קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
אבן העזר · הלכות גיטין
סימן יט
מעשה באשה אחת שנתגרשה ובתוך שלשה ימים לגירושין נתרצו לחזור דהיינו באה האשה ואמה לפני המורה צדק שבעירם והיא אשר סיפרה להמורה צדק שנתגרשה מבעלה ע"י חכם העיר המסדר גיטין והיא אמרה שבעלה המגרש רוצה לחזור עמה אלא שאביו מעכב ע"י שאינו רוצה בכלה זו לבנו ובקשו מהמורה צדק שיקרא לבעל ויראה מה בפיו אם הוא רוצה באמת להחזירה או אם הוא מצחק בה ונזרק מפיהם ואמרו שכיון שחזר תוך שלשה ימים לגירושין יכולין לחזור זע"ז בלא קדושין ובלא חופה שכיון שחזרו תוך שלשה בטל הגט והיה כלא היה שכן הוא במקומנו שאם יחזור המגרש והמתגרשת תוך שלשה ימים בטל הגט אשר כבר נעשה והמורה צדק גער בהם בזה ואמר להם שזה לא יתכן שיהיה כן בבית ישראל ובדייני ישראל ח"ו וזה שקר משאות שוא ומדוחים והודיעם שצריכה קדושין וחופה מחדש והמורה צדק שלח אחר הבעל המגרש ולא רצה לבא לפני המורה, ואחר עבור שלשה או ארבעה שבועות חזרה האם והאשה והגידו לו להמורה את אשר נעשה שחזרו זע"ז ונתייחדו יחד על מטה אחת כדרך כל הארץ והיה נכנס ויוצא לבית כדרך איש ואשתו בלי קדושין ובלי דבר מה, ועתה חזר בו הבעל ולא רצה להיות עמה ואמרו ששאלו לבעל למה עשה הדבר הזה והשיב כי כוונתו לצחק בה ובאו לבקש מהמורה שישלח אחריו וישתדל עמו לעשות שלום ביניהם וצעק עליהם המורה דלמה עשיתם הדבר הזה הכזונה יעשה עמה בלא קדושין ובלי כתובה וברכה והשיבו עוד שכן הוא מנהג במקומם שבתוך שלשה ימים לגירושין יכולים לבטל הגט ע"י חזרתם ואין צריכין שום דבר, וכשראה המורה שעדין אוחזין בהבליהן הרקין והפוחזין אז גער בהם בנזיפה ואמר להם צאו מלפני אין שלום אמר אלקי וגו' ואמר להן כיצד תעשו נבלה כזאת אחר שכבר הודיעם שאין ממש בדבריהם ובמנהגם המגונה והמכוער מעשה טפשים ושלא יוכלו לחזור זע"ז כ"א בכתובה וקדושין וברכה שנית ולא שמעו לקול מוריהם ונזף וגזר עליהם אומר שלא יכנסו עוד לבית מדרשו ויצאו מלפניו בבושה וכלימה וכדי בזיון וקצף ועכשיו נסתפק המורה באם לא רצה לחזור עם אשתו מי חיישינן לשמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני או לא ואחר כך שאל לבעל ואיים עליו שיאמר האמת דברים כהווייתן ואמר להמורה שאמת שעשה מעשה ששכב עמה ואמר שלא עשה הדבר הזה אלא מפני שחמותו הטעתו בדבריה שאמרה לו שלא יש בזה כלום שכך הוא מנהגן באם ישוב ויחזור לאשתו בתוך שלשה ימים משנתגרשה יתבטל הגט והרי הוא עם אשתו כימים הראשונים ולכך עשה מעשה באשר היא אשתו כמאז ומקדם, עוד שאל לו אם היו שם עדים כשנתייחד עמה והשיב שלא ראה או ידע אם יש עדים ולא ראה שום עדים בין קודם המעשה בין אחר המעשה, אחר כך בא עד אחד והעיד לפני המורה שלילה אחת היה שם הוא ואחיה ואמה בבית האשה הקושי"ת והמגרש היה שם יושב אצל סמוך למתגרשת שהיתה חולנית ובא המגרש לבקרה והיו שם בחברה אחת מאחרי שבת בדברי שוא ומדוחים זה אומר בכה וזה אומר בכה כדרך יושבי קרנות עד שנתנמנמו היושבים עמם בחברתם ואז עמד המגרש ושכב עם המתגרשת והאיש הנז' פתח עיניו וראה אותם דבוקים זה בזה, זו היא תורף עדותו, ונסתפקנו מה דינה של האשה הנז', אלול שנת אל תפ"ר בריתך אתנו פה אורן יע"א
תשובה הנה לכאורה נראה שצריכה גט שני וראיה מהא ששנינו בפרק הזורק גיטין פ"א ע"א המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני ע"ש ואוקימנא לה בש"ס דמחלוקת דאיכא עדי יחוד וליכא עדי ביאה וסברי ב"ה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין עושה בעילתו בעילת זנות ואמרינן דשמא בעל ואי בעל לשם קדושין בעל אבל אם ראו עדים שנבעלה צריכה גט מתורת ודאי אליבא דכ"ע גם לב"ש משום דכ"ע סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודאי בעל לשם קדושין ופסקה מרן ז"ל באה"ע סימן קמ"ט סעיף א' וז"ל המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים וכו' הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קדושין בעל ולא לשם זנות שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי הוא בידו לעשותה בעילת מצוה לפיכך הרי היא מקודשת קדושי ודאי וצריכה ממנו גט שני ע"כ ובסעי' ב' כתב נתייחד עמה בפני שני עדים וכו' חוששין לה שמא נבעלה והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכו' ע"ש והנה מרן ז"ל סובר להדיא דבנתייחד עמה לפני עדים דצריכה גט אינו אלא מתורת ספק משום דחוששין לשמא נבעלה אבל מלשון רש"י ז"ל שם ד"ה בשלא ראוה שנבעלה משמע דגם ביחוד אמרינן ודאי נבעלה וצריכה גט מתורת ודאי וז"ל והא דמצרכינן גט שני משום דאמרינן כיון דלבו גס בה ודאי בעל ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואיכא קדושין ע"כ משמע להדיא שמתורת ודאי ולא מתורת ספק ועי' עוד ברש"י ד"ה הן הן וכו' כלומ' וכו' ע"ש, וא"כ הכא בנדון דידן ששניהם מודים שנבעלה א"כ אפילו לא ראו העדים שנבעלה נראה שצריכה גט מתורת ודאי וכדין הראשון שפסק מרן ז"ל כך נראה לכאורה:
אבל כד דייקת שפיר נראה שזה אינו מכמה טעמי דתריצי חדא דעד כאן לא הצריכו גט שני אלא דאיכא לפחות עדי יחוד או עדי ביאה כאשר בא מפורש בדבריהם הנאמרין באמת כמ"ש מרן ז"ל סי' קמ"ט ס"א המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים וכו' הרי דהצריך שיהא בפני עדים ובסעי' ב' בענין יחוד כתב ג"כ נתייחד עמה בפני עדים והיו שני עדים כאחד וראו היא והוא את העדים וכו' ע"ש הרי ברור לפניך שהצריך שיהא הכל בפני עדים כדין המקדש שלא בעדים שאינה מקודשת הגם שהיא והוא מודים כדפסק מרן ז"ל שם סי' מ"ב סעי' ב' ועי' לעיל סי' קמ"ח סוף סעי' ב'. ועין רואה להרב מהר"א ששון בשאלות ותשובות שלו סי' ח"י שכתב בחקירה השנית וז"ל גם למה שכתבתי דכיון שבא עליה נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' כבר נודע מה שכתב הרא"ש ז"ל בהא דאמרינן דבעל לשם קדושין היינו היכא דאיכא עדי יחוד וכן כתב הטור ובפרט הריב"ש בתשובותיו והכא לא ידעינן דאיכא עדי ייחוד וכו' ע"ש, ונראה דכ"ש בנדון דידן דנתברר לנו דליכא עדי יחוד ליכא למימר כלל זה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והכא הגם שיש עד אחד שראה אותם בשעת ביאה ועוד שהם מודים דאיכא ביאה מ"מ כיון שאין כאן אלא עד אחד וגם זה מעיד שלא בא עליה עד שחשב שהעד וקרוביה שהיו שם עמם בחדר הוזים שוכבים ולא ירגישו במעשיהם אז עמד ושכב עמה ולכן ודאי שבעילתו היא בעילת זנות וכמו שכתב הטור בסי' קמ"ח וז"ל והוא שראו שני עדים ביחד שנתייחדו אבל אם ראו אחד בבוקר ואחד בערב אין מצטרפין ע"כ ואפילו לדעת מור"ם בסי' מ"ב סעי' ב' שחייש לעד אחד היינו בקדשה לפניו אבל זה לא בעל עד שחשב שהוא ישן א"כ בדעתו לא בעל לפניו ולהכי ודאי בעילתו בעילת זנות, וכיון שלא היו עדי ייחוד הגם שהוא והיא מודים אין חוששין להם כמ"ש רבינו ב"י בסי' קמ"ח בשם הרשב"א וז"ל לפי שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים ואפילו שניהם מודים וכו' ע"ש ועי' למוהר"י הלוי בתשובה סימן וא"ו כלל א' וכן כתב הרדב"ז בתשובה סי' ד' ובתשובה סי' ער"ה וז"ל ראובן גירש את אשתו ואחר כך נתייחד עמה בפני עדים שרואין אותם והוא והיא אינם רואים אותם ושניהם מודים שבעל לשם קדושין אם נתבטל הגט בכך אי לא, תשובה לא נתבטל הגט בכך שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אין קדושיו קדושין ולא בעל לשם קדושין וכו' ע"ש, וכ"ש בנדון דידן שאין אומרים שלשם קדושין בעל ואדרבה מוכח מדבריהם ומעשיהם שלא בעל לשם קדושין כמו שאכתוב לקמן בע"ה ועי' להרב ב"י מש"כ משם הריב"ש בסי' קמ"ט:
עוד יש להקל בנ"ד מטעמא אחרינא והוא משום דזה הכלל המסור בידינו שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דוק' במוחזק בכשרות אבל אם דרכו דרך גבר בעלמא שרועה זונות אין אומרים בו אין אדם עושה בעילתו וכו' ועי' במור"ם סי' ל"ג סעי' א' ע"ש, וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות אישות וז"ל חזקה הוא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות וכו' הרי שדייק בלשונו לומר שאין אדם מישראל הכשרים וכו' ע"ש, וזה האדם אשר אנחנו דנים עליו בדקתי אחריו ומצאתי שני עדים שאמרו לי עליו שהוא שטוף בזמה ומזנה עם נשים נכריות ולהכי נראה שאין לחוש לו ולומר שאין עושה בעילתו בעילת זנות, וכן ראיתי להרב ב"י ז"ל בסי' קמ"ט שכתב בשם הריב"ש והראב"ד וז"ל שדברי אותם הגאונים קיימים במוחזקים בכשרות, אבל בחשודים לפריצותא דעריות אין חוששין לקדושין וכו' ע"ש, וכן העלה בתשובה דסי' וא"ו הנזכרת לעיל הרב מוהר"י הלוי וכתב שכן כתב הרב תרומת הדשן בסי' ר"ט וכתב וז"ל אמנם באחד מפריצי עמינו דלא שייך לומר דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' הואיל ובלאו הכי פרוץ הוא בעריות וחשוד אניאוף וכו' ע"ש וא"כ בנדון דידן נמי נימא הכי דאדם כזה איתרע חזקתיה ויצא מן הכלל הזה עי' בהרב דרכי נועם סי' ל"ו ומ"ו:
ובר מן דין הכא בנ"ד זה האיש מעשיו מוכיחין עליו מתחילה ועד סוף שנתכוין לשם זנות דוקא שהרי שמעתי מפי חמותו שהוא חושק באשתו זאת אלא מפני כבוד אביו שאינו רוצה באשה זו שתהיה עם בנו, והוא כפוף תחת אביו ומפני יראת אביו בטיל דעתו מפני דעת כבוד אביו שאינו רוצה בה ולכך עמד ועשה מעשה וגירש את אשתו השנואה לאביו מפני רצון אביו מתחילה וגם עתה לא רצה לקחתה גם אחרי אשר דברנו עמו בפיוסין לא רצה לחזור עמה ואומר צחקתי בה, וא"כ מוכח ממעשיו מתחילה ולבסוף שלא הלך אצלה אלא מפני שתקפו יצרו ולא לשם קידושין
וז"ל הרמב"ם בפירושו למסכת עדויות פ"ד משנה ז' וענין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שיבעול אדם בפני עדים בעילה לשם זנות והוא יכול לבעול שתהיה שלא לשם זנות, והוי יודע ענין זה כי הוא נפלא מאד ונפתחים בו מנעולים עכ"ל, ועיין להרב תוספת יו"ט על משנה זו דעדיות ד"ה וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני ע"ש:
רבוע יהיה כפול שזה מעשיו מוכיחין עליו שלא לשם קדושין בעל שהרי גילו העדים בשניהם הוא והיא שכל מי שיחזור עם אשתו גרושתו תוך שלשה ימים לגירושין שיפסל ויבטל הגט והיה כלא היה ויחזור עם אשתו כאשר המה היו במורדי אור שכך הוא דעתם יתד בל תמוט שכך הוא מנהגם במקומם למושבותם כאשר נתבאר בשאלה שהגם שהמורה גער בהם וגזר אומר שטועים הם במנהג מקומם וטועים בדין לא ישרו דבריו בעיניהם ועדין עומדין על דעתם דעת נפסדה שמנהג מקומם הוא העיקר עד שבאו לידי מעשה, וא"כ הרי שלא היה דעתם שבעילה צריכה לשם קדושין שבדעתם אין צריך לשם קדושין וסמכו דעתן על הקדושין הראשונים שעדין לא נתבטלו ולכך עשו מה שעשו ולא לשם קידושין נתכוונו, ומצאתי שטעות זו שטעו בו האיש והאשה היה מימי קדם בדורות שקודם זמננו, וכמו שמצאתי בתשובת מהר"י קאשטרו שהעתיק הרב דרכי נועם בחלק אה"ע סי' ל"ו וז"ל, ועוד דהכא סב"ל לאינשי דלאו דינא גמירי שבהתייחדו עמה לבד אפילו לא יבעלנה נפסל הגט וכו' ע"ש, וכיון שכן הוא דעתם ודאי לא נתכוונו לשם קדושין וזה דומה למש"כ הרא"ש בכלליו כלל מ"ה סי' ט' בענין אשה שעשתה שליח קבלה וקבל הגט השליח ועדין לא הגיע ליד האשה ולאחר זמן בא בעלה ועדין היה הגט ביד השליח ובטל הגט ונתייחד עמה ופסק שאין ביטול הגט מועיל אחר שבא הגט ליד השליח קבלה, וכתב וז"ל ומה שנתייחדו האיש והאשה, מתוך לשון השאלה מוכיח שבנקיון כפים היה היחוד שהיו סבורים שהגט לא היה גט ובטלו שלא יוציאו דבה עליהם א"כ לכאורה נראה מוכח שלא בא עליה לשם קדושין ואפילו לב"ה דאמרי המגרש את האשה ולנה עמו בפונדק צריכה ממנו גט שני משום דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובא עליה לשם קדושין, הכא ודאי אדעתא דקדושין הראשונים בעל כי היה סבור שהגט לא היה גט וכו', הילכך נראה דשריא לעלמא ואם ירצה ראובן לקיימה יקדשנה עד כאן, הרי מצינו דסובר הרב שאם היה בדעת הבעל שבטל הגט, אם נתייחד עמה אמרינן אדעתא דקדושין ראשונים בעל ולא לשם קדושין וראיה לזה ממה שאמרו בקדושין נו"ן ע"א המקדש אשה בפחות משוה פרוטה אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח וכן קטן שקידש ע"כ, ועי' בש"ע אה"ע סי' ל"א סעי' ט' וכמו שאמרו נמי בפרק המדיר המקדש במלוה ובעל אין חוששין לקדושין משום דסבור הוא דקדושין קמאי דמלוה מהני ועל דעת קדישין הראשונים הוא בעל והטעם הוא משום דלא בקיאי אינשי כמו שפירש רש"י שם ע"ש, וא"כ בנדון דידן נמי נימא הכי כמ"ש ותשובת הרא"ש הנז' העתיקה רבינו ב"י בסיף סי' קמ"ט ופסקה בש"ע שם סעי' ג' ע"ש וכתב על זה הרב"י וז"ל ולפי זה אפילו ראוה שנבעלה לא חיישינן לה ותשובה הנז' כתבה הטור בסוף סי' קמ"א:
וגם מהר"א ששון בתשובה הנז' שלו דסי' י"ח כתב כן וז"ל ותו נראה לי דאפשר דלו הונח דאיכא עדי יחוד מ"מ בנדון דידן לא שייך לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, משים דלא אמרינן הכי אלא היכא שיודע בודאי שאין קדושין הראשונים כלל וכו' ע"ש, עוד יש ריעותא בנ"ד שאומר שכוונתו לצחק בה וא"כ הרי מודה שעשה בעילתו בעילת זנות ולא לשם קדושין מכל הני מילי האמורים בענין נראה דאתתא דא שריא ואינה צריכה גט שני ובפרט שלא רצה ליתן גט ועל כן נראה להקל והרי היא מותרת לכל אדם וה' יאיר עינינו בתורתו ודבק לבנו בשמו ובתורתו תורת ה' תמימה אמן הועתק והוסדר בט"ו כסליו ש' אשר בך אתפא"ר לפ"ק אורן יע"א:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן כ
לשון ב"י אה"ע סימן קמ"א דף נ"ג ע"ב ז"ל ולפי דבריו משמע דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בין בטוען שליח שהוא שליח קבלה בין בטוען שהוא שליח הולכה וכו' ע"ש, ונ"ל לומר שהגם שהביא רבינו ב"י בסמוך לעיל מזה משם הר"ן דכתב משם התוספות דמיירי בדאיכא סהדי שהוא שליח קבלה ואפ"ה לרב הונא הבעל נאמן שנתן לשליח בתורת פקדון ואם כן הוא אם נפרש בדברי הרי"ף ג"כ בין בשליח קבלה בין שליח הולכה הכל באיכא סהדי שהוא שליח הולכה נמי א"כ היכי משכחת לה שיהיה הבעל נאמן כיון דאיכא סהדי בעל כרחין צריך לומר דבשליח הולכה ליכא סהדי ולפ"ז הא דקאמר ב"י בין בשליח קבלה בין בשליח הולכה הא כדאיתיה והא כדאיתיה דבשליח קבלה בדאיכא סהדי ובשליח הולכה דליכא סהדי ונ"ל דנאמן לר"ח משום דכיון דנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם גם בזה שאמר שנעשה שליח הולכה נאמן וגם לר"ה אי לאו האי טעמא שכיון שהם בעיר אחת הוה יהיב לה לדידה ובזה יבואו דברי ב"י על נכון שכתב לקמיה בסמוך וז"ל ואפשר דלהרי"ף בתשובה פליגתייהו בשליח הולכה אבל בשליח קבלה לכ"ע שליח נאמן, ולכאורה שהיא סברא הפוכה מדברי הר"ן שכתב לעיל מזה ב"י משמו דפלוגתייהו בשליח קבלה אבל בשליח הולכה לכ"ע שליח נאמן וא"כ שליח הולכה עדיף ליה לרב הונא משליח קבלה, אבל לפי מש"כ אתי שפיר דטעמא אחרינא איכא הכא בשליח הולכה דלא הימניה רב הונא משום דליכא סהדי על שליחותיה, א"כ מוכחא מילתא שכדבריו כן הוא שאין דרך להפקיד אצל שליח קבלה ולכך מודה רב הונא לר"ח שהשליח נאמן וכמו שכתבנו:
עוד יש לומר דבהכי פליגי הרי"ף והר"ן דכיון דבשליח הולכה על כרחנו לומר כשהגט יוצא מתחת יד האשה מיירי וכמ"ש הרי"ף בתשובה כמ"ש רבינו ב"י והטעם שאם עדיין ביד השליח אליבא דכ"ע ודאי נאמן הבעל שהרי גם לדברי השליח יוכל הבעל לחזור ולבטלו ולא שייך פלוגתא בזה וא"כ כיון שיצא כבר מתחת ידו להכי סובר רב הונא לדעת הרי"ף שאין השליח נאמן כיון שאינו תחת ידו ונאמן הבעל אבל הר"ן סובר שכיון שמתחילה ראוהו תחת ידו עדיין בהימנותיה קאי כיון שאין בו טעם כל כך דהוה יהיב לדידה כמו שכתב הר"ן, עיין מור"ם בהגה סימן קמ"א סעיף נ"ה אבל בשליח קבלה דמסתמא הוא תחת ידו שהרי ידו כידה ואין צריך ליתנו לה ואם כן כיון שהוא תחת ידו שליח נאמן לכ"ע להרי"ף ז"ל:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן כא
מעשה שבא לפנינו גט כתוב מחכמי ורבני עי"ת פריש ע"א שהנוני"ן הכפופות נכתבו בו משונות מכתב שלנו שתכונתן ותמונתן עשויות כמו צד"י פשוטה של כתב הנקרא תעלי"ק שלנו כזה ץ ארוכות ויש בראשן פסל יוצא מכאן ומכאן, והיודי"ן גם כן משונות מצורת יו"ד של כתב שלנו כתמונה זו משולשת כזה א ונסתפקנו אם הולכים בזה אחר מקום הכתיבה או הולכים בו אחר מקום הנתינה ואין כאן גט כלל:
תשובה הנה מקור דין זה נפתח בתשובות הרא"ש ז"ל כלל מ"ה סימן ב' וז"ל וששאלת גט הבא מארץ המרחק ויש אותיות שהן משתנות בכתיבתן ממדינה למדינה כגון שכותבין נו"ן זקופה קטנה ונקראת זיי"ן, ורי"ש כותבין גג שלה קצר עד שנקראת במקום אחר כמין יו"ד, תשובה צריך שיהא כתב הגט נקרא במקום נתינתו לינוקא דלא חכים ולא טפש, ואי לא אין כאן גט כלל, כההיא דהשולח מי שיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל וכו' וכ"ש מי שאין לו אלא שם אחד ולא נכתב כראוי שיוכלו לקרותו במקום נתינתו דאין כאן גט כלל דלא ידעי בני העיר שנתגרשה כלל כיון שאין יודעים לקרותו וגם כל טופס צריך שיהיה נקרא לאנשי העיר עכ"ל, הרי מבואר הסכמת הרא"ש ז"ל דצריך שיהיה נקרא במקום הנתינה בין בשמות בין בתורף בין בטופס ואם לאו אין כאן גט כלל, ותשובה זו העתיקה הטור אה"ע סימן קכ"ה בשם אביו ז"ל אלא שהנוסחא שהעתיק הטור כתוב לאמר שצריך שיהא הגט נקרא במקום כתיבתו לינוקא וכו' והרב"י הכריע שצ"ל נתינתו במקום כתיבתו ע"ש, ובאמת שכן מוכח מלשון תשובתו מתחילתה שכתב תשובה צריך שיהא כתב הגט נקרא וכו' ואם הנוסחא היא במקום כתיבתו למה השיב אמריו בזה הלשון צריך שיהא כתב הגט נקרא במקום כתיבתו כיון דעסקינן שנכתב שפיר כמקום כתיבתו וכך היה לו להשיב דע כי אין צריך שיהיה כתב הגט כי אם כמקום כתיבתו דהיינו לומר דלא בעינן מקום נתינתו וזה כיון שנכתב כמקום כתיבתו גט כשר הוא ולמה ליה לאורוכי עוד בזה כיון שהעיקר הוא מקום כתיבתו ובמקום כתיבתו כתבוהו ככתבם וכלשונם אלא ודאי עיקר הנוסחא היא במקום נתינתו וכמו שהסכים רבינו ב"י בביתו הגדול ובש"ע שם סעיף ח"י ע"ש, שהעיקר הוא מקים הנתינה וכן הסכים הרב ב"ח שם סימן קכ"ה וכן כתב הרב חלקת מחוקק שם ס"ק ל"ג משם ראב"ח וז"ל אבל באמת הוא ט"ס בתשובת הרא"ש וכמו שהוכיח זה הראב"ח סימן ל"ו דפשט התשובה משמע דנסיב לה לחומרא לפסול כתיבת המקום ההוא מדכ' וכו' וכן הב"ח וכו' ע"ש, ולא כתב לנו סיום לשון הראב"ח אלא מדכתב וכו' ולא ידענו מאי דסיימוה קמיה אם כאשר כתבנו אנן בענ"ד או מדקדוק אחר וספר מהראב"ח אינו מצוי בידי לראות מה יקרא לו וכן הסכים הרב ב"ש שם ס"ק ל"א וכן הסכים ג"כ הרב ט"ז שם סק"כ ע"ש:
מכל אמרות טהורות אלו הן הנאמרין יוצא לנו דהכא בנ"ד נמי שהנוני"ן הכפופות עשויות בכתב אשכנזי כתמונת כתיבתן דמסתמא אני אומר שכך היא צורת כתיבתן שנו"ן ארוכה כל כך ויש לה פסל נוטה לצד ימין ולצד שמאל בראשה הגם שלמטה בתחתיתה יש לה כמו תמונת נו"ן כפופה מ"מ לדידן אנן אין אדם שיקרא אותה נו"ן כשתהיה כתובה לבדה ועוד ראיתי בכתב גט זה שינוי אחר שכמה נוני"ן כפופות ככתב שלנו עשויות ביושר כהלכתן ולמה ישנו את תפקידן באלו יותר מאלו, וכן לענין היודי"ן שיש להם קוצים משולשים ארוכים כאהל לשבת רישא וסיפא ואמצעיתא נראה שהוא שינוי גדול, והגם שבאמת ראיתי כתוב בתיקונים תקונא תליסר דף כ"ז ע"ב שיש לתמונת י' רישא וסופא ואמצעיתא וז"ל תניינא בשיר דא חכמה ש"ר י' ותלת יודי"ן ואינון וו"ו ואינון רישא וסיפא ואמצעיתא דאת י' אינון רמיזין בשמא סתים דאיהו יו"ד ק"י וא"ו ק"י וכו' ע"ש, וכן ראיתי ג"כ בזוהר ויקרא דף י' ע"ב וז"ל יו"ד דשמא קדישא אתקשר בג' קשרין וכו' ע"ש, וכן איתא בתקונים עוד בתקונא שתין ותשעה דף ק"ד ע"ב וז"ל חלם קוצא דיו"ד לעילא וכו' לגו באמצעיתא איהו שורק וכו' ע"ש, וכן נמצא עוד שם דף ק"י ע"א, מ"מ אינם אלא קוצים קטנים דקים זעיר שם זעיר שם לא כאלה חלק יעקב משוכים כל כך עד שנשתנו מצורתם ולא נודעו, וכן מבואר בזהר פרשת אמור דף צ"ב דכתוב שם את דא סתימא דכל סטרין וכו' ע"ש, ואי כתמונה זו הרי גם יו"ד אית לה חלל ככל האותיות אלא מוכח שהקוצים הם דקים, וז"ל התקונים שם דק"ד ע"ש ת"ח תלת נקודין אינון חיר"ק חול"ם שור"ק, הרי לך דקרי להו נקודין משמע דנקודין בעלמא שבזה אין שינוי באות כלל ועיין להרב שלמה דוראן ז"ל בס' חוט המשולש שבסוף ספר התשב"ץ סימן ה' עיין שם:
והן היום עוד ראיתי בספר האשכול הלכות מזוזה סימן כ"ג צ"ד ע"א וז"ל שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זא"ז ואפי' כתב אחד מעכבן ופי' קוצו של יו"ד שלא יחסר רגל ימין של י' או שמאלו עד כאן, הרי דכתב שיש לי' שני רגלים ימין ושמאל וראיתי שם בהמבאר בעל נחל האשכול ז"ל שכתב בס"ק ו' וז"ל הקוץ בצד שמאל כפי' ר"ת, ובספר ברוך שאמר מביא בשם האשכול ירך היורד בצד ימין הי'וד גדול יותר משל שמאל להודיע שמנהיג בחסד יותר מבדין ותג על פניה למעלה, וכתב עוד מלבד ראיות ר"ת מהא דאיתא שם מפני מה ראשו של י' כפוף דהיינו הקוץ השמאל, איתא נמי בפסיקתא י' יש לה נקודה א' למעלה וא' למטה רמז שרשעים יורדים ורמז שעתידין לעלות משמע שעוקץ למטה כנגד התג שלמעלה מ"מ יהיה קצר מן הרגל שלא תדמה לחי"ת עכ"ל ע"ש, הרי גם הרב נקט נקודה אחת למעלה ואחת למטה דהיינו נקודה בעלמא ולא כעין רגל וכמ"ש ודוק, ועי' בספרי הקטן "ילקוט דוד באהל דוד" על הזהר בפרשת ויקרא אות ב' ועי' בזהר שם דף י"א ע"ב וז"ל וע"ד בעי למכתב שמא קדישא יו"ד בקדמיתא קוצא חד לעילא וקוצא חד באמצעיתא וקוצא חד לתתא וכו' ע"ש, אלא דבאמת לשון הזהר שיש לתמונת יו"ד רישא וסיפא ואמצעיתא צריכין אנו להבין דבריו בשלמא רישא וסיפא אפשר שקורא רישא להקוץ שיש לה בסוף גגה שהוא למעלה וגבוה ממנה להכי קרי ליה רישא כדעת ר"ת וסיפא הוא רגל ימיני שהוא בסופה למטה אבל אמצעיתא מאי הוא דנקודה שהיא למטה בסוף גגה כדעת הפסיקתא היא בסוף גגה למטה לא באמצעיתא לכן נראה דלדעת הזהר צריכה עוד תג באמצעית גגה למעלה בתג כתגין למעלה כמו שאר תגין:
ולכן נראה לי כיון שבמקום הנתינה משונה זו ואין שום אדם יכול לקרותה י' וכן נ' כשהן לבדנה לא נודעו מה המה יש לפסול גט זה והרי זה דומה למ"ש הרמב"ם הל' ס"ת פרק שביעי הלכה ט' כל הדברים האלה וכו' הואיל ולא הדביקן אות באות וכו' ולא הפסיד צורת אות אחת וכו' וכן בפרק י' כתב נמצאת למד שעשרים דברים הם שבכל אחד מהם פוסל ס"ת וכו' ובמספר מנין ט"ו כתב וז"ל שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה אות לאות אחרת וכו' ע"ש, הרי שאם נפסדה אות אחת שאינה נקראת פסל אותה כתיבה ונ"ד נמי דכוותה כמ"ש, ואעפ"י שהרא"ש תלה טעם הפיסול שכתב שאין כאן גט כלל משום דלא ידעי בני העיר שנתגרשה כיון שאין יודעים לקרות וכו' כאשר כבר העתקנו לשונו לעיל, והכא בנ"ד אין השינוי בכל כתיבת הגט כדי שלא נוכל לקרותו שהרי אין השינוי בגט זה כי אם במקצת נוני"ן וכן ביודי"ן אבל כל כתיבתו באותיות ישרות כדין וכשורה עשויות באמת וישר ויכולים לקרותו נ"ל ודאי דלאו דוקא שאינם יודעים לקרותו כולו דא"כ משמע דנדונו דפסל ביה דמיירי דכל כתיבתו או רוב כתיבתו משונה עד שאינו יכול לקרותו ולכן פסלו ולא כן הוא שהרי עינינו הרואות כי בשאלה לא כתב השינוי אלא בנו"ן ורי"ש ואפ"ה פסל הגט משום זה ועוד שהרמב"ם ז"ל קפיד בהדיא אפי' באות אחת משונה כמ"ש לשונו ולא הפסיד אפי' אות אחת וכן משמעות הש"ע והאחרונים נושאי כליו ועי' בפתחי תשובה, על כן נראה לי דהרא"ש ז"ל לאו דוקא קאמר אלא מפני שהיה מדבר על השם שם הבעל ושם האשה ובשמות אם ישתנה אפילו אות אחת לא יוודע השם מי הוא ולכך קאמר דלא ידעי בני העיר שנתגרשה וסיים וגם כל טופס צריך שיהיה נקרא בכל אותיותיו וכתיבתו במקום נתינתו:
אלא דצריכין אנו לעמוד בזה מהא דהרא"ש גופיה בכלל הנז' סימן ס"ו וז"ל וששאלת שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווי"ן ארוכות אם רשאים ב"ד להאריכן והשיב שאם עדיין לא ניתן הגט ביד האשה אין להאריך הווי"ן כ"א בצווי הבעל לב"ד ואז ינתן לה ואם כבר ניתן ביד האשה במקום עיגון (נ"ל דצ"ל או במקום עיגון) כגון שבא ממקום רחוק יאריכו הבית דין הווי"ן כי מסתמא הבעל צוה לכתוב גט כתיקון חז"ל וכו' ועל זה יש לסמוך בשעת הדחק עש"ב (ונראה לי דעיקר חילוקו של הרא"ש הוא אם יש עיגון כגון שבא ממקום רחוק או בא ממקום קרוב שלא יש עיגון כאשר יראה לעין המעיין) דצ"ע דלמה שם בסימן ט"ו כתב דיש תקנה לגט זה שבא ממרחק שיאריכו הבית דין הווי"ן ובסימן ב' פסיק ותני כיון שאינו נקרא במקום נתינתו לא הוי גט כלל ולמה לא כתב גם בסימן ב' שיאריכו הנוני"ן הפשוטות עד שיעשו כצורת נו"ן פשוטה ויוצאות מצורת זיי"ן וכן בר"יש ימשכו הגג ברוחב עד שתעשה צורת רי"ש ויתקנוהו בזה, ויש לומר דבסימן ט"ו מיירי בווי"ן שהצריכו בש"ס להאריכם כדאמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לורכיה לוא"ו אחרונה דוכדו ושבאמצע שבוקין תרוכין ופטורין דלא לישתמע וכו', ולכך צריך להאריכן יותר מווי"ן אחרות ולהכי הגם שכתבם בצורת וא"ו מ"מ צריך להאריכן דלא לידמי וכו' ובזה הוא דקאמר הרא"ש שאם לא היו ארוכות דיש לתקנם להאריכם אבל בהאי דסימן ב' הנוני"ן נכתבו כמין זיי"ן והר"יש כמין יו"ד ממש וקבלו צורה ותמונה אחרת ולהכי פסיל להו במקום הנתינה אפי' במקום עיגון כיון שנדמות צורתן לאותיות אחרות הנו"ן לזיי"ן והרי"ש ליו"ד ודוק:
עוד היום לעמוד מתשובה אחרת שיש לו להרב בכלל שלישי סימן י"א שכתב בענין ס"ת וז"ל וצורת האותיות אינם שוות בכל המדינות הרבה משונה כתב ארצנו מכתב הארץ הזאת (נ"ל שהרא"ש קורא לכתב בני ספרד כתב ארצנו מפני שארץ מולדתו וגדולו בספרד ואחר הגירוש היה רב באשכנז והיינו דכתב בלשונו מכתב הארץ הזאת ר"ל אשכנז) ואין פיסול שינוי הזה רק שלא יעשה חתי"ן ההי"ן פפי"ן ביתי"ן וכמו שמפרש בגמרא עכ"ל, הרי דכאן כתב דשינוי כתב שבין הארצות שהרבה משונה כתב הארץ הזאת מארץ אחרת אינו פוסל ובסימן ב' כתב דצריך להיות הכתב ככתב מקום הנתינה ואם לאו אין כאן גט כלל ודוחק לחלק בין כתיבת גט לכתיבת ספר תורה, ויש לומר דשאני הא דכלל מ"ה סימן ב' דהשינוי הוא עד שנדמית לצורה אחרת דמהנו"ן הזקופה נעשית זיי"ן וכן מהרי"ש נעשית יו"ד וזה פיסול גמור המוזכר בפרק הבונה דף ק"ג ע"ב שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן וכו' חיתי"ן ההי"ן כפי"ן ביתי"ן זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן וכו' ע"ש, והוא הפיסול עצמו שהזכיר בכלל ג' סי' י"א דכ' רק שלא יעשה חיתי"ן ההי"ן אבל השינוי המוזכר בכלל שלישי דכתב שהרבה משונה כתב ארצנו מכתב הארץ הזאת מיירי בשינוי אחר שאינו מגיע השינוי עד שישתנה לאות אחרת בזה הוא דהתיר וכן לא מיירי בשינוי שגורם לאות עד שתפסד ולא נדע מה היא שאין צורת אות שלנו דומה או בת דומה לה כלל שבזה הגם שאינה נדמית לאות אחרת ג"כ פוסל בה שינוי וכמ"ש לעיל לשון הרמב"ם שפוסל בזה:
ולכך נראה שבנ"ד שנו"ן הכפופה עשאוה ארוכה וראשה שוכב בראש חבל כראש צד"י של כתב שלנו הנקרא תעלי"ק משונה היא זו ואין מי שיודע לקרותה אם תהיה כתובה לבדה וכן היודי"ן אשר להן קוצין ארוכים כעגלה משולשת לדידן במקום הנתינה שאינה בת דומה לצורת י' שלנו פסול לגרש בו:
וראיתי להרב חיד"א ז"ל בספרו ברכי יוסף א"ח סימן ל"ו אות ב' שכתב וז"ל תפלין שכתב אשכנזי דיש שינוי בצורת האותיות באשורית בין בני אשכנז לבני ספרד התפלין מכתב אשכנזי פסולים לבני ספרד הרב מהר"ם בן חביב ז"ל והרב יעקב מולכו בתשובותיו עכ"ל עש"ב, ונ"ל דה"ה לענין כתב ס"ת דמאי שנא, ומשמע דבכל שינוי קאמרי דכתב אשכנזי פסול לספרדי וזה היפך מתשובת הרא"ש דכתב הגם דהרבה משונה כתב ארצנו מכתב הארץ הזאת אינו מעכב ושאין פיסול רק שלא יעשה חיתי"ן ההי"ן וכו' כמ"ש לשונו לעיל וכן כתב הרב בית מנוחה בסדורו בענין תמונת האותיות והפסד צורת האותיות אות ע"ו דף קפ"ב ע"ב משם מהר"ם בן חביב ומשם מהר"י מולכו לפסול כתב של זה לזה ושל זה לזה הגם שאין בשינויים אלו הפסד צורת האותיות ע"ש, אבל הוא ז"ל מסיק לענין דינא כהרב שדה הארץ דכשר של זה לזה וכתב שאין לפסול הס"ת מפני שינוי תבנית אותיות כיון דלא משתנה האות לאות אחר וגם האות ניכר, ועוד כתב דכן מבואר ומפורש יוצא מדברי הגאון מכרי"ח לאנדא ז"ל בספר נודע ביהודה חלק ראשון ביורה דעה סימן פ' וכו' ומסיק דהוא הדין לתפלין מכתב אשכנזי כשרים לבני ספרד עיין שם וזה מסכים הולך עם דברי הרא"ש ז"ל דכלל שלישי סימן י"א דהכשיר כתב של זה לזה הגם שיש הרבה שינויים בין זה לזה. כל שאין האות נפסדת או בת דומה לאות אחרת דמהנו"ן זקופה נעשית זיי"ן וכן מהרי"ש נעשית יו"ד כמו שהעתקנו לעיל לשונו דוק:
איך שיהיה לכ"ע בעינן שיהא ניכר שהיא אות בעלת השם היא זאת דבעינן יכיר יכירנו לאחרים והא לן והא להו והגם שיש שינוי קצת, ולכן בנדון דידן שצורת הנו"ן הכפופה קמה וגם נצבה ארוכה ומשונה היא זו מראשה כמין צד"י של כתב התעלי"ק שלנו שיש פסל בראשה משוך ומפציע לכאן ולכאן וכן היודי"ן משולשות הן ואינם ניכרות שהן יודי"ן כולם יודו ויאמרו שאינם אותיות שלנו הספרדים כנ"ל. אחר כך בא לידי ספר יד אבשלום וראיתי לו ז"ל שהאריך בענין שינוי צורת האותיות דספרדים ואשכנזים ודעתו להחמיר כנדון דידן ע"ש בחלק אורח חיים סי' ל"ו ועי' להלבוש בא"ח סי' ל"ו וכו'. אנכי הצעיר זעיר שם העומד לשרת ולכהן לפני תורת קוני החותם פה אורן יע"א בחדש אלול התרפ"ג נסדר י"ג לחשון התרפ"ד בשנת הב"ה לנו עזר"ת מצר ליצירה והיא שנת השמטה שמוט כל בעל משה ידו:
הצעיר דוד הכהן סקלי ס"ט
סימן כב
נשאלתי מאת חתני האברך ידידי יקירי עופר האילים זה ידידי וזה רעי חכם יתקרי החה"ש והכולל כמוה"ר דוד שלמה הכהן י"ץ:
מעשה היה שהתחילו לכתוב גט אחד על פי ידיעתם באבי המתגרשת כי שמו יאודה ולאחר שבאו לכלל מעשה דהיינו לכתוב שמו אז נודע להם ע"פ א' מעדי הגט שהוא ש"צ כי כמה פעמים קראוהו לעלות לס"ת בשם יאודה יוסף ומשום שהיו נחוצים לדבר כתבו פלונית בת דמתקרי יאודה יוסף על פי מה שראו כתוב לאמר בהרב אזן אהרן שרשם הרב וכתב בכמה גיטין דסררום כך, גירש דמתקרי כך וכך, כאשר כל אדם חזו בו ע"ש ואחר שנכתב הגט וניתן נודע להם שטעו בחשבונם במה שראו כתיב בספר אזן אהרן ז"ל שלא דבר הוא ז"ל אלא בהראשונות נשכחו וקראו בשמותם שמות אחרים אבל בנדון דידן דשמות הראשונים הם אחרונים אלא שהעולם חסרו שם יוסף וקורין לו באחד מן השמות שנקראו לו שהוא שם יאודה דוקא וכן כשהוא חותם בשם יאודה דוקא ושם יוסף לא זכר וישכחהו כי אם לפעמים כשקורים אותו לעלות לס"ת אז מעלין אותו במרכבת המשנ"ה אשר לו יאודה יוסף, וכתב לי שלפי דעתו נראה שצריך לכתוב יאודה דמתקרי יוסף או לכתוב בת יאודה יוסף ונסתפק במה שעשה אם יש להכשיר בדיעבד זה הגט שנכתב בו דמתקרי יהודה יוסף או לא
תשובה זה פשוט דלכתחילה צריך לצאת לכל הדעות שאם יש לו שני שמות צריך לכתוב שם העיקר בתחילה ושם הטפל דמתקרי פלוני עי' בש"ע אה"ע סי' קכ"ט סעי' א' ב' ד' וסעי' י"ד ע"ש, אבל כל זה באם פעם קורין לו בשם אחד ופעם בשם אחר לכן ניחזי אנן שם דקרו ליה הרוב הוא העיקר והשני הוא הטפל שכותבין עליו דמתקרי אבל בנ"ד שקורין לו פעם באחד המיוחד שקורין לו כל העולם בשם יאודה וכן חותם בשם זה והוא באחד וכשיעלה לפעמים לס"ת אזי קורין לו בשני שמות שניתנו לו ביום המילה וא"כ הוי פעם באחד והוא יאודה, ופעם בשתים יאודה יוסף ובשום פעם מעולם לא נקרא בשם יוסף לבד ועל כן אין ראוי לכתוב עליו דמתקרי יוסף דבשום פעם מעולם לא נקרא כך לא בשעת המילה ולא בקריאת העולם ולא כשעולה לס"ת ולא כשחותם ואיך יתכן לכתוב עליו דמתקרי יוסף, הא אין עליך לומר אלא יאודה דמתקרי יאודה יוסף, או יאודה יוסף דמתקרי יאודה, ונ"ל שכיון דחזינן שכל העולם קורין לו בשם יאודה לבד וכן הוא חותם אלא כשלפעמים עולה לס"ת קורין לו בשני שמות הניתנים בשעת קריאת שם אחר המילה א"כ עיקר השם הוא יאודה והטפל הוא השם יאודה יוסף ולהכי צריך לכתוב יאודה דמתקרי יאודה יוסף והוי כרובא קרו לה מרים ומעוטא שרה. וכעין נדונו של הרב נחפה בכסף בחלק אה"ע חלק שני סי' וא"ו והעתיק דבריו הרב קנין הגוף באחד שהיה חותם אברהם ישראל וגם בעלייתו לס"ת עולה בשמות אלו ואולם בני אדם אין קורין לו רק בשם אחד דהיינו אברהם לבד, שהסכים הוא ובית דינו הצדק לכתוב בגט אברהם ישראל דמתקרי אברהם ע"ש, והכא נמי בנדון דידן דכוותה כיון שעיקר שמו הוא יאודה והטפל הוא יאודה יוסף להכי צריכין לכתוב יאודה דמתקרי יאודה יוסף, ואל תשיבני לומר דבנדון דידן שאני שהם שקולים ויבואו שניהם דאיכא תרתי בזה ותרתי בזה, דבשנים קרו ליה מעריסא ועוד עולה בשנים לס"ת, ובשם אחד קרו ליה בני אדם שהוא שם יאודה ועוד והוא באחד חותם בשם יאודה וא"כ הרי הדבר שקול וכיון שהדבר שקיל הסברא נותנת שעיקר הוא השם שנתנו לו בתחילה בשעת עריסא דהיינו בשתים ולא מה שחסרו אח"כ וא"כ הדין יורה דעה שיכתבו יאודה יוסף דמתקרי יאודה וכן משמע מדברי מהר"ז מרגליות העתיק דבריו הרב פתחי תשובה סי' קכ"ט סעי' י"ד בס"ק ל"ו וז"ל דגם הנקרא באחד משני השמות מ"מ כיון דשניהם שמות לידה ועולה לתורה וחותם בשניהם כגון ראובן שמעון ונקרא בפי כל ראובן לבד אם יכתוב ראובן דמתקרי שמעון פסול דהא לא נקרא שמעון לחוד מעולם רק כשנקרא שמעון, נקרא ראובן שמעון ולפרש דמתקרי גם שמעון בצירוף עם ראובן אין הלשון סובל כן, רק יש לכתוב ראובן שמעון דמתקרי ראובן והחשש שחשש בעל ב"מ לאו חששא היא ע"ש, הרי לך שכתב הרב שאם כותבין דמתקרי על שם שמעולם לא נקרא בשם זה לבדו דפסול וכמ"ש אנן לעיל בענ"ד, וראיתי להרב גט מקושר סימן קכ"ט ס"ק צ"ז והעתיק דבריו הרב פתחי תשובה בסדר גיטין אות ד' שכתב דלדעת מרן מלכא שם שחותם בו הוי עיקר יותר מקריאת העולם, וכתב שאם אין הכרע מהחתימה ועליית ס"ת כגון דסתראי נינהו יש לעשות עיקר מקריאת העולם ע"ש, וא"כ הכא בנ"ד נמי דחתימתו וקריאתו לס"ת סתראי נינהו אותו השם דקרו ליה העולם הוא יכריע והא קרו ליה בשם יאודה לבד כחתימתו וא"כ יאודה עיקר ושם יאודה ויוסף טפל וכש"כ למש"כ הרב פתחי תשובה שם בשם הרב גט מקושר שדעתו ז"ל שהשם שקורין לו העולם הוא העיקר ומכריע נגד תרתי נגד החתימה ועליית ס"ת ע"ש, והגם שהוא בעצמו ישב דברי מהר"ם בעל סדר הגיטין והב"ש דסברי דשם הנקרא בפי הכל כשסותר חתימתו כותבין עליו דמתקרי משום דלשון מתקרי צודק יותר על שם הנקרא בלשון העולם ובפרט שהגט הוא לשון הבעל שייך שפיר אני פלוני כמו שחותם ע"ש, אתה תחזה שישובו קאי על שם שחותם בו עם המנגד לו שהוא קריאת שם העולם על זה יוצדק ישובו ז"ל משום דמתקרי צודק על מה שקורין העולם יותר משם חתימתו, וכן מה שקורין לו בעליית ס"ת צודק דמתקרי כמו שצודק על קריאת העולם דמ"ש, וא"כ הכא בנ"ד דעולה לס"ת בשם יאודה יוסף צודק עליו דמתקרי מפני שקורין לו בו לעלות לס"ת כמו שצודק דמתקרי על קריאת העולם, ולכן בנ"ד אין ישובו עולה יפה, וגם מה שיישב מפני שזה לשון הבעל שייך שפיר אני פלוני כמו שחותם בכתב ישוב זה ג"כ אינו מועיל בנדוננו שאנחנו נושאים ונותנים על שם אבי האשה לא על שם הבעל המדבר בעדו ולכן לפי דעת הרב גט מקושר הנכון לכתוב בנדון שלנו השם שקורין לו העולם שהוא יאודה הוא העיקר ושמות יאודה ויוסף הם הטפל והגם שראיתי כל מה שכתב הרב פתחי תשובה ס"ק ו' מה שכתבתי הוא אשר ישר בעיני דשם יאודה הנקרא בפי הכל וגם בחתימתו חותם בשם יאודה לבד לכן הוא העיקר ושמות שעולה בהם לס"ת כשיקרה לפעמים לעלות לס"ת הם הטפל ועליהם יכתוב דמתקרי:
ועל עסקי עתה באתי על מה שכבר עשוהו שכתבו בגט פלונית בת דמתקרי יאודה יוסף נראה לי שבדיעבד שכבר ניתן הגט כשר הדבר וראיה ממה שכתב מרן בש"ע אה"ע סימן קכ"ט סעיף ב' וז"ל אבל אם השני שמות בפירוש בגט אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה, ופירש הרב ב"ש שם דהיינו שכותב שם הטפל ועל שם העיקר כותב דמתקרי בזה הוא דאמרינן שאם כבר נכתב הגט מותר לגרש בו עיין שם, ונראה שהוא הדין לנ"ד שהרי מצינו כאן אפילו בשם העיקרי אם כתב עליו דמתקרי כשר לגרש בו וא"כ גם גט (ח"ב) בנ"ד שהטפל בלא"ה צריך לכתוב עליו דמתקרי אלא דגם בשם העיקר אם כתב עליו ג"כ דמתקרי כשר כנז' בדין הש"ע הנז' ולכאורה נראה דנ"ד נלמוד משם במכל שכן, אלא שיש לדחות ולומר שנ"ד גרע טפי מהתם משום כיון דכתב על שניהם דמתקרי משמעות אלו הדברים דיש לו שם אחר עוד, ובאמת אלה שמותיו אשר יקראו לו ולא אחר וא"כ יאמרו העולם דאחר הוא ולא זה, ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרב ב"י בריש סימן קכ"ט משם הרשב"א וז"ל הצ"ל דר"ת מפרש האי וכל שום וחניכה שהוזכר במשנה אין פירושו שיכתוב לשון זה דלפעמים אין לו שם אחר ויהיה פסול ע"י כתיבה זו, שהרי נראה שאין זה המגרש אלא אחר שהרי אין לזה שם וחניכה וכו' ע"ש, הראת לדעת שאם אין לו שם אחר אם כתב עליו וכל שום וחניכה דפסול ועי' להרב ט"ז בסימן הנז' סק"ג ואם כן הכא נמי בנ"ד דכוותה דכיון דכתב דמתקרי על כל שמות שיש לו הבאים בכתיבה בפירוש והוא אין לו אלא שמות המפורשים בכתוב ולא שום שם אחר נראה שהוא אחר ולהכי נראה שיש לפסול בנ"ד בדיעבד ג"כ:
אבל כד דייקת שפיר ראיה דאתאי לא שמה מתייא והוא שהרי משמע מדברי הרשב"א שהעתיק רבינו ב"י שם דלדידן דלא קימ"ל כרבינו תם גם בידוע שאין לו שום שם אחר וכתב וכל שום וחניכה דאית ליה אין כאן בית מיחוש וז"ל הרב"י ואע"ג שבטופסי הראשונים כתוב בכל הגיטין מ"מ כל שלא כתבו אינו מעכב וכו' ע"ש, וכן פסק מרן ז"ל בש"ע שם סעיף ח' ע"ש, ונ"ל שטעם הראשונים דלא חשו למ"ש ר"ת משום דסברי מרנן דכוונתנו בכתיבת וכל שום וחניכה דאית ליה רצוננו לומר בזה אם אית ליה ואנן לא ידעינן ליה, וא"כ כ"ש בנ"ד דלא כתב וכל שום אלא דמתקרי יתפרש נמי הכי, ועוד נראה לי דבמתקרי עדיף טפי מן וכל שום דפסיל ביה ר"ת דלא דמי לוכל שום דשאני התם דלאחר דכתב שמו בפירוש כתב אחריו וכל שום וחניכה דאית ליה כיון דכתב בפירוש דאית ליה הרי עדות יש דאית ליה שם אחר אלא שלא רצה להזכירו בפירוש ג"כ אבל בלשון הזה דמתקרי לא מוכח כל כך שעדין יש לו שם אחר דהא גם באין לו שם אחר יתפרש שפיר דמתקרי על שמות שנקראו לו הבאים אחריו דמתקרי פלוני ופלוני ולא על שמות אחרים וכתב דמתקרי משום שינוי שיש בו אחרים שדרך הוא רוב בני אדם אין להם אלא שם אחד ולהכי זה שנמצא בו שינוי השם ששני שמות נקראו לו להכי כתב דמתקרי פלוני ופלוני ולכן נראה שגם לדעת ר"ת ודעמיה יודו בזה להתיר ולהכשר וק"ל, טבת תרפ"ד פה מתא אורן יע"א:
כ"ד הצעיר דוד הכהן סקלי יצ"ו.
סימן כג
בחמישי בשבת יום ר"ח תמוז תרפ"ד סידר המסדר לפני גט אחד והיה מעשה שלאחר שחתמו העדים אז נתנו לי המסדר לראות מה יקרה לו אם הוא יפה גם בעיני וכשקראתי מצאתי שדילג הסופר ממנו תיבת את שכתב והרי מותרת לכל אדם וכשאמרתי למסדר שתיבת את חסרה אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה שאמר לסופר לתקנה ואמר לו למחוק ולגרר מ"ם של תיבת מותרת שהיה מקומה מרווח ולכתוב במקומה אל"ף והוא"ו של מותרת יקבענה כיוון לרגל הראשון של התי"ו ולמשוך בקולמוסו מראש הוא"ו עד ראש רגל הראשון של תי"ו של מותרת ויפסוק שטח הגג של התי"ו שהיתה רחבה ביותר ומשטח התי"ו יעשה מ"ם וא"ו תי"ו אותיות קטנות ויצרף הכל עם מה שנשאר דהיינו עם רי"ש והתי"ו השנית שנשאר מתיבת מותרת, וכששמעתי אז אמרתי שלא יוכל לכתוב על המחק תיבת מותרת מפני שהיא מגופו של גט מעיקר התורף, אמר לי לא יזיק זה, ואז פתחתי והראיתי לו בש"ע אה"ע סימן קכ"ה סעיף י"ט שאם כתב תורף הגט על המחק אינו גט, ואז היה מרבה דברים שאינם כשורת דרך ארץ אמרתי לו איך שיהיה מה תעשה ליום שידובר בך הדין הזה של הש"ע אז התחיל לגבב דברים פעם אומר שאין זה מתורף הגט וכשאמרתי לו שכך מפורש בש"ע סימן קכ"ג סעיף ג' שזה מתורף הגט, יצא לטעון בדבר אחר שאינו נפסל עד שיהיו כל החמש תיבות הרי את וכו' כולם כתובות על המחק אזי אינו גט אמרתי לו שלשון הש"ע מורה ובא דאפי' אות אחת או תיבה אחת אם היא מתורף הגט אינו גט כמו שהתחיל לשונו בתחילת סעיף י"ט גט שנמחק בו אות או תיבה וכו' איך שיהיה לא שמע ולא הטה אזן ואמר לסופר שיתקן כמו שאמר לו הוא, אז אמרתי לו אני בפני הסופר והעדים והבעל והשליח תדע שאין דעתי מסכמת בגט זה וידי מסולקות מזה כי אנכי הרואה כי בכח הזרוע עושה כל זה לא בכח דמיון וראיה כי אם בחוזק יד ואשר יעלה על רוחו יהיה מה שיהיה ועשה ותיקן כמו שישר בעיניו ונתן הגט שלא כרצוני ושלא כרצון יראיו ודואג אני על האשה המתגרשת מה תהא עליה אם יש לה היתר בדיעבד כשמעמידין דינה על דין תורה מיהא:
ואומר עם קנני ששלש טעיות טעה בגט זה ראשונה שלא השגיח לא הוא ולא הסופר והעדים במה שדילגו תיבת את, שנית שבתקונו לא עשה כהוגן שעשה חק תוכות ופסול משום חק תוכות כאשר נזכיר לקמן, שלישית שתיבת את מותרת כתבה על המחק והגרד והם מתורף הגט, ענין חק"ת עיין אה"ע סימן קכ"ה סעיף ט' ובא"ח סימן ל"ב סעיף י"ז י"ח עוד עיין במור"ם אה"ע סי' קפ"ה סעיף ט"ז ע"ש, ובאמת צר לי מאד אודות האשה הקושי"ת הזאת מה תהיה עליה, ועל כן צריך אני לבקש לה מנחם צדדי ההיתר להתירה לינשא ולא יהיה חשש ממזרות ח"ו ואחר העיון אומר אני שיש ללמד עליה זכות מהא דפסק מרן בסימן קכ"ה סעיף כ"א שאם יש עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר אע"פ שהיה תורף הגט על המחק ע"ש, הכא נמי בנ"ד שעדי הכתיבה והחתימה הן הן עדי המסירה יש להכשיר וטעמא שהרי הם יודעין שלא היה שום תנאי ביניהם ולא דבר אלא משום דשכח הסופר תיבת את מחקה ותקנה ולהכי ליכא חשש בזה במה שכבר עשוהו וכ"ש למנהגנו שמיד אחר קבלת הגט ביד האשה תומ"י קוראין אותו וקורעין אותו ונגמר דינו אז באותו מקום ובאותו מצב כנ"ד שתיכף ומיד אחר שנתנו הבעל לשלוחו באותו מצב נתנו השליח ליד האשה במצב עדי החתימה שהם עדי מסירה ומיד נקרע לית שום חשש כלל וכבר פסק מרן ז"ל בסימן קכ"ד סעיף ב' שלכתחילה יכול לכתוב על נייר מחוק אם נותנו לה בעדי מסירה וז"ל כותבין הגט על דבר שיכול להזדייף וכו' כיצד כותב על הנייר המחוק וכו' ע"ש, והגם שהכא בנ"ד חתמו בו עדי החתימה וחיישינן דשמא ינתן בעדים אחרים שאינם עדי החתימה מ"מ כיון שכבר ניתן בעדי המסירה שהם עדי החתימה יש להכשיר בדיעבד, ועוד אני אומר שכל זה לא מיירי אלא למנהג ראשונים שהיו כותבים תנאי בגט בזה חיישינן לשמא היה על המחק שום תנאי אבל לפי מה שנהגו בזמן הזה שאין מוסיפין שום תנאי ושום דבר בגט ותיבות הגט בדבריהם מנויין הם במנין ובמספר אין להוסיף ואין לגרוע מהם בדיוק היטב ודאי אין עוד חשש בזה כדי לחוש לשמא היה שום תנאי ואין להחמיר יותר כי די לנו בזמן הזה שאין הדין והמשפט מסור בידינו אלא ביד ערכאותיהם די לנו כשנעמוד בשלנו דהיינו בעיקר הדין ולא להוסיף בחומרות, ועוד הרי מצינו למור"ם ז"ל בסימן קכ"ו סעיף א' שכתב וז"ל אבל מה שמוסיפין בתורף הרי את מותרת וכו' אינם צריכים ואינם רק כפל דברים שנוהגין לכתחילה וכו' ע"ש, הרי דס"ל למור"ם ז"ל שלא נאמר זה דהרי את מותרת שהוא מתורף הגט אינו אלא בזמן שלא היו כותבין יפוי הלשון למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצביין אבל לדידן דכותבין דברים אלו הגם דצריך לכתחילה לכתוב ג"כ והרי את מותרת לכל אדם כמ"ש מרן בש"ע שם סעיף מ"א, מ"מ אינו מעכב, כיון דלא הוי כ"א כפל לשון, אלא שראיתי להרב גט פשוט הביאו הרב פתחי תשובה שם ס"ק מ"ג דכתב וז"ל ומסיק ולענין הלכה ודאי לכתחילה אע"ג דכתב למהך להתנסבא צריך לכתוב גם הרי את מותרת וכו' כדי להתירה גם לענין זנות ולא בדרך נשואין ואם לא כתב צריך לכתוב גיטא אחרינא, אך אם נתגרשה כבר בגט שאין כתוב הא"מ וכתוב בו למהך להתנסבא והוא מקום עיגון דאי אפשר להשיג גט אחר, יראה לי דיכולים לסמוך על רוב הפוסקים דס"ל דהרי את מותרת אינו מעכב, כיון דאיכא שאר לישני דחשובין כמו הרי א"מ וכו' ע"ש, וא"כ בנדון דידן שהיה זה מתחילה לכתחילה היה צריך גט אחר, אלא שכבר כתבנו כיון שתיקנוהו ועשאוהו כתוב בספר, הגם שהיה על המחק והגרד אינו מעכב משום דהן הן עדי כתיבה הן הן עדי מסירה:
ולענין מה שהיה נראה לי שמה שתיקן ועשה מהוא"ו של מותרת רגל הראשון של תי"ו של א"ת ורגל הראשון של הי"ו של מותרת עשאו רגל שני של תי"ו של תיבת א"ת וכו' כדכתבינן בסיפור המעשה דלכאורה נראה דלפי מה שפסק מרן בש"ע א"ח סי' ל"ב סעיף י"ח וז"ל ורי"ש שעשאה כמין דל"ת יש להחמיר ולומר דלא סגי בשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, ועי' באר היטב שם דפירש הטעם משום דהרי"ש נעשית בכתיבה אתת ולהכי נקרא שהכל נעשה בפיסול ע"ש:
הרי לך שאות שנעשית לשם אחד אינו יכול לעשותה או לעשות ממנה אות אחרת משם אחר וא"כ גם בנדון דידן דהוא"ו של מותרת שכבר נעשית ונכתבה לשם וא"ו אינו יכול לעשות ממנה רגל התי"ו וכיוצא וכמו שאם עשה דל"ת כעין רי"ש שאינו יכול לתקן שיוסיף על צורת רי"ש תג הדל"ת ויעשנה דל"ת משום דכל מה שנתהוה מתחילה ועשאו לשם רי"ש נעשה בפיסול ולהכי צריך לגרור הכל כל מה שנעשה בפיסול והכא נמי בנ"ד דכוותה, ונראה לי דטעם פיסולם שכיון שהגג והירך לא נעשו לשם דל"ת אלא לשם רי"ש ואין זה מקומה א"כ הכתב נעשה בפיסול ולא משום פיסול חק"ת אלא דומיא להא דאמרינן בסוכה י"ב ע"א גבי חבילי קש וחבילי עצים שהניחם על גבי סוכתו כדי לייבשם ולא לשם סכך להיות צל על ראשו אלא לא הניחם שם אלא שתשלוט בהם החמה וייבשו שאמר בש"ס שטעם פיסולם שהתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ופירש רש"י ולא מן העשוי בפיסול דהיינו דנעשה שלא לשם סכך של צל כדאמרן וכן כתב מרן בש"ע א"ח סימן תרכ"ט סעיף ט"ו וז"ל וכן אסור לסכך בחבילה וכו' משום תומ"ה בפיסול ע"ש, וכן מה שנכתב הרי"ש שלא במקומה בפיסול נעשית אלא דבאמת צריכין אנו להתבונן דבשלמא בסוכה אית לן טעמא לפוסלה משום דהכתוב אומר רג הסוכות תעשה לך שהצריך העשיה לשם סכך כדכתיב חג הסוכות תעשה סמך העשיה לסוכות לומר שתהא עשיה לשם סוכות דהיינו לשם צל אבל כאן בספר תורה כתב קרא וכתב לו משנה התורה שהכתיבה תהיה לשם ס"ת וכשכתב רי"ש ג"כ היה לשם ספר תורה ומאי משמע מהכתב שום פיסולא בזה וכן לענין רגע הרי כתב האות לשם ספר כריתות על כן נראה לומר טעם פיסול הרי"ש שכיון שאין זה מקומה ובשגגה נכתבה הגם שעשאה וכתבה לשם ס"ת מ"מ כיון שאין זה מקומה ובשגגה נעשית הוה ליה כמו שנפלה טפת דיו מאיליה ובא להשלים עליה שום אות שפסול דככתוב אומר וכתב שהוא בעצמו יכתוב ולא ממה שנעשה מאיליו בפיסול וכן הוא הטעם בגט, איך שיהיה הרי מצינו למרן בא"ח סימן ל"ב שאם משך ידו לשום אות אחת יש פיסול לכתוב ממנה אות אחרת כנז' וא"כ בנדון דידן יש לפסול
אלא שראיתי להרב תרומת הדשן בסימן רכ"ח והעתיק דבריו הרב ב"י אה"ע סימן קכ"ה ע"ש שכתב שבא מעשה לידו בענין חתימת עד אחד בגט וז"ל שרצה העד לחתום כתב שמעון כהלכתו והיה צריך לכתוב עוד בן משה עד וטעה ורצה לדלג בן ולכתוב משה ומשך בקולמוסו נ כמין נו"ן כפופה ורצה להשלים המ"ם וגערו בו כשהרגישו את טעותו ונבהל ונשמט והדביק כמין רצועה בצורה דלעיל עד שנעשה ס והמתין עד שנתייבש וגרר הרצועה עד שנעשה כבתחילה שהיה כמין נו"ן ואז הוסיף באותה צורה ועשאה בי"ת גמורה וגמר חתימתו בן משה עד והכשרתי הגט ההוא בדיעבד וכו' דלפי הנראה לא הוי חק"ת בזה כיון דהיתה הצורה כמו נו"ן כפופה ועדיין היה צריך להוסיף עליו משך כדי לעשות בית וכל חק"ת שכתבו הגאונים וכו' לא כתבו אלא דוקא שעל ידי המחיקה לבדה נתקן האות מקלקולו אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה לשווייה אות בכה"ג לא נפסל משום חק תוכות וכו' ע"ש וכאשר העתיק לשונו רבינו בית יוסף כדאמרן, הרי הכשיר הרב הנו"ן הנעשית בפיסול לשם מ"ם לעשות ממנה בי"ת וזה היפך ממש"כ הש"ע בא"ח שהעתקנו לעיל מזה והוא ממשמעות הרשב"א כדכתב ב"י בא"ח סימן ל"ב ע"ש, ואשר אנכי אחזה לי הוא דסובר מרן ז"ל שודאי מצד הדין בכהאי גוונא לא הוי חק תוכות כמש"כ בב"י אה"ע משם הרב תרומת הדשן בלי שום חולק וכן כתב הרב דר"מ באה"ע משם מהרי"ו שכתב שאפי' לכתחילה יש להכשיר בכהאי גוונא ע"ש אות ה', אלא דמצד חומרא פסק בא"ח דצריך לגרור כל מה שנעשה בפיסול והיינו שדייק בלשונו בש"ע א"ח וכתב ורי"ש שעשאה כמין דל"ת יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד וכו' הרי שדייק בלשונו לכתוב יש להחמיר ולומר וכו' דהיינו מצד החומרא דוקא ודוקא בסתו"מ דהגררה מותרת בהם ואין לנו בזה שום חשש ספק שיש להחמיר ולגרור אבל בגט דהיא חומרא דאתי בה לידי קולא שיש חשש במחק ובגרר בגט להכי פסק שאין להחמיר חומרא זו שכיון שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף אחר המחיקה שכבר מחק לשווייה אות דבכהאי גוונא לא נפסל משום חק תוכות אין להחמיר במה שנעשה בפיסול לחזור ולמוחקו כדין סתו"מ והרב פרי חדש הלכות גיטין כתב דהא דפסק מרן בארח חיים ממשמעות הרשב"א פליגא אהא דכתב בית יוסף באה"ע משם הרב תרומת הדשן:
וראיתי להרב חתם סופר חלק א"ח סי' קע"ח שיישב דברי תרומת הדשן עם דברי הרשב"א ז"ל והוא דשאני בסתו"מ דצריך לכתוב האות לשם קדושת ס"ת ותפלין וכיון דצריך לכתוב דל"ת וכתב רי"ש אותו הרי"ש לא הועיל לה כוונת קדושת הכתיבה דהו"ל כמתפיס בעלי מומין למזבח וכו' וא"כ תינח בספר תורה תפלין ומזוזות דאית בהו קדושה משא"כ בדין הרב תה"ד דמיירי בגט דלא שייך ביה קדושה מודים כ"ע דסגי בשיגמור אותו האות ע"י כתיבה כל דהו והנשאר כשר דלא שייך שנעשה בפסול ע"ש. יוצא לנו מכל הני מילי מעלייתא בין לפי חילוק הרב ז"ל בין לחילוקינו הכא בנדון דידן יש להקל ויש להתיר האשה הזאת לינשא בגט זה בדיעבד מיהא ועי' במה שכתבתי בספרי זה בח"א ה' תפילין סי' ו' ובה' ס"ת סי' כ"א ע"ש. גמר הכתיבה והעתקה אור ליום רביעי בשבת ז"ך לאב הרחמן שנת ואחרי מצותיך תרד"ף נפשי והיא שנת השמטה שמיט כל בעל משא ידו אורן יע"א וה' ינחני במעגלי צדק למען שמו, ויגדור עלינו הפרצה וימלא חסרוננו ומנחם ציון ינחמנו ויאמר די לצרותינו ונפש בתי היקרה בת עשרים תעלה למקום אשר ממנו חוצבה הנה היא לאה תנצב"ה בגן העליון עם נשים צדקניות כי נפשה יקרה היא מאוד תיקר בעיני ה':
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן כד
ביום שנים עשר לאלול תרפ"ד ניתן בבית דיננו גט שבא ע"י שלוח הר' מרדכי אשריקי הסופר שלנו שנסדר בע"ת מילילייא על יד העליונה והרמה ידיו רב לו גלילי זהב ידי"ן חתני עסיס רמוני הוא עדינו העצני כבוד שמו הטוב כמוהר"ר דוד שלמה הכהן י"ץ נפש ברכה תדושן ומורה גם הוא יורה צדק בע"ת מילילייא הנז' ונמצא כתוב בספר שם האשה פירליט בת פב"פ וכו' בשם הזה והוא באחד ואין שני ומפני שהיה בדעתנו שזה השם ניתן לה מהעריסה וכך קרו לה לכך לא השגחנו בו כל כך וניתן הגט כבר:
עוד מצאנו בגט הנז' שדילג בו הסופר מלת אנתתי הראשונה דעם ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פב"פ דילג תיבת אנתתי וכתב ותרוכית וכו' אנת פירליט בת פב"פ ודעתי היתה מחייבת שאין לחוש בזה כיון שסופו מוכיח על תחילתו שכתוב אחר כך דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכו' דכיון שאין הבעל לפנינו והוא בעיר אחרת ולא ידענו מה יהיה בו לכך אין לפסול בזה:
ועתה הנה הבאתי את פרי אדמתי לשאת ולתת בזה באמונה לראות מה יקרא לו להגט ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי שמעתי באומרים לי כי שם פירליט הוא לע"ז על שם ג'והר שנותנים לה בעריסה וא"כ לפי זה היה צריך לכתוב ג'והר דמתקרי פרלי"ט כי הא דכתב מר"ן בש"ע אה"ע סי' קכ"ט סעי' י"ז וז"ל אם השם השני בלשון לעז והכל אחד כגון חיים ביבאנט כותבין דמתקרי ביבאבט ופירש באר הגולה הוא לעז ממש של חיים ע"ש והכא נמי בנ"ד דכוותה אבל נראה כד דייקת שפיר שאין דמיוננו עולה יפה מכמה טעמי חדא דשאני התם שקורים לו בשני שמות הנז' חיים ביבאנט ולהכי צריך לכתוב בגט את שניהם כהנז' אבל בנ"ד אינה נקראת אלא בשם פירלי"שט דוקא ואין מי יאמר לה בשם ג'והר כלל ואם היה זה השם נשתקע ולא יזכר ולא יפקד כלל:
ועוד דשאני שם חיים שהוא שם עברי ושם ביאבנט הוא שם לעז ולכך עושים עיקר שם העברי אבל בנ"ד כולם שוים שם ג'והר שם ערבי ושם פירלי"ט שם לעז ודאי בזה שם דקרו לה ביה הוא עיקר השם ואין לומר בו גם בשם מתקריא משום שמעולם לא קראו לה בשם זה ואינה נודעת בשם זה כלל ועוד הגם שאם תמצא לומר שבדורות הראשונים היה כן שבעריסה קורים לה ג'והר ונקראת בשם פירלי"ט בפי הכל מ"מ השתא אין הדבר כן שגם בעריסה אין נותנין לה אלא שם פירלי"ט שהוא שם לעז למרגלית ולכן אין לכתוב כי אם שם פירלי"ט ועוד דגם בקרו לה בשני שמות הא פסק מור"ם ז"ל בסימן הנז' סעיף א' וז"ל לא כתב אלא שם האחד אפי' הוא טפל וגירש בו כשר עכ"ל, אחר כך חפשתי וראיתי להרב בית שמואל בסוף סימן קכ"ט בסדר שמות הגיטין שמות הנשים אות פ' שכתב ז"ל כתב מהרש"ל מרגלית ושם פעריל שני שמות הם לכן אם נקראת פעריל אין כותבין רק שם פעריל ואם שם העריסה מרגלית ונקראת פעריל כותבים שם שניהם מרגלית המ' פעריל, ואם לא היו כותבים רק שם פעריל כשר דכ"ע לא ידעי אלא שם פעריל, ואם לא היו כותבים אלא שם העריסה מרגלית נראה דהוי שינוי השם וכו' ע"ש, (ונראה לי פשוט דשם פעריל ושם פירליט הכל שם אחד אלא שהוסיפו אות י' וט' לבסוף לשם המין) וידוע כי הספרדים כותבים במקום פעריל דהיינו במקום ע', י' וכותבים פיריל, הרי מצינו להרב חכמת שלמה שהוא רבינו מררש"ל שכתב דפירליט אינו לעז מרגלית אלא הם שני שמות ולא כמו ששמעתי באומרים לי שהוא לעז ג'והר שהיא מרגלית וכתב הרב שאם לא כתב אלא שם פעריל כשר וא"כ כיון שהם שני שמות יש שקורין פעריל דוקא ובנ"ד לא יהיה אלא ספק כיצד קרו לה בשעת עריסה אם פירליט דוקא או קרו לה בשעת עריסה שם ג'והר שהוא מרגלית נראה דהנכון הוא לכתוב דוקא שם פירליט דכיון דאפי' אם נתנו לה בעריסה שם מרגלית הדין הוא שאם לא כתבו בגט אלא שם פעריל כשר א"כ בנ"ד דלא ידעינן מאי הוי עלה בתחילה בעריסה הו"ל כדיעבד ואין לכתוב כ"א פירליט שהכל קרו לה הכי ואין יודעה ומכירה בשם ג'והר כלל שנראה דהוי שינוי השם ודוק, ועי' להרב דברי אמת בקונטרס י"א סימן ח"ן שהעתיק דברי הרב בית שמואל שהביא דברי מהרש"ל הנז' ועיין עוד להרב קנין הגוף אות פ' בשמות הגיטין עש"ב שהביא כל זה:
גם ראיתי להרב פתחי תשובה בקונטריס השמות שכתב באות פ' בשם פירמוזא וז"ל עי' בספר גט מקושר שכתב כבר כתבתי כמה פעמים דקריאת השם בפי העולם עיקר ואין להזכיר שם שנשתקע כלל דמיחזי כשינוי השם אם לא שמפורסמת שהכל שם אחד ומספיקא עדיף שלא לכותבו רק השם שנקראת עכ"ל ע"ש, הרי שלך לפניך לכל מש"כ דיש להכשיר בנ"ד בשופי ודוק, ועד אחרן על ענין אנתתי שדילג נראה לי להכשיר כמ"ש וראייתי אמת ממה שכתב הרב פתחי תשובה סימן קכ"ו ס"ק ל"ח על מה שכתב מור"ם בהגה סעיף ל"ה או אם דילג מלת אנתתי או מלת דהוית כשר כתב וז"ל כתב בספר גט פשוט וכו' ובאמת בתשובת הרד"ך איירי במי שדילג אנתתי הראשון דבמקום ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פב"פ דילג תיבת אנתתי ועל זה השיב דכמה גדולים הרגילו שלא לכותבו דהואיל והוא כתב לה שפיטרה לא אתי שפיר לקרותה עתה אשתו וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דבאנתתי הראשון אין לחוש אם לא כתבו ואדרבא ראיתי להרד"ך בבית רביעי בחדר ח' שהעלה לדינא שאין לכותבו לכתחילה וז"ל וכן עיקר לדינא שלא לכותבו אלא כותב אנת פלונית עכ"ל ע"ש, ועיין שם בפתחי תשובה דמסיק לענין הלכה משם הרב גט פשוט שאם דילג אחד מהם או הראשון או השני כיון שכתב פעם אחת אנתתי לכתחילה יש לגרש בו אם כבר נכתב אפי' שלא בשעת הדחק ע"ש:
מכל מה שכתבנו יתבאר לך דגט דנ"ד כשר והגון הוא ואין לפקפק בו, וה' ינחנו במעגלי צדק למען שמו אמן הלא כה דברי הדל והד"ך באלפי אל ישוב ד"ך נכלם, כ"ה לאלול דהאי שתא צדק צדק תרד"ף שנת שמיטת כספים פה אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן כה
שאלה מי שהיה נשוי על ידי האלמירי כמה שנים והוליד עם האשה הנז' בנים וכל העולם היה בדעתם שהם נשואים כדת משה וישראל בקדושין ובכתובה מפני שנשואין הנז' שנשאו ע"י האלמירי היו בעיר אחרת וכשבא האיש עם אשתו אל ארץ מולדתו היו סוברין העולם כי הכל נעשה כדת משה וישראל, וכתקנת חז"ל ויהי היום אחר עבור כמה שנים לא איתדר להו בהדי הדדי ועמדו וגירשו בדיניהם הנקרא דיוור"ץ והאשה רוצה להנשא לאחר באומרה כיון שלא היתה נשואה בדין ישראל אלא ע"י נכרים הרי נתגרשה על ידי נכרים ולפיכך רוצה להנשא לאחר בלי שום גירושין ובלי ספר כריתות, ילמדנו רבינו מה דינה של זאת האשה הקושי"ת אי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת?:
תשובה לכאורה נראה דצריכה גט פיטורין ומנא אמינא לה מהא דפסק מרן בש"ע אה"ע סימן קמ"ט סעיף א' וז"ל המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים (מור"ם או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה) קודם שתנשא לאחר וכו' הואיל ואשתו היתה, הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קדושין בעל ולא לשם זנות וכו' שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה לפיכך הרי זו מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני עכ"ל, הרי מצינו הגם שלא מצאה חן בעיניו ועמד וגרשה מתחילה ולא רצה בה אם אחר כך בא עליה בפני עדים או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה דהיינו שלקחה לביתו כדרך איש ואשתו אמרינן דודאי לא בא עליה אלא לשם קדושין כיון שבידו לעשות בעילת מצוה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דלא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא, וא"כ הכא נמי בנ"ד נימא הכי שכיון שנשאה ע"י האלמירי כדרך כל הרוצה לישא אשה ומעתה הרי בידו לעשות בעילת מצוה והרי גלוי לכל שבא עליה כיון שהכניסה לביתו והוליד ממנה בנים, ודאי אמרינן שבעילתו לשם בעילת מצוה והרי מקודשת קידושי ודאי בקידושי ביאה, ואין זה ענין למש"כ רבינו ב"י בסימן קמ"ג בשם הריב"ם וז"ל אבל זה שנשאה בחקי העכו"ם והתנה עמה להיות אשתו הו"ל כמדבר עמה על עסקי קדושיה בשעה שנתייחד עמה והו"ל כמי שפירש ואמר לעידי יחוד שדעתו לבעול לשם קדושין, יש להשיב ולומר דאדרבא איפכא מסתברא דאפי' לדעת אותם הגאונים שסוברים דבסתם אמרינן דלשם קדושין בעל בנדון זה לא בעל לשם קדושין כיון שהתחילה בנשואין כחקות העכו"ם הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לשם קדושין כדת משה ויהודית אלא כדרכי העכו"ם שאינם בתורת גיטין וקדושין וא"כ אינה כנשואה אלא שהיא אצלו כמו פלגש בלי כתובה וקדושין עכ"ל ע"ש, אין זו סתירה דהא לן והא להו דלדידן שאני שעל פי חקי הנימוס אין יכולים לינשא ולכתוב להם כתובה כי אם אחר שינשאו ע"י האלמירי כחקיהם וכנימוסיהן אזי רשאים לינשא אחר כך כדת משה וישראל לכן לא שייך בדידן לומר כיון שהתחילו בנשואין כחקות הגוים הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לשם קדושין כדת משה ויהודית שהרי כולי עלמא הכי נהיגי שאין הכל נוהג אלא אחר החיתום וחכם באחור ישבחנה ועל זה נאמר סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, טוב אחרית דבר מראשיתו וא"כ לדידן אין זו הוכחה כלל כדאמרן, ואדרבא אמרינן בזה היא הנותנת דכיון שנישאו באלמירי ודאי כונתם לנשואין גמורין:
ועוד דלו יהיה אלא קול בעלמא שיצא עליה קול שהיא נשואה לפלוני חוששין לאותו קול להצריכה גט כדפסק מרן ז"ל אה"ע סימן מ"ו סעיף א' וז"ל פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה וכו' חוששין לה והרי היא ספק מקודשת אע"פ שאין שם ראיה ברורה וכו' ע"ש, וכ"ש הכא בנ"ד כשהוחזק הקול כמה שנים שהיא נשואה לו:
ועוד יש להצריכה גט מטעמא אחרינא והוא מהא דפסק מרן שם באה"ע סימן י"ז סעיף נ"ו וז"ל האשה שהלך בעלה למדינה אחרת ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ע"ש, וטעמא דהצריכוה גט מן השני אע"ג דלא תפסי קדושין משום דחששו רז"ל שלא יאמרו העולם הראשון גירשה ונשאה זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט וא"כ הכא בנ"ד נמי נימא הכי כיון שרואים הכל שהיא בביתו ומשמשתו כדרך כל הארץ והיו סבורים שהיא נשואה לו וכ"ש דיש להם במה לטעות שכבר ידעו הכל שהלכו להאלמירי והשיאום עפ"י חק ונימוס המלכות יאמרו הכל שהיא נשואה לו כדת משה וישראל ועל כן יש להצריכה גט ממנו, ואע"פ שהתם אינה צריכה גט אלא משום מן הקנס משום דעבדא איסורא כדאיתא ביבמות פ' האשה רבה דף פ"ט ע"א רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן דהיינו אם נשאת, סיפא דלא עבדא איסורא שנתארסה דוקא לא קנסיה רבנן ע"כ ע"ש, מ"מ נ"ד שאני שהוחזקה שהיא נשואה כדת וכהלכה כמה שנים שהיא עם בעלה, אלא שעדיין יד הדוחה נטויה לומר דשאני הא דיבמות הנז' שהצריכוה גט הגם דלא תפסי קדושין משום דכ"ע ידעי שהיא נשואה בכתובה וקדושין לשני אלא דלא ידעי מענינו של הראשון לכן חיישינן לשמא יאמרו הראשון גירשה ונשאה השני שהטעות יש לו על מי לחול וכיון דעבדא איסורא קנסוה וכיון שיודעין שהשני נשואה לו בקדושין לכן יאמרו שאשת איש יוצאה בלי גט לא כן בנ"ד דבאמת לא היו בה שם קדושין ולא נתפרסם זה כלל שנתקדשה נימא שאין לחוש לטעות העולם, באופן ראוי להסתפק בזה ולכן יש להצריכה גט:
ועוד דהרי קימ"ל דסוקלין על החזקה וכדפסק מרן בש"ע אה"ע סימן י"ט סעיף א' וז"ל מי שהוחזק בשאר בשר דנין ע"פ חזקה זו אע"פ שאין שם ראיה ברורה וכו' וסוקלין על חזקה זו עכ"ל, (עי' הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"א הלכה כ"א) ובסעיף ב' כתב עוד וז"ל איש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה עכ"ל, הרי דבחזקה זו הורגים הבא עליה וא"כ גם לענין הגרושין דינא הכי דבעינן דבר הכורת בינו לבינה כיון שהוחזקו בעיר שהם נשואים זה לזה והגם שהם מודים שלא היו שם קדושין אינם נאמנים עד שתביא ראיה לדבריה לסתור החזקה וכ"ש בנדון שהוא מכחישה שאומר שהיא מקודשת ודאי חיישינן לה ומצריכין לה גט, והגם שמצינו להרדב"ז בח"ג סימן תמ"ג שנשאל בראובן שהכניס אשה לתוך ביתו לשרת אותו בלא קדושין ובלי חופה ומתייחדת עמו והלך והניחה והיא רוצה להנשא מי חיישינן דשמא בעל לשם קדושין, והשיב וז"ל הדבר ברור דלא חיישינן לשמא בעל לשם קדושין משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דלא אמרינן הכי אלא במגרש את אשתו או במי שבא על שפחתו וכ"ש שאין מתייחד עמה בפני עדים וכו' ועוד דשמא לא בעל וכו' ע"ש, שאני התם שלא לקחה לשם אישות ואמרינן דשמא לא בעל אבל בנ"ד שלקחה לשם אישות והיה עמה כדרך איש ואשתו ודאי בזה אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם מצוה בעל ועוד שהוחזקו בעיר שהם נשואים כדרך איש ואשתו וילדה בנים ואין מי שאומר ומוציא לעז לומר כי בני זנונים המה כי הכל בדעתם שהם נשואים כדת משה וישראל, ואע"ג דקימ"ל שאפי' יש עדי ביאה אם הוא והיא לא ראו אותם אין לחוש שבא עליה לשם קדושין משום דכ"ע ידעי שאין קדושין בלא עדים ולהכי ודאי לא נתכוונו לשם קדושין כמ"ש הרשב"א ז"ל, שאני נ"ד שגלוי לכל שבא עליה והוי כאילו יש עדי יחוד כמ"ש מור"ם בסימן קמ"ט כדכתבנו לעיל לשונו שכתב או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה וכו' ע"ש, דמשמע שבזה שגלוי לכל שבא עליה כיון שנשאה לא צריך עדי יחוד שהרי העולם שיודעין זה הם עדי יחוד והוא והיא מרגישים בדבר ויודעים שכל העולם מרגישים בהם ובייחודם ולהכי י"ל שהם מתכוונים לשם בעילת מצוה וכיון שלקחה לנשואין בפני הכל הוי כאילו רואים בעיניהם כשהוא בא עליה, אלא שראיתי להריב"ש סימן ו' שנר' מדבריו דלא ניחא ליה דלימא הכי שנשאל על אשה שבאה ובנה בחיקה ואמרה שאנוס אחד קודם הגזרה תבעה לינשא לו כדת משה ויהודית ולא עלתה בידם ולאחר הגזירה כמו שבוע אחד בא גוי אהובו של אותו אנוס ודבר על לבה להנשא אליו ונתפייסה ונגמר הזיווג ביניהם אלא שלא קדשה בעדים ולא נשאה בעשרה אלא ע"י גוים בחקות דתם ובכהני במותם וישבה עמו בבית כאשתו לכל דבר בחזקת אישות והיו יודעים זה אנוסים רבים וישב עמה כמשלש חדשים ונתעברה ממנו וזה פריה והלך האיש ההוא מעבר לים ולא יסף שוב אליה אם יש לחוש אליה, והרב שקיל וטרי באותה תשובה ולבסוף כתב וז"ל ובר מן דין לפי מה שנראה מן השאלה לא היה כאן אפי' עדי יחוד ולכ"ע אין חוששין לקדושין בלא עדים ואפי' שניהם מודים וגם שיראו את העדים כדעת הרשב"א ואע"ג דקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר אמר רב אינה צריכה גט משני כיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קדושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואמרו בשם הרא"ה ז"ל דאפי' בעידי יחוד אינה צריכה דכיון דאשתו היא ועומדת תחתיו כ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה זו היא סברת יחיד שכל הראשונים כתבו שצריכה לעדי יחוד וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דאפי' בזה שהיא יושבת תחתיו לנשואין וכ"ע ידעי בזה והם מרגישים בעולם שרואים אותם מתייחדים בביתם יום ולילה כדרך איש ואשתו והרי הולד מעיד עליה שבא עליה מ"מ כל שלא היו שם עידי יחוד המכינים עצמם לעדות זו כההיא דקטנה שלא מיאנה והגדילה שלא היו עידי ייחוד אין חוששין לקדושיו והגם שודאי נבעלה ועי' ב"י בסי' קמ"ט שהעתיק תשובה זו דהריב"ש בסוף סי' הנז'. ולפי זה צריכין לפרש מה שכתב מור"ם בתחילת סי' קמ"ט או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה היינו שהכניסה לביתו או לחופה ונתייחד עמה כדרך כל הנשואות הגם שלא ראינו שנבעלה מ"מ כיון שנשאה ונתייחד עמה שבודאי בא עליה כדרך כל הארץ אבל מ"מ צריכי עידי יחוד בזה ויהיה הוא והיא רואים אותם אזי אמרינן שבא עליה לשם מצות נשואין ואומר אני שבאמת מדברי הטור וב"י והש"ע בהלכות מיאון בסי' קנ"ה סעי' כ' שסתמו דבריהם משמע דלא בעינן עידי יחוד וכדעת הרא"ה ז"ל שהביא הריב"ש עי' בדבריהם שלא דברו מזה כלל ולא נדנדו כנף על זה כלל:
וראיתי להרב בית שמואל בסי' קמ"ט ס"ק א' וכן הרב ט"ז ס"ק א' שתמהו על מור"ם וז"ל מיהו איני יודע לענין מה כתב כאן דברי הר"ן אלו דהא כאן מיירי לענין חשש קדושין א"כ ממה נפשך אם נשאה כדין נשואין תיפ"ל דהיו כאן קדושין ולמה איצטריך לומר שגלוי לכל שבא עליה ואם לא נשאה כדין נשואין א"כ מהיכא תיתי לומר דבועל לשם נשואין עי' עליהם, ונ"ל לומר דמור"ם ז"ל נתכוון לנ"ד דנשאה על פי חק דתם וכגון שהיה מוכרח במעשיו לישא אותה מפני שפיתה אותה ואמר לה על מנת לישא אותה, ועל כן הוכרח לישא על פי חק דתם מפני שנתעלל בה והוא בתוליה יקח ועל כן נשאה וא"כ הכל יודעים שבא עליה כיון שנשאה אלא שלא היו שם קדושין וכתובה ועל זה אמרינן כיון שהיא נשואה לו על כרחו והרי הוא נוהג עמה כדרך איש ואשתו משום הכי אמרינן ביה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי בעל לשם מצוה וכבר הוכחנו שגם בזה בעינן עידי יחוד והוא והיא רואים אותם וא"כ מתורת ודאי צריכה גט דהא ודאי בעל זהו כונת מור"ם ז"ל, אבל אין נראה להקל ובפרט למה שראיתי להרב חלקת מחוקק בסי' כ"ו ס"ק ג' שכתב וז"ל אך אנוסי הזמן אם נודע עליהם שהיו שומרים מצות בצניעה אף שנשאה בחקות הגוים יש להתיישב היטיב וכו' אם לא נאמר דודאי לא עשה בעילתו בעילת זנות דהא נתייחדו בפני הרבה אנוסים לשם נשואין וכו' ע"ש:
ובנשאי ידי אל דביר קדש הוא רבינו מהרד"ך בתשובותיו בבית כ"ד חדר ז' דף צ"ג ע"א ב' וז"ל מכל הא דלעיל נראה דאין להביא ראיה מקטנה (שהגדילה ולא מיאנה דלא הצריכו בה עידי יחוד) משום דהתם אית לן למימר חלו הקדושין הראשונים שהיו תלוין עד השתא ומשום הכי לא בעינן לפחות עידי ייחוד וכו' ע"ש דלפי זה אין להביא ראיה מרבינו הטור וב"י והש"ע שסתמו את דבריהם דמשמע דלא בעינן עידי יחוד כדכתבנו לעיל בסמוך לזה שאין משם ראיה לדברי מהרד"ך ודוק וא"כ בעלמא כגון נדון דידן בעינן עידי יחוד כדברי הריב"ש הנז':
ועוד נראה לי מטעמא אחרינא לא חיישינן לשמא בעל לשם קדושין והוא משום דבזמן הזה לאו כולי עלמא דינא גמירי לקדש בביאה ובדעתם אין קדושין אלא בכסף ובשוה כסף כגון הכשיטי כסף כטבעת וכיו"ב ואינם יודעים קדושי דשטר וביאה כלל שדוקא ת"ח היודעים ספר ללמוד במשנה ובש"ע הם היודעים דין זה אבל כל העולם אין יודעים מזה כלל ולהכי בודאי בפשוט שלא נתכוון בביאתו לשם קדושין בזמן הזה כן נ"ל ולכל מי שמודה על האמת שאין לספק בזה וכדמות ראיה לזה מדברי בעל תה"ד בסוס"י ר"ט שסתם דבריו וז"ל שהדבר רחוק מן הדעת והלב מהסס לומר על איש ואשה שנתפתו ליצרם ונכנסו לסתר לבעול שיבעול לשם קדושין ועתה בדורותינו אינו מצוי כלל עכ"ל, ואנן נמי נימא הכי שבדורותינו אינו מצוי כלל מי שיבעול לשם קדושין דלאו כ"ע דינא גמירי ועוד כיון דאמרינן במס' קדושין דף י"ב דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותא ופסקה מרן באה"ע סימן כ"ו סעיף ד' וז"ל האשה מתקדשת וכו' אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ואם עבר וקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות וכו' ע"ש, ומפני שחכמים הרחיקו דרך זה לכך לא נמצא בדורותינו אלה מי שיש בדעתו דין זה שהוא מרוחק ומתועב ומפני כך העולם אין בקיאין בדין זה ולהכי נראה דבזה"ז לא חיישינן לזה ולכן נראה אי משום הא אין נראה להחמיר להצריכה גט אבל כבר כתבנו שצריכה גט מטעמים אחרים שזכרנו לעיל טעמם כן נ"ל הד"ך באלפי וצויי"מ וימ"ן אמן, כ"ח למרחשון שנת ומברכת"ך יבורך בית עבדך לעולם לפ"ק פה אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן כו
הנה מרן ז"ל בש"ע אה"ע סימן קכ"ו סעיף ל"ז כתב וז"ל בנפשיכי נהגו לכותבו בשני יודי"ן וכתב ע"ז מור"ם שם בהגה וז"ל אם כתבו חסר כשר עכ"ל, ופשט דברי מור"ם יורה דגם במקום שנהגו לכותבו בשני יודי"ן מ"מ אם כתבו חסר כשר, עוד נראה לי מדקדוק לשונו דכתב אם כתבו חסר כשר ולא כתב אם כתבו חסר בדיעבד כשר משמע דבא לומר שאם כתבו חסר הגם שעדין לא ניתן כשר לכתחילה ליתנו והיינו טעמא משום דיש נוהגין לכותבו ביו"ד אחת דוקא דהיינו י' שאחר הכ"ף ואינם כותבין י' אחר השי"ן משום דמשמע להו שאם כותבין י' אחר השי"ן הוה משמע תרי נפשות אם תקרא הי' בפת"ח (נ"ל שטוב לומר אם תקרא השי"ן בפת"ח) עי' להלק"ט ועי' להרב נחלת שבעה לכן אינן כותבין יו"ד שם, אבל הנוהגין לכותבו בשני יודי"ן אינו חוששים למשמעות זה דכיון דיכולין לקרותה ביו"ד חרוקה שמשמעותה נפש אחת לא חיישינן למי שיקרא אותה פתוחה ולהכי כתבינן לה ביו"ד אחר השי"ן שזה יופי כתיבתה כפי הברתה נמצא שאם כתובה ביו"ד אחת לכ"ע אין בה שום חשש כלל ובשני יודי"ן יש מי שחושש למשמעות תרי נפשות, ולכן אנכי בחרתי לכתוב ביו"ד אחת משום ותבחר לשון ערומים שהוא נקי ובר מכל מיחוש, ואע"ג שהמסדרין שהיו לפני היו כותבין בתרי יודי"ן בגט מ"מ אין בזה משום שאתה מוציא לעז על גטין הראשונים כדאיתא בפרק המביא דף ה' ע"ב דקאמר הש"ס וכי תימא אעביד לחומרא, נמצא אתה מוציא לעז על גטין הראשונים ע"ש ופסקה מרן בש"ע סימן קמ"ב סעיף ט"ו וז"ל ואם באו להחמיר ולעמוד על כתיבת כולו אין שומעין לו שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים וכו' ע"ש, שדוקא בחומרא דנפיק מינה חורבא שיאמרו שהגיטין הראשונים שלא נעשו כזה יש בהם פיסול וחשש ממזרות בזה הוא דחיישינן ללעז גיטין הראשונים אבל בנ"ד שאף אם תקראנה ביו"ד פתוחה אין שום חשש לפיסול הגט אלא שאין דבורו עולה יפה דמשמע דיש לה שתי נפשות (ובאמת שכן משמע מדברי רש"י שיש לו לאדם כמה נפשות עיין בבא קמא דף קי"ט ע"ב דפירש רש"י על פסוק כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו וז"ל כי ישל אלוה נפשו משליך הקב"ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת עכ"ל דמשמע דיש לאדם כמה נפשות ופירשנו דבריו ז"ל ע"פ מש"כ האר"י ז"ל דלפי מעשיו של אדם מתעברין בו נשמות של צדיקים) ולא משום חשש פיסול ולהכי אין כאן חשש לעז והדברים כנים ואמתיים מצד עצמם, ולרווחא דמילתא אביא ראיה לזה מהרב תרומת הדשן סימן רל"ב וז"ל הא דקאמר תלמודא פ"ק דגיטין וכ"ת אעביד לחומרא א"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים א"כ תיקשי היכי נהגו האחרונים כמה חומרות בגיטין שלא נהגו בהם הראשונים וכן היום מחמירין בכמה מילי בגיטין שלא נהגו בהם רבותינו שהיו לפנינו? תשובה יראה דדברים הללו צריכין לימוד אימתי שייך לומר נמצאת אתה מוציא לעז ואימתי לא אמרינן הכי דהא ע"כ כללא הוא דילפינן מניה מההיא דפ"ק דגיטין דהא דייק מיניה המרדכי דאין לזיין האותיות של שעטנ"ז ג"ץ בגיטין מטעם דא"כ אתה מוציא לעז וכו' והיה נראה לחלק דכל היכא דמילתא דפשיטא היא להתיר ובא אחד להחמיר ולעשות זהירות יתירתא כה"ג אמרינן לא תעביד דא"כ אתה מוציא לעז אבל היכא דאיכא ספיקא וצדדין שמן הדין ראוי להחמיר מוטב יותר לעשות כדת וכתורה לגמרי וניחוש לגיטין שלפנינו שלא יהיה בהם ספק משנחוש ללעז גיטין הראשונים וכו' ועוד הוסיף שנית ידו שם בתשובה ופירש שדוקא אם לפי התקנה והחומרא שהחמרנו עכשיו יוצא ממנה לעז של פיסול לגמרי לגיטין הראשונים שפסולין לגמרי הגם שיש טעם לחומרא ולתואנה של עכשיו מ"מ כיון שיש לעז על פיסול גמור בזה הוא דחיישינן ללעז של גיטין הראשונים כגון הא דגיטין אי אתינא להחמיר ולומר דצריך לעמוד על כל אות ואות א"כ הגיטין הראשונים שלא עמדו על כל אות ואות היו פסולין לגמרי ונשתנה בהם מטבע שטבעו חכמים לגמרי דהוו גרע טפי מלא אמר כלל בפני נכתב שהרי העיד שקר שנכתב בפניו דהיינו כל הגט כמו שאנו סוברים להחמיר שכך תקנו חכמים והוא לא ראה אלא שטה אחת וכו' בזה הוא דחיישינן ללעז של גיטין הראשונים אבל ההיא דמן יומא דנן דאתקין רבא בפרק המגרש למכתב בגיטין מן יומא דנן ולעלם אפי' למה שסוברין להחמיר הגיטין שלא היו כתובין כך לא היו פסולים בפשיטות אלא שהיה דקדוק קצת לעז בהם כל כהאי גוונא לא חיישינן ללעז גיטין הראשונים כיון דאיכא סברא וטעם להחמיר לא חיישינן להאי דקדוק דלעז וכו' ע"ש הרי לך בהדיא דלא חשו אלא לפיסול גיטין הראשונים לגמרי אבל להיכא דאיכא דקדוק פיסול לא חיישי ליה במקום דאיכא סברא להאי שינוי דמשנים השתא, וכ"ש בנ"ד דאיכא טעם וסברא לשינוי דמשנים וכותבים בנפשכי בלא י' סמוך לשי"ן וליכא אפי' דקדוק פיסול קצת בגיטין הראשונים אלא שאין דבורו עולה יפה דמשמע דשתי נפשית יש לאדם בזה יכולים לתקן מכאן ולהבא הדיבור דבר דבור על אופניו ויפה אמר חנן אמירה נעימה כתיבה נאמנים אמריה, ולפי האמור נ"ל שמה שכתב מרן ז"ל בסימן קכ"ו סעיף ל"ז בנפשיכי נהגו לכותבו בשני יודי"ן צריכין לומר דר"ל הגם דבשני יודי"ן איכא למשמע שתי נפשות מ"מ נהגו לכותבו בשני יודי"ן ולא חיישי להכי למי שקורין בפת"ח תחת הש' כמש"ל ולא בא לומר שאין לכותבו בי' אחת דזה ודאי עדיף טפי אלא דבא לומר דגם בתרי י' אין לחוש כיון דנהגו לכותבו בשני י' ועל זה כתב מור"ם דגם למקום שנהגו לכותבו בשני י' אם כתב חסר כשר דאין זה שינוי הפוסל דאדרבה זה עדיף טפי ולכן כשר ליתנו לכתחילה, אלא שראיתי למהריט"ץ בסימן מ"א שכתב שמעשה היה בדמשק שהיו כותבין בנפשיכי בשני י' ובא חכם אחד וקרא תגר על זה שאין ראוי לכתוב כי אם בנפשכי בי' אחת ומתוך כך הוציא לעז על כל הגיטין שכתב החכם המורגל לכתוב הגיטין שהם פסולין, ונשאל על זה הרב והשיב שהדין עם החכם שהיה כותב בנפשיכי בשני י' שכך קבל מרבותיו שהנהיגו כן לכתוב בשני י' והמשנה מוציא לעז על הגיטין הראשונים ואדרבא קורא אני עליו כל המשנה וכו' עכ"ל ע"ש, הרי כתב דבזה השינוי יש בו משום מוציא לעז על הגיטין הראשונים: