אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א יורה דעה › הלכות תערובות

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

יורה דעה · הלכות תערובות

הלכות בשר בחלב

סימן ה

נסתפקתי במה שנהגו בעירנו דובדו יע"א ליתן שעורים במים שמבשלים בהם הביצים אי קא עבדי הכי משום חשש איסור פן ימצא עון אשר חטא אפרוח או דם בשום ביצה ותאסור כל הביצים משום הכי עבדי הכי דקים להו דהשעורים פוגמים כמו אפר שפוגם כמ"ש מרן ביו"ד סימן צ"ה סעיף ד' שנהגו ג"כ ליתן אפר בביצים בשעת בישולם עי' שיורי ברכה להרב חיד"א ז"ל ביו"ד סימן ק"ז שהביא מנהג זה של אפר בביצים ועי' להרב ערך השלחן בסימן הנ"ל, או נימא לחזותא בעלמא קא עבדי הכי שיתנו השעורים חזותא ומראה צבע ירוק בביצים למראית העין כי יתן בביצה עינ"ו וכל אדם חזו בו כי האדם יראה לעיני"ם ולהכי עבדי השעורים ולא משום איסורא נגעו בה כי באמת השעורים לא מעלים ולא מורידים לענין איסורא:

תשובה לכאורה נראה דמשום איסורא הוא דעבדי הכי והשעורים פוגמים טעמו של איסור וראיה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות תרומות פרק ט"ו הלכה ט"ו וז"ל שעורים של תרומה שנפלו לבור של מים אע"פ שהבאישו מימיו מותרים שאין נותן טעם לפגם אוסר ע"כ, הרי שלך לפניך שדברי הרמב"ם מפורשים שהשעורים נ"ט לפגם הוא ואין לומר דשאני התם משום דהבאישו ונסרחו ומשום הכי פוגמים, זה אינו חדא שהרי הרמב"ם דנקט שהבאישו לרבותא נקט לה שהרי כתב אע"פ שהבאישו דמשמע דכ"ש בשלא הבאישו שמותרין משום שטבעם הוא ליתן טעם לפגם ועוד שאם השביח ולבסוף פוגם אסור כדאיתא בע"ז ס"ז אמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא שנפל לתוך גריסין רותחין וכו' אבל וכו' נעשה כהשביח ולבסוף פוגם עי' בש"ע סימן קל"ד סעיף י"ב ופסקו מרן בסימן ק"ג סוף סעיף ב' ע"ש, ופסקו הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו הלכה י"ח ע"ש, ואפילו שאינו נ"ט לא לפגם ולא לשבח אסור עיין הגהות אשרי פרק השוכר סימן ט' ע"ש. והביאו הרב ב"י בסימן ק"ג עי' ש"ך ס"ק ב' שהביא ראיה לזה ע"ש על כן מוכרחים אנו לומר שהשעורים פוגמין במים מתחילתן ועד סופן ולהכי התיר הרמב"ם ז"ל והא שכתב הרמב"ם אע"פ שהבאישו נראה דר"ל דכיון שכן ודאי נתנו טעם במים אפילו הכי מותרים המים משום שטעמם פגום:

ואחשבה לדעת זאת מאין יצא מקור דין זה שהרב כסף משנה לא ציין ולא דבר בזה כלל ותמהתי על המראה הזאת איך לא הראה לנו מקום ולא הערה את מקורו, ורציתי לשלוח יד בדברי הר"מ ולומר שצ"ל אע"פ שלא הבאישו ויראתי לשלוח ידי ובפרט שראיתי להרב פרי תואר ביו"ד סימן קכ"ב ס"ק ז' שהביא לשון הרמב"ם ממש כמו שכתוב בספרים שלנו המועתקים לעיל ולאחר שהעתיק דברי הרמב"ם הנ"ל כתב עליו הוא ז"ל וז"ל וטעמא הוא כל דפגום מתחילתו כשעורים שפגומים המים הגם דהשעורים מצד עצמם אינם פגומים כי כיון דבמים הוי פוגמים שרי ע"ש, הרי שהרב ז"ל פירש נמי שהשעורים פוגמים מתחילתן במים, ואחר כך יגעתי ומצאתי שדברי הרמב"ם הנ"ל הם משנה מפורשת בפרק יו"ד דתרומות מ"ב כלשון הרמב"ם ופירש הר"ש בד"ה מימיו מותרין דנותן טעם לפגם מותר וראיתי להרב מברטנורא שכתב ז"ל בד"ה אע"פ שהבאישו מחמת השעורים של תרומה מימיו מותרים, ע"כ ונ"ל דכונתו כמש"כ ור"ל דהבאישו מחמת השעורים של תרומה וא"כ הרי שעורים של תרומה נותנים בהם טעם אפילו הכי מותר:

ואשא עיני ואשור"ה ואראה בספר הון עשיר להרב החסיד עמנואל חי ריקי בפירושו על המשניות שכתב וז"ל אע"פ שהבאישו מימיו דמזה מוכח שקבלו טעם מן השעורים והאי אע"פ לא קאי אעיקר הבאישה דאדרבה היא הנותנת היתר למים האלו להיותם טעם לפגם ע"כ, איך שיהיה מצינו שהשעורים נטל"פ במים, וכן ראיתי להגהות מרדכי בפרק כל שעה שכתב מעשה שמלגו תרנגולת ערב פסח וכו' אבל חטים שנפלו לבאר המים מותרין לדברי רבותי שפסקו נותן טעם לפגם מותר בפסח וכו' הילכך נראה לרבינו אבי העזרי דלדברי הכל מותרים המים ט"כ, והביא דברים אלו מרן בא"ח בסימן תס"ז ע"ש, הרי לך דלאו דוקא שעורים אלא אפילו חטים נותנים טעם לפגם במים, וא"כ נראה מזה לכאורה דעבדי שעורים בביצים לפגום האיסור אם ימצא, אחר כך ראיתי להרב ערך השלחן שהביא האי משנה דתרומות דפרק יו"ד ופירוש הר"ש והרמב"ם בפרק ט"ו ע"ש בסימן ק"ג אות יו"ד:

ואחר התבוננות מעט נראה שאין זה כלום, שהרי בטור א"ח בסימן תס"ה כתב וז"ל מעשה שמלגו תרנגול במים חמין ומצאו אחר כך במים גרעין של חטה ואסר ראב"ן התרנגול דשמא היתה החטה במים קודם רתיחה והחמיצה ובלע התרנגול מן המים ע"ש, ופסקה מרן בש"ע שם סעיף י"ב ע"ש, וכבר פסק בסי' תמ"ז שם סעיף יו"ד דנותן טעם לפגם מותר אף בפסח ע"ש ולפי דברינו דלעיל דשעורים וחטים נטל"פ ולהכי נותנים שעורים בבישול ביצים כדי שיתנו טעל"פ א"כ אמאי אסור התרנגול הוה לן להתיר כמו במי שעורים של תרומה ועיין עוד בטור א"ח סי' תמ"ב שכתב משם רב נטרונאי שהשיב על ששאלוהו על העושים יין מצמוקים ושורין אותם במים ופעמים שמוצאים בהם שנים או שלשה חטים והשיב ודאי אסור לשתותו בפסח ע"ש, ועי' ב"י שם מש"כ בשם או"ח אם נמצאו חטים או שעורים במים בעוד שהבשר שרוי ע"ש, דכתב דאם הם מבוקעות לדעת הרא"ש והרי"ף אסור בהנאה ע"ש:

ועוד הביא הטור מעשה אחר וז"ל שנמצאת חטה בקועה בכלי של מים ובישלו באותם המים תבשיל והתירו התבשיל וכו' וכן התיר אבי העזרי חטים שנפלו לבור וכתב שאין מחמיצות וכו' שהצונן מעכבו מלהחמיץ וכו' והטור השיגו וכתב הטור דבתוספתא איתא שרה חטין ושעורים במים והחמיצו אסורים אלא נראה הטעם להתיר מהאי טעמא כיון שהמים צוננים אין החטה נותנת בהם טעם וכו' ע"ש, משמע דאם נותנים טעם במים אסורין והרב ב"י ז"ל כתב וז"ל וכבר כתבתי בסימן זה שמדברי רבינו בדעת הרא"ש נראה שהוא סובר דמים צוננים שנמצא בהם חטה ולשו בהם או בישלו בהם בתוך הפסח אסור וכו' ע"ש, וכבר הטור פסק בסימן תמ"ז דנותן טעל"פ בפסח מותר ע"ש, שכן הוא דעת הרא"ש וא"כ למה יאסור תוך הפסח, אלא על כרחיך לומר דאע"ג דחטים ושעורים נט"ל במים מ"מ בדברים אחרים נ"ט לשבח שהשעורים אינם פגומין מצד עצמם אלא תערובתן והיינו במים אבל אם נתערב טעמן עם שום דבר נ"ט לשבח כמו שמצינו בכמה דברים עי' בטור ובש"ע יו"ד סימן ק"ג ולהכי אסרו התבשיל והתרנגול והעיסה והמצה בסימן תס"ז ואין הכי נמי המים מותרים ומה שמצריך הריצב"א שהביא הב"י בסימן תס"ז לשפוך המים הוא משום דאסורים לתבשיל, ועוד אפשר שנותנים טעם לפגם דוקא אם המים צוננים אבל אם מרתיחים אותם אפשר שחוזר טעמו לשבח כמו שמצינו גבי חומץ יין של גוים שנפל לתוך גריסין רותחין פוגמין ומותרים צוננים משביחים ואסורים כמ"ש ביו"ד סימן קל"ד סעיף י"ב ובסימן ק"ג סעיף ב' ע"ש, ולהכי אסור לבשלם או להרתיחם:

אחר כך ראיתי להרב תפארת ישראל בפירושו למשנה דתרומות הנז' שציין באות י"ב דמימיו מותרים וז"ל דנטל"פ מותר אף דבכה"ג משביח ולבסוף פוגם כמבואר בירושלמי, ולא קימ"ל הכי עי' יו"ד ק"ג ע"כ, ובהלכתא גברוותא מ"ב נראה שחזר מדבריו אלו דכתב שם וז"ל ואע"ג דהו"ל השביח ולבסוף פוגם ובכה"ג אסור בשאר איסורים, הכא בתרומה בזה"ז דרבנן ודמוע דרבנן לא גזרינן בהשביח ולבסוף פוגם ע"כ, הרי דתריץ ז"ל הגם דקימ"ל השביח ולבסוף פוגם אסיר כדאיתא ביו"ד סימן ק"ג מ"מ הכא מותר דתרומה בזה"ז וכו' אלא דאפשר לומר שאין זה חזרה וכונתו בפירושו דלא קימ"ל הכי אלא דקימ"ל אף באיסור דרבנן אם השביח ולבסוף פוגם אסור, אלא דמ"מ זה היפך מפסק הרמב"ם שפסק כהאי משנה דתרומות בסתם דמשמע בין בתרומה דאורייתא בין בתרומה דרבנן ואפשר שהרמב"ם דרכו להעתיק המשנה כצורתה שכבר העמידוה בירושלמי בתרומה בזה"ז וכל זה דוחק, למדנו מדבריו ז"ל דהשעורים במים משביחים ולסוף פוגמים וא"כ לפי דבריו נמי נפל פיתא בבירא ואין לנו להתיר משום שנותנים שעורים במים אם ימצא איסור באחת מן הביצים ודבריו ז"ל הם היפך דברי מהר"ח בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר שכתב שהשעורים פוגמין מתחילתן והיפך מדברי הגהות המרדכי בפרק כל שעה שכתבנו לעיל דבריו ז"ל:

וא"כ בבישול ביצים נמי אינם פועלים כלל אם ימצא אחת מהם אסורה האיסור לא יפגם בטעם השעורים ולהכי נראה דהדבר ברור דמה שעושין השעורים בבישול הביצים אינו אלא ליתן עי"ן וחזותא בקליפת הביצים להשביע העין שיהיו נראין וניכרין ביופיין לעיני כל רואיהם יכירום ויזונו עיניהם מהן וזה שבחן עין רואה ולב חומד ובעודה בכפו יבלענה כן נלע"ד וציי"מ וימ"ן אמן, שמונה ימים לחודש תמוז שנת לשיח באמרת"ך לפ"ק כ"ד קטינא ערי'ך החונה פה והראן יע"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן ו

מעשה שהיה כך היה בחמשה ימים לחודש תמוז שנת קומה עזרת"ה לנו ליצירה בא אדם אחד לפני ושאל את פי על מה שקרה מקרה אשר לא טהור שקנה בשר מן הטבח של עגל הרך ושל פרה ומלחם ביחד כדין בשר הנמלח לקדירה ואחר כך הדיח את הבשר ובישל קצת מן הבשר מזה ומזה ואחר כך נודע לו שבשר העגל הויא טריפה ועתה נפשו לשאו"ל הגיעה על בשר פרה שעודנו חי ולא נתבשל מה תהא עליו דודאי הכלים שנתבשל בהם בשר של עגל הטרף ובשר של פרה נאסרו שלא היה ס' של היתר במה שנתבשל ולא בא לשאול אלא על הבשר החי של פרה מה יהיה דינו:

תשובה דין זה את מקורו הערה בפרק כל הבשר דף קי"ב ע"ב והכי איתא התם רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמיה דרבא א"ל הטמאים לאסור צירו וקיפה שלהן וכו' ע"ש, ופירש רש"י ד"ה אימלח ליה בשר וכו' וז"ל וקמיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי לגבי דם לא חיישינן לדילמא פליט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינן בולעים וכו' הכא נמי לא שנא או לא, אמ"ל הטמאים ה"א יתירה דגבי הטמאים לכם בכל השרץ וכו' וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת נוח ליבלע מן הדם עכ"ל רש"י ז"ל, ומדקפסיק ותני דמיתסר הבשר השחוט וכו' משמע דהכל נאסר ולא סגי בקליפה או נטילת מקום, וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו הלכה ל"ד ז"ל בשר נבילה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה הרי זה נאסר מפני שתמצית הנבילה נבלעת בגוף בשר השחוטה וכו' ע"ש, והרב כסף משנה העתיק על דברי הרמב"ם פירוש רש"י ז"ל ובסוף דבריו העתיק דברי הר"ן ז"ל שכתב וז"ל דבקליפה סגי דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי ליה בקליפה וכן הוא דעת הרא"ה אבל הרמב"ן אוסר ואומר דהכא כוליה חם מרוב טיפות מלוחות שהן חמות בעצמן וכתב עוד וז"ל ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שהכל נאסר כדברי הרמב"ן ואינו ניתר לא בקליפה ולא בנטילת מקום ואינו מתבטל בס' וכו' ע"ש, דמשמע מדבריו ז"ל דבעינן תרתי ס' וקליפה או נטילת מקום, וכתב עוד שדעת הרא"ש ז"ל והרשב"א והר"ן שאין להחמיר ברותח דמליח וסגי בקליפה ע"ש, והטור בהלכות מליחה בסי' ע' כתב וז"ל בשר שחוטה שמלחו עם בשר טריפה אסור אע"פ שאינו בולע מדם הטריפה בולע מצירה ע"כ, ובסי' ק"ה הביא לנו הטור פלוגתא דרבוותא בזה בכמה נאסר דלדעתו ודעת אביו הרא"ש ז"ל סגי בקליפה ואין חילוק בין תתאה לעילאה דבכל ענין סגי במליחה בקליפה ולדעת הרשב"א ז"ל דוקא אם האיסור המלוח למעלה והתפל למטה אז סגי בקליפה, אבל אם המלוח שהיא הטריפה למטה וכן בשניהם מלוחים אסור הכל, עוד כתב הטור וכי היכי דמפליגינן בצלי בין כחוש לשמן ה"ה נמי בחום של מליח שאם החתיכה שמינה ונמלחה בחלבה או איסור מליח וההיתר תפל והוא שמן מפעפע בכולו ואוסר כולו וכו' ע"ש, משמע מאלו הדברים הנאמרין בכל לשון שדעתו ז"ל לומר דפלוגתייהו דהרשב"א והרא"ש היא בכחושין דלהרא"ש סגי בקליפה ולהרשב"א אם המלוח הטרף הוא למטה אוסר הכל כאילו נתבשל עמו ואפילו בכחוש כן מוכח מדבריו ז"ל כמו שהראיתיך בעיניך אבל אם הוא שמן אליבא דכ"ע אוסר הכל:

אבל הרב ב"י ז"ל תמה עליו תמיהא קיימת וסובר דגם להרשב"א אינו אוסר כולו אלא כשהטמא שמן ובהאי להר"אש ז"ל נמי אוסר הכל כדאשכחן בגדי שמן וכן כתב הטור בסמוך וגדולה מזו כתב בסמוך דאפילו האיסור כחוש אם ההיתר שמן כל היכא דאיסור מליח וההיתר תפל אוסר כולו ואחר כך כתב רבינו ב"י וז"ל ומ"מ נתברר שדברי הרשב"א מוסכמין לדעת הרא"ש ולדעת רבינו עכ"ל ובסמוך לזה לקמן כתב על מה שכתב הטור ומ"מ אינו אוסר כולו שאין כח שע"י מלח להבליע אלא כדי קליפה כתב ע"ז רבינו ב"י וז"ל כבר כתבתי בסימן ע' ובסימן צ"א שכן דעת הרא"ש והרשב"א והר"ן ולאפוקי מדברי החולקים בזה (שהוא הרמב"ם והרמב"ן ורש"י כמ"ש לעיל דסוברים דבכל ענין אפילו בכחושים אוסרים הכל דמליח כרותח) ומיהו היינו דוקא כשהאיסור וההיתר שניהם כחושים שאם היה אחד מהן שמן כתב רבינו בסמוך שדינו שוה לצלי שהוא מפעפע בכולו ע"י החלב והשומן ואוסר כולו וכו' עיין שם:

נמצא דבמחלוקת שנויה הוא בכחוש שלדעת הרמב"ם והרמב"ן ורש"י ולהרשב"א לדעת הטור כשהיה המלוח טמא למטה אסור הכל, ולדעת הרא"ש והר"ן והטור ולהרב ב"י גם הרשב"א אזיל בשיטתייהו דבשניהם כחושים אינו אסור אלא כדי קליפה, ובשמן וכן נמי אם היה אחד שמן אפילו ההיתר לדעת הטור כ"ע אסרי הכל זולת ראבי"ה שהביא רבינו ב"י לעיל בשמו סמוך לזה שסובר דביטול בששים לא שייך גבי מליחה דאין האיסור עובר בכל אלא נשאר במקומו ובקליפה מיהא סגי וכבר לעיל מזה כתב רבינו ב"י וז"ל ולענין הלכה כיון דרובא דהנך רבוותא סברי דבמליחה בששים וגם הרשב"א והר"ן ורבינו סוברים כן הכי נקטינן בין בחלב בין בדבר שמן ע"ש, וכן פסק בשלחנו הטהור בסימן ע' סעי"ד ז"ל הא דאמרינן דאינו אוסר אלא כדי קליפה היינו כששתיהן כחושות אבל אם אחת מהן שמינה אפילו אם חתיכת הטריפה כחושה אם היתה הטריפה המלוחה למטה מפעפע האיסור בכולה משום דתתאה גבר ע"ש, ומשמע דדוקא משום דההיתר תפל הוא דצריכין לטעמא דתתאה גבר אבל כששניהם מלוחים בכל גוונא אסור הכל בין אם הטריפה למעלה או למטה דלא נאמר בזה עילאה ותתאה כיון דכולם חמים מחמת מליחה ועי' להש"ך בנקודות הכסף וכן כתב עוד בש"ע סימן ק"ה סעיף ט' וי' וי"א ע"ש:

והשתא ניחזי אנן דלא כל העתים שוים ולא כל המקומות שוים דבעת כזה שאירע המעשה הזה בתחלת חודש תמוז הוא העת המוכשר שיהיו הבהמות שמינות ובריאות וטובות שהוא עת הזמיר לנפש כל חי לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר ובפרט בשנה הזאת שנה טובה ומבורכת במקומות הללו שבנאות דשא ירבצו הבקר והצאן ובפרט מן הפרט בעירנו זאת אוראן יע"א שלעולם הטבחים והקצבים חנויותיהם ובתיהם מלאים כל טוב בעגלי מרבק ולעולם מוכרין בשר שמן כמו שידוע לכל ואם לפעמים המצא תמצא בהמה כחושה הוא בימי החורף דוקא ומיעוטא דמיעוטא הוא וכל המכחיש בזה הוא מכחיש המציאות והאמת ונימא ליה צא ולמד ודון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר ונראה בחנויות של מוכרי בשר עגל ופרה ונראה מה יהיו חלומותיו כי כולם מלאים כל טוב בבשר שמן וטוב וראשית שמנים יקחו עין בעין נראה:

ועוד הרי מצינו למור"ם ז"ל בסימן ק"ה סעיף ה' וסעיף ט' בהגה שכתב וז"ל ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש נוהגין לשער בכל מליחה בששים כמו בבישול והיא סברת מהר"י וויל והארוך והגהת שערי דורא והמרדכי בשם רבינו יצחק אור זרוע וכל האחרונים וכמו שהעיד בגודלו מור"ם בהגהתו שם ע"ש, וכיון דכל רבני מאוותא מעידין בגודלן ועונים ואומרים כולם אהובי האמת שאינם בקיאים בין בשר שמן לכחוש, איך אנן יתמי דיתמי נענה אבתרייהו לומר דאנן עדיפי מינייהו ח"ו איך נעיז פנינו ונקשה ערפינו לומר דאנן בקיאין בזה מי שם פה לאדם לומר דבר זה, וכן מצינו להרב הגדול עצום ורב המפורסם בתורתו תורת אמת היתה בפיהו בספריו הקדושים הוא הרב מוהר"ח בן עטר זיע"א בספרו הנורא פרי תואר בסימן ק"ה ס"ק יו"ד שכתב וז"ל נראה דהאידנא לית אנן בקיאין בחלב לומר זה חלב כחוש ואין מפעפע ויש לאסור בכל מין חלב ושומן אבל לא לגזור בכל מין איסור מחשש שמא יש בו פעפוע אינו נראה לענ"ד ואפילו שייך בו שמנונית אי קא חזינן דלית ביה שמנונית אין לאסור כדעת מר"ן ואין לנו לגזור מדעתינו עכ"ל ע"ש, משמע להדיא מדבריו ז"ל אלו הנאמרין דדוקא בדבר שאנו רואין בעינינו בבירור גמור דלית ביה שמנונית הגם דשייך ביה שמנונית מ"מ זה שאנו רואים בעינינו דלית ביה שמנונית אין לגזור ולאסור הא אטו מי שיש בו שמנונית דאין לגזור מדעתנו ע"ש:

ומדברי מהרש"ל בים של שלמה בפרק כל הבשר נראה שאין דעתו כדעת הרב פרי תואר וסובר דיש לחוש בכל מין איסור שמא יש בו שמנונית ופעפוע ע"ש בסימן ע' וז"ל ואף לפי סברת הטור דס"ל דחם וצלי בנטילת מקום מ"מ יראה להחמיר מאחר שהוא מודה בחתיכה שהיא שמינה שמפעפע בכולה איכא למיחש בכל החתיכות דאין אנו בקיאין איזו היא שמינה ואיזו היא כחושה ופעמים שהיא שמינה בפנים ונראית כחושה ומאחר דגבי שמינה בין אם האיסור שמן בין ההיתר שמן אוסרת הכל וכו' ע"ש, הרי דאפילו בספק אוסר משום שאין אנו בקיאין, וכן הוא דעת הרב ערך השלחן בסימן ק"ה אות כ"ו שאין אנו בקיאים איזה מיקרי כחוש ולכן יש לשער בששים בכל ענין ע"ש דכתב שכן הוא דעת הריטב"א ז"ל והגהות סמ"ק שהוא רבינו פרץ ומסיק הוא ז"ל לכן יש להחמיר ע"כ ע"ש:

וחזיתיה להרב זכור לאברהם למהר"א אלקלעי זצ"ל שכן כתב בספרו ואסף אסיפת זקנים מחכמי ורבני ספרד שכתבו בספריהם דהמנהג לשער במליחה בס' וז"ל מליחה עי' כנה"ג סימן ק"ה ובשו"ג חי"וד דכתבו דהמנהג לשער במליחה בששים וכן כתב מהרח"א המובא בספר אהל יוסף ולהרב ב"ד דמשם באר"ה דמה שנהגו כהגה סימן ק"ה סעיף ט' לשער במליחה בששים היינו דוקא להחמיר דאפילו בכחוש משערינן בס' אמנם לענין לצרף כל החתיכות לשיעור כמ"ש בעל המפה בזה לא נהגינן כן רק כמרן דצריך ס' בכל חתיכה וחתיכה כנגד החלב אלא דאנן מחמרינן אפילו בכחוש עכ"ל ע"ש:

אלא דבזה ראיתי להרב פרי תואר בסימן זה סימן ק"ה ס"ק ט"ז שכתב שהרשב"א במשמרת הבית כתב להדיא דוקא באין ששים נגד כולם הוא דאסור א"כ סובר הוא ז"ל דמצטרפין כל החתיכות לס' והובאו דבריו ז"ל בספר ארץ החיים להרב המופלא הרב חיים סתהון ז"ל מחכמי ורבני זמננו מעה"ק צפ"ת אמת תכון לעד ומסיק להא מילתא דהכי הוא סברת רבני המערב ז"ל כי כן הוא המנהג להקל ולדון דכל החתיכות מצטרפות ע"ש, וכן היא סברת מהריט"ץ סימן צ"ז ע"ש:

איך שיהיה הראת לדעת דרבני אשכנז ורבני ספרד אשר מימיהם אנו שותים ומתורתם אנו דולים ומשקים כולם בפה מלא אומרים ודנים כדת של תורה והודו ולא בושו ואמרו שאין אנחנו בקיאים האידנא מהו הכחוש ולכן בכל ענין משערינן בששים א"כ מה נענה אנן אזובי קיר כמונו היום אשר בעונותינו אין אתנו יודע על מה אחסור דרי ותורתן עראי ואין איש מחזר על תלמודו ועל כן די לנו כשנעמוד ונסמוך על דברי רבותינו שאמרו שאין אנו בקיאין ובכל ענין משערינן בששים ועוד דלא יהא אלא ספיקא הא קימ"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכמו שמצינו להגהות מיימוניות בהלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו אות פ' דכתבו שאיסור זה מן התורה דילפינן לה מהטמאים וספיקא דאורייתא לחומרא וכן כתב מהריק"ש ז"ל בספרו ערך לחם בהגהותיו לש"ע יו"ד סימן ע' וז"ל ספק אם נמלחה בשר שחוטה עם בשר נבילה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא משום דילפינן מהטמאים עכ"ל, הרי לך איסור שבא מחמת מליחה ספיקא לחומרא וכן כתב בים של שלמה בפרק כל הבשר סימן ע"ח ע"ש:

וכתבתי להרב הגדול סבא דמשפטים כמוהר"ר חיים בלייח נר"ו ושאלתי את פיו על דבר זה וזה מה שהשיב לי לענין דינא לדידן ולפי מנהג הראשונים שהיו לפנינו שגם הם היו דנים ע"פ המנהג שכתב רמ"א שכל מליחה צריך ששים ואין לחלק בין שמן לרזה תדע שמעולם לא ראינו ולא שמענו מהרבנים הראשונים שהיו דנין בקליפה אלא בכל בשר שנמלח היו דנים אותו בס' כדעת רמ"א וכן אם האיסור שמן לא היו מקפידין עד שיהיה בכל חתיכה וחתיכה לבטל האיסור אלא כשיש ס' היו מתירים הכל וזה רק כפי המנהג שכתב רמ"א דאילו לדעת מרן שם סימן ק"ה בדבר שמן צריך שיהיה בכל חתיכה וחתיכה ס' לבטל האיסור יעו"ש עכ"ל הרב חיים עד העולם וכבר כתבתי שכן הסכים הרב חיים סתהון בספרו ארץ החיים, חיים שנים:

אחר כך שמעתי באומרים לי שגם מי שדן כנגדי מודה שהפרה היא שמינה ובריאה אלא שאומר שהבשר אשר נמלח עם בשר העגל הרך לא היה בו שום שומן אלא כולו בשר אדום ולכך קורא אותו כחוש והרואה יראה שאין לדברים אלו שום טעם שהרי כיון שהוא מודה שהפרה שמינה גם הבשר האדום שבה יש בו שומן ופעפוע שמפעפע בכולו כי כן דרך הבשר האדום שבא מבהמה שמינה ובריאה ששדא תיכלא של שומן בכולי בשר והוא טוב למאכל ותאוה הוא לעינים זך ונקי ובר ושוע עי' לעיל בתשובה סימן ב' הלכות טרפיות ד' פ"ו ע"ב פסקת אלא דכל זה וכו' ע"ש שדנתי כן ג"כ כי זה פשוט בעיני משנת תרנ"ט שאירע אותו המעשה בעיר תלמסאן יע"א כשהייתי חונה שם:

ודע דלפי מה שנתבאר שאפילו אם רק ההיתר שמן משערינן בס' ולא בקליפה או בנטילת מקום, הא דפסק מרן ז"ל בא"ח סימן תס"ז סעיף י"ד וסעיף ט"ו שאם נמצאת חטה מבוקעת בתרנגולת אחר מליחה די בקליפה ובנמצאת בצלויה חותך מקום פעפועו ולא הצריך ס' ובפסח אסור במשהו צריכין אנו לומר דמיירי בתרנגולת כחושה וכמ"ש הרב מגן אברהם שם עי' באר היטב שם ס"ק מ"א והוכיח כן מדברי מרן בסימן תמ"ז סעיף א' דכתב ואין שם דבר המפעפעם וכו' דמשמע שאם יש דבר המפעפעם אפילו רק אם ההיתר שמן אמרינן דאזיל ומפטם להכחוש וכו' ע"ש ודוק:

זאת עולה מן המדבר שבנדון דידן יש לאסור משני צדדים הן משום דשניהם שמנים ואפילו תימא שאינו שמן כ"א בשר הפרה הכשירה מ"מ כיון דשניהם מלוחים נאסר הכל ועוד אפילו בשניהם כחושים הרי קימ"ל דגם בכחושים משערינן בס' וכדאמרן, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמן י"ד לחדש כסלו שנת חלוצים תעבר"ו לפ"ק פה אוראן יע"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ (בענין תערובת איסורין עיין בסוף פ"ב ופ"ג דערלה שמשם יש ללמוד כמה הלכתא גברוותא לכל איסורין שבתורה)

סימן ז

הנה ידוע מחלוקתם של ראשונים ז"ל (ביצה ג') בענין ספיקא דאורייתא דקימ"ל לחומרא אם מן התורה או מדרבנן וכמו שהביא והרחיב הדבור בזה הרב פר"ח ביו"ד סימן ק"י בכללי ס"ס שלו (ועי' מהרי"ט חלק יו"ד סימן א') וכתב הרב שם דלדעת הרמב"ם והראב"ד דמאי דמחמרינן בספיקא דאורייתא אינו אלא מדבריהם דכל ספק רחמנא שרייה אבל דעת רש"י והתוספות והרשב"א והרא"ה והר"ן הוא דמן התורה אנו מוזהרים לפרוש מכל איסורי ספיקות ואין לאדם להכניס עצמו בספק איסור מדין תורה ע"ש שלכל סברא יש ראיה מש"ס ואין הכרע לזה, וכתב הרב פר"ח ז"ל וז"ל ומצאתי ראיה ראויה ונכונה שמכרעת כדברי הרמב"ם ז"ל ואני תמיה מהראשונים ז"ל איך לא השגיחו בה אלא שמקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו ומנא אמינא לה משמעתתא דפרק בתרא דיומא דף ע"ד ע"א דגרסינן התם גופא חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר מן התורה, איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה תלמוד לומר כל חלב, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דאורייתא כוי ספיקא הוא איצטריך קרא לאתויי ספיקא ל אי משום הא לא איריא קסבר כוי בריה בפני עצמו וכו', הרי לך בבירור דלריש לקיש דסבר דחצי שיעור אינו אסור מן התורה מינה שמעינן דה"ה לכוי דהא תרווייהו כי הדדי מיתנו בברייתא ואכולה ברייתא קא משני דהוי מדרבנן אלמא דס"ל לריש לקיש דכל ספק דאורייתא דומיא דכוי רחמנא שרייה ולא אסיר אלא מדרבנן (ודע אחי הקורא נעים דאיתא בש"ס אחרי אומרו כוי בריה בפני עצמו הוא הוסיף שנית וקאמר דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אידי בר אבין אף כל לאתויי כוי כוי ספיקא הוא איצטריך קרא לרבויי ספיקא אלא בריה שאני הכא נמי בריה שאני ע"כ) וכתב הפר"ח זלה"ה מדלא קשיא ליה לתלמודא הכי דאי סלקא דעתך דאורייתא קרא לכוי למה לי והלא כל ספיקות אסירי מן התורה ומאי איריא כוי דנקט אלא משמע ודאי דלכ"ע פשיטא להו דספיקא דאורייתא לא אסור אלא מדרבנן וכו' עיין שם:

ולי הצעיר נ"ל לישב ראיה זו לדעת הר"ן ודעמיה והכי מתפרשא סוגיין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הכי נמי מסתברא ר"ל דמסתברא דהאי קרא דכל חלב דנקטא הברייתא אינו דרשא גמורה דאינו אלא אסמכתא דעיקר קרא אתא לדרשא אחריתי דאי סלקא דעתך דאורייתא דהיינו דרשא גמורה כוי ספיקא הוא איצטריך קרא לאתויי ספיקא ר"ל או דפשיטא דקמי שמיא גליא או משום דאין צריך קרא לזה משום דבלאו הכי קיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא ככל שאר ספיקות דעלמא אלא ודאי קרא לאו להכי אתא להזהיר עליו הגם דחלבו איסורו מדאורייתא משום שהוא ספק חיה ספק בהמה וספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ מכל חלב אינו אלא מדרבנן דאסמכוה אקרא זה ועיקר הקרא לדרשא אחריתי אתא וכיון דאסמכתא הוא בכוי לענין חצי שיעור נמי אסמכתא הוא ושניהם שוים בזה שהברייתא סוברת ששניהם באזהרה זו דכל חלב אינה אלא מדרבנן ומן התורה לית בהו בתרווייהו אזהרה אבל מ"מ האי כדאיתיה והאי כדאיתיה דהיינו חצי שיעור אין איסורו אלא מדרבנן דוקא וכוי איסורו מדאורייתא כדקימא לן בכ"מ בכל ספק תורה שהוא דאורייתא לחומרא מדאורייתא:

עוד יש לומר אליבא דהר"ן ז"ל כיון דזה לא שייך לומר דקרא לאתויי ספיקא הוא דאתא א"כ כיון דליכא רבויא מקרא וקרא לאו להכי אתא א"כ ממילא אימעיט ליה כוי מדנקט קרא תלתא מינין דוקא שור וכשב ועז משמע דהני אין מידי אחרינא לא כמו שנתמעטו מהני תלתא מינין דנקט קרא חיות הגם שחיה בכלל בהמה וכן בהמות טמאות אימעיטו מהני דנקט קרא וז"ל הברייתא בתורת כהנים פרשת צו פרשה ט"ו והביאה הב"ח ביו"ד סימן ס"ד כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות מנין לרבות את הכלאים ת"ל שור כשב ועז דר"ע ואם נפשך לומר מן הבהמה לרבות את הכלאים, יכול כל שהוא בכלל עונש הרי הוא בכלל אזהרה כוי ופחות מכזית שאינן בכלל עונש לא יהיו בכלל אזהרה ת"ל כל חלב ע"כ והיא הברייתא שהוזכרה ביומא שהבאנו לעיל הרי מצינו בהדיא דאימעוט כולהו ואפילו כלאים הבא מן הבהמה וחיה אי לאו דרבייה קרא הוה ממעטינן ליה מהני וא"כ בכוי נמי נימא כיון דקרא לא אתא לספיקא א"כ ממילא אמעיט ליה ולית ביה איסור מן התורה הגם דהוא ספק אם חיה או מין בהמה מ"מ לאו מהני תלת ולכך אמעיט ליה והגם דהוא בכלל בהמה מ"מ לאו מהני תלת ולכך אמעיט ואין נאסר חלבו אלא מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא:

ומה שהקשה עוד ממאי דלא קאמר הש"ס דאי מדאורייתא למה לי קרא וכו' כבר ישבנו דיש לומר דהכי הוא כונת הש"ס דפריך איצטריך קרא לאתויי ספיקא ור"ל דלא צריך קרא לזה משום דבלאו הכי, הכי הוא דכל ספיקות אסירי מן התורה א"נ דעדיף מינה פריך ליה א"נ יש לומר דקושיא זו אינה כל כך דיש לומר כדאמרינן בעלמא מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וה"נ נימא הכי דאף דקיימא לן דכל הספיקות אסירי משום דספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ טרח וכתב לה קרא בהדיא:

ולי הד'ך נראה להביא ראיה מכרעת כדעת רש"י והתוספות ודעימייהו מהא דאיתא בקידושין ט"ל ע"א אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחו"ל הל"מ א"ל רבי זירא לר' אסי והתניא ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר אישתומם כשעה חדא א"ל אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאה אסור ע"כ, ואי ס"ד דאין בספיקות איסור תורה למה הוצרך רחמנא לומר למשה ספיקא מותר הא אפילו בארץ ספיקא מותר מן התורה אלא ודאי בספיקא יש איסור תורה ולכך הוצרך להתיר לו בספיקא דחו"ל ובספיקא דארץ כדקאי קאי כדעלמא שיש בו איסור תורה ודוק:

אבל אחר העיון נ"ל שאין זה מוכרח דלפי מש"כ מהרי"ט ז"ל בחלק יו"ד סימן א' וז"ל דלא אמרינן שאין הספק אסור מן התורה היינו דוקא היכא דא"א להתברר אבל היכא דאפשר לעמוד על בוריו של דבר ודאי אסור לאוכלו וכו' וה"נ נימא הכי דבערלה אתאי הלכתא אפילו אפשר לעמוד על בוריו מותר וק"ל:

אחר כך ראיתי בהר"ן בפרק קמא דקידושין דף מ"ב ע"א מדפים הקטנים של תלמוד אשר בידינו שהביא שיש שלמדו מכאן שספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא והוא ז"ל כתב דאי מהא לא איריא דאיצטריך למישרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אחר וכו' ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ע"ש, והוא קרוב לתירוצנו ב"ה ועי' להרב שיבת ציון סימן מ"ח מה שהאריך בזה ע"ש:

סימן ח

בש"ע יו"ד סימן צ"ט סעיף ז' וז"ל אם נבלע איסור מועט וכו' אם דרכו להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו לכתחילה וכו' (ר"ל שתמיד דרכו להשתמש בו בשפע רב ולהכי מתירין להשתמש בו למי שבא לשאול אמרינן ליה שאינו נאסר הכלי הזה מפני שאי אפשר לבא לידי איסור שהרי אין באיסור נתינת טעם משום הכי יש להתיר לו בסתם) אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש בו לעתים בדבר מועט וכו' (ור"ל דמיירי בכלי שרוב תשמישו בשפע אלא שלעתים מועטים משתמש בו בדבר מועט משום הכי אפילו ירצה להשתמש בו בשפע רב אין להתיר לו מטעמא שהרי דרכו להשתמש בו על הרוב בשפע שאין הולכים בזה בכלי אחר רוב תשמישו דגזרינן דשמא ישתמש בו בדבר מועט:

ודע דהכא בכלי שרוב תשמישו הוא בשפע אין לאסור להשתמש בו בשפע משום שאין מבטלין איסור לכתחילה וכדכתב מרן ז"ל לקמן סימן קכ"ב סעיף ה' דהכא כיון שרוב תשמישו בשפע אין בו איסור של אין מבטלין איסור לכתחילה כיון שדרכו בכך ברוב פעמים להשתמש בו בשפע אין זה מיקרי מבטל איסור לכתחילה שאין כונתו לבטל אלא לבשל, אבל לקמן בסי' קכ"ב לא מיירי בכהאי גוונא אלא דשם מיירי בכלי שדרכו בכך ברוב פעמים להשתמש בו בדבר מועט שכך מנהגו לרוב ולהכי דייק מרן מלכא שם בלישניה לשון הזהב וכתב כלי שמשתמשין בו בדבר מועט דמשמע דכך מנהגו להשתמש בו בדבר מועט ולהכי אסרינן ליה להשתמש אפילו אם ירצה להשתמש בו בשפע משום דכיון שאין דרכו בכך להשתמש בשפע והאידנא קא עביד הכי מיחזי כמבטל איסור לכתחילה כיון שעכשיו שינה את כליו הרי זה מבטל איסור לכתחילה ולהכי נקט שפיר מרן ז"ל התם האי טעמא ומדוקדק הכל מדברי מרן ז"ל ששינה את לשונו מהתם להכא וזה נראה פשוט בדברי מרן ז"ל דכונתו נכונה היא זו ואין סתירה ולא כפל בדבריו ז"ל יציבא מילתא ומהימן פשרוהי ודוק, ולא כאשר ראיתי מתעקשין בלשון הש"ע, ונ"ל דבכלי זה דסימן צ"ט דאסרינן ליה משום גזירה אם עבר ונשתמש בו כדרך רוב תשמישו דהיינו בשפע רב בדיעבד יש להתיר התבשיל כיון שאין אסור אלא משום גזירה אבל בכלי דסימן קכ"ב אם נשתמש בו אפילו בדיעבד יש לאסור התבשיל למבשל עצמו שהרי כונתו לבטל כדכתבינן ובמזיד קימ"ל דאסור ליה למבטל עצמו וכמו שפסק מרן ז"ל בסימן זה צ"ט סעיף ה' ע"ש וכדאיתא בסוף פרק ה' דתרומות משנה יו"ד ע"ש, ביום ראשון בשבת ט"ו באב שנת עטר"ת אוראן יע"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה