קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
אבן העזר · הלכות קדושין
סימן י
הרב פני יצחק אות צ"ה כתב וז"ל ברכת חתנים חייבים לעמוד כל הנמצאים שם בעת החופה בשעת הברכות כמ"ש הכנה"ג אה"ע סימן ס"א וכן נתפשט המנהג ברוב המקומות וכו' ע"ש, וז"ל הר' עבודה שבלב (והביאו בסידור תפלת החדש בדיני ברכות קדושין וארוסין) עומדים בברכת נשואין דכיון דצריך עשרה הויא כדברים שבקדושה, וכן כתב הרב בית עובד בדף קצ"ט בדינים השייכים לברכת נשואין אות י"א עיי"ש, לכן צריכין כל העם לעמוד כשמברכין שבע ברכות, וכן הוא בתקוני הזוהר תקונא עשיראה דף כ"ו ע"א וז"ל והא אינון בחופה צריכין עמא למיקם בעמידה קודמיהון עם חזן לברכא לון בשבעה ברכאן וכו' ולקדשא החתן לכלה בקדמיתא בקדושין ובעומדם עמא קדישא וחזן לברכא לון חיון קדישין דהוו מנגנין בגדפייהו תרפינה כנפיהן וכו' ע"ש:
ולענין טעימת החתן והכלה לכוס של ארוסין ושל נשואין כתב התשב"ץ בחלק שלישי סימן ע"ט וז"ל ולזה נהגו להטעים לחתן ולכלה כוס של ברכת ארוסין ונשואין שכיון שהמצוה נעשית בשבילם הם יותר ראויים לטעום הכוס יותר מאחרים וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דכוס ארוסין ונשואין דינם שוה שכולם מטעימין אותם לחתן ולכלה, וכן כתב הרוקח סימן שנ"א ושנ"ב וז"ל דכוס של ארוסין ושל נשואין שותה המברך והחתן והכלה, עיין בספר מעשה בראשית חלק ב' מצוה תקנ"ב דף ק"ז ע"ב ועי' מש"כ לקמן בספרי הקטן בשוב דוד חאע"ה סי' א' בענין זה ע"ש:
סימן יא
כתב מור"ם באה"ע סימן כ"ט סעיף א' בהגהה וז"ל אבל האשה שנתנה לאחד מתנה על מנת להחזיר לה לאחר שלשים יום כדי לקדשה בה תוך שלשים ונתן לה תוך שלשים לקדושין הויא מקודשת ע"כ ובפתחי תשובה שם סק"ג כ' וז"ל כתב בספר המקנה דאם נתנה לו הטבעת במתנה על מנת שיחזור ויקדשנה בה אינה מקודשת ע"ש, ודעתו דהוי כמתנה על מנת להחזיר שאינה מקודשת, ובספר קהלת יעקב כתב עליו ולפענ"ד נראה בפשיטות דמקודשת דדמי לאומר הנני נותן לך חפץ זה במתנה ע"מ שתקנה ממני איזה חפץ אחר בחפץ זה שנתתי לך דודאי מהני וכו' ע"ש, ולי הד"ך נראה דאינה מקודשת שהרי טעמיה דהרמב"ם במתנה על מנת להחזיר דלא שמה מתנה בקדושין הוא משום שאם לא החזירה אינה מתנה ואם החזירה לה הרי לאו מידי יהיב לה והכא נמי שאם לא קדשה בטבעת זו לא הוי מתנה ואם קדשה והחזירה לה הרי לאו מידי יהיב לה והרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום אלא דבר שהוא שלה ועוד שהרי מתנה זו דמיא למתנת בית חורין דפרק חמישי דנדרים מ"ח ע"א ע"ש שכתב הר"ן שם וז"ל דנהי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, שאני מתנה זו דבית חורון דאפי' לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה ע"ש, ועיין להרב תוספת י"ט שם בנדרים סוף הפרק ע"ש, וא"כ הכא נמי שלא נתכוונה להקנות לו הטבעת אלא כדי שתקרא על שמו כדי להחזירה לה בתורת קדושין שיבאו מידו לידה וצ"ע ונ"ל דגם לדעת הרב ז"ל לא אמר שהיא מקודשת אלא באם יודעים האיש והאשה שהדין הוא כך שאין נקראים קדושין אלא בנותן האיש המקדש לאשה מידי דידיה הוא אז תפסי הקדושין שהרי נתכוונה היא להקנות לו והוא נתכוון לקנות ג"כ ולכן אם האיש לא היה לו במה לקדשה והיא נתנה לו בתורת מתנה ע"מ שיחזור ויקדשנה בו סובר הרב דמקודשת אבל באלו הסכלים שבמקומות אלו שאין יודעים בענין זה בין ימינם לשמאלם ואינם יודעים להיכן הדין נוטה אלא שכל עניינם כמצות אנשים מלומדה ומעשיהם כמעשה קוף בעלמא ורואין בני אדם שמקדשין בטבעת שנותן החתן להכלה ולוחש לחש כשנותן בידה הטבעת הרי את מקודשת וכו' שקורין לזה עמא דארעא ברכה שהחתן מברך על נתינת הטבעת לכלה ודאי באלו הסכלים אם קרה מקרה אשר לא טהור כעין זה שלא היה להאיש המקדש דבר ליתן לה בתורת קדושין והאשה אמרה לו אני יש לי טבעת ואני נותנה לך כדי שתתן אותה בידי לקדשני בה לאו כלום בקדושין אלו דמעשה קוף בעלמא הוא מפני שרואין שמקדשין בטבעת לכך כשראתה שאין לו טבעת ליתן בידה היא האשה נתנה בידו כדי לקדשה בטבעת הרגילים ליתן ביד הכלה בשעת קדושין שהאיש עושה זה המעשה שתוחב הוא בידה הטבעת ומברך עליה והוי כאומרת טול את זה הדבר שהוא שלי וקדשני בו ותן בידי דלא הוי כלום כן נראה כביעתא בכותחא שבמקומות אלו רובא דרובא שהוא ככולו אין יודעים בדבר זה כלל ועושים מעשיהם על פי הראייה דוקא, ועי' להרב חתם סופר חלק אה"ע סימן פ"ו ע"ש:
סימן יב
אשר אמרת והראית לי ידידי מכתב יד ידי"ן ר' אברהם הכהן י"ץ מע"ת גיריוויל שכתב ואמר שעד אחד מעידי הקידושין גנב לגוי ונשבע וכיחש שלא גנב ונשבע לשקר ומכח זה הוא רשע מן התורה ופסול לעדות ע"כ דבריו י"ץ (עי' בחומ"ש סימן ל"ד סעיף ה' ועי' להרדב"ז חלק א' סימן ר"ה והעתיק דבריו הרב באר היטב אה"ע סימן קמ"א ס"ק כ"ז ע"ש).
ידידי אחי י"ץ דע כי ר' אברהם לא בירר את דבריו ככל הצורך שמה שאמר שהכל יודעים שגנב לא ידענו אם הוא קול שיצא עליו שם גניבה בעיר שגנב ונשבע לשקר, או אם יש עדים שמעידים בבירור שכן הם ראו בעיניהם שגנב, ואם יש עדים ע"ז מ"מ בעינן שיעידו בפניו שכך הוא ואז נפסל וכמ"ש רב"י ז"ל באה"ע סוף סימן מ"ב משם מצאתי כתוב וז"ל מ"כ שאחד קדש בפסולי עדות והתירה ר' חיים הארוך ונחלקו עליו חכמי טוליטולא וגזרו עליו חרם ונדוי שיחזור בו מפני שמה שהעידו על אותם עדים שעברו על שבועתם וכו' ואפי' היו פסולי עדות דאורייתא אם לא נתקבלה עדות פיסולם בפניהם עדות הפוסלים בטלה ומי שהורה להתירה אם ידע שלא נתקבלה עדות פיסולם בפניהם ראוי לנדותו ולהחרימו ולקללו ולהעניש אם לא יחזור בו מיד וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא שאם לא נתקבלה עדות פיסולם בפניהם לא נפסלו ועיין להרב הכנה"ג אה"ע סימן מ"ב הגהת ב"י מש"כ בזה וכן כתב מהריק"ש ז"ל בהגהותיו בספרו ערך לחם שדוקא כשנתקבלה עדות פיסולם בפניהם עיין שם באה"ע סימן זה סעיף ה', ועל כן צריך לחקור על הדבר לתור ולדרוש ע"ז להתחקות כיצד היה הדבר כדי שיצא הדין לאמתו:
ועוד צריך לחקור בדבר זה כיצד היתה שבועתו אם נשבע על פי דיננו בשם ה' או בכינוי או על פי דיניהם נתחייב לישבע בהרמת יד דוקא ואין דבר וחצי דבר ששבועה זו אינה כמו שבועה דאורייתא והוי כאיסור דרבנן דחיישינן לקידושיו כמו שפסק בש"ע סימן מ"ב סעיף ה', (שאין עדותן בטלה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותם עי' רע"מ פרק שלישי דסנהדרין משנה ג' ד"ה משרבו האנסין ע"ש), הגם שכתוב מפורש יוצא הרימותי ידי אל ה' דכתיב גבי אברהם שאני התם שהזכיר הרמת יד עם הזכרת ה', וכן אין להביא ראיה מפרשת וארא דכתיב והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וכו' דשאני התם שהוא מאמר ה' ודוק, ודאי הם שנהגו להשבע בהרמת יד עיקר ראייתם ממקומות הנזכרים כנ"ל, עי' להרמב"ן בפירושו בפרשת תולדות פרשה כ"ו פס' ג' ע"ש.
ועוד עיקר סמיכתנו הוא מכתבו של ר' אברהם הכהן י"ץ והוי מפי כתבם ובעדות קימ"ל מפיהם ולא מפי כתבם עי' בחומ"ש סימן כ"ח סעיף י"א, ועוד כי לא ביאר לנו אם הגניבה והשבועה היו קודם עדות הקדושין או אחר הקדושין עי' מור"ם בחומ"ש סימן ל"ד סעיף כ"ג שכתב וז"ל אבל אם אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אחר כך מוקמינן גברא אחזקתיה וכו' ע"ש, והכא בנ"ד שמא קודם שהוזמן לעדות נפסל בעבירה הנז' או אחר שהוזמן לעדות זו, וגם אם הוא אחר שהוזמן לעדות מ"מ עדיין לא נחקרה עדותו ועדין לא העיד בב"ד ועיקר העדות דידיה היא השתא כשאנחנו דורשים ממנו לברר עדות הקדושין לפנינו אנן ב"ד ולפום השתא כבר עבר א"כ יש להסתפק אי מהימנינן ליה בעדותיה השתא על עדות שקבל בשעת כשרותו אי לא כל זה צריך להתברר, עיין מור"ם אה"ע סימן מ"ב סעיף ד' ז"ל כל עדות שלא נחקרה בבית דין וכו' ע"ש:
עוד יש להסתפק דשמא חזר בתשובה וכמ"ש הרב"י סימן מ"ב בשם תשובת מהר"י קולון ע"ש והגם שהרב ב"י כתב עליו שדבריו תמוהים, מ"מ מור"ם חש לזה וכ' הב' דעות שם בסי' מ"ב סעיף ה' בהגהה עיי"ש ועי' בד"מ ס"ק ח' ט' ועי' כנה"ג בסימן הנז' בהגהת ב"י אות קס"ג ועי' להרב חלקת מחוקק ובית שמואל מה שכתבו בזה עי' עליהם שנראה דלא פליגי ע"ש והתבונן עליהם:
עוד צריכין אנו לראות המקדש והמתקדשת ויעמדו לפנינו ונראה מה יהיה בפיהם כיצד היה הדבר שמתוך דבריהם יתברר הדבר ויתלבן להימין או להשמאיל ושמא יש לו עדים אחרים או ראיה אחרת איך שיהיה יבא בעל השור ויעמוד על שורו ועי' בחומ"ש סימן כ"ח סעיף ט"ו דפסק שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ע"ש, והרי חזינן שהיא מלחשת ואומרת שלא קבלה קדושין על כן צריכין העדים לבא לפנינו ולהעיד בפני האיש והאשה בכל אשר יאמרו כי הוא זה, עוד צריך לחקור ולדרוש אם היו הקדושין בלשון הקודש או בלשון אחר וכיצד היה סדר לשון הקידושין שהרי הרב ב"י באה"ע סימן כ"ז כתב וז"ל דבאומר הרי את מקודשת לי והא ודאי אפילו לא היה מדבר עמה על עסקי קידושין כ"ע ידעי דלשון קדושין הן, ואי אמרה לא ידעה דלשון קדושין הוא לא מהימנא אבל אשאר לישני אם אמרה דלא ידעה בהו מהימנא ע"ש, אלא שראיתי להרב אבני מלואים בסימן הנז' סק"ה שכתב שלדעת הרא"ש ז"ל דסובר דבשאר לשונות דברור בש"ס דהוי לשון קידושין אמרינן ודאי ידעה היינו לדידהו ידעי הש"ס דגם להני נשי בקיאות ומכירות בהם, אבל עכשיו דלא גמירי א"כ אפי' בלשון הברור אפשר דלא ידעה וכתב דכן כתב הריטב"א ז"ל בחידוש' דף ו' וז"ל במאי עסיקינן אילימא וכו' אבל בהני לישני דתניא בברייתא דהוי מקודשת לא קא מיבעיא להו דלדידהו לישנא דמוכחי לקדושין אינון וכו' מיהו היינו לדידהו אבל לדידן השתא דלא בקיאי נשי בלישנא דהני ואינה יודעת לדבר בלשון הקדש, כל שאין מדבר עמה על עסקי קדושי' ואמר לה אפי' מהני לישני דתני בהו מקודשת, לא חיישינן לה אי לא ידעה מאי קאמר עכ"ל ע"ש, ונראה לי פשוט כי היכי דלדעת הרא"ש והריטב"א ז"ל שסובר דבהני לישני הברורים דהוו קדושין שקימ"ל דלדורות הראשונים אפילו אמרה דלא הבינה ולא ידעה לא מהימנא ואפ"ה לדידן בזמננו דלא בקיאי בלשון כתבו ז"ל דלא חיישינן לקידושיה כיון דהיא לא ידעה מאי קאמר כדכתיבנא, הכא נמי אנן בדידן נימא הכי הגם דקימ"ל כדעת מרן ז"ל באמר לה הרי את מקודשת כ"ע ידעי דלשון קדושין ואפילו אמרה היא לא ידעה לא מהימנא הני מילי לדידהו, אבל לדידן בזמננו זה בגלילות אלו דלא בקיאי נשי דידן בלשון הקדש אם אמרה דלא ידעה מאי קאמר לא חיישינן לה שהרי גם האנשים בזמן הזה אינם יודעים ואינם בקיאים בלשון הקדש וכ"ש הנשים הבתולות שעדין לא ידעו מזה אם לא איכא דבר המוכח על הקדושין כגון שהיה מדבר עמה על עסקי קדושין וכיוצא מדבר המוכח ואז אפי' נתן לה בשתיקה הוו קדושין כמ"ש בש"ע סימן כ"ז סעיף א' וכתב בכנה"ג וז"ל יראה פשוט דבעינן שהעדים יעידו שהיה מדבר עמה תחילה על עסקי קדושין ע"ש, והביאו הרב באר היטב בסימן הנז' סק"ו וע"ע בסק"ה ובפת"ש סק"ד ונראה דבזמננו זה גם הרב בית שמואל מודה דלא הוי ספק קדושין כלל והדבר צריך תלמוד, אח"כ שמעתי מה"ר אליהו זג"ו י"ץ מע"ת גיריוויל שמתחילה היו מרוצים זה בזה המשודך והמשודכת והיא היתה רוצה בו והוא רוצה בה, עוד שמעתי ממנו שזה העד שאומרים עליו שגנב אינו אלא חשד בעלמא שהגוי חשדו הוא ושנים אחרים עמו שפתחו לו החנות וגנבו הכל ממנה המעות שהיו לו בתיבה ואין לגוי שום עד או ראיה על זה ועל כן נראה לי שאשה זו עדין אגידא ביה ואין לה היתר עד שיתברר הדבר על פי דין תורתנו הקדושה, ודע שאין לפוסלו משום גזל הגוי משום דלא משמע לאינשי שיש בו איסור עי' בר"ה פרק ראשון משנה ח', ומלוי ברבית עיין תוספות שם ועי' תוספת י"ט שם ע"ש:
סימן יג
לשון הר"ן ז"ל פרק א' דכתובות דף ראשון לספר הרי"ף ז"ל ד"ה או שפירסה נדה איכא דיליף לה מהכא דחופה היינו יחוד ולפי כשפירסה נדה ולא בעל אסורה להתייחד כדאמרינן לקמן דהוא ישן בין האנשים וכו' ולא בת חופה היא משום הכי אינו מעלה לה מזונות דאם איתא דחופה לאו היינו יחוד למה אינו מעלה לה מזונות והא חזיא לנשואין ולפי זה אין מכניסין את הכלה עד שתטהר ומדקאמר ולפי כשפירסה נדה אסורה להתייחד וכו' משמע דיחוד שאינו ראוי לביאה מיקרי יחוד והויא חופה ונפ"מ שאם עבר ונתייחד עם זו שפירסה נדה הוי יחוד והויא חופה וכן מסיק לקמן) וכו' וכתב דבלא כתובה שרי לכונסה וטעמא דמילתא משום דאיסור ביאה בלא כתובה מדרבנן בעלמא היא ולהכי מותר להתייחד עמה ולא גזרינן שמא יבא עליה כיון שאין ביאתה אסורה אלא מדרבנן עוד סיים וכתב ומיהו גם בפירסה נדה בדיעבד מהניא אם נתייחד עמה כיון דאסיקנא בפרק הבא על יבמתו נ"ז דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכ"ג וחברותיה אע"ג דלא חזיין לביאה וליחוד הא נמי לא גרעה מינייהו (אע"ג שלכאורה יש לדחות ולומר דשאני התם שהכניסה לחופה ונתייחד עמה אדעתא דביאה וא"כ יש לומר בההיא חיבת יחוד דהוות אדעתא דביאה גמר ומקנה ויתחייב בכל מידי אבל בפירסה נדה שלא נתייחד עמה אדעתא דביאה אין כאן חיבה ולא הויא חופה, מ"מ דעתו דעת עליון ממאנת בזה וס"ל שעיקר בזה הוא היחוד שאם נתייחדו אף באם אינה ראויה לביאה מ"מ מיקרי ייחוד לחופה וכמ"ש למעלה מזה דשרי לכנוס קודם כתיבת כתובה אע"פ שאינה ראויה לביאה והכא נמי כיון שעבר ונתייחד עמה הוה ליה יחוד חופה:
עוד כתב ואחרים אומרים דחופה לאו היינו יחוד וראיה לדבר מדאמרינן לקמן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה וכו' ע"ש, דע שמדברי הר"ן ז"ל עליונים למעלה משמע דלמ"ד חופה היינו יחוד בעינן יחוד של סתר אבל אם מתייחדין זע"ז במקום הרואין לא הוי יחוד חופה דאם לא כן מאי מייתי מהא דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה והכריח משם דחופה לאו היינו יחוד נימא דשם נמי הוה שם ייחוד זע"ז במקום אחד אלא דלא נסתרה ולא נבעלה ומשום הכי הוו נשואין אלא ודאי מוכח דס"ל דבעינן יחוד של סתר, והנה לכאורה קשה מאי מייתי מהא דאלמנה מן הנשואין אע"פ שמעידין עליה שלא נסתרה וכו' הא כבר כתב למעלה מזה שגם למ"ד חופה היינו יחוד ובפירסה נדה לאו בת יחוד היינו לכתחילה אבל אם הכניסה מהניא בדיעבד והוכיח מהא דיש חופה לפסולות דשם מיירי שכבר כנסה ומש"ה הוו נישואין, וא"כ אין מהא דאלמנה מן הנשואין ראיה אבל לפי מ"ש דס"ל להר"ן דבעינן חופה של סתר אתי שפיר דהא דכתב לעיל דבדיעבד הוי נשואין היינו אם עבר ונתייחד עמה בסתר הגם שאינו ראוי לביאה והכא לאחרים מייתי ראיה הגם שלא היה שם יחיד של סתר כלל, וכן מוכח נמי מדבריו לעיל ממה שאסר לכנוס לכתחילה אם פירסה נדה וכתב משום דאסור להתייחד עמה כדקימ"ל הוא ישן בין האנשים וכו' ואי לא בעינן יחיד של סתר למה אסר לכנוס יכנוס ויתייחד עמה במקום אחד והבית פתוחה שהרי לא אסרו יחוד אא"כ בשאין פתח פתוח לרשות הרבים כדאיתא בקידושין פ"א ע"א עי' אה"ע סימן כ"ב ס"ט אלא ודאי כדאמרן, ומסיק הר"ן בא"ד הנז' וז"ל ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנחנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן לכתוב לה כתובה קודם עי"ש:
איך שיהיה שמעינן מדברי הר"ן הנ"ל דללשון ראשון יחוד של סתר הוא הנקרא חופה ולאחרים מה שמביאה הבעל מבית אביה לתוך ביתו לשם נשואין היא החופה לאפוקי אם הביאה לביתו שלא לשם נשואין הגם שהיא תמיד בביתו מפתו תאכל ומכוסו תשתה לא הויא חופה וכמ"ש הטור סימן נ"ז וז"ל מסרה האב לשלוחי הבעל וכו' או שהיה לבעל חצר בדרך ונכנסה עמו ונתייחדה עמו מסתמא לשם נשואין נכנסו ויורשה ע"ש משמע שאם ידוע שלא לשם נשואין נכנסו לא הוי חופה ואינו יורשה ועי' מש"כ רבינו ב"י בסימן הנז' משם הרא"ש בתשובה כלל ל"ז ע"ש, ובין ללשון ראשון ובין ללשון אחרון שכתב הר"ן אם עבר וכנס והיא נדה הויא חיפה ודינה כנשואה ליורשה וליטמא לה אלא שאין לה תוספת וכמ"ש הר"ן גופיה לקמן בפרק חמישי בריש פרק אע"פ בדף נ"ו עיין שם:
ומדברי הרא"ש בפסקיו בפרק אע"פ סימן וא"ו נראה דס"ל כאחרים שכתב הר"ן ז"ל שהרי כתב שם הרא"ש דחופת נדה הויא חופה וסתר דעת הרמב"ם ז"ל ומסיק וז"ל אבל איסור אין ללמוד משם וכן ראיתי בכל המקומות שאינם חוששין לברך ברכת חתנים לכלה נדה אבל אינה נכנסת עמו לסתר אלא הוא ישן בין האנשים וכו' נראה בהדיא דס"ל דחופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וכדמסיק הר"ן ז"ל וס"ל להרא"ש והר"ן דיכולים לכנוס ולברך ברכת חתנים כיון דמיקרי חופה, אבל הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהל' אישות פסק שאין לברך ברכת חתנים עד שתטהר ואפי' עבר וכנסה לא גמרו הנשואין עדיין והרי היא כארוסה עדיין דחיפה שאינה ראויה לביאה אינה חיפה ומשמע מדבריהם ז"ל שלא נתקנה ברכת חתנים אלא בכניסתה לחופה אלא דפליגי בזה איזה דבר הנקרא חיפה דלהרמב"ם חופה היא שמביאה לביתו ומתייחד עמה וכלשון ראשון שכת' הר"ן ואע"פ שהר"ן ז"ל בלשון ראשון לא הזכיר מביאה לביתו מ"מ יכולים לפרש שמה שכתב שצריכה יחיד היינו אחר כניסתה לביתו כדעת הרמב"ם ז"ל אלא שיש הפרש ביניהם בזה שלהרמב"ם אם אינה ראויה לביאה אפי' בדיעבד לא הוי חופה וללשון ראשון של הר"ן בדיעבד מיהא הויא חיפה אבל לכתחילה כולהו סברי דבעינן יחיד הראוי לביאה, ולאחרים שכתב הר"ן וכן לדעת הרא"ש חופה היינו כניסתה לביתו לשם נשואין אע"פ שאין מתייחד עמה:
ודע שהגם דמצד הדין לדעת הרא"ש הכניסה לביתו היא החופה ליורשה וליטמא לה וכן לברכת חתנים מ"מ מצד המנהג כתב בפסקיו בפרק ב' דסוכה בסימן ח' שעושין אפריון למקום מושב חתן וכלה והוא הנקרא חופה לענין ברכת חתנים שבאותו בית שעושין אפריון שם קובעין עיקר ישיבתם ולכן עיקר ברכת חתנים אינה אלא באותו בית ששם אפריון לאפוקי אם יצאו משם והלכו למקום אחר באקראי אין מברכין שם ברכת חתנים ע"ש בדבריו דהכי מוכח מדבריו דשם אבל אם עקרו משם לגמרי לבית אחר בקביעות ועושין בית שני עיקר הגם שעשו האפריון בבית הראשון כיון שעקרו עיקר ישיבתן משם גדול יהיה הבית האחרון יותר מן הראשון ומברכין בבית השני ברכת חתנים ומשום הכי קאמר הרא"ש שם שכן היה מעשה באדם אחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכוהו לברך שם ברכת חתנים עש"ב:
סימן יד
לשון המרדכי בפרק קמא דכתובות בסימן קל"א וז"ל וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה, דקדק רבינו יחיאל מפרי"ש דאסור לאדם להתייחד עם ארוסתו בלא ברכה ע"כ, נ"ל דר"ל אפילו יחוד לחודיה אסור שאם ר"ל אסור להתייחד דהיינו אסור לבא עליה א"כ למה הוצרך לדקדק מכאן הרי ברייתא מפורשת היא במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אלא ודאי דברים ככתבם והכי נמי מוכח מדבריו דלקמן בסימן קל"ב שכתב וז"ל ואסר לנו את הארוסות הכי פירושו חכמים שגזרו על יחוד פנויה גזרו על יחוד של ארוסה ע"כ, ור"ל על יחוד ארוסתו אסרו עליו להתייחד עמה והתם על כרחך יחיד ממש כמו על יחוד פנויה שהוא יחוד ככתבו ממש, ונ"ל שזה היפך מפירוש רש"י והתוס' דפירשו מפני שמתייחד עמה ולפעמים בא עליה שלא לשם חופה בלא ברכה תניא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ע"ש, דמשמע מדבריהם דעיקר הברכה להתיר ביאה לא להתיר יחוד כדאמר רבינו יחיאל ז"ל דאסור להתייחד עם ארוסתו בלא ברכה ודוק:
סימן טו
כתב הרמב"ם ז"ל פרק י' מהל' אישות הלכה ב' אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה (ר"ל עבר ונתייחד עמה דהא קיימא לן שאסורה ביחוד דהיא ישנה בין הנשים והוא בין האנשים) לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין עכ"ל, ונראה מלשונו דנקט אם היתה נדה וכו' משמע שהיתה מקודם כניסתה לחופה היתה נדה ואפי' הוא היה לו ידיעה בזה ואדעתא דהכי כנסה ונתייחד עמה אפ"ה לא מיקרי חופה וכן מוכח מדברי הר"ן שהבין כן בדברי הרמב"ם וז"ל בפרק אע"פ בבעיא דרב אשי דנכנסה לחופה ופירסה נדה וכו' כתב שם וז"ל מדברי הרי"ף משמע דחופה דלא נמסרה לביאה אינה קונה כלל לשום דבר לא ליורשה ולא ליטמא לה וכתב הר"ן וכ"כ הרמב"ם בפרק י' אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה וכו' הרי היא כארוסה עכ"ל והדבר תימא כיון דקימ"ל ביבמות דיש חופה לפסולות חופת נדה למה לא תקנה עש"ב, ואי סובר הרב שדעת הרמב"ם נמי דוקא דלא נודע לו מעיקרא שהיא נדה היא דלא הוי חופה אבל אם נודע לו מתחילה שהיא נדה הוי חופה וקונה הכל כדעת ר"י שהביא המרדכי והגהות אשרי א"כ מאי מתמה על הרמב"ם ז"ל מהא דיש חופה לפסולות דשאני התם דידע שהיא נדה ואפ"ה כנסה אדעתא דהכי אלא ודאי שסובר דהרמב"ם מיירי גם בידע שהיא נדה מתחילה ואפ"ה סובר דלא מיקרי חופה והרי היא כארוסה ולא קניה אלא מנה ומאתים ומשום הכי מתמה שפיר הר"ן ז"ל וכן משמע נמי מדברי הרב לחם משנה שם הלכה ב' עיין שם, ודע שאע"פ שכתב הרמב"ם בהלכה ב' שעדיין דינה כארוסה אפ"ה כתב בהלכה ו' שם דאם עבר ונשא ובירך ברכת חתנים אינו חוזר ומברך שדוקא לענין ירושה וליטמא לה וכן לענין תוספת דינה כדין ארוסה אבל לענין ברכה כיון דבירך פעם אחת אינו חוזר ומברך וזה לכאו' היפך דברי המקצועות שהביא המרדכי והגהות אשרי שכתב וז"ל ובספר המקצועות פסק ר"ח הואיל ונכנסה לחופה ולא נבעלה ופירסה נדה ודאי פסקה לה חיבת ביאה (ופשט דבריו שנכנסה לחופה דקאמר היינו בברכת חתנים כנהוג) ומשום הכי תקנו הגאונים רבותינו דכיון דפסקו שבעה נקיים וטובלת מכניסין אותה ומברכין ברכת חתנים והויא לה חיבת ביאה וחיבת חופה בהדדי וכו' ע"כ, ופשט דבריו משמע דמאי דקאמר ומשום הכי קאי אדלעיל דקאמר דהואיל ונכנסה לחופה ולא נבעלה ופירסה נדה ע"ז קאמר דכיון דפסקו לה שבעה נקיים וטובלת, ור"ל אחר כך כשפוסקת וסופרת שבעה נקיים וטובלת מכניסין אותה פעם אחרת לחופה מקום שנקרא חופה ומברכין לה ברכת חתנים, וכן משמע מדבריו ז"ל שכתב אחר מש"כ ומשום הכי תקנו הגאונים רבותינו וכו' כתב אבל אם חס ושלום מת החתן תוך שבעה נקיים הואיל ולא בא עליה גובה המנה והמאתים דמשמע דמיירי בשכבר נכנסה לחופה אלא שלא בא עליה משום נדות דאי מיירי כשעדין לא נכנסה לחופה א"כ מאי קאמר דאם מת החתן ח"ו בתוך שבעה וכו' פשיטא דאין לה אלא מנה ומאתים דמהיכא תיתי דיש לה יותר מזה אלא ודאי מיירי בשנכנסה לחופה כבר קאי. אע"פ שיש לישב ולומר דמש"כ ומשום הכי תקנו הגאונים לא קאי אדלעיל אלא הוא דבר בפני עצמו ור"ל דמעיקרא קודם כל נשואין משום הכי תקנו וכו' דכיון דפסקו שבעה וטובלת מכניסין אותה, אבל קודם לכן אין מכניסין דהיינו קודם טבילה אין מכניסין אותה בטומאתה מ"מ לשונו אינו מורה כך ועוד מאי האי דקאמר דכיון דפסקו ז' נקיים וכו' הול"ל ומשום הכי תקנו דלא יכניסנה לחופה עד שיפסקו ז' נקיים וטובלת אז מכניסין אותה לחופה, אלא ודאי קאי אנכנסה לחופה ופירסה נדה והוא היפך מדברי הרמב"ם ז"ל ודוק.