אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק ב יורה דעה › הלכות אבות

קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי

יורה דעה · הלכות אבות

הלכות פדיון הבן

סימן כה

הא דנהגו העולם להקפיד שלא יכנס המת לעיר ומסבבין אותו ברחוק מקום מחוץ לעיר ולהלאה נ"ל הטעם הוא משום שלא יזיקו לאנשי העיר מריח המת שריחו קשה לכל מי שיגיע ריחו אליו וכ"ש אם מת ע"י חולי רע רח"ל ומי יפיס, וראיה מהא דתנן במס' בתרא פרק לא יחפור כ"ה ע"א מרחיקין את הנבלות ואת הקברות מן העיר וכו' ופסקה מרן ז"ל בחומ"ש סימן קנ"ב סעיף כ"ג ע"ש, ועוד משום שהמת מתדבקין עמו נגעי בני אדם וקשה טומאתו מכל טומאות שבעולם וכל זה יזיק לבני אדם דחמירא טומאה וכן איתא נמי במשנה דפרק ראשון דכלים משנה ז', קתני ומסבבין לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו וכתב הרמב"ם בפירושו למשנה וז"ל לפי שהטומאות שרחקו מהמדינה ויצאו ממנה לא יכנסו אליה עכ"ל, הגם ששם לא מיתניא אלא בארץ ישראל ובעיר המוקפת חומה, מ"מ מצינו שם שיש קפידא בטומאת המת ומשום הכי נראה שנהגו להקפיד בכל מקום ועי' להרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז' הלכה י"ג ע"ש:

סימן כו

נשאלתי על מי שמת חוץ למקומו ועשו לו ארון ונתנוהו בו וסתמוהו במסמרים אדעתא שיקברוהו בארון זה ואדביני ביני שהם ממתינים על הספינה שתזדמן לפניהם להוליכו בה לעירו ולמקומו הכניסו הארון לבית מיוחד של נכרים שנותנים בו ארונות של מתים שם בקביעות, אם חל על קרוביו של מת זה אבילות מיד אחר שסתמו הארון ונתנוהו בבית זה המיוחד למתים או נימא כיון שבדעתם שיטלוהו משם בארון שלו להוליכו למקומו ולארצו כשתזדמן להם הספינה ההולכת לעירו ושם יקבר בארונו בקרקע עולם ויהיה מכוסה בעפר אז יחול עליהם אבילות:

תשובה הנה בטור יו"ד סימן שע"ה כתב וז"ל ומאימתי חל האבלות משיסתם הגולל ופירש רש"י כיסוי הארון, וכתב ולדבריו כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכיסוי במסמרים על דעת ליתן הארון בכוך או בקבר, מונה משעת סתימת הארון אבל אם מוציא המת במטה או בארון פתוח לבית הקברות וקובר מתו בקרקע אינו מונה אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון, ור"ת פירש גולל הוא האבן שנותנים על הקבר מלמעלה וכן פירשו הגאונים כל זמן שהארון מגולה אין מונין לו עד שינתן בכוך בקבר ויסתום פיהם באבנים או בנסרים לפי מה שדרכן בקבורה וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל וכו' ע"ש, ובב"י שם העתיק כל דברי הרמב"ן ז"ל שהוכיח במישור כפירוש ר"ת והרא"ש ז"ל וכתב וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון שהוא סובר כפיר"ת ור"ח ז"ל והכי נקטינן עכ"ל, והרב ב"ח שם ד"ה ומאימתי הסכימה דעתו לפירוש רש"י ז"ל ע"ש מה שהאריך וכתב דגם להרב ב"י דכתב דהכי נקטינן אינו אלא לכתחילה שלא למנות האבלות אלא משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר שכך נהגו העולם וכו' ע"ש, וא"כ לפי דעתו ז"ל אם התחילו למנות משנסתם הארון במסמרים אין מפסיקין אותם לחזור ולמנות משינתן בקרקע ויסתם הקבר, אבל הרב קרבן נתנאל בפירושו על הרא"ש בפסקיו בפרק ואלו מגלחין בסימן פ"ו ציין על מה שכתב הרא"ש ומכל זה מוכח שסתימת הגולל היינו אחר שנקבר ונגמר סתימת הקבר וכו' כתב וז"ל ותימא על הב"ח סימן שע"ה סק"ב שהאריך והסכים לפירש"י ולא ראה הנך ראיות גדולות מאבל רבתי ואילו ראה אותם הוה הדר ביה עכ"ל ע"ש:

והנה הרב ב"ח הקשה דברי הש"ע אהדדי דכאן פסק דהכי נקטינן כפירוש ר"ת ור"ח ודעמייהו ובסעיף ד' העתיק הך עובדא דרבינו קלונימוס הזקן וז"ל אם נתנו המת בארון ונתנוהו בבית אחר לפי שהיתה העיר במצור מונים לו מיד שבעה ושלשים אף על פי שדעתם לקוברו בבית הקברות אחר המצור וסתימת ארון הוי כקבורה וחל אבלות מיד עכ"ל, וכתב הב"ח על זה שזה על פי פירוש רש"י ולפי זה הפסקים סותרין זה את זה ומתוך זה כתב מה שכתב בדעת רב"י ז"ל, אבל ראיתי להרב שפתי כהן ז"ל שם סק"ה כתב וז"ל וסתימת הארון הוי כקבורה כלומר אע"ג דקימ"ל לעיל סעיף א' שאין אבילות נוהג אלא משיסתם הגולל דהיינו משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר, היינו בעלמא אבל במצור מיד שנתנוהו בבית אחר וסתמו הארון הוי כקבורה דהוי כנתייאשו מלקוברו דאע"ג דרוצים לקוברו אחר כך בבית הקברות, מ"מ השתא במצור הו"ל כקבורה מעלייתא לדידהו שהרי אם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר וכן נראה בב"י, ובב"ח טרח ליישב דברי המחבר בע"א ע"ש עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד נמי שהספינות שכיחים והיום או למחר או אחר שבוע ימצאו עת רצון ליטלו למקומו לפי דעת מרן ז"ל שפסק כרוב פוסקים דסברי כרבינו תם ור"ח והגאונים, הגם שסתמו הארון במסמרים ונתנוהו בבית המיוחד למתים כיון שלא סתמו על הארון והרי הוא מגולה ונראה בעליל ומהיום אם תזדמן להם הספינה יטלוהו ויקחוהו משם והספינות שכיחי הם לא חל עליהם אבלות מהשתא אבל אם סתמו בפניו אז הוי דינו מפורש בש"ע שם סעיף ג' שאם בתחילה קברוהו על דעת לפנותו כשיזדמן להם מתחילין אבלות מיד, ואם פינוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיקבר שנית ואם לא פינוהו עד לאחר שבעה כבר עבר אבלותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת ואם מתחילה היה בדעתם לפנותו משם תוך שבעה אין מתחילין למנות עד שיקבר בקבר השני עד כאן עיין שם, ונראה לי שבאם סתמו הארון במסמרים והתחילו האבלות ומנו להם שבעה ימי אבלות הגם דנשאר הארון מגולה מ"מ בדיעבד כדאי הוא רש"י ז"ל וסיעתיה לסמוך עליהם ואין צריך לחזור ולמנות עוד וכדכתב הב"ח ז"ל, ועוד דהלכה כמאן דמקל באבל ולכך אין צריך לחזור ולמנות וכדאי הוא הרב ב"ח לסמוך עליו ודוק:

ודע דהגם דלפי מה שפסק מרן והטור סימן שס"ב סעיף א' וז"ל הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת ואם נתנו בארון וקברו בקרקע אינו עובר וכו' ע"ש ומשמע אפילו סתמו במסמרים צריך שיתנו בקרקע ואז אינו עובר, הכא במעשה דר' קלונימוס שהניחוהו בבית מגולה בלא קבורת קרקע וכן אם מניחים אותו כך עד שתבא הספינה וכיוצא אין בו משום לינה דהוי כמי שמלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין דפסק מרן בסימן שנ"ז סעיף א' עיין שם:

דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן כז

ענין גלוח על אביו ואמו, הנה מרן ז"ל פסק ביו"ד סימן ש"ץ סעיף ד' דעל כל המתים מגלח אחר שלשים ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ע"ש, ומשמע להדיא מדבריו הנז' שעל אב ואם, בעינן תרתי עבור שלשים וגערת חביריו ובסימן שצ"ט סעיף ד' וכן בא"ח הימן תקמ"ח סעיף ט' כתב דלא מהני רגל באביו ואמו ובעינן דוקא גערת חביריו ע"ש וכמ"ש מור"ם כאן ביו"ד סימן ש"ץ, וראיתי להרב פתחי תשובה בכאן סימן ש"ץ ס"ק ד' שכתב משם הרב חתם סופר דגם למור"ם דכתב דשיעור גערה נוהגים בשלשה חדשים היינו לאלו שמגלחים רק ראשם, אבל לאלו שמגלחים גם זקנם (ע"י מספרים) שיעור גערה ל' יום ור"ל דגמר' אחר ל' יום תהני לן ועי' להברכ"י יו"ד סי' ש"ץ אות ג' שדעתו דעת עליון מסכמת להלכה דגערה מהני ביום ל' עצמו ע"ש שאסף איש טהור חבל נביאים שנתנבאו בסגנון אחד דביום שלשים עצמו תחת גערה במבין:

סימן כח

ראה ראיתי להרב רבינו בחיי ז"ל בפרשת פנחס שהעתיק מ"ש רז"ל דפנחס הוא אליהו והכריח הדבר מהא דמציעא קי"ד ע"א אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים וכו' אמר ליה לאו כהן מר? ואמר ליה שאין הגוים מטמאין באהל דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם וכתיב אדם כי ימות באהל וכו' וסיים בה הרב ז"ל וז"ל ולכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית לפי שהיה בן גויה עכ"ל, ודבר זה הוא תמוה לרבים שאמר הרב שהצרפית נכרית היתה ובנה נכרי איך יצוה ה' לאליהו שתכלכלהו אשה נכרית ואיך יעשה ה' נס כזה להחיות מתים אשר לא מבני ישראל המה ולא עשה כן בישראל אשר בחר לו יה, ועוד שדבריו ז"ל הם נגד דברי רז"ל בילקוט מלכים א' י"ז רמז ר"ט וז"ל קום לך צרפתה ר' שמעון אומר מכח הצדקה המתים עתידים לחיות מנין אנחנו לומדים מאליהו ז"ל שקבלתו אלמנה בכבוד גדול, ואמו של יונה היתה וכו' ע"ש, וכן הוא ג"כ בילקוט יונה א' רמז תק"ן וז"ל על ר' לוי ודרש יונה בן אמיתי מאשר היה וכו' ותני ר' אליעזר יונה בן אמיתי בן צרפית אלמנה היה וכו' ואמר ר' יוחנן אמו מאשר ואביו מזבולון ע"ש וכן כתב רד"ק בפירושו על מ"א י"ז פ' י' וז"ל ובדרש כי זאת האלמנה אמו של יונה הנביא עכ"ל וכן חזר ושנאו בפירושו על יונה בפסוק א' ע"ש, וכן העתיק הרב המלבי"ם בפירושו גיא חזיון על יונה וז"ל אמרו רז"ל בירושלמי בפרק החליל שיונה בן אמיתי היה מצד אמו משבט אשר והוא היה בן אשה אלמנה שכלכלה את אליהו וכו' ע"ש, הרי לך אמרות טהורות ככתבם וכלשונם עדות ה' נאמנה מפיהם ומפי כתבם שמעידין בגודלם שהצרפית יהודית היתה כפשטיה דקרא וצ"ע, עוד תימא על דבריו ז"ל שכתב שטעם שנשתטח על בן צרפית לפי שהיה בן גויה מה הרוחנו והועלנו בזה שהרי הגם שאין הגוים מטמאים באהל כדמוכח ממסכת מציעא מ"מ במגע ובמשא מטמאין (והוא פסוק מפורש וכל נוגע בחלל במדבר ל"א י"ט) וכדאיתא ביבמות ס"א ע"א רבינא אמר נהי דבאהל לא מטמו במגע ובמשא מי מעטינהו קרא וכו' ע"ש, ופסקה הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת בפרק א' הלכה י"ב וז"ל אחד המת מישראל או מן העכו"ם מטמא במגע ובמשא ע"כ ע"ש, וחזר ושנאה בפרק ג' מהלכות אבל הלכה ג' וז"ל ושם ביארנו שאין הגוים מטמאים באהל וכו' ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה וכו' ע"ש, ועי' למרן ז"ל ביו"ד סימן שע"ב סעיף ב' ובב"י שם ובש"ך שם ועי' להרב באר היטב שם סק"ד ע"ש, וכן פירש גם רבינו בחיי בפרשת מטות על פסוק תתחטאו שפירש כדין טמא מת וכו' מטמאין במגע וכו':

אמנם ראיתי להרב הגמ"י אות ב' שכ' משם בעל ספר יראים ז"ל דקימ"ל כר"ש שהנכרים אינם מטמאין באהל וכיון שאינם מטמאין באהל גם במגע ובמשא לא מטמו דתניא בתורת כהנים וכו' ע"ש, ובאמת גם על הרב ז"ל יעבור כוס תמיהתנו בזה מש"ס דיבמות כמ"ש, וראיתי להרב ספר יראים ז"ל בספרו הקדוש בסימן שי"א עמוד טהרה בספר ווי העמודים דף קצ"ב ע"א ומצאתי שכתב וז"ל במגע ובמשא של מתי גוים יש אוסרין וראייתן דאמרינן בפרק הבא על יבמתו נהי דמעטינהו קרא מאהל ממגע ומשא לא מעטינהו, ויש להביא ראיה להתיר מדתניא בת"כ ומייתי לה בנזיר וכו' ומייתי ראיה ז"ל מנזיר דמותר במתי גוים דגם בכהן כן ע"ש, הרי שהזכיר הא דיבמות ואעפ"כ כתב שיש להביא ראיה להתיר ולא ידענו טעמו

אחר כך ראיתי להרב משנה למלך בפרק שלישי מהלכות אבל הלכה א' שכתב לישב דבריו ז"ל שסובר דנהי דמטמאין במגע ובמשא מ"מ כיון שאין מטמאין באהל אין הכהן מוזהר על טומאה זו דהוה ליה כנפש בהמה דהיינו כנבלה דהגם שמטמאה במגע אין הכהן מוזהר עליה, גם מתי גוים כן עיין שם ונ"ל הטעם משום דקי"ל דכל טומאת מת שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה, אלא דקשה לי שהרי מצינו עצם כשעורה שאינו מטמא באהל ואפ"ה הנזיר מגלח עליה לכן נראה לי דלא תלי אזהרת כהן אלא בטומאת אהלים לא בטומאה שהנזיר מגלח עליה ודוק, ע' מצות השם מצוה שע"ח בפ' נשא, והכי באמת מוכיחין הדברים ז"ל שכתב להביא ראיה מהא דת"כ דמכה נפש בהמה ישלמנה ע"ש, ועי' להרב ווי העמוד' שם אות ז' וא"כ גם רבינו בחיי אפשר שדעתו ז"ל כדעת ספר יראים ועי' למרן ב"י בספרו הגדול בית יוסף בסימן שע"ב שהביא גם הוא ז"ל סברת ספר יראים ע"ש, וכן מצאתי בספר האשכול הלכות טומאת כהנים שכתב וז"ל ויש שהוסיף דאע"ג דמסיק רבינא דלא מעטינהו קרא ממגע ומשא מ"מ אין הכהן מוזהר עליהם וטומאתן כטומאת נבילה ע"ש, ויש להסתפק בדבריהם אם כטומאת נבילה ממש ואין צריך טומאת שבעה או לא אבל יש להביא ראיה שצריך טומאת שבעה מקרא דפרשת מטות ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו', והנה לעיקר קוש' רבינו בחיי שהכריחתו לומר שהצרפית נכרית היתה נראה לי אנכי הדל והד"ך אחר לחיכת כפות רגליו רגלי הקודש שלדידי אינה קושיא דיש לומר שמשום פיקוח נפש עשה זה וכמו שמצינו בפיקוח נפש בשבת הגם שיש בו איסור סקילה דחויה שבת אצל פיקוח נפש וכ"ש כאן שאין כאן אלא איסור לאו בעלמא שמותר משום פקוח נפש:

ואחר כך ראיתי להתוספות במציעא קי"ד ע"ב ד"ה אמר ליה לאו כהן מר שכתב וז"ל תימא לר"י היאך החיה בנה של אלמנה וכו' דכתיב ויתמודד וכו' וי"ל שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש עכ"ל, ומה שכתבו התוספות במציעא דקי"ד משום שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש ע"ש לכאורה נר' שדבריהם אינם מכוונים מהכ' שביחזקאל ל"ז ב' והעבירני עליהם סביב וכו' שפי' המפ' עיין פירש"י והמצודות שמפני שכהן היה לא הכניסו לתוך העצמות ע"ש, הרי לך בהדיא הגם שברור לו שיחייה אותם אפ"ה לא נכנס לתוך העצמות משים פיקוח נפש וזה סותר לדברי התוספות הנ"ל אי נימא שכן פשט הכתוב מורה ובא עי' בסנהדרין דף צ"ב ע"ב שדורש סביב סביב לגזירה שוה, וי"ל שאין דנין אפשר משאי אפשר דשאני הא דיחזקאל שאפשר לו להחיותם בריחוק מקום שכן חייבה הנבואה בראייה בעלמא לחיותם מבלי שיצטרך לנגוע בהם ולהשתטח עליהם כמו בנה של האלמנה, והוא כמ"ש אנן בענ"ד אלא שהם ז"ל הוצרכו לומר שהיה ברור לו שיחייהו דמשמע שאם היה לו ספק היה אסור לו ליטמא וצריך לדעת שנראה גם בספק מותר משום פיקוח נפש דקימ"ל ספק נפשות להקל ומחללין עליו השבת משום ספק דשמא חי הוא וכמו שפסק מרן ז"ל בש"ע א"ח סימן שכ"ט סעיף ג' וז"ל מי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות עכ"ל, יש לומר דסברי התוס' ז"ל דשאני הא דסימן שכ"ט שהיה לזה האדם חזקה שידענו בו מתחילה שהיה חי ואחר כך לא ידענו מה היה לו אם עודנו חי או מת מעמידין אותו על חזקתו שהוא עדיין חי ולכך מפקחין עליו המפולת מספק, אבל הכא בבנה של צרפית שכבר ראינו שמת ואבדה חזקת חיותו והוא בחזקת שהוא מת לכך אם יהיה ספק אם יחיה אסור לו ליטמא משום ספק פיקוח נפש ולכך כתבו דהיה ברור לו שיחייהו לכך מותר משום פיקוח נפש, והגם דליכא בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה מ"מ משום פיקוח נפש מותר ולא בעינן בעידנא ודוק, ואי קשיא לך מהא דנזיר דף ד' ע"ב דקאמר רבי יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא במתי פלשתים ולפי דברי היראים מאי ראיה מייתי הא בלא"ה אפי' כהן ואפילו נזיר עולם אינו מוזהר בזה כבר קושי' זו הקשה הרב יראים לעצמו ותירץ דרבי יהודה ס"ל כרבנן דפליגי אר"ש וס"ל דגוים מטמאין באהל ע"ש, ועי' להרב ח"ס חי"ד בסי' של"ט ע"ע אח"כ ראיתי להרמב"ן בפי' על התורה בפרשת חקת י"ט ט"ז וכל אשר יגע שכתב וז"ל וא"כ החרב הרי הוא כחלל לטמא במגע טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל וכו' ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר עליו כלל וכו' ע"ש:

דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן כט

שמעתי באומרים לי שמקרוב הנהיגו את עצמם אנשי חברת ג"ח של אמת דק"ק מתא אלג'יר לפנות את המת והעצמות מקברם לקבור שם מת אחר, והעצמות היבשות בנו להם כותל סביב בית הקברות והכותל עשוי חלונות חלונות שקופים אטומים וכשמוציאים העצמות מהקבר נותנים אותם בחלונות כל עצמות של מת בפני עצמם בכותל החומה הנז' וסותמין אותו באבן וחוקקים על האבן שם המת וכל זה באמונה הם עושים משום שלא מצאו מקום בחצר בית הקברות ששם ינוחו יגיעי כח ולקבור שם המתים אשר חיו עד הנה, וגם בסמוך מקום לבית הקברות הזה מארבע רוחותיו לא מצאו מקום פנוי שראוי לבית הקברות ולכן דחקו את עצמם לעשות דבר זה, ונסתפקתי אם יש להם על מי לסמוך סמיכת זקנים בענין הזה להסיר המתים אשר מתו כבר שוכני עפר שזכו וקנו מקומם לשום שם במקומם מתים אחרים ולפתוח את קברם ולנוול את הראשונים משום האחרונים. הנה דבר זה כבר היה לעולמים לבית עלמין וכבר שואלי'ם הלכו בו הנמושות הראשונים כמלאכים אשר מימיהם אנו שותים ומבוריהם אנחנו דולים ומשקים ואחרי עצתם עצת זקנים אנו הולכים ככל אשר יורונו לעשות חקים ומשפטים טובים מגיד דבריו ליעקב הוא רבינו יעקב בעל הטורים שהעתיק לנו דברי מי שגדול הוא רב האי גאון בי"ד סימן שס"ג ומפני שהרב ארץ החיים ספר חדש שיצא בזמנינו זה לאור הדפוס מהרב הגדול מעיר עז לאלקינו צפ"ת אמת תכון לעד, להרב חיים סתהון ז"ל הביא לנו נוסחא האמתית בטור ובב"י לכן אעתיקנה ואקבענה כיון, וז"ל כתב העור וב"י משם רב האי גאון זצ"ל שנשאל על הני מערות שבארץ ישראל ויש להם כוכין שמכניסין מתים שם ובכל עת שהם רוצים להכניס מתים מערבים עצמות אותם מתים בגומא שבמערות, שרי למעבד הכי או לא וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום חופרים קבוראי ומכניסים את העצמות לצד אחר וקוברים בהם והשיב וז"ל הכין חזינא (אותם קבוראי) בארץ ישראל, שלא כדין הוא דהא חיישי רבנן למפגע מקום תפיסת שני מתים בהדי הדדי וכו' ולענין בית הקברות שנתמלא ואין מקום לקבור אי ודאי ליכא דוכתא אחרינא אפילו שהיא רחוקה משם מה יעשו, אי אפשר למשבקיה למת בלא קבר, אבל אי אית דוכתא אחרינא אע"פ שהיא בטרחא ובדוחקא ילך לשם ואל ינוול את המתים וכמה בתי קברות שנדחקו המתים שדנינו שלא יקבור שם אדם, אבל ודאי אם יכול להעמיק כדי שיהא קובר בעומק ובין המת למת ששה טפחים שפיר דמי ע"ש, ונראה לי דר"ל אם יכול להעמיק למטה מתחתית קרקעית הקבר לחפור מתחת קרקעיתו קבר אחר בעומק בענין שיהא זה למטה מזה שפיר דמי למעבד הכי) דהיינו קבר המת לא תגע בו יד כלל אלא יחפור בתחתיתו ודוק, וכן ראיתי להרב מאה שערים לרבינו יצחק בן גיאת ז"ל בהל' אבל שהעתיק תשובת רב האי גאון ז"ל בספרו בלי שים חולק ע"ש בסוף הלכות אבל דף ע"ב ע"ב והרב יצחק ירנן המפרש ומבאר דברי הרב מאה שערים פירש דבריו ז"ל ג"כ כמ"ש ע"ש בציון תש"ך וכתב שם בסיום לשונו ודברי התשב"ץ ח"ג סימן קי"ט צריך עיון גדול אם לא שנאמר שהרב מסברא דנפשיה כתב כן לא בשם רבינו האי גאון ובאם א"א בענין אחר וכו' ע"ש:

אחר כך ראיתי להתשב"ץ חלק שלישי סימן קי"ט וז"ל ולענין בית הקברות שאין שם מקום פנוי וכשחופרים קבר מוצאין עצמות אדם מה תקנה יש בדבר ראוי לצבור לדחוק עצמם ולקנות קרקע לבית הקברות ואל ינוולו המתים וכן כתב הגאון רב האי בתשובה ואם אי אפשר בשום צד לא ידעתי תקנה אחרת אלא שיוציאו העצמות ויעמיקו הרבה לחפור הקבר כדי שישאר אחר שנקבר המת ג"ט למעלה מהקבר התחתון ושלשה טפחים אלו הם תפיסת הקבר להפסיק בין קבר לקבר וכו' ע"ש, (וע' בש"ע יו"ד סי' שס"ב ס"ד שכ' שצריך ו"ט) והדברים האלה ככתבם וכלשונם שכתב אלא שיוציאו העצמות ויעמיקו הרבה לחפור הקבר וכו' אין להם הבנה כלל שאחר שכתב שיוציאו העצמות א"כ מאי קאמר יעמיקו וכו' להפסיק בין קבר לקבר וכו' לכן נראה לי לומר דטעות סופר נפל בדבריו ז"ל וצ"ל לא ידעתי תקנה אחרת אלא שלא יוציאו העצמות ויעמיקו הרבה וכו' והיינו דברי רב האי גאון ממש וכמו שפירשנו דבריו בסמוך, א"נ צ"ל דוא"ו דקאמר ויעמיקו במקום או קאמר, וכשבא לכאן הרב דוב הלוי י"ץ רב כת החסידים אשר בפריז יע"א המכונה מנגנדער באלול התרצ"ג כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד הגרסא בלי הגה וה"ק יוציאו העצמות עד שיעמיקו הרבה לחפור וכו' ויחזירו העפר על הקבר החדש שנקבר בו עכשיו ואחר כך יחזירו העצמות למקומן כשהיו הישן מלמעלה והמת החדש מלמטה, איך שיהיה לפי דבריו יגלגלו העצמות לפי שעה ממקומם, הרי גם התשב"ץ מריה דאתרא אלג'יר הורה ולימד דעת כרב האי גאון ז"ל שכולם עונים ואומרים בשפה ברורה שאם אפשר לקבור המתים במקום אחר אפילו אם יהיה בריחוק מקום ובטרחא ובדוחקא יוליך המת לשם ולא ינוול המתים אשר כבר מתו עד הנה וזכו במקום מפני מתים דהשתא, וכאשר העתיקו דברי הגאון רבינו יצחק בן גיאת והרשב"ץ ורבינו הטור וב"י שכתב שגם הרמב"ן בספרו תורת האדם העתיק דברי רב האי גאון בלי שום חולק ושום נדנוד כלל משמע דהכי סברי מרנן, ועל פי זה פסק מרן מלכא ז"ל ביו"ד סימן שס"ג סעיף א' וז"ל אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד וכו' ובסעיף ג' כתב וז"ל אין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתיך הקבר לצד זה לקבור שם מת אחר או לצורך המקום ובסעיף ז' כתב אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל וכו' ע"ש, ועי' עוד בסימן ת"ג סעיף ח' ע"ש, וז"ל הרב שלחן גבוה בסימן שס"ג סק"ד אחר שהעתיק דברי הטור משם רב האי גאון כתב וז"ל נמצינו למדין דללקט עצמות וליתנם במקום אחר או אפילו באותו קבר לצד אחר ולקבור שם מת אחר אסור וכמ"ש רבינו לקמן סעיף ג' וכו' ע"ש,:

גם ראיתי להרב מהר"י עייאש ז"ל בספרו בית יהודה חלק ב' סימן מ"ד שהביא והעתיק צור ממקומו פסק מהרב החסיד שבכהונה הוא הרב מלאכי הכהן בעל יד מלאכי ז"ל וז"ל הצ"ל ומה גם שהרמב"ן והטור וכן ב"י הזכירו דעתו בלי שום חולק ש"מ דהלכה פסוקה היא דאין לך הכרעה גדולה מזו במה שהביאו דבריו בלי שום חולק ומשתק שתקי ליה ודאי שתיקה כהודאה ע"ש, ושם בסימן מ"ה הגם שנשא ונתן בהלכה לענין דין ראשון של הרב האי גאון שדבר על ענין מערות שבארץ ישראל ע"ש, מ"מ כתב וז"ל שלענין דינא לא נסור מן הדבר אשר דיבר הגאון ומינה לא תזוז ע"ש, וזה בדין ראשון שכתב הגאון לאסור תערובת עצמות המתים שנמצא שהרדב"ז והרב מהר"א יצחקי ז"ל חולקים ומתירין בזה נצבו כמו נד הרב מלאכי הכהן והרב מהר"י עייאש ואמרו שאין לנו אלא דברי רב האי גאון ז"ל, כ"ש בדין שני דכתב וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום וכו' שבהלכה זו לא מצינו מי שחלק או נדנד כנף על דין זה ודאי שדינו דין אמת שדוקא בדין ראשון במה שנהגו מקדמת דנא בא"י שאדעתא דהכי קוברין המתים בכוכין כדי שאחר כך כשישארו בו כ"א עצמות יסעוהו ממקומו אל מקום אחר דבמה שנוטלין עצמות המת ממקומו נראה שאין איסור שאדעתא דהכי הונחו ונקברו שם מתחילה דהוי כנתנוהו שם על מנת לפנותו דכתב מרן שם סעיף א' ע"ש, ולהכי לא אסר הגאון אלא משום ערוב פרשיות, אבל בדין שני שנתמלא בית הקברות שנקברו מתחילה שם לעולמים אינו בדין לנוול לאלו אשר כבר מתו ונקברו במקומם להוציאם ממקומם בשביל המתים דהשתא ולהכי אין מי שחולק בזה ולכ"ע אסור להזיזם ממקומם כאשר נתבאר מכל האי נבגא דברכתא חבל נביאים רב האי גאון ורבינו יצחק בן גיאת ז"ל והרמב"ן ז"ל והתשב"ץ והטור וב"י והרב יד מלאכי הכהן והרב מהר"י עייאש ז"ל ומי יכול להרים ראש לפני רבני מאוותא אלין ולא יחוש מהבל פיהם של קדושים אלו הנאמרין ז"ל ודבריהם כגחלי אש, ורחוק הוא מן השכל שלא ימצאו מקום אפילו ברחוק מן העיר בעיבור העיר ומגרשיה ובתחום העיר על פני העיר על כן נראה שלא עשו כהוגן ולא יעשו כדת של תורה אם יעשו עוד כדבר הזה אחר שיוודע להם מפי סופרים ומפי ספרים שטועין במה שנהגו והנהיגו והשם יתן בלבם להתבונן בדבר הזה ולהשכיל על דבר ימצא טוב וישובו אחור וחכם באחור ישבחנה אמן:

ודע שאין לאסור דבר זה משום הא דקימ"ל שהקבר אסור בהנאה אפילו לקבור בו מת אחר וכמו שכתב הטור בסימן שס"ד בשם ה"ר ישעיה ז"ל ועיין להרב ב"י שם שהסכים לזה וכתב שאין צריך לטעם זה דבלא טעם דאסור בהנאה אסור מפני כבוד המתים כמו שנתבאר בסימן שס"ג ע"ש, וכן כתב מהריק"ש ז"ל בהגהותיו לש"ע שם סעיף א' וז"ל אסור בהנאה אפילו לקבור בו מת אחר וכו' ע"ש, אי משום הא לא איריא דלא אסרו אלא בקבר של בנין כאשר כתב מרן בסימן שס"ד סעיף א' וז"ל קבר של בנין אסור בהנאה אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר עכ"ל ע"ש, וקרוב הדבר שבאלג'יר חוצבים קברים ואינם בונים, ועי' להרב שבות יעקב חלק ראשון סימן פ"ז, אלא טעם האיסור כמו שכתבנו משום חרדת המתים דכתיב גבי שמואל למה הרגזתני ועוד משום נוול למתים במקום שכבר זכו בו ואדעתא דהכי נקברו שם, על כן גם אם יהיה המקום של בית עלמין שוה כל כך בדמים יקרים יתנו כל מה שיפסקו עליהם בכסף מלא יתנו לאחוזת קבר בערכך נפשות ואין צבור עני כי הוא דבר הצריך לכל אחד ואחד כי החיים יודעים שימותו ומי הוא אשר לא יחוש לעצמו ולנפשו ליום מחר להשליך את נפשו מנגד ולחרף את נפשו למות על מרומי שדה שיראה בעיניו שיתנוולו עצמות אבותיו וקרוביו ועצמותיו בעליל לפני כל בעל חי ולא יבזבז את ממונו ואל יראה בצרתו ובצרת קרוביו העתידים עורר לויתן אם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו לו ולא יראה את ביתו חרב הדמין יתעבד וביתיה נולי ישתוה ויחולו בו ידים ידי אדם ממשמשים בו ובתבוסתו כנצר נתעב ונאלח עצמותיו מלאו נקלה סחובין ונזנחין על פני האדמה כקבורת חמור יקבר לבו של אדם עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ומי הוא זה שלבו ישן שינת עולם ולא יתעורר ולא יתרגש ולא יתרגז על אודות הדבר הקשה הזה כחומץ לשנים וכעשן לעינים הרואה את כבודי הנחלף לקלון ולדראון עולם ולא ישנס מתניו לעמוד על נפשו בעודנו חי כדי לתת השקט ושלוה לנפשו העגומה אחר מותו ינוח על משכבו והחי יתן אל לבו כמה צער מגיע לחיים ולמתים בזה אבל יוצע לרבים כי קשה יום ליקוט עצמות כיום מיתה וקבורה עצמה וכמו שפסק מרן מלכא ז"ל בש"ע יו"ד סימן ת"ג סעיף א' וז"ל המלקט עצמות אביו או שאר קרובים שמתאבלים עליהם מתאבל עליהם כל היום כולו בכל הדברים הנוהגים באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש ונעילת הסנדל ותשמיש המטה רחיצה וסיכה וכו' ע"ש, ואפילו כשאינו רואה בניוול אביו אלא שמע שהיום לקטו עצמות אביו דינא הכי וכמו שפסק מרן שם סעיף ה' ע"ש, וכיון שכן חייב אדם לעמוד על נפשו בזה הן בעודנו חי שלא יקראנו אסון זה לו או לקרוביו עור בעד עור וכל אשר לגבר יתן בעד נפשו ולא ליחוש במעי"ה כדי שיהא שלום בחילו שלוה בארמנו' קרבם בתימו לעולם משכנותים לדור ודור, ומצינו כתוב מפורש בנחמיה ב' ג' שנצטער אותו צדיק ותלה צערו ורוע פניו לפני המלך דריוש שהיה אז בסכנה עצומה שהשיב אמריו למלך מדוע לא ירעי פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אוכלו באש הרי שתלה צערו בחורבות העיר של קברות אבותיו וכ"ש בחורבות קברות אבותיו עצמם כמה צער מגיע עליו בזה שמתנוולים בפני הכל שיחרף את נפשו למות ואל יראה בצרתם צרת רבים דעל זה נאמר (שמואל א' י"ב ט"ו) ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי השם והיתה יד השם בכם ובאבותיכם ואמרו רז"ל (יבמות ס"ג) זו חטוטי שכבי שמוציאין הנקברים מקבריהם והיא מכת בזיון למתים ולחיים שיודעים שימותו ה' ממית ומחיה והיא קללה גדולה וניוול כמ"ש ירמיה סימן ז' בעת ההיא נאם ה' ויוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים וגי' ע"ש, כמה מגיע צער על זה למתים ולחיים עדנה, יה"ר שיבולע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר אמן, שנת התרפ"ג פה אורן יע"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן ל

בענין אם עור אדם מותר בהנאה מן התורה אם הוא בכלל מת גופיה דקימ"ל שאסור בהנאה דגמרינן שם שם מעגלה ערופה, הנה יש מי שסובר הגם שהוא עוד ישר מותר בהנאה דלא הוי כגופו דקימ"ל שאסור בהנאה עי' בש"ע יו"ד סימן שמ"ט סעיף א' שהרי המלמד שהוא קרבן כפרה עורו מותר לכהנים דעולה עורה לכהנים ולא נאסר אלא דוקא גופי של מת או תכריכיו הנעשים לכבודו של מת גופיה אבל עורו מותר ובאמת שכן משמע מש"ס דחולין קכ"ב ע"א אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ועי' פרש"י שם ד"ה דבר תורה שכתב וז"ל עור האדם טהור דלאו בשר הוא ולא הוי בכלל מת עכ"ל, הרי דכתב דלא הוי בכלל מת דמשמע דלכל דבר בין לענין טומאה בין לענין הנאה דאי לענין הנאה כמת הו"ל לש"ס לומר גזירה שמא יעשה עור אדם מאן דהוא שטיחין והרי אסורין בהנאה ולכך גזרו טומאה עליו משום דחמירא טומאה אלא ודאי משמע דעור לא הוי בכלל מת ליאסר בהנאה וכן ראיתי שזו היא סברת התוספות בנדה נ"ה ע"א ד"ה שמא יעשה אדם וכו' שטיחין דכתבו שם שנראה להם שהעיר אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה ע"ש, וכן כתבו בפשיטות בזבחים דף ע"א בסיף ד"ה ובטריפה ע"ש, אבל בחולין דף הנז' ד"ה עורות אביו ואמו שטיחין סוברים שעיר אדם בכלל בשר הוא ואסור בהנאה ע"ש, וכן כתבו עוד בפשיטות בסנהדרין מ"ח ע"א ד"ה משמשין ממשמשין גמרינן ע"ש שכתבו משמיה דר"ת דיש איסור הנאה בעור אדם מדאורייתא ע"ש, ודע שעור אדם דקאמר בש"ס שטהור בגמרא איכא תרי לישני אי בעיבדו דוקא או אפילו עדין מצה בלא עיבוד ע"ש בחולין קכ"ב, ונ"ל דהלכה כלישנא בתרא דבלא עיבוד טמא כדקימ"ל בכל הש"ס, ולענין עור נכרי אם גם הוא בכלל זה אי לא הנה התוספות בקמא י' סוף ד"ה שהשור כתבו שהנכרי ובשרו כולו מותר בהנאה שזה לשונם דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה עכ"ל ע"ש, אבל מרן בי"ד סימן שמ"ט סעיף א' פסק וז"ל מת בין עכו"מ בין ישראל תכריכיו אסורים בהנאה ע"ש, ועי' בשאלת יעב"ץ חלק א' סימן מ"א שהביא ראיות וסמוכות לדעת מרן ז"ל ועי' להרב צמח צדק סימן י"ג ובהגה לבן המחבר שם, ועיין עוד להרב ברכ"י ביו"ד סימן שמ"ט מ"ש בזה ע"ש, ועמ"ש אנכי הד"ך בח"א בחיו"ד ה' אבלות סי' כ"ח דקי"ח ע"א ואשר נראה כעת דחגורה דנעשית מעור נכרי יש להתיר בה משום ספק ספיקא ספק אי נכרי מת מותר בהנאה ואת"ל שהוא אסור שגם הוא בכלל מת שאסור בהנאה שמא הלכה כמ"ד עור אדם הגם שהוא של ישראל לית ביה איסור הנאה כדכתבנו לעיל ודוק, והגם שהכא גלי מרן דעתיה וכתב דבין נכרי בין ישראל אסור בהנאה אפילו הכי עבדינן ס"ס אפילו נגד פסק מרן כדכתב הרב בעל ספר ארץ חיים להרב חיים סתהון ז"ל בכלליו קונטריס הכללים בכלל י"ד ע"ש שמסיק הכי מכמה רבוותא מהאחרונים ע"ש ועי' להרב ח"ס בחי"ד סימן של"ו ע"ש, וטעמא דמילתא דעבדינן ס"ס אפילו כנגד מרן כתב הרב א"ח הנ"ל משם הרב דבר משה ח"ג י"ד סימן ב' וז"ל דאף מרן ז"ל בעצמו יודה בכך דהוא לא פסק כאותה הוראה לחומרא אלא כשאין מצטרף בדין ההוא ספק אחר ע"ש, ולפ"ז אם בתרי הספיקות ראשון ואחרון כולם כנגד מרן לא עבדינן ס"ס כזה שהרי ודאי אתה הולך נגד מרן הקדוש דאיתנח סימנא כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו וע' במש"כ הרב פני יצחק למהר"י אבולעאפייא זצ"ל בחי"ד סימן ט' ועי' מש"כ אנא נפשאי הדל באלפי לעיל בה' כלאים סי' כ"א ד"פ ע"ד בענין זה מה שהשבתי ע"ד הרב ז"ל מסברא דנפשאי שהם דברים ברורים מצד עצמן, ועתה ראיתי מ"ש הרב דבר משה ז"ל ומצאתי און לי במש"כ שם ע"ש חדאי נפשאי חדאי נעשאי, ודע דאיסור הנאת המת לא משום קדושת המת דמאי קדושה יש במת וכל שכן למש"כ מרן ז"ל דגם במת נכרי יש איסור הנאה דמאי קדושה יש במת נכרי אלא גזירת הכתוב היא והגם שעיקר למודנו הוא מגזירה שוה דשם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים כמש"כ התוספות במסכת נדה דף נ"ה ד"ה שמא יעשה שטיחין וכו' ע"ש, מ"מ האי כדאיתיה והאי כדאיתיה וכמש"כ ודוק, ועמש"כ בספרי הקטן "בשוב דוד" בענין זה ע"ש:

סימן לא

הנה שמעתי אומרים שבבית החיים בבית הקברות החלו לעשות תמונות האדם לטישות על הנייר במיני צבעונים שאינם בולטים ותולים. לכל אחד צורתו ותמונתו שהיא לטושה על הנייר במצבת אבן על המת ונסתפקתי אי שפיר מצו למעבד הכי כיון שאינה בולטת או לא מצו למעבד דבר כזה בבית הקברות שהוא מקום הכבוד והכל באים לבקר את המתים בהכנעת ראש וברפיפת קומה לפני שוכני עפר ולכן אין ראוי להיות שום תמונה לנגד עיניהם:

תשובה הנה מן הדין כיון שאין בולטת אין כאן איסור כמו שפסק מרן ז"ל ביו"ד סי' קמ"א ע"ש ובב"י שם הביא לנו דברי רבינו אליקים זצ"ל שאוסר לצייר בבה"כ צורות בהמות וחיות ועופות וציוה להסירם מבית הכנסת ובב"י שם דחה את דברי ר' אליקים והעלה כדעת רבינו אפרים להתיר לצייר ולהשהות בבית הכנסת צורות אלו וכדעת הרמב"ם דפסק להתיר ע"ש ומשמעות דבריו דגם אם משתחוה כנגד אותו כותל שיש בו צורות אלו מותר כגון צורת אדם שאינה בולטת או צורות בהמות וחיות אפילו בבולטות מותר לכרוע כנגדם באבות תחילה וסוף ובהודאה תחילה וסוף כנגד אותו הכותל הגם דר' אליקים אסר מהאי טעמא להשהותם בביה"כ מפני שנראה כמשתחוה לאותם צורות וכמו שכתבו הגהות אשירי משמו בפסקי הרא"ש בפרק כל הצלמים סי' ה' ע"ש, הרב ב"י ז"ל לא ניחא דעתיה בכל זה ודעתו מסכמת לדעת רבינו אפרים שהתיר בזה ע"ש, וכן ביאר לנו מרן ז"ל בספרו אבקת רוכל סי' ס"ו וז"ל ואין לדחות ולומר דלא שרי רבינו אפרים אלא שיהיו אותן צורות בבית הכנסת אבל לא שיהיו לפניו בכותל שמשתחוים נגדו דמאחר דליכא חשדא בצורות הללו כך למשתחוה נגדם כמשתחוה נגד בגד או כותל שאין בו צורה וכו' ע"ש, ולפי דבריו ז"ל נראה שמותר להתפלל כנגד המראה שהרי דמיא למתפלל כנגד צורת האדם שאינה בולטת עי' להרב שיירי כנה"ג א"ח סי' צ' הגהת רב"י ועי' להרב באה"ט שם ס"ק ל' אלא דיש לדחות ולומר דשאני בבואה שלו משום דחביבה עליו טפי מצורת אדם אחר כל אדם חזו בי אנוש יביט עליה מרחוק שהרי הרדב"ז שאסר להתפלל כנגד המראה למד דינו מהא שאמרו בש"ס לא יתפלל אדם אחורי רבו דכתבו התוספות משום שנראה שמשתחוה לרבו ומצינו לרבינו מרן ב"י שכתב בסי' צ' משם מהר"י אבוהב שדוקא אחורי רבו אבל אחורי אדם אחר לית לן בה וכתב על זה הרב ב"י בבדק הבית שלו שהיא ראיה טובה ע"ש, ובאמת שכן הוא בתלמוד בבלי דרבי ירמיה הוה מצלי אחוריה דרב וקאמר בש"ס משום דתלמיד חבר הוה הרי דמותר להתפלל אחורי אדם אחר וכמו שפסק הש"ע שם סי' צ' סעיף כ"א ע"ש

הרי דלא למד לאסור להתפלל נגד בבואה שלו אלא מאיסור אחורי רביה דחייב בכבודו וחביב עליה וה"ה בבואה שלו ודוק. איך שיהיה מצד הדין מותר לדעת מרן גם בביהכ"נ, והגם דבתשובה דסי' ס"ג שם בספרו אבקת רוכל כתב שדברי רבינו אליקים הם עיקר ע"ש, מ"מ בתשובתו שם בסי' ס"ו ובספרו ב"י ביו"ד סי' קמ"א חזר בו ודחה דברי רבינו אליקים ז"ל וסמך ידו על סברת רבינו אפרים שהיא עיקר, אלא דבש"ע א"ח סימן צ' סעיף כ"ג פסק וז"ל הבגדים המצויירים אע"פ שאינם בולטות אין נכון להתפלל כנגדם ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר יעלים עיניו ע"כ, והיינו טעמא משום דמבלבלים לאדם בתפלתו, וכמו שכתב הרב דרכי משה ביו"ד סימן קמ"א סק"ה והוא דעת ר"י ור"ת עי' במרדכי פרק הצלמים שכתב וז"ל ור"ת כתב נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה הם עושין והשבתי דלא יפה עושין שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונים לבם לאביהם שבשמים מיהו אין בו משום לא תעשה לך פסל וכו' ע"ש, ועי' מור"ם בהגה בא"ח סי' צ' סעיף כ"ג, וכן ראיתי להרב שלחן גבוה בי"ד סימן קמ"א ס"ק כ"ז שכתב וז"ל הנך רואה בעיניך ממש לשונו שבב"י שדעת רבינו שאפי' בבהכ"נ מותר לצייר צורות הללו שלא כדברי ר' אליקים ז"ל מיהו היינו דוקא מן הדין אבל למיחם מיהא חיישינן לסברת ר' אליקים שבבהכ"נ אין לצייר שום צורה שלא לבטל כונת התפלה וכן כתב רבינו בא"ח הלכות תפלה סימן צ' סעיף כ"ג עכ"ל ע"ש, וכיון דמשים ביטול תפלה נגעו בה ולא משום דנראה כמשתחוה לצורות כמ"ש ר' אליקים ז"ל נראה שבבית הקברות דלא שייך טעם זה דביטול תפלה נראה דמותר לתלות צורת אדם שאינה בולטת וכמו שפסק מרן בתשובותיו בספרו אבקת רוכל דכיון דליכא חשדא בצורות אלו כך כנגדם כמשתחוה נגד בגד או כותל שאין בו צורה לענין ביהכנ"ס וה"ה הכא בבית הקברות דמאי שנא:

וראיתי להרב חיד"א בשיורי ברכה י"ד סי' קמ"א אות ג' שכתב ועתה נדפסו תשובות מרן הקדוש ספר אבקת רוכל ובסימן ס"ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר וכן מסכים מהר"ם פאדוה סימן ס"ה והסכימו עם מהר"א קאפסאלי דאסר ע"כ, ואחר כך העתיק באות ד' דברי רבינו ב"י דשם סימן ס"ו דהתיר להשים פרוכת בגד משי שאורגים בה מיני ציורין ומיני עופות להשימו לפני ארון הקדש ע"ש, והרואה יראה דסתראי נינהו האי תשובה דסימן ס"ג עם האי תשובה דסימן ס"ו דבסימן ס"ג כתב דברי הרב ר' אליקים עיקר ובסימן ס"ו דחה דבריו וכתב דעיקר הם דברי רבינו אפרים דהתיר וכמו שהסכים בס' ב"י ביו"ד סימן קמ"א וכמ"ש אנן לעיל והעיקר היא תשובה דסימן ס"ו שהיא מסכמת לדבריו שבב"י דיו"ד סימן קמ"א:

אלא שראיתי לו להרב חיד"א שם בספרו שיורי ברכה לעיל מזה באות ג' שהעתיק דברי הרד"ק בהגהותיו שכתב וז"ל צורות הבהמות חיות ועופות וכו' בבהכנ"ס או בבית שמתפללין בקביעות פשיטא לי דאסור כדברי ר' אליקים שמביא בב"י וכל הראיות שמביא ב"י כנגדו יש לגמגם בהם והמורים היתר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו עתידין ליתן את הדין ע"כ, גם הרדב"ז בחלק א' סימן ק"ז האריך בדבר זה וכתב דמכוער הדבר לצייר דבר זה בבית הכנסת והרבה נתמרמר על זה ע"ש, ולכן נראה דגם בבית הקברות אין לעשות דבר זה שהרי דרכם של בני אדם איש ואשה לבקר בית החיים לחבק ולנשק המצבות ולבכות ולבקש ולהתחנן ולהתפלל בזכות שוכני עפר ושולחים יד במצבות ולומר להם עירו משנתכם ועמדו ובקשו עלינו בתפלה ובתחנונים לפני המקום ויש שמבקשים רחמים ונותנים מגמתם אל המתים עי' במור"ם ש"ע א"ח סימן תקפ"א סעיף ד' בהגה ע"ש, ועי' שם בהרב באר היטב ס"ק י"ז מה שכתב משם מהרי"ל וז"ל דבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדיש וטהור והתפלה מתקבלת יותר והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד הצדיקים אך יבקש מה' יתברך שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר מהרי"ל עכ"ל, ולכן נ"ל דיותר מכוער הדבר לצייר בבית הקברות כדקאמרן ועוד דנפיק מינה חורבה דלמחר יעשו צורתו בולטת שהוא איסור תורה וכ"ש בזמן הזה שנתרבה האפיקורוסות ואין שומעין לקול מוריהן ועוד יש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו שכך דרכם של נוצרים והם רוצים להתדמות אליהם לכל דבריהם ולכן בעוד שלא נהגו לעשות כולם ובעודו חידוש קודם שיתישן הדבר ראוי לבטל מנהגים כאלו ולעמוד בפרץ להסיר הצורות של אלו המועטים שעשו הצורות קודם שיתרבו והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו שימו כבוד לתהלתו:

אחר כך בא לידי ספר חדש ונקרא אוצר ישראל שנדפס בנויארק תרס"ז בספר הראשון מספריו באות א' מערכת אילאו"י הביא לנו הרב דברי מי שגדול הרב יששכר דוב באוסטריא צד רע"ו במה שהורה הלכה עשר הלכות השביעית מהם כתב וז"ל לא הרשה להניח מצבה בבית הקברות עם דמות אדם חקוק עליה אבל התיר צורת חיה וכו' ע"ש, הרי לך הגם שהיא צורת אדם חקוק ולא בולטת אסרה הרב בבית הקברות הרי דבית הקברות חמיר לענין זה שאם היא בולטת פשיטא דאסורה ואין צריכין להוראת הרב הנז' ודוק, ט' לחדש חשון של שנת הב"ה לנו עזר"ת מצר ליצירה התרפ"ד והיא שנת שמיטת כספים שמוט כל בעל משה ידו, פה אורן יע"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי ס"ט

סימן לב

בענין הולכת ארון ומטה של מת אל בית הכנסת אם אין בית מיחוש שמכניסין טומאת מת שהיא חמורה מכל טומאות שמכניסין אותה למקום קדוש כאשר נצטוינו בתורה על טומאת מקדש וקדשיו אפילו בזמן שהם בחורבנם כדכתיב והשימותי את מקדשיכם ובית הכנסת מקדש מעט כדכתיב ביחזקאל י"א ט"ז ואהי להם למקדש מעט, או אין לחוש לזה בבתי כנסיות שבחוצה לארץ:

הנה מרן ז"ל בי"ד סימן דש"ם סעיף כ' כתב וז"ל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאים המטה וכו' וביום השביעי עולין לבית הקב' וכו' וכן ביום שלשים ותכלית י"ב חדש מבקרין וכו' ע"ש, דמשמע בין בארץ ישראל בין בחו"ל ומדהכא נקט בית המדרש ובסעיף שלפניו סעיף י"ט בענין הספד נקט בית הכנסת ובית המדרש וז"ל מספידין תלמידי חכמים ונשותיהם בבהכנ"ס ובבית המדרש וכו' משמע שלענין הכנסת מת לא התירו אלא בבית המדרש ולחכם ואלוף וגאון שבחייהם היה מקום זה קבוע להם ללמוד תורה וללמד ולהם לבדם לא לאדם אחר וכן הוא גם כן לשון הטור שהביא מקור דין זה מהגאון ע"ש, וא"כ משמע דגם לאלו שהתירו להכניסם אינו אלא לביהמ"ד ולא לבית הכנסת עי' בש"ע א"ח סימן קנ"א סעיף ג' דפסק שאין ישנים בבהכ"נ אפילו שינת עראי אבל בבית המדרש מותר ע"ש, ונראה לי דהא דנקט מרן חכם ואלוף וגאון ר"ל חד מינייהו, חכם או אלוף או גאון, וכן משמע מלשון הטור שלאחר שכתב חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו וכו' כתב ואם חכם הוא סופדין אותו עוד וכו' ע"ש, וא"כ מש"כ מכניסין אותו ולא כתב מכניסין אותם משמע דקאי אכל אחד ואחד מהני, ולא תיקשי לך דא"כ הוא כיון דאשמועינן חכם כ"ש אלוף וגאון זה אינו דחכם עדיף מאלוף וגאון דחכם הוא המורה הוראות בישראל שעדיף מכולהו וז"ל הרב שלחן גבוה על סעיף זה בס"ק ט"ל ברמב"ן ובטור כתוב עוד ואם חכם הוא ר"ל גדול מאלוף וגאון סופדין עוד יום אחד וכו' ע"ש, וא"כ משמע דלשאר העם חוץ מאלו הנזכרים אין להכניסם לא לבית המדרש ולא לבית הכנסת שהרי גם בהספד שהתיר מרן בבהכנ"ס ובבית המדרש לא התיר אלא לת"ח ונשותיהם אבל לא לשאר העם עיין שם וכ"ש לענין הכנסת המת דעלמא, וכן ראיתי כתוב בהרב חכמת אדם הלכות אבילות כלל קנ"ה שער השמחה וז"ל בסעיף ח"י חכם ואלוף וגאון מכניסין אותן לבה"מ ומניחין וכו' וכתב על זה וז"ל ירע עלי המעשה שראו שעשו כן לאדוננו מרנא רבנא רשכבה"ג מחותני ר' אליאו חסיד שהיה ידוע ומפורסם לכל העולם לגאון וחסיד ויחיד בדורו ממנו למדו לעשות כן גם למי שרוצין לכבדו ועליהם נאמר ותבואו ותטמאו את מקדשי ובודאי גורמין רעה למת בזה וראוי לבטל זה שלא להכניס שום מת בבהכ"נ ובהמ"ד עכ"ל:

הרי לך בהדיא כמה התמרמר על זה הרב ז"ל וכתב דראוי לבטל זה וכו' דלא ניחא ליה למר בזה ואין דעתו נוחה הימנו ובאמת שכן מוכיחין דברי הטור והש"ע כמבואר הדבר היטב בדברי הטור שכתב וז"ל לגאון בענין ההספד נוהגין בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים אבל לחכם ואלוף וגאון מכניסים אותו לבית המדרש וכו' ע"ש, הרי שהטור ביאר דבריו שאין מכניסין לבהמ"ד אלא לחכם וכו' שהוא מורה הוראות בישראל, והנה לענין הספד הכא בי"ד פסק מרן שאין מספידין בבית הכנסת ובבהמ"ד אלא לת"ח ונשותיהם ובא"ח סימן קנ"א ס"א פסק שאין מספידין בהם אלא א"כ יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר שכל בני העיר מתקבצים להספידו וכו' ע"ש, נראה שאינו קשה כל כך דסתם ת"ח אם אירע בהו מילתא או בנשותיהן או בקרוביהן מסתמא מתקבצין בני העיד לנחמן ולהספידן משום כבודן ולהכי מיקרי הספד של רבים שהרי שכיחי רבים גבייהו כדאמרן ועי' להרב מגן אברהם שם בא"ח שפירש על מה שכתב מרן לאחד מגדולי העיר דר"ל כגון שמת קרוב של גדול כגון רפרם שהספיד לכלתו בבהמ"ד ע"ש, דמסתמא יבואו רבים לכבודו אבל להביא ארונו לבהכנ"ס לא מצינו שהותר כי אם לחכם ואלוף וגאון ולבהמ"ד ולא לביהכ"נ:

אלא שראיתי להרמב"ם בספרו פאר הדור סימן ע"ז שנשאל וז"ל שאלה ותורנו הדרתו מה שכתב בספר אהבה הלכות תפלה פרק י"א הלכה ז' ואין מספידין בתוכם אלא הספד של רבים, והמנהג באלכסנדריא שמביאין המת בחצר בית הכנסת עד שיתפללו הצבור ואחר כך יבואו הדיינים והחזנים ואחר כך יבואו כל הקהל עם המטה ויאמרו צדוק הדין וקינות כל אחד מהחזנים ואחר כך מוליכין אותה לבית הקבר' אם זה נקרא הספד של רבים או לא וכן מי שמתפלל כל שבעה בבהכנ"ס ואחר התפלה יאמרו צדוק הדין וקינות הנמצאים שם אם זה הספד של רבים או לא וכו' ע"ש, תשובה אין זה נקרא הספד של רבים והספד של רבים הוא כשמת אחד מגדולי העיר אז חייבים כל העם לסופדו או שנשמע על אדם כשר שנפטר לבית עולמו זה הוא הספד של רבים ומה שראינו במצרים שיש להם כותל מיוחד ויושבים כל שבעת הימים דננו אותם לכף זכות שאמרו שאותם המקומות אשר יקראום כותל האבלים לזה נבנה מעיקרא ואינם כשאר הבית הכנסת אלא מתחילה הוקצה לכך וכך התנו, אמנם בהכנ"ס סתם ודאי דאסור לומר כל קינה על מת אלא אם כן יהיה הספד של רבים עכ"ל, העתקתי התשובה בשלימות משום דיש ללמוד ממנה כמה הלכתא גברוותא, ומשמעות דבריו דחצר בית הכנסת דינה כבית הכנסת ולהכי קאמר שאין זה הספד של רבים ולהכי אסור כדין בית הכנסת דאל"כ הגם שאינו נקרא הספד של רבים מותר ושפיר עבדי כיון שאין עושין בתוך בהכ"נ אלא ודאי משמע דחצר בהכ"נ היינו כבהכ"נ, ומדלא הרגיש על מה שמביאין את המת לבהכנ"ס (א"ה ר"ל לחצר בהכ"נ) ולומר דלאו שפיר עבדי או ילמד עליהם זכות אלא קבלה בשתיקה משמע דסובר הרב שאין איסורא בזה שמכניסין לשם המת ועיקר האיסור הוא על ההספד והקינות משום דלאו של רבים מיקרי, וזה היפך מדברי הטור ומרן שאסרו מדברי הגאון אפילו בבהמ"ד אם לא יהיה חכם ואלוף וגאון, ואפשר אילולי שמיע ליה למרן והטור דברי הרמב"ם בתשובתו הנז' שלא חש לאיסור זה לא היה פוסק כהגאון ז"ל ולא כתב זה אלא מפני שלא ראה דברי הרמב"ם בתשובותיו שלא יצאו לאור הדפוס בזמנו כידוע וכאשר ראיתי כתוב כן להרב חיד"א בספריו הקדושים עי' עליו ואפשר להתאים דברי הגאון עם דברי הרמב"ם אם נאמר שמה שכתב הגאון חכם ואלוף וכו' היינו לומר שעושים להם כל הדברים האמורים דהיינו שמניחין המטה במקום שהוא דורש וכשמוציאין המטה וכו' וביום השביעי וכו' וביום שלשים וכו' ותכלית י"ב וכו' אבל לאדם אחר אין עושין כל הנזכר אבל לענין כניסת ארונו במת דעלמא בין בבהמ"ד בין בביהכ"נ אסור] אלא שלשון מרן והטור לא משמע הכי:

איך שיהיה מדברי הרמב"ם משמע שאין איסור בהכנסת המת בבית הכנסת (א"ה ר"ל לחצר בהכ"נ) גם למת דעלמא וכן לדעת הגאון אם היה חכם ואלוף וכו' והגם דתניא בתורת כהנים והשימותי את מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות ואמרינן במגילה דכ"ט ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם אמר ר' יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל וכו' הרי דנקראו מקדש ומשוה הכי כתב המרדכי בפרק בני העיר דאסור לנתוץ דבר מבית הכנסת והעתיק דבריו הרב ב"י בא"ח סימן קנ"א ע"ש, מ"מ לא קדשוהו כל כך גם לענין טומאת מת והיינו טעמא נמי שמצינו לרש"י שהתיר לנדה ליכנס לבית הכנסת להתפלל וכמו שכתב מור"ם בהגה א"ח סימן פ"ח ע"ש:

ומה שכתב הרמב"ם שדננו אותם לכף זכות לאנשי מצרים שיש להם כותל מיוחד ויושבין כל שבעה שאמרו שאותם המקומות אשר יקראום כותל האבלים לזה נבנה מעיקרא ואינם כשאר הבית הכנסת אלא מתחילה הוקצה לכך וכך התנו אמנם וכו' ע"ש, נראה דעיקר טעמו הוא משום דאותו כותל יחדוהו לכך ואינו בכלל בית הכנסת ולהכי מהני ביה תנאה והוי כאילו הוא בפ"ע אבל בית הכנסת אפילו הוא בחו"ל לא מהני ביה תנאה לדברים שאסרום בבית הכנסת וכמו שפסק מרן ז"ל בא"ח סימן קנ"א סעיף י"א דלא מהני תנאה אלא בחורבנו אבל בישובו לא מהני תנאה ע"ש, דמשמע לכל דבר שאסרו בבית הכנסת הנזכרים באותו סימן קאי דלא מהני תנאי וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם שלא לימד זכות אלא על מנהג אחרון ולא על מנהג ראשון שמספידין בחצר בית הכנסת משמע דלא מהני תנאה שם:

וראיתי להרב מהר"י עייאש בספרו בית יהודה במנהגי ארגיל במנהגים השייכין לדיני אבלו' דף קט"ז ע"א אות י' שכתב וז"ל והולכת הארון לביהכ"נ של יחיד דוקא לבעלים או לש"ץ ואומרים סליחות וקינות וכו' ולבהכנ"ס של רבים אין מוליכין שם ארון אלא דוק' של הדיין ובדרשה והיינו דוקא בבית הכנסת הגדולה אבל לבית הכנסת של אליאו ז"ל אפילו של גזבר או של גבאי שלה וכו' עש"ב, למדנו מדבריו ז"ל דיש חילוק בין בית הכנסת של רבים כגון בית הכנסת הגדולה והמפוארה של אורן יע"א אין מוליכין שום ארון אלא דוקא של דיין אבל של יחיד קילא ומשמע מדבריו דמרן ז"ל שפסק דוקא לחכם ואלוף היינו דוקא בביהכנ"ס של רבים ואפשר שגם הרמב"ם מודה שאין מכניסים הארון לבהכנ"ס של רבים אלא שלא רצה לידרש על מה שלא שאלוהו, איך שיהיה נראה לי דלא שבקינן דברי הגאון שהסכימו עליהם הטור וב"י והאחרונים ומנהגי ארגיל שבאו דבריהם מפורשים לאסור מפני משמעות דברי הרמב"ם שלא באו מפורשים להתיר כניסת ארון לביהכנ"ס ולכן נראה לי דלא מיבעיא לדעת ראבי"ה שהביא הגהות מיימוניות בפ"ד מהלכות תפלה והעתיקו רב"י א"ח סימן פ"ח דסובר שאין לנשים בעת נדותן לילך וליכנס לבהכ"נ ודאי בכאן בטומאת מת אסור להכניסו לבהכנ"ס דכל שכן הוא מטומאת נדה אלא אפילו לדעת רש"י ז"ל שהתיר מפני נחת רוח לנשים כי היו להם לעצבון רוח אם יעמדו חוץ לבהכנ"ס הכא בהכנסת המת לבהכנ"ס מודה שאסור שטומאתו חמורה שהיא אבי אבות הטומאה ומטמא כל אשר באהל ועל כן יפה אמר חנן הרב חכמת אדם שעל זה נאמר ותבאו ותטמאו את מקדשי וראוי לבטל זה שלא להכניס שום מת לבהכנ"ס כאשר העתקנו לשונו לעיל וכל שכן בעת ובעונה הזאת שאין דורש ואין מבקש להשלמים בעלי ההוראה וכל אחד ניתן תורתו בידו להורות נתן כל מה שעולה על לבו באין מבין ספר ספרי דבי רב והכל בכח הזרוע על כן יש לדון על מ"ם מלסרבה המשרה ולשלום אין קץ ולאסור בסתם על הכל שלא תהא בית ה' למרמס השיר והחמור כי אם השור אסו'ר והחמור אסי"ר והאהלים כאשר המה בקדושתם הם עומדים זהו מה שנראה לענ"ד ועלה במצודתי מצודת דוד ביום שלישי בשבת חמשה ימים לחדש כסליו המלומד בנסים לכהני דרחמנא אנן שנת תור"ה וחיי"ם לפ"ק היא שנת כ"ח למחזור גדול העומד ומצפה לה' לזכות להקביל פניו בברכת החמה כצאת השמש בגבורתו ביום תקופת ניסן הבא לקראתנו לשלום בשמחות וגיל חי ובריא אולם, פה אורן יע"א, כה דברי הצעיר זעיר שם העומד ומצפה לתשועת ה' ה"א אחרונה שבשם:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן לג

ענין קדיש שרוצה הבן לומר על אמו בחיי האב והאב מקפיד על זה שניחוש הוא לו ויש לו דמיון בזה ולבו כאיב ליה ותקיף עליה עלמא עיין למור"ם ז"ל בי"ד סימן שע"ו סעיף ד' בהגה דכתב וז"ל ונהגו לומר קדיש על האם אע"פ שהאב חי עדין אין בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו ע"ש, וע"ש בדרכי משה שלו מש"כ עי' בטור שם, וכן הכריע רש"ל ז"ל ביש"ש פ"ק דקידושין סימן ס"ג וז"ל מ"כ שאם האב מוחה בבנו שלא יאמר קדיש על אמו כי מקפיד עליו מאחר שהוא חי שכבודו קודם, ולי נראה שלא ישמע לו מאחר שנהגו מאבותינו הקדושים לומר קדיש יתום וכו' הוי כאילו אומר לו שלא יעשה דבר מדברי סופרים וכו' לכן אסור לשמוע לו בדבר זה כהא שאמרו רז"ל יכול אמר לו אביו הטמא או אל תחזיר אבידה יכול ישמע לו וכו' ע"ש, שמוכח דגם בדבר מדברי סופרים ג"כ לא ישמע לו ע"ש, ורבינו ב"י בסימן שע"ו העתיק דברי מהר"מ שהביאם הכל בו בספרו ז"ל, וז"ל ב"י וכתב עוד בשם מהר"מ נ"ע שמצוה להתענות ביום שמת אביו או אמו ומצוה לומר קדיש על אמו בחיי אביו ואם אביו מקפיד אע"פ שאמו עשתה לו צוואה לומר בשבילה קדיש מ"מ כבוד האב קודם לכבוד האם עכ"ל ע"ש, וציין על זה הרב דרכי משה סק"ט וז"ל ובב"י כתב סוף הספר מיהו נהגו לומר לעולם קדיש אפילו בחיי האב עכ"ל ע"ש, והנה מעתיק לך דברי בית יוסף בסוף הספר סימן ת"ג וז"ל כתב בתשב"ץ אומר קדיש על אמו בחיי אביו והר"מ אומר שאין אומר קדיש על אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד אפילו עשתה לו אמו צוואה לומר עליה קדיש מיהו נהגו העולם לומר קדיש אפילו בחיי האב וכו' ע"ש, ודע דהאי מיהו נהגו העולם וכו' אינה לא מדברי התשב"ץ ולא מדברי הרב רבינו ב"י כי ראיתי בתשב"ץ קטן הכמות (והוא לרבינו שמשון בר צדוק זצ"ל והם פסקים של רבו הגאון מאור ישראל מהר"מ מרוטנבורק זצ"ל, וראיתי כתוב בתחילת הספר בפתח השער וז"ל וכתב בשם הגדולים לרב חיד"א שבא הספר הזה ליד רבינו פרץ ז"ל והגיהו וכל מקום שתמצא ומיהו הוא לשון של רבינו פרץ) בסימן תכ"ה וז"ל ומתענה בכל שנה יום שמת בו אביו ואמו ואומר קדיש לאמו בחיי אביו אבל מהר"מ ז"ל אומר שאין אומרים קדיש בחיי אביו אע"פ שאמו עשתה לו צוואה לומר לה קדיש אם אביו מקפיד כי כבוד האב קידם לכבוד האם עכ"ל ותו לא מידי ובשולי הדף ציין ע"ז וכתב הגה ומיהו נהגו העולם לומר לעולם קדיש אפילו בחיי האב ע"כ עכ"ל, הרי לך דהאי ומיהו הוא של רבינו פרץ ועל פי הגה זו שכתוב דנהגו העולם לומר לעולם קדיש אפילו בחיי האב על זה כתב מור"ם ז"ל בהגה אין בידו למחות ביד בנו שלא יאמר קדיש על אמו ולשנות המנהג שנהגו מאבותינו הקדושים וכמ"ש מהרש"ל ז"ל שכבר כתבנו לשונו, ובזה אתי שפיר דברי רבינו ב"י דבסימן שע"ו לא העתיק בסיום דברי מהר"מ ומיהו נהגו העולם וכו' ובסימן ת"ג העתיק גם סיום זה והוא דבסימן שע"ו לא העתיק דברי מהר"מ במקומם ובמקורן דשם העתיק דברי הכל בו שהעתיק דברי מהר"מ ז"ל בלא הגה דר' פרץ דאפשר שהכל בו לא ראה דברי רבינו פרץ ולכן לא העתיק אלא עיקר דברי מהר"מ ז"ל ומה שמצא הרב"י בכל בו העתיקו אבל בסימן ת"ג הביא דברי מהר"מ שהם כתובים בתשב"ץ ושם כתוב הגהת רבינו פרץ שכבר יצא ספרו והגהתי בעילם כמו שהוא לפנינו עתה ולפ"ז רבינו מהר"מ ורבינו פרץ לא פליגי דמהר"מ מיירי לענין דינא דכבוד אביו עדיף ורבינו פרץ מיירי בענין מנהג שאומר שכבר נהגו העולם לומר קדיש בחיי אביו על אמם ולכן יחוייב מזה שאינו יכול למחות בבנו מכח מנהגא וכמ"ש מור"ם ז"ל וא"כ דברי מהר"מ מרוטנבורק מוסכמים להלכה שאף שמן הדין שיאמר הבן קדיש על האם כמו על האב מ"מ אם אין מנהג קבוע והאב קפיד כבודו עדיף מכבוד האם הגם שציוותה האם לבנה שיאמר קדיש עליה וזה הוא אפילו לדעת מור"ם ומהרש"ל, ומהא שהביא מהרש"ל מש"כ יכול אמר לו אביו הטמא כמש"ל אין סתירה שדוקא אם אינו מאמין לדבר אחד הגם שהוא מדברי סופרים ומצווה על בנו שלא לקיימו הגם שהוא בשב ואל תעשה לא ישמע לו אבל בדבר שהוא מאמין בו אלא שאינו רוצה בזה משום שהוא בעל דמיון וניחוש ולבו כואב לו בזה מצוה לשמוע לדברי אביו, ועי' בתשובות רמ"א בסי' קי"ח, גם הריב"ש בסימן קט"ו העתיק דברי ארחות חיים שהביא דברי מהר"מ בלא הגהת רבינו פרץ הרי תלתא שריין כחדא מהר"מ וא"ח והריב"ש, והרב שיורי ברכה ביו"ד סימן שע"ו אות י"ב העתיק דברי מהרש"ל ביש"ש וכתב ועי' בקונטרס חיים שאל סימן ה' מש"כ שם ע"ש, ואינו תחת ידי לראות מה יקרא לו בספרו הנ"ל, והרב שלחן גבוה בסימן שע"ו ס"ק י"ד כתב וז"ל בדרכי משה העתיק קטן האומר יתגדל פודה את אביו מן הפורענות ע"כ ומשמע דהקדיש מועיל גם כן בבנו הקטן אע"פ שאינו בר מצוה וכן נהגי ללמד את הבן הקטן לומר קדיש על אביו ואמו וכן נהגו לומר קדיש הבעל על אשתו והאב על בנו ואח על אחותו ואף מי שאין לו קרובים מצוה לרחוקים שיאמרו עליו קדיש ואע"ג שמן המדרשים הנ"ל והזוהר משמע דוקא הבן על אב אמרו יש לומר דלאו דוקא אלא שמעשה שהיה כך היה אבל אה"נ דשאר קרובים נמי יועיל וכו' ע"ש, ועי' להרב בית עובד בדיני קדיש יתום אות כ' דף רכ"ז ע"א וע"ב שהעתיק דברי השיורי ברכה ותל"מ ועי' באר הגולה בסימן שע"ו אות ח' ועי' להרב פתחי תשובה בי"ד סי' ר"מ ס"ק י"ד, והרב חיים ביד סימן צ"ז פסק דאם האב מקפיד אין לומר קדיש ע"ש, והנראה בזה דנהרא נהרא ופשטיה וכל מנהג ומנהג יש לו על מה לסמוך סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר כ"ד נאה כהד"ס כ"א לחדש אב הרחמן של שנת ומברכתיך יבורך עבדך לפ"ק אורן יע"א:

דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן לד

מי שנשתדך עם נערה בתולה זה כמה והוא בן ל"ז או ל"ח שנים ועדין לא קיים פו"ר ואחר כך קבעו זמן ליכנס לחופה והגיע הזמן והכל הכינו והזמינו דהיינו כל מה שיצטרכו לחופה בית וכלי בית והכלה התחילה למנות ולספור שבעת ימי החימוד שלשה ימים או ארבעה ימים ומפני שבזמן הזה במקום ישובם כל ענייני הסעודה של שבעת ימי המשתה מזומנים הם בחנויות בכל המצטרך לחם ובשר ויין וכל מיני מתיקה כל יום זמניה הוא לקנות כל המצטרך לכן לא הוצרכו לקנות דבר מזה וכבר הם כתובים נשואם בפנקס האלמירי כמנהג ובתוך הזמן נלב"ע אחי המשודכת כיצד יתנהגו בענין החופה:

תשובה הנה מרן ז"ל בי"ד סימן שצ"ב סעיף ג' כתב וז"ל מי שלא קיים פו"ר ושידך אשה ואחר שהכין צרכי החופה מת אחי המשודכת מותר לכונסה ולבא עליה אחר שבעה וסיים על זה מור"ם שם בהגה וכן אם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות אשתו מותר לכונסה כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת עכ"ל:

ונראה לי הא דהוצרך מרן ז"ל בסעיף זה להתנות במי שלא קיים פו"ר בשידך והכין צרכי חופה דמשמע שאם לא שידך וכן לא הכין צרכי החופה אין לנו להתיר לו לכונסה ולבא עליה אחר ז' תוך ל' ובסעיף ב' לא התנה שני תנאים אלו במי שלא קיים פו"ר אלא פסק דמותר לכנוס ולבעול אחר שבעה כדמסיים להאי דינא בסוף סעיף ב' ע"ש, משום דהכא בסעיף ג' בא להתיר לאשה שאירע לה אבילות הגם שהיא אינה מצווה על פו"ר אפילו הכי משום מצוה דידיה שהוא מצווה על פו"ר וכבר שידך לזאת יקרא אשה ועוד שכבר הכין צרכי חיפה והוא מרוצה עם זו כי היא ישרה בעיניו שנשתיו ביניהם ורצונו ורצונה כעב מלקוש להזדווג קשה עליו להפרד מזו ולבקש לו אחרת שלא אירע לה כזאת להזדווג עמה כקריעת ים סוף להכי התירו לו ולה להנשא אפילו תוך שלשים לאבלות דידיה ונ"ל הא דכתב מרן מותר לכונסה ר"ל מותר לכונסה מיד ולבא עליה אחר שבעה דהכניסה מיד משום שכבר הכין לו צרכי חופה דהיינו סעודה ומשום הפסד סעודה התירו לו לכונסה מיד ומשום הכי התנה וכתב ואחר שהכין צרכי חיפה מה שאין כן בסעיף ב' שלא התיר לכנוס ולבא עליה אלא לאחר שבעה משום הכי לא התנה לומר שהכין צרכי חופה, וכן הוא דעת הרב מאיר נתיבים הביאו הרב פתחי תשובה כאן סק"ו ע"ש דכתב כן מכמה הוכחות ע"ש, ודע דהאי צרכי חופה דנקט ע"כ לומר שר"ל צרכי סעודה שנפסדים בשהייה דאם לא כן מאי אהני לן בזה שהכין צרכי חופה אם הוא דבר שאין השהייה פוסלת בו אלא על כרחיך לומר צרכי חופה היינו סעודה ואם כן אם תפרש מה שכתב מרן ז"ל מותר לכונסה ולבא עליה אחר שבעה שכונתו שהכל אחר שבעה גם הכניסה לאחר שבעה נמי א"כ למה התנה באם הכין צרכי חופה הא אפילו בלא הכין צרכי חופה נתיר לו לכונסה אחר שבעה ולבא עליה משום מצוה דידיה שלא קיים פו"ר כמו שהתיר מרן לעיל מזה בסעיף ב' באבלות דידיה אחר שבעה א"כ גם באבלות דידה נתיר לו כיון שהדין כן שאפילו באבלות דידה מותר לישא בתוך שלשים משום פו"ר דידיה ומאיזה סברא נצריך דוקא בהכין צרכי חופה, ועוד אם משום צרכי חופה שהם צרכי סעודה הרי אם תאמר שאינו כונסה אלא לאחר שבעה ימים נפסדים צרכי חופה שהם צרכי סעודה ומאי אהני לן צרכי חיפה לכך נראה כמו שכתבנו דהאי דהתיר מרן לכונסה היינו מיד ולאלתר משום הפסד סעודה:

נמצא במי שעדין לא קיים פו"ר יש בו שני דינים מחולקים שבאבילות דידיה שמת לו אחד מקרוביו הגם שעדין לא שידך ועדין לא הכין צרכי חופה מתירין לי לכנוס אחר שבעה ולבא עליה אחר שבעה אבל באבלות דידה שמת לה אחד מקרוביה בזה בעינן תרתי שידך וגם הכין צרכי חופה אז מתירין לו ולה לכנוס מיד ולבא עליה אחר שבעה לכנוס מיד משום הפסד צרכי חיפה ולבא עליה אחר שבעה בתוך שלשים משום פו"ר אבל לא יבא עליה תוך שבעה שהרי היא בתוך שבעת ימי אבלות שלה וא"כ צרכי החופה שהם צרכי סעודה שהם מוכנים שהתרנו לו משום זה לכונסה מיד ישמח בזה הוא ושושבינו דוקא ולא היא שהרי הכלה נוהגת שבעת ימי אבלות מיד ולהכי התרנו לו לבא עליה אחר שבעה שכבר נהגה היא אבלותה בשבעה שעברו, אבל באבלות דידיה דהיינו שמת לו אחד מקרוביו שצריך הוא להתאבל הגם שכבר הכין לו צרכי חופה שהם צרכי סעודה בזה אין לנו להתיר לו לכנוס מיד משום הפסד סעודה משום שהסעודה היא שלו והוא מיד נוהג שבעת ימי אבלות ואינו יכול לשמוח עם שושביניו ולהכי בסעיף ב' מרן ז"ל קא פסיק ותני בדין מי שלא קיים פו"ר שלא יכנוס עד אחר שבעה דמשמע בין לא הכין צרכי סעודה בין הכין צרכי סעודה משום דלא אכיפת לן בזה, ועל פי הצעה זו יהיו נוחין דברי הש"ע לעיל סימן שמ"ב בסוף הסעיף שכתב וז"ל ואם אין לו פסידא וכו' או אפילו אית ליה פסידא ומת אחד מקרוביהן וכו' לא התירו לדחות האבלות אלא קובר אותו מיד ונוהג ז' ימי אבלות ואחר כך מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה מיד ונוהג שבעת ימי המשתה עכ"ל שנראה ששם ג"כ מיירי במי שעדין לא קיים פו"ר ועיין בפסקי הרא"ש פרק אלו מגלחין סימן צ"ה דכתב כן משם ר"ת ע"ש, דאל"כ למה התירו לו לכנוס אחר שבעה דאי משום פסידא הא כיון דנתעכב עד אחר שבעה כבר נפסד הכל ומאי אהני ליה פסידא שתתיר לו אחר ז' אלא ודאי מיירי בשלא קיים פו"ר ולהכי התירו לכנוס אחר שבעה ולפי זה תיקשי לן דכיון דיש לו פסידא דהכנת סעודה הוה לן להתיר לו לכנוס מיד כדהכא בסימן שצ"ב סעיף ג' כדכתבנו וכדכ' הלבוש שהתרנו לכנוס מיד משום פסידא דסעודה ולמה פסק מרן ז"ל שם שנוהג ז' ימי אבלות ואחר כך מכניסין את החתן וכו', אבל לפי מה שכתבנו דבאבלות דידיה אין לנו להתיר לו לכנוס מיד הגם דאיכא הפסד סעודה אתי שפיר משום דעיקר דינא דאתא לאשמועינן מרן ז"ל הוא דאפילו איכא פסידא אין להתיר לו לעשות ז' ימי המשתה מיד ולאלתר וכיון שכלל מרן ז"ל אבלות דידיה ואבלות דידה במה שכתב או מת אחד משאר קרוביהם להכי סיים וכתב ואחר כך מכניסין את החתן ואת הכלה כיון דמיירי נמי באבלות דידיה דקימ"ל דאפילו איכא פסידא אין להתיר לו לכנוס מיד להכי כתב על זה ואחר כך מכניסין את החתן וכו' ע"ש, הגם דיש חילוק בין אבלות דידיה לאבלות דידה מ"מ שם לא נחית מרן לאשמועינן דבר זה שאין שם מקומו ולא נחית אלא לאשמועינן כי אם הא דאפילו כבר הכין צרכי חופה דהיינו צרכי סעודה אין להתיר משום זה לעשות המשתה מיד, ודע דמה שפירשנו בכונת הש"ע דכתב בסעיף ג' מותר לכנוסה וכו' דר"ל מיד נראה שכן הוא דעת הרב שפתי כהן שהרי על מה שכתב מור"ם ז"ל שם בהגה וכן אם יש לו בנים קטנים וכו' מותר לכנוס אחות אשתו וכו' פירש על זה בסק"ז וז"ל מותר לכונסה מיד וכו' ע"ש ומדכתב מור"ם דבריו על דברי מרן הסמוכין לו דכתב מותר לכונסה ולבא עליה וכו' ונקט בדבריו וכן משמע דדין אחד להם וכמו שמי שיש לו בנים קטנים מותר לכונסה מיד גם במי שלא קיים פו"ר מותר לכונסה מיד:

סימן לה

ראיתי להרשב"א בתשובותיו סימן קנ"ה שכתב דהא דאמרינן בכתובות שמכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו' (עי' להש"ע י"ד סימן שמ"ב) כלומר מכניסין את המת לחדר ואינו נקבר עד יום המחרת שאם יקבר היום הו"ל יום מיתה וקבורה שאבלות באותו היום מדאורייתא וא"כ היאך אמרינן ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות הא אין שבעת ימי החופה דאורייתא שידחו אבלות דאורייתא דיום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה להכי ע"כ לומר שמכניסין אותו לחדר עד יום המחרת שאז אין יום מיתה וקבורה באים כאחד ולהכי מקדימין שבעת ימי המשתה ברישא שכבר חלו מיום ראשון של מיתה קודם קבורה ע"ש, ונ"ל דטעמו של הרשב"א ז"ל הגם שלפי זה נמי הם שוים דימי חופה וימי אבלות הכל הוי מדרבנן וכבר קדמה ימי אבלות שהוא יום המיתה למשתה ולחופה אפילו הכי משום הפסד הקילו והגם שמלינים את המת והכתוב צווח לא תלין וכו' אפשר לומר דהוי כמלינו לכבודו שיתעסקו בו אוהביו, אלא שראיתי לרש"י ז"ל שפירש בד"ה ופורש וז"ל ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבלות וחיילא עליה ונוהג שבעת ימי המשתה וכו' ע"ש, והנה יש להסתפק בדברי רש"י ז"ל אם הוא סובר דיום המיתה וקבורה דאורייתא ואפילו הכי ס"ל שיקברו אותו מיד משום שקודם קבורה נכנס לחופה וחלו עליו ימי החתונה ולהכי הו"ל לדידיה כרגל ולא אתיא אבלות דאחר קבורה וחייל להכי נוהג שבעת ימי המשתה ברישא, או נימא משום דסובר הוא כסברת מאן דאית ליה דליכא כלל שום אבלות מדאורייתא אפילו דיום מיתה וקבורה ואין לנו מדאורייתא אלא אנינות לבד שהוא אסור באותה שעה בבשר ויין דוקא ולהכי פירש דמותר לקוברו בו ביום ואפ"ה מקדימין לשבעת ימי המשתה לימי האבלות דזה וזה דרבנן ומשום הפסד הקדימו ימי המשתה וא"כ חיילא עליה חתונה לגביה כרגל ולא אתיא אבלות וחיילא עליה וכו' כדמסיים לה רש"י ז"ל:

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב וז"ל וא"ת והא יום המיתה וקבורה מחייב באבלות דאורייתא כפי סברת הגאונים (לאפוקי סברת ר"ת ור"י דס"ל שאין אבלות דאורייתא אלא אנינות) וכיון שכן היכי אתיא שמחת ימי המשתה שאינה אלא מדרבנן ודחיא אבלות דאורייתא (שהוא סובר כפירוש רש"י שפירש שקוברין אותו בו ביום) לאו קושיא היא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, הנה מוכח מקושית הר"ן ז"ל דכיון שהאבילות דאורייתא וז' ימי המשתה דרבנן לא מהני לן טעמא שכבר חל ימי החופה עליו ונימא דהוה ליה כרגל דשאני רגל שהוא דאורייתא להכי כיון שהתחיל בימי הרגל דוחין את האבלות מה שאין כן בשמחת ימי החופה שהם דרבנן להכי הוצרך לומר דב"ד מתנין וכו' ולכן נראה לי דגם רש"י לא קאמר האי טעמא שכבר התחיל ימי המשתה והו"ל לדידיה כרגל אינו אלא משום דסובר שאין אבלות מדאורייתא אפילו יום מיתה וקבורה:

עוד כתב הר"ן שם וז"ל וא"ת והרי הגאונים ז"ל אמרו דכי הוי יום המיתה ויום הקבורה בי"ט שני של גליות ינהוג בו אבלות וכיון שכן למה התנו יותר לעוקרו הכא טפי מי"ט שני (ואין לומר דשאני הכא שהתנו לעוקרו משום הפסד מה שהזמין דאי משום הכי הו"ל לפחות שלא לדחות יום ראשון שהוא דאוריית' דאי אשתהי יום אחד לא יפסד מה שהזמין ביום אחד להכי איצטריך לטעמו ז"ל שכתב לקמן) י"ל דהיינו טעמא דאפילו אמרינן שינהוג אבלות ביום ראשון דהוי דאוריי' אפ"ה בשאר ימים דאבלות שהם מדרבנן לא ינהוג וא"כ לא הוו רצופין וצריך לנהוג ימי המשתה שבעת ימים ואחר כך שבעת ימי אבלות עש"ב מה שסיים בכי טוב, ודע שהטור והש"ע בי"ד סימן שמ"ב סוברים כרש"י ז"ל שקוברין אותו בו ביום אחר כניסתן לחופה ואפילו הכי כתבו שנוהג ז' ימי המשתה ואחר כך ינהוג שבעת ימי אבלות וטעמייהו כטעם הר"ן ז"ל ע"ש כמש"ל ועיין בפסקי הרא"ש בכתובות פרק א' סימן ה' ובפרק היה קורא בסימן ט"ו האריך והרחיב הדיבור בזה, וכתב שפלוגתא דרבוותא היא שיש מי שאומר שהאבלות של ז' ימים מדאורייתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים או מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה והגאונים סוברים דוקא יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא והשאר דרבנן ורבני צרפת ר"ת ור"י והר' יהודה סוברים אין שום אבלות מדאוריית' אלא מדרבנן והאנינות דוקא היא מדאורייתא ויש חילוק בין אנינות לאבלות ע"ש, והרא"ש בפרק ואלו מגלחין סימן ע"ד כתב שאין לזוז מדברי רבני צרפת ומ"מ הרי"ף והרמב"ם פסקו כדברי הגאונים וכן פסק מרן בש"ע בסתם בסימן שצ"ח כדעת הרי"ף והרמב"ם והגאונים ודעת ר"ת ור"י והר"י והרא"ש בשם יש אומר' ע"ש ואם היתה מיתה וקבורה בי"ט שני של גליות דהיינו יום אחרון של חג פסק מרן שחייב באבלות משום שיום שני דרבנן אלא שכתב בסימן שצ"ט סעיף י"ג וז"ל והעולם נוהגים שלא להתאבל בי"ט שני של גליות על שום מת אפילו הוא יום מיתה וקבורה עכ"ל, וכ"ש בי"ט שני של ר"ה כמ"ש שם ע"ש אבל לענין מנין עולה יום שני אפילו יום שני של ר"ה כמ"ש הטור בשם י"א ע"ש, הגם שכתב שמן הדין אין להתאבל בשני של ר"ה משום שהוא כיומא אריכתא מ"מ עולה למנין ז' ע"ש, ונ"ל הטעם משום דהא דפסק שאין להתאבל בו משום שהוא כיומא אריכתא לא מתורת ודאי אלא מתורת ספק אם גם לזה אמרו כיומא אריכתא או לא שהרי לענין מת אמרו שיתעסקו בו ישראל ולא אמרינן ביה כיומא אריכתא דמיא כמו שפסק מרן בא"ח הל' י"ט בסימן תקכ"ו סעיף ד' ע"ש, ומש"ה אזלינן לענין אבלות לקולא דספק אבלות לקולא להכי אמרינן שאין בו אבלות לקולא ואמרינן נמי שעולה למנין לקולא ולפי טעם זה אפילו באם נקבר ביום ראשון של ר"ה י"ט שני עולה למנין שבעה משום דלקולא אמרינן לאו כיומא אריכתא לענין זה ונ"ל דכל שכן הוא ומה היכא דנקבר ביום שני שאמרו שאין להתאבל בו משום שהוא כיומא אריכתא אע"פ שהוא יום מיתה וקבורה מהני לן האי טעמא דיומא אריכתא שאין להתאבל בו אבלות דאוריית' ודחינן לה מהאי טעמא אפילו הכי אמרו שעולה למנין שבעה הגם דסתרי אהדדי, היכא דנקבר ביום ראשון שהדין שביום שני אין להתאבל משום שאין אבלות דיום שני של מת מן התורה וא"כ לאו סתראי נינהו כל שכן שעולה למנין שבעה ועי' באר היטב שם סימן שצ"ט ס"ק ו' שכתב כן משם הב"ח:

אלא שראיתי להרב פתחי תשובה שם ס"ק ה' שכתב שהרב פרח מטה אהרן לא כתב כן ומחלק דהיכא דהוי יום שני יום מיתה וקבורה עולה אבל אם מת יום ראשון דאין ביום שני אבלות דאורייתא אז אינו עולה עש"ב, ולכאורה קשה עליו מכל מה שכתבנו, ויש לומר דס"ל להרב לחלק דהיינו דחשיבות יומא אריכתא מהניא לחד דרגא ולא לשני מדרגות ולהכי היכא דנקבר ביום שני מסקינן ליה חד דרגא מהאי טעמא דיומא אריכתא ולומר שאין מתאבלין עליו הגם שהוא יום מיתה וקבורה משום שהוא יומא אריכתא אבל אין מועיל האי טעמ' לו' נמי שאינו עולה למנין שבעה משום שהוא יומא אריכתא, אבל בנקבר ביום ראשין דר"ה שביום שני דר"ה מן הדין בלא טעמא דיומא אריכתא אין להתאבל עליו ביום שני שהרי אינו לא יום קבורה ולא יום מיתה ולהכי מהני לן האי טעמא דכיומא אריכתא לחד דרגא שאינו עולה למנין שבעה, כן נראה לי ליישב דברי הרב אבל אני מגלה דעתי שאין דעתי נוחה בזה ונ"ל כמו שכתבתי וכמש"ל במועצות ודעת:

עוד ראיתי להרא"ש בפסקיו בפרק קמא דכתובות סימן ה' דכתב בשם הרמ"ה דיום ראשין של שמחת חתן וכלה הוי דאורייתא משום דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו ע"ש, ונראה לי דבזה ניחא הא דאמרן דבועל ופירש וינהיג שבעת ימי המשתה ברישא משום דהגם דיום ראשון דיום מיתה וקבורה דאורייתא הא גם יום ראשון דחתן וכלה דאורייתא ומשום הפסד סעודה הקדימו רז"ל לימי המשתה ברישא, ואפשר שזה הוא טעמא דרש"י ז"ל דהגם דקוברים אותי בו ביום והוי יום מיתה וקבורה אפ"ה דוחין האבלות דזה וזה דאורייתא ומשים הפסד סעודה מקדימינן לימי המשתה ברישא כי היכי דליהוי ליה כרגל דידיה וכו':

סימן לו

דעו אחי כי סובלי חולאים אנן בזמן הזה שכמה הם בישראל אשר פרצו פרץ שנושאין נשים נכריות אשר לא מבני ישראל המה ומערבין חול בקדש ומולידים עמהם בנים זרים שולדה כמוה ובנים לא היו להם, בנים לא אמון בם ובמות הבנים רוצים לקוברם עם מתי ישראל בקבורתם ובאים אבותיהם בטענה כי בניהם המה ורבו משובותיהם וטענותיהם זה אומר בכה וזה אומר בכה שהיה בדעתם להתגייר אלא שנטרפה השעה, וזה אומר ולבנותי אלה מה אעשה היום כי הבנים נכנסו בברית בזמנם והבנות עד שיגדלו, ועל מבוכה זו של צרת הבת ועל אמה כבתה ובתה כאמה כלינו שנינו כמו הגה בכל עת ובכל זמן עם בני עמנו דלת העם זה בא במקל"ו וזה בא באלת"ו אין לך יום שאין קללתו ואלתו מרובה מחברו וזה בא בשקו ובצערו מתרפס בבכי ואנחה לומר כי מתו מוטל לפניו, קלני מראשי קלני מזרועי כי לא מצאתי מנוח כי עם הארץ היה וקו' ע"ה אין להם תירוץ ולכן אמרתי אשנה פרק זה אם אמצא פתח לאסירי התקוה פותח בתשובה לקבל פושעים וחטאים לקוברם בקברות ישראל, ומהשם יבא עזרי.

איתא בגיטין דף פ"א ע"א ת"ר מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום ע"כ, ופסקה מרן בש"ע י"ד סימן שס"ז סעיף א', ופירש רש"י ד"ה עם מתי ישראל וזה לשונו לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל עכ"ל, הרי רש"י ז"ל קרי בחיל וכן אמר דמאי דנקט תנא דברייתא עם מתי ישראל אין הכונה שיקברו אותם עם מתי ישראל בקברי ישראל דלא תהא כזאת בישראל לקבור מתי נכרים הטמאים עם מתי ישראל הקדושים ובקדושתם הם עומדים דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שאין לך ריקן בישראל שאינו מלא מצות כרמון ועפרו ננער בתחיית המתים כמו מתים שהחיה יחזקאל דזה מסטרא אחרא וזה מסטרא דקדושה ולא קרב זה אל זה כל הלילה דזה אתגזר ואתרשים בשמא קדישא וזה לא אתרשים זה יש בו זוהמת הנחש וזה פסקה ממנו משקבלנו התורה כדאי' בש"ס ועי' בזוהר פרשת אמור דף ק' ע"ב וז"ל וע"ד לא ליבעי ליה לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמא דעכו"מ ור"ל דלא יקבר זה עם זה עי' מש"כ אני הד"ך בספרי ילקוט דוד באהל דוד אות ג' וכן איתא בזוהר פרשת ויחי דף ר"ך ע"א ע"ש ומשום הכי פירש רש"י דהאי עם דקתני הברייתא ר"ל אם מצאום הרוגים יחד עם הרוגי ישראל קוברים אותם כמו שקוברין ומתעסקין עם מתי ישראל כך מתעסקים בקבורת נכרים שהיו עמהם מפני דרכי שלום וכל אחד במקומו האי כדאיתיה והאי כדאיתיה ולא בקברי ישראל:

וראיתי להר"ן ז"ל שם בסוף פרק הניזקין שכתב וז"ל קוברין מתי גוים עם מתי ישראל פירש רש"י אם מצאום הרוגים עם מתי ישראל, ולישנא דעם לאו דוקא דה"ה כשנמצאו מתי גוים לבד שמתעסקים בהם מפני דרכי שלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ובפירוש אמרו בתוספתא מספידין מתי נכרים ומנחמים אבליהם מפני דרכי שלום ועוד הוסיף הר"ן וכתב דראי' לזה שהרי בירושלמי לא שנו עם בכל אלו כלל (ר"ל בכל הבבות לא תני עם כלל) וכתב אח"כ וז"ל ומ"מ לא שיהיו קוברין אותם אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק (ר"ל וכ"ש נכרים אצל ישראל) אלא לומר שמתעסקין עמהם עכ"ל

והנה לא ידעתי דבר במה שסיים הר"ן ז"ל ומ"מ לא שיהיו קוברין אותן אצל ישראל וכו' שכיון שגזר אומר דלאו דוקא עם מתי ישראל אלא דה"ה כשנמצאו מתי גוים לבד והוכיח כן מתוספתא ומירושלמי דלא תנו עם א"כ מה נשאר לנו לומר לא שיהיו קוברין אותן אצל ישראל וכו' מאיזה משמעות היה בידינו לטעות ולומר הכי כיון שאמרנו דעם לאו דוקא ונראה לומר דהכי פירושו ומ"מ ר"ל אף לפי נוסחת הש"ס דידן דנקט עם מתי ישראל ומוכרח לומר חדא משתי פנים או כמו שפירש רש"י ז"ל אם מצאום הרוגים ביחד עם מתי ישראל או קוברין אותם בקברי ישראל והיינו עם וכיון שהוכחנו שגם אם נמצאו מתי נכרים לבדם נמי מתעסקים בהם לקוברם א"כ על כרחיך לומר הפן האחר דהיינו שקוברין אותם עם מתי ישראל דהיינו בקברי ישראל והיינו עם ודלא כפירוש רש"י ז"ל להכי קאמר ומ"מ אף לפירוש זה לא שיהיו קוברין אותם אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא מתעסקין עמהם בקברי ישראל ולא אצל ישראל סמוך לו אלא בריחוק מקום אלא שקיצר בלשונו שלא נקט הכי בריחוק מקום וא"כ אף לפירוש הר"ן ז"ל לפי פירושנו לא התיר לקוברם בקברי ישראל בריחוק מקום אלא משום דרכי שלום כמ"ש בברייתא ומשום איבה שעברתם שמרה. נצח ואנחנו בגלותינו כטלה בין זאבים לא כן בנדון דידן לא שייך זה, והנה בהא שאמרו אין קוברין רשע אצל צדיק לא מצינו שנתנו דבריהם לשיעורין שלא נתנו לנו גבול כמה ריחוק צריך להיות ביניהם וממשמעות הש"ס סנהדרין מ"ז ע"א משמע דקוברין אותם בשני קברות המיוחדין לזה וזה לשון הש"ס ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי קברות היו מתוקנים לב"ד, אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין וכו' ובש"ס לא היו קוברין וכו' וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק וכו' ע"ש, ומשמע דלהכי אין קוברין אותו אצל אבותיו וקוברין אותו בקברות המיוחדין לדבר זה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, אלא שדבר זה לא יתכן כלל דמעולם לא שמענו זאת שיצטרכו בכל מקום שני קברות המיוחדים לכך משום שאין קוברין רשע אצל צדיק, ועוד הרי אמרו שם וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל והתם על כרחיך שקוברים אותם בבית הקברות אחת אלא שאין קוברין זה אצל זה כמו הנהרגין והנחנקין שמיוחד להם מקום קברות לשנים להנהרגין ולהנחנקין, אלא ודאי רוצה לומר הא שאין קוברין רשע אצל צדיק היינו בקירוב זה עם זה כמו שמורה הלשון שאמרו רשע אצל וכו' משמע שדוק' אצלו אסור אבל רחוק ממנו מותר וכונת הש"ס דפריך וכל כך למה הוא להקשות דלמה היו קוברין אותו מתחילה במקום אחר ולא אצל אבותיו והשיב לפי שאין קוברין וכו' וא"כ צריכים לדעת כמה הוא ריחוק המקום, ונראה לי מסברא דהאזהרה היא בתוך ארבע אמותיו כמו בכל מקום שאדם תופס ארבע אמות שהם רשותו של אדם כמו לענין שבת ולענין טומאת מת ולענין גט ולענין תפלה וכיוצא בזה אבל חוץ לארבע אמות מותר, וכן ראיתי להרב חיים ביד בסי' צ"ד דפסיק ותני הכי וז"ל באותה תשובה וליכא חששא כ"א שיש לחוש שלא לקבור רשע אצל צדיק הא ודאי דיש מקום בבית הקברות רחוק לפחות ד"א, והעתקתי לשונו בספרי ח"א חיו"ד ה' אבלות סי' כ"ז דקי"ד ע"ג ע"ש שהעתקתי הסוגיא דסנהדרין הנז' ונשאתי ונתתי בה כפי השעה הרצויה ופירשתי בה פירוש נכון ונאה ע"ש:

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה