אלא יושב ומחריש ויש מנהיג מיוחד לכך להנהיג הבהמות, דע כי תנן במסכת כלאים בפרק שמיני משנה ג' המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים, ר"מ פוטר והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה ע"כ, ופירש הרמב"ם בפירושו לסדר זרעים במשנה זו וז"ל קרון מין מהעגלות והם שתי עגלות האחת קשורה בשניה והעגלה השלישית קשורה באותם הרצועות שבהם והוא אומר, שהאיש היושב בתוך הקרון והאיש המנהיג שתי בהמות של כלאים המושכות העגלה ילקה כל אחד מהם מלקות ואפילו שלא יעשה כלום היושב בקרון, שישיבתו עוזר למלאכה ותיקון ושלישית שהיא קשורה לרצועות ר"ל העגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים ואין הלכה כרבי מאיר עכ"ל, אבל הר"ש פירש והשלישית כגון סוסים קשורים בקרון וקשר שם חמור אע"ג דבלאו הכי אזלי אסור ולא חזינן לחמור כמאן דליתיה עכ"ל ע"ש, וטעם איסור היושב בקרון אע"פ שאינו עושה כלום, בירושלמי קאמר על מתניתין דקתני היושב בקרון וכו' רבנן אמרו משקל, ורבי מאיר אומר אינו משקל עיין שם, ונראה לי דהכי פירושה דרבנן אמרי היושב בקרון הוא כיושב בכף מאזנים שבדבר מועט מכריע לכף מאזנים וכובש ומכביד ומכריע וצריכין הבהמות להוסיף כח בשביל כובדו הגם שהקרון יש בו משא בלאו הכי, מ"מ כשיושב הוא שם מכביד ומכריע וא"כ הרי הוא גורם לערב הכחות של שור וחמור שזהו העיקר באזהרה זו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו והיינו נמי כונת הרמב"ם דאמר שישיבתו שם עוזר למלאכה ותיקון דר"ל למלאכת המשיכה שנעשה בה מלאכת עירוב כחות וכן זהו כונתו בחיבורו הגדול בהלכות כלאים בפרק תשיעי הלכה ט' וז"ל עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה ואע"פ שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשיך העגלה וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהם לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כלאים כאחד לוקין עכ"ל, הרי כתב שהיושב אע"פ שלא הנהיג לוקה ודאי היינו טעמא כמ"ש מפני שישיבתו גורמת לבהמה שתוסיף כח למשוך העגלה והיינו טעמא שלא הוצרך לאשמועינן עגלה שלישית דכיון דהטעם הוא משום כובד שתצטרך הבהמה להוסיף כח מה לי שנית מה לי שלישית טעם אחד להם ובמתני' שהוצרך ר' הקדוש לאומרה היינו לר' מאיר דפוטר ביושב דלא עביד מידי אבל מ"מ אסור מדרבנן קאמר דגם בשלישית איסורא מיהא מדרבנן ולהכי נקט אסורה ולא מלקות משום דנקטה אליבא דר"מ דס"ל דבכל זה אין בו אלא איסור בעלמא, אבל לחכמים לא הוצרך כלל לזה דודאי דכולהו אית בהו מלקות משום דצריכה הבהמה להוסיף כח חדש בשביל כובדו ועי' להרב כסף משנה שם דכתב ודע דתנן במתניתין והשלישית וכו' ממילא משמע ליושב בעגלה שלישית דהא ודאי ישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה עכ"ל וכן חזר ושנאה לן בב"י יו"ד סימן רצ"ז ע"ש, וכונתו כמ"ש, ואין לפרש שכונת הרמב"ם במה שכתב שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה דר"ל כיון שהוא הגורם הרי הבהמות הולכות ומושכות בשבילו שאם לא היה הוא יושב בעגלה לא היו הבהמות הולכות ומושכות בעגלה שבפירוש זה יבא על נכון מה שסיים הרמב"ם גורמת לבהמה שתמשוך העגלה דמשמע העגלה כולה ולא נקט גורמת שתמשוך אותו דהיינו שתוסיף כח למשוך גם אותו, זה אינו שהרי הרמב"ם פתח דבריו ביאור נתיב עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה וכו' מדנקט שהיו מושכין אותה וכו' ולא נקט שהיו קשורים בה כלאים משמע דבא ללמדנו להועיל שגם שבלא הוא היו מושכין אותה כלאים וא"כ הרי אינה הילכת בשבילו שבלאו הכי היו הכלאים מושכין אותה אפילו הכי אסור אלא על כרחיך שהפירוש הוא כמ"ש, והאי דקאמר שתמשוך העגלה ר"ל העגלה שהוא יושב בה ומוספת כח בשבילו ועוד שאם תפרש שעיקר האיסור משום שהיא הולכת בשבילו והמנהיג ג"כ מוליכה בשבילו א"כ אם היה עליה משא בלא הוא מותר לישב בקרון ומתניתין חייבה ליושב בקרון סתמא דמשמע גם ביש משא בקרון אלא ע"כ כמ"ש, ועוד מאי האי דפירש הרמב"ם בפי' למשנה שישיבתו עוזר למלאכה ותיקון אמאי קרי ליה דוקא עוזר הרי הכל נעשה בשבילו הא אין עליך לפרש פירוש זה אלא כמ"ש:

אבל כד דייקת שפיר תמצא שיוצא לנו גם לפי פירושנו שגם אם מניח על הקרון שום דבר המכביד הגם שהוא אינו יושב בעגלה אסור שהרי במה שהניח הוא עליה צריכה לחדש כח חדש למשוך אותו דבר והמשנה לא קתני אלא יושב בקרון, ועוד דבפרק שנים אוחזין דף ח' איבעיא להו רכוב במקום מנהיג הי מינייהו עדיף וקאמר ר"י וכו' ניחזי אנן דתנן המנהיג סופג את המ' והיושב בקרון סופג את המ' ר"מ פיטר את היושב בקרון ומדאפיך שמואל ותני וחכמ' פוטרים את היושב בקרון ש"מ רכוב לחודיה לא קני וכ"ש רכוב במקום מנהיג ע"ש, הרי דמדמה הרוכב ליושב בקרון של כלאים דמשום דס"ל לשמואל דרוכב לאו מידי עביד ולכך לא קני בהמה שמצאה בהפקר אי רכב עליה דוקא והיא מהלכת לכך גם בכלאים היושב בקרון והבהמות מושכות פטיר משום דלא עביד מידי דמשמע הא למאן דמחייב בכלאים היושב בקרון גם בבהמה דהפקר קני משים דאזלא מחמתיה והויא משיכה ולכך קני, ואי כפירושנו דטעמא דהיושב בקרון של כלאים חייב משום שהוא מכביד עליה בישיבתו והיא מתחזקת ללכת ומוסיפה כח א"כ מה דמות תערכו לו ענין קנית בהמה לענין חיוב כלאים הא חיוב כלאים ביושב משום שהוא מכביד על הבהמה עד שתצטרך להתחזק ולמשוך בכח חדש והגם שהוא אינו גורם שתנוע ממקומה דגם ביש עליה משא אחרת ומנהיג אחר חייב היושב עליה דהא מכל מקום מתחזקת לשאת את כיבדו עליה אבל לענין קניה הדבר תלוי באם הוא הגורם להניעה ולהזיזה ממקומה דתיהוי משיכה וא"כ אם היא הולכת בלא הוא לא הוי קנין עד דאזלא מחמתיה דהוי משיכה אלא מוכח מהש"ס דגם בכלאים תלוי האיסור באם יגרום לה להניעה ממקומה כקנין וכן כתבו התוספות שם בבא מציעא ד"ה רכוב עדיף דתפיס בה וז"ל וצריך לומר דתפס בה ואזלא נמי מחמתיה מעט או דילמא מנהיג עדיף דאזלא מחמתיה טובא וכו' והלא לענין כלאים הכל תלוי באזלא מחמתיה וכו' ע"ש, וא"כ הכל תלוי במה שהבהמה מרגשת באדם כשהוא רוכב עליה או יושב בקרון שמרגשת בתנועת האדם וכמו שפירש הרב פני משה על הירושלמי הנ"ל דקאמר רבנן אמרו משקל ופירש הרב כלומר שמחמת שהוא יושב ועושה כמשקל אנה ואנה זהו גורם שתמשוך העגלה ור"מ סובר אינו משקל דישיבתו אינה גורמת כלום ע"ש, וא"כ כיון דהכל תלוי בהרגשת הבהמה באדם או בתנועתו כדאמר הרב פני משה או בקולו אפילו כשהוא מדבר עם חבירו או כשנוחר או כשהוא רוקק אז מרגשת בנשימתו כשמעלה נשימתו דהיינו שדרך הבהמה כשתרגיש באדם שרכב עליה או ישב בקרון שהיא קשורה בו מיד מתחלת לילך ולמשוך, וא"כ בישיבתו בקרון הרי הוא כאילו מנהיגה להלך ובין ביש משא עליה בלא הוא בין אין עליה משא מ"מ כשתרגיש שאדם ישב שם מתחזקת ללכת והיינו דכת' הרמב"ם בפירושו שישיבתו עוזר למלאכה ותיקון ר"ל למלאכת המשיכה וכן מה שכתב בחיבורו שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה והיינו משום שהיא מרגשת בישיבתו מיד מתחלת ללכת ולכך סתמו ולא חילקו בדבר משמע דלא משכחת ליה היתר ביושב בקרון כלל שישיבתו הוי כמנהיגה בקול כיון שמרגשת בישיבתו היא יודעת דלא עלה עליה אלא כדי ללכת, ולפירוש זה צריכין אנו ליישב דברי הכ"מ ודברי הב"י שכתב דלא הוצרך הרמב"ם לכתוב והשלישית וכו' ממילא משמע לעגלה שלישית וכו' נראה דר"ל כיון דטעם האיסור משום הרגשת הבהמה גם בשלישית היא מרגשת באדם וק"ל, וכן ג"כ יש ליישב לשון הירושלמי דקאמר דרבנן אמרו משקל דר"ל כמו משקל הזה שהוא בכף מאזנים מרגיש בכל שהוא שמכריעו לצד ההכרעה כן נמי הבהמה מרגשת באדם בדבר קל אפילו בנשימתו ומיד מתחלת ללכת כשתרגיש באדם וראיה לזה ממש"כ מור"ם סימן רצ"ז סעיף י"א והיא תשובת הרב תרומת הדשן סימן רח"ץ בענין גוי שמוליך עגלה דכלאים ורצה היהודי בעל חובו לדבר עמו על עסקי חובו בקול רם והתיר הרב משום דקי"ל כר"ש בדבר שאין מתכוין ולא פסיק רישיה ע"ש, וא"כ מוכח דבנדון דידן דבודאי בישיבתו בקרון כונתו כדי שתלך הבהמה ותמשכנו והוי פסיק רישיה ומתכוין אם כן כיון שדרך הבהמה שתרגיש בו או בקולו או בנשימתו אזלא מחמתיה ואסור, כן נ"ל לאסור הגם דבלא"ה יש משא עליה ויש כמה ב"א בלא"ה בקרון מ"מ גם היא מתהלכת מחמתיה וכבר פסק הרמב"ם ומרן בסי' הנז' סעי' י"ג אפי' מאה שהנהיגו כאחד לוקים ע"ש, ולכן נ"ל לאסור בכל גוונא כדאמרן:

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי אדמתי אשר נתן לי השם ולא אוכל להתאפק שלא להודיע צערי לרבים במה שאני נבוך ומשוטט במחשבתי בשיטת הרמב"ם דסובר דשני מינים טמאים לחרוש ולמשוך אין איסורם אלא מדרבנן א"כ היכי קאמר הש"ס על האי מעשה דרבי אבא דאמר לשמעיה וכו' אלמא קסבר דסימנין דאורייתא דהיכי קאמר בש"ס על איסורא דרבנן דסימנין דאורייתא אלא ודאי דסובר הש"ס כשיטת הרא"ש וצ"ע, והנה אחר העיון נ"ל ליישב לפי מה שכת' בתשובתנו לעיל משם הרב כ"מ בהלכות כלאים דכתב שהסמ"ג הביא ראיה מהתוספתא לשיטת הרמב"ם דקתני דהקושר פרד לחמור ר"מ מחייב וחכמים פוטרים אבל אסור מדרבנן ע"ש, דלפ"ז נימא כיון דפלוגתא דתנאי היא סובר הש"ס שר' אבא דעבד הכי סובר כדעת רבי מאיר דטמאה בטמאה אסור מן התורה ולהכי קאמר עלה הש"ס דאלמא סובר רבי אבא דסימנין דאורייתא אלא דצריכין להבין מנין ליה להש"ס זה שר' אבא סובר כר' מאיר ולא כרבנן, ואפשר לומר דהש"ס הכי מדייק לה מדברי ר' אבא דקאמר לשמעיה עיין הנך דדמיין ועייל לי, ואי סובר שאין איסורם אלא מדרבנן כחכמים למה צריך לעיין ואחר כך מעייל נימא ספיקא דרבנן לקולא דשמא חיישינן לזרע האב ובכל איכא תרי צדדי אלא ודאי סובר ר' אבא כר' מאיר דאיסורייהו מן התורה ולהכי אסור בספיקן וא"כ ש"מ דסובר דסימנין מן התורה אבל הרמב"ם פסק כחכמים דסברי דפטור שאין איסורם אלא מדרבנן. אלא דעדיין יש להקשות לפ"ז והוי כבורח מן הארי ופוגע בו דוב דלפ"ז דעת הש"ס דמדייק הכי מדברי ר' אבא סובר דאי אין איסורייהו אלא מדרבנן אין צריך לבדוק ולעיין להנך דדמיין דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא, והרי ראינו להרמב"ם פסק להא דר' אבא וכדפסק מרן ז"ל בש"ע סוף סעי' ט' כדכתבנו לעיל:

ולכן נראה לומר דלעולם גם רבי אבא סובר כחכמים שאין איסור בשני מינים טמאים אלא מדרבנן בלחרוש ולנהוג והא דקאמר עלה בש"ס אלמא קסבר סימנין דאורייתא משום דאי נימא סימנין לאו דאורייתא גם באיסורא דרבנן לא סמכינן עלייהו כמו דלא סמכינן עלייהו באיסורא דאורייתא כגון הרבעה, כן לא סמכינן עלייהו באיסור חרישה והנהגה שהם מדרבנן משום דקימ"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דבהרבעה שהיא מדאורייתא גם טמא בטמא לא סמכינן אסימנין אף בלחרוש ולנהוג לא מהני סימנים דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כדאמרינן בפסחים ל' ע"ב לענין הני מאני דקוניא שהיה בהם סתם יינם שהוא דרבנן בין חיוורי בין אוכמי הוה לנו לאסור כדין חמץ משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כדאיתא בש"ס שם ובעבודה זרה ל"ד ע"א ע"ש וכן אמרינן שם ל"ז ע"ב לענין מרור דרבנן בזמן הזה דלא נפיק במרור מעשר שני כמו דלא נפיק במצה מהאי טעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועי' עוד שם קט"ז ע"ב, וכן לענין טבילה דרבנן המוזכרת ביומא ל"א ע"א דקאמר דפסלה בה חציצה הגם שהיא דרבנן מהאי טעמא משום דכל דתקון וכו' ועי' יבמות י"א ובנדון דידן הוי עיקרו מן התורה דהא טמאה בטהורה איסורה מן התורה, וא"כ בין לרב חסדא בין לורדאן דפרק האומר בגיטין ס"ה ע"א אמרינן דכל דתקון רבנן וכו' ע"ש וכעין הא דבכורות נ"ה ע"א דקאמר בש"ס וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, מה דאורייתא שני מינים אינם מתעשרים זה על זה, דרבנן נמי וכו' ע"ש והכא נמי נימא בנדון דידן מה דאוריי' שני מינים טמא בטמא אם אין סימנין דאורייתא אסור להרכיבם זה על זה, מדרבנן נמי כגון לחרוש ולמשוך אין להתירם זה עם זה בסימנין כיון שאין סימנים דאורייתא ולא הוי ידיעה אין להתירם דכעין דאורייתא תקון וק"ל:

ובחופשי בספרי דבי רב מצאתי להרא"ש בתשובותיו בכלל בי"ת ששאל להרשב"א על קושיא זו לדעת הרמב"ם ז"ל מהא דקאמר בש"ס הנ"ל וסימנין דאורייתא ע"ש שלא כתב תשובה לזה ולא זכינו לתשובת קושיא זו, ועוד שאל להרשב"א על המתני' דכלאים דקתני בסיפא טמאה בטהורה, שהיא משנה שאינה צריכה כמ"ש הלק"ט שכתבנו לעיל לשונו, והיינו דודאי לשיטתו דסובר דטמאה עם טמאה איסורן מן התורה ולהכי קא קשיא ליה כמש"ל, וגם על זה לא מצינו לו תשובה וכבר אנן בענ"ד תירצנו קושיא זו לעיל לשיטת הרא"ש. אחר כך ראיתי להרב ברכי יוסף ביו"ד סי' רצ"ז שכתב משם הרב חוות יאיר שגם אם היתה העגלה מלאה לה עמיר ומושכת והולכת אסור לישב בה עי' ברכ"י אות כ"א ע"ש, אלא שהרואה יראה שהרב בתשובתו סי' ק"ן לא אסר אלא משום מראית העין בזה, דבלאו הכי היא הולכת, אבל אם מתהלכת בשבילו אסר מדינא, וכבר כתבנו שמהגמרא דבבא מציעא מוכח שהאיסור הוא משום דאזלא מחמתיה דומיא דקנין דתלוי הכל באזלא מחמתיה:

ומעתה אשים דברתי אל מה שראיתי להרב הגדול בעל כנפים הגוזר ים התלמוד לגזרים הוא הרב בעל ספר פני יצחק בחלק יו"ד סי' ט' שעלה ונסתפק בזה והביא דברי הרב חוות יאיר והקשה עליו וכתב ליישב את דבריו ויצא לחלק בדבר חדש בין עגלות שבזמן התלמוד לעגלות דידן שבזמננו זה וז"ל וצריך לומר שהקרונות שבזמן התלמוד היו מחוברות וקשורות לבהמות בחיבור גדול וקשר קרוב וקשה, עד שבהתנועע העגלה מחמת הכובד שבתוכה והיא קלה עד מאוד מצד עצמה יגיע תנועתם עד לבהמות ויכבידו עליהם ומרגישות הבהמות ומהלכות מאליהן בלי מנהיג משא"כ עגלות דידן מצד עצמן הן כבידות מאוד כידוע, ואפילו בשעת שמכבידין עליהם כובד גדול, אפילו העגלות עצמן אינם מתנועעות עד שנאמר שבהתנועעות העגלה מרגישות הבהמות ומהלכות אז מתאמצות ללכת, וזה פשוט לכל רואה עגלות שלנו ע"ש בדברי קדשו זצ"ל ולהכי בעגלות שלנו ליכא איסורא ליושב בתוכן ע"ש בתשובתו הרמתה:

ואני הד"ך אומר שלפי דבריו גם בעגלות דידן יש לחלק בין אם הם כבידות וגדולות בעלי ארבע אופנים שנים מכאן ושנים מכאן שבזה יש להתיר כמ"ש הוא ז"ל, אבל הקלות והם קטנות בעלי שני אופנים אחד מכאן ואחד מכאן יש לאסור, וא"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד גם באותם עגלות שבזמן התלמוד לפי דבריו שמפני שהבהמות מרגישות בכובד ואז מתאמצות ללכת אפילו בלא מנהיג א"כ יוצא לנו אם עלה הוא בתחילה בקרון ואח"כ הניחו עליה המשאות עד שנתמלאה ואז התחילה היא ללכת מותר דהא לא אזלא מחמת כובדו, ושם ג"כ נתת דבריך לשיעורין, ועוד דנראה שאין אלו אלא דברי נביאות שנעשה הפרש והבדל בין קרונותיהם לקרונות דידן, ועוד שצריכין אנו לומר שבזמן רשב"ם ור"ת שנמנעו מלעלות לקרון שמושכים אותו כלאים בזמנם שהיה כמה מאות מזמן התלמוד לא נשתנה הדבר ממה שהיה וכן עד לזמן מרן ז"ל שהיה כמה מאית אחר דור ר"ת ורשב"ם נשאר הדבר כמות שהיא שהרי פסק סתם דהיושב בקרון ג"כ אסור ולא חילק בין זמן התלמוד לזמנו, ועד לזמן הרב חיות יאיר אז נשתנה הענין ממה שהיה ועוד דאי הרב חיות יאיר לא התיר אלא מחמת שינוי למה ליה להרב לשתוק ולסתום כולי האי ולדבר בסתמא כיון דהכל תלוי בשינוי מעשה מזמן קדמון לזמנו ולכן נראה לי כמ"ש לעיל כי עיקר האיסור משים שהבהמות נרגשות באדם כשיושב בקרון מחמת תנועתו ומחמת קולו או קול נשימתו, ומפני מוראו מושכות העגלה כשנתמלאת ולכן יוצא לנו לפי טעמנו ודעתנו שאין חילוק בין זמן הקודם לזמננו זה, ומשים הכי סתמו כל הפוסקים ולא חילקו ודוק, עוד ראיתי לי להרב ז"ל שהרחיק בזרוע את כל מה שהרחקנו אנן בענ"ד כל מה שעלה על דעתנו לפרש מפני שישיבתו גורמת וכו' שכ' הרמב"ם ז"ל והרחקנום בטיב טעם ודעת גם הרב ז"ל הרחיקו ע"ש בתשובתו עם תרין מן קאמיא החותמים אתו עמו ע"ש:

גם ראיתי להרב ז"ל שם בתשובתו הרמתה שבנה יסודו להתיר ממש"כ הרמב"ם דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה אין אסיר להנהיגם אלא מדרבנן ושיטה זו העמידה על תילה מכמה פוסקים דסברי מרנן הכי ועל זה בנה יסודתו ומצודתי להתיר כלאים דטמאה עם טמאה כיון שהוא מדרבנן א"כ כיון דפסקינן כר' יאודה דמספקא ליה אי חיישינן לזרע האב אי לא חיישינן א"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, ולהכי יש להתיר פרי עם אמו דספקא דרבנן לקולא, וגם רצה להתיר פרדות אלו עם אלו הגם דזו אמה חמירה וזו אמה סוסיה יש להתיר ולימא דחיישינן לזרע האב משום דהיא ג"כ ספיקא דרבנן לקולא לענין הנהגה כמו שעלה על דעתנו אנן נמי בתחילת ההשקפה, ואחר כך יצא לחלק ביניהם מכח הא דר' אבא דפסקה הרמב"ם ומר"ן ז"ל וכתב וז"ל והנלע"ד בישוב קושיא זו לדעת הרמב"ם הוא הדבר דס"ל להרמב"ם דכל התנאים ואמוראים דספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא הנה היסוד והעיקר הוא דאין חוששין לזרע האב ודוקא לחומרא הוא דחיישינן אבל לא לקולא, ומשום הכי רבי יאודה שאסר פרי עם אמו בהרכבה חייש לזרע האב מספק ולחומרא דאי אמרינן אין חוששין בודאי אזי הוה קולא והוה שרי, אבל ההיא דרבי אבא אי אמרינן אין חוששין בודאי הוי איסורא ואם באנו להסתפק אי חוששין לזרע האב הוי קולא ושרי, ולקולא לא מספקינן לומר חוששין וכו' ע"ש, והנה עיקר תירוצו הוא זה דלא מסתפק רבי יאודה לומר דשמא חיישינן לזרע האב דוקא לחומרא הוא דאמרינן דשמא חיישינן לזרע האב, אבל לקולא מתורת ודאי לא חיישינן לזרע האב ואין בה ספק כלל ולכן גם בהנהגה שהיא דרבנן אין להתיר פרי עם פרי, דהא ודאי לא חיישינן לזרע האב וא"כ זה כולו חמור וזה כולו סוס ואסור:

ודבריו ז"ל אינם מובנים אצלי כלל ואין בהם כדי תפיסה דבשלמא אילו היה זה הלכה למשה מסיני הוה אמרינן הכי שכך קבלנו דחיישינן לזרע האב לחומרא אבל לא לקולא אבל זה הוי ספיקא דדינא אם נימא שהפרי לא נתהוה כי אם מזרע האם דוקא וזרע האב בטל לגמרי שאינו אלא מעורר אצל זרע האם שנתהוה ממנה ועובר ירך אמו, או נימא דחיישינן נמי לזרע האב שנזרע ממנו וכמו דבר המעמיד דלא בטל, וא"כ לצד שנאמר שיש בו צד האב בין להקל בין להחמיר שהרי מעורב מתרי צדדי, ולצד שנאמר שאין בו צד האב ג"כ בין להקל בין להחמיר שהרי אין בו כי אם צד האם וא"כ הרי הספק שקול ככל הספיקות שבכל התורה תדע הרי עיקר ספיקן בש"ס אי ר"י שאסר הפרדות שנולדו זה מן הסוס וזה מן החמור מתורת ודאי שאינו חושש מתורת ודאי לזרע האב או מתורת ספק דשמא לא חיישינן לזרע האב ולהכי אסר מספק וכמו שפירש ג"כ רש"י שם ד"ה אבל הנולדים וכו' וז"ל אבל הפרדים הנולדים מן הסוס נקבה אסורים וכו' דשמא אין חוששין לזרע האב וכו' ע"ש, ובאמת הוה מצי הש"ס לומר דנפ"מ מהבעיא לענין מלקות דאי מתורת ודאי לקי ואי מתורת ספק אסר ר"י לא לקי אלא דעדיפא מינה קאמר הש"ס דנפ"מ לפרי עם האם לכן דבריו צ"ע, וכבר כתבנו בטוב טעם ודעת שהכא הגם שטמאה בטמאה אין האיסור אלא מדרבנן אין לומר בזה ספיקא דרבנן לקולא ואזלין לכאן ולכאן לחומרא משום דסתראי נינהו לכך לא מיקרי זה ספק וגם הספק דלא ידעינן אם הם מאם אחת ומאב אחד או כל אחד מאם אחרת לא הוי ספק משום דהוי ספק דחסרון ידיעה שלא ידע מסימנין דידהו שנתנו לנו חכמים להכי לא מיקרי ספק וא"כ גם להרמב"ם ודעמיה דסברי טהורה עם טהורה וטמאה עם טמאה איסורייהו מדרבנן יש לאסור בכל צד בין בפרי עם האם בין פרי עם פרי כמו שמוכח מדברי הרמב"ם דאסר למשוך פרדות עד שידע סימניהם וכדעת הש"ע וא"כ כיון שרוב הפוסקים אסרו בפירוש כמש"ל והא דהרמב"ם ודעימיה דרצונו להתיר לא בא בפירוש אלא מכללא לא שבקינן מאי דאתמר בפירוש לאסור משום מה שרוצים ללמוד מכללא וכ"ש דהכלל הזה נסתר מדברי הרמב"ם עצמו ומרן ז"ל דפסקו להאי דרבי אבא שהוא היפך מכללא, ולכן נראה כמו שכתבנו:

עוד ראיתי לאלק'ים עולים מן האר"ש שיצא לידון בדבר חדש להתיר פרי עם אמו מאשר הוליד בחכמתו הרמתה ובעוצם עיונו הזך ספק ספיקא והוא מש"כ וז"ל זאת ועוד אחרת כל שהוא עיקר יש להתיר בנ"ד מכח ס"ס והוא אף שנאמר שדעת הרמב"ם דפרי עם אמו אסור בהנהגה מדברי סופרים אפילו הכי הא איכא בנ"ד ס"ס ספק אי חיישינן לזרע האב או לא כדעת רבי יאודה ושאר תנאים דפסקו הפוסקים כוותייהו או כלך לדרך אחרת ספק אי אזלינן כבעל הלכות גדולות והשאלתות והרי"ף דפסקו כתנא קמא דחנניה דאין חוששין לזרע האב כלל ופרי עם אמו מותר לגמרי ואת"ל דחוששין לזרע האב מספק כמ"ש הרמב"ם ודעמיה דקימ"ל כר"י דמספקא ליה ספק דשמא הלכה כרבינו יצחק בעל התוספות שהביא הרא"ש וגם הרא"ש גופיה לדעת מרן הב"י יו"ד סימן רצ"ז דס"ל דהלכה כשמואל דרוכב לא קני והיושב בקרון אינו לוקה וזהו דוקא בכלאי בהמה דאסירי דאורייתא דהיינו טהורה עם טמאה (ר"ל הוא דאינו לוקה אבל איסורא איכא) מה שאין כן בפרי עם אמו דשניהם טמאים ספקו לקולא ומותר לישב בקרון דידהו דהו"ל ספק ספיקא המתהפך וכו' ע"ש דמסיק דבצרוף כל האמור יש להתיר בנ"ד ללכת בעגלות הללו המנהיגים אותם בפרי עם אמו ככל האמור ע"ש שכתב דחד מן קאמיא חכם בחכמתו חלק עליו על כל זה ועשה פס"ד לאסור באורך וברוחב וכו' ע"ש מה שהשיב על דברי החכם האוסר ולא זכינו לתשובת החכם האוסר לראות בנועם מיליו מה המה אלה, סוף דבר על משמרתו עמד הוא ותרין סרכין דעמיה דמותר להנהיג פרי עם אמו לדעת הרמב"ם ודעמיה ע"ש:

ואני אומר שאם באנו לידי מדה ז' אם כן גם הנולדים מן הסוסים עם הנולדים מן החמור יש להתיר מכח ספק ספיקא הנז' דאמרינן דשמא חיישינן לזרע האב ומותר שמא לא חיישינן ואסור ואת"ל דלא חיישינן שמא הלכה כשמואל דאפיך כמו שכתב הוא ז"ל בספיקו וכן למה שחידש בטובו עלינו ובחכמתו הרמתה ספק ספיקא אחר דשמא קימ"ל כשאלתות ודעמיה שאין חוששין לזרע האב כלל ולכך מותר פרי עם אמו וכו' א"כ גם אנן נימא הכי להתיר פרי עם פרי דשמא קימ"ל כמ"ד שהביא הרי"ף שהלכה כשמואל דאמר הלכה כחנניה וכן היא סברת בעל ספר האשכול במושלם בספרו בהלכות אותו ואת בנו סימן ל"ז צד ק"ו וז"ל ומדאמר שמואל הלכה כחנניה וקרי ליה חכמים, ורבי יהודה נמי דפליג מספקא ליה וכו' הכי קימ"ל וכו' ע"ש, וא"כ שמא קימ"ל דחוששין לזרע האב מתורת ודאי ומותר פרי עם פרי שמא לא חיישינן ואם תמצא לומר לא חיישינן שמא הלכה כשמואל דאפיך ולהכי יושב בקרון מותר כדאמר הרב בספיקו וזה סותר למש"כ הוא בתחילה שדעתו שאין להתיר פרי עם פרי אלא פרי עם האם ומאי שנא לפ"ז אלא על כרחיך שאין לעשות ס"ס כזה משום דסתרן אהדדי דאם כן התרת פרי עם האם והתרת פרי עם פרי שלא התיר אדם בעולם וכדאמרן לעיל, וכעין זה ראיתי להרב נחל אשכול שם המבאר דברי האשכול ע"ש במה שציין באות ה' וז"ל ושמעתי מקשים היאך מוכח דס"ל לרבי אבא סימנין דאורייתא וכו' והביא להתלמד מתירוץ מהרי"ט על קושיא אחרת וכתב הוא ז"ל וז"ל והכא נמי נימא דמכח ספק שמא מסוסיה הוא אתה בא להתירו בסוסיה ולמחר תאמר שמא מחמורה הוא ואתה בא להתירו בחמורה תרתי דסתרן כהא לא אמרינן ספק מותר מן התורה וה"ה ס"ס כהאי גוונא לא מהני כמ"ש התוספות דנדה וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דהיכא דסתרן לא עבדינן חדא מינייהו, ועוד שספק ספיקא דידיה הוא כנגד מרן בין בתחילת דינא בין בסוף דינא ונהי שהביא ראיה שיש פוסקים דס"ל דעבדינן ס"ס כנגד מרן ז"ל הני מילי בחדא כדרך שתאמר ספק אי אזלינן כדעת מרן ואסור ספק דאזלינן כמי שחולק עליו ולהתיר ואת"ל דאזלינן כדעת מרן שמא בנדון זה גם מרן יודה דאסור, כעין זה אין הכי נמי דעבדינן נגד מרן אבל בנדון שלנו שהוא עושה ספק ספיקא גם אם נאמר שהרמב"ם ומרן אסרו בספק דרבנן כגון פרי עם אמו והוא טמא בטמא אפילו הכי עביד ספק ספיק' דשמא לא קיימ"ל הכי אלא כשאלתות ואת"ל כהרמב"ם קימ"ל שמא קימ"ל כרבינו יצחק בעל התוספות דסב"ל כמ"ד דיושב בקרון פטור וזה ג"כ היפך ממרן דאסר לישב בקרון הרי שאין אתה יכול לעשות ספק ספיקא אלא אי עבדת נגד מרן בתחילת דינא ובסוף דינא היפך מרן ממה שבא בפיו לאסור בפירוש וזה אין הדעת יכול לסובלו על כן נראה לי לפענ"ד כמ"ש דאין שום סברא לומר שאם מרן ז"ל גילה דעתו לאסור בדבר שאיסורו מדרבנן ופוסק אחר חלק עליו והתיר נימא בזה ספק אי אית לן למעבד כמרן דאסר או כפוסק דפליג עליה והתיר ונימא דספקא דרבנן לקולא ולעשות היפך מרן דא"כ תופר תורה דקימ"ל כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו, לכן נראה דהעיקר הוא כמש"ל:

ואעיקרא דמילתא אחרי ההתבוננות היטב נראה לומר דהגם דקימ"ל בכל מקום ספיקא דרבנן לקולא הכא בספיקא דרבי יהודה דספוקי מספקא ליה אי חיישינן לזרע האב שאני דהכא הספק בגוף אחד כולל איסור תורה ואיסור דרבנן ביחד בבת אחת שהרי כשתאמר שמא לא חיישינן לזרע האב נסתפקת בפרי עם אמו אם מותר להרביעו על אמו שהוא איסור תורה וכן אם מותר לחרוש עם אמו שהוא איסור דרבנן הרי נכלל בספק זה איסור תורה ודרבנן באים כאחד בגוף אחד כדאמרן, ונ"ל דזה דמי למש"כ הרב המאירי בחידושיו למסכת שבת העתקתי דבריו לעיל בה' שבת סי' נ"ו ד' ל"ד ע"ד בד"ה עוד ראיתי להעתיק וז"ל דבכיבוי כיון שיש בו דאורייתא וגם דרבנן אפילו בדרבנן אסור פסיק רישיה וכו' ע"ש, וא"כ גם אנן נמי נימא הכי כיון דבכלאים כזה איתיה לאיסור דאורייתא וגם דרבנן אפילו בדרבנן אסרינן מספק ודוק, ובת דומה נמי להא דכתב הרב נמוקי יוסף בפרק שני דיבמות והביאו תוספות רעק"א שם בפרק שני דיבמות משנה ו' דקתני קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ציין על זה ציון כ"ד וז"ל קדמו וכנסו אין וכו' ומדלא קתני גם ברישא דאם חלץ לאחת וכנס לאחת דלא יוציא משמע דאפילו בדיעבד יוציא מספיקא דדילמא כנס אחות חלוצתו אע"ג דהוי ספיקא דרבנן מ"מ כיון דגזרו חז"ל אחות חליצתו אטו אחות גרושתו אלמוה לגזירתם להוציא אפילו מן הספק ואפילו בדיעבד נמוקי יוסף עכ"ל עש"ב, ואם כן הכא נמי בנדון דידן נימא הכי כהתם ודוק, ומוכרחים אנו לומר מצד איסור תורה אסור להרביע פרי עם אמו משום דחיישינן לזרע האב וכיון שמוכרח לומר דחיישינן לזרע האב גם באיסור חרישה ג"כ נימא דאסור לחרוש עם אמו, דלא שייך לומר בגוף אחד עם אמו פעם חיישינן ופעם לא חיישינן דמיחזי כחוכא ואטלולא וכיון שהם באים כאחד בגוף אחד ראוי לנו לאסור כאן וכאן, וכן לענין פרי עם פרי ג"כ נכלל בספק זה איסור תורה ואיסור דרבנן ומוכרחים אנו לומר באיסור תורה שאסור להרביע זה שאמו חמורה על זה שאמו סוסיה דשמא לא חיישינן לזרע האב וכיון דאסור להרביעם משום האי טעמא דשמא לא חיישינן לזרע האב א"כ מוכרח לומר דאסור להנהיגם מטעם זה ומשום הכי פסק הרמב"ם ז"ל דאסור למושכם זה עם זה עד שנדע בסימניהם שהם מאב אחד ומאם אחת ודוק והם דברים ברורים ונכונים ואמתיים וישרים למוצאי דעת ברוך המלמד לאדם דעת:

זאת עולה מן המדב"ר שדין הנהגה כדין הרבעה וששה סדרים הן וכולם סרי'ס עצרו במלים חוץ מסדר אחד שהוא סדר טהרות שהוא מותר מתורת ודאי דהיינו א) פרד בר חמורה עם סוסיה ודאי אסור מצד אמו, ב) פרד בר סוסיה עם אמו אסור מתורת ספק דשמא חיישינן לזרע האב, ג) פרד שאינו ידוע מאיזה אם הוא אסור עם הסוס והחמור מספק ספיקא להחמיר ספק שזו אמו ספק מאם אחרת ואת"ל שזאת אמו שמא חיישינן לזרע האב, ד) פרד בר סוסיה עם פרד בר חמורה אסורים מספק דשמא לא חיישינן לזרע האב, ונמצא שזה סוס וזה חמור, ה) פרד שאינו ידוע עם פרד שאינו ידוע אסורים ג"כ אע"פ שלכאורה שיש כאן ספק ספיקא להתיר ספק שהם מאם אחת ומאב אחד ספק שהם משני אמהות משתי מינים ואת"ל שהם משתי אמהות שמא חיישינן לזרע האב ונמצא בכל אחד שני צדדים חמור וסוס אפ"ה אסור כדכתבנו טעמא משום דספק זה שלא ידענו מאיזה אם הוא ספק חסרון ידיעה דלא מיקרי ספק וכמו שמצאנו לרבנן קשישאי שהביא רבינו עובדיה מברטנורא וכבר כתבנו שיש להם ראיה מן התלמוד משני מקומות כאשר הראיתיך בעיניך למעלה, ועיין להרב משאת בנימין סימן נ', וע' להפר"ח בכללי ספק ספיקא בסימן ק"י סעיף ז' ע"ש מה שכת' בזה, ו) פרד בר סוסיה עם פרד בר סוסיה מותר מתורת ודאי דשניהם שוין הם ואליבא דכ"ע והיינו דכת' לעיל חוץ מסדר אחד שהוא סדר טהרות שפשוט היתרו ודוק, זהו מה שנראה לענ"ד והשם יעמידנו על האמת אמיתותה של תורה לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי אמן, הלא כה דברי דל וד"ך ואין כל, הכותב והחותם פה אורן יע"א בשנת ואחרי מצותיך תרדיף נפשי לפ"ק והיא שנת השמיעה ביום כ"א לחדש שבט בעזרת השם יתברך:

דוד הכהן סקלי י"ץ

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה