קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
יורה דעה
הלכות שחיטה
סימן א
נשאלתי על נער שעדין לא הגיע לכלל י"ח שנים ורוצה ושואל מבדי"ץ ליתן לו קבלה שקורין סמיכה דהיינו רשותא והורמנא לשחוט לצבור בקביעות שחיטת עופות אחר שיהא בקי בדיניהם ובהלכותיהם ובאימון ידים לשחוט ולהשחיז את הסכין ובבדיקתו כדת של תורה אם בדורות הללו ובזמן הזה יכולים ליתן סמיכה לנערים משום שאחסור דרי ואין הדת עומדת על תילה באין משיב אחור:
תשובה הן אמת שכפי הדין כיון שהגיע לכלל י"ג שנים ויום אחד הרי הוא בכלל איש הכתוב בפרשה וחייב בכל המצות וכמו שפסק מרן ז"ל ב"י ביו"ד סימן א' לענין שחיטה בספרו הגדול ב"י משם העיטור וכתב עליו שפשוט הוא ע"ש, והעתיקו מור"ם שם סעיף ה' וז"ל ומיקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצוה דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד עיין שם, אלא שכבר כתב בד"מ שלו וז"ל במרדכי ריש חולין הביא הלכות א"י דקטן לא ישחוט עד שיהיה בן י"ח שנה ויום אחד וכתב לבסוף דחומרא בעלמא היא ולא נהיגי כן, וסיים ובהגהת אלפסי ראיתי כתוב שכמה בעלי הוראה שמחמירין שלא להרשות לשום אדם עד שימלאו לו י"ח שנה כדברי הלכות א"י ואולי משום דבקעה מצאו וגדרו בה גדר דכמה דרדקי יש שמרשים אותו לשחוט בינו לבין עצמו בפחות משנים הללו, שמקילין הם בשחיטות ולכך החמירו שלא להרשות שום אדם עד שיהא בן י"ח שנה גמורים דאז גברא בר דעת הוא ולא מקלקל שחיטתו עכ"ל האלפסי זהו לשון דרכי משה במושלם ודברים אלו העתיקם הוא ז"ל בהגהת ש"ע הנ"ל סעיף ה' וז"ל ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח וכו' ע"ש, הרי לך שאפי' בדורות ראשונים שהיו בני מעלי אמרו בזמנם שמצאו בקעה וגדרו גדר וזה מעלה מטה כמו ארבע מאות שנה שהיו דורות כשרים מה נענה אנן חרגא דיומא דלית ביה ממשא דאחסור דרי פרץ על פני פרץ ופני הדור כפני וכו' וחוצפא רבתה באין מוחה ומשיב אחור ודאי צריכין אנן לחוש על נפשין ולעביד חריץ ובן חריץ, וזה לשון מהרש"ל בספרו ים של שלמה בפרק ראשון דחולין סימן א' ראיתי בימי חורפי שבעלי ההוראה נהגו שלא להחזיק לנער לשחוט בסתם עד שיהיה בן י"ח שנה ובר ישוב הדעת וחומרא זו על פי הלכות א"י, ויש להם סמך ממסכת שבת דנ"ו אמר רבי יונתן כל האומר יאשיהו וכו' שכל דין שדן מבן שמונה עד שמונה עשר החזירן להם ע"ש, הרי שאינו בר ישוב הדעת עד שיהיה בן ח"י שנה ומאחר דצריך ישוב הדעת ויראת ה' בשחיטה ובפרט האידנא דנהגו כמה חומרות בשחיטה כדפרישית ראוי לדמות נ"ד לנדון יאשיהו, ומ"מ הכל לפי מה שהוא הנער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיק אותו במומחה, ואם הוא בור וטפש אין ראוי להחזיקו עד שיהא ויבא בכלל שנותיו דהיינו י"ח שנים ויום אחד עכ"ל ים של שלמה ע"ש, הרי גם הוא הסכים ליש מחמירין אלא דכתב שאם לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד לדבר ה' רגילים ליתן לו רשות לשחוט הרי התנה שיהא בעל תורה ועוד חרד לדבר ה' אז נותנים לו רשות, והגם שהוא בעצמו כתב בסימן ג' דקטן נקרא ופסולה שחיטתו עד שיהא בן י"ג ויום אחד דמשמע שאם הגיע לשנת י"ג כשר לשחוט כמו שהוא ולא הצריך שום תנאי משהגיע לכלל י"ג, מ"מ כתב הכא בסימן א' עד י"ח וכו' נראה שאינה סתירה דבסימן ג' מיירי כפי הדין שבאמת כיון שהגיע לכלל איש הרי הוא כגדול לכל דבריו והכא בסימן א' מיירי כפי המנהג שראו בזמנם שפרצו בה פרצות עמדו והגביהו השער עד לי"ח שנה, ועוד דבסימן ג' מיירי בשוחט באקראי והכא מיירי בנותנים לו רשותא והורמנא לשחוט לרבים בקביעות:
ועל דרך זה הלך מור"ם ז"ל בהגה סעיף ה' דמתחילה כתב דקטן מיקרי לענין זה עד שנעשה בר מצוה דהיינו בן י"ג שנה דהיינו לפום דינא ועוד שהוא באקראי, ואחר כך כתב כפי המנהג וכפי הדורות דיש מחמירין שלא ליתן קבלה וכו' והוא כפי חומרת המנהג כפי הדורות הללו ועוד שהוא בקביעות שנותנים לו קבלה ורשות והורמנא לשחוט לאחרים, ודע הא דיאשיהו שהביא הש"ס דשבת שמשמע שאינו בן דעת עד לשמונה עשר שנה פסקה הטור והש"ע בחומ"ש סימן ז' בשם י"א ויש אומרים דמשמע דהלכה כבתרא כפי הכלל המסור בידינו מ"מ הא כתב הטור וז"ל שלדעת הירושלמי דכתב דמן י"ג ולמעלה ראוי לדון היינו דוקא באם מפולפל ובקי בחדרי התורה ע"ש, הרי דהתנה עד שיהא מפולפל ובקי בחדרי התורה והכא בדיני שחיטה לפחות צריך לידע צורתא דשמעתא וחרד לדבר ה' כמו שהתנה הרב ים של שלמה ז"ל, וז"ל הרב זבחי רצון הביאו הרב זבחי שלמים למהר"א אנקאווא ז"ל בפרק ראשון מהל' שחיטה הלכה א' אות ו' וז"ל קטן אם הוא יודע הלכות שחיטה ויודע לאמן את ידיו והוא מבן י"ג שנה ומעלה ויש לו יר"ש ובעל תורה וחרד בדבר ה' כתבו האחרונים דיכולים לסומכו ע"ש, גם ראיתי להרב ימין משה בהל' שחיטה סימן א' אות ד' שכתב וז"ל כתב מהר"י ווייל שקבל מזקנו ז"ל קבלה שלא ליתן לנערים לשחוט פחות מי"ח שנים והמרדכי כתב שחומרא יתירה היא אבל כשהוא משכיל ולומד גמרא לא מחמירינן ע"כ לשון מהר"י וסיים הוא ז"ל ול"נ להחמיר כסברא זו כדעת מהר"י ווייל וכו' ע"ש, ובסעיף ה' אות ל"ג כתב שם בעל ויוסף אברהם אחר שהעתיק דברי הט"ז מה שכתב על סברת היש מחמירין שהביא מור"ם ז"ל כתב וז"ל ועכשיו בעונות הרבים שהדור פרוץ ודאי יש לנהוג כרמ"א מ"ז עכ"ל ע"ש, וא"כ כ"ש בדור שאנחנו בו עתה שפרוץ מרובה על העומד ה' יגדור פרצותינו אמן, וכן הוא לשון הרב שמלה חדשה בסימן א' סעיף ל' וז"ל וראוי שלא ליתן קבלה לפחות מבן י"ח שנים שאז גברא בר דעת הוא ויודע ליזהר אלא אם כן רואים בו שהוא קטן נראה כגדול בתורה וחרד ביראת השם אז יש להקל בו עכ"ל ע"ש, והילך לשון הרב תורת זבח בסימן א' ולכן החכם הנותן קבלה לשחוט צריך לחקור על השוחט אם הוא ירא שמים ויודע ספר ודרכיו מתוקנים שיהא ראוי והגון לכך וכו', ובס' יסוד המזבח שם באות ו' כתב וז"ל וכל שאינו נוהג במדות הראויות לשוחט הרי הוא מאכיל נבלות וטרפות לישראל, וחטא הרבים תלוי בו ושגגתו עולה זדון ועונשו מפורש שמתגלגל בכלב, שמלה חדשה משם ספר הגלגולים מהאר"י ז"ל ע"ש, ונ"ל הטעם הוא משום שהוא מאכיל לישראל מאכל שהוא ראוי לכלב וגוזל לכלבים כדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו:
ואם כן מי זה אשר מלאו לבו לב האבן לעשות כן ליתן קבלה לנערים אשר בזמן הדור הזה ולא יחוש לעצמו לכל מה שכתוב ולא יחמול טל גופו ולא תחוס עינו עליו משחית נפשו הוא יעשנה איך לא יירא ולא יגור לבבו מפחד ה' ומגאונו ומחרבו הקשה כדכתיב כי חימה עונות חרב שנותן ביד שועלים קטנים כי על הישנים אנו מצטערים אלא שמגלגלים עלינו את החדשים ומה נעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה נשיבנו כי צריך כל אדם לשום פניו אל פני ה' ולא לצדד אצדודי כי ה' יביא במשפט על כל נעלם כי עלומנו למאור פניו, ועוד למה לנו לדחוק את השעה ולאכול אותה פגה בדבר שיבא היתרו ממילא לאחר זמן ולאוכלו בזמנו ובשעתו בשעת היתרו וזהו טעם כעיקר שאמרו חז"ל דבר שיש לו מתירין לא בטיל והוא טעם לרצון כי עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אחר שיעבור זמן איסורו והיתרו יבא מאליו ממילא עי' יו"ד סימן ק"ב, ובפרט שכבר נהגו כאן עי"ת אוראן יע"א על פי חכמי ורבני העיר כדעת היש מחמירין שהביא מור"ם ז"ל וכאשר העיד בפנינו החכם הש"ץ כה"ר מכלוף אתוואתי י"ץ שבדידיה הוה עובדא שבקש מבד"ץ לתת לו סמיכה רשות והורמנא מאת הדיין המצויין כמוהר"ר יעקב צרמון ז"ל ומאת הדיין המצויין יהודה צרמון ז"ל שיתנו לו סמיכת זקנים לשחוט עופות ולא אבו ולא שמעו אליו מפני שלא הגיע לכלל י"ח שנים והמתין עד לשנת י"ח ואז נתנו לו סמיכה, כך העיד בפנינו ביום ר"ח אייר ש' התרפ"ג, ועל כן אני אומר אם הראשונים כמלאכים ענו ואמרו שאין ראוי ליתן סמיכה לנערי דורם הגם שנתגדלו על ברכי אבותיהם ועל ברכי מלמדיהם על התורה והמצוה ועל התפלה ועל התפלין והיהדות וההנהגה הטובה ועל האמונה מצאת השחר מוצאו עד בוא השמש ואין להם תשומת יד עם ילדי הנכרים אשר היא עתה בעוכרנו אמרו שאין ליתן לנערים קבלה פחות מי"ח שנה מה נענה אנן אבתרייהו שהילדים ונערים שלנו נתגדלו אצל מלמדים נכרים ובילדי נכרים ישפיקו ועם ילדי נכרים מגודלים בנעוריהם והיינו רביתייהו מקטנותם כשהם בן ארבע בן חמש נכנסים לבית הספר עם הילדי נכרים עד בן שמונה עשר שנים, ומיד נלקחים לצבוא צבא לעבודת המלכות בלא תורה ובלא תפלה ובלא תפלין גם בלא נטילה ובלא ברכה אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר לאנשים כאלו מאין תבא להם יראת ה' ורובם ככולם הכי הוא ואם ימצא מציאה בהיסח הדעת מבני עליה העולין מתל מלח תל חרשה והנם מועטים מיעוטא דמיעוטא ולכן צריך לבדוק אחריהם אם ימצאון אחד מני אלף להגיד את יושרו ואחר חקירה ודרישה היטב הדק וידיעה שהוא פורש ממות לחיים והולך באורח מישור ואורחות צדיקים ישמור כי כן מורה עליו טבעו ושורשו שורש נאמן רוח כי כן יעידו עליו פעולותיו אז נוכל לומר שראוי לסמוך ידינו עליו ולומר לו עמי אתה ישראל אשר בך אתפאר:
וז"ל מור"ם ז"ל שם סעיף א' ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אלא אם כן נטל קבלה לפני חכם (אמר הד"ך קבלה היינו מה שקורין אנן סמיכה ונ"ל להביא מן התורה זכר לדבר הזה מדכתיב (ויקרא א' ד') וסמך ידו על ראש העולה וגו' וסמיך ליה ושחט את בן הבקר וגו' ורוצה לומר לאחר שסמך אז ושחט) ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד וכו' ע"ש, ודע שאין כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול ויתן רשות לשוחט וסמיכה לשחוט כגון אלו השוחטים שוחטי מתא אלא אינו יכול ליתן סמיכה אלא הרב של העיר, וז"ל הרב מורה לזובחים בהלכה סדורה כי יש חרם מרבותינו הראשונים שאסור לשחוט או לבדוק עד אחר הבחינה ונטילת רשות מהרב המורה, והוא הנקרא קבלה ע"ש, וכתב הרב ט"ז שם סק"ד שדוקא מן המורה החכם ולא מהני קבלה מהשוחטים ע"ש, ובתוספת הלכה להרב מורה לזובחים באות ד' כתב על מה שכתב בהלכה סדורה כי יש חרם מרבותינו כתב וז"ל וחרם זה נמצא בתוך החרמות מגדולי הראשו' שבסוף תשובות מהר"ם בר ברוך ובתשובות מהר"ם מינץ סי' ק"ב ונתחזקו בתוקף ועז מכמה גדולים שבאו על החתום, ואם עבר ושחט בלא קבלה אע"פ שהוא מומחה ומוחזק שחיטתו אסורה ודוק, ולכן צריך להיות בקי בהלכותיהם ובאימון ידים ובעל תורה מבין ויודע בש"ס ויהיה בן ח"י שנה וסימנא אתנח בזה ובניה"ו בן יהויד"ע בן אי"ש ח"י ורוצה לומר ובניה"ו שיש לו לב מבין להבין כל דבר ודבר על בוריו, ועוד בן יהויד"ע שיהיה לו דעת שלם בן דעת ומיושב, ועוד בן איש ח"י כשיגיע לכלל איש בן ח"י שמונה עשר שנה שהוא ח"י ומרגיש בכל דבר בעל הרגשה לבו חי להרגיש בחוט השערה, רב פעלים וגו' ר"ל אזי ראוי לתת לו סמיכה ולקרות לו רבי, זהו מה שנראה לנו, השם יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמן:
אחר כך ראיתי בספר הרב ש"ך מדפוס חדש שיש בו כמה תוספות דפוס לעמבערג דף ר"מ שהעתיק כמה חידושים ונקראו "יפה לבדיקה" שהעתיק באות דל"ת וז"ל ראוי לחכם שלא ליתן כתב קבלה לשוחט אלא אם כן כבר הוא בן י"ח שנה שאז מן הסתם דעתו נכונה וידע ליזהר היטב וכו' ע"ש באות ב' כמה התנה על השוחט שראוי לשחוט ע"ש, ר"ח אייר שנת תרפ"ג פה אורן יע"א, כ"ד הקטן זעיר שם העומד לשרת ולכהן בתורת משה ובתורתן של ראשונים ואחרונים והשותה בצמא את דבריהם
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן ב
שאול נשאל דוד מאת ידידו אשר כנפשו חיבת עינו החכם משכיל על דבר ימצא טוב כי טובים דודיך מיינה של תורה הלא הוא כה"ר מסעוד אזולאי י"ץ) על מה שכתב מרן בשלחנו הטהור ביו"ד סימן י"ט סעיף ו' וז"ל המברך על דעת לשחוט חיה אחת ואחר כך הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך עליו ויברך על השחיטה שניה ולא על הכיסוי, והני מילי כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה, (הגה וי"א דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט וכו' ע"ש), והוקשה לו לשון מרן ז"ל דכתב וה"מ כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה שדברים אלו נראים כשפת יתר שהרי מלשונו הראשון דכתב ואחר כך הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך וכו' מובן שהובאו לו קודם שיכסה, ואני מוסיף על דבריו ונושא ונותן בזה ואומר, ואם נחית לדיוקא שאם הביאו לו אחר ברכת כיסוי וכמו שסיים בה רבינו ב"י ז"ל בספרו ב"י וז"ל אבל אם בירך ואחר כך הביאו לו יותר ודאי צריך לברך על כיסוי השני דזה נמלך הוא וכן נראה מדברי הסמ"ג והרא"ש עכ"ל ע"ש, קשה דגם הדיוק הזה פשיטא הוא שאם בירך ואחר כך הביאו שלא היה בדעתו בשעת הברכה ודאי צריך שיברך אחר כך על מה שיביאו שלא היו בכלל הברכה והרי כבר השמיענו זה בענין ברכת השחיטה שאם אחר שבירך ואחר כך הביאו לו שצריך לברך על מה שיביאו אחר כך ומאי שנא ברכת שחיטה מברכת כיסוי, ועוד דנראה מדברי רבינו ב"י שהיא רפיא בידיה ולהכי הוצרך לומר דכן משמע מדברי הסמ"ג והרא"ש, ובאמת לכאורה שדבריו ודינו פשוט שכן הוא עד שאין צריך לאומרו כדאמרן והוא ז"ל הוצרך לקיום שלו מדברי הסמ"ג והרא"ש אתמהא, דלמה הוצרך בדבר שנראה פשוט כזה כמ"ש להסתייע מדברי מי שגדול, והנראה לומר בזה הוא דהנה מוכח מדברי מרן ז"ל ומלשונו דגם במברך על דעת לשחוט חיה אחת דסעיף הזה אם בירך וקודם ששחטה הביאו לו יותר ואם כן הרי עדיין לפניו מאותו המין ועדיין קבוע הוא לשחוט דינו בזה כדין מי ששוחט הרבה שהיו לפניו ובירך על השחיטה ואחר כך הביאו לו עוד דסעיף ז' בסמוך דפסק מרן שם שאם יש עדיין מאותו המין שהיו לפניו כשבירך אין צריך לחזור ולברך על אותם שהביאו ע"ש, גם בכאן שהיה דעתו על חיה אחת הדין כן אם הביאו לו עוד יותר אחר שבירך וקודם ששחט ועי' בש"ך שם ס"ק י' דכתב וז"ל וה"ה אם היה לפניו אחד ולאחר שבירך קודם ששחט הביאו לפניו אחרות אין צריך לחזור ולברך וכן מוכח בב"י עכ"ל ע"ש, והוא הדין הכא בדעתו על חיה אחת כמ"ש, וכן מוכח מלשונו דסעיף זה שדקדק בלשונו וכתב ואחר כך הביאו לו יותר יכסה דם הראשון וכו' ולא קאמר ישחוט הראשון ויכסה את דמו ויברך עליו וכו' משמע שהביאו לו עוד אחר הברכה והשחיטה אזי קאמר יברך על השחיטה שניה אבל אם הביאו לו אחר הברכה וקודם השחיטה אין צריך לברך על מה שהביאו לו יותר וכדין הרב שפתי כהן הנזכר, ועל זה קאמר מרן ז"ל כאן דבברכת הכיסוי אין דינה כברכת השחיטה ולהכי כתב והני מילי כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה אבל אם בירך ואחר כך הביאו לו יותר ודאי צריך לברך על כיסוי השני דזה נמלך כמ"ש ב"י ז"ל ור"ל שאם בירך על כיסוי וקודם שכסה הא' הביאו לו עוד יותר וא"כ הרי עדיין יש מאותו המין לפניו אפי"ה יש לברך על כיסוי השני וטעמא נ"ל שדוקא בברכת שחיטה שאינו מחוסר מעשה אחר שמיד כשישחוט זאת ישחוט האחרת ומעשה שלהן שוה ואין הפסק ביניהם במעשה אחר שאין ביניהם כלום אבל בברכת הכיסוי הגם שהיה עדיין מאותו המין לפניו שהרי עדין לא כיסה הראשונה מ"מ אלו שהובאו לפניו עדיין מחוסרים מעשה הוי ואחר שיכסה את הראשונה עדיין אלו לא באו לכלל כיסוי שעדיין הם בחיים חיותם וצריכין מעשה שחיטה שהוא מעשה גדול ואז נכנסים בסוג חיוב הכיסוי אם לא אירע פיסול בשחיטתן וא"כ מופלגים הם הרבה מן הראשונה ולפיכך צריכין ברכה אחרת אדעתא דכולהו הני כיון שלא היו לפניו בשעת ברכה של ראשונה אבל אם היו לפניו הגם שמחוסרין מעשה שחיטה כיון שמכוין להדיא עליהם פוטרתן ברכה של ראשונה ודוק:
עוד נראה לי לומר דכונת מרן ז"ל לומר שאין לחלק בין ברכת השחיטה לברכת הכיסוי דבשניהם בעינן שיהיו לפניו בשעת הברכה ואם לאו צריך לברך פעם שניה על מה שהביאו לו יותר בין בברכת השחיטה בין בברכת הכיסוי משום דהוה סלקא דעתין לחלק ולומר שדוקא בברכת השחיטה הוא דבעינן שיהיה דעתו בשעת הברכה על מה שיביאו לו משום דבשחיטה בעינן כונת השחיטה אבל אם לא נתכון לשחוט הגם ששחט כדינו לא מתכשרא בשחיטה זאת כגון אם נפלה הסכין ושחטה דלא מיקרי שחיטה כיון שלא נתכון לשחוט והוה סלקא דעתין לומר כיון דבשחיטה הצריכו כונה לשחיטה גם לברכת שחיטה הצריכו כונת ברכה לכל הנשחטים, ואם לא כיון לזה צריך לברך פעם שניה, אבל בענין הכיסוי דקימ"ל דלא בעי כונה שהרי קיימא לן כסהו הרוח אין צריך לכסות א"כ הוה אמינא דגם לענין ברכה לא בעינן כונה ולכן הגם שלא היו לפניו בשעת הברכה אם הובאו סמוך לברכה של ראשונה אותה ברכה פוטרתן דלא בעינן כונה, לכן הוצרך מרן ז"ל להשמיענו כזאת, והני מילי כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה וכו' לומר שדין ברכת כיסוי כדין ברכת השחיטה ודוק:
סימן ג
מעשה בשוחט אחד ששחט עוף ובעודנו שוחט נענע העוף והגביה את ראשו והשוחט נבהל ונחפז והגביה את הסכין ותיכף ומיד חזר לשחוט ונזכר מיד ומשך את ידו והגביה סכינו ולא ידע אם חזר לשחוט במקום הראשון או לא כיון דשחיטה באותו מקום ממש, ואחר כך בדק ומצא שהקנה שחוט כולו והושט לא שחט בו כלל ונסתפקנו אם בשחיטה ראשונה כבר נשחט הקנה ובשחיטה שניה שחט במקום אחר, או שכבר נשחט בתחילה רוב הקנה ובשחיטה השנית השלים השחיטה וזה יש להתירו לדעת הש"ע יו"ד סי' כ"א ס"א או שיש לחוש דשמא בשחיטה ראשונה לא נשחט בקנה הרוב ושמא באותה שחיטה נגע ונקב בושט והגביה ידו קודם שהשלים הכשר שחיטה וחזר ושחט במקום הראשון ושהייה בעוף פוסלת בכל שהוא דקימ"ל כיש אומרים בתרא שכתב הש"ע סי' כ"ג סעי' ב' ע"ש:
תשובה הנה לכאורה נראה דיש להטריף מספק דשמא נעשה הספק בצד השלישי דספיקא דאורייתא לחומרא, ואחר ההתבוננות נראה שיש לדון ולהתיר בנדון דידן משום שיש כאן ס"ס המתהפך דשמא בשחיטה ראשונה נשחט הקנה כולו כאשר הוא עתה הוא לפנינו שחוט בשלימות ובשחיטה שניה חתך במקום אחר ואם כן אף אם תאמר דשמא בשחיטה ראשונה פגע בושט לא מיתסר דהכל נעשה בשחיטה אחת, ואם תימצי לומר שמא היה כצד השלישי שעתה בשחיטה שניה היא שהשלים השחיטה של קנה וחיישינן שמא נגע בושט בראשונה שמא קימ"ל כסברא שכתב מרן סי' כ"ג סעיף ב' סברא ראשונה דשהיית העוף כשהיית בהמה דקה, ואם כן אין כאן שהייה בנ"ד, הפוך בה ספק אי קימ"ל כמאן דאמר שהיית העוף במשהו או כמאן דאמר כשהיית בהמה דקה ואם תימצי לומר כמאן דאמר שהיית העוף במשהו שמא כבר נשחט העוף בשחיטה ראשונה ואין כאן שהייה כלל, ואפי' לדעת מור"ם ז"ל דסובר שאפילו נשחט רוב הסימן אם הגביה ידו לא יחזור וישחוט ואם חזר ושחט פסול אפילו בדיעבד הכא בנ"ד יש להתיר דדוקא אם ראינו שחזר לשחוט ולהשלים השחיטה בסימן אחד או במיעוט בתרא של סימנים והרי שתי שחיטות בסימנים לפניך בזה הוא שאסר מור"ם אבל הכא בנדון דידן יש ספק דשמא כל הקנה נשחט בשחיטה ראשונה ובשחיטה שניה שמא לא פגע כ"א בעור ובבשר המפרקת ולא נגע בסימן כלל דבזה גם לדעת מור"ם יש להתיר ודוק כך נראה כעת
אבל כד דייקת שפיר נראה שיש לדון ולומר שלא התירו בס"ס אלא בדבר שאין לו חזקת איסור וכההיא דספק זינתה תחתיו ספק לא זינתה ואם תימצי לומר זינתה תחתיו שמא באנוס כדאיתא בכתובות ט' ע"א ע"ש בזה דליכא חזקת איסור יש להתיר מכח ס"ס איסור דאורייתא. וכן ההיא דביצה ג' ע"ב דקתני וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ע"ש ועי' תוספות התם ד"ה ואחרות באחרות דכתבו דלר"ת האי נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי דהיינו אודאה, אבל בספק טרפה שנתערבה מותר מכח ס"ס ע"ש וכן לר"י הזקן דסבור דקאי אספיקא דוקא אם נודע לנו ספק טרפה קודם שנתערבה אזי יש לאסור הגם דאיכא ס"ס אבל אם לא נודע לנו הספק טרפה עד שנתערבה שבאים תרי ספיקי בבת אחת גם ר"י הזקן מודה שיש להתיר מכח ס"ס כמו שכתב רבינו ב"י ביו"ד סי' נ"ז בשם מצאתי כתוב ע"ש, ועי' שם בהרב דרכי משה ס"ק ט"ו ע"ש בכעין זה דליכא חזקת איסור הוא דיש להתיר מכח ס"ס אבל בדבר שיש בו חזקת איסור ודאי כהכא בנ"ד דקימ"ל בהמה בחזקת איסור אמ"ה עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה כדאיתא בחולין ט' ע"א ובדף יו"ד ע"א בשוחט בסכין ונמצא פגומה דפליגי בה רב הונא ורב חסדא ע"ש עוד אמרינן התם שאמרו כל ספק בשחיטה פסול ואמרינן כל לאתויי ספק שהה אפילו לרב חסדא פסול ע"ש. עוד אמרינן התם בע"ב עובדא הוה וטרף רב יוסף עד תליסר חיותא ואפילו בקמייתא ועי' בש"ע יו"ד סי' ח"י סעי' י"א וא"כ יכולני לומר כיון שהיא בחזקת איסור אמ"ה עד שיוודע לך במה נשחטה ס"ס לא הוי ידיעה ועדין בחזקת איסור עומדת. וראיתי למור"ם ז"ל בסי' ק"י סעי' ט' שכתב וז"ל אבל אם היו שני ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספקות ביחד מתירין ס"ס בכל מקום אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור ואפילו היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים או לאחר שחיט' ואתמ"ל מחיים שמא לא ניקבה הריאה יש להתיר מכח ס"ס ע"ש. וא"כ יש למפשט בעיין וספיקן מדברי מור"ם ז"ל עליונים למעלה שבאו מפורשים שאם באו שני ספקות ביחד מתירין בס"ס אפילו במקום שבחזקת איסור עומד וא"כ בנדון דידן נמי נימא הכי דיש להתיר מכח ס"ס כנזכר לעיל הגם דהעוף יש לו חזקת איסור אבר מן החי. אלא שראיתי שדברי מור"ם הנ"ל אינם מוסכמים עם דברי מר"ן ז"ל שהרי מרן ז"ל בסי' נ"ג סעי' ד' פסק שאם נמצא הגף שבור ואינו יודע אם קודם שחיטה נשבר או אחר כך טריפה ע"כ ושם נמי כתב והגיה מורם ז"ל דיש מכשירין מכח ס"ס ע"ש ואזיל לשיטתיה דסי' ק"י סעי' ט':
ובאמת צריך לדעת טעמו של מר"ן ז"ל בכאן למה אסר כיון שיש לנו ס"ס כמ"ש מורם והרי מצינו למרן ז"ל בסי' ק"י סעי' ט' דפסק דספק טרפה שנתערב באחרות כולן אסורות וכו' שכיון שספק הראשון היה בגופו והשני בתערובת אין להתירו בס"ס ע"כ משמע שאם שני הספיקות בגופו יש להתיר מכח ס"ס והכא בסי' נ"ג ס"ד שני ספיקות יש בגופו ולמה פסק שטריפה? וראיתי להרב פרי חדש בכאן סי' נ"ג ס"ק ט' דכתב דעסקינן דאיכא עוקץ כמ"ש הש"ך וליכא לריאה למיבדקה ואע"ג דאיכא ס"ס משום דספק מחיים מינכר ע"י בקי וספק הבא מחמת חסרון ידיעה וחכמה לא מיקרי ספק ע"ש, וכן כתב הרב ב"ח ע"ש, והרב פרי תואר ז"ל כתב שהריאה לפנינו ולא ידעינן למיבדקה אז הוי חסרון ידיעה ע"ש דבריו בס"ק ו', ולפ"ז בנדון דידן דאיכא ס"ס גמור ולא הוה ביה חסרון ידיעה כ"ע מודו שיש להתיר משום ס"ס כאשר נתבאר:
אלא שעדין יש לומר דלא כתב מור"ם דגם ביש חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ואפילו הכי יש להתיר מכח ס"ס אלא באם השחיטה היתה כדת וכהלכה אלא שהספק בענין אחר כגון נשבר הגף דלא ידעינן אי קודם השחיטה או אחר שחיטה שאדרבה יש לומר בהמה בחזקת בריאה עומדת הגם שהיתה לה חזקת איסור אמ"ה מ"מ הרי לפנינו שור שחיט כדין וכהלכה בזה הוא שיש להתיר מכח ס"ס הגם שהיתה לה חזקת איסור שהרי ודאי נשחטה אבל בנ"ד שהיא עומדת בחזקת איסור אמ"ה ואתה בא להוציאה מאיסור זה מכח שחיטה והרי השחיטה מסופקת ואנן קימ"ל כל ספ' בשחיטה אסור עד שיוודע לך במה נשחטה ולהכי כיון דלא ידעינן בבירור שנשחטה כראוי נראה שאין להתירה מכח ס"ס, וחזיתיה להרב ט"ז בסימן ק"י דיצא לידון ולחלק כמו שחילקנו אנן בענ"ד אלא שהוא ז"ל סובר שדעת מור"ם גם בשחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום דהספק אירע בשחיטה ונתערבה אחר כך בין בהמות אחרות מתיר מור"ם מכח ס"ס דשמא אינה זאת ואת"ל שהיא זאת שמא נשחטה כדינה ואע"ג שהיתה קודם שחיטה בחזקת איסור כך הוא סובר בדעת מור"ם והוא ז"ל חולק על מור"ם בזה ופסק דבספק שחיטה יש לאסור כיון דהספק הוא אחר כך בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס ואפילו בספיקי טובא כיון דבאותו איסור עצמו שהיה קודם לא יצתה ממנו בודאי אבל אם החזקה של איסור מחמת דבר אחר דהיינו שהיה לה חזקת אמ"ה ונשחטה כראוי רק שיש ספק מחמת דבר אחר כגון שנתערב תחילה ואחר כך נתערב בתערובת אחר ודאי מהני ספק ספיקא ע"ש ועי' באר היטב שם ס"ק ל' ע"ש, ולפי המבואר יוצא לנו דגם בנדון דידן נמי הגם שיש ס"ס כמו שכתבנו מ"מ אין לה היתר כיון דעדין לא יצתה מחזקת אמ"ה מתורת ודאי אלא מתורת ספק ולהכי יש לאסור, אכן אחר העיון הישר נראה הא דידן עדיפא מדידהו דדוקא התם בנמצא הסכין פגום אחר השחיטה והרי שור שחוט לפניך שהריעותא לפנינו שאיתרע חזקת הסכין להכי לא מהני בה ס"ס להוציא הבהמה מחזקת איסור אבר מן החי בזה הוא שדברו ואמרו דלא מהני בזה ס"ס אבל בנ"ד דליכא ריעותא לפנינו כלל שהרי לא נודע לפנינו שום ריעותא יכולנו לומר שיש להתיר מכח ספק ספיקא בין לדעת הש"ע בין לדעת מור"ם כיון שיש לנו ס"ס גמור הוי כידיעה שנודע לנו במה נשחטה ותצא מחזקת אבר מן החי, ועוד דהכא בנ"ד יש תלתא ספיקות להיתרא חדא דשמא נשחט העוף כהלכתו בשחיטה ראשונה כמו שהוא שחיט עתה לפנינו ואם כן אין כאן שהייה כלל דשמא שחיטה שניה לא עבדא כלל אלא בעור ובשר ולא בסימנים כלל, ואם תימצי לומר שלא שחט מתחילה אלא מקצת קנה ואחר כך השלימו בשחיטה שניה שמא בשחיטה ראשונה לא נגע בושט שהרי מצאנוהו שגיא כח ועדין שלם וקימ"ל אין שהייה בקנה, ואם תימצי לומר דשמא נגע בושט בשחיטה ראשונה שמא קימ"ל כמ"ד דשהיית העוף כשיעור שהיית בהמה דקה כדעה קמייתא שכתב הש"מ בסימן כ"ג סעיף ב' והגם שהט"ז כתב שאפילו בספיקי טובא אין להתיר במקום שיש ספק בשחיטה וכן הוא דעת הרב משאת בנימין סימן ל"ח ע"ש, הרי כתבנו דלא כתב כן אלא באם הריעותא לפנינו כההיא דנמצא סכין פגום ועוד שהרי מצינו להרב שפתי כהן שמתיר בהיכא דאיכא תלתא ספיקות כמ"ש בדיני ס"ס שלו בסימן ק"י בדין כ"ח אות ל"ב וז"ל מיהו היכא דאיכא תלת ספיקות אפילו הו"ל חזקת איסור וכמו שנתבאר בדין כ"ח וכו' ע"ש, (ועדין יד הדוחה נטויה לומר דלא כתב הש"ך בתלתא ספיקות מותר אפי' הוה ליה חזקת איסור אלא כהאי גוונא שכתב הוא ז"ל) וז"ל בסימן כ"ח מ"מ היכא דאיכא ספק ספיקא בלא הספק הראשון ודאי דשרי דלא יהיה אלא גופו של איסור דמותר מספק ספיקא וכו' והוא פשוט בעיני וכו' ע"ש, ובסימן כ"ח מיירי בספיקות של שחיטה כאשר יראה המעיין בדבריו באות הקודם דהיינו באות כ"ז ע"ש:
והרי הראיתיך בעיניך שאפילו בכעין נדון דידן שהספיקות בשחיטה אם תלתא ספיקות נינהו יש להתיר והגם דהתם ריעותא של סכין לפנינו ואפילו הכי התיר הרב בשלשה ספיקות וכ"ש בנדון דידן שאין לנו ריעותא לפנינו דיש לדון ולומר דגם המחמירים בספיקי דשחיטה דאפילו בספיקי טובא אסרי היינו באיכא ריעותא והרי שור שחוט לפנינו, אבל בליכא ריעותא לפנינו גם הם יודו ויברכו וישבחו סברא זו. וצופה הייתי להרב פרי חדש בכללי ספק ספיקא שלו אות ט"ז שחלק בכל זה על הט"ז והש"ך ומסיק וז"ל סוף דבר הכל נשמע דאף בס"ס דסותר החזקה כיון דאיכא תרי ספיקי מהנו להתיר והרב ז"ל הביא לנו מתניתא בידיה מש"ס דפרק קמא דחולין דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלמא דאע"ג דאיתחזק איסורא דאבר מן החי אתי רוב ומפקיע ליה מחזקה וא"כ הוא הדין לספק ספיקא דינא הכי דמפקינן לה מחזקתה בתרי ספיקי והוכחתו מדברי הרשב"א ז"ל דסי' ת"א דכתב דספק ספיקא עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב דהא ר' יהושע לגבי יוחסין פוסל בחד רובא ומכשיר ספק ספיקא כדאיתא בכתובות י"ג ע"א וי"ד ע"א ע"ש בדבריו:
ולפי דברי הפר"ח הא דאמרינן בחולין ט' כל ספק בשחיטה פסול מיירי דליכא אלא חד ספיקא ולכאורה תמיה דא"כ מאי קא משמע לן בספק שחיטה דנקט הא כל ספק בדאורייתא אסיר וכ"ש בספק שחיטה דיש לן חזקת איסור אמ"ה ובשלמא לרב הונא יש לומר דאתא לאשמועינן אפילו כגוונא דידיה דנמצאת הסכין פגומה אחר ששיבר בה עצמות שודאי עצם פוגם אפילו הכי לא תלינן בעצם אתי שפיר אלא לרב חסדא שמתיר בשיבר בה עצמות מאי איכא למימר ויש לומר דהכא אתא לאשמועינן שאם שחט א' מן הסימנים ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קידם שחיטה נשמט או אחר שחיטה פסולה מספק ולא אמרינן אם איתא דהוי שמוטה מקמי הכי הוה חזי ליה או מרגיש בו להכי אשמועינן דאפילו הכי פסול ועי' להרב באר היטב ביו"ד סימן כ"ד ס"ק י"ז מ"ש שם משם הט"ז:
העולה מדברינו אלה שלדעת מור"ם ז"ל והפר"ח מותר גם בתרי ספיקי ולדעת הרב ש"ך כיון דיש לן תלתא ספיקי מותר וגם לדעת הט"ז והרב משאת בנימין דאסרי גם בספיקי טובא בספיקי דאיכא בשחיטה משום חזקת איסור נוכל לומר דלא אסרי אלא בדאיכא ריעותא לפנינו אבל כי ליכא ריעותא אזלי ומודו דיש להתיר בס"ס וכ"ש בתלת ספיקי כנדון דידן ועמש"כ הש"ע סימן כ"א סעיף ג' שכתב וז"ל אבל אם הכל בצד אחד כגון שלאחר שהתחיל לשחוט מעט הניח זה המקום ושחט למטה או למעלה ממנו באותו צד צריך שיהיה הרוב במקום אחד וכשיש רוב אפילו במקום השני כשר וכו' ע"ש, ומשמע שדין זה נאמר גם בושט שהתחיל ושחט בו מעט ואח"כ שחט במקום השני אם לא שהה שיעור שהייה ודוק, כן נראה לי בעזרת הבורא ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות היום ח"י לחדש אייר של שנת ישראל אשר בך אתפא"ר לפ"ק, פה אורן יע"א:
כה דברי הצעיר הדל עני ואביון והוא כהן לאל עליון
דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות טרפיות
סימן ד
בעצם היום הזה בא לפני החה"ש כמה"ר יעקב הלוי י"ץ ששלחו לו מהתם להכא מק"ק ע"ת באטנ"א יע"א שני עצמות של עוף של עצם הקולית המחובר לגוף שנמצאו שבורין אחר שנתבשל העוף אז נודע להם שבירתן אלא שחזרו ונתרפאו שבר על שבר שוכבין זה על זה ולא היי משולבים עצם אל אחיו ידובקו כתחילתן והקהל הקדוש הנז' כתבו להחכם הנז' שיביא משפטם לפנינו להראות להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון:
וזאת תשובתי ק"ק ע"ת באטנ"א וכו' ובראשם אנשי הועד הקונסיסטוור הע"י שאלת דברי קודשם באה אלי בענין השני עצמות של עוף, הנני בא להשיב שולחי דבר הנה הטור ומרן בש"ע יו"ד סי' נ"ה סעיף א' כתבו וז"ל עצם המחובר לגוף הנקרא קולית בכל מקום שיחתך טריפה, ובסעיף ה' כתב וז"ל כל מקום שאם יחתך שם הרגל היא טריפה אפילו לא נחתך אלא נשבר ויצא לחוץ אם אין עור ובשר וכו' וביאר בב"י וז"ל בד"ה וביאור דברי רבינו שכתב כל מקום שיחתך וכו' דאילו להרי"ף והרמב"ם בעצם הקולית שהוא העצם השלישי הסמוך לגוף בכל מקום שנשבר ואין עור ובשר חופין את רובי טריפה כאילו נחתך ע"ש וזה לכ"ע כאשר יראה המעיין שם, ועל פי זה הטור והמחבר לקמן סעיף י"ב כתבו וז"ל נשבר העצם במקום שעושה אותה טריפה וחזר ונקשר וכו' אבל אם לא חזר למקומו הראשון אלא שני שברי העצם שוכבים זה על זה, זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה טריפה ע"כ, והוא מתורתו של רבינו מהר"י קולון שורש ל"ח ענף ג' ע"ש, אלא שמצינו להרדב"ז בחדשות סימן שצ"ג שהביא דברי מהר"י קילון עליונים למעלה וכתב הוא ז"ל וז"ל מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהבשר משונה קצת מבחוץ או מבפנים דרגלים לדבר שלא נתרפא יפה יפה אבל אם הבשר לא נשתנה מראיתו כלל לא מבחוץ ולא מבפנים אע"פ שהעצם מורכב קצתו על קצתו כשרה דודאי נתרפא יפה דאי לא תימא הכי הרי הוא מכחיש את המוחש שהרי אנחנו רואים דבר זה לעין כמה בהמות ועופות ובני אדם יארע להם דבר זה וכזה וכזה ויחיו שנים ארוכים ואנן קי"ל טריפה אינה חיה י"ב חדש, אלא ודאי לא אמרה הרב אלא היכא שעדיין יש שינוי מראית הבשר, ואם תאמר לגמרי אמרה לא צייתינן ליה לאבד ממונם של ישראל בכדי וכו' ע"ש, וכה דיבר הרב חכם צבי שאלה ח"ן שכתב וז"ל הגם שדברי מהר"י קולון נראה פשוטן אף באין ריעותא בעור ובשר מ"מ יש להעמיס בדבריו דבאיכא ריעותא הוא דאמר הכי ע"ש, והכי מסיק מר וז"ל אמנם דרך כלל נלע"ד דיש מקום טוב ושיטה מורווחת להקל במקום שאין ריעותא בעור ובשר כלל והם שלמים ובריאים מכל צד וכדברי המקילין האחרונים ז"ל עכ"ל והוא כמ"ש הרדב"ז ז"ל, וא"כ הכא בנ"ד אילולי היה לפנינו העוף חי בלא בישול וראינו בו שאין שם שינוי בבשר כלל אפשר שהיינו יכולים לסמוך אדברי המתירים אבל כיון שאין יכולים לברר דבר זה מפני שהוא מבושל פשיטא דיש להטריף ולאסור הכל, וכן כתב הרב זבחים שלמים אות כ"ב ע"ש בדף ע', ועי' במנהגים אות תקס"ח ובמש"כ אני הד"ך שם ע"ז ובהערותי לדיני מנהגי שחיטה אות ל"ז ועי' בהרב מחזיק ברכה בסימן נ"ה אות ט"ו ואות כ"ו ע"ש, ונ"ל דמש"כ באות ט' משום ס"ס מיירי שיש לספק שמא נעשה אחר שחיטה, אבל לענין כלים נ"ל שכיון שכבר עבר מעת לעת דאז אין איסורייהו אלא מדרבנן יש להתיר בפשיטות כיון שאין האיסור אלא משום ספק דרבנן וכן ראיתי להרב פתחי תשובה שכתב כן בס"ק ט"ז סימן הנז':
אחר כך הובא לידי ספר שער המים וראיתי לו להרב שהאריך והרחיב הדיבור בזה וזה אשר העלה להלכה איש שר הבירה וז"ל אסיקנא בעצם הנשבר ולא נקשר יפה שאם הבשר והעור שלם ואין שינוי לא בעור ולא בבשר כשרה, ואם יש שינוי יבדוק במחט אם עוברת משבר אל שבר כשרה ואם לאו טריפה, ובמבושל גם כן אין לסמוך אלא אמחט, ולענין לאסור התערובות לפק"ד בשבת וי"ט ובהפסד מרובה יש לסמוך על מ"ש הב"ח בתשובה להתיר כשעור ובשר חופין אלא דאין ניכר ריעותא מחמת בישול, אמנם אם ניכר ריעותא כגון שהוא ממוסמס וכיוצא או אם יש נקב אין להקל כלל עד כאן לשונו ע"ש:
סימן ה
ראיתי להרב הגדול בעל תפארת ישראל בפירושו למשניות בפרק ה' דעדיות משנה ראשונה אות ט' שכתב וז"ל אבל ולד של בהמה טריפה אסור וכו' ע"ש, שמשמעות דבריו ז"ל שלא אמרו ולד הנולד מן הטריפה מותר (עי' שו"ע יו"ד סי' ע"ט ס"ג, או בן ט' חי שנמצא במעי טריפה שניתר בשחיטתו עי' ש"ע שם סי' י"ג ס"ג) היינו דוקא בנתעברה בו ונגמרו חדשיו ואח"כ נטרפה ומיד שנטרפה ילדה ואם כן לא נתגדל באיסור ולהכי מותר ע"ש:
ודבריו תמוהים לכל הרואה דלפי דבריו דין ולד בהמה טריפה כדין ביצת טריפה שזאת נתגדלה באיסור וזה נתגדל באיסור וא"כ אמאי בביצת טריפה אסרו גם בלא נתגדלה באיסור כגון שנטרפה ומיד נשחטה או ילדה שאסרו חז"ל משום אטו מעורה בגידין כמ"ש הוא ז"ל באותו סימן ולמה בבן טריפה שנולד מיד אחר שנטרפה לא גזרו, ועוד דלשון מרן הש"ע סימן ע"ט ודסימן י"ג דקא פסיק ותני מותר משמע דבכל גוונא, דאי לא משכחת לה אלא בהכי דמיד שנטרפה נשחטה הו"ל לאשמועינן דהכי הוא ולא לשתוקי מזה, ועוד דהרב ש"ך בסימן ע"ט סק"ח פירש דבכל גוונא מיירי ע"ש, וז"ל פי' שנתעברה קודם שנטרפה דאל"כ טריפה אינה יולדת, א"נ מיירי בודאי טריפה וכו' ע"ש, הרי דס"ל דבודאי טריפה גם בנתעברה אחר שנטרפה ואחר נולד לה בן שנתהוה ונתגדל באיסור מותר משום דהטרפות בחיות תלוי והרי זה חי ע"ש, וטעמא כדאיתא בתמורה דף ל"א ע"א דקאמר בש"ס דלמ"ד טריפה יולדת משכחת לה ולד טריפה כגון שנטרפה ולבסוף עיברה ולמ"ד טריפה אינה יולדת כגון שעיברה ולבסוף נטרפה וכתבו שם התוספות ד"ה למ"ד טריפה אינה יולדת הטעם הגם דקימ"ל בכל מקום עובר ירך אמו וכגופה דמי מ"מ לענין טרפות דתלוי בחיות ובבריאות הבהמה כיון שאנו רואים הולד חי ובריא אין לנו לתלות ולומר שנטרף הולד כשנטרפה אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פיסול טרפות האם וכן כתבו ג"כ בבבא קמא מ"ז ע"א ד"ה מ"ט גופה היא וז"ל ואומר ר"י דבכל מקום עובר ירך אמו הוא לבד לענין טריפה דכיון שיש לו חיות בפני עצמו ליכא למימר שנטרף עם אמו ע"ש, וכן כתבו עוד בחולין פרק אלו טריפות דף ח"ן ע"א ד"ה והלכתא בזכר כל י"ב חדש ע"ש בסוף הדיבור ולא דמי לביצת טריפה שהיא אסורה כדאמרינן בעדיות פרק חמישי משנה א' ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור ועי' ביו"ד סימן פ"ו דשאני ביצה שאין לה חיות בפ"ע, וכן בנטרפה ולבסוף עיברה למ"ד טריפה יולדת וכן לדידן דקימ"ל דטריפה אינה יולדת משכחת לה בודאי טריפה כמ"ש הש"ך כנזכר לעיל לא אסרינן הולד של בהמה משום שנתגדל באיסור כמו ביצת טריפה דשאני בולד בהמה דמאוירא קא רביא ואינו אדוק בגופה אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך אבל ביצה כל זמן שאינה נגמרת אדוקה באשכול וגדילה ונגמרה מגוף התרנגולת כדמשני לה הש"ס הכי בתמורה שם וכמו שפירש רש"י שם ד"ה ולד במעי בהמה ע"ש, וכן הוא משמעות הרשב"א ז"ל בספרו תורת הבית דף נ"ב נ"ג דכתב וז"ל שלשה מינין פורשין מן הנבלה ומן הטריפה שנים מהם לאיסור ואחד להיתר ואלו הן ביצת טריפה או של נבלה אסורה, וכן חלב טריפה אסור, ואחד להיתר עגל שנולד מן הטריפה וכו' ע"ש, ומדהשמיענו כל צדדי האיסור וההיתר ולא השמיענו כזאת שים צד בעגל לאיסור משמע דלא משכחת לה איסור בעגל שנולד מן הטריפה ובאמת שכן הוא בש"ס דתמורה כמ"ש, וכן כתב הרב ב"ח ביו"ד סוף סימן ע"ט וז"ל והנולד מן הטריפה ולא דמי לביצת טריפה דאסור' דהתם שאני שגדלה באיסור כלומר שנגמרה באיסורא כשהיתה מעורה בגידין משא"כ נולד מן הטריפה שלא היה מעורה בגידין כלל ע"ש, ולכן דברי הרב תפארת ישראל צריכין עיון, ועי' ביצה דף ו' דקאמר הש"ס ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה בי"ט דמותר לשוחטו ביום טוב ע"ש:
ובחפשי בספרי דבי רב מצאתי ראיתי להרב ספר בית הילל בפירושו על הש"ע שכתב ביו"ד סימן נ"ז סק"ד וז"ל אבל אחר העיון נראה פשוט דדין זה בכאן כשנתעברה ואחר כך נטרפה אז אמרינן הנולד מן הטריפה מיתר אבל אם נטרפה ודאי כגון יתרת אבר וכיוצא אף שנתעברה אחר כך בדרך נס, עדין היא באיסור טריפה כמ"ש הרשב"א ז"ל ולכן גם בנה אסור דהגם דיש לו חיות בפ"ע ע"ש, ורצינו לומר כיון דגם טרפותה אינה תלויה בחיות דהא רואים אותה שחיה יותר מי"ב חדש ואפ"ה אסורה כמ"ש הרשב"א וגם קימ"ל דודאי טריפה אינה יולדת וגם אם ילדה בדרך נס הוא, ולכן עדין באיסורה קיימא הגם שילדה וחיתה יותר מי"ב חדש וא"כ הטרפות שיש בזה אינה תלויה בחיות ולהכי יצא לידון בדבר חדש דגם בנה של זו אסור, הגם דיש לו חיות בפני עצמו אסור כדין אמו ולא עדיף מדאתי מחמתיה והבא מכחו, הגם דבעלמא יפה כח הבן מכח האם, הכא שוין הם ושניהם אסורים כך הוא דעתו ז"ל, ולי הד"ך אין נראה שהרי למ"ד (חולין נ"ז ע"ב) טריפה יולדת ומשבחת ודאי חיה נמי כיון שמשבחת, וכמ"ד טריפה חיה בחולין מ"ב ע"א והיא סברת רבא תמורה י"א ע"ב ע"ש, ואפילו הכי קאמר בש"ס דתמורה שזכרנו לעיל דלמ"ד טריפה יולדת משכחת לה ולד טריפה כגון שנטרפה ואחר כך עיברה וכו' הרי דגם שילדה ועדין היא באיסורה מ"מ הבן מותר וטעמא כדקאמר התם משום דמאוירא קא רביא וכן יש להוכיח נמי מדברי רב הונא דקאמר התם מודים חכמים לרבי אליעזר באפרוח ביצת טריפה שאסור הגם דסברי ולד טריפה מותר ע"ש, הרי שאפרוח יש לו חיות בפני עצמו וחי יותר מי"ב חדש אפילו הכי אסור והולד בהמה מותר וטעמא טעים לה בש"ס משום דולד בהמה מאוירא רביא משא"כ אפרוח מהביצה נולד שהוא גוף התרנגולת הרי דלא תליא בחיות דוקא וא"כ הכא נמי דכוותה דהגם שבהמה שהיא טריפה ראינו שהיא חיה ואפ"ה עדין באיסור עומדת מ"מ בנה דמאוירא קא רבי כיון שיש לו חיות בפ"ע מותר ודוק, ונ"ל לתת טעם לזה ולומר דשאני התם הטריפה דאסורה הגם שהיא חיה וראינו אותה שהיא עומדת להחיות היינו טעמא כדי שלא נחלק בטרפיות בין זו לזו דכולהו מיני טרפיות שהם בודאי טריפה אסרום ולא חילקו בין זה לזה מה שאין כן בבנה לא שייך זה דאדרבה אי נימא בו שלא לחלק יש להתירו הגם שאמו היא חיה ואסורה ודוק, אחר כך ראיתי למור"ם ביו"ד סימן ס' סעיף א' שכ' וז"ל בהמה שנתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים אסורה ע"ש, ועי' בסימן קמ"ב בש"ע סעיף י"א ובבאר היטב בסימן ס' סק"ג ובפתחי תשובה שם סק"ב ובבית יעקב סימן א' ע"ש שהאריך הרחיב ע"ש, ועי' בתוספות תמורה ד"ה שינקה חלב רותח ועי' בש"ס שם במ"ש דמשכחת לה כגון שנטרפה ולבסוף עיברה וכו', יום ה' עשרים לאב הרחמן שנת התרפ"ז:
דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות בשר בחלב
סימן ו
על מה שהעירותי בספרי חלק ראשון מהספר הזה בחיו"ד סי' ב' דפ"ח ע"א על ענין קדירה שנאסרה מחלב שנפל לתוכה דהו"ל בשר בחלב דפסק מרן ביו"ד סי' צ"ד דהכל אסור בהנאה אפילו הקדירה ע"ש, ואנכי הדל והד"כ כתבתי שם שאם בישל בקדירה זו שמותר התבשיל והוכחתי כן מדין פת שנאפה בתנור חדש שהוסק בעצי אשרה אחר שהוצן והוסק אחר כך בעצי היתר דקי"ל שמותר לאפות בו פת כדפסק מרן שם בסי' קמ"ב סעי' ד' משום דהוה ליה זו"ז גורם וא"כ ה"ה הקדירה הנאסרת בהנאה שמותר התבשיל שנתבשל בה בעצים של היתר דהוה ליה זה וזה גורם. אחר כך העירותי על זה מפסחים כ"ז שלאיכא דאמרי בתרא יש חילוק בין תנור לקדירה שבישלה היוצר בעצי אשרה דשאני קדירה שמקבלת דבר המתבשל בה מקמי שניתן עצים דהתירא ולהכי אסיר ולא מהני בה טעם דזה וזה גורם וכן פסק מרן ז"ל בש"ע סי' קמ"ב סעי' ה' וז"ל קערות וכוסות וקדירות וכו' שבישלם היוצר בעצי עבודת כוכבים הרי אלו אסורים בהנאה שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותם חדשים ע"כ ע"ש, ובודאי טעמא דאסר הקדירה בהנאה דמשמע גם לבשל בה תבשיל בעצי היתר ע"כ היינו טעמא כטעם הש"ס לאיכא דאמרי בתרא משום דמקבלת בישולה קודם שיבוא גורם ההיתר עי' באר היטב שם ס"ק י"א מה שאין כן התנור שאינו מקבל הפת והתבשיל עד שיוסק בגורם ההיתר ובזה סתרתי מה שבניתי ע"ש:
עתה אחר ההתבוננות נראה שאין משם סתירה כלל דשאני התם באותה קדירה משום שנתבשלה ונגמרה ע"י איסור הנאה והויא כגופו של איסור שהוא דבר המעמיד לכך מחמירינן בה בהכי אבל הקדירה שנאסרה מחמת שהיתה של בשר ונפל בה חלב גופה לא נגמר באיסור הנאה ואין איסורה אלא מצד הבלוע בה והשתא מיהת היא צוננת ואין בולעה יוצא ואין כאן איסור ועל כרחיך צריך לחלק כן שהרי בקדירה שנתבשלה ונתחסמה בעצי ע"ז שאסרה מרן בהנאה ודאי כל הנאה במשמע אפילו לתת בתוכה דבר יבש כגון פירות וכיוצא בהן שכיון דנגמרה ע"י איסור הנאה ונעשית כלי הראוי לקבל באיסורי הנאה אסיר להניח בה שום דבר דהא נהנה ממנה בזה בלי היתר גורם כדאמר בפסחים לאיכא דאמרי בתרא, ואילו הכא בסימן צ"ד בקדירה שנאסרה מחמת איסור בשר בחלב פסק מרן בסעיף ג' שמותר לתת לתוכה פירות או צונן, ועל כרחיך הטעם שאינו מגוף האיסור וצ"ל דיש חילוק בין קדירה זו שלא נגמרה באיסורי הנאה דסי' צ"ה ובין קדירה דסימן קמ"ב שנגמרה באיסורי הנאה ודוק, ולענין מכירה לנכרי ע"ש מה שכתבתי ועי' להרב שדי חמד אסיפת דינים מערכת בשר בחלב סימן י' דף ק"י ע"א:
הלכות מאבלות אסורות
סימן ז
ראיתי למורם סימן קי"ד ביו"ד סעי' ד' על חימץ של שכר וכיוצא בו באופן שמותר לקנותו מן הגוים על זה כתב מור"ם וז"ל ואע"פ שרגילים למשוח היורות והכלים בשומן חזיר אין לחוש דהוי נתינת טעם לפגם גם בטל בששים וכ"כ בס' דרכי משה ועוד דבטל בס' ע"ש, והנה נראה לי שיש להביא ראיה מכאן להתיר חוטי בצק עבים וגסים ודקים הנקראים מאקארוני"ס ובכלל נקרא פאטאלימאנטי"ר וכן מה שנקרא לשון העוף הנעשה מבצק במכונה המיוחדת למלאכה זו שאומרים שרגילים למשוח המכונה בשומן חזיר יש להתיר מטעם זה שבטל בששים שהרי מעשיה בשופע רב לכמה ככרים לאלפים ורבבות ומתבטל בס' ונדון דידן עדיף מהא דמור"ם ז"ל שאין שם כי אם מילוי החבית וקאמר שמילוי החבית במשקין מתבטלין לאיסור של משיחה וכ"ש נדון דידן שעושין ככרים לאלפים ורבבות כנז', ואע"פ שמצינו לו למור"ם ז"ל בסי' קי"ג סעי' ב' בהגה שכתב שמותר לאכול אפונים קלוים מהגוי וכו' אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בחלב וכו' עש"ב שאני קליות שאין דרך למלאות המחבת בקליות וליכא ס' לבטל מה שאין כן הא דסי' קי"ד בחביות שדרכן להתמלאות (ודע שמה שרשם שם ע"ז רמב"ם פ' י"ז דמאכלות אסורות קאי ארישא דמילתא שהתיר אפונים קלויים של עכו"ם לא אסיפא דמילתא שכתב לאסור אם נהגו למשוח המחבת דזה לא נזכר בדברי הרמב"ם עי' שם הלכה ז') וכן הא דכתב מור"ם בסי' קי"ב סעי' ו' לאסור מיני נילו"ש מפני שאופין אותם על ברזלים שמושחין אותם בשעת אפייה בחלב וכו' ע"ש התם נמי כטעם שאסר קליות וכדאמרן:
וראיתי להרב פרי צדיק בתשובותיו סי' כ"ו שאסר הכוסכוס"ו של עכו"ם מפני שמושחין אותו בשומן אע"ג דלא ידעינן בכמות המשיחה ואפשר דאיכא ששים לבטל מ"מ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ע"ש ונ"ל דהתם נמי טעמא דאיסורא כטעם קליות וכדאמרן. וכ"ש דבנדון דידן איכא כמה טעמי תריצי להיתירא חדא הא דאיכא ס', ועוד שבודאי המשיחה היא במקום הצירים כדי שיתגלגלו האופנים במישרים ויהיו נוחין להתגלגל במהרה ולא במקום מלאכת הבצק שעובר בו הבצק, והחוט המשולש הוא שאפשר שמושחין המכונות בשאר שמנים של היתר שהרי אינם עושים כן אלא כדי שהמכונה תהא נוחה להתגלגל ולסבב במהרה ובמשיחת מאן דהוא מהני לה, ועוד אני אומר דלא יהיה אלא ספק בכל זה יש להתיר משום שיש לנו תלתא ספיקי, ספק אם המכונה נמשחה בהיתר או באיסור, ואם תימצי לומר שנמשחה בדבר איסור שמא לא משחו המכונה אלא במקום הצירים לא במקום שעובר בו הבצק, ואת"ל שגם בו יעבור כוס התרעלה שמא איכא ששים של היתר, וזה הספק לא מיקרי מחסרון ידיעה כי מי יוכל לידע כמה עשו בו הנכרים וכמו שכתב הרב פרי צדיק שם בתשובתו עש"ב כן נראה לי וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמן כ"ה לניסן התרצ"א
דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות הכשר כלים
סימן ח
בענין הכשר כלים שנשתמש בהם הנכרי בסתם יינם כך הוא אם תחילת תשמישן ע"י ישראל ואחר כך נשתמש בהם הנכרי סגי להכשירן בהדחה דהיינו משכשכן במים אם אין מכניסן לקיום והיינו בכלי חרס ובכלי עור וכלי עץ זכוכית ואבן וכלי מתכות גם כן אם אין מכניסן לקיום אפילו תחילת תשמישן ביד נכרי די להו בשכשוך, אבל בכלי חרס שתחילת תשמישן ביד נכרי דהיינו קודם שלא שבעו מבליעתן שדרך כלי חרס חדשים למלאותן במים כדי שישבעו מבליעתן ואם נותנים בהם מים פעם אחת עדין לא שבעו מיקרי ולכן אם נשתמש בו הנכרי קודם שביעה צריכין מילוי ועירוי ג' ימים ואם נשתמש בהם הנכרי אחר שביעתן דהיינו אחר שכבר מילא אותם שלשה פעמים שכבר שבעו לכ"ע די להם בהדחה דהיינו בשכשוך המים, ואם לא מילא אותם במים אלא שני פעמים ואחר כך נשתמש בהם הגוי יש אומרים שצריכין מילוי ועירוי להכשירן, ויש אומרים שדי להם בשכשוך, ואם נתן מתחילה בהם מים פעם אחת ושהו בהם המים שעה גדולה כמו רביע היום הוי כאילו נתן בהם שלשה פעמים ולכן אם נשתמש בהם הנכרי אחר כך די להם בשכשוך, אבל בנשתמש בהם הנכרי קודם ששבעו בליעתן צריכין מילוי ועירוי מים שלשה פעמים ובכל פעם כ"ד שעות, וכל זה באם אין מכניסן לקיום אבל אם מכניסן לקיום בכל הכלים צריכין מילוי ועירוי בין תחילת תשמישן ע"י גוי בין תחילת תשמישן ביד ישראל או ישון שנים עשר חדש וכלי זכוכית אפילו מכניסם לקיום אין לחוש, ואם הם מזופתין אפילו אינם כלי חרס ואין מכניסן לקיום צריך לקלוף את הזפת ומשכשכן אחר כך ואם לא ירצה לקלוף ממלאן ומערן שלשה ימים, וענין אין מכניסן לקיום היינו שנותנים בהם היין לפי שעה ואינם נותנין בהם לזמן שכיון שאין שוהה בהם היין לא בלעי אבל הניתן בהם לזמן בלעי טפי הגם שתחילת תשמישן על ידי ישראל, ובגת אם אינה זפותה יש לחלק שאם תחילת תשמישה ע"י ישראל סגי בהדחה אם היא של עץ או של אבן ואם היה תחילת תשמישה על ידי נכרי צריכה ניגוב דהיינו שידיחנה במים ומקנחה באפר, ואחר כך מדיחה במים ומקנחה באפר וחוזר ומדיחה במים, אבל אם היא של חרס וכן גת הבנויה בלבנים או סיד וגפסית אם תחילת תשמישה על ידי ישראל די לה בניגוב כדאמרן, ואם תחילת תשמישה על ידי נכרי צריכה מילוי ועירוי, ולא סגי לה בניגוב:
והנה צריך להתבונן דלמה לא אמרו רבותינו ז"ל תיקון זה דניגוב בשאר כלים שאינם של חרס שנשתמש הנכרי בהם יין ומכניסן לקיום כמו שאמרו בגת שהרי מידי הוא טעמא בגת שהחמירו בה אפילו לפי שעה משתמש בה מפני שדרכן להשהות בה יין כל ימי הגתות והוה ליה כמכניסה לקיום כמו שכתב הלבוש ביורה דעה סימן קל"ח סעיף א' ואפילו הכי סגי לה בניגוב וכן נמי בגת של חרס אם תשמישו על ידי ישראל תחילה אמרו דסגי לה בניגוב הגם דהוי כמכניסה לקיום, ולמה לעיל בכלים לא כתבו האי תקנתא? ויש לומר דשאני גת דלא הוי כל כך מכניסה לקיום כמו כלים שמשהין בהם לכמה זמן זמנם זמניהם ולכך הקילו בה ואמרו די לה בניגוב ודוק:
הלכות יין נסך
סימן ט
שאלה חבית של נסרים שנשלחה חותם בתוך חותם כדין היין כמוזכר ביו"ד סימן ק"ל וכאשר הגיעה ליד מי שנשתלחה אליו באניה מצאה שמקולקל חותמה מבחוץ ולא ידע אם חלו בה ידים או לא נתקלקל אלא ע"י גלגול החבית שדרך לגלגל להגיעה למקומה נתקלקל החותם מה דינו של יין זה?
תשובה הנה מרן בש"ע יו"ד סימן ק"ל סעיף א' חשש בחבית של עץ לשמא יוציאו יין מבין הנסרים ואין תקנה בזה אלא אם יכניסנה בשק שאין בו תפירה מבחוץ וכתב מור"ם ז"ל ויש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שמא יוצא מבין הנסרים והוא דעת ספר התרומות והסמ"ג והרשב"א וכמו שהעתיק רב"י בספרו ע"ש:
וראיתי להרב שלחן גבוה ס"ק ו' שכתב משם כנה"ג שהביא משם הרב מקור ברוך דלא חיישינן בזה אלא בחביות קטנות שנסרי החביות דקים מאד ובקל יבא הגוי להוציא היין מבין הנסרים אבל בגיגיות שהנסרים שלהם עבים קרוב לשלש אצבעות פשיטא דליכא למיחש למידי ע"ש, הרי עוד קולא בזה משום שנסרי החביות עבים, ודע דגם לזמן הזה שאומרים שיש להם מינקת כמו מקדח חלול ונוקבים בו נסרים כלאחר יד ומיצצים בו יין כמו שירצו ויש להם בצק של מין אחד שדומה למראית הנסרים של חבית ואינו ניכר אם נעשה שום נקב יש להכשיר ולא חיישינן לזה דכיון דבזמן הזה אין איסור יינם ומגעם אלא מדרבנן כמו שהוכחתי בתשובה (בח"א חיו"ד ה' בב"ת סי' ג' דפ"ט ע"א) ולכן אם לא נודע לנו ריעותא בזה לא מחזיקינן איסורא ואמרינן דספקא דרבנן לקולא ומוקמינן לה אחזקתיה שלא נעשה בו דבר:
ועוד מצינו להרב שלחן גבוה שם בסימן הנז' ס"ק ז' שכתב משם הש"ך שדוקא לכתחילה חיישינן לחביות של עץ אבל בדיעבד מתירין כמ"ש הרב המפ"ה וכן כתב הרב משאת בנימין וכן עשה מעשה הרב פרח מטה אהרן וז"ל ויש להתיר אף בחביות של עץ כמ"ש הרב המפה, ורבינו ב"י לא אסר בשל עץ אלא לכתחילה ע"ש עכ"ל, איך שיהיה הא דבחביות של עץ נשתלח היין לא חיישינן לזה בדיעבד, וכן מה שמצא החבית שנתקלקל חותמה נראה להתיר, וראיה ממה שכתב מרן בסימן ק"ל סעיף ח' וז"ל חתמו בשני חותמות וחזר עליו וכו' או שמצאו סתור אסור וכתב מור"ם על זה וז"ל ודוקא אם רואים שנסתר בכונה ע"י אדם, אבל אם במקום שיכולין לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או על ידי בהמה או ע"י תינוקות שלא בכונה מותר בדיעבד ע"ש, והכא בנדון דידן יש לתלות שמחמת גלגול החבית שדרכם לגלגלה ולהוליכה ממקום למקום נתקלקל החותם מכל מה שנתבאר יש להתיר בשופי בנדון דידן, ועיין מה שהביא לנו הרב בעל פתחי תשובה בסימן זה סק"ב וסק"ג ע"ש שאינו ענין לנדון דידן כאשר יראה המעיין ודוק, טו"ב לחדש טבת שנת ואחרי מצותיך תרדו"ף נפשי לפ"ק פה אורן יע"א:
הלכות עבודה זרה
סימן י
ראיתי והנה מנורה מוצקת עומדת בבית הכנסת החדש הקטן הסמוך לבית הכנסת הגדול בת שבעה קנים אבל היא של פרקים ושלשה קנים תחובים בצדה האחד ושלשה קנים אחרים תחובים בצדה השני ואחד באמצע הוא גוף המנורה וממעל על ראשי הקנים יש כעין כוס, גביע ופיו עגול כפמוט חלול שיש להם בית קבול בסב"ת עשויה לקבל בתוכו נרות של שעוה דוקא, וראשי הקנים עולין ויורדין, השני יורד מהראשון, ושלישי מהשני, וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו ויורד ומחטא, ושאלתי מה טיבה? ואמרו לי שקנו אותה כך עשויה מבית האומן שדרכו לעשותם למכור, ולכן יש להסתפק בזה אם יש להתיר להשהותה בבית הכנסת כיון דכבר היא שם ועוד שאינה בת דומה בדיניה ובמעשיה למנורת בית המקדש שהיתה בהיכל כדת של תורה ולכן יש להתיר או לא?
תשובה איתא במנחות דף כ"ח ע"א שבעה קני מנורה מעכבין זא"ז שבעה נרותיה מעכבין זא"ז ופירש רש"י שבעה נרותיה בראש כל קנה וקנה היה נר אחד כעין בזך ושם נותנים השמן והפתילות ע"ש, ודע דבזך הוא כמין כף דתרגום כף בזך שהוא רחב בתחילתו והולך ומתקצר לאורכו עד לפיו ובמקום פיו שהוא משוך וקצר ודק כמין חוטם העוף שם נותנים הפתילה וכתיב ושבעה נרותיה עליה לנרות אשר על ראשה הרי מוכח שהנרות הם חוץ מן הקנים ועומדים על ראשן לקבל השמן והפתילה ופיו משוך והפתילה שוכבת עליו, ואם כן נראה דבנ"ד שמקום קבול הנרות של שעוה הוא עגול כעין פמוט שלא נעשה לקבל שמן ופתילה כעין מנורה ונרותיה של היכל אלא הוא עגול ואינו ראוי כי אם לקבל נר של שעוה לא הוי כעין עבודת פנים והוי כאין לה נרות דמעכבין וכיון ששנינו דשבעה נרות מעכבין זא"ז כ"ש הוא אם אין עליה נרות כנ"ד כיון דלא חשיבי נרות שהוא דבר המעכב בו כדיליף בש"ס שם דקאמר מ"ט הויה כתיב בהו דכתיב כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו ע"ש, וצריכין לומר שבכלל וקנותם דקרא נכללו גם הנרות שעל ראשם וכולהו קאמר עלייהו קרא יהיו ולהכי קתני דנרות מעכבין זא"ז והגם דקימ"ל דגביעים ופרחים וכפתירים בשאר מינים חוץ מזהב לא מעכבי, שאני התם דרבויינהו קרא כדאמר בש"ס באה מן הזהב באה גביעים כפתורים ופרחים, אינה מן הזהב אינה באה גביעים ופרחים ע"ש, אבל הקנים והנרות מעכבים גם בשאר מינים ועי' תוספות שם ד"ה שבעה קני מנורה וכו' ע"ש, וכן מדויק ממתניתין דמנחות ספ"ג דקתני ז' קני מנורה וכו' שבעה נרותיה מעכבין זא"ז ומדפסיק ותני הכי משמע דבכל גוונא מיירי אפילו בשאר מיני מתכות דברים אלו מעכבין וכן פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה בפרק ג' הלכה ז' וז"ל שבעה קני מנורה וכו' ושבעה נרותיה מעכבין זא"ז בין שהיתה של זהב בין היתה של שאר מתכות וכו' ע"ש, וכן הוא משמעות פשט דברי מרן בש"ע יו"ד סימן קמ"א סעיף ח' ע"ש, ואם כן למדני מכאן דמנורה דנ"ד שהגביעים שעל גבי הקנים אינם עשויים לקבל שמן ופתילה כעין פנים הוי כאין לה נרות ומותר להשתמש בה בכהאי גוונא לתחוב בגביעיה נר של שעוה וכדאמרן:
אבל אין להתיר בנ"ד משום דאינה מקשה אחת כעין של תורה והרי היא אברים אברים של פרקים שאין זה מעכב אלא אם היא של זהב הוא דבעינן מקשה אבל לא בשאר מיני מתכות וכדאיתא במנחות שם ת"ר מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עשאה מן הגרוטות פסולה, משאר מיני מתכות כשרה וכו' ע"ש, ופירש רש"י גרוטות זהב שבור וכן פירש בערוך ערך גרט מסמרות שבורין וכו' ע"ש, וקאמר בש"ס שם מאי שנא מן הגרוטות פסולה דכתיב מקשה והויה ע"ש, ועוד קאמר בש"ס שם וזה מעשה המנורה מקשה זהב באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה ע"ש, הרי דבשאר מינים אינה באה מקשה ואפילו מן הגרוטות ואם כן הוא הדין נמי דאמרינן באה זהב באה מקשה ולא פרקים אינה באה זהב באה גרוטות ופרקים דמאי שנא דממקום דרבית גרוטות משם מרבינן ג"כ של פרקים כיון דלא בעינן מקשה בשאר מינים גם של פרקים כשרה, וכן משמע להדיא מדברי רש"י ז"ל שם מנחות דף כ"ח ע"ב דפירש על הא דקאמר בש"ס התם אמר רב הונא וכו' נר שבמקדש של פרקים הוה קסבר כי כתיב ככר ומקשה אמנורה ונרותיה כתיב וכו' ע"ש, ופירש רש"י ד"ה של פרקים וז"ל לא של חוליות ממש שהיה יכול ליטלם אלא מן המנורה עצמה היו הנרות כדכתיב מקשה אלא היינו של פרקים שהיו קנים שבהם הנרות קבועים דקים הרבה והיה יכול לכופפן וכו' ע"ש, הרי דמיעט של פרקים ממלת מקשה זהב וא"כ כיון דשאר מינים לא בעינן מקשה גם של פרקים כשרה ודוק, ואיתא התם בש"ס דפלוגתא דתנאי היא איכא למ"ד שמנורה עם נרותיה באה מן הככר ואיכא מאן דאמר דמנורה מן הככר ואין נרותיה מן הככר ע"ש, והרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות בית הבחירה הלכה ד' פסק שהנרות קבועים במנורה והם מכלל הככר ובעינן הכל מקשה אחת זהב ולא פרקים ולכן אי משום הא שהיא של פרקים אין לה היתר בזה כיון שלמנורת בית המקדש כשרה מן הדין:
ודע דגם אם נעשית ממין הנקרא מיט"ל כשרה למקדש משום דקי"ל כרבי יוסי בר יהודה דפליג על רבי דפוסל כדאמר בש"ס התם ע"ב תני ר"פ בריה דרב חנן קמיה דרב יוסף עשאה של כסף כשרה של בעץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר וכו' ע"ש, ופירש"י בעץ בדיל דמתרגמינן אבצא, גסטרון לייטו"ן, ל"א מיט"ל עכ"ל, ופסק הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה הלכה י"ח כרבי יוסי בר יהודה דמכשיר ע"ש, וא"כ הכא דנדון דידן הגם אם נחשוב דזה המין שנעשית האי מנורה ממנו הוא מין מיט"ל אסור כיון דכשר במנורה של ביהמ"ק, וכן הא דקניה אינם שוים בסד"ר עליון והם זה למטה מזה נ"ל שאין זה מעכב במנורה הגם דבש"ס שם כ"ח ע"ב קאמר שכל הקנים יהיו נמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה כאשר עיניך תחזנה משרים שם שר"ל שיהיו כל הקנים שוין בגובהה וכמו שפירש"י ז"ל בחומש בפר' תרומה (כ"ה ל"ב) וז"ל שהתחתון יהיה ארוך ושל מעלה יהיה קצר הימנו וכו' לפי שהיה גובה ראשיהן שוין לגובה קנה האמצעי וכו' ע"ש, וכן נמי מוכח מדברי רש"י בפ' בהעלותך (ח' ב') שפי' אל מול פני המנורה נר האמצעי וכו' יאירו שבעת הנרות ששה שעל ששת הקנים ג' המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהם וכו' ע"ש, מ"מ נראה דכל זה למצוה ולא לעכובא דהא במתני' לא קתני דמעכבי אלא מנין הקנים והנרות וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות בית הבחירה הל' ח' והלכה י' ע"ש:
וכיון שלמדנו מכל מה שכתבנו שמנין הקנים וכן מנין הנרות וכ"ש כשאין שם נרות אלא קנים חלולים בגובהן שמעכבין במנורה א"כ נראה שמותר לעשות מנורה להשתמש בה ההדיוט בת ששה קנים או בת שמונה קנים ונרותיה עליה או בת שבע ואין נרותיה עליה או חסרה ממנין נרותיה שאין לה שבעה הגם שיש לה שבעה קנים וכדאיתא במנחות שם כ"ח ע"ב ומייתי לה בר"ה כ"ד עא"ב ובמסכת ע"ז דף מ"ג ע"א והכי איתא לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרא כנגד אולם וכו' מנורה כנגד מנורה אבל עושה הוא של חמשה ושל ששה ושל שמונה, ושל שבעה לא יעשה, ואפילו משאר מיני מתכות וכו' ופירש רש"י ז"ל במנחות וז"ל אבל עושה הוא של חמשה קנים או של שמינה דאינו דומה למנורת מקדש ששם היו שבעה ושל שבעה קנים לא יעשה ואפילו של שאר מיני מתכות שאינו זהב משום דדומה לשל מקדש שאף הוא כשר בשאר מיני מתכות ע"ש, אבל במסכת ר"ה כ"ד פירש האי חמשה וששה דקתני בברייתא קאי אנרות ע"ש ונ"ל דכונתו בפירושיו לומר דדא ודא אחת היא בין בחסרון או ביתרון הקנים או בחסרון הנרות או ביתרונם כשרות להדיוט, הרי לך בהדיא דמנין הקנים ומנין הנרות דמעכבות במנורת המקדש גורם להיתרא דהדיוט, ולית בהו משום לא תעשון אתי כדמות שמשי וכ"ש הוא ביש לה קנים ואין עליה נרות שמותר לעשותה, ונראה לי לומר דהא דנקט בברייתא אבל הוא עושה של חמשה וששה ושמונה נ"ל דכל חדא לריבותא, נקט חמשה לומר הגם שהיא בת דומה לשבעה שאין לה זוג מותר וששה דנקט לומר הגם שנראית כמו של שבעה שאין חסר אלא אחד אפילו הכי מותר ולא גזרינן אטו של שבעה וכן שמונה דנקט לריבותא הגם דשבעה בכלל שמונה והרי יש שבעה אפילו הכי מותר, אלא דעדיין צ"ע דלמה נקט תו ושל שבעה לא יעשה הא היינו רישא דקתני רישא לא יעשה מנורה כנגד מנורה, ולא הוה ליה לומר אלא כך ושל שמונה ואפילו משאר מיני מתכות דקאי אכל מה שנאמר בברייתא ברישא ובסיפא, ואפשר שבא לדיוקא שדוקא של שבעה לא יעשה דהיינו שדעתו מתחילה וע"ס לעשותה משבעה קנים הוא דלא יעשה ואיסורא אית ביה אבל אם דעתו לעשותה בת שמונה הגם שבתחילה עושה בה מנין ז' קנים ושבעה נרות מותר כיון שבדעתו להוסיף בה קנה ונר שמיני והוסיפו אחר כך אין לחוש והיינו דהוצרך לומר ושל שמונה לומר דהגם דלא נעשית בת שמונה עד שנעשית בת שבע מותר דאין לומר שאין מותר בת שמונה אלא בעשאה בדפוס שנעשו כולם כאחד להכי אשמועינן שאינו כן וזה דרך ישר, איך שיהיה מנורה דנדון דידן שאין נרותיה עליה לקבל שמן כעין פנים נראה דהוי כאילו אין לה נרות דמעכב במנורה דבית המקדש ודבר המעכב במנורת בית המקדש הוא המכשיר במנורת הדיוט כדאמרן, וראיה לדברינו אלה מדברי מהר"י קולון ז"ל סימן ע"א שנשאל על מנורה בת שבעה אלא שאינה דומה בגובה לשל מקדש והשיב דכיון דמתניתין דמנחות לא קתני דמעכב אלא מנין קנים ומנין נרות ולא קתני מנין הגובה שהוא י"ח טפחים מעכב נמי כמו דאשמועינן בקנים ובנרות משמע דהגובה אינו מעכב וכיון שאינו מעכב במנורה של מקדש פוסל ואוסר במנורה של חול ע"ש, הרי לך דתלי הכל בדבר המעכב במנורת בית המקדש וא"כ לפ"ז יוצא לנו דנרות המעכבות במקדש הם המכשירות במנורה של הדיוט, ומדברי הרב ז"ל דכתב דלא מעכב אלא מידי שמוזכר במתניתין דהיינו מנין הקנים וכן מנין הנרות אבל מנין שיעור הגובה שלא הוזכר דמעכב במתניתין ודאי לא מעכב א"כ נלמוד מדבריו ז"ל ג"כ השויית הקנים בעליונה כנגד גובהה של מנורה שלא הוזכר דמעכב במתניתין שמעינן שאינו מעכב במנורת בית המקדש ולהכי אוסר ופוסל במנורה של חול:
איך שיהיה מנורה דנדון דידן שאין לה נרות לקבל השמן הוי כיש לה קנים ואין לה נרות דמותרת להדיוט וכן מצאתי כדברי בהרב חכם צבי סימן ס' שנשאל על מנורה בת שבעה קנים ועליה שמונה נרות ונשא ונתן בדבר ואחר כך כתב וז"ל ואיך שיהיה גם מהרי"ק ז"ל מודה שאם שינה בנרות כיון שהן מעכבות כדתנן במשנתינו שבעה נרות מעכבות זו את זו דשפיר דמי לעשות בת שמונה נרות על שבעה קנים וכו' ע"ש, וא"כ השינוי בנרות דידן דלא עבידי לשמן אלא לשעוה הוי שינוי גמור כלית לה נרות שהוא מעכב במנורת מקדש שהוא גורם להתיר בהדיוט:
אלא דעדיין יש לי ספק גדול בזה דשמא הא דבעינן דצורת הנר יהיה בבזך לא לעיכובא אלא למצוה דאפשר דהגם שיהיה פיו עגול ככוס וכפמוט אינו מעכב דהא חזי למלאותו שמן וגודל הפתילה קשה שיכולה לעמוד בתוך בית הקבול של פמוט ויטה ראש הפתילה למול ראש נר אמצעי שהוא פני המנורה וא"כ הרי קנים יש כאן ונרות יש כאן ודמיא לנרות המנורה של קדש ולהכי ראוי לאסור או נימא דבעינן שיהיה עליהם צורת הנרות כדאמרן מעיקרא:
וראיתי להרב פתחי תשובה ביו"ד סימן קמ"א ס"ק י"ד שהעתיק דברי הרב ספר משנת חכמים וז"ל ועי' בספר משנת חכמים וכו' שדעתו נוטה להתיר בכהאי גוונא שעושין הקנים בעיגול וכן במנורות שנעשין על נרות ולא על שמן ע"ש שאין דבריו מוכרחים ויש להחמיר מאחר שהוא איסור תורה וכו' ע"ש, הרי הרב משנת חכמים סובר כיון דמנורות אלו נעשין על נרות של שעוה ולא על של שמן וכך היא עשייתן מתחילה מותרים הם והם כעין תנורה דנדון דידן ונ"ל דטעמי של דבר הוא דכיון שאין אדם עושה אותם להדליק בהם בשמן ופתילה אלא בית קיבול שלהם אינו עשוי אלא לנרות של שעוה דבר שאין ראוי להדליק במקדש להכי פסולה למקדש ומותרת להדיוט ודברי טעם הם, והגם שהרב פתחי תשובה סיימוה קמיה שדבריו של הרב משנת חכמים אינם מוכרחים אפשר דלא כתב כן אלא על דין הראשון של מנורה שעמידת קניה בעיגול שכבר העתיק דברי הרב תבואות שור לעיל מזה שאסר מנורה כזו להדיוט ועל זה הביא לנו דברי ספר משנת חכמים שהתיר אם נעשית בעיגול ולא בשירה היפך מדברי הרב תבואות שור, ועל זה אמר הרב פתחי תשובה שדברי הרב משנת חכמים אינם מוכרחים ולא קאי אמנורות שנעשו על נרות של שעוה ולא על שמן שהתיר בזה הרב משנת חכמים, ולכן נראה לי להקל במנורה דנדון דידן שנעשית על נרות של שעוה ואם יטול ממנה נר אחד דהיינו גביע אחד תע"ב דהא תנן דמנין נרות מעכבין ואם עשה חמשה או ששה נרות מותר וכמו שפירש רש"י במסכת ראש השנה כאשר כתבנו לעיל, וראיתי להרב בכור שור בחידושיו למסכת ר"ה דף כ"ד שצידד לומר שאין להתיר במנורת הדיוט אלא בדבר המעכב אפילו בשאר מיני מתכות כגון קנים ונרות במניינם ובמספרם שהם מעכבות בכל מינים אבל כפתורים ופרחים או משקל ככר או מקשה ולא גרוטית דאינם מעכבים בשאר מיני מתכות הגם דמעכבין בזהב איני יכול לעשות מנורת הדיוט מזהב הגם דחסרים ממנה כפתורים ופרחים או אחד מכל אלו הנזכרים לפסול במנורת המקדש ע"ש ולא כמשמעות השפתי כהן בס"ק ל"ו עיין שם:
עוד נראה לומר דמנורה כנגד מנורה דאסרה תורה אינו אלא בעושה שאסר עליו הכתוב עשייתה כדכתיב לא תעשון אתי וגו' אבל אם אחרים עשאום והוא קנאה מהם אין איסור אלא מדרבנן ומשום חשדא וכמו שפסק מרן ביו"ד סימן קמ"א סעיף ד' וז"ל וכן צורת אדם לבדו כל אלו אסורים לעשות אפילו לנוי ואם הנכרי עשאם לו אסור להשהותם וכו' ע"ש עי' באר היטב שם ס"ק י"ז, הרי לך בהדיא דאם הנכרי עשאם לו אין איסור אלא משום חשדא ומשמע מדברי הרב ב"י דעל הכל קאי גם על המנורה שאם עשאה הנכרי אין אסור להשהיתה אלא משום חשדא כדכתב בד"ה והשתא וז"ל והשתא מה שכתב רבינו דכולם אסור לעשותן לא שנא אותם שבמדור שכינה עד אבל שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות פשוט בגמ' וכתב הר"ן על פי פירוש הר"מ מרוטנבורק ז"ל דכל הני אסור לקיימן אפילו כשאחרים עשו לו חוץ מחמה ולבנה וכוכבים ומזלות דשרי כשאחרים עשו לו כל היכא דליכא למיחש לחשדא כמו שיתבאר בסמוך אבל מדברי רבינו לקמן בסמוך נראה שאינו מחלק ביניהם דבכולהו נמי שרי כשאחרים עשו לו כל היכא דליכא למיחש לחשדא עכ"ל, הראת לדעת דבהדיא רבינו ב"י כלל הכל גם מעשה המנורה אבל שבעה לא יעשה דכתב הטור וכתב על זה דלהר"מ מרוטנבורק כל זה אסור לקיימן אפילו באחרים עשו לו ואפילו בדליכא למיחש לחשדא, אבל לרבינו הטור אינו מחלק ביניהם ובכולהו שרי כשאחרים עשו לו כל היכא דליכא למיחש לחשדא, דמשמע להדיא דגם במנורה נמי אי ליכא למיחש לחשדא כשאחרים עשו לו כנדון דידן שרי לדעת הטור וזהו שפסק מרן בש"ע בסעיף ד' וז"ל ואם הגוי עשאם לו אסור להשהותם והוא כלשון הטור ממש שכתב עליו הרב ב"י שם וז"ל ומ"ש וכן אם גוי עשאם לו אסור להשהותם בד"א בבולטת וכו' כדתניא טבעת שחותמה בולט וכו' זה פשוט מדאמרינן והא רב יהודה דאחרים עשו לו ואמר לו שמואל סמי עיניה דדין התם בחותמו בולט ומשום חשדא דתניא וכו' ע"ש, ועי' הרב באר הגולה במה שציין בציון ג', וז"ל הלבוש ואם הגוי עשאם לו אסיר לישראל להשהותם וכן אם מוצא אותם אע"ג דמותרים בהנאה לא ישהם משום חשד שיאמרו שהוא עשאם וכל היכא דאיכא למיחש משום חשד אינה אסורה אלא ביחיד אבל בשל רבים מותרים שאין חשדא לרבים עכ"ל הרי דמרן פסק כהרא"ש והטור ולא כהר"מ מרוטנבורק, וא"כ אם עשאם הנכרי לעצמו וקנאם ישראל דאין איסורם אלא משום חשדא שמא יאמרו שישראל עשאם כמו בצורת אדם בולטת שאין בה איסור כשעשאה נכרי אלא משום חשדא גם במנורה כן דמאי שנא וקימ"ל דבשל רבים כגון בבהכ"נ מותר דליכא חשדא כדמוכח בכנישתא דשף ויתיב כדאיתא בפרק הצלמים דף מ"ג דפריך הש"ס ומי חיישינן לחשדא והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקומי ביה אנדרטא והוו עיילי ביה רב ושמואל וכו' ולא חיישי לחשדא ותירץ הש"ס רבים שאני ע"ש, הרי לך בהדיא דבבית הכנסת ליכא משום חשדא, וא"כ לא מיבעיא לדעת הרא"ש ודעמיה דסברי לה דכל הנך אוקמתות דאוקים הש"ס לא אדחו להו וחד מינייהו הא דקאמר בש"ס רבים שאני אלא אפילו למאי דמשמע מדברי הרי"ף והרמב"ם מדלא העתיקום שנדחו אוקמתות ראשונות היינו ר"ל דלא צריכינן להו לפריכת הש"ס דפריך על הא דתנן דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו וכו' דפריך עלה הש"ס ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני ותירץ אביי וכו' עד ואיבעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ע"ש, דלפי תירוץ זה לא צריכינן לכל אוקמתות דלעיל לתרץ בעד רבן גמליאל אבל מ"מ מוכרחים אנו לומר מצד אחר דברבים ליכא חשדא כי קשיא לן דברי שמואל דאמר לרב יאודה סמי עיניה דדין והיינו משום חשדא כדאיתא בש"ס ותיקשי לן עם הא דאבוה דשמואל ולוי דהוו עיילי לבי כנישתא ויתבי ולא חיישי לחשדא ועל כרחין לומר דרבים שאני דליכא חשדא, אלא מלשון הטור שכתב בסי' קמ"א ורב אלפס אינו מתיר אלא כשהוא להתלמד וכו' אפילו של פרקים אסור ע"ש לא משמע הכי וצ"ע, ואם כן גם במנורה נמי בקנאה מן הנכרי ומניחה בבית הכנסת דליכא חשדא כיון שהיא בבית הכנסת דשכיחי רבים שם מותר כיון דאין איסורא אלא משום חשדא משום שנעשית על ידי אחרים ולא על ידי עצמם ולכן יש להתיר בנדון דידן:
עוד נראה לי לצדד ולהתיר בנ"ד משום דעשייתה חוליות חוליות אברים אברים כל אבר ופרק בפני עצמו ואחר כך מעמידין אותה ומדבקין אותה אבר עם אבר ופרק עם פרק עד שתהיה כמו גוף אחד וכשרוצים לנקותה ולשפשפה ולצחצחה מפרקין אותה לחזור אברים ופרקים לשפשף כל אבר בפ"ע וחוזרים ומדבקים אותה וכיון שהיא של פרקים ואינו גוש אחד אין לאוסרה משום לא תעשון אתי כדמות שמשי שאינה בת דומה למנורת בית המקדש שהיתה גוף אחד הגם שכבר כתבנו לשון הש"ס דמנחות שאם היא משאר מיני מתכות מותר לעשותה מן הגרוטות היינו לומר שהגם שמתחילתם הם גרוטות מ"מ אחר כך דבקו אותם שברים עד שנעשו גוף אחד זה עם זה ולא נשארו פרקים פרקים בזה הוא דאיתרבו שאר מיני מתכות אבל אם עדיין הם פרקים ומהדקים אותם דוקא וחוזרים ומפרקים אותם כשירצו אין איסור בדבר מיהא לדעת הרא"ש שהביא בפסקיו השלשה תירוצים שבש"ס על מה שפריך במסכת ע"ז בפרק כל הצלמים דף מ"ג ע"ב על הא דתנן במסכת ר"ה דף כ"ד דמות צורות לבנות היו לו לר"ג בעלייתו בטבלא בכותל וכו' ופריך ומי שרי והא תניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום כגון חמה ולבנה וכו' ומשני שאני ר"ג דאחרים עשו לו והא רב יהודה דאחרים עשו לו ואמר ליה שמואל לרב יהודה סמי עיניה דדין וכו' והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקומי בה אנדרטא והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי ומצלו בגויה ולא חיישי לחשדא רבים שאני וכו' ואיבעית אימא דפרקים הואי ואיבעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות עכ"ל, ופירש רש"י דפרקים של חוליות ולא היה מחברה אלא בשעת בדיקת עדים וכל יומא לא חזו לה וליכא חשדא ע"כ ע"ש, ומשמע מדבריו דקאמר ולא היה מחברה אלא בשעת בדיקת וכו' וליכא חשדא משמע שאם היא מחוברת תמיד הגם שהיא של פרקים איכא חשדא אבל מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק כל הצלמים סי' ה' שכתב ז"ל ואיבעית אימא של פרקים הוה ואין איסור אלא דמות שלם ע"כ משמע דעיקר היתר אם היא של פרקים הוא משום דכיון שהיא של פרקים לא מיקרי דמות שלם הגם שהיא מחוברת מפני שחריציה במקום חבור פרקים ניכרים שכל אבר ואבר בפני עצמו ולא הוי דמות שלם ולכן אין איסור בעשייתה וגם אין בה חשד דכיון שהיא ניכרת שהיא של פרקים ואינה דמות שלימה אין חשובה לאינשי ואין דרך לעובדה ואינו מודה לפירוש רש"י דאי סבר לה כפירוש רש"י למה לא הביא לנו טעמא דרש"י דכתב משום שאינו מחברה אלא בשעת בדיקת העדים וכל יומא לא חזו לה דלפי זה גם אם בשעת חיבורה מיקרי גוף שלם ודמות שלם מותר כיון דכל יומא לא חזו לה אלא ודאי מדהוצרך לומר הטעם משום דלא הוי דמות שלם היינו לומר אף אם היא מחוברת תמיד מותר וכתב הטור בסימן קמ"א וז"ל ואף בבולטת נמי לא אסרינן אלא ליחיד דטעמא משום חשדא וכו' הילכך בשל רבים וכו' או אפילו של יחיד והיא עשויה פרקים או עשאה להתלמד בה שרי וכו' ורב אלפס אינו מתיר אלא כשהוא להתלמד וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ע"כ, הרי לדעת הרא"ש מיהא אם היא של פרקים מותר בדמות לבנה שנאסרה מהכתוב דלא תעשון אתי ואם כן גם המנורה שנאסרה משום האי קרא דלא תעשון אתי אם היא של פרקים מותר דמאי שנא, ואפילו לשטת מהר"מ מרוטנבורק דסובר בדאפשר לעשות כמותן אסור אפילו ע"י אחרים מ"מ אם היא של פרקים אין בה איסור עשיה, ולכן נראה לי במנורה דנדון דידן שזה כמה שנים והשתי מנורות עומדות על התיבה אחת מימין ואחת משמאל כיון שכבר עשו מה שעשו ראוי הוא רבינו הרא"ש לסמוך עליו בדיעבד בעשויה על ידי אחרים שאין כאן איסור אלא מדרבנן כיון שהאומן עשאו לעצמו למכור ועוד כיון שהיא עומדת במקום רבים ושל רבים היא כדמוכח מהא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאין חשד בשל רבים ועוד שכיון שאין לה נרות עשויות לקבל השמן והפתילה ואין הגביעים שלה עשויים אלא לקבל נרות של שעוה כדאמרן לעיל, מכל סניפין אלו נראה לי להקל בזה וכבר צויתי לשמש בית הכנסת להסיר מעל גבי הקנים נר אחד ואם כן הוי חסר נר אחד ואין כאן כ"א ששה נרות דקיימא לן דנרותיה מעכבות וכבר הסיר נר אחד מכל מנורה ותע"ב:
אחר כך ראיתי להרב חיד"א בשיורי ברכה ביו"ד סימן קמ"א אית ח' דין ח' שכתב וז"ל הרב דב"מ רצה להליץ לקיים מנורה שהיתה בבהכנ"ס בת שבעה קנים שערערו מדין זה, ודבריו חלושים הם ובסוף דבריו הסכים בפרק שלוח הק"ן וכו' ע"ש, וספר הרב דב"מ אין מצוי בידי לראות באיזה אופן היה ענייני המנורה אשר נשא ונתן בה וכיצד היתה עשייתה והנראה לענ"ד כתבתי בצורת מנורה דנדון דידן, וראיתי אחר כך בספר האשכול חלק שלישי פרק כל הצלמים צד קל"ג שהביא לנו שגם הרב בעל הלכות ס"ל כהרא"ש וז"ל אבל בהלכות כתב ומה שאסור להניח משום חשדא אם היא של רבים לא שייך חשדא דהא בי כנישתא דשף ויתיב וכו' ואב"א דר"ג של פרקים הוה וכו' ע"ש, ואם כן הרי שני עמודי הוראה יכין ובועז ראוי לסמוך עליהם בדיעבד שכבר נשתמשו בהם זה כמה שנים ואף לדעת רש"י דחייש לחשדא אם היו מחוברים תמיד הרי רש"י סובר דהחשד הוא שמא יאמרו הוא עובדה וכן הוכיחו התוספות שם בפרק הצלמים דאין לחוש לחשדא דעשיה כלל ד"ה והא דרב יהודה דאחרים עשו לו ע"ש וכן הוכיח בפירוש הרב בעל פרישה בסימן קמ"א אות כ"ה ע"ש, וא"כ במנורה דליכא חשדא של אליל בעשו אותה אחרים כהאי נדון דידן והיא של פרקים לית בה שום איסור לדעת אלו המורים בעל ההלכות והרא"ש, והגם שלעיל הוכחנו מדברי רש"י במנחות פ"ח דאם היא של פרקים בשאר מיני מתכות כשרה למנורה של היכל היינו לדברי רש"י דאזיל לשיטתיה דהכא דפירש דשל פרקים ליכא חשדא משום שאינה מחוברת כל היום דמשמע שאם היא מחוברת כל היום אסור הגם שהיא של פרקים אבל להרא"ש דסובר דשל פרקים אין בה איסור משום שאין לה דמות שלם א"כ צריכין לומר כדכתב רש"י דלאו דוקא פרקים דא"כ אפילו בשאר מיני מתכות פסולה אלא כמ"ש רש"י שם שהיו קנים דקים ונכפפים וס"ל כוותיה דרש"י ולא מטעמיה, ועוד דגם לפירוש רש"י דפסל של פרקים שם משום דכתיב מקשה דמשמע דבשאר מינים דלא בעינן מקשה גם דפרקים כשרה היינו בנרות של מנורה גם שלא יהיו מגופה של מנורה אלא הם של פרקים כשירה אבל גופה של מנורה דהיינו שבעה קנים וגוף המנורה לכ"ע צריך דמות שלם ולא של פרקים ומשום הכי מנורה של פמוט אם היא של פרקים מותר דאין זה תבנית מנורה של היכל: