אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק ב יורה דעה › הלכות מילה

קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי

יורה דעה · הלכות מילה

הלכות תלמוד תורה

סימן יד

[משם פרקי דר' אליעזר]

דע כי יש ד' קליפות שהם ד' ראשים אשר על ידם נכנסים השבעים שרים ומבדילים בינינו לשם הוי"ה ב"ה מצד עונותינו כדכתיב כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם והם רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה שהם הארבע קליפות שהזכיר יחזקאל ושלש הן כנגד שלש שני ערלה וקליפת נוגה שהיא דקה וקרובה אל הקדושה היא כנגד השנה הרביעית ועל כן הזכיר דה"מ ע"ה במזמור קי"ח ארבעה פעמים לשון סבבוני כדכתיב כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם וגו' לפי שארבע קליפות הן המבדילו' בינינו ובין הקב"ה, ושלש פעמים כי אמילם כנגד הג' קליפות קשות לפי שקליפת נוגה מקבלת תיקון והם כנגד מילה ופריעה ומציצה עד כאן תורף דברי פרקי ר' אליעזר והעתיק דבריו הרב שבח פסח בפירושו על ההלל שבסוף ההגדה עש"ב.

הרי לך ראיה גדולה על המציצה שצריכין למצוץ את המילה כדי לכרות ולהעביר משם קליפה הקשה שהיא כנגד אש מתלקחת וכמו ערלה ופריעה שחיובם בריא כדי לכבות משם קליפת רוח סערה וקליפת ענן גדול כך חיוב מציצה שצריך למצוץ כדי להעביר ולכרות ולעקור משם קליפת אש מתלקחת הקשה מכולם ולכן יש ליזהר מאוד במאוד מאוד במציצה שהיא הקליפה הקשה היא אש המתלקחת כשמה כן היא, ולא כמו שראיתי שכמה מוהלים מזלזלים בה ואינן מקפידים על המציצה וטוענין כנגדה טענות של כזב שהרי מיום הוסדה עד עתה לא נזוק שום אדם כלום כי שומר מצוה לא ידע דבר רע כי היא יסוד השלום וכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום וכתיב שלום לכם אל תיראו, כי אלו שאינם מקפידים על המציצה לא ידעו ולא יבינו אל פעולות ה' יהרסם ולא יבנם כי בזה נותנים אחיזה להקליפה שתשרש שרשיה ותמלא ארץ ארץ חט"א ותקנה לה מקום, בני אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם, כי עיני בשר למו ואינם יודעים תוכיות הענין וסגולתו כי כסה הענן את עיניהם והכתוב צווח כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו כי כל המצות סגוליות הן שבהם אנו מתרחקים מכל היזק ונזק ומאחיזת הקליפות החצוניות ונדבקים בשם כדכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, היום כולנו חיים וז"ל מהרח"ו בטעמי המצות דל"ת הביאו הרב בעל ספר מעשה בראשית מצוה ב' דף ז' וז"ל דע כי מילה גימט' פה ועם הכולל גימט' אלקים לכן מוצצים בפה כלומר אנו מוצצין ומושכין בפה כח הדינים וקליפה הקשה וכו' עש"ב:

עוד ראיתי למוהלין שבכאן מתא והראן יע"א שאינם מזמינים כלי מלא עפר ליתן בו ערלת בשר ודם ברית ואדרבא מכינים להם שפופרת וחוטפין בשר ערלה וטומנין אותה באותה שפופרת ואומרים שנותנים אותה לאשה שאינה יולדת שבולעת אותה לסגולת העיבור תצלנה כל אזנים רחמנא ליצלן מהאי דעתא כי בשר ערלה מתלבשת בה קליפה קשה רוח סערה וענן גדול והם מכניסים אותה בגופם בידים כושלות היו לברות למו להשריש בהם קליפת סטרא אחרא רח"ל ה' יסיר העוורון מן עינינו אמן. וז"ל הזוהר בפר' לך לך דצ"ה ע"א תאנא כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקב"ה וכאילו בני מדבחא שלימתא קמיה בגיני כך בעי לסדרא מדבחא במנא חד מליא ארעא למגזר עליה האי קיימא קדישא ואתחשיב קמי קב"ה כאילו אדבח עליה עלוון וקירבנין עאנא ותורי וכו' ע"ש, וכבר העתקתי דברי הזוהר הנז' בספרי ילקוט דוד באהל דוד על הזוהר בפרשת לך לך עי"ש אות י"א וכתבתי שם (וז"ל משכי"ל על דב"ר) מדקאמר הזוהר בעי לסדרא מדבחא במאנא חד מליא ארעא למגזר עליה משמע דלעיכובא קאמר דצריך להטיף דם הברית בתוך העפר כקרבן עילה שכולה כליל עולה על המזבח מזבח אדמה וכן הערלה בתוך העפר הבשר והדם ולכן צריך להזדרז בזה ולא יעבור כתיב ולא כאשר ראיתי בעיני בקרב הימים אלו שבטלו מנהג זה שהיא מנהג של ישראל בכל מקום עושין כמ"ש הזוהר הנז' והיום קמו ועמדו נצבים ובטלי הדבר הזה והערלה משימין אותה בשפופרת אחת ומולחין אותה ועושין ממנה דבר שלא כדין ואשר לא טוב עשו המקילין בזה בכאן העיר העליזה השם הטוב יכפר בעד ויסיר מסוה העוורון מעל פניהם אמן, ובפרשת כי תזריע ג"כ העתקתי מה שכתוב בזוהר דף מ"ד ע"א וז"ל ולההוא ערלה מתקני מאנא חדא בעפרא לאשראה ההוא ערלה בגוויה ברזא דכתיב ינחש עפר לחמו ועפר תאכל כל ימי חייך מכאן דלא אצטריך לאנהגא קלנא בההוא אתר אע"ג דמעברי ליה מקמי האי ברית ודוכתיה כד מתעברא מהאי ברית עפרא איהו דהרי בתר דההוא נחש אתעבר מקמי אדם קב"ה שוי ליה מדוריה בעפר דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך וכיון דקב"ה כד אעבר ליה מקמי אדם שוי מדוריה בעפרא ואתקין ליה כך בההוא גוונא ממש אנן צריכין למעבד כד מעברין לערלה לאתקנא ליה עפרא למהוי ביה מדוריה וכו' ע"ש וכתבתי שם (וז"ל משכיל על דב"ר) ידידי אחי ראה כמה הזהיר בנותן טעם הזוהר על הערלה שצריכה להיות ולהנתן בעפר דוק' כי כן דינו הוברר ולא כבוערים בעם ששינו את תפקידם בעיר הזאת ובטלו המנהג הזה שנתיסד ע"פ הזוהר וכשחותכים בשר ערלה מיד מזמינים להם שפופרת אחת ונותנים אותה בתוכה לעשות בה כרצונם שלא כרצון יריאיו השמן לב העם הזה וטח מהשכיל לבותם כי אינם שמים על לבם כל זה ואינם חוששים בכל מה שכתוב ועושים כל מה שעולה על רוחם בשאט כנפש ולא איכפת להם בזה וכיוצא בזה והלא דברים קו"ח ערלת העץ אסורה בהנאה אע"ג דיש לו היתר לאחר שלש שנים, ערלת בשר שהיא חלק הסטרא אחרא כמ"ש לא כ"ש, השם יפקח עיניהם ויתן לנו ולהם לב בשר לחזור בתשובה שלימה ולא על כל המוהלים אנכי מדבר אלא על המוהלים שראיתי בעיני עושים ככה וז"ל הזוהר פרשת פקודי דף רנ"ה ע"ב תא חזי בזמנא דאתגזר ההוא ב"נ לתמניא יומין וכו' ההיא ערלה דגזרין ושדאן לה לבר כדין קיימא ההוא סטרא אחרא וחמא דהאי איהו חולקיה מקרבנא דא כדין אתבר ולא יכול לשלטאה ולקטרגא עלוי וסליק ואתעביד סנגוריא על ישראל קמי קוב"ה ע"כ עיין שם, ובתקוני הזוהר איתא דבההוא עפרא דמתקנין ליה ניצול האדם מחיבוט הקבר ושנתו ערבה לו על כן בני שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך אל תשנה ממנהגם של ראשונים, ראשונים כמלאכים וכתיב אל תטוש תורת אמך ועשה הדברים לשם פועלם לפעלא טבא אמרינן יישר כאן שנה מל"א ברכ"ת ה' לפ"ק:

סימן טו

מעשה היה בבת נכרי שלקחה ישראל לשם אישות ע"י האלמירי על פי דתם ונולד לו ממנה בן ירצה למול אותו והביא עדים שאם הבן בת הנכרי הנז' אמה היתה ישראלית ואביה נכרי וא"כ הבן קרוי בנך ולכן מלו הבן כדין ישראל ואחר זמן רצה הבעל לישא אותה כדת משה וישראל בחופה ובקידושין ובכתובה והחכם אמר לו שקודם שתכנס לחופה צריכה לקבל עליה י"ג עיקרים ודברים אחדים וכך היה ואמרו שזה כמה שהיא נוהגת ביהדות וטובלת לנדתה כשהיה מגיע זמנה לטבול, אחר כך יצא קול שהעדים שהעידו שהיתה אמה ישראלית עדי שקר הם שקר ענו, ובקשו לברר עדות זו שאמרו שאמה ישראלית ולא נמצא והיו כענן בקר וכטל משכים הולך ואחר כך ילדה בן אחר בשבת ורצה הבעל למול אותו בשבת מה דינו:

תשובה הנה כתב מרן ז"ל ביו"ד סימן רס"ח סעיף ג' וז"ל כל ענייני הגר בין להודיעו המצית לקבלם בין המילה בין הטבילה צריך שיהיו בג' הכשרים לדון וביום מיהו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני שנים (ר"ל שיכולים להעיד עליו שמל או טבל שעדות היא בשנים ועי' באר היטב שם) ובלילה ואפילו לא טבל לשם גרות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה, ולהרי"ף והרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה ע"ש, הנה מוכח מדברי מרן ז"ל דלא פליגי הרי"ף והרמב"ם על סברא קמייתא שהוא דעת התוספות והרא"ש אלא שאם לא טבל לפני ג' דלסברא קמייתא הוי גר בדיעבד ואפילו הוא או היא מותרין בישראל ולדעת הרי"ף והרמב"ם לא הוי הוא גר או היא גיורת שנתירם בישראל אלא אם טבלו לפני שלשה אבל הבן הנולד מהם אליבא דכ"ע הוי גר גמור ומותר בישראל כיון שהנולד מעולם לא הוה ליה חזקת פסלות דהיינו חזקת נכרי ולפי זה מותר למולו בשבת אבל זה דוקא אם קבלו המצות בג' כמ"ש מרן ז"ל חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה, וא"כ בנדון דידן אם קיבלה י"ג עיקרים בשלשה והרי אומרים שטובלת לנדתה ולהכי הבן הוי גר אליבא דכ"ע ומלין אותו בשבת, ואע"פ שכתב מרן ז"ל לקמן סעיף י"ב ואם לא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשם וכו' הרי זה גר אפילו נודע וכו', קבלת המצות לחוד והודעת שכר המצות לחוד שקבלת המצות היא עיקר הגרות שמקבל עליו תרי"ג מצות דאורייתא שבזה נכנס לדת היהדות והניח ביד דתו ולהכי בעי שלשה והודעת שכר המצות הוא דבר אחר, וקבלת המצות אליבא דכ"ע בעי שלשה שכשרים לדון וכן משמע מדברי הרב המגיד שכתב על דברי הרמב"ם דפרק י"ג מאיסורי ביאה שלשונו כלשון מרן לקמן בסעיף י"ב דכתב או שלא הודיעוהו שכר מצות ועונשן הרי זה גר כתב הרב המגיד על זה, זה פשוט שאין הודעת המצות מעכב דיעבד ואמרו בפרק החולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל וכו' ע"ש, ור"ל הודעת המצות היינו הודעת שכר המצות כמ"ש הרמב"ם דלא שייך לומר הודעת המצות הוא קבלת המצות דלא שייך לומר על זה דאין הודעת המצות מעכב שהרי הודעת קבלת המצות היא קודם לטבילה ומאי מביא ראיה מהא דאמרו טבל ועלה הרי הוא כישראל דהתם מיירי שכבר קבל עליו המצות קודם שטבל ועוד דלא שייך לומר על זה שפשוט שאין הודעה מעכב דהרי התוספות הוכיחו שזהו דבר המעכב הא אין עליך לומר דבר זה וא"כ קבלת המצות אליבא דכ"ע מעכב בשלשה אפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם אע"פ שלא הוזכר בדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל:

וצריך לדעת להיכן דעת מרן ז"ל בש"ע נוטה בזה אם לסברת התוספות והרא"ש כמו שסתם בתחילת הדין או לסברת הרי"ף והרמב"ם דסברי שהטבילה והמילה מעכבת בשלשה וביום, ונראה לי שדעתו נוטה לדעת הרי"ף והרמב"ם כפי הכלל שמסר לנו בתחילת ספרו ב"י לא"ח בהקדמתו וז"ל ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשה עמודי הוראה אשר הבית נשען עליהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששניהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך וכו' ע"ש, וא"כ הכא בדין זה ששניהם מסכימים לדעת אחת נראה שדעתו לפסוק כמותם דהכא אין רוב חכמי ישראל חולקים עליהם ועוד אין המנהג היפך מהם על כן הלכה כמותם, ועוד ראיה מפורשת שדעתו כדעת הרי"ף והרמב"ם בזה ממה שפסק והעתיק דעת הרי"ף והרמב"ם לקמן בסעיף י"ב דכתב שמל וטבל בשלשה הדיוטות הרי זהגר, הרי לך בהדיא שהזהיר על המילה והטבילה שתהיה על ידי שלשה חק ולא יעבור, ואעפ"י שמצינו להרב צדק ומשפט והעתיק דבריו בס' ארץ חיים להר' חיים סתהון ז"ל בכללים שלו שבתחילת ספרו הקדוש הנז' בכלל כ"ב שכתב שאם מרן ז"ל כותב תחילה הדין סתם ואחר כך כותב סברת הרמב"ם בשמו כמ"ש בחומ"ש סימן ק"ס סעיף ח' בכל הנך גווני אין דעת מרן לפסוק כהרמב"ם וכו' עש"ב, נראה דוקא אם הזכיר סברת הרמב"ם יחידאה בשמו אבל בכהאי גוונא שהזכיר סברתם בשניהם בפירוש הרי"ף והרמב"ם בשנים ועלתה לו שדעתו לפסוק כמותם וכמ"ש בהקדמתו הנז', וא"כ תיקשי דא"כ למה לא כתב סברתם בסתם בתחילת דינא ואחר כך סברת התוספות והרא"ש בשם יש אומרים כמנהגו בכל מקום סתם ואחר כך י"א דהלכה כסתם כבר ראיתי להרב שלחן גבוה בסימן זה ובסעיף זה בס"ק ט"ו עיין עליו שהניח בצ"ע:

ולפי העלות מה שפירשנו אנן בענ"ד דדעת מרן ז"ל הוא דקבלת המצות דבעי שלשה היא אליבא דכ"ע גם לדעת הרי"ף והרמב"ם הגם דלא הוזכר בדבריהם מ"מ הדבר מוכרח דקבלת המצות בעי שלשה כמו שהוכיחו התוספות והיא עיקר הגרות כמש"ל לכן הקדים מרן בסתמא דדינא האי דינא דקבלת המצות דבעי ג' להודיענו דלזה הסכימה דעתו דעת עליון דקבלת מצות בעי ג' ובענין מילה וטבילה כתב שהיא פלוגתא ודעתו כדעת הרי"ף והרמב"ם בזה כיון דשני עמודי הוראה מסכימין לדעת א' בזה כאשר הקדים בהקדמתו לא"ח, לא כן אילולי הקדים דעת הרי"ף והרמב"ם כיון שהם לא הזכירו האי דינא בפירושא דקבלת מצות מעכבת בג' הגם שאחר כך יכתוב דעת התוספות דסברי בפירוש דקבלת מצות מעכבת בג' לא הוה ידעינן דעתיה דמרן ז"ל אי קבלת מצות מעכבת בג' כדעת התוספות או כהרמב"ם שלא הזכיר דיכולים לומר כיון שלא הזכיר זה אפשר דסובר שאין לחוש לזה ולכך סתם לן מתחילה דקבלת מצות מעכבת בשלשה והודיענו דעתו בזה שצריך ג' לקבלת מצות ולענין טבילה ג"כ הודיענו דעתו שדעתו להחמיר דצריך שלשה לדעת הרי"ף והרמב"ם והכי נקטינן כאשר הקדים בכללים שלו בהקדמתו וכאשר גילה דעתו בסעיף י"ב שהעתיק דברי הרמב"ם ז"ל, איך שיהיה לענין הבן אם יתברר שקבלה אמו מצות בשלשה הגם שלא טבלה אלא לנדתה הבן דינו כישראל ומלין אותו בשבת אליבא דכ"ע כמש"ל:

והנה צריכים אנו להעתיק בכאן דברי הש"ס ביבמות פרק החולץ מ"ה ע"ב והכי איתא התם עבדיה דר' חייא בר אמי אטבלה לההיא נכרית לשם אנתתא דהיינו לשם טבילת נדה ולא לשם גרות, אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתה, בה כדרב אסי דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה לאכשורי בה להיות גיורת גמורה ואע"פ שלא טבלה לשם גרות וקיימא לן שאינו גר עד שימול ויטבול אפילו הכי טבילת נדה סלקא לה לשם גרות משום דנכרית לא טבלה לנדתה, עוד פירש רש"י ובברתה ואע"ג דבת עבד הבא על בת ישראל היא דהא נתגיירה זו וכבת ישראל היא אפילו הכי כשרה דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה אמר ריב"ל מי לא טבל לקריו עכ"ל הש"ס עם באורו:

הנה מפשטא דשמעתא משמע דכיון דטבלה לנדתה וכן איש שטבל לקריו בדיעבד סגי בהכי והוי גר וטעמא דאי לא קבל יהדות ועדין בדעתי שהוא נכרי לא הוה טביל לקריו וכן אשה לנדתה ולפ"ז כל מה שאמרו חכמים ז"ל שם ביבמות מ"ז ע"א ת"ר גר שבא להתגייר וכו' אומרים לו מה ראית וכו' ומודיעים לו מקצת מצות וכו' ומודיעין לו עונשן של מצות וכו' ושלשה ת"ח עומדים על גבו וכו' כל זה אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אם ראינו אותו שהוא הולך כמנהג ישראל מסתמא טבל לקריו וכן האשה לנדתה ובהכי בדיעבד סגי הם וזרעם הוו גרים, וע"כ דמיירי הכא שראינו בהם שהולכים כמנהג יהודים כדאמרן וכן משמע ממה שתמהו בש"ס ואמרו מי לא טבל לקריו וכו' ולכאורה לא ידענא מאי מתמיה בזה מי לא טבלה לנדתה מי לא טבל לקריו דמנ"ל דטבל לקריו נימא דלא טבל והוא נכרי שבא על ישראלית בגיותו ולהכי קרו ליה בר ארמאה וכן ישראל שבא על הנכרית בגיותה ואחר כך גדלו אביו מפני שהיה יודע שממנו נתעברה, ועל כרחיך לומר דמיירי שראינו בהם בין האיש ובין האשה שהיו הולכים במנהג היהדות ועל כן תמהו מי לא טבלה לנדתה מי לא טבל לקריו וכן משמע ממה שכתב בש"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף י' וז"ל ואם ראינום נוהגים בדרכי ישראל ועושים כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק ואף ע"פ שאין שם עדים שמעידין לפני מי נתגיירו וכו' וכת' על זה הרב באר הגולה שזה סברת הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות איסורי ביאה מההוא דקרו ליה בר ארמייתא ואמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה ל וכפי פירושו שמפרש דלהכשיר הבנים שכבר נולדו כבר וכו' משמע דההוא דקרו ליה בר ארמייתא שהיו הוא ואמו הולכים בדרכי היהודים, והנה מדקאמר להכשיר הבנים שכבר נולדו משמע דהנולדים מהם מותרים להתערב בישראל אבל האבות והאמהות לא וכדמסיים מרן ז"ל ואעפ"כ אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם וכו' הואיל והוחזקו עכו"מ וכו' ע"ש, וכמו שכתב ג"כ לעיל סעיף ג' וז"ל ולהרי"ף והרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל ומל בפני שנים וכו' ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית וכן להיפך ונולד בן או בת לא פסלינן ליה וטעמא דמילתא משום דהבנים לא הוחזקו גוים אבל המולידן הוחזקו עכו"מ, ובאמת מפשטא דשמעתא לא משמע הכי, ולפי דבריהם הא דקאמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה וכו' בה כדרב אסי מי לא טבלה לנדותה הרי דמכשיר גם בה דהיה לה מעיקרא חזקת עכו"ם עי' פירוש רש"י ולא נזכר בש"ס מאן דפליג עליה דרב יוסף בזה:

וראיתי בתוספות שם שפירשו דמיירי שכבר קבל עליו המצות בג' וא"כ לפ"ז הכא נמי נימא לדעת הרי"ף והרמב"ם דמיירי שכבר טבלה לנדתה בפני ג' אלא שלא טבלה לשם גרות ולהכי הביא הש"ס ראיה להכשיר מדרב אסי מי לא טבלה לנדותה דטבילת נדות מהני לה והויא גיורת הגם דלא טבלה לשם גרות ולעולם מיירי דטבלה לפני שלשה, והנה ראיתי להרב הנמוקי יוסף שכתב וז"ל ויש מקשים והיכי עלתה אותה טבילה כיון שלא היתה בב"ד והא אמרינן וכו' מפני שאין טבילה אלא בב"ד וביום ולא בלילה, ותירצו דכל שמל בב"ד וקבל עליו בפניהם לטבול והודיעו קלות וחמורות אע"פ שטבל שלא בב"ד טבילתו טבילה בדיעבד והא דקאמר זיל האידנא ותא למחר היינו שלא קבל עליו בב"ד לטבול ע"ש, והוא דחה דבריהם וכתב כיון דקימ"ל מל ולא טבל כאילו לא מל א"כ אין ספק שגם בטבילה בעינן ג' ותירץ הוא ז"ל דהכא מיירי דאטבלה לשום אנתתא בפני ב"ד קאמר וה"ה הארמאי ומשום שלא הטביל אותם לשם גרות היו מוציאין עליהם לעז ולהכי קאמר מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקריו ובהכי סגי להו כיון שהיו בית דין ע"ש, וזה כמו שפירשנו אנן בענ"ד לדעת הרי"ף והרמב"ם בסמוך ודוק:

דוד הכהן סקלי י"ץ

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה