קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
אבן העזר · אדמת עיגונא
סימן ח
במותב תלתא הוינן יתבין אנן בי"ד דחתימי לתתא כד אתו קודמנא שני עדים כשרים ודא מאי דאסהידו קודמנא איך מעשה שהיה שיצאו אנשי הצבא למלחמה עם האויב ושר הצבא חילקם לשתי מפלגות מפלגה אחת יצאה ראשונה לקראת נשק, ומפלגה אחרונה נשארה במקומה רחוקה עד אין רואה מהראשונה שהלכו לנגד האויב לקראת נשק, והנה המפלגה שיצאה למלחמה לא שב ממנה עד אחד ולא נודע אם כולם נהרגו או היו לשלל ולבוז בז כי המפלגה האחרונה לא היו יכולים לקדם ללכת לעזור להמפלגה שהלכה לקראת נשק שהאויב גבר עליהם, וכל ההרוגים נשארו תחתם ואמרו שלפי דעתם שכל המפלגה שהלכה למלחמה עם האויב תמו חרבות לנצח ואכלתם חרב האויב וירד עליהם השלג ונשארו על פני השדה נטושים כמו ששה חדשים ואחר שהגיעו למקומם לא מצאו מהם כי אם גוויות עצמות עד כאן סוף עדותם, מה יהיה דין נשיהם של אלו שנשארו עגונות וזה כמו ששה שנים שלא נשמע קולם בכל קצוי הארץ מכל המפלגה הנזכרת, ונשאלתי על זה מתלמיד חכם אחד ושלח לי מכתבו מה שנראה לו בדבר זה, וזה מה שהשבתי לו:
תשובה דע ידידי כי התבוננתי על קבלת עדות אשר שלח לידי רו"מ והנה אין שם לא עדות ראייה ולא עדות ידיעה כי לא ראו שהוכה שום אדם ומת מחבורה זו אשר יצאת לפניהם לקראת נשק, ולא עדות ידיעה, כי לא ידעו מה היה לה לחבורה זו כי עיקר ידיעתן היא שיצאו לקראת נשק ומלחמה ולא שבו ועקבותם לא נודעו ולא ידעו אם מת או נשבר או נשבה העדר הזה כולו או מקצתו, כי יצאו הרודפים אחריהם והשיגים ועשו בהם כרצונם ואין רואה מה נעשה בהם ואין כאן עדות, ואע"פ שמצינו שהקילו חז"ל בעיגונא דאתתא ואמרו שמשיאין על פי עד אחד ועד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה, מפי שפחה, כדאיתא ביבמות קכ"ב וכמו שפסק מר"ן ז"ל בש"ע אה"ע סי' י"ז סעי' ג' ע"ש, מ"מ בעינן עדות ברורה שאומר שראינו שמת אז אמרינן שעדות זאת נאמנין אמריה אפילו עד מפי עד וכו' שהקילו משום עיגונא דאיתתא, אבל בנדון דידן אין כאן כי אם אומדנא, ועוד שהוא בשעת המלחמה וכיון שכן אפילו יהיה האופן בתוך האופן שעדים מעידים שראו שהוכה ומת אין דנין על עדותם להקל וכדאיתא ביבמות קי"ד ע"ב אמר רבא מאי טעמא דמלחמה, משום דאמרה בדדמי סלקא דעתך בכל הני דאיקטול והוא פליט ואפילו נטרא עד דחזיא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעבד סמתרי וחיה ע"ש, הרי לך בהדיא הגם שהעידה שראתה שמת אמרינן שאמרה כך מאומד דעתה כיון שראתה שהוכה ונפל, בדעתה שמת, ואפשר דעבדי ליה סמתרי וחיה, וכתב הרי"ף ז"ל בפרק האשה שהלכה וז"ל וה"ה לעד אחד במלחמה בעינן דאמר וקברתיו (אז אמרינן שמת מיתה עולמית) ואי לא מסהיד הכי לא סמכינן עליה דעד או אשה דחיישינן דילמא אאומדן דעתא קא מסהדי עכ"ל, וכן פסק הרמב"ם פרק י"ג מהלכות גירושין הלכה י"ט ע"ש, וכן פסק מרן ז"ל בש"ע סימן הנז' סעיף נ' וז"ל בא עד אחד ואמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת אם אמר קברתיו תנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא וכו' ע"ש, וכ"ש בנ"ד שלא אמר שום אחד שמת או הוכה ונפל אלא הכל מאומדן דעתא שכל הני אקטול והוא פלט שהכל נאבדו אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי והיכן הוא אילו הוא קיים היה הוא מודיע את מקום המצאו ובאמת כל זה הוא אומד הדעת דוקא ואפשר שזה היתה נפשו נשלל אחר פיסוק ידיו ורגליו וכסיפא ליה מילתא להודיע את עצמו ועל כן לא יצאנו ידי חובתנו בעדות זו, כתר לי זער ואחוך ראה כמה החמירו בזה, שאיתא בש"ס יבמות קט"ו ע"א ההוא גברא דבשלהי הילוליה איתלי נורא בי גנניה אמרה להו דביתהו חזו גבראי חזו גבראי אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיא, רבא אמר נאמנת ורב חייא בר אבין אמר האי גברא חרוכא דילמא איניש מעלמא אתי לאצוליה ואכלתיה נורא והאי פיסתא דידא דחתנא הוא ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא ע"כ, וכתב הרב נימוקי יוסף וז"ל כ' המפרשים ז"ל היה נראה לפסוק כרבא מדאמרינן וכו' אבל הרב אלפסי ז"ל נראה דפסק כרב חייא בר אבין לחומרא וכן פסקו רוב הראשונים ז"ל ע"כ, הראת לדעת שהגם שהחתן הוא דאתלי ביה נורא בגנניה ואין שם אחר באותו מקום אפ"ה כיון שאין עדות ברורה שהוא הוא הנחרך תלינן דשמא הנחרך איניש מעלמא אתא לאצוליה שדרך העולם כשנפלה דליקה באים להציל והחתן אפשר דפיסתא דידא דידיה היא וערק ואזל ליה משום כיסופא ולא רצה להודיע את עצמו כי מומו עמו וכסיפא ליה מילתא, ועל כן גם בנ"ד נמי נימא הכי דשמא חרום או שרוע במים המכוער שאינו יכול להודיע את עצמו מחמת כיסופא ולכן ערק והלך למקום שאין מכירין אותו ועדין חי הוא אלא שאין יכול להראות את עצמו במצב אשר בא בו, ואם כן הגם שבזמן הזה שנתרבו ההודעות על ידי הבי דואר בכל מקום ואפילו הוא בסוף העולם יכול ליתן הודעה ע"י מכתב עתי או טלגרא"ם או בחכמה אוירית שנתחדשו בזמן הזה, מ"מ אנו תילין שלא רצה להודיע את עצמו משום מאורע הקשה ורע שאירע בו כמ"ש, ועיין להרב חתם סופר אה"ע חלק ראשון סימן נ"ז נ"ח ובחלק ב' סימן קל"ח מש"כ בזה ע"ש, ולכן ידידי אחי י"ץ אבי ראה גם ראה מכל מה שהערכתי לפניך ערך לחם הפנים תשכיל ותבין שכל מה שכתב ידידי והאריך למעניתו בענין זה לא יושיענו לפי שאין כאן עדות ברורה שכל אדם חזו בו אנוש יביט מרחוק במקום שאין רואה ואין כאן אלא אומדן דעתא וזה פשוט בעיני שכפי עדות שאנו רואים עתה אין כאן צד ולא צדי צדדים להיתר האשה הקושי"ת הזאת מכבלי העיגון ועיין מ"ש לקמן בסמוך בתשובה שאחר זה דסימן ט' שמונה ימים לאלול של שנת תרפ"ב פה אורן יע"א:
סימן ט
במותב תלתא הוינן יתבין אנן בי דינא דחתימי לתתא כד אתו קודמנא שני עדים כשרים ודא מאי דאסהידו קודמנא איך שהיו מהלכין בב'אפו'ר פ'ראנצ'א יר"ה בפלגות ים והיה עמהם חיים צ'רמון שהוא מבני עירם ומולדתם מתא אירן יע"א, ובחמש שעות של אחר הצהרים היו יושבים ומספרים זע"ז ע"ג גג הב'אפו'ר אחר כך אמר להם חיים הנז' שיש לו חולשה וצינה ותסמר שערות בשרו מפני שעדין הוא חולה מחמת כאב המכה שהיה מוכה במלחמה מקודם כשנכנס לו כדור מהרובה ממול ערפו אל עבר פניו מבין שתי עיניו עד שמכח המכה והפציעה אבדה לו עין אחת עוד אבדה לו הנשימה של צד אחד מנקבי נחיריו ולא נשאר לו כי אם צד אחד ובאותו צד עשו לו הרופאים שפופרת של קאווטשו"ק להיות לו מעי'ר לעזור להעלות הנשימה כשהיה בבית החולים ועדין לא איפרק מחולשא, ולכן הוא רוצה לירד לירכתי הספינה אל חדר ביתו הניתן לו לשכב ולנוח מעט כי כן דרכם מי שהוא חולה נותנים לו חדר ומטה לסור לשכב שמה וכל בני החיל הם על הגג איך שיהיה ירד לחדרו ואחר שירד לא עברו כמו עשרה דקים עד ששמעו קול רעש גדול באניה מקול הכדור שהכה האויב המלסטם בסומאר"א להאניה באבני תותח ומחי קבלו ואבני אלגביש האסונים זיקים וגחלי אש ולפידים מפיו יהלוכו החזקים המוכנים לשבר ולאבד הספינות והאניות ושבר את המכונה של האניה לרסיסים ויהי כשמעם את הקול וראו שהספינה מתמוטטת בתוך הים מיד אותם שהיו על גג הספינה קפצו לתוך הים והיו שטים וראי דף מהלוחות המוכנים לכך לימלט עליהם אנשי הספינה צפה על פני המים והגיעוהו ועלו על גבו וישבו על אותו הלוח כל אותו הלילה עד שבאו ספינות ולקחום וכל אותו זמן שהיו יושבים על הלוח סמוך לאניה הנטבעת ואמרו שהיו רואים באניה כשהיתה מתמוטטת ומתמלאת ממימי הים עד שנטבע לגמרי ולא ראו שום אחד מאנשי האניה שהיו בחדריהם שעלה מן הים, ונתעכבו שם כל אותו זמן וכל הלילה עד למחר כמשך י"ד שעות והלילה היה מאיר כוכבים ממסלותם והם היו ממתינים לאיזה אניה שתעבור דרך לשם או קרוב להם שיעלו בה והים היה שקט ונח באין שאון כלל ולא היו שטים וזזים ממקומם כי הרוח מרחפת על פני המים והים היה שקט ונח וגם לא היה פחד אויב לנגד עיניהם כי בנימוסיהם כל מי שיכול לברוח ולימלט לנפשו אין מעכבים עליו כי עיקר מגמת האויב לשבר ולהטביע את הספינות העוברות בתוך הים וכל אותו זמן שנתעכבו שם סמוך לאניה שנטבעה לא ראו איש עלה מסיבכו ממקום שנטבעה האניה והאניה היו בה חדרים חדרים תחתיים שניים ושלישים כדרך האניות הגדולות, עוד אמרו שהיבשה היתה רחוקה מהם כמו ט"ו פרסאות וזה היה כמו שש שנים משעבר עליהם כוס התרעלה הזה ועדיין לא נשמע קולם בכל קצוי תבל כל הנטבעים האלי אין גם אחד עקבותם לא נודעו ע"כ עדות האנשים הנז', וזה העלוב חיים צ'רמון הנז' יש לו אשה והיא יושבת גלמודה, עוד זקוקה לו אשת אחיו, ועתה אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו והיה זה בפנינו בש"א לחדש חשון שנת וערבת"ה כגן ה' לפ"ק פה אורן יע"א, פב"פ דיין. פב"פ דיין. פב"פ דיין ונשאלנו ע"ז מה דינם של הנשים האלו שנשארו עגונות ילדות קטנות מטפחות ומענות יושבות ומצפית לאל עליון גואלם.
וקודם כל אקדם ה' בתפלה ליתן לי לב שומע לב מבין להבין אמרי בינה צדק ומשפט ומישרים לשפוט בצדק אמן, ואני תפלה יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וכו' ולא אומר על מותר אסור ולא על אסור מותר, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך אמן.
תשובה הנה מודעת זאת מאמר חז"ל שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה והוא כל שעומד ואינו רואה מארבע רוחותיו כדאיתא בש"ס יבמות ובש"ע אה"ע סימן י"ז, אלא דיש להסתפק אם היא אסורה מדאורייתא או מדרבנן דוקא, והנה מוכח מש"ס מכמה עובדי שאין בה כי אם איסורא דרבנן כדאיתא בש"ס דף קכ"א ע"ב ההוא דאתא וקאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא, אמר רב נחמן האלהים אכלו כוורי לחסא, מדיבוריה דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואינסבא ולא אמרו לה ולא מידי אמר רב אשי שמע מינה הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסירה הני מילי לכתחילה אבל אי נסבה לא מפקינן לה מיניה וכן מוכח נמי מהאי דהביא הש"ס הנז' ע"א ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי אנסיב רב שילא אנתתיה אמר ליה רב לשמואל תא נישמתיה וכו' שלח להו אגמי דסמקי מים שאין להם סוף הוא אמרו ליה ומר מאי טעמא עביד הכי, מיטעא טעינא, אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי, ולא היא כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלו ליה ע"ש, מוכח משם שלא חייבו לבעלה להוציאה משום שאין בה איסור תורה ועי' בש"ע סימן י"ז סעיף ל"ג ולמדנו משם נמי שהח' המתיר במים שאין להם סוף הגם שכבר נעשה מעשה ואין יכול לתקן מה שעיות מ"מ מנדין אותו ועי' בש"ע סי' י"ז ס' ל"ד שכתב וז"ל וחכם שהורה להשיאה לכתחי' במים שאין להם סוף וכו' ונ"ל הטעם משום שזלזל בדברי חכמים שאמרו לכתחילה לא תנשא ואמרו אשתו אסורה וכן איתא בפסחים נ"ב דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מנדין על שני ימים טובים של גליות ועיין בש"ע א"ח סימן תצ"ו סעיף א' ע"ש, והכי נקטי לה כל הפוסקים שאין איסור במים שאין להם סוף אלא מדרבנן והטעם הוא שמדאורייתא אזלינן בתר רובא דכתי' אחרי רבים להטות ואפילו כנגד החזקה שהיתה בחזקת אשת איש דקימ"ל רובא וחזקה רובא עדיף ורובם למיתה הן עומדין כמ"ש מרן בש"ע אה"ע סימן י"ז סעיף ל"ג ע"ש:
אלא דהכא בנ"ד יש צדדים להתיר ויש לדון ולצדד צדדים וצדי צדדים להקל על אלו הנשים האומללות, אבל מצד חומר הדבר זחלתי ואירא מחוות דעי בזה כי כבר הראת לדעת מה שהחמירו חז"ל בזה והיו מנדין למי שיתיר לאשה שתנשא לכתחילה ולא היו חסים לכבודו אפילו אדם גדול כרבי שילא לא נשאו לו פנים והיו רוצים לנדותו ע"ז לולא שאמר להם טעיתי והודה להם ולא בוש ורבי שילא היה תלמידו דרב כדמוכח מהא דנדה דלקמן ונ"ל שהוא תלמיד חבר כדמוכח מיומא דף כ' ע"ב דרב אקלע לאתריה דרבי שילא וכו' מר ניהו רב וכו' ע"ש ודוק, והיה רב גדול בתורה ובמעשים כדמוכח מהא דברכות נ"ח ע"א רבי שילא נגדיה לההוא גברא דבעל מצרית וכו' אתא אליהו אדמי ליה כאיניש וכו' אמרו לו דון דינא מחייה בקולפא וקטליה אמר הואיל ואתעביד וכו' ע"ש, הרי לך שהיה אדם גדול בכל, ועי' עוד במסכת נדה פ' בנות כותים ל"ו ע"ב במעשה דשילא דאמר ליה רב לרב אסי תלמידו זיל צנעיה וכו' ואמר ליה אנא שילא בר אבינא בוכנא דפרזלא דמיתבר אסיתא דנחשא וכו' חלש רב אסי וכו' נח נפשיה דרב אסי אזל שילא אמר לדביתהו צבית לי זוודתא וכו' נח נפשיה דשילא וכו' אמרו ש"מ עבדו רבנן פייסא ע"ש, הרי לך כמה רב כחו ביתר שאת ויתר עוז ואפ"ה לא נשאו לו פנים, וא"כ מי יכול להכניס ראשו בדבר כזה שהוא חמיר שרבותינו היו נמנים על זה לנדותו לצורבא דרבנן עי' פסחים נ"ב ומי יהיה קל בעיניו דבר כזה וחכמים נתנו עיניהם בו ח"ו, ועל כן דמיתי להשיב ידי אל חיקי ולא איעול בכיסופא כי מי שלח ידו ונקה ולכן יותר טוב לדון את עצמי בנזורו אחיר ואירא כי עירום אנכי אין לחם ואין שמלה חכמה אין כאן תבונה אין כאן ומאן מעייל בר נפחא להתם ויפה שתיקה לחכמים משיב חכמים אחור וחכם באחור ישבחנה משביח שאון ימים נטה עלינו שלומים:
אמנם אין אני בן חורין לעצמי ואנשי עצתי לא נתנוני השב רוחי והטילו את המשא עלי וגזרו אומר שאין אתה בן חורין ליפטר ממנה ואמרו עליך המלאכה לגמור, ואל מי מקדושים נפנה אם לא אליכם אתם בי דינא יפתח בדורו כשמואל בדורו, ולכן קמנו ונתעודד לדפוק על שערי אורה אור תורה, בספרי דבי רב ועיני לשמיא נטלית שיהי ה' אלקינו עמנו וישר אורחותינו בארחות צדיקים אנשי לבב ויהי בסומכי נפשי לעזרני על דבר כבוד שמו ועל דבר אמת וענוה צדק לילך במישרים, באמתה של תורה, ה' תומך גורלי אמן, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו והריני לומד ועושה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם ה' ובשם אד' מתיחדים על ידי הנעלם ותעלומה יוצא אור, ואומר עם קנ"י כי לעומת כל הנזכר למעלה ראש מצאנו ראינו לשון חכמים מרפא ולשון חכמים תטיב דעת במה שהזהירונו לשקוד על תקנת בנות ישראל ולדפוק על ע'זרת נשים ולפתוח את הפשפש לפשפש ולחקור לחתור מחתרת למצוא פתח פתוח ליכנס בו ולשבור כבלי הנשים העגונות ממאסרם להתיר עיגונם וכל הזריז בזה הרי זה משובח עי' בתשובות הרמב"ם ז"ל המחוברים לטהור אגרות הרמב"ם בסי' י"ט שכתב וכל המחמיר ודורש וכו' לא יפה הוא עושה ע"ש, וכבר כתבו הרמב"ם והרא"ש ז"ל שראוי לכל מורה לצדד בכל הצדדים האפשרים לבקש היתר עגונות ושלא לדקדק בחומרות יתירות ולהיות דבר זה כמטרה לכל עוסק בתורה ות"ל שכל יודע ספר ראוי לפנות אליו עי' עליהם, עוד אמרו משום עיגונא דאתתא הקילו ואפילו בעד אחד, עד מפי עד וכו' וסיים הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גירושין כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות, ולכן הרי ידי מרבה לבדוק ולצדד צדי צדדים כל מה שאפשר למצוא לעת מצוא זו אשה להקל בעיגונא דאתתא משום דנפיק מינה חורבא בסיפא, ובפרט בימים האלה, בדור הזה ובמקום הזה שרבה ההפקרות ורבו העבדים המתפרצים באדוניה'ם פרץ על פני פרץ, ואומר לבלה נאופים, עתה יזנו אשות הזמה, ואם תשארנה עגונות קרוב הדבר שתצאנה כל הנשים כאלו וכיוצא בהם לתרבות רעה, כי רבות בנות אנשי חיל לאלפים ולרבבות שנשארו עגונות במלחמת מלכים האלו המבהלת לבו של אדם וכמה שנקצצו ונקטפו בעליהם באיבם חתן יוצא מחופתו אלמנות חיות נשארו חיות קטנות עם גדולות והרבה ילדות עושה, וכ"ש במלכיות האלו שנתנו חפשיות לבני אדם לעשות כרצון איש ואיש בענין הנהגותיו ועוד דור חרבות שניו ומתלעותיו לביא לו לומר כי על פי נמוסם נותנים רשות לנשותיהם לינשא אחר שזה שנים עברו ועדין עקבותם לא נודעו ולא נשמע קולם בכל הארץ, נותנים רשות לנשותיהם לינשא ומדברים תועה על שונאיהם של חכמים ח"ו ולא תהי' תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם ח"ו ואם בדורות הראשונים היו חוששים רבותינו על זה ומבקרים בקור אחר בקור וחפש מחופש למצוא להם היתר כדי שלא יתעגנו, אנן יתמי דיתמי מה נענה בתרייהו דלית מאן דמשגח עלן חרגא דיומא דלית ביה ממשא ובפרט בדורות הללו דקביע היזקא כי רבה רעת האדם בארץ באין משיב אחור ואין לך יום שאין קלקלתו יותר מרובה מחבירו כי לא שמרו את דרכם דרך גבר בעלמה על כן מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש לדרוש ולחקור מפי סופרים ומפי ספרים על כל הבא עלינו בהיתר הני נשי ששחוזות כבולות וכבונות וצרורות בכבלי העיגון להתירם מחרצובותהם ומקשר אגודתם בעזרת השם וכאב ריחמתי למענם לא השיבותי פניהם ריקם בעזר תמים דעות אשר נתכנו לו עלילות אני מדבר בצדקה רב להושיע:
והנה תחילה וראש יש לדעת אם יש בכח העדות הנ"ל של נדוננו להוציא העגונות האלו האשה האלמנה והיבמה מאיסור תורה כדין מי שנפל במים שאין להם סוף שכבר נתבאר בבירור שאין בהם כ"א איסורא דרבנן הוא דרביע עלייהו והטעם שכיון שהעדים מעידין עליו שראוהו שנפל למים ולא עלה קיימא לן שרובם מתים ומן התורה אזלינן בתר רובא כאשר נתבאר למעלה אבל הכא בנ"ד שלא העידו שראוהו שנפל למים א"כ אפשר לומר שמעולם לא נטבע במים שאולי כששמע קול צווחה ורעש נשא ממקומו ועלה לראש הספינה ונזדמן לו לוח ודף ועלה וצף ע"ג והוי ספיקא בדאורייתא ולחומרא ואפילו אם תימצי לומר שנטבע בים חיישינן דשמא לא שהה כדי שתצא נפשו שהוא לפחות שיעור כדי שעה עי' באר היטב סימן י"ז ס"ק ק"א ואפשר שמיד עלה למעלה וצף על המים ובזה לא יצא מאיסור של תורה וכמו שפסק מרן ז"ל באה"ע בשלחנו הטהור סימן י"ז סעיף ל"ב בענין מים שיש להם סוף וז"ל ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד עליו שמת וכו' ע"ש, וכן במים שאין להם סוף פסק בסעיף ל"ד וז"ל וכן האשה שהעיד לה עד אחד שנטבע בעלה בים במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו וכו' שהוא כלשון הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גירושין ע"ש ופירש התם רבינו הכסף משנה וז"ל נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ"ש הרשב"א והריב"ש ז"ל וכו' ע"ש, והטעם ודאי משוש דבזה לא יצאה מאיסור תורה דספק דאורייתא לחומרא:
וכבר ראיתי באחרונים שכתבו שלאו דוקא עד אחד אלא גם אם יהיו שנים כהאי גוונא לא יצאתה מאיסור תורה, והא דנקט הרמב"ם ומרן ז"ל עד אחד לרבותא דסיפא דגם בעד אחד אם נשאת לא תצא עיין עליהם, ובאמת דברי טעם הם, ועיין להרב פתחי תשובה בסי' זה ס"ק לק"ט ע"ש, ועי' מור"ם ז"ל בהגה ס' ל"ד שכתב ג"כ וז"ל או אפילו שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו אם נשאת תצא ע"ש, ועי' להרב חלקת מחוקק סי' הנז' ס"ק ס"א שהסכים לזה ע"ש, וא"כ לכאורה נראה דבנ"ד מידי ספיקא דאורייתא לא נפקא ואין דנין בה להקל כדין כל ספיקא דאורייתא שהוא לחומרא:
האמנם כד מעיינת שפיר נראה שמצאנו תרופה לנשים אלו להוציאן מאיסור תורה מיהא והוא ממה שבא מבואר בענין עדות העדים שאמרו שמיד אחר עשרה דקים משירד אל חדרו בירכתי הספינה הכה האויב הספינה ופרץ את גדרה ונכנסו המים בתגבורת בספינה כדרך מי הים וא"כ לא היה לו זמן ושהות לעלות ממקןמו על הבלולים של ספינה כדי לעלות על הגג ולצאת לחוץ וכ"ש באיש כזה שהוא חולני וחלוש שאינו יכול למהר מעשהו, והרי העידו שתיכף ומיד נטבעה הספינה במילואה היא וכל אשר בה בתוך מי הים ולא ראו שנמלט גם איש אחד, ועוד אמרו שהים היה שקט ונח, והזמן היה מוכשר שהשמים היו מאירים שהכוכבים ממסלותם היו נראים בעליל, והיו רואים כל מה שנעשה בים, וכל מי שנשא ועלה מן הים, והאנשים הנמלטים והיו על הלוח והדף נשארו במעמדם ובמקומם שהוא מקים טביעת הספינה ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשול של ים ונשארו ונתעכבו במקומם כל מי שנמלט על הדף באין פחד מהאויב כי עיקר מגמת האויב הוא לשבר ולהטביע הספינות המפרשות בים ובנימוסיהן כתוב לאמר שכל מי שיכול לברוח לנפשו אין מעכבין ע"י וכל אותו הלילה ומחורתו שהיו יושבים ומצפים על גב הלוח לספינה אם תעבור היו רואים ומביטים במקום שנטבעה הספינה וכל סביבה ולא ראו מכל הספינה ומלואה שום דבר שעלה מן הים, הרי עדות ברורה שנטבעו בים ואין לומר דחיישינן דשמא יצא גם הוא באותה שעה שהיו העדים שטים על פני המים, שהיו הם באותה שעה בהולים, ולדעת רבינו הקדוש מהר"י קארו בתשובותיו סובר שאם היה העד נחפז ונבהל ונמלט לנפשו אין מקבלין עדותו וכמו שהאריך בתשובותו הרמתה עם חד מן קאמיא הוא הרב המבי"ט ז"ל ע"ש בתשובותיו זה בונה וזה סותר לוחמים בגבורה משיבי מלחמה שערה, במלחמתה של תורה, מלחמת מצוה ע"ש, זה אינו שכבר אמרנו כיון שהוא היה בחדרו, לא היה לו שהות לעלות ועוד שהוא חולה ואין יכול להחיש ולמהר מעשהו, ועוד אם היתה פליטה כמוהם וכמעשיהם מדוע לא נמצא בגבולם גם הוא על הלוח והדף כמו אלו שנמצאו וכאן היו ולא נדו ממקומם מפני שהים היה שקט ונח והזמן היה מוכשר כימי הקיץ וא"כ הרי עדות ברורה שנטבע בים בתוך ספינתם ומן התורה מותרים נשותיהן דאזלינן בתר רובא שמתים, ואיסורא דרבנן הוא דרביע עלייהו דהני נשי דשמא גלים טרדוהו:
ועיין להרב מהר"א ששון בתשובה דסי' ראשון דכתב וז"ל הצריך לעניננו ותו שהרי נראה שמה שאנחנו מצריכין במים שאין להם סוף השהייה עליו אינה משום דשמא יצא במקום אחר רחוק, דא"כ מה תועיל השהייה עליו והרי הם מים שאין להם סוף וניחוש לשמא יצא ממקום אחר שהרי אין לדבר סוף אלא ודאי שהשהייה עליו היא, לשמא באותו מקום יצא או קרוב לו מעידין וכיון שכן אפילו לאור הלבנה מעידין, וכיון שהעלנו דבנדון דידן שהוא כדי שתצא נפשם וכו' ע"ש בדבריו מה שסיים. דוק מינה ואוקי באתרין נמי בנדון דידן שנשארו על הדף כל אותו הלילה עד שבאו הספנים ולקחום, ובכל אותו זמן לא ראו מהנטבעין שיצא מהם שום אדם, א"כ החשש הוא לשמא יצא ממקום אחר רחוק, והחששא הזו היא חששת רז"ל שהחמירו בזה במים שאין להם סוף, שכבר אמרנו שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן
וכעין זה נמצא כתוב במהריק"ש ז"ל בספרו שו"ת אהלי יעקב סי' קי"ד שנשאל הרב על עדים שהעידו שהיו באים בספינה אחת והיתה ספינה אחרת הולכת בים בתחומם, ועמד רוח סערה בים וראו הספינה האחרת שנטבעה בים והיו מכירים יהודי אחד שהיה בספינה שנטבעה, וכתב הרב ז"ל וז"ל אילו היה ספק במידי דאורייתא איבעי לן למיזל לחומרא, אבל השתא דמידי דרבנן הוא הלך אחר המיקל וכו', וסיים וז"ל וא"כ בנדון דידן שראו את שלמה רוסו בספינה, וראו הספינה הנז' שנטבעה בים כמות שהיא, לא נמלט עד אחד כמו שבא בשאלה מעתה מידי דרבנן היא וכו' וראוי לשמוע אל דברי המקילין בכל עניני האשה, ועוד דהשתא הוי ספק ספקא וכו' ע"ש:
ולפ"ז נראה שגם בנדון דידן אם נמצא בה שום ספק אזלינן ביה לקולא כיון שאין כאן אלא איסור דרבנן דרביע עלה, ועי' להרב פתחי תשובה סי' י"ז ס"ק קל"ד שהביא שיש מי שאומר שבמים העצומים אפילו לשעה קלה שנפל במים תו לא חיישינן מדאורייתא ע"ש, ועיין להרב ויאמר יצחק בקונטרס עגונות סי' ד' שהביא לנו בתשובתו הרמתה משם הר"ם בן חביב ז"ל שכתב בספרו עזרת נשים וז"ל דע"כ לא אמרינן דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור שתצא נפשו להוציאה מאיסור תורה שאם נשאת לא תצא היינו דוקא היכא דנשאת אשת הנטבע בתוך השנה שנטבע בעלה, אבל אם עברה שנה אחת ולא נודע מקומו איו אם יצא למקום אחר חי, כיון שהעיד פלוני טבע ועבר שנה אחת, הרי יצתה אשתו מאיסור תורה והביא ראיות לדבריו, ודברי מהרי"א דכתב כן בתשובה עש"ב בתשובה הנז', וא"כ דון מינה ומינה ג"כ בנדון דידן שכבר כמו שש שנים משנעשה בהם המעשה, רוח עברה ותטהרם להני נשי מאיסור תורה מיהא:
ועיניך לנכח יביטו להרב כנסת הגדולה בסי' הנ"ל בהגהת ב"י אות תצ"ד שכתב וז"ל נ"ל אם העד העיד שנטבעה ספינה בים כגון שנעשה בה נקב למטה, ונכנסו כולם במצולות ים, ושהה שיעור כדי שתצא נפשם, הוי דנטבע במים שאין להם סוף, דאם נשאת לא תצא, ואפילו לא העיד ביחוד שטבע במים, כיון שידענו שהיה בתוך הספינה סגי בהכי הרדב"ז ח"א סי' רע"ג עכ"ל והוא כדברי הריק"ש הנ"ל:
ועפעפיך יישירו נגדך עד פני הרב פתחי תשובה שם ס"ק קמ"ה שכתב משם הרב קהלת יעקב שאם נפל באמצע הים, ושפת הים רחוק מאד וכו', אז ליכא למיחש רק לאולי נזדמן לו דף הספינה או גלי אשפלוהו, ולזה לא חיישינן אלא מדרבנן וכו' ומותרת דבר תורה עיין עליו מה שסיים, ואם כן בנדון דידן נמי דכוותה שהרי העידו שהיבשה היתה רחוקה ממקום הטביעה ט"ו פרסאות:
עלה בקב"ץ שבנ"ד יצאו מעלבונה של תורה, ולא נשאר רביע עלייהו כ"א איסורא דרבנן ככל הנטבעים במים שאין להם סוף שהחמירו עליהם חז"ל משום חומרא דאשת איש ככל הכתוב לעיל מפי סופרים ומפי ספרים כאשר נתבאר היטב:
ומעתה תחילה יש לדון על היבמה שבנדון דידן ואומר שנראה לעניות דעתי לומר דלא החמירו חז"ל ולא אזלי בתר רובא כדין תורה שרוב הנטבעים למיתה הן עומדין, והכא חיישי למיעוטא כר' מאיר דחייש למיעוטא בכל מקום, ה"נ בהא מיהא חיישי' היינו משום חומרת אשת איש שהיא בחנק ובכרת, ועוד איכא איסור של חשש ממזרות משום הכי החמירו בה, אבל ביבמה שאיסורה קל מזה שהרי אינה אלא בלאו לא החמירו בה והדרינן בדינה לכללין דרובא וחזקה רובא עדיף ואחרי רבים להטות כתיב, ורובם למיתה כמ"ש הש"ע סי' י"ז סעיף ל"ג וז"ל וכיוצא מדברים אלו שרובם למיתה ע"ש, וא"כ ביבמה לשוק שאין בה כ"א איסור לאו, שהוא קל כדאיתא ביבמות צ"ד ע"א, והכי איתא שם רבא אמר עד אחד נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת ר"ל לאיסור כרת לומר מת בעליך הנשאי התרת, לאיסור לאו לא כ"ש ור"ל לאיסור לאו דיבמה דלא תהיה אשת המת החוצה וגי' לא כ"ש, וכן פסקו רוב הפוסקים, וכן פסק מרן ז"ל אה"ע סי' קנ"ח סעיף ג' וז"ל נאמן עד אחד להעיד ליבמה לשוק שמת יבמה וכו', ועיין עוד למרן מלכא ז"ל בתשובותיו בדיני יבום וחליצה סי' א' ועיין למהר"י הלוי בתשובה כלל ב' סי' י"ב מה שכתב בזה ע"ש:
ולחשש ממזרות נמי ביבמה ליכא כדאיתא ביבמות מ"ט ע"ב ע"ש, ועיין אה"ע סי' קנ"ט סעיף ב' ע"ש, ולפיכך כיין שאין ביבמה לשוק כ"א איסור לאו, קל הוא על פני מים שאין להם סוף, דהדרינן לכללין דאזלינן בתר רובא, כאשר נתבאר דבאיסור לאו שאין בו כרת לא החמירו חכמים ז"ל ולא חיישי בזה למיעוטא:
וכעין זה כתב הרדב"ז חלק ג' סי' תקמ"א העתיק דבריו הרב פתחי תשובה, אה"ע סי' קמ"ט סק"ד ע"ש, ועיין עוד בפתחי תשו' אה"ע סי' קמ"ט סק"ד ע"ש וע"ע סי' י"ז ס"ק צ"ז ע"ש, וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נחלות הל"ג וז"ל מי שנטבע במים שאין להם סוף, ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין אשתו לכתחילה הרי היורשים נוחלין ע"פ, שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת וכו' ע"ש, והעתיק לשונו מרן ז"ל בחומ"ש סי' רפ"ד סעיף ד' ע"ש, הרי ברור לפניך שכתב שלא החמירו כ"א באיסור כרת וכו' דהיינו באיסור אשת איש:
גם הרב תרומת הדשן בפסקיו הנקראים פסקי מהר"ר ישראל בסי' לק"ט כתב וז"ל שמים שאין להם סוף הנטבעים בהם רובם אינם נמלטים, כמ"ש המפרשים והתוספות, אלא שחשו רבנן למיעוטא משום חומרא דאשת איש, ואיכא למימר דמשום הכי אמרי רבנן דבדיעבד שפיר דמי כיון דמדאורייתא שריא אזלינן בתר רובא וכו' הרי לך דנקט דהחומרא אינה אלא משום דהיא אשת איש, וז"ל הלבוש בסי' י"ז סעיף ל"ד יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף אע"פ שהיא אסורה להנשא היינו משום חומרת אשת איש אבל וכו', גם אשורה נא למרן ז"ל בתשובותיו שהעתיק דברי מי שגדול הרב שם טוב אלפ'ארג'י ז"ל באות ו' וז"ל שאעפ"י שהקילו חז"ל בכמה דברים משום עיגונא דאתתא הכא לגבי מים שאין להם סוף שהיה ראוי להם להקל וליזיל בתר רובא וכו' החמירו דאשתו אסורה ונשארה וכו' והיינו משום חומרת אשת איש וא"כ כיון דיצאה מחזקת אשת איש מן התורה תלינן להקל מהני טעמי הנ"ל וכו' ע"ש, הרי גם הוא ז"ל דייק בלישניה וכתב משום חומרת אשת איש ועיין עוד למהר"י מטראני ז"ל בח"א סימן לק"ט בסיף תשובתו שכתב וז"ל אבל זו שיצאה מחזקת א"א מן התורה כ"ע מודו דתלינן להקל וכו' ע"ש, הראיתיך בעיניך שכל הני פוסקים קדושי"ם אמו"ר שהחומרא היא משום חומרת אשת איש שהיא בכרת ועוד חשש ממזרות וא"כ כיון שביבמה כבר נתבאר שאין בה כ"א לאו בעלמא ולית בה איסור אשת איש אין להטיל בה חומרא שהחמירו באשת איש והבו דלא להוסיף עלה והדרינן בה לכללין דאזלינן בה בתר רובא והכא בנ"ד היבמה מיהא מותרת לשוק, ודע שאין סתירה לדברינו אלה מהא דמשמע מש"ס דיבמות דף צ"ג ע"ב שיבמה לשוק חמירא מאשת איש מטעמא אחרינא והוא דאיתא התם בעו מניה דרב ששת עד אחד ביבמה מהו וכו' כי תיבעי לך למשרי יבמה לעלמא מאי, טעמא דעד משום דמילתא דעבידא לאגלוי לא משקרי בה או דילמא טעמא דעד אחד משום דהיא דייקא ומינסבא והא לא דייקא ומינסבא דמיסנא הוא דסניא ליה אמר להו תניתוה וכו' הרי דמצינו דיש צד להחמיר ביבמה לשוק יותר מאשת איש וזו היא באמת דעתו של הרא"ש ז"ל להלכה בפסקיו שם להחמיר ביבמה לשוק שאין עד אחד נאמן ע"ש והוא היפך מדעת הרי"ף ז"ל דסובר להלכה דדא ודא אחת היא וגם ביבמה לשוק נאמן כאשר נאמן באשת איש, והרא"ש שם בפרק עשירי סימן ד' כתב על זה שקשה הדבר להקל ע"ש, ומרן מלכא ז"ל בסימן קנ"ח סעיף ג' פסק כהרי"ף ע"ש, הא לאו סתירה היא דשאני התם היינו טעמא משום דחיישינן לעד אחד דשקורי משקר והיא סניא ליה ולא מדייקא משום הכי חמיר לן יבמה לשוק אבל הכא בענין מי שנפל למים שאין להם סוף אין החשש שלנו מהעדות אלא אפילו ידענו נאמנה באמת וישר דאמת אמת תפסיה לההוא, גברא ואפילו אם יהיו מאה עדים מעידין על עדות זו שנפל באמת לים ודבריהם מחוורים כשמלה מ"מ חיישינן לשמא יצא ממקום אחר חי הוא במקום שאין עין העדים שולטת והגם דרובם מתים מ"מ משום חומרא דאשת איש חשו למיעוטא משום שהיא בכרת אבל ביבמה שהיא בלאו דלא תהיה לאיש זר ולית בה כרת בזה אזלינן בתר רובא דרובם מתים ואינם נמלטים אלא מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הריב"ש בתשובה דסימן שע"ה דאינם אלא מיעוטא דמיעוטא ע"ש, ואל תתמה על נ"ד שהוא בעל אשה הוא היאך תתיר את יבמתו ונאמר שמת הוא, ולגבי אשתו נימא דעדיין חי הוא הא הוי תרתי דסתרן, אין זו תמיהא דאראה לך בנחמה דוגמא לזה שהרי מצינו כהאי גוונא דנים לפני חכמים מורים היתרא בזה שהרי אמרו האשה נאמנת לומר מת בעלה ותנשא ואעפ"כ קימ"ל שאשת אחי בעלה הזקוקה לבעלה אסורה לינשא דאמרינן לגבי אשת אחי בעלה עדין בעלה חי ולגבי דידה אמרינן שמת הוא וכדאיתא ביבמות קי"ט ע"ב שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וכו' לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת ופירש רש"י ז"ל זו שיש לה עדים אסורה לינשא מפני יבמה דשמא חי הוא וזו שאין לה עדים מותרת לשוק דהא אמרה שהוא מת ובשביל יבמה נמי לא חיישינן שהרי יש עדים שמת עכ"ל ע"ש, הרי לך בהדיא דלגבי דידה אמרינן שבעלה מת ולגבי יבמתה אמרינן עדיין חי הוא ופסקה מרן בש"ע אה"ע סימן קנ"ח סעיף ה' ע"ש, וא"כ גם אתה אל תתמה על החפץ דהכא נמי נימא דלגבי אשתו אמרינן שעדין חי הוא ולגבי יבמתו אמרינן שמת הוא ומותרת לינשא דכל אחד כדאיתיה כדאמרינן התם דמאי שנא ודוק, ועי' להרב פתחי תשובה אה"ע סימן הנז' ס"ק ט' מש"כ משם הרב נודע ביהודה וז"ל דזה פשוט דיבמה לשוק לא מיקרי דבר שבערוה שהרי אינה במיתה ולא בכרת אלא בלאו עיין שם:
והגם שבחופשי בספרי דבי רב מצאתי למהר"ם מלובלין בתשובותיו סימן ק"ל שנשאל על אשה שנשבה בעלה הוא ואחיו במלחמה ובאו הנכרים ואמרו שבעלה מת וקברוהו ועל אחיו שהוא יבמה מהם אמרו שמת גם הוא כאחיו ומהם אמרו שהעבירוהו השבאים דרך המים ונטבע במים ושהו עליו שיעור שתצא נפשו ולא עלה, (וכעין זה איתא בערכין י"א ע"ב דקאמר הש"ס מר סבר מיתה היא וגזרו בה רבנן ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה רבנן עש"ב,) ומתחילה נשא ונתן הרב על מיתת הבעל והעלה שעדותן עדות ע"פ הדין ואח"כ נשא ונתן על אשה זו מצד עדות יבמה וכתב על זה וז"ל ועדין יש לפקפק על שריותא דאתתא דא שהרי בעדות שהוגבה בפני בעיר הגיד הגוי איך נטבע קלמן הנ"ל כשנשבה בין הקדרים והוליכוהו דרך המים ואפשר דאותן מים היו מים שאין להם סוף דקי"ל דאין משיאין את אשתו ובזה העדות שהוגבה עתה בחו"ה דסוכות וכו' עד שמת א"כ הו"ל עדות מוכחשת כמו עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת דאין משיאין אותה וכו' ע"ש, משמע מדבריו ז"ל עליונים למעלה שהוא דן על דין איסור יבמה לשוק ואפ"ה כתב עלה דקימ"ל דאין משיאין את אשתו דהיינו יבמתו דקאי עלה דמשמע מדבריו ז"ל דדא ודא אחת היא זה אינו דהגם דבאמת הרב קאי על שריותא דיבמה לשוק מ"מ קאמר דהו"ל עדות מוכחשת משום דקימ"ל בעלמא שהדין הוא שאין משיאין את אשתו אם היתה לו אשה וטעמא משום דאמרינן עדין חי הוא והגוי אחר מעיד שמת כדרך אחיו וא"כ הו"ל עדות מוכחשת משום דקימ"ל בעלמא דאין משיאין את אשתו דעדין חי הוא ודוק, ובאמת מן השמים מקום הניחו לנו להתגדר בו הלא תראה בעיניך שכן מדוקדק מהש"ס ומהפוסקים ומהרמב"ם ז"ל והש"ע שכתבנו לעיל לשמותם למקומותם ומילי דסברא נינהו דיש לחלק בין אשת איש שהיא איסור כרת וחשש ממזרות ליבמה לשוק שאין בה אלא לאו בעלמא ועיין להרב פת"ש סימן פ"ו ס"ק ט' ע"ש, ותדין לזה:
ובכן אבא לשאת ולתת בדינא דשוייא לתרווייהו האשה אשת המת והיבמה באמונת דת תורתם ואומר שכבר דברתי מראש ובררתי שבנדון שלפנינו כבר יצאו כל הנשים מעלבונה של תורה ולא נשאר עליהם כ"א חומר דרבנן ועל כן יש להקל בספיקם ככל ספק דרבנן דקימ"ל לקולא ומתוך זה אני אומר דהכא בנד"ד רבו בו הספיקות ואבאר אותם אחת אל אחת:
הספק הראשון הוא כי באמת בהכאת האויב בכלי זעמו שהוא מכת הרג ואבדן לאניה בכדורים האסונים זיקים וגחלי אש והם לפידים מפיו יהלוכו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים מלאך אכזרי ישולח בו עד שאבד ושבר בריחיה ושבר המכונה לרסיסים קרוב הדבר שמלאכי אש ולפידיו פגעו בכל אנשי האניה שכנגדו ברסיסים והמיתם כי משלחת מלאכי מות הוא משלח על פני חוצות משלחת זאבי ערב טורפי טרף וכל מי שפוגע בו קוברו תחילה והורגת טובים ורעים והדעת מחייבת כך שהרי לא נראה מהם איש ולא ישב אדם שם עד היום והוי ספיקא בדרבנן דדיינינן ביה להקל וכמו שכתב הרב פרח מטה אהרן דסימן לו וז"ל אם בזה העדות יצתה אשת המר' שאלתיאל מחזקת אשת איש מן התורה ונפקא מינה שאם יש איזה ספק ניזיל לקולא וכו' ע"ש, גם בתשובתו הרמתה דסימן ל"ז אזיל לטעמיה שכתב שם וז"ל ראוי להקל בנדון שלפנינו מכח ספק ספיקא וכיון דהוי כספיקא דרבנן ראוי לאומרו יותר בפה מלא וכו' ע"ש:
הספק השני הוא כי האיש הזה חיים צרמון שהעידו עליו שהיה מוכה ומעונה וחולני שהיה בבית החולים למצוא מרגוע למכתו שאבדה לו עין אחת עוד אבד ממנו נשימה אחת מנחיריו ולא נשאר לו כ"א צד אחד בעזר חתיכה של קאווטשו"ק שעשו לו ותקנו לו הרופאים וכבר אמרנו לעיל שמחמת זה אבד ממנו מנוס לעלות על הגג, ועוד כי לפי עדות העדים לא היה לו שהות וזמן לעלות מחדרו וכן למהר מעשהו מצד הזמן ומצד מצב גופו ובודאי נטבע ועברו על ראשו מים הזדונים וכיון שהיה לו קוצר הנשימה מכח המכה במעט קט מיד יחנק האנק דום דומיה סלה דישען על ביתו ולא יעמוד שאין לו העמדה וקיום עם כניסת המים וקרוב הדבר לודאי שמת מיד שבכעין זה לא אמרו חז"ל נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה דשמא גלי הים אשפלוהו למקום אחר דזה אין לו קיום במקום שאין אויר שולט אפי' לשעה מועטת ולא יהיה אלא ספק ספיקא דרבנן לקולא כאשר נתבאר שבעדות זו יצתה מתורת איסו' תורה ואין בה כ"א חומרא דרבנן:
הספק השלישי הוא דכיון שנתבאר בעדותם שירד אל חדרו בשעה שנטבעה הספינה אם כן אין לו מקום לצאת ויש לדון עליו כנפל למים שיש להם סוף וכן מצינו להמבי"ט ז"ל בתשובותיו שכן הוא דעתו כי נשאל הרב בכעין נדון דידן שהיו יהודים בחדר הספינה ויש מהם שהיו על גג הספינה והיה סער גדול בים ונתהפכה הספינה על צדה והתחילו ליכנס בה מים מי הים והאנשים אשר היו על הגג נפלו לים והיו שטים להגיע לספינה קטנה ונכנסו בה ורובם נטבעו ומאלה שנמלטו בתוך הספינה קטנה העידו שאלו שהיו בחדר בהכנס מים לספינה נראה להם שמתו כי לא היה להם דרך לצאת שנהפכה הספינה ונטבעה על פניה ולא ראו שום איש לא ישמעאל ולא ישראל מהעומדים למטה בחדר שיצא לא חי ולא מת אם דנין לאלו שהיו בחדר כנטבעו במים שיש להם סוף או לא, והשיב הרב ז"ל ודן אותם הרב המבי"ט כמים שיש להם סוף כיון שהיו בחדר עיין שם בתשובותיו, ובתשובות מהר"י קארו ז"ל בדיני עיגונא דאתתא הביא תשובת המבי"ט וחלק עליו הוא ז"ל, וכתב שאפשר שיצאו מהפתח של ספינה והוי מים שאין להם סוף ע"ש שהאריכו למעניתם זה בונה וזה סותר עשו מלחמה מלחמת מצוה משיבי מלחמה שערה עיי"ש, והגם שכמה רבנים דפקעי שמייהו סמכו ידם עם מרן מלכא ע"ש, מ"מ אומר אני דיש חילוק גדול בין נדון דידן לנדון דידהו ששנוי במחלוקת שהיא לשם שמים דשאני נדון דידהו שהספינה ראו אותה שנהפכה על פניה ולזה סובר מהר"י קארו ז"ל דאפשר שננערו מהפתח כל יושביה לתוך הים והן מים שאין להם סוף מה שאין כן בנדון דידן, ועוד דשאני נדון דידהו הספינה אין לה כ"א קירוי אחד המאהיל ומסכך על הסחורות ועל האדם ואם נהפכה עשויה להפתח וליפול הכל לתוך הים ולכן דנו אותה הרבנים כמים שאין להם סוף, אבל באניה שבזמננו זה שעשוייה תחתיים שניים ושלישים וכל מדור ומדור מהתחתיים והשניים ושלישים כולם יש בהם חדרים חדרים שורות שורות וכל חדר יש לו פתח ודלת בפ"ע לנעול במנעול ולפתוח א"כ גם אם נפתח הדלת ויצא מהפתח עדין מעכבים אותו המחיצות של הסדרים והגגות והקירויים של תחתיים שניים ושלישים ועל פי הרוב הסדר העליון ניתן להגדולים אנשי שם אנשי כבוד ומעלה שרים עצרו שמה והתחתיים להדיוטים וכ"ש אנשי חיל הפשוטים נותנים להם בית משכבם בתחתיים דהיינו במדור התחתון וא"כ כמה מחיצות ותקרות הגגות למעלה מראשם החופפין ומאהילין עליהם שבזה לא דבר אדוני האר"ש אדוני יוסף מרן מלכא וקרוב לשמוע שבאופן זה שהחדרים כנ"ל ייטבו בעיניו דברי המבי"ט ויביט בהם בעין יפה דכגון זה הוי שפיר כמים שיש להם סוף כן נראה לענ"ד, ועוד כי לא יהיה אלא ספיקא דדינא דאפשר שהדין הוא כדעת המבי"ט ז"ל מ"מ הרי עוד ספק אחד, ועיין להרב בית שמואל סימן י"ז ס"ק ק"ה שכתב שאם הוא ספק אם היה מים שאין להם סוף או מים שיש להם סוף דאזלינן לקולא שהרי גם מים שאין להם סוף לא הוי כי אם ספקא דרבנן עיין שם, ובר מן דין אני אימר כיון שבאותו זמן שעת חירום שהיתה המלחמה ביבשה ובים שלחה מלכות בריטניא ומלכות צרפת יר"ה בשניהם יחד שלחו הרצים הנקראים טורפי"י שהם קלי המרוץ חיש קל מהרה חש בז בתוך הים לתור ולחפש בכל הים השייך להם אחר הסומארי"ן של האויב האורב להם לשבר מתלעותיו ולשלול אותו ולשברו ולאבדו עוד שלוחים הם לחפש בימים לראות הספינות האובדות ובני אדם האובדים והיה להם מראות הצובאות הצופים ומביטים בהם מרחוק לראות מה יקרם בים והיו בים למאות ולאלפים מאלו הטורפיי המסבבים בים ועל דבר זה הוקבעו לשוט ולהתהלך בים להושיע ולהציל מזוטי של ים ומיד האויבים הקמים עליהם וכאשר רואים איזה דבר בים הרצים יצאו דחופים רצים ומגיעים אותו ומצילים וא"כ אילולי לא נשתקעו הנטבעים האלי בים היו נמצאים ביד הנמישות האלו המחפשים ומצויים בים ומצילים אותם אלא קרוב הדבר שירדו במצולות ים, וגם זה לך בן בכחא דהיתרא להתיר העגונות האומללות האלו מכבליהן:
ועל פי בית הספיקות אשר נראו בעליל מכל הני מילי מעלייתא נראה ונגלה לעיני כל שריותא דהני נשי במאי זכיין לצאת מכבלי מאסרן איבעית אימא משום דהוי ספיקא דרבנן ולקולא, ואיבעית אימא משום כל הני ספיקי שנפלו בהן כמבואר ע"כ יש להתיר דהו"ל ספק ספיקא דקי"ל גם בדאורייתא לקולא דהיינו ספק שמא פגע בו האסון מהכאת כדורי האויב שנתש ונתץ בחציו את האניה ואת"ל לא פגע בו מחציו שמא מת מחמת קוצר הנשימה שיש לומר שמיד שנטבע במים במעט קט יחנק שאין לו קיום והעמדה במקום שאין שולט האויר ואת"ל שדינו כבריא שמא הדין הוא שאם הוא בחדר האניה תחתיים שניים מוקף בכמה מחיצות מלמעלה ומלמטה הוה ליה דינו כמים שיש להם סוף שאין לו מקום לצאת לרויה ועי' בתשו' מהרנ"ח חלק ראשון שדן את הדין במים שאין להם סוף להתיר לאשה לינשא משום ספק ספיקא ועיין למהרי"ט בתשובותיו בחלק יו"ד חלק שני סימן ב' שהעלה דבספק ספיקא לא בעינן דמתהפך ע"ש וכן דעת רוב האחרונים ועוד דהכא בנדון דידן מתהפך בתחבולותיו כאשר אתה רואה, גם הרב מהר"א ששון בתשובה סימן ראשון זאת הלכה העלה שר הבירה דגם בס"ס שאינו מתהפך יש להתיר ואין לעגן האשה ע"ש, הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד והוא דיש עוד לקבוע כיו"ן ראיה חותכת להתיר הני נשי העגונות אלמנות חיות שבעליהן עדיין לא ידענו מה היה להם ולא נשמע קולם בכל קצוי תבל, ואשימה אותה על נ"ס והיא כעץ שתול על פלגי מים והיא מהא דכתב המרדכי בפרק בתרא דיבמות משם ה"ר אליעזר מוורדון בסעיף צ"ג וז"ל בתשובת ה"ר אליעזר מוורדון דקדק מדקאמר מים שאין להם סוף אשתו אסירה ולא קאמר אסורה לעולם שמע מינה דלאו לעולם קאמר וכו' והאריך מאד למצוא עלילה להתיר אשה שנתענגה ארבע שנים כי נטבע בעלה וכן כתב רבינו אברהם ב"ר משה וכו' ע"ש, הרי לך שאם נתעגנה כמו ארבע וחמש שנים ולא נשמע קול הבעל אמרינן דודאי מת הוא ואע"פ שהמרדכי מסיק וכתב שם שהרב אברהם ז"ל היה קשה בעיניו להתירה וכתב וכן הוא דעת רבינו ברוך וכן הוא דעת ראבי"ה ע"ש, וכן העתיק דבריהם מרן ז"ל בית יוסף כאן בסימן י"ז וכך עלתה הסכמתו בב"י ובש"ע שם, מ"מ נראה לי דבזמן הזה שנתרבו ההודעות מקצה הארץ עד קצה הארץ וכל אדם חזו בו אנוש יביט מרחוק ע"י הבי דואר הקבוע בכל מקום והטלגרא"ף והטלפוני"ם וההגדות האויריות והעתונים והרכבות והאניות והאוירונים ובחכמות המתחדשות בכל יום ממלכות למלכות לכל הממלכות ואם הוא חי היה נותן הודעה להשקיט לב בניו ובני ביתו, לא לחשות להכאות ולהניא את לבם הגם שאולי אינו יכול לבא להראות את עצמו מאיזה סיבה שתהיה או מאיזה מומין שבו שעכרו את גופו כההוא עובדא שבש"ס יבמות קט"ו דההוא גברא דבשלהי הילוליה איתלי נורא בי גנניה וכו' ומחמת כיסופא ערק ואזל לעלמא ע"ש, מ"מ יתן תוד"ע לחבירו וחבירו לחבירו להשקיט המיית היושבים ומצפין עליו אלא ודאי מדאבד זכרו אמרינן חלף הלך לו ואינו בעולם, וכן מצינו לו להרב תרומת הדשן בפסקיו הנקראים פסקי הרב ישראל בסימן לק"ט וז"ל ונראים הדברים בזמנינו זה אפילו אדם בינוני שאינו צורבא מרבנן אם איתא דחי הוא עדיין הוה ליה קלא זה כמה שנים טפי וטפי מקלא דצורבא מרבנן בזמן התלמוד וכו' ע"ש, והיינו טעמא ודאי משום דבזמנו ז"ל כבר נתרבו ההודעות ע"י תיקון הממלכות בתיקון העולם ואם הוא בזמנו ז"ל דן את הדין וחילק בין זמן התלמוד לזמנו מה נענה אנן אחריו שמאותו זמן עד היום כמו ארבע מאות שנה מעלה מטה שנתחדשו כמה חכמות וכמה הודעות כאשר נתבאר והרב ז"ל הוא הראשון שגילה היתר זה וחילק בין זמן התלמוד לזמנו:
ואחריו יאיר נתיב הרב חתם סופר בתשובותיו חלק אה"ע ח"א סימן מ"ח וז"ל והיה נראה לי דעכ"פ בזמננו שנשתנו העתים ממה שהיה בימיהם דקביעא בי דואר בכל אתר ואתר ואילו היה קיים והמים הובילוהו למרחוק נהי דלא היה בא משום איזה טעם מ"מ היה מודיע לנ"ב ע"י מכתב בי דואר וכו' ונהי דאין להתיר אשה עי"ז דעדין איכא למיחש לכמה סבות המונעים הכתיבה ע"י הדואר מ"מ אותן סבות מיעוטא הוא אבל רובא דרובא אי הוה קיים היה מודיע לביתו ובכהאי גוונא גם הר"ן מודה לסברת רש"י דנימא אילו היה קיים היה נותן ידיעה לביתו ולכן בצירוף צדדים אחרים יש להתיר ע"ש, ועיין תוספות יבמות ל"ו ד"ה הא לא שהה ספיקא הוי ע"ש, ועי' עוד להרב חתם סופר שם בתשובה סימן נ"א דאזיל לשיטתיה ששם נמי חזר ושנה לנו רבינו דבזה"ז דאיכא בי דואר יש לעשותו סניף בעלמא לכמה קולות ע"ש, גם בסימן ח"ן חזר ושילשה ע"ש שהשתמש בכלל זה, עוד הוסיף שנית ידו וכתב וז"ל וכן חשש השני שמא מחמת כיסופא ערק ואזל לעלמא גם בזה נשתנו הזמנים דברור לנו אפי' אם נשברו כל איבריו היה בא או מודיע לבני ביתו ולא היה לו שום כיסופא וכו' ע"ש ועי' עוד לו בח"ב סימן קל"ח עיין שם:
ועיין עוד בספר ישמח לב להרב שמ"ח גאגין ז"ל בחלק אה"ע סימן ס' ויעתק צור את דברי חד מן קאמיא בפסקיו הלא הוא הרב מנחם ניגרין זיע"א שהפליא עצה הגדיל תושיה באומדנא זו כמו שכתבנו כי בזמן הזה רבו ההודעות ע"י הבי דואר והאניות וכו' עד ערי הודו וכו' ע"ש שכתב שסמוכות שלו מהרב הגדול תנא דידן כמהר"י אביגדור ז"ל שדן את הדין הלזה להתיר האשה מכח אומדנא זו והוא בעצמו אמר וענה שחילוק זה אינו לבד שלו כי אם מהרב משה המנוח כמוהריזי"ס בעל המחבר לחם אבירים שכתב פסק בענין עיגונא דאתתא להתיר עגונות מהטעמים הנ"ל עוד העתיק וכתב שהרב נסים מנחם ז"ל הגם שמתחילה היה קשה בעיניו להתיר מטעמים הנז' מ"מ אחר שמצא תנא דמסייע להרב הגדול הנז' והוא דעת וסברת מי שגדול הוא הרב תרומת הדשן בפסקיו סימן לק"ט גם הוא הסכימה דעתו בהיתר זה והעמידה על תילה ובנה עליה מצודים על האומדנא הנ"ל, והרב ישמח לב לא נחה דעתו לסמוך על זה להתיר אם לא יש צדדים אחרים להתיר ע"ש, לכו חזו מפעלות צדיקים בתשובותי' ובתשובת הרב ישמח לב הרמתה לאורך ולרוחב עיין עליו ז"ל שכתב וז"ל ואנכי איש צעיר אומר הסברא מצד עצמה עם כי נכונה היא ועל הרוב האמת ירוץ אחריה מ"מ לא הוכשר בעיני להחליט בה ולומר כן הוא ובודאי מת דמי לא משכחת לה שיצא באיזה איים רחוקים ומדברות אין מספר אלף ידות על חלקי הישוב אשר לא ידעו שמה טלגרא"ף ולא עתונים ואניות ורכבות וכיוצא בזה או נשבר או נשבה שמה אל יושבי אהלים ושוכני מדברות וחי בהם וכאלה חששות רבות אף כי רחוקות המה משכל האנושי שחלו להיות אל גוף הנעלם הזה אמנם לא יוכל האדם להכחישם מתחת האפשרות ואתה תחזה וכו' ע"ש, על זה אני משיב שאם באנו למדה זו שנאבד באיזה איים רחוקים ושוכני מדברות וכו' אוי מי יחיה משומו אל שהוא מקום סכנה ומקום דקביע הזיקא נחש שרף ועקרב יצמאון אשר אין מים וליסטים וכיוצא ועוד אני אומר כיון שזה כמה שנים לא נשמע קול האובדים מכולם או מקצתם שנמצא שם שים אדם באיים הללו שוכני בתי חומר שיצא אחד מן הכלל כדי לדון עליו ולומר ללמד על הכלל כולו יצא ולא נראה בעליל ולא נשמע קולו ואמרינן שזה רחוק רחוק הוא מי ימצאנו ומי יגיע לשם ולא יקראנו אסון בריחוק מקום במקומות הרחוקים האלו והוא דבר שאינו מצוי ולא שכיח כלל כדי לעגן כמה נשים אלף אלפים אשר נאבדו בעליהן מן עיניהן ואם הרב הנ"ל החמיר באחת ועלתה לו דאין נפיק מינה חורבא דבטילה במיעוטא ולא חיישינן לה, אנן אין אנחנו יכולים להחמיר על הנשים הרבות ההן לאלפים דנפיק מינייהו חורבא בסיפא יתירתא דבכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ממלכה וממלכה כי רבה היא בכל הנשים, וכל הנשים לא יוכלו ליתן יקר לבעליהן להתעגן הלהן תשברנה הלהן תעגנה עד אשר יבאו וכ"ש בזמן הזה שהן חפשיות וחופשה ניתן להן מבית המלכות שיוכלו לינשא כיון שעבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושעו מה יעשה הבן שלא יחטא והרבה ילדות עושה כי עוד רכות בשנים הנה ונוייהן לבר וכחוץ לעוברין יוצאות וחילות בקרמי"ן והזמן גורם:
ועוד אני מוסיף בה דברים כי כבר שלחה המלכות יר"ה לבקש את נרדף האובדים והנדחים ולא הניחו לשום גוי וממלכה אשר לא שלחה שם לבקש אנשיה אנשי חיל האבודים ובקשה מהם שיודיעו להם אם יש במלכותם אנשים נכרים זרים מהאובדים ובקשה מהם וחילתה פניהם שיתורו וידרשו על זה חיפוש מחיפוש ומציאה ממציאה בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר ובקצה תבל מליהם באגרות ובעתונים ובדיפישיו"ת וכמה ששלחו לכל מקום תמונת האבודים באותות וסימנים כדי שיוכרו גם אם ניטל הדיבור או הדעה מהם מחמת המרירות שעברו עליהם וזה יותר מחמש שנים שנעשה שלום בין המלכיות ושבתה המלחמה והן מבקשין על זה ועדיין לא נמצא שום אחד מהאבודים לא הם ולא כתבם לא מהם ולא מהמהם ולא מהמונם כלל ועיקר ואם עודם חיים היכן הם נחבים ועד אימתי הם נחבים כי אפי' בעת מלחמה שהתחילה מסוף תרע"ד היו המלכיות כותבים ליתן ידיעות מהאובדים ועדיין לא נשמע קולם בכל הארץ ומה תהא על נשותיהן של אלו הרכות והענוגות לאלפים ולרבבות אשר נשארו אלמנות חיות במלחמה האיומה הארורה שהפילה כמה חללים מישראל והניחו נשותיהם עגונות כמעט אין עיר שאין בה חללים שוכבי קבר וכמה שלא ניתנו לקבורה ולאלפים ולרבבות שהם אבודים שעקבותיהם לא נודעו וכמה נשים ילדות וקטנות מבכות על ימי עלומיהן ועל אישי נעוריהם ערבה כל שמחתם עגמה נפשם ונקטה רוחם בחייהם וכמה חתנים יצאו מחדרם ומחופתם למלחמה הלזו ולא שבו לביתם ועזבו לאחרים חילם ונשותיהם בעת ובזמן שמחתם הראוי לשמוח עם אשתו אשר לקח ובתוך ימי נעוריהם נקצצו ונגזלה שנתם ומי יבא ויגידיה לנו על זה היה לבי עלי דוי, ונהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי שנעדרו בנים מים ועל אלה חשכו עינינו מה תהא אחריתם של אלו, היתכן שישארו עגונות ואוגדות פתחיהן וכ"ש בעת ובעונה הזאת שרבה העזובה בישראל לאלפים ולרבבות במלחמות האיומות הללו, ועל כן אני אומר בואו ונסמוך על כל הנזכר ומשום גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כי רבה היא רבות בנות אנשי חיל ואי אפשר שיעמדו מרחוק, ואם לחשך אדם הרי שמענו שכמה אמרו מפי השר הגדול ומפי עדים שמת פלוני ואחר כך נמצא חי וכמו עובדא שהביא הרב חתם סופר בחלק שני סימן קל"ח ע"ש, דע כי אין זה סתירה ואין זה מעשה לסתור כי זה ימצא רק באחד מני אלף לדור דורים ולהכי אין חוששין לזה:
כתר לי זעיר ואחוך כי הרי גם מצינו כמה פעמים שעבר בעולם כזה וכיוצא בזה שבא יהודי אחד או גוי מסיח לפ"ת שאמר שפלוני מת או נהרג והשיאו את אשתו על פיו ואחר כך נמצא שהוא חי האם נימא שבשביל זה תעקר הלכה זו ממקומה ח"ו ונימא שאין להאמין עוד עד אחד או גוי מסיח לפי תומו אלא ודאי כיון שאינו בנמצא כ"א פעם אחת ביובל לא חיישינן ליה והכא נמי נימא הכי ולכן אני אומר שאומדנא זו אימתני ותקיפא אומדנא דמוכח הוא וראוי לסמוך עליה סמוכים לעד לעולם משום תקנת עגונות לדורי דורות, כך היא דעתי דעת הדיוט להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי חכמי הדור, ושאלתי מאנשי עצתי שיתנו לי זמן כ"ב יום כדי שאוכל לתור ולחפש חיפוש אחר חיפוש בספרי דבי רב להשתונן ולהתבונן בדבר כזה דחמיר איסוריה ומ"ה לקחתי זמן אשר שאלתי מאת ידידי י"ץ וזה מה שעלה במצודתי מצודת דוד, אעתר אל אלוה וירצני אמן, יהי רצון מלפניו שיפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה ונשמור חוקיו ומצוותיו בכל לב ובכל נפש כאשר יאות לעובדי רצונו אמן, כ"ו לחדש טבת בשנת ובאו עליך כ"ל הברכו"ת האלה והשיגוך לפ"ק פה אורן יע"א, כה דברי הצעיר זעיר שם דוד הוא הקטן:
דוד הכהן סקלי י"ץ