קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
אבן העזר · הלכות כתובות
סימן טז
כתב מרן באה"ע סי' קי"ג ס"ג וז"ל הבת בעישור זה כב"ח של אחין היא וכו'לה בין ולהשכיל בענין זה צריך אני להציע לפניך דברי הש"ס כתובות ס"ט ע"א והכי איתא שם והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי, למאי נפקא מינה למיגבא לבנונית שלא בשבועה וזבורית בשבועה, מאי ת"ש דרבינא אגביה לברתיה דרב אשי ממר בריה דרב אשי בבינונית ושלא בשבועה, מבריה דרב סמא בריה דרב אשי זבורית בשבועה ע"כ ופירש רש"י רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכשבאה בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים בינונית שלא בשבועה אלמא בעלת חוב דאחי הויא, ומבריה דרב סמא זבורית לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיו (נ"ל דצ"ל שהיה אחיה) ע"כ והנה כל הרואה יתמה דלמה הוצרך רש"י ז"ל לפרש שרב סמא מת בחיי אביו רב אשי וכמו שתמהו כל הראשונים בזה הלא בספרתם, ועוד אם באנו למדה זו שרב סמא מת בחיי אביו קשיא לן דלמה הצריכה שבועה כשאגבייה מבריה דרב סמא דבשלמא אי מת רב סמא אחר מות אביו רב אשי שכבר היה מחוייב רב סמא לאחותו חיישינן לשמא פרע לה רב סמא ולהכי אצרכה שבועה כאשר באה לגבות מבריה דשמא אביו פרע לה אבל אי מת רב סמא בחיי אביו א"כ מעולם לא נתחייב רב סמא לאחותה שניחוש לשמא פרע לה להצריכה שבועה, ואין לומר דהשבועה היא דילמא אביה אתפסה מידי, זה אינו חדא דזה לא מצינו אלא באלמנה דבעלה בעל חובה ולהכי חיישינן דשמא אתפסה צררי, אבל בבת דלאו בעלת חובו היא מהיכא תיתי שיתפיסה מידי דאי נמי אתפסה מתנה הוא דיהיב לה ולא בתורת פרעון, ועוד דא"כ גם ממר בר רב אשי לא תטול אלא בשבועה דשמא אתפסה רב אשי צררי ולמה נמנעו מלהשביעה, (ולמאי שכתב' לקמן בדעת הרב ההגהות שאף דאמרינן דב"ח דאחי עדיין ב"ח דאב נמי אתי שפיר ועוד דלפירוש רבינו חננאל שהביא הרא"ש ז"ל בסימן ט"ו שאב מתחייב ליתן עישור נכסי בחייו אתי שפיר) אלא מוכרחים לומר דלא חיישינן לצררי דאביה כנ"ל וצריכין לדחוק ולפרש דהשבועה היא שלא נטלה מנכסים הללו כלים וכמ"ש רש"י ד"ה למיגבא בינונית ושלא בשבועה והגם שקימ"ל שעישור נכסים אינו אלא ממקרקעי כדאיתא בסמוך בש"ס מכל מקום שמא נטלה משכירות הקרקע או מפרותיו אלא שעדיין אנו צריכין למודעי דמה בין מר בריה דרב אשי לבריה דרב סמא לענין שבועה דלא חיישינן לשמא נטלה מנכסים הללו גם ממר בר רב אשי ועל כן צריכין לומר שדוקא מבריה דרב סמא דלאו בע"ח דידיה להכי משבעינן לה אפי' בטענת שמא דהיינו דשמא נטלה מן הנכסים הללו אבל ממר בר"א דבע"ח דידיה היא לא צריכא שבועה אלא בטענת ברי שטוען פרעתיך אבל לשמא נטלה לא משבעינן לה, הרי לך שדרך זו רחוקה היא ואינה דרך כבושה, ולמה לנו ליכנס בדרך רחוקה ולא נלך בדרך כבושה שרב סמא מת אחר מות ר"א אביו והשבועה היא דשמא פרעה ר"ס שהיא בע"ח, ואפ"ל דרש"י ז"ל קש"ל טל הש"ס דלמה הוצרך להאי סיומא דקאמר מבריה דר"ס וכו' זיבורית בשבועה דהא מאי דאיבעיא לן איפשט לן מהא דאגבייה ממר בר"א בינונית ושלא בשבועה א"כ שמעינן דבע"ח דאחי ולא דאבא, ועוד היא גופה מאי אתא לאשמועינן פשיטא שמבני בניו דרב אשי הבא ליפרע מהם לא יפרע כ"א בזיבורית ובשבועה ממ"נ בין אי היא בע"ח דאב בין אי בע"ח דאחין כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע כי אם בשבועה ובזבורית זהו מה שקש"ל לרש"י ז"ל, והנה עלה בדעתי ליישב קושיא הנז' ולומר דעיקר פשיטיתיה דש"ס היא מבריה דר"ס אגביה מזבורית דאי מהא שאגביה ממר בר"א מבינונית אין כאן פשיטות דלעולם אימא לך בע"ח דאבא והא דאגבייה בבינונית הוא משום חינא אקילו רבנן גבה ואפי' מיתמי דינה בבינונית כדבעינן לומר בגיטין ל"ד ל"ה ע"ש, והו"א דלגבי בת נהגו עמה בטובת עין גם בזו שהרי מה"ת אין לבת במקום האחים כלום אלא שחכמים חסו עיניהם עליה ורוצים בתקנת הבת ולהכי הו"א שנהגו עמה בטובת עין גם בזו הגם שהיא בע"ח של אב אפ"ה גובה מבינונית ובלא שבועה לכך הוצרך הש"ס לאתויי הא דמבריה דר"ס דאגבייה מזבורית ובשבועה הרי דלא נהגו עמה בטובת עין יותר מבע"ח וא"כ ע"כ לומר בהא דאגבייה ממר בר"א בינונית הוא משום דבעלת חוב דאחין אלא דאחר ההתבוננות נראה שאין ישוב זה מעלה ארוכה שא"כ הדרא קושיא או שאלת הש"ס לדוכתה דמנפ"מ אי בעל חוב דאבא או דאחי כיון דאמרת דאפי' אי אמרינן בעלת חוב דאב יש צד לומר דגובה מיתמי בינונית א"כ הוי עיקר דש"ס אי הקילו רבנן גבה ואף אם היא בעלת חוב דאב גובה מאחיה בינונית אי לא והבעיין לא אחז דרך זו בבעייתו אלא שאל אי בעלת חוב דאב דאי וכו' ופירש בבעייתו דנפ"מ לבינונית בלא שבועה דשמעינן מינה דאי אמרינן דבעל חוב דאב פשיטא ליה דבזיבורית, ולכך מיאן רש"י ז"ל בזה והוצרך לתרץ בעיקר הקושיא דקשיא לן היא גופה מאי אתא לאשמועינן וקאמר דרב סמא מת בחיי אביו ור"ל דעתה חידוש גדול אשמועינן בדין זה שדן רבינא שאגבייה מבריה דרב סמא בזיבורית ובשבועה משום דהוה סלקא דעתין לומר כיון דאסקינן בש"ס דבעלת חוב דאחי ולא של אב א"כ במעשה זה מעולם לא נתחייב האח שהוא רב סמא בחוב זה והוה סלקא דעתין לומר חדא מתרתי או שלא נחייב בריה דרב סמא כלל כיון דהיא בעלת חוב דאחי והאח הכא לא נתחייב כלל ובאיזה צד נחייב בנו לפרוע לדודתו, ואם באת לחייבו הוא כשתאמר כיון שהוא יורש נכסי אביה שהוא זקנו שכך תקנת חכמים שכל מי שיורש אבי הבת יתחייב לתת לבת עישור נכסי ואם באת למדה זו א"כ הוה ליה כאחי שהוא בעצמו היורש והוא המתחייב בחוב זה וא"כ הוי דינו שוה למר בר רב אשי דודו וכולם בבינונית ולכך בא להשמיענו שאפ"ה לא אגבייה מבריה דרב סמא אלא מן הזיבורית והיינו טעמא משום דאמרינן דרב סמא ירש בקבר עי' ש"ע חו"מ סי' ק"ד וסימן ר"ף ונתחייב הוא לבת ולכך הו"ל בע"ח של אביו שהוא רב סמא והו"ל נפרעת מנכסי יתומים שהדין מן הזבורית ובשבועה ועוד חידוש אחר שמעינן ממעשה זה שאף שרב סמא מעולם לא נתחייב בחוב זה בחייו וא"כ לא חיישינן בזה לאתפסת צררי אפ"ה אגבייה רבינא מבריה דרב סמא בשבועה והיינו שלא לקחה כלום מנכסים הללו כמ"ש רש"י והחילוק שיש בין בריה דרב סמא למר בר רב אשי הוא כמ"ש:
ודע שאין לדקדק מכאן שבעל חוב נוטל בראוי (עי' פרק מי שהיה נשוי במתני' דף צ"א א' וברע"מ שם) דהיינו מדמצינו שרבינא אגבייה מבריה דרב סמא שדודתו בעלת חוב של אביו שהוא רב סמא והיו נכסים הללו ראוים הם לרב סמא שהוא המחוייב בחוב זה, זה אינו כלום דהא רב סמא מעולם לא נתחייב בחוב זה לאחותו אלא עד שירש מאביו ובשעה שירש בקבר שמתחייב בחוב זה לאחותו הוה ליה כמוחזק שכבר מת אביו ונפלו להם נכסים שהרי חיוב האחים לאחותם אינו אלא מצד ירושה אם ירשו מאביהם אבל אם לא ירשו כלום אין מחוייבים בפרנסת אחותם ועיקר חיובם אינו אלא מצד ירושה וא"כ בשעה שנעשו ב"ח של אחותם מצד ירושה הרי הוא מוחזק ולא ראוי. ועוד דהכא עיקר החיוב של פרנסה היה על האב לבתו וכמו שלמדו בש"ס שחייב האב להשיא בתו אלא כשמת פקע חיובו וחל על מי שיורש נכסיו, וא"כ ממה נפשך מי שזכה בנכסי אביה הרי זה מתחייב לה בפרנסתה וחיובו הוא משעת זכייתו בנכסים ולא הוי ראוי, ואפשר שלכל זה נתכוון רש"י ז"ל במה שכתב דרב סמא מת בחיי אביו ור"ל דבזה חידושא רבה השמיענו הש"ס דהוה סלקא דעתין לומר דהוי ראוי ולא מצי למיגבא מניה אי קיימא לן בעלמא דבעל חוב אינו נוטל בראוי.
וראיתי להרא"ש ז"ל בפסקיו בכאן סי' י"ח שכתב על בעית הש"ס אי בעלת חוב דאבא או דאחי ופירש הש"ס דנפ"מ למיגבא בינונית או בזיבורית כתב הוא ז"ל וז"ל וה"ה דהוה מצי לומר דנפ"מ אי נוטלת בראוי ע"כ ע"ש והנה באו דבריו סתומים מה כוונתו בזה אי סובר הוא ז"ל בעלמא דבעל חוב גובה מן הראוי והכא ה"ק דאי בעלת חוב דאבא אם מת אביה ואחר כך מת אבי אביה דהוה ליה לגבי דידה דהיא בעלת חוב דאביה ראוי ודינה לגבות מן הראוי וגובה מן האחים אבל כיון דאסיקנא בש"ס דבעלת חוב דאחי ולא דאב א"כ אינה נוטלת מאחים כלום דלא ירשו מאביהם כלום דנחייבנהו בעישור נכסי דמעולם האב לא זכה באלו הנכסים הגם שהיה ראוי לו נכסי דאבוה מ"מ קא אסיקנא שאינה בעלת חוב דנימא דנוטלת בראוי לו והאחים זכו מזקנם להכי לא נחייבינהו מידי או נימא דסבר הרב בעלמא ב"ח אינו גובה מן הראוי והכא ה"ק אי אמרינן בעלת חוב דאבא אינה גובה מאחים משום דאין ב"ח גובה מן הראוי ולמאי דמסקינן דבעלת חוב דאחי גובה מאחים, וטעמא משום דסובר רבינו הרא"ש דעיקר זכייתם בנכסי זקנם אינה אלא מכח אביהם שהוא בן זקנם שירש אביו בקבר והדר מזכה לבניו שהם נכדי הזקן וכיון דמכחו ירתו הו"ל כנכסי האב והרי היא בעלת חובם ותטול מן הראוי לאביהם דהיינו מנכסי זקנם, והטור באה"ע סי' קי"ג כתב שנוטל מן הראוי כגון שאם מת אביהם ואחר כך מת אבי אביהם וירשו האחים נוטלת מהם ע"ש, משמע להדיא דמפרש בדברי הרא"ש אביו כפי' השני שכתבנו שמסתמא דעתו כדעת אביו ז"ל וסב"ל דסברת הרא"ש בעלמא שב"ח אינו גובה מן הראוי אלא דהכא נוטלת מן הראוי לאביהם מכח ירושה שירשו מאביהם שזכה בירושתו בקבר והנחיל לבניו אחריו דכנכסי אביהם דמי כיון דאסיקנא דבעלת חוב דאחי וכן פסק בחומ"ש סימן ק"ד ע"ש בסוף הסימן שבהדיא כתב שאין ב"ח נוטל בראוי וכן כתב מור"ם בש"ע בהגה שם סעיף ט"ז וכן משמע מדברי מרן ב"י שהרי לא כתב על דברי הטור דבר וחצי דבר משמע מדשתיק ליה דהכי סבר לה מר חדא הא שניו"ת מדברי סופרים מדהעתיק לשון הטור וכתב ובני הלוה אומרים אבינו מת ראשון וירש את מורישו בקבר והורישו לנו וכו' דמשמע להדיא משום ?שאין ב"ח נוטל בראוי לכן באו בטענה דירשו מכח אבי אביהם, וכן כתב הש"ך בסימן ק"ד ס"ק כ"א שזו היא דעת הרא"ש בהדיא בפרק יש בכור וכתב שכן הוא דעת מרן כמ"ש וכן כתב הסמ"ע ופירש שכן הוא דעת מרן עי' בחומ"ש סימן ר"פ ס"ק ז"ך ועיין שם בש"ך סק"ג, הגם דהרש"ך סובר לדינא כדעת הפוסקי' דסברי מרנן שב"ח גובה מן הראוי מ"מ אנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל ב"י שדעתו כדעת הרא"ש והטור:
איך שיהיה עיקר הפירוש בדברי הרא"ש הוא כפירוש השני וכן כתב הרב ב"ש באה"ע בסימן קי"ג סק"ו ע"ש, והיינו דאי בע"ח דאבא לא גבי משום שאין ב"ח גובה מן הראוי ואי בעלת חוב דאחי גובה ממה שהיה ראוי לאביהם דהא ירש בקבר כמ"ש בחומ"ש סימן ק"ד והוריש אח"כ לבניו מנכסיו ולכך נוטלת מהם כאילו היו מוחזקין ביד אביהם, וכן פסק מרן בשלחנו הטהור אה"ע בסימן קי"ג סעיף ב' וז"ל ויש לה לגבות עישור זה וכו' ומן הראוי וכו' ע"ש והיינו בראוי כזה שמת אביה בחיי זקנה שנקרא ראוי לדעת הטור ומרן ז"ל ועי' להרב חלקת מחוקק סק"ט וז"ל ומן הראוי הטעם שאין לה חוב על אביה שנאמר שמאחר שמת בחיי אביה זקנה ואחר כך מת זקנה הוי נכסי הזקן לגבי אביה ראוי, שהרי היא ב"ח דאחין ע"כ כשירשו האחין את הזקן גובה מהן ומ"מ אינה גובה רק עישור נכסי האב עכ"ל ע"ש, והנה לדעת הפוסקים שהסכים עמהם הרב ש"ך בחומ"ש סי' ק"ד ס"ק כ"א דסוברים דב"ח נוטל בראוי כזה שמת הבן קודם מיתת הזקן ואחר כך מת הזקן ב"ח אינו גובה מטעמא אחרינא דמצו בני הבן לומר אני מכח אבוה דאבא קא אתינא והא דאגבייה רבינא מבריה דרב סמא משום דמת רב אשי בחיי רב סמא דלא כפירוש רש"י מ"מ כבר כתבנו שדעת מרן ז"ל אינו כן וסבר שאין ב"ח נועל בראוי והכא הגם שהוא ראוי שמת רב סמא בחיי אביו רב אשי כפירוש רש"י אפ"ה גובה משום דאינה ב"ח של אב אלא בע"ח של אחין ובאו מכח ירושת אביהם שירש בקבר כדכתיבנא לעיל מזה, ודע דראוי כזה שמת אביה בחיי זקנה איכא בזה סברות שנראות הפוכות דלדעת הש"ך דסובר כהפוסקי' דסברי ב"ח נוטל בראוי הכא אינו גובה וכן היא אינה גובה מאחי בין אי אמרינן ב"ח דאבא בין אי אמרינן ב"ח דאחי משום דמצו לומר מכח אבוה דאבא קאתינא ולא ירתו מהם כלל שיתחייבו לפרוע לבעל חובו וכן בפרנסה נמי אינה נוטלת מן האחים אפילו אי אמרינן בעלת חוב דידהו מ"מ מצו אמרי לה שלא ירשנו מאבינו כלום והנחלה ממשמשת ואתיא מכח אבוה דאבא ולא מצינו שיתחייבו בפרנסה אפי' ממה שירשו מן זקנם שהרי זקנם לא מצינו שחייבו אותו להשיא לנכדותיו, ולדעת הסוברים דב"ח אינו גובה מן הראוי שהוא דעת מרן הש"ע והכא מיקרי ראוי הבת יכולה לגבות מהאחים משום שהיא בעלת חובם במה שירשו מכח אביהם וכמ"ש הבית שמואל ז"ל, וכן משמע מדברי הרב קרבן נתנאל ז"ל שהבין בדברי הרא"ש ז"ל שסובר שאין ב"ח גובה מן הראוי שנראה שלכך הוצרך לומר דאם גבו מב"ח דאבוהון, ב"ח דאבוהון גובה מהן מדר' נתן (עי' להרב מטה אהרן ח"ב סימן ס"ז במין הג' הנקרא ראוי) והבת נמי גובה מהם אע"ג דלא שייך האי טעמא הנז' מ"מ גובה מהן פרנסתה משום דבעלת חוב דידהו משמע דס"ל דב"ח אינו גובה מן הראוי ע"ש במה שציין אות מ"ב בפירושו על הרא"ש ז"ל:
אמנם ראיתי בהגהות אשרי כאן בסימן י"ח שכ' וז"ל וה"ר אלעזר שאל את ר' ברוך פרנסה נגבית מן הראוי או לא והשיב דנגבית מן הראוי דאף כתובה עצמה היה מן הדין לגבות מן הראוי מן התורה וכו' כדאמר שמואל דב"ח גובה מן השבח, אלא שבש"ס קאמר מקולי כתובה שנו כאן ומשמע דוק' כתובה או תנאי כתובה אבל פרנסה לא ע"כ, ונראה לי מדהוצרך הש"ס ללמוד פרנסה מדין תורה של כתובה ולא כתב דפרנסה נגבית מן הראוי משום דהיא ב"ח דאחי משמע שסובר דאפי' אמרינן בע"ח דאב נגבית מן הראוי כיון דסובר דב"ח גובה מן הראוי כהפוסקים דסברי לה הכי כמ"ש הש"ך כנז"ל ולא כדעת הרא"ש ז"ל דסובר שאין ב"ח גובה מן הראוי, וצריכין אנו למודעי ולומר דהגהות אשרי לא מיירי בראוי כהאי גוונא שמת הבן בחיי האב ובאה בת הבן לגבות מאחיה, דזו משנה היא מפורשת במסכת בתרא קנ"ז א' ופסקה הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות נחלות הלכה ח' ומרן ז"ל בחומ"ש סימן ק"ד ור"ף שאין ב"ח גובה כלום או משום דב"ח אינו גובה מן הראוי ולמאן דסובר ב"ח גובה מן הראוי הכא אינו גובה משום דמצו אמרי ליה דמכח אבוה דאבא קאתינא אלא מיירי בראוי דגוונא אחריתי בענין דלא מצו לומר דמכח אביה דאבא קאתינא:
וראיתי להרב קרבן נתנאל שם ס"ק מ"ב שפירש דמיירי שגבו קרקע ובע"ח גובה מהן וכן פרנסה מדר' נתן דגם בפרנסה שייך דר' נתן משום דס"ל דאביה מחוייב ליתן עישור נכסיו בחייו עיין שם, ולכאורה דברי הרב צ"ע דהא אסיקנא בש"ס דב"ח דאחי וכיון דפקע חיובא מן האב ה"ה מן בעל חובו והיכי מצי לומר שחייב מדר' נתן שאין סברא לחלק בינו לבין בעל חוב ולומר שהואיל שכבר נשתעבד לו בחייו לא פקע שעבודיה מניה ושאני האב הגם דהפקיעו שעבודיה לאחר מיתה מ"מ הטילוהו על האחים, באמת כל זה הוא דוחק גדול, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דבעל הגהות אשרי הוא מכת הסוברין דב"ח גובה מן הראוי והכתובה נמי היה מן הדין לגבות מן היורשים מן הראוי לאב אם לא מקולי כתיבה שנו כאן והפרנסה ג"כ מן האחים גובה מהן שתקנו לה חכמים לגבות ממה שירשו מאביהם אפי' ממה שלא היה מוחזק ביד אביהם אלא היה ראוי לו ועשאוהו לגבי זה כדין ב"ח שגובה מן הראוי, עוד יש להקשות על דברי ההגהות דכתבו דהפרנסה נגבית מן הראוי כדין ב"ח ומביא ראיה מכתובה דהיה מן הדין שתגבה מן הראוי קשה לי הא לא דמיא לכתובה דכתובה בע"ח דאב ולכך נגבית מן הראוי אי משום דב"ח נוטל מן הראוי או משום דר' נתן דהוה משועבד לה ב"ח דאב מדר' נתן, אבל פרנסה דאסיקנא בש"ס דב"ח דאחי ולא דאב א"כ היכי נוטלת ממה שגבו האחין דאי משום ב"ח נוטל בראוי זו אינה ב"ח דאב ואם יש איזה סברא שהפרנסה נגבית ממה שירשו מכח אביהם שכך תקנת חז"ל א"כ למה צריך להביא לפרנסה מכתובה, על כן נראה לומר שסובר בעל ההגהות דמאי דאסיק בש"ס דבעלת חוב דאחי היא אינו אלא ליפות כחה של בת שתגבה מבינונית ובלא שבועה על זה אמרו ז"ל שהיא בעלת חיב דאחי, אבל לא לכל מילי דהיינו אפילו לענין הורעת כחה שאם יפה כחה במה שהיא בע"ח דאב לא פקע חיוב דאב מינה ועדין היא בע"ח של אב, וא"כ הא דמסקינן בש"ס דבע"ח דאחי ר"ל ב"ח דאחי נמי לבד שהיא ב"ח של אב גם ב"ח של אחי נמי ובהא אתי שפיר מה שהביא ראיה לפרנסה מכתובה שהפרנסה נמי חיוב דאב רמיא עליה כמו כתיבה וק"ל:
וצופה הייתי להרב כנה"ג באה"ע סימן קי"ג הגהות ב"י שכתב על מה שהעתיק רבינו ב"י וז"ל וכתב הרא"ש ז"ל דה"ה דנפקא מינה לגבות מן הראוי וכו' כתב הכנה"ג ז"ל אמר המאסף מלשון זה נראה מהרא"ש דס"ל דב"ח גובה מן הראוי וזה אינו שבפירוש כתב הרא"ש בפרק יש בכור שב"ח אינו גובה מהראוי וכו' ע"ש, ואני תמיה על המראה דמהיכא משמע ליה להרב שנראה מלשין הרא"ש דבר זה שכתב הוא ז"ל שנראה מתוך לשונו דב"ח גובה מן הראוי דאי במה דמפרש בדברי הרא"ש כפירושנו כמו שצידדנו אנן בענ"ד כפירוש הראשון שכתבנו לעיל דאי בעלת חוב דאב גובה מן הראוי כדין כל ב"ח ואי אמרינן דבע"ח דאחי אינה גובה מהראוי לאב מן האחים א"כ כיון דאסיקנא דבעלת חוב דאחי אינה גובה והרי הטור כתב בפירוש דגובה מן הראוי מן האחין ולפי מש"כ לעיל בפירוש דברי הגהות אשרי דלמסקנת הש"ס דב"ח דאחי לאו בדוקא דאחי דאינו אלא ליפות כחה עם האחין שגובה מהן מבינונית ובלא שבועה אבל עדין היא בעלת חוב דאב לגבות מן הראוי כדין ב"ח שגובה מן הראוי לדעתו אתי שפיר נמי דברי הכנה"ג דאיהו נמי אזיל בשיטה זו וא"כ לפי זה הטור דכתב דגובה מן הראוי כגון אם מת אביה בחיי זקנה משום דבע"ח דאב נמי היא וגובה מן הראוי, כך הבין הכנה"ג בתחילת ההתבוננות אלא שחזר וסתר זה מכח דברי הרא"ש בפרק יש בכור, ועל פי פירוש זה שהוא עומד לשיטת ההגהות כדכתבנו בזה יש לפרש הש"ס דהוצרך לאתויי מה ששפט בצדק רבינא שמבריה דרב סמא אגביה בזבורית ובשבועה הויא לאוכוחי נמי שמלבד שייפי כחה לענין זה שעשו אותה כמו ב"ח דאחי לגבות מבינונית ולא מזבורית כדמוכח ממה שאגביה ממר בר רב אשי מבינונית, עוד הוכיח במישור ג"כ מבריה דרב סמא שאגביה בזיבורית שעדין לענין יפוי כח זה היא בעלת חוב דאב דאי בע"ח דאחי דוקא א"כ הכא רב סמא מעולם לא נעשה בעל חובה דהא מת בחיי אביו שהוא רב אשי וא"כ אי אתיא מכח אביה הרי אינה ב"ח דאב ואי אתיא מכח בע"ח דאחי הרי האח נמי שהוא רב סמא מעולם לא נתחייב לה, אלא ודאי מוכח מכאן שמלבד שהיא ב"ח דאחי בע"ח דאב נמי מדאגביה מבריה דרב סמא מוכח שעדין היא ב"ח של אביה ואין היורש יכול לירש עד שיפרע חיוב מורישו ולכך הוצרך להביא הא דמבריה דרב סמא כדי להוכיח דבר זה, ואין להוכיח זה מבריה דרב סמא אלא כשנאמר שרב סמא מת בחיי אביו ותיקשי לן דלמה פרע בריה דרב סמא כיון שלא נתחייב אביו מעולם וצ"ל כמו שכתבנו אבל אם האמר דרב סמא מת אחר מיתת אביו אין להוכיח מכאן שום דבר מדאגביה מבריה דר"ס דזה דין תורה כיון שכבר נתחייב רב סמא בפרנסת אחותו אם מת תגבה מיורשיו וליכא הוכחה שעדיין היא בעלת חוב אביה ולכך הוצרך רש"י לומר שרב סמא מת בחיי אביו רב אשי ואז הוי הוכחה אלימתא, ובינותי בספרים ומצאתי להרב מהר"א ששון בסי' קצ"ג שכתב דמשמע ליה מפירוש רש"י הנז' שלפיכך גבה מבריה דרב סמא מזיבורית משום דאפי' בשעת נפילת הירושה לא היה חי האח הא אם היה חי בשעת נפילת הירושה אף שמת בשעת הגבייה נוטלת מבינונית כיון שהיה חי בשעת הירושה והכריח כן מפירוש רש"י ד"ה רב אשי וכו' כנז', ודבריו ז"ל תמוהים מאד דמאי שנא מכל ב"ח דעלמא שאם מת הלוה שהיה מחויב לו בחייו שגובה המלוה שהוא ב"ח מן היורשים מזיבורית דקימ"ל שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מזיבורית והכי מוכח מהש"ס שאפילו בפרנסה הדין כן שהרי בבעיית הש"ס אי ב"ח דאבא או דאחי קאמר הש"ס דנפק"מ בבינונית ובלא שבועה וכו' הרי דאי אמרינן דב"ח דאב גביא מן האחין בזיבורית פרנסתה הגם דנתחייב לה אביה בחייו אפילו הכי גובה מן האחין בזיבורית וצ"ע:
ומצאתי ראיתי להרב שבות יעקב חלק שלישי סימן קכ"ו שהביא דברי הרב מהר"א ששון ז"ל וכתב על פירושו שאינו נראה כלל וכמ"ש, וכתב הוא ז"ל וז"ל דרש"י הרגיש דלמה מביא בתא שמע בבא דסיפא הלא מרישא שמעינן כל פשיטותן אלא ודאי לאשמועינן חידוש דין שאפילו שמת רב סמא בחיי מורישו אין בנו יכול לומר לאחיותיו אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ואין לכם עלי כלל וקמ"ל דגובה כה"ג מהראוי ע"ש, והוא קרוב למש"כ אנן לעיל בענ"ד בתחילת דברינו וכן כתב הרב כנה"ג מסברא דנפשיה ע"ש, ועיין להרב פרח מטה אהרן בחלק שני סימן ס"ז בתחילת התשובה שחלק את דין הראוי לשלשה חלקים ע"ש:
וחזיתיה להרב משנה למלך בפרק כ' מהל' אישות הלכה ו' שהביא לנו מש"כ הטור הא דסי' קי"ג דבראוי נוטלת כגון אם מת אביה בחיי זקנה ואחר כך מת הזקן וכו' כתב הוא ז"ל וז"ל ודין זה הוא תימא בעיני דנהי דהבת הויא ב"ח דאחי היינו בנכסי אביה, אבל בכה"ג דמצי לומר האח אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ומעולם נכסים אלו אינם של אבינו למה תטול הבת בנכסים אלו וכתב דבלקוטי מוהר"ר בצלאל אשכנזי בפרק מציאת האשה הביא משם הרמ"ה שכתב בשם גאון ז"ל דהיכא דלא הוה לאביה מידי ומת האב בחיי אביו ואחר כך מת אביו אינה נוטלת עישור נכסי אבי האב דאין ב"ח נוטל בראוי ע"ש שהניח דברי הטור בצ"ע ע"ש שכתב עוד שהרא"ש והמרדכי שכתבו שלגבי עישור נכסי גובה מן הראוי, היינו מהראוי שירש מאביו כגון מלוה של אביו אליבא דמ"ד דמלוה חשיבא ראוי או שכר פעולה אי נמי בגוונא אחרינא יעו"ש, ואשר אנכי אחזה לי בזה לתרץ ולהליץ בעד רבינו הטור הוא דצריכין לומר שהטור אזיל לשיטתו שכתב בהימ"ש סימן ק"ד וסימן ר"ף כאשר כתבנו לעיל שאם מת לוה בחיי אביו ואחר כך מת אביו שאין המלוה גובה מבניו של לוה ממה שירשו מזקנם מטעם שהלוה ירש את אביו בקבר והוריש לבניו והוה ליה ראוי ואין ב"ח גובה מן הראוי ע"ש אע"פ שבש"ס קאמר טעמא אחרינא משום דמצו לומר אנו מכח אבוה דאבא קאתינא מ"מ הוצרך הטור לומר טעם שאין ב"ח גובה מן הראוי משום דקשה ליה דמאי טענה היא זו דמ"מ מאבוהון נשתלשלה זכות ירושתם שירש בקבר והורישם דאי לאו הכי מנא להו ולכך הוצרך לומר דעיקר טעמא דש"ס הוא משום דהוה ליה ראוי לאביהם ולא מוחזק ואין ב"ח נוטל בראוי, וא"כ כפי זה שפיר קאמר הכא כיון דב"ח דאחי נוטלת מהן ממה שירשו מכח אביהם אע"פ שהוא ראוי שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל שהבת נוטלת מן הראוי שחכמים יפו כחה שרצו בתקנתה שתטול עישור נכסי אף מן הראוי לירש אביה כבמוחזק זהו דעת הרא"ש והטור ומרן ז"ל, וגם רבינו האיי גאון ז"ל משמע מדבריו דסבר כוותייהו דגם הוא אזיל ומידה בשיטה זאת שאם מת האב בחיי זקנה ואחר כך מת הזקן הרי זה מיקרי ראוי כשיטת הרא"ש והטור, אלא שחלוקין לענין דינא שהרא"ש סובר אע"פ שאין ב"ח נוטל בראוי היינו בנכסים שהיו ראויים לב"ח אבל הכא היא ב"ח דאחי ולגבי האח שהוא בע"ח הרי הוא מוחזק בידו ולא ראוי וזכייתו בנכסים עם חיובו שמתחייב לה באים כאחד שהרי אינו מתחייב אלא א"כ ירש מאביו או מכח אביו וכשבאת ירושה לידו מיד הוא מתחייב זהו דעת הטור והרא"ש ז"ל, אבל רבינו האיי סובר שכמו שאילו היה חיוב על האב קימ"ל שאינה נוטלת מן הראוי כדין כל ב"ח (דבזה סובר כד' הרא"ש) כמו כן נמי עתה שהחיוב מוטל על האחי במה שירש מאביו לא תטיל ממה שהיה ראוי לאביו ולא עדיף מדאתי מחמתיה שאם היה חיוב על אביו לא תטול בראוי עתה נמי שהחיוב על הבן לא תטול מן הראוי לאב דחד טעמא הוא כטעם לשד השמן, ואחרי הודיע לנו ה' את כל זאת ידענו נאמנה שזו היא סברת רבינו ברוך ז"ל שהעתקנו לעיל משם הגהות אשרי שמביא ראיה לפרנסה מדין כתובה וב"ח וכמו שב"ח קי"ל שגובה מן הראוי כך פרנסה והקשינו לשאול דמה ענין זל"ז דהא קימ"ל דב"ח דאחי והאחים בלא"ה הרי הם מוחזקים ואין לדמותם זל"ז והוצרכנו לעיל לידחק בדבריו ז"ל אבל לפי מה שהנחנו ה' בדרך אמת א"ש דהא תליא בהא ונמצא דגם רבינו ברוך שמביא ההגהות אזיל בשיטת רבינו האיי גאון ז"ל שאין לחלק בין נדוניא לבעלת חוב ודין אחד להם ממה שיגבה ב"ח דאביהם גובה נמי היא מאחיה שהיא בעלת חוב דידם, ולא כשיטת הרא"ש והטור שמחלק ביניהם אלא שרבינו ברוך ורבינו האיי חלוקים בענין דינא שרבינו האיי סובר שב"ח אינו נוטל בראוי ולכך גם כאן אינה נוטלת ורבינו ברוך סובר דב"ח גובה ונוטל מן הראוי ולכך גם כאן תטול מן הראוי. ומכאן יפרד והיה לשלשה ראשים ראש האחד היא סברת רבינו האיי דסובר שב"ח אינו גובה מן הראוי ושהנדוניא נמי אינה נגבית מן הראוי. ראש השני היא סברת רבינו הרא"ש והטור דסוברים ג"כ דב"ח אינו גובה מן הראוי אלא שהנדוניא נגבית מן הראוי. הראש השלישי היא סברת רבינו ברוך דסובר דב"ח גובה מן הראוי והנדוניא נגבית מן הראוי. נמצא דרבינו האיי והרא"ש אזלי בחד שיטתא ותרי דאינון חד בהאי סברא שב"ח אינו גובה מן הראוי אלא שלענין נדוניא פליגי אי מדמינן לה לב"ח אי לא? לרבינו האיי כב"ח ולהרא"ש לא מדמינן לה לב"ח, ולהרב רבינו ברוך ב"ח גובה מן הראוי וה"ה נדוניא, וא"כ בענין נדוניא הרא"ש ורבינו ברוך אזלי בחד שיטתא לענין דינא דלתרוייהו נדוניא נגבית מן הראוי, ורבינו האיי פליג עלייהו וסובר דאין נגבית מן הראוי, וזה דוקא בראוי דעלמא הוא דשוים רבינו הרא"ש ורבינו ברוך לענין נדוניא אבל בראוי דמת האב בחיי זקנה בזה מודה רבינו ברוך לרבינו האיי ותרווייהו סוברים שאין נדוניא כזו נגבית מן האחין כדמוכח מתני' דבתרא ופליגי בזה על הרא"ש והטור דסברי האב והבן ז"ל שגם בראוי כזה גובה הבת מן האחין, ומשמעות מרן ז"ל כהטור כמש"ל:
והנה גם בדעת הרא"ש יש מחלוקת בפירוש דבריו שהטור סובר גם בראוי כזה שמת האב בחיי זקנה נדוניא נגבית מן הראוי, ולהרב משנה למלך דוק' בראוי דעלמא הוא דסב"ל שנגבית מן הראוי הנדוניא אבל בראוי כזה סובר הרא"ש שאינה נגבית וכדעת רבינו האיי גאון ז"ל וכן נוטים נמי דברי הרב בעל קרבן נתנאל שהעתקנו דבריו לעיל יעו"ש, ומרן ז"ל מדלא הביא שום חולק על הטור וכתב בשלחנו הטהור סתם שנדוניא גובה מן הראוי משמע דהכי סבר לה מר שאפילו בראוי כזה גובה, ועוד דהא פסק בחומ"ש סי' ק"ד וסי' ר"ף שהדין עם היורשים שבאו בטענה שאביהם ירש את מורישו בקבר והורישי להם וא"כ הוה ליה ראוי כמ"ש בהגה שם וכמו שכתבו רבינו הסמ"ע והש"ך שכן הוא דעת מר"ן ז"ל כמש"ל וכיון דסובר מר"ן ז"ל דזה מיקרי ראוי וכאן באה"ע פסק דהבת גובה מן הראוי סתם סתמו כפירושו בכל מה דמקרי ראוי ואף בראוי דחימ"ש דסי' ק"ד:
והצצתי בתשובת הרב פרח מטה אהרן דסי' ס"ז וראיתי לו להרב ז"ל שכתב וז"ל ולדעת רבינו אשר מלוניל שכתב בשמו הרב התרומות שער מ"ג וכו' דגובה הב"ח מזה הראוי דהיינו במת הלוה בחיי אביו ואחר כך מת אביו וירשו בני הלוה נכסים מזקנם שגובה הב"ח וההיא דנפל הבית עליו ועל אביו וכו' כבר נתיישב שם וכו' ע"ש וספר התרומות אין בידי לראות בו ישוב שיישב הרב בזה, איך שיהיה לפי מש"כ הרב ז"ל נסתרה דרכנו אשר דרכנו בה לעיל שהוכחנו מהא דנפל הבית עליו וכו' שרבינו ברוך שסובר שב"ח גובה מן הראוי וכן הנדוניא שאינו מדבר מענין ראוי כזה שמת לוה בחיי אביו מכח ההיא דנפל הבית עליו ועל אביו הדרי בי, וא"כ רבינו ברוך בכל ענין ראוי מיירי וא"כ בנדוניית הבת רבינו בריך והטור אזלי בחד שיטתא שהנדוניא נגבית מן הראוי אפילו בראוי כזה. והרב פרח מטה אהרן ז"ל בתשובה הנז' הוכיח במישור שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שהפרנסה נגבית מן הראוי וכתב שכן הוא דעת הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק יש בכור וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק כ' דאישות בשם ראבי"ה דהפרנסה נגבית מן הראוי וכתב עוד שגם הרב כ"מ העתיק דברים אלו של הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות אישות, עוד כתב נמצא דלדעת כל הנך רבוותא דהיינו הרמב"ם והרא"ש ורבינו ברוך וראבי"ה והרב הגהות מיימוניות והריב"ה גובה הבת מנכסי הבן שירש מאת הזקן ובאו ברשותו, והוסיף עוד הרב וכתב וז"ל מעתה מה שכתב הרב מהרנ"ח בחלק ראשון סי' ס"א דלמאן דס"ל דב"ח דעלמא לא גבי מן הראוי הכא נמי לא גבי (ר"ל בפרנסה) והן רבים עתה אשר הם סוברים שב"ח אינו גובה וכו' וכתב עליו הוא ז"ל וז"ל אחר המחילה הראויה לאו הא בהא תליא וראיה מהרא"ש ז"ל והטור דסברי דב"ח אינו גובה מהראוי ואפילו הכי פרנסה נגבית מן הראוי והביא מש"כ מהרנ"ח ז"ל סברת רבינו האיי ז"ל דסובר שאם מת האב בחיי אביו ואחר כך מת אביו שאין הבנות נוטלות עישור נכסי משום דהוה ליה ראוי ע"ש, וכבר כתבנו שהרב משנה למלך הביא סברא זו של רבינו האיי בשם לקוטי רבינו בצלאל בעל שיטה מקובצת. עוד הביא הרב הנז' סברת מהרשד"ם ז"ל בסי' ש"ך מחומ"ש דכתב דלדעתו אין ספק דודאי דלא עבדינן כהרא"ש ותלה טעמו דבהגהות מיימוניות מהלכות אישות סעי' כ' כתבו בשם מהר"ם וז"ל דכ"ש מן החובות דלא גביא וכתב דאילו הרא"ש היה רואה דברי מהר"ם היה חוזר (ולפ"ז אף אנן נימא דאילו היה רואה הרא"ש את דברי רבינו האיי היה חוזר) ותמה הרב פרח מטה אהרן עליו ונשא ונתן בדבר כיד ה' הטובה עליו ז"ל ומסיק וז"ל כלל העולה דגביא הבת עישור נכסי מנכסים אלו שהם ראוי והם הבתים שנפלו בירושה לאחים עכ"ל ע"ש וכבר הוכחנו אנן בענ"ד שכן הוא דעת מרן ז"ל:
ובכן אבוא היום אל העין מעין חתו"ם משה ספרא רבה בישראל בספרו הקדוש חת"ס אה"ע חלק ב' סי' קמ"ה ששרטט וכתב וז"ל והנה אבי אב שמת ונפלו נכסיו לפני נכדיו צ"ע אם מוציאים עישור נכסי להבנות דבקדושין דף ל' א' צריכי קראי דאבי אביו מחוייב ללמדו תורה דאי לאו הכי הוה אמרינן בניכם ולא בני בניכם וא"כ בההוא קרא דקחי נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים דליכא ריבוי אמרינן בניכם ולא בני בניכם ולא בנות בנותיכם ועובדא הוה קמן במיתב תלתא זה איזה חדשים ולא פסקנו לבת הבן כלום מנכסי אבי אביה במקום אח, דאין לומר דהאב יורש בקבר מאביו ומוריש לבניו ומחוייבים בפרנסת הבת זה ליתא חדא דיכולים לטעון מכח אבוה דאבא קאתינא כדפסק בשלחן ערוך חומ"ש סימן רי"א סעיף ג' וכו' ע"כ אין להוציא אפי' מנכסי אבי האב מכ"ש מנכסי אבי האם עכ"ל ז"ל:
ותם אני לא אדע איך קא פסיק ותני הכי מסברא דנפשיה כאילו זה דבר מוסכם בלתי שום חולק ובלי שום מנדנד כנף בדבר זה והוא כהלכה למשה מסיני, והרי הראת לדעת מכל הני מילי מעלייתא הנאמרים מפי סופרים ראשונים גם אחרונים אשר אנו שותים מימיהם עונים כולם כאחד שגובה הבת עישור נכסי מנכסים כאלו ולפחות הוה ליה להרב להביא סברתם שהם מתנגדים לסברתו ולסתור דבריהם ולהכריע נגד סברתם ולא להעלים עינו מהם ולשתוק מזה כלל בדבר שהוא היפך הטור והש"ע בדבר שהוא מפורש ומונח על שלחנם הטהור ועוד שהוא מביא ראיה ממש"כ הטור סימן רי"א והרי הטור באה"ע סימן קי"ג סובר בנדוניא היפך מזה והגם שמצינו ששלמים וכן רבים הקשו על סברת הטור ז"ל כמש"ל עי' בתשובת פרח מטה אהרן סימן ס"ז, מ"מ לא עבדי עובדא בנפשייהו וצ"ע והנה מה שכתבנו בסמוך דלפי מה שהביא הרב פרח מטה אהרן משם בעל התרומות ז"ל נסתרה דרכנו שדרכנו בה לעיל, שבתי וראיתי להרב מהר"ם מלובלין בתשובותיו סימן י"ד דרכיו ראיתי שדרך דרכו בקדש כמ"ש אנן בענ"ד והביא ראיה מן התוספות שכתבו כן להדיא במסכת בתרא פרק מי שמת דף קנ"ח קנ"ט ד"ה ולימרו ליה אבוך זבין ואת אמאי מפקת שכתבו אף אי אמרינן בעל חוב גובה מן הראוי הכא בנפל הבית וכו' שאינו גובה משום דאמרי ליה מכח אבוה דאבא קא אתינא עיין שם, וכתב הרב מלובלין ז"ל וזה לשונו הצריך לענייננו על כל פנים מוסכם מהכל שאין בעל חוב גובה מכהאי גוונא ורוצה לומר בכהא דנפל הבית עליו וכו' או מטעם דמצו אמרי ליה מכח אבוה דאבא קא אתינא או מטעם דבעל חוב אינו גובה בראוי עיין שם שדבריו ז"ל מוסכמים לדברינו, ומשום הכי צריך להתיישב בדברי הרב בעל התרומות ז"ל במה שכתב בלשונו הנז', שנת עת"ר לפ"ק פה אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן יז
בענין עיקר הכתובה נ"ל דעיקר התקנה היא למוהר ולכך עשו הבדל בין בתולה לבעולה שזו מנה וזו מאתים, דאי עיקר הטעם משום כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הוה להם להשוות מדותיהם ועוד דהוה להם לתקן דוקא לגרושה מזה הטעם כדי שלא תהא קלה ולא לאלמנה אלא ודאי כדאמרן וכיון שתקנו משום מוהר לא פלוג ואפי' בארוסה ואפי' בעומדת להתגרש כגון הא דפרק ט"ו דיבמות דף קי"ח ע"ב קידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו קידש וכו' ומניח כתובה ביניהם ע"ש, וכן גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דבפרק י"א דכתובות משנה ו' ע"ש, והא דהוצרכו לטעם לכדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה היינו אפי' רוצה הוא לפרוע לה מיד ולאלתר או ליחדה לה או אם היא רוצה למחול לו ותשאר עמו אינן רשאין לעשות כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ותהא ישיבתן וישובן נאה, ועי' להרמב"ם הל' אישות בפרק עשירי הלכה ז' וע"ש בהגהות מימוניות ועי' בפירוש רש"י על התורה פרשת וישלח בראשית ל"ד י"ב על פ' הרבו עלי מאד מוהר ומתן ע"ש, ושמעון בן שטח הוא שתיקן כתובה לאשה כדאיתא בכתובות פ"ב ע"ש, ועי' בשבת י"ד ע"ב ט"ז ע"ב ועיין בכתובות ט"ל ע"ב דקאמר הש"ס טעמא מאי תקנו רבנן כתובה מניה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ונראה דר"ל דאי משום מוהר הא כבר נתן לה שהאונס נותן מיד ודוק:
סימן יח
טענת בתולים עי' כתובות י' בהנהו גברי דאתו לקמיה דר"ג, ועי' עוד בשבת דף ס"ג ע"ב דאיתא שם אמר רבי יוחנן משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהם גסות והיו בתוליהן נושרות עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהם שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא היו בתוליהן נושרות. ע"ש, ועיין בש"ע אה"ע סימן ס"ח, ועי' עוד בירושלמי פרק א' דף ב' ע"ב דקאמר בוגרת כחבית פתוחה ועי' קרבן העדה בלישנא אחרינא דקאמר דחבית פתוחה פעמים יש בה יין פעמים אין בה כך בוגרת וכו' ומשום הכי לא מצי למטען בבוגרת טענת בתולים עכ"ל ע"ש, ואיתא בש"ע מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים ובא מעשה לפני רבי אמ"ל היכן הם (הבתולים) אמרה ליה מעלותיו של בית אבא היו גבוהות ונשרו והאמינה רבי הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק זינתה ע"ש, ואם כן לדידן דמקדשין בזמן החופה ובאותה שעה לית לן חשש אלא מקודם דליכא איסורא דאורייתא נאמנת על זה ומותר לקיימה ודוק: