אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק ב יורה דעה › הלכות ספר תודה

קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי

יורה דעה · הלכות ספר תודה

הלכות גרים

סימן כ

שאלה ראובן השאיל ס"ת לשמעון לצורך ביהכנ"ס המתפללין בה הצבור שלא היה להם כ"א ס"ת אחד ואינם יכולים בס"ת אחד משום טירחא דציבורא בשבת ור"ח ובחגים ובמועדים וכשנתארך הזמן תבע ראובן את שלו והם אמרו לו בבקשה ממנו שיניח להם את שלו והם יתנו לו דמיו לקנות בהם ס"ת חדש מפני שאי אפשר להם לעמוד בספר אחד והוא באחד ומי ישיבנו לגלול ולדלג ממקום למקום מפני טורח הצבור לכן יניח להם ס"ת והם יתנו לו דמיו ויושלשו הדמים ביד שליש ולא יגמר המקח עד אשר יהיה הס"ת מוכן ומזומן ואז יקח הדמים מיד השליש ויתנם מיד למוכר הס"ת החדש באופן דליכא חשש לפשיעה או להתרשלות אי תיקון זה מהני ויכול למכור בענין זה או נימא כיון דליכא עילויא לדמי הס"ת דמעיקרא תורה ועתה תורה וליכא עילויא אסור למכור?

תשובה הנה מרן ז"ל בש"ע או"ח סי' קנ"ג סעי' ד' כתב וז"ל אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה יש אוסרים ויש מתירים וכפי הכלל המסור בידינו הלכה כבתרא וא"כ לכאורה נראה דה"ה לנדון דידן שיכול למכור כדי שיקנה חדש אבל באמת אין זה כלום שהרי מרן ז"ל פסק ביו"ד סי' ע"ר סעי' א' וז"ל מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ס"ת וכו' ואינו רשאי למוכרו וכו' ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אבל ללמוד תורה או לישא אשה מותר למכור וכו' ע"ש והיא בעית הש"ס בפרק בני העיר כ"ז ע"א והכי איתא התם איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא לעלויי עילויא אחרינא שפיר דמי? ת"ש אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים, ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי ודחי ליה מתני' בדיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחילה, ת"ש רשב"ג אומר לא ימכור אדם ס"ת ישן ליקח בו חדש, התם משום פשיעותא כי קאמרינן כגון דכתוב ומונח לאפרוקי מאי וכו' ולא איפשיטא ואזלי בה הפוסקים לחומרא הגם שהוא איסורא דרבנן משום חומרא דס"ת וכמו שכתב שם רבינו ב"י שם בשם הר"ן ז"ל ע"ש. ולפי מה שנתבאר צריכין לומר הא דש"ע א"ח סי' קנ"ג שדעת מרן ז"ל להתיר בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה וליכא עילויא מיירי בשאר קדושות חוץ מס"ת דס"ת חמיר לן וכמ"ש הרב מגן אברהם שם סי' קנ"ג ס"ק ד' ע"ש ואי נימא שכלל הכל הש"ע שם גם דמי הס"ת נימא דשאני התם שכבר נעשו דמים וכמו שתירץ הש"ס מתני' דיעבד והכא מיירי לכתחילה שאין למכור לכתחילה להכי אסר ביו"ד וא"כ לכתחילה אסור למכור משום דליכא עילויא. והגם שרבינו ב"י ז"ל כתב שם וז"ל וכן פסק הרמב"ם דאין מוכרים ישן ליקח בו חדש וכתב ה"ר מנוח דטעמו משום פשיעותא הילכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו חסר אלא נתינת דמים מוכרים עכ"ל, וכן מצאתי כתוב בספר האשכול בחלק שני הלכות ס"ת סי' י"ב וז"ל אין מוכרין ס"ת ישן ליקח וכו' משום פשיעותא ואי כתוב ומונח לאפרוקי בעיא ולא איפשיטא ולקולא עבדינן ע"כ וכתב שם בנחל אשכול אות כ' וז"ל כה"ר מנוח שהביא ב"י סי' ע"ר ולא כהש"ך ופרישה שחשבו ה"ר מנוח יחיד בקולא זו וכו' ע"ש ופשוט שטעמו של הרב מנוח כיון דבעיא דלא איפשיטא נקטינן להקל ככל ספיקא דרבנן דנקטינן לקולא כבעלמא ולהכי כתב דטעמא דהרמב"ם דכתב דאין מוכרים ישן ליקח בו חדש משום פשיעותא כדאמר בש"ס אליבא דרשב"ג משום פשיעותא ולא סבירא ליה כטעם הר"ן ז"ל דכ' דשאני ס"ת דחמיר זהו טעמו דה"ר מנוח ז"ל מ"מ מצינו שרוב האחרונים פליגי עליה וסברי לה כהר"ן ז"ל עי' בדרישה ובפרישה ובב"ח וכן העלה הש"ך ז"ל בסי' זה ס"ק ג' וכן כתב הרב מג"א באו"ח סי' קנ"ג ס"ק ד' ע"ש ועי' להרב ערך השלחן בא"ח סי' קנ"ג אות ב' וכולהו סברי לה דאזלינן בבעיא לחומרא ולהכי בנ"ד נמי יש להחמיר:

וראיתי להרב ט"ז שם ס"ק ג' שרצה ליישב דברי הרב מנוח מלשון הש"ס דקאמר על פשיטותא מדרשב"ג דקאמר לא ימכור ס"ת ישן ליקח בו חדש התם משום פשיעותא כי קאמרינן וכו', משמע שדברי רשב"ג פשוטים דמשום פשיעותא קאמר דלא ימכור הישן ליקח חדש ומשום הכי קשיא ליה לה"ר מנוח דלמה לא הביא הרי"ף אלא הא דרשב"ג ולא בעיית הש"ס באם כתוב ומונח לאפרוקי אלא ודאי משום דאזלינן בבעיא לקולא כדין כל איסור דרבנן ולכך לא הביא אלא דרשב"ג שדבריו פשוטים הוא משום פשיעותא וכונתו רצויה מהא דקאמר הש"ס אהא דרשב"ג התם משום פשיעותא ולא דחי בלשון ספיקא דילמא התם משום פשיעותא כשאר דחיות דדחי הגמרא בלשון דילמא אלא ודאי מדקאמר התם משום פשיעותא משמע דמפשט פש"ל להש"ס דהא דרשב"ג אינה אלא משום פשיע' כך היא כונת הט"ז, אלא דק"ל דא"כ הוא דרשב"ג איני אלא משום פשיעותא א"כ הדרא פשיטותא דש"ס מרשב"ג לאידך גיסא דדוקא משום פשיעותא הוא דלא ימכור הא מונח לאפרוקי שפיר דמי הגם דליכא עילויא ואם אינו פשוט כל כך הדרא קושיא על הרי"ף למה לא הביא בעיית הש"ס ואפשר לומר דהגם דפשט דברי רשב"ג מורים כן מ"מ אינו יכול לפשוט בעיין לאידך גיסא משום דיד הדוחה נטויה ולומר משום דאין כאן עילויא וזיל הכא קא מדחי ליה הגם דפשט דברי רשב"ג משום פשיעותא, ועל דברי הט"ז האלה אנן בדידן נימא שיטה אחרת בדברי ה"ר מנוח והוא דבאמת רשב"ג שאמר שאין למכור ישן מפני חדש הוא משום פשיעותא אבל מ"מ אין לפשוט מהתם לאידך גיסא משום דיש לומר דכונת רשב"ג שאסור משום פשיעותא הגם דאיכא עילויא בזה החדש שיש בו בין שיטה לשיטה כמלא שיטה שבזה איכא עילויא וכמ"ש הרב בית דוד ביו"ד סימן לק"ט ועי' להרב פתחי תשובה סימן ע"ר ס"ק ו' מ"מ משום פשיעותא אסור הגם דאיכא עילויא והכי היא כונת הש"ס התם משום פשיעותא הגם דאיכא עילויא כי קאמרינן כגון דכתוב ומונח לאיפרוקי דליכא פשיעותא וליכא עילויא מאי ולא איפשיטא והר"ם במז"ל סתם כדברי רשב"ג שאין למכור ישן מפני חדש ומשמע הגם דאיכא עילויא ולהכי קאמר ה"ר מנוח שטעמו משום פשיעותא כדאמר בש"ס ונמצא לפי זה שדברי ה"ר מנוח עולים בקנה אחד עם דברי הר"ן ז"ל שהעתיק הרב ב"י ז"ל קודם לדברי ה"ר מנוח ואם כנים אנחנו בזה יבואו דברי רבינו ב"י ז"ל על נכון שלא העתיק דברי רבינו מנוח בדרך מחלוקת כאשר תמהו עליו רבים מרבני האחרונים ז"ל עי' דרישה והאחרונים ז"ל, איך שיהיה דברי ה"ר מנוח ז"ל כפי מה שהבינו בו האחרונים לא ישרו בעיניהם ולא מצאו מנוח בשיטת ה"ר מנוח דכתב הטעם משום פשיעותא ולא משום עילויא וסברי מרנן ז"ל הגם דליכא פשיעותא כיון דליכא עילויא אין למכור ישן מפני חדש וכל שכן למה שכתבנו אנן בענ"ד דגם ה"ר מנוח סבר לה הכי דבעינן תרתי דאיכא עילויא וליכא פשיעותא אז יכול למכור לכתחילה אבל אם עבר ומכר כבר הגם דליכא עילויא יכול לקנות כדמוכח מדברי מרן בא"ח סי' קנ"ג שמותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה משום שכבר נעשו דמים:

והנה לכאורה קשה דמאי שנא מס"ת דקימ"ל כיון דליכא עילויא אסור למכור לכתחילה עד דאיכא עילויא ומאי שנא מדמים של קדושה אחת וס"ת בכלל שמותר לקנות בהם קדושה אחרת כיוצא בה בלא עילויא עי' להרב ט"ז בא"ח סי' קנ"ג ס"ק א', ויש לומר דשנא ושנא הוא דהנה קדם יש להתבונן דלמה ביש עילויא קימ"ל שמותר למכור כדי לקנות בדמיו דבר מעולה ממנו בשלמא אם יהיה חליפין ניחא אבל כשמוכרו ועושהו דמים הרי מורידו מקדושתו שהקדושה שעל הדמים אינה ניכרת בהם ואין ראוים בעצם לשום קדושה אלא הם דמי הקדש ומתחילה דרך משל שהיו ספרי קדש שכתוב בהם דברי אלקים חיים שהיא התורה היו קדושים מצד עצמם לא כן כשנעשו דמים אלא צ"ל הגם שעתה בהאי שעתא מורידים אותם כשנעשו דמים כיון דאדעתא דהכי מורידין אותם כדי להעלותן אחר כך וההורדה היא סיבת ההעלאה כמו שהוא כל דבר כגון ירידת מצרים שירדו אבותינו למטה למטה היא סיבת ההעלאה והמעלה שקנו אחר כך שנבחרו מכל עם ולשון, וכמו ארז אשר בלבנון שקציצתו וחתוכו לחתיכות דקים שהיא ירידתו היא סיבה לעשות ממנו כלים מכלים שונים מצויירים מכל מיני ציורים ע"י אומן וחרש, וכמו מי שיורד לתהום והעלה אבן טובה שע"י ירידה זכה לאבן טובה ככה כאן שבאמת עתה שנעשו דמים ירידה היא ולכן אם כבר נעשה מה שנעשה ונעשו דמים והורדו שאין בהם עצם קדושה מותר להעלותם למה שהיו בתחילה שגם זה מעלה היא להם ממה שעתה הם דמים ואין בהם קדושה בעצם עתה כשיקנו בהם ספרים ספרי הקודש הרי הם מעלים בקודש הגם שחוזר לברייתו כמאז וכקדם מ"מ מעלה היא ממה שהיו דמים, אבל אם עדין היה הדבר קיים והוא בעצמו קדוש בעצם למה יורידו אותו מקדושתו במכירה שיעשה רמים לו אם אין בתכלית הורדתו שום תועלת כי גם אחר כך בקדושתן הם עומדים א"כ למה יקבל הורדה עתה כשיעשה דמים, וכמו שאמרו רז"ל בענין הנשמה היורדת למטה שהיתה נהנית מזיו השכי' וגם אחר חזרתה נהנית מזיו השכינה וא"כ למה היא יורדת לזה העולם? ותירצו לתכלית המעלה שיש לה עתה שנהנית בזרוע הרי שאם לא היה לה עילויא בהורדה זו הגם שחוזרת למעלה שהיתה לה מתחילה אינה יורדת, הכא נמי בנדון דידן, ובזה יש לתרץ תמיהת הרט"ז דבא"ח סימן קנ"ג סק"א שציינו לעיל ודוק, אבל אי מחלף דרך חליפין ספר בספר דהיינו תורה בתורה ש"ד ולית ביה בית מיחוש כלל וכ"ש כשיהיה ישן בחדש שמצוה קעביד:

ואע"פ שראיתי להרב ב"ח ביורה דעה סי' ע"ר שכתב דלאו דוקא למכור ישן כדי לקנות חדש דאסור דה"ה כשהוציא מתחילה מעות וקנה חדש משלו וירצה אחר כך למכור ישן כדי להשתלם ממנו מעותיו נמי אסור דדוקא כשמעלין בקודש הוא דשרי אבל כי ליכא העלאה דאע"ג דכי הדדי נינהו וליכא הורדה אלא דמיחלף תורה בתורה אסיר ע"כ והביאו הרב באר היטב שם סק"ג ע"ש, נ"ל שדוקא בכהאי גוונא דקא עסיק ביה הרב שמכר כדי להשתלם ממנו הוא דאמר הכי אבל אי מחליף ס"ת בס"ת כדאמרן שפיר דמי דלמאי ניחוש ואדרבה מצוה קא עביד ואין שום טעם לאסור בזה ודוק:

ואפלס נתיב לפני להתהלך במישרים אל מעונות אריות לטרוף טרף ולהוציא לאור תעלומה מתורתו של הרא"ש ז"ל אשר העתיק דבריו רבינו הטור ביו"ד סימן ע"ר שאחר שכתב מצות עשה על כל ישראל לכתוב לו ס"ת וכו' ואינו רשאי למוכרו וכו' ואפילו למכור ישן וכו' כלשון הש"ע שכבר העתקנו לשונו כתב וז"ל וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בהם אבל האידנא שכותבים ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצית עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן להגות בהן הוא ובניו כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה וכו' לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה עכ"ל, וכתב הרב"י ז"ל משם רבינו ירוחם שכתב על דברי הרא"ש הנ"ל שכן כתבו הגאונים ע"ש, הרי לך בהדיא בדברי הרא"ש שכתב הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא וכו' משמעות דברים אלו הן הנאמרים שעל אלו הספרים הם שיש בהם חומר הס"ת שאין למוכרם ולא על ס"ת שחפרוה שרים ומסרוה לרבים כזמננו זה שאינם לומדים בי הוא ובניו וגם הרבים אינם מוציאים אותו אלא כפעם בפעם בשבתות ובי"ט לקריאת ש"ץ הרצים יצאו דחופים בדבר המלך כקורא האגרת באין מבין והשומעים אצים לאמר כלו מעשיכם, אשר קריאה כזו אינה דרך למוד אלא כמצות אנשים מלומדה ספר תורה הנעשה על קריאה כזאת אין בו חומר ס"ת של דורות ראשונים ולהכי יכול למוכרו במכירה זו שהיא כדי לקנות חדש שהרי מדבריו נראה שעיקר המצוה הם החומשים והש"ס שאנו קורים ולומדים בהם אבל בס"ת הניתן לרבים לא זהו הס"ת המצווה עליו כתבו לכם את השירה הזאת ואין בו מצוה ולהכי יכול למוכרו וכמו שכתב הרב דרישה ז"ל שכתב דבזמננו זה דניתן לתורה שבע"פ ליכתב וניתן ג"כ להכתב תורה שבכתב דפים דפים כל אחד בפ"ע למה לנו לזלזל בכבוד התורה בחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך וכו' ע"ש, דלפי דבריו האידנא לית לן מצות כתיבת התורה, והמצוה היא בחומשים ובש"ס תמורת מצות ועתה כתבו לכם, אע"ג דמצינו לרבינו ב"י ז"ל שלא ישר דרך זה בעיניו ואסברא ניהלן וז"ל דיש לתמוה דהיאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ס"ת ולהחליפה בחומשים ומשניות וכו' שלא תלה הטעם אלא מפני שאינם לומדים בו והי"ל ללמד דעת את העם שחייבים ללמוד בו, ולכן פירש שגם הרא"ש לא בא למעט אלא בא להוסיף ולחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וכו' שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום המ"ע שהרי נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים עכ"ל, והסכימו האחרונים לפירושו הנז' הט"ז סימן ע"ר סק"ה אחר שהעתיק דברי הדרישה כתב וז"ל ואף שלפי משמעות הלשון של הרא"ש משמע יותר כדברי הדרישה מ"מ נכונים דברי הב"י בטעמם דהיאך נבטל מ"ע של ועתה כתבו לכם בחילוף הדורות עכ"ל, אבל אין זה ענין למ"ש הרמב"ם הלכות תשובה בפרק שלישי האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכו' ע"ש, דהכא שאני דדא ודא אחת היא, וכן מצאתי ראיתי להרב מהר"י מולכו בשלחנו הטהור שלחן גביה בסימן זה שהסכים גם הוא לדברי רבינו ב"י הנ"ל אחר שהביא דברי הרב"י והסכמת הב"ח לפירושי ודברי הט"ז והרב מעדני י"ט שהסכימו גם כן לפירוש הב"י והביא שדעת הרב ש"ך שהסכימה דעתו לדעת הדרישה כהנא מסייע כהנא, כתב וז"ל ולענין הלכה הכי נקטינן מכמה אנפי חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דטעם הדרישה חלוש מאד וכו' והעד על שהרב האלקי קדוש הוא מהר"י אשכנזי ז"ל היה נוהג לקרות סדר השבוע בכל יום ששי שמו"ת מתיך ס"ת כשר ככתוב בספר נגיד ומצוה, ועוד לדידן דקבלנו הוראות מרן ז"ל וכו' הכי נקטינן וכן נהגו גם בזמן הזה שאע"פ שאנו קונים כמה ספרים מהגמרא ופירושיה עכ"ז כותבין ס"ת נאה ע"י לבלר נאה וכורכין אותו בכלים נאים ונותנים אותו לבית הכנסת לקרות בו ברבים ע"כ והכי שמעינן ליה להרב חיד"א בספרו ברכי יוסף בסימן ע"ר אות ט' וזאת הלכה העלה שר הבירה וז"ל והעיקר כמ"ש מרן בב"י דגם עתה מצות ס"ת כדקאי קאי וכן הסכימו האחרונים וכן מוכח מדברי גורי האר"י ז"ל וכן עיקר עכ"ל, הראת לדעת שכן הסכימו האחרונים דגם בזמן הזה לדעת מרן ז"ל כדקאי קאי, מ"מ נראה דלא בא הרב ב"י ז"ל והרבנים שהסכימו עמו לחדש לנו אלא דגם בזמננו זה שחיוב מוטל על כל איש ישראל לקנות ש"ס ופוסקים לא יפטר בזה שלא לחייבו במצות ועתה כתבו לכם וגו' ולאפוקי מסברת הדרישה והש"ך שכתבו שבזמננו למה לנו לזלול בכבוד התורה ללמוד מתוך ס"ת שלא לצורך וכו' על זה טעמו וראו כי טוב לי אז ומעתה לכתוב ס"ת ולקרות בו גם בזמננו זה וכדקאי קאי עולם כמנהגו נוהג לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו וכמו שהביאו ראיה לדבריהם מהאר"י ז"ל שהיה פותחו וקורא בו גם בזמננו אבל גם לדעת הר' ב"י אין בו חומר שלא למוכרו אלא ללמוד תורה וכו', אלא אם אנו נוהגין בס"ת כמו שציוה עלינו רבינו ב"י בספרו וז"ל אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מ"ע שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים וכו' ע"ש, הרי אתה רואה בעיניך דכתב דגם דהאידנא זו עיקר המצוה שהרי נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות ראשונים שקורא בו הוא ובניו וא"כ דוקא בזה שהוא פותחו וקורא בו הוא שיש בו כל חומרי ס"ת שלא למוכרו אם לא ללמוד תורה ולישא אשה אבל בזמננו זה שאין אדם קורא בס"ת שלו אלא מוסרו לרבים לקרות בו בבית הכנסת קריאה כנזכר לעיל אין בו חומר ס"ת וכמו שכתב הטור בשם הרא"ש שכבר כתבנו לשונו דכתב אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים מצוה על כל איש וכו' לכתוב חומשי תורה וכו' להגות בהן הוא ובניו וכו' לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם ושלא למוכרם אם לא וכו' ע"ש וא"כ כיון שבזמננו אין מתנהגים בס"ת כמו שצוה עלינו רבינו ב"י כמש"ל א"כ ספרים ומשניות עדיפי מניה כמ"ש הטור משם הרא"ש ומצינו בספרים ומשניות שהם עדיפי שמוכרים אותם וכמו שכתב הרב ברכי יוסף בסימן זה סימן ע"ר אות יו"ד וז"ל ולא ימכרם וכו' כלומר דאין ראוי למוכרם אבל לא חמירי כס"ת וכן כתב מרן בחומ"ש סימן רמ"ח וכתב דמעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו דהוו בכלל נכסיו וכו' ע"ש, אלא באמת יש להעיר על זה מלשון הרא"ש שכתבנו לשונו לעיל שכתב שהן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא וכו' דהיאך יתפרשו דברים אלו עם פירוש הרב ברכי יוסף הנ"ל והגם שמרן בש"ע חומ"ש סימן רמ"ח כתב כן נ"ל שאין משם ראיה שמרן ז"ל שם העתיק דינא דש"ס דבתרא קנ"א ע"א שבזמן דורות הראשונים לא הוו חמירי ספרים אבל בזמננו שהם חמירי יותר מס"ת כמ"ש הרא"ש מנא לן לאקולי בהוו אחר כך ראיתי שדברי הברכי יוסף הם דברי רבינו ב"י שם בחימ"ש וז"ל ומ"ש שחילק הרמ"ה בין ס"ת לשאר ספרים וכו' טעמא דמסתבר הוא דהא לא אמרו דאין מוכרין אלא ללמוד תורה ולישא אשה אלא בס"ת אבל שאר ספרים אינם בכלל ואפילו למה שכתב הרא"ש וכו' דהאידנא ספרי מקרא ומשנה אין למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה מ"מ לא חמירי כס"ת ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו הילכך וכו' ע"ש, ובאמת לכאורה הם דברים סותרים כיצד יבא מנהג העולם שמוכרים ספריהם עם דברי הרא"ש שכתב שאין למוכרם אם לא ללמוד תורה וכו' ואפשר שמפרש דברי הרא"ש שכתב שהן הן הספרים שאין למוכרם אם לא וכו', ר"ל שהיה ראוי לומר עליהם שלא למוכרם אם לא וכו' ואם כן בדרך ראוי קאמר הרא"ש ולא שהדין כן וגם מפני שנהגו העולם כן אמרינן דהוה ליה כהתנו, איך שיהיה לענין ספרי תורה שבזמננו שאנחנו מביאים אותם ומניחים אותם בבית הכנסת הנחה עושה מצוה ואין אנחנו קורין בהם כדורות ראשונים כמש"ל נ"ל שאין בהם חומר ס"ת גם לדברי הרב"י ז"ל שהרי ציוה עלינו לקרות בו הוא ובניו וכיון שאין מנהגנו כן אין בו חומר ס"ת כן היה נראה לי לכאורה:

אבל לא אכחידנה תחת לשוני הגם שכן באמת חייבה דעתי וכמו שכתבנו ראיותינו על זה עדין מהסס לבי בזה ממה שסתמו האחרונים דבריהם בזה וכתבו דגם בזמננו כדקאי קאי וכ"ש למאי דכתב הרב שלחן גבוה שאחר שכתב שגם בזמננו שיש לנו ש"ס ופוסקים ברי בחיובא לכתוב ס"ת והביא דברי רבינו האר"י ז"ל כתב וכן נהגו בזמן הזה שאע"פ שאנו קונין כמה ספרים מהגמרא וכו' עכ"ז כותבין ס"ת נאה ע"י לבלר וכו' ונותנים אותו לבית הכנסת לקרות בו ברבים עכ"ל משמע הגם שאין קורין בו הוא ובניו כדורות ראשונים אלא שנותנים אותו לבית הכנסת לקרות בו ברבים כזמננו זה וכאשר היה ג"כ בזמן הרא"ש שמניחים אותו בבית הכנסת לקריאה דרבים גם בזה הנחה וקריאה דש"ץ עושה מצוה של ועתה כתבו לכם שהרי הוא כספרי דורות ראשונים שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד שגם ס"ת כזה מקודש ועומד כימים הראשונים וראוי הוא לכל דבר שבקדושה שהרי מצוה לקרות בו אלא שהעולם אינם קורין בו משום שאינו שכיח בביתו ובחומותיו ואין בו נקודות וטעמים ופירוש לכך בוחרים בחומשים, ועוד מפני מוראו וכבודו שאינם יכולים ליזהר בו ובכבודו כדין ס"ת וחוששין לנפשם מפני אימת ס"ת לכן נהגו להניחו בהיכלו בבית הכנסת שבהיכלו כולו אומר כבוד ולכך עדין עליו כל חומרי ס"ת הנאמרין בש"ס ובפוסקים וכדקאי קאי כאשר הסכימו האחרונים ז"ל גם הרב ב"ח בסי' ע"ר העתיק בשם ב"י וז"ל וכתב ב"י דגם הרא"ש מודה דעיקר קיום מ"ע אף האידנא הוא לכתוב ספר תורה ולקרות בה בצבור בבית הכנסת וכו'

גם מדברי רבינו ב"י ביו"ד סי' ע"ר ובא"ח סי' קנ"ג משמע שגם אם נותנו בבית הכנסת לקריאה דרבים עדין יש בו חומר ס"ת ויש לנו הוכחה מדבריו ז"ל ממה שכתב בסימנים הנז' דגם שמצא כתוב שזה המתיר למכור ס"ת של יחיד אליבא דהרא"ש אמרה דסבר דהאידנא אין מצוה בקניית ס"ת אבל לעיקר דינא דיש מצוה בקניית ס"ת אפילו יחיד אסור למכור וכתב ע"ז הב"י אין דברים אלו נראים לי מטעם שאכתוב בסמוך דלפי דעתי האידנא נמי איכא מצוה בכתיבת ס"ת גם לדעת הרא"ש ז"ל הילכך נראה דאפילו בימי דורות הראשונים מיירי וכו' עכ"ל, ע"ש, ואי הרב"י ס"ל דגם האידנא אין מצוה וחומר ס"ת אלא אם כותבו לקרות בו הוא ובניו אז יש בו כל חומר ס"ת שאינו נמכר כ"א ללמוד תורה וכו' אבל אם מניחו בבהכ"נ לרבים לקרות בו אין בו חומר כאשר ס"ד לומר שכן הוא דעתו ז"ל א"כ מאי קשיא ליה אדברי הרא"ש דמתיר ליחיד למכור ס"ת שלו נימא דהרא"ש מיירי בזמן הזה שאין קורין בו הוא ובניו ונותנים אותו לבהכנ"ס לרבים שאין בו מצוה ולהכי אין בו חומר ויכול למוכרו וכמו שמצא כתוב אלא ודאי מוכח מדבריו דגם האידנא שיש לכל אחד ש"ס ופוסקים מ"מ מצות כתיבת ס"ת עדיין היא מוטלת עליו ובזה שכותב ונותן לרבים לבית הכנסת מקיים מצות ועתה כתבו לכם ויש בו כל חומר ס"ת, גם אשו"ר נלוה לזה הרב מגן אברהם שגם כן מדבריו מוכח כן שכתב בא"ח סימן קנ"ג סקכ"ב שאחר שהעתיק דברי מרן בחימ"ש סימן רמ"ח שפסק בבעיא דבתרא קנ"א ע"א דלא איפשיטא אם יכול ליתן ס"ת במתנה לחומרא וכתב הרב מג"א דשם בבתרא מיירי שנותנו לרבים לקרות בו והכי פסק מרן לחומרא שאינו יכול ליתנו במתנה ועל זה הקשה וז"ל וצ"ע על מה סומכים העולם שמוכרין ס"ת אפילו נתנם לבית הכנסת לקרות בהם ומשתמשים בדמיהם, וצ"ל כיון דהמנהג כן הוה ליה כאילו התנו מתחילה שלא תחול קדושת רבים עליהם ע"כ, ולדברינו הראשונים מאי קשיא ליה ממנהג העולם בזמן הזה על הא דבתרא דשאני בזמן התלמוד שהיו לומדים וקורין בס"ת ולהכי איבעיא להו כיון שדינו שאינו נמכר אלא לתלמוד תורה אבל בזמננו שנותנו לרבים ואינם קורין ולומדין בו אלא משבת לשבת אין בו חומר ס"ת אלא ודאי סובר הרב דגם בזמננו שנותנים לרבים לקריאה כזו נוהג בו כל חומרי ס"ת ולכך הוצרך לתרץ בענין אחר, מכל מה שכתבנו יתבאר שמכאן מודעה רבה לאורייתא שמצות ועתה כתבו לכם את השירה היא מצוה נצחיית נוהגת לדורות עולם כמאז ומקדם עלינו לקיים מצוה זו בכל דיניה בכללותיה ופרטותיה בכל חומר וחוזק שבה ואין ביטול המצוה מפני ביטול הטעם דהגם שבטל הטעם מצות התורה אינה בטילה לא מפני שאנו נותנים טעם תעקר המצוה בהיבטל הטעם ח"ו דא"כ תופר תורה ח"ו ואין טעם למצות כי עיקרן ויסודן ושורשן אחוזים למעלה ראש והתורה הטילה עלינו חובה לכתוב את השירה שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה ולכך מצוה עלינו גם בזמננו זה לקיים מצות עשה לכתוב ספר תורה שהיא אחת מתרי"ג מצות דאורייתא ועיין להרב ח"ס בחיו"ד סי' רנ"ד מש"כ בזה, ועי' הרמב"ם ז"ל הלכות תשובה בפרק שלישי הלכה ה' עיין שם:

ועדין יש לדון בזה ממה שכתב מרן הש"ע בא"ח סי' קנ"ג סעי' יו"ד וז"ל י"א דיחיד בשלו אפילו ס"ת מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לרבים לקרות בו ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה וכו' ע"ש וחזר ושנאו ביו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ח וז"ל יחיד שמוכר ס"ת שלו ותשמישיו יש מי שמתיר להשתמש בדמיו ויש מי שאוסר ע"כ ודעה א' היא סברת הרא"ש ורבינו משולם וראבי"ה והמרדכי ונמוקי יוסף וארחות חיים כמו שהעתיק הרב ב"י בספרו הגדול בא"ח סי' קנ"ג ע"ש ובי"ד סי' ע"ר הוסיף בב"י וכתב שכן הוא דעת ה"ר מנוח ג"כ ע"ש והסברא השניה שאוסר היא משמעות הרמב"ם ז"ל מדסתם דבריו בפרק ששי מהלכות ס"ת וכמו שכתב הרב"י בא"ח וז"ל אבל מדברי הרמב"ם משמע דאפילו עשאו יחיד לקרות בו לעצמו אסור למכרו וכו' ע"ש וכן הוא לשונו ביו"ד סי' רפ"ב בב"י וז"ל ומיהו בס"ת דיחיד משמע דפליג הרמב"ם אהרא"ש וסבר דאסור למוכרו וכו' ע"ש והגם שהרמב"ם לא פליג בהדיא ואינו אלא משמעות דבריו מדלא חילק וכתב בסתם כלשון הש"ס מ"מ רבינו ב"י בש"ע שהביא דברי האוסר בסברא אחרונה נראה שדעתו ז"ל לפסוק כוותיה דהרמב"ם הגם שאינו אלא ממשמעות דבריו ושביק כל הנך רבוותא דלעיל שבאו דבריהם מפורשים להתיר בשל יחיד נ"ל שטעמו ז"ל משום דלשון הש"ס דנקט לישנא דיחיד מסייע ליה להרמב"ם ז"ל וכמו שכתב רבינו ב"י בסימן ע"ר וז"ל ותדע דהא איסור מכירת ס"ת בלשון יחיד מתנייא נא ימכור אדם ס"ת וכו' ומכר ס"ת וכו' וכן דברי הרמב"ם וכו' ע"ש, אבל הרב דרכי משה בא"ח סימן קנ"ג סק"ו הסכים לדעת המתיר וז"ל וכן נהגו למכור ס"ת וספרים וכו' ע"ש, וכן כתב הרב ב"ח ביו"ד סימן רפ"ב וז"ל מיהו נהגו העם להקל ואין להחמיר להם כיון שתולין עצמם בהוראת הרא"ש ז"ל וכו' ע"ש, ולא ידעתי למה כתב הרב שאין להחמיר להם כיון שתולין עצמן בהוראת הרא"ש וכו' דלמה הניח כל הני רבוותא דסברי להיתרא וכתב שתולין עצמן בדברי הרא"ש כלומר הן תולין עצמם אבל לפי דעתו אין האמת כן שהוא כבר פירש לנו דברי הרא"ש בסימן ע"ר וכתב דהרא"ש מיירי במוכר ס"ת שלו מפני דוחקו ע"ש, ולמה לא נימא שתולין עצמם בששה סדרי משנה ששה משמותם על האבן האחת שכולם עונים שיכול היחיד למכור בשלו הגם שהרא"ש לא נמנה עמהם וצ"ע:

גם הרב מגן אברהם בא"ח סימן קנ"ג שכבר כתבנו לעיל לשונו כתב שנהגו העולם למכור ספר תורה הגם שנתנו לבית הכנסת לצבור לקרות בו ותמה דזה גם להרא"ש אסור ויישב המנהג וכתב כיון שהמנהג כן הוה ליה כאילו התנו בתחילה שלא תחול קדושת רבים עליהם וכו' ע"ש, הרי הרב מגן אברהם הוסיף בעדותו גם על ספר תורה הניתן לרבים נהגו להתיר דעל הראשונים אנחנו מצטערים דהיינו על הספר תורה של יחיד אלא שהרב גלגל עלינו גם החדשים אפילו הניתנים לרבים

גם ראיתי למהריק"ש ז"ל בספרו ערך לחם ביורה דעה סימן רפ"ב בהגהותיו שכתב על סברת המתיר להשתמש בדמיו כתב על זה וכן נהגו ע"כ משמע דנהגו כסברא הראשונה עיין שם וכהנך רבוותא, ועל מ"ש לעיל משם הרב מגן אברהם שכתב שהעולם נהגו למכור גם ספר תירה שנתנוהו לבית הכנסת, הנה ראיתי להרב שלחן גבוה ביורה דעה סימן ע"ר ס"ק ט' שכתב וזה לשונו והאידנא כל הכותב ספר תורה ונותנו לקהל לקרות בו ברבים ספר תורה של רבים הוא ואיני רשאי למכור אותו אפילו להרא"ש וכו' והכי נהוג עכ"ל, הרי העיד הרב שנהגו העולם שלא למכור הספר תורה שניתן לבית הכנסת ואם כן איכא חילוקי מנהגים בין אשכנזים כמו שהעיד עליהם הרב מגן אברהם שנהגו למכור ובין הספרדים שכתב עליהם הרב שלחן גבוה והכי נהוג, וכל זה בספר תורה הניתן לבית הכנסת לרבים אבל בשל יחיד הרי מצינו שגם מהריק"ש דידן כתב על דברי המתיר והכי נהוג כדעת הרב דרכי משה ובית חדש ומגן אברהם, וכן מצאתי כתוב בס' חוט המשולש חלק רביעי בתשובות מהר"א אבן פאווא תשובה ל"א שכתב וז"ל וראיתי דהאידנא נהגו להקל בספר תורה של יחיד למוכרו ולעשות בדמיו מה שירצה וכו' ע"ש:

הנה עפעפיך יישירו נגדך דכל הרבנים האחרו' העידו בגודלם שהעולם נהגו כדעת המתירים ליחיד למכור בשלו כרוב פוסקים אשר נקבו בשמות הנ"ל אבל בספר תורה של יחיד שנתנו לקרות לרבים לבית הכנסת אין למוכרו כי אם ללמוד תורה או לישא אשה ולא שנתנו והקדישו לקהל בית הכנסת דזה פשיטא שאין בידו וברשותו ליטלו וכמ"ש הרב מגן אברהם בארח חיים סימן קנ"ג סע"ק כ"ב וזה לשונו הצריך לעניננו, ויש לומר דשם מיירי שנתנו לקהל אבל אינו הקדש גמור דזה פשיטא שאינו שלו ואינו יכול למוכרו וכו' ע"ש, רוצה לומר כההיא שהביא הרב ב"י ז"ל בא"ח סימן קנ"ג משם מהר"י קולון ז"ל על ראובן שהיה לו ס"ת מוחזק שהיה של אבותיו וכתב הרב מהר"י קולון שאין הצבור יכולין להחזיק בו דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו ע"מ שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבית הכנסת עד יום פקיד אותו הבעלים וכו' ע"ש ופסקו מרן ז"ל שם בש"ע סעי' י"ט הגם שהוא של יחיד מ"מ כיון שעשוי מתחילתו שיקראו בו רבים חלה עליו קדושת רבים ואינו יכול למוכרו אלא לשני דברים אלו הנזכרים וזהו נמי כונת רבינו משולם שהעתיק הב"י בסי' קנ"ג וז"ל וכן הדין בס"ת שעשה יחיד לצורכו קודם שהקדישו לקרות בו רבים שיכול למוכרו וכו' ע"ש ואחר כך העתיק דברי א"ח שכתב משם בעל ההשלמה והוא רבינו משולם וז"ל אם עשאו לקרות בו ברבים דינו כשל רבים וכו' ורצונו לומר הקדישו לקרות בו ברבים אי עשאו לקרות ברבים עד יום פקוד אותו הבעלים חלה עליו קדושת רבים ולכך חמיר הוא ואינו יכול למוכרו אלא לשני דברים בלבד וכבר כתבנו לשון הרב שלחן גבוה ביו"ד סי' ע"ר ס"ק ט' שכתב וז"ל והאידנא כל הכותב ס"ת ונותנו לקהל לקרות בו ברבים ס"ת של רבים הוא ואינו רשאי למכור אותו אפילו להרא"ש וכו' ע"ש. וא"כ בנ"ד הגם שהוא של יחיד וברשותו שהרי הוא משאילו לאחרים ותובע את שלו מ"מ כיון שנעשה מתחילתו לקרות ברבים והרי נתנו לרבים לבהכ"נ וקראו בו רבים חלה עליו קדושת רבים ואינו יכול למוכרו אם לא יש מנהג דאז אמרינן דאדעתא דמנהג נתנו לבהכ"נ לרבים והוי כאילו התנו מתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהם כמ"ש הרב מגן אברהם ז"ל כנזכר בסמוך:

ודע כי פירושנו זה שכתבנו שאם היחיד נתנו לרבים לקרות בו הגם שלא נתנו להם אלא לזמן כשירצה לפקוד אותו אפילו הכי חלה עליו קדושת רבים ושל רבים איקרי זה הפירוש מוכרח הוא ג"כ מהרא"ש ז"ל שהוא מריה דהאי סברא שמתיר ליחיד לעשות בשלו כרצונו ודברי הטור ביו"ד סי' ע"ר שהביא משם הרא"ש שכתב שזה לא נאמר אלא לדורות ראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו כי עיקר ס"ת הוא ללמוד בו הוא ובניו וכו' בזה הוא שיש חומר ס"ת שאינו נמכר אלא לשני דברים אלו בלבד אוקי רבינו ב"י דברים אלו דסי' ע"ר בס"ת הניתן לרבים ולכך חמיר הוא ואינו יכול למוכרו עי' בב"י בסי' ע"ר ובב"י א"ח סי' קנ"ג ע"ש ואי מיירי בנתנו לרבים לחלוטין א"כ אינו שלי לקרות בו הוא ובניו ואיך כתב הרא"ש שזה לא נאמר אלא בזמן שהיה לומד הוא ובניו אלא ודאי מיירי בכהאי גוונא שנתנו לרבים עד יום יפקוד אותו ואפילו הכי מיקרי של רבים ודוק:

עוד באתי להודיע דכל זה מיירי באם רוצה למכור ולהוציא מעות הס"ת במה שירצה בזה הוא דאמרינן כיון דחלה עליו קדושת רבים אינו יכול למוכרו אלא לשני דברים בלבד הגם שהוא שלו של יחיד אבל אם אינו רוצה להוציא דמיו אדרבה רוצה להדר המצוה ולקנות חדש וטוב ממנו לא אסרנו אלא משום חומרא דבעיא דלא איפשיטא והגם דקי"ל בעלמא לקולא הכא החמירו בו משום חומר ס"ת לדעת המחמירים וכיון שאינו אלא משום חומרא ולא מן הדין נ"ל לומר שלא החמירו אלא באם אין לו סיבה המכריחתו למוכרו אלא משום שרוצה בחדש יותר מן הישן בזה הוא דמחמירין כיון דליכא עילויא אבל אם טעמו לחדש משום סיבה כי הכא בנ"ד שרוצים בו רבים ואדרבה רוצה להעלותו שיוציאנו מרשית היחיד לרשות הרבים נ"ל דשפיר דמי לכ"ע או כגון שהוא רוצה לקבוע דירתו במקום אחר וקשה עליו טלטול הס"ת ממקום למקום יכול למוכרו כאן ולקחת בדמיו ס"ת אחר במקום שרוצה לקבוע דירתו וראיה ג"כ ממעשר שני אע"פ שמצוה להעלותו ולאוכלו בירושלים אמרה תורה אם לא יוכל שאתו יפדנו במעות ויעלה המעות לירושלים ויאכלם שם בקדושת מעשר שני והכא נמי לא שנא ודוק:

ובחפשי בספרי דבי רב מצאתי להרב ר' אברהם בר יצחק אב"ד זצ"ל מנרבונא חותני ירבו של הראב"ד זצ"ל בעל ספר האשכול בחלק שני הלכות ספר תורה סימן י"ב דף מ"א שכתב וז"ל אין מוכרין ס"ת ישן ליקח בו חדש משום פשיעותא, ואי כתוב ומונח לאפרוקי בעיא ולא אפשיטא ולקולא עבדינן ע"כ ובנחל אשכול אשר סביבו יחנה בס"ק כ' כתב על מה שכתב ספר האשכול משום פשיעותא וז"ל כה"ר מנוח שהביא ב"י סימן ע"ר ולא כש"ך ופרישה שחשבו ה"ר מנוח יחיד בקולא זו גם תראה שהאשכול מפרש דברי הרי"ף כהט"ז שיוכל למכור אם אין חשש לפשיעותא דאי סבר דהרי"ף חילק היה מביאו כדרכו בכל מקים עכ"ל, וא"כ כיון שמצינו לו לה"ר מניח חבר גדול ומרן ז"ל לא הכריע בזה ואדרבה הביא דברי ה"ר מנוח באחרונה בב"י, והאחרונים שדחו דברי ה"ר מנוח ז"ל לא ראו דברי האשכול שבאו מפורשים דאזלינן לקולא בבעיא ככל בעיות הש"ס דלא איפשיטו והוא איסורא דרבנן דאזלינן ביה לקולא ואמרינן אילו שמיע להו דברי הרב הגדול בעל האשכול לא דחו דברי ה"ר מנוח ז"ל ובאמת גם הרט"ז נתן טעם לשיטת ה"ר מנוח וכתב כיון דבעיא דלא איפשיטא ואין כאן ספיקא דאורייתא למה נחמיר בספיקא דגמרא בזה והביא ראיה מהרב ב"י בסימן ר"פ דכתב שהרמב"ם פסק לקולא בבעיא דלא איפשיטא לענין תפירות ס"ת עי' ט"ז בסימן ע"ר סק"ג, ולכן נראה לי בנ"ד שיש לו סיבה במכירת ס"ת זה יש לסמוך בשופי על הרב הגדול בעל ספר האשכול ועל ה"ר מנוח ז"ל שמתירין למכור ישן מפני חדש אם אין כאן פשיעותא כנ"ד הגם דחשבינן ליה כס"ת של רבים וק"ל:

ובאגב יש להעיר על מה שראיתי כתוב לאמר בפתחי תשובה ביו"ד סימן רפ"ב אות ט"ז וז"ל ועי' בספר יד הקטנה הלכות ס"ת שכתב דהא דמביא הש"ע כאן וכן בא"ח סימן קנ"ג שתי דעות בזה היינו דוקא בס"ת שקנאו. היחיד לעצמו דאמרינן ביה דהוי כחוטף מצוה מן השוק אבל בס"ת שכתבו לעצמו או ששכר סופר לכתוב לו למען לקיים המ"ע של כתבו לכם ודאי דאסור למוכרו ולכן כתב לעיל בסימן ע"ר סעיף א' בסתם ואינו רשאי למוכרו אע"ג דשם מיירי ביחיד ע"כ, ואחר המחילה מעצמותיו הקדושים נראה שלא יתכן לפרש כן שהרי בעל סברא זו שהיא סברת המתירין שהביא הש"ע ביו"ד ובא"ח היא סברת רבינו משולם עי' בב"י א"ח סימן קנ"ג ושם כתוב בפירוש בדברי רבינו משולם שכתב וז"ל בין שעשאו לעצמו בין שקנאו מיתר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה ע"ש:

עוד יש לצדד לומר כיון שמוכרו בשביל רבים הצריכין לו לקרות בו ברבים שאין להם כ"א ס"ת אחד ואי אפשר לעמוד בו והוא באחד ימי ישיבנו לגול ולגלגל ממקום למקום בצבור ואיכא טירחא דצבורא יש להתיר דהו"ל תורה דרבים שהיא עדיפא והוי כההיא דפסק מרן ז"ל בא"ח סימן קנ"ג סעיף ו' שמוכרין ס"ת להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו ע"ש, ועוד נ"ל כיון שמוכרו למצות רבים והעילוי אינו אלא מצוה דרבנן ועוד שאינו אלא ספיקא משום בעיא דלא איפשיטא בש"ס נראה לומר דאתי מצוה דרבים ודחי להאי איסורא דרבנן וראיה מפורשת יש לנו לזה מהא דאיתא בגיטין ל"ח ע"ב ובברכות מ"ז ב' מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ופריך בש"ס היכי עביד הכי והאמר רב כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ובברכות משני הש"ס לדבר מצוה שאני ופריך מצוה שאני (ופריך) מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני ע"כ, הרי לך בהדיא דמשום מצוה דרבים דוחין עשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו, והגם שמצינו שלדעת הר"ן והריטב"א שאינה מצות עשה גמורה דקרא אסמכתא בעלמא ולכך דחי לה מצוה דרבים, שתי תשובות בדבר חדא דגם כאן מצות עילוי של ס"ת אינו אלא מדרבנן ועוד שהוא ספיקא דוקא ולא מתורת ודאי ולכך יש לומר בשופי דאתי מצוה דרבים ודחי לה כהתם, ועוד שהרי לדעת הרמב"ם והרמב"ן והתוספות והרא"ש וספר החינוך היא מצות עשה גמורה מדאורייתא כמו שהוכחתי בתשובה בח"א ה' שבת סי' ל"ח דל"ז ע"ג ואפי"ה מצוה דרבים דחי לה וכ"ש מצות העלאה שהיא דרבנן שנדחית משום מצוה דרבים, דרבים צריכין לו כנ"ל:

גם יש להתיר למוכרו מטעמא אחרינא מהא דכתב מור"ם ביו"ד סימן רפ"ב סעיף י"ח שאם היה בו טעיות שרי למוכרו ע"ש וא"כ בספרים שבזמננו ודאי אם יבוקש בהם הטעות ימצא בם עי' בט"ז בסי' הנז' ס"ק י"ב ועי' ג"כ להרב גינת ורדים שכתב דבזמן הזה שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול מותר ליחיד למכור ס"ת בשופי ע"ש, והביאו הבאר היטב בא"ח סי' קנ"ג סקי"ט ע"ש, ונ"ל דנקטו של יחיד שיש לו רשות למוכרו בלא שבעה טובי העיר משום שהוא שלו ודוק, ועי' להרב פתחי תשובה ביו"ד סימן ע"ר סק"י, ועיין בש"ע אה"ע סימן א' סעיף ב' ובבאר היטב שם ס"ק ב' כן נראה לענ"ד בזה, וז"ל הטור בא"ח ס"ס קנ"ג ובזמננו אנו רואים הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם, נראה דעכשיו תחילה כשקונה הספר דעתו לכך שיהיה לו כל זמן שיצטרך לו ובאם יזדמן יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפי' ע"ש, ועי' עוד להרב בית יהודה חלק ראשון חלק יו"ד סימן כ"ג ועי' להרב ברכי יוסף בחלק יו"ד סימן ע"ר אות י"א ע"ש, וה' יאיר עינינו בתורתו וישפיע עלינו מקדושתו וממקור אור המופלא ונעלם מעין כל יריק עלינו מאור הרוחני והחיוני יאר פניו אתנו סלה ואל יצל מפינו דבר אמת לעד מאימתה של תורה תורתו תורת אמת אמן, פי המדבר הצעיר כצעירתו בשמונה ימים לחדש טבת שנת ישראל אשר בך אתפא"ר לפ"ק פה אורן יע"א:

דוד הכהן סקלי ס"ט

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה