אור ברסלב

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

יורה דעה

אורח חיים

הלכות שחיטה

סימן א

לשון הרב הש"ך ביו"ד סימן ח"י סעיף ד' סכין שתבדק בהולכה ולא הרגיש שיש בה פגם וכו' הנקראת מסוכסכת אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשירה ואם הביא שחיטתו פסולה ע"כ כתב הרש"ך ס"ק ז' וז"ל ואם הביא אפילו לא הוליך שחיטתו פסולה משום דהעוקץ פוגע בסימן וקורעו ע"כ, הנה רבים מתקשים בדבור זה דמאי אפילו לא הוליך הא אדרבה הרבותא היא בשהוליך ואפילו הכי אם הביא פסולה דבלא הוליך ודאי נעשית כל השחיטה בפיסול ובין הוליך קודם שהביא ובין הוליך אחר שהביא הוא יותר עדיף משלא הוליך כלל ושחט דוקא בהובאה וא"כ הרבותא דהו"ל לאשמוע' הוא אפי' הוליך פסולה דהוה סלקא דעתין לומר ובהולכה כבר נגמרה בכשרות ואחר כך מחתך בשר בעלמא וכמו שמשמע מדברי המחבר שכתב ואם הביא ולא כתב ואם שחט בהובאה משמע ששחט בהולכה אלא שאחר כך הביא ג"כ אפילו הכי פסולה ואפילו אם תרצה לומר שט"ס נפל בדברי הש"ך וצריך למחוק תיבת לא וכן צריך לומר אפילו הוליך מ"מ מאי אתא לאשמועינן כי כן מוכח מדברי המחבר ועוד דדוחק לשבש כל הספרים, על כן נראה לפרש שיחותיו בדרך זה דהנה מרן לא מחלק בין אי קיימא ארישא דסכינא או אסיפא אלא דעיקר החילוק הוא בין ההולכה ובין ההובאה דבהולכה שהיא יפה אפילו קיימא אסיפא דסכינא דזה לדעת רש"י ז"ל שהביא דבריו הרב ב"י ע"ש, ודאי שחיטה שאינה ראויה היא ופסולה דתחילת הסכין מחליש וסופו פוגם בסימן גופיה ע"ש בב"י אפילו הכי לדעת מרן ב"י דפסק כהרי"ף והרמב"ם דפירשו דהא דקאמר בש"ס דקיימא ארישא דסכינא ר"ל מול רישא דסכינא דהיינו העוקץ רואה ונראה ופניו כלפי רישא דסכינא דהוא הקתא ובהולכה ליכא מורשא כלל וא"כ אפילו זה הסכסוך הוא בסוף הסכין דהיינו סמוך לקתא וסלקא דעתין דתחילת הסכין מחליש וסופו בזע ופוגם בסימן אפילו הכי לפי שיטה זו כשירה כיון דבהולכה שחיט וליכא מורשא בהולכה כשירה דשפיר קא שחיט, אבל אם הביא לא מיבעיא אם הוליך והביא דאיכא למימר דבהולכה מחליש העור והבשר ובהובאת הסכין בזע ופוגם בסימן גופיה וזה השמיענו מרן ז"ל בש"ע שכתב ואם הביא ר"ל הוליך מתחילה ואחר כך הביא כפשט לשון מרן ז"ל דזה ודאי טריף דהעוקץ פגע ונגע בסימן גופיה אלא אפילו לא הוליך כלל ושחט בהובאה דוקא וא"כ הוה סלקא דעתין לומר דבחלוקה זו דהסכסוך סמוך לקתא הסכסוך מחליש העור והבשר וחורפא דסכינא שחיט הסימן דלדעת רש"י נראה דזו שחיטה כשירה לכך חידש הרב ש"ך ז"ל דגם בזה פסולה לדעת מרן ז"ל דפסק כהרי"ף והרמב"ם דפירשו דקיימא ארישא דסכינא הוא שפני העוקץ נוטה לרישא דסכינא ובאיזה מקום שיהיה שאם שחט בהולכה אפילו מקום הסכסוך בסוף סמוך לקתא כשירה כיון שפניו כלפי הקתא אינו פוגם בסימן ואם בהובאה אפילו ג"כ הסכסוך סמוך לקתא דסלקא דעתין לומר דמורשא שחיט העור והבשר וחורפא דסכינא שחיט הסימן אפילו הכי פסולה כיון דעיקר מאמר הש"ס דקיימא ארישא דסכינא ר"ל שהעוקץ רואה את הקתא והוא שוחט בהולכה כשר וקאמר בש"ס ואם הביא פסול סתם ולא חילק כלל משמע דבכל גוונא כשירה בהולכה ובכל גוונא פסולה בהובאה עי' בב"י ותמצא שזה אמת וכוונתי אל האמת בעזה"י:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

הלכות טרפיות

סימן ב

מעשה אירע ערב יוה"כ ששחטו ששה תרנגולים באשמורת הבוקר ולאחר שהעבירו נוצתם ומלחו אותם והדיחו אותם יחד ולקחו מהם שנים ונתנום בכלי ראשון להתבשל ואחר כך שלחה ידה האשה אל בני מעיים למחותם ולנקותם ומיד הרגישה שיש כעין רושם שחור בשומן של קורקבן אחד ובדקו וחטטו אחר הרושם ההוא ומצאו שהוא חוט ברזל והרושם הנראה שחור הוא ראש החוט אחר כך בדקנו והסתכלנו היטב הדק בעורות הקורקבן פנים ואחור ולא מצאנו שום ריעותא בשתי עורות אלא שמצינו מבפנים מקום שקוע כעין גומא כמו נקב עגול כנגד השומן אבל אינו נקוב שעדיין עור הפנימי שלם ונסתפקנו שמא ממקום שהוא נימא עתה משם נכנס ויצא לשומן אלא שחזר והבריא וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום או אתא מבחוץ וחיישינן לנקיבת האיברים הפנימים ולא נודע קורקבן זה מאיזה תרנגולת והיה באופן שאין יכולים לתלות שנעשה אחר השחיטה כי נמצא החוט טמון בעובי השומן ונדבק ונסבך ודחוק הרבה ומעלה חלודה הרבה עד מאד עי' מרן בש"ע יו"ד סימן מ"ח סעיף ט' ועוד שלא נתעסק בו שום אדם אלא האשה שהיתה מתעסקת בהם למולחם ולהדיחם באופן שדעתינו לפי ראות עינינו אין יכולים לתלות בלאחר שחיטה, ולדמות השומן של הקורקבן לתרנגולות ולראות אם דומה לשומן של תרנגולת של מקום חיבור הקרקבן כמ"ש מרן בשלחנו הטהור סימן ק"א סעיף ח' לא יכולנו לדמותו מפני שכבר נתבשלו שנים מהם ועוד ע"י ששלטה בו יד אדם ויד כל בו כל הידות שוין בו ממשמשין ובאים עד שנשתנה מראיתו ומה דמות תערכו לו ועוד שמצאתי כתוב בספר חגורת שמואל על הלבוש בסימן זה ס"ק כ' וז"ל סומכין עליו להתיר האחרות וכתב באו"ה שאין אנו בקיאין כ"כ ואין לנו להתיר בכה"ג אם לא שיהיה הפרש גדול כל כך עכ"ל וזה באמת מדוקדק מלשון מרן ז"ל שכתב ואם דומים לגמרי וכ' שדקדק וכתב לגמרי, מפני כל זה לא התעסקנו לדמותו וכבר הקורקבן חלף הלך לו מה דין אלו התערובות? זה המעשה היה בתלמסאן יע"א בשנת תרנ"ט לפ"ק:

תשובה הנה לכאורה יש להטריף ממה נפשך דאי אתי מבחוץ חיישינן לנקיבת האיברים הפנימיים ואי אתי מבפנים ודאי נקבו שתי עורות, והא דלא מצינו שום נקב אמרינן דחזר והבריא וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום וכן מצאתי כתוב בספר שערי דורא סי' צ"ד וז"ל ומיהו המחט שנמצאת בעובי הקורקבן מבחוץ ואינו ניכר כלל מבפנים טריפה דמהיכא אתאי אם דרך פנים בא אם כן ניקב גם הכיס ואינו ניכר נקב כלל ואם בא דרך חוץ יש לחוש שמא ניקב הושט (ר"ל הושט או אחד מאיברים הפנימיים) ע"כ וכן כתב הרב ב"י סי' מ"ט משם הר"ן ופסקו בש"ע שם סעיף ד' ע"ש, אכן הרואה יראה במרן שם סעיף ב' כתוב לאמר וז"ל ניקב ושומן שעליו סותמו כשר ע"ש, וא"כ בנ"ד אין יכולים להטריף במה נפשך דלפ"ז אי אמרינן דרך פנים אתא יש להכשיר דאפילו ניקבו השתי עורות השומן סותם וכיון דאיכא ספק אי מגוואי אתא אי מאבראי נראה דיש להכשיר משום דהוי ספק ספיקא דאם תימצי לומר מבראי אתא שמא לא ניקב שום אבר מאיברים הפנימים, ועוד דכיון דקימ"ל שהשומן סותם חשבינן ליה לשומן המגן כגוף עור הקורקבן ובנמצאת בעובי הקורקבן וכולה נבלעת בעובי בשר הקורקבן ונשאר כחצי אצבע מצד הכיס וגם מצד החוץ שלה היתה המחט אוכלת ולא היה ניכר שום נקב לא מצד חוץ ולא מצד פנים מצינו להרב ב"י שכתב משם תשובת הרשב"א בסימן מ"ח וז"ל מחט שנמצא בקורקבן וכו' תולין להקל לפי שדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנס עם האוכלין אלא שנסתם הנקב שע"כ אחד מהנקבים נסתם וא"כ תולין במה שדרכו ועוד העמידנו על חזקתו דעוף זה בחזקת כשרות הוא לגבי נקבים אלו עומד ע"כ, וכעין זה כתב בסימן מ"ט בב"י בשם התה"ד וז"ל והוכיח מכאן בתרומת הדשן שאם נמצא מחט תחוב בקורקבן מבפנים וניקב הכיס וגם הבשר עברה כולה כמעט רק מיעוט בשר נשאר כנגד המחט אינו עב כל כך ושום ריעותא אינו נראה בבשר מבחוץ דלא חיישינן לשמא הבריא וכשירה ע"כ ע"ש, ופסקו מרן בסימן מ"ח סעיף י"א ע"ש, והאי דתה"ד הביאה רמ"א סימן מ"ט סעיף ב' ע"ש, וא"כ כיון דחשבינן לזה השומן כגוף העור של הקורקבן משום דסותם יש להכשיר:

הגם דיש לדחות ולומר דלא אמרו דשומן סותם אלא בניכר וידוע דהנקב בא מבפנים ושומן סותמו אבל בנ"ד דנמצאת בתוך השומן דרחוקי מרחקא מן הקורקבן הוה ליה כאילו נמצאת בחלל הבהמה וחיישינן לנקיבת איברים הפנימים, (עי' כנה"ג בהגהות ב"י אות ס"ה,) זה אינו דהא הרשב"א לא אתי עלה דההיא דנמצאת בעובי בשר הקורקבן דתולין להקל ואמרינן דמבפנים אתאי אלא מטעם כי כן דרכו ליכנס מהושט יותר משנכנס מצד חוץ ואוקמינן העוף על חזקתו כמש"ל לשונו וכן הוא לשון הלבוש ע"ש, ועיין להרב פרי תואר ס"ק ח"י וכן משמע מדברי הרב תה"ד שכתבנו בסמוך לשונו שכתב רק מיעוט בשר נשאר כנגד המחט מבחוץ ואינו עב כל כך ואפילו הכי הכשיר הרי אפילו רחוקי מרחקא לצד חוץ ס"ל להרב דתלינן לקולא ואמרינן דרך פנים אתא וכן מצאתי להרב פתחי תשובה בסימן מ"ח ס"ק י"ד שכתב משם הרב מעיל צדקה בענין שהיה קרוב לצד חוץ מבפנים והשיב שאין שום ריעותא בזה שנמצא קרוב לצד חוץ כיון דאיכא רוב נגד הקרוב כי על הרוב דרך הושט אתי וקימ"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב ע"ש, וכן הפר"ח סימן מ"ט הביא תשובת הרב והטריף אם נמצאת המחט קרוב לחוץ וחלק עליו וכן מסיק הפר"ת ע' הפר"ח שם ס"ק ג' והפר"ת ס"ק ב', אע"פ שהביא משם הרב תולדות יצחק שחלק בזה ע"ש, נ"ל דהרב תולדות יצחק אזיל בשיטת רמ"א דכתב ויש מחמירין והיא סברת שערי דורא ע"ש, אבל אנן קימ"ל כסברת הרשב"א כפסק מרן ועוד דהכא בנ"ד נראה דכ"ע מודו דראוי להכשיר אף לסברת היש מחמירין שהביא רמ"א והוא דהכא איכא מודעה רבה שמבפנים באה כיון שנמצא מקום שקוע כעין גומא כמו נקב מבפנים א"כ בזה ניכר שבא דרך פנים ודרכו ליכנס מושט יותר מבחוץ א"כ איכא תרתי לטיבותא על כן נראה שכ"ע יודו הכא דהא כתב הש"ך ס"ק מ"א טעם היש מחמירין הוא דמאחר שהמחט לא ניכר' מבפנים כמו שאינה ניכרת מבחוץ איכא למיתלי וכו' ומשמע הא כל שיש שום היכר מבפנים כגון קורט דם מבפנים ולא מבחוץ כשר ע"כ, ומביאו הפר"ח ג"כ ס"ק כ"ו ע"ש, וא"כ בנ"ד דאיכא הוכחה דגומא שמבפנים באה אזלינן לקולא לדברי הכל ואמרינן דמגוואי אתאי ושומן סותם וכשר ועוד בר מן דין אפילו ליכא הוכחה אלא דהספק שקול הוה ליה ספק ספיקא כמש"ל ומוקמינן בהמה אחזקתה כמו ההיא דנמצאת בעובי קורקבן לדעת מרן מיהא כשר וכן מצאתי להרב פר"ת זיע"א שם ס"ק ח"י פסקת ולדעתי להלכה ולמעשה וכו' שעשה ס"ס זה והתיר וא"כ בנ"ד נמי יש לעשות ס"ס זה ולהתיר לדעת הרשב"א שהוא דעת מרן עי' מש"כ הב"י סימן מ"ט משם הרב אהל מועד ע"ש:

אלא שעדין אנו צריכין למודעי דיש לומר דלא אמרו שהשומן של הקורקבן סותם אלא בנקב שנמצא בלי מחט בזה הוא שאמרו השומן סותם וכמו שמצינו להר' באר עשק סימן ס"א שכתב כן וז"ל ועוד אני אומר שדוקא כשהנקב בלי מחט הוא דאמרינן השומן סותם אבל אם המחט עומד על עומדו ותמיד נוקב קשה הדבר להאמין כי יסופר שהשומן ימנע המחט או הקוץ מלצאת עיין שם:

כבר כתב עליו הרב חגורת שמואל סי' מ"ט סעי' ג' דאישתמיט מיניה דברי התוספות והפוסקים שכתבו בפשיטות שאפילו המחט תחוב בנקב וחלב טהור סותם כשר וכן כתב הפר"ח והש"ך ע"כ ע"ש, ועי' עוד באר היטב סימן מ"ח ס"ק א' מש"כ משם הרב שער אפרים סימן ס"ב, ועי' להרב ב"ח שהביא גם הוא לשון התוספות דף מ"ט ד"ה חלב חיה שכך השיב ר"י להתיר אף במחט שנמצא בקורקבן ושומן שעליו סותמו ע"ש, וכן הוא כתוב בשערי דורא סימן צ"ו וז"ל ועל מחט הנמצא בקורקבן וניקב הכיס והבשר והיה שומן סותם היה אומר רבינו יצחק דסתימה הוי וכשר וכו' אבל חלב טהור בעוף דלא מצינו כנגדו טמא פשיטא דמיהדק שפיר וסותם ע"כ:

והנה מצינו לו למהרש"ל בים של שלמה לחולין בפרק אלו טריפות סימן נ"ב שכתב שדעתו ז"ל דשומן של עוף שהוא רך שכן טבעו אינו סותם וז"ל וכתבו התוספות נשאל לרבי' יצחק על מחט שנמצאת בקורקבן וניקב הכיס והבשר רק שהיה שומן סותם למעלה והתירו דלא מיבעיא לן הכא אלא בחלב חיה שכנגדו טמא אבל בחלב טהור דעוף דלא מצינו כנגדו טמא פשיטא דסותם דמיהדק שפיר והסכימו לזה כל האחרונים הרשב"א והמרדכי וחלילה לחלוק עליהם בלי ראיה אפילו להחמיר אבל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי אדרבה אני אומר דלא מיבעיא ליה לר' זירא אלא בחלב חיה משום דחלב טהור סותם אבל שומן העוף לא מצינו שסותם והבא להכשירו עליו להביא ראיה ואין לו, ונהי דלאו דוקא חלב סותם ה"ה בשר סותם כמ"ש הרמב"ם מ"מ דומים זה לזה ששניהם גושים ואדוקים בחבורן משא"כ בשומן העוף שרך הוא ואין שייך בו סתימה וזה מושג לחוש מראית העין ואלמלי בא לידי כה"ג לא הייתי אוכלו אבל חלילה וחלילה לאסור לאחרים עכ"ל, הרי שדעתו דלנקב בעלמא אינו סותם חלב עוף כיון שהוא רך מ"מ מסכים להורות נתן לאחרים אפילו ביש מחט עומד השומן סותם:

וא"כ בנ"ד דאיכא הוכחה דאתא מגוואי לכ"ע יש להכשיר ועוד דלא יהא אלא ספק אי מגוואי אי מבראי הוי ס"ס כדכתבינן ויש להתיר וראיה ג"כ ממש"כ הרב ב"י משם אהל מועד בסי' מ"ט אם לא היה מכיר אם הנקב בא מחמת קוץ או מחמת חילי יש מתירין מחמת ס"ס ויש מחמירין וכו' וכתב עליו הרב ב"י וז"ל וסברא ראשונה עיקר ופסקה בש"ע סעיף ד' ועי' הפר"ח סק"ד ע"ש, וה"נ בנ"ד נאמר כן ויש להכשיר:

ואחר ההתבוננות מעט נראה דאינו כן דלא כתבו התוספות והפוסקים אפילו ביש מחט תחוב השומן סותם אלא בעומד על עומדו בבשר הקורקבן ולא יצא חוץ למחיצת עור הקורקבן ולא נכנס בשומן אבל בנ"ד שנמצא טמון בתוך השומן ויצא מכל וכל מהקורקבן ועמד חוץ לו בשומן ונקב עובי השומן ונכנס בתוכו אליבא דלכ"ע מה שנשאר מעובי השומן כנגד ראש המחט שהוא ראש החוט שהוא דק כמחט כ"ע מודו דלא הוי הגנה ולא סתימה והבו דלא להוסיף אדברי רבותינו התוספות בזה וכמ"ש מהרש"ל כמש"כ לשונו בסמוך:

וגדולה מזו מצאתי כתוב בספר פרי תואר זיע"א בסימן מ"ט ס"ק ב' וז"ל ולא חיישינן דילמא הבריא כיון דלא התחיל הנקב בשומן גופיה ובהיכא דניקב גם בשומן גופיה מסתברא לי דאם התחיל לנקוב בשומן גופיה דטריפה להיותו רך בכל דהו מינקיב ולא מינכר ע"ש, וכ"ש בנ"ד שיצא מכל וכל מבשר הקורקבן והוא עומד בשומן דוקא ודאי ראוי להטריף וכן כתב הרב פתחי תשובה שם ס"ק ג' משם הרב תולדות יצחק וז"ל וכתב שאם יוצא המחט קצת תוך השומן אף שיש שומן הרבה על חודה של מחט יש לאסור וראוי לדרוש דין זה ברבים ע"ש מה שסיים:

ובזה שבנו אל הבאר באר עשק דלא נסתר מדברי התוספות דהרב מיירי דיצא קצת מן המחט אל השומן ובזה כתב דלא ימנע השומן את המחט מלצאת וזהו שדקדק בלשונו אם המחט עומד על עומדו ותמיד נוקב וכו' ומש"כ דוקא כשהנקב בלי מחט ר"ל הנקב היוצא לחוץ והיינו שפת הנקב מבחוץ בלי מחט ור"ל שאינו יוצא כלל משפת הנקב, כנ"ל ליישב דברי הרב מבלי ראות בספרו שאין אתי במחיצתי:

איך שיהיה בנ"ד שהמחט בעובי השומן עצמו אם נאמר שהגומא שנמצאת בקורקבן מבפנים הוכחה שמבפנים אתאי וניקבו העורות בשתים אלא דהדר איברו א"כ ליכא הגנה כלל ועוד איכא גריעותא וריעותא אחריתי בנ"ד שראו בשומן על פניו קודם שחטטו אחריו ראו רושם שחור שהוא ראש החוט של ברזל לאחר הדחה שאחר המליחה ויכול להיות שהיה כן כמו שנמצא עכשיו היה קודם הדחה ומליחה והדחה וא"כ יש הוכחה דיצא החוט חוץ לשומן גם כן וא"כ ליכא הגנה כלל ואין צד להקל וליכא אלא חדא ספיקא דשמא קודם מליחה והדחה היה החוט טמון מכל וכל ואפילו היה טמון עד אחר שחטטו אחריו הרי ביארנו כל שניקב בשומן טריפה הוי ולית ספיקא בזה כלל וא"כ ראוי להטריף ונ"ל דעדין יש לומר דדוקא בעומד בקורקבן ומקצתו בשומן הוא דאסר הרב פרי תואר דליכא הגנה כמ"ש אבל אם נמצא כעין נ"ד בשומן דוקא ולא בקורקבן והוא נמצא בעובי השומן נימא אף אם ניקבו עורות של קורקבן מ"מ השומן שהוא מתחת למחט שהוא סמוך לקורקבן יסתום הנקב כיון דלית בו מחט דהיינו מקצת השומן שהוא מתחת למחט וסמוך לקורקבן יסתום הנקב ודוק:

אבל אם נאמר דהוכחת הגומא לא הוי הוכחה דיכול להיות כי זה דרכם להמצא בקורקבן כעין גומא וכך ברייתם וכמדומה לי שראיתי בקורקבן אחר כזה א"כ אין להטריף בנ"ד אלא מספק, ספק מגוואי אתאי ספק מבראי והוה ליה כנמצא בחלל הבהמה דקימ"ל דיש להטריף מספק דשמא ניקב אחד מאיברים הפנימים כמש"כ מרן והלבוש סימן מ"ח סעיף י' וסימן נ"א סעיף א' ועי' להרב פרי תואר סימן מ"ח ס"ק י"ז שכן כתב ז"ל שם וטרפות זו לאו ודאי טריפה אלא ספק הוא דהוי דכן כתבו הפוסקים דחיישינן לאיברים הפנימים ונפ"מ דאי איכא ספיקא אחרינא פשיטא לי דכשר ע"כ ע"ש, וא"כ בנדון נידן יש להטריף מספק דשמא ניקב אחד מאיברים הפנימים ולא מתורת ודאי:

והשתא יש לדון בנ"ד להתיר ממ"ש הלבוש סימן ז"ן וז"ל ובספק דרוסה שלא נודע איסורו עד אחר שנתערב תוך העדר הכל מותר מטעם ס"ס דבכל א' יש לומר שמא אינו זה ואת"ל זה שמא לא ביד דרסה ע"כ, א"כ דון מינה ואוקי באתרין בנדון דידן נמי דלא נודע האיסור עד לאחר התערובת יש להתיר מכח ס"ס דבכל אחת מהתרנגולות אשר יאמר כי הוא זה יש לומר אינו זה ואת"ל כי הוא זה שנמצא בשומן של קורקבן שלה המחט שמא לא ניקב ולא נגע ולא פגע באיברים הפנימים:

ואל תשיבני מדברי מרן סימן ק"י סעיף ט' שכתב שם וז"ל ספק טריפה שנתערב באחרות כולן אסורות וכו' שכיון שהספק הא' בגופו אין להתירו מכח ס"ס ע"ש, אין משם ראיה לסתור דהא מאריה דהאי דינא דפסק מרן בסימן ק"י הוא דעת רבינו יצחק הזקן ז"ל בעל התוספות כמ"ש הרשב"א בת"ה ד' קט"ו ועי' בטור וב"י בסימן ק"י ע"ש, וכבר כתב הב"י בסימן נ"ז ע"ש שהביא סברת ר"י וכתב וז"ל ודברי ר"י מבוארים בתוספות ריש ביצה ג' גבי הא דתני' נתערבה באחרות כולן אסורות וסמ"ג במצות בשר בחלב מבוארים יפה דבריו וז"ל תניא בתחילת ביצה ספק ביצה טריפה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות וכו' ור"ב כתב בשם ר"י דנתערבה קאי אספיקא שמאחר שהיא אסורה מן התורה לכן כשנתערבה אינה נחשבת אלא ספיקא אחת ואינה בטילה אפילו באלף וכו' לפי ענין זה תרנגולת או בהמה והם ספק טריפה ונתערבו באלף כולן אסורות כדין דבר שבמנין שאינו בטל כמו אם נתערב בודאי של איסור אבל אם נתערב האיסור בודאי תחילה בשנים דהשתא מותר הכל מן התורה מטעם רוב אבל מדרבנן אסור מטעם דהוי דבר שבמנין אם נפל אחד מן התערובת ברוב הכל מותר מטעם ס"ס כגון מרוב לרוב שיש שם ב' ביטולים ברוב או ס"ס שהכל בגוף הדבר בלא תערובת עכ"ל, וסברא זו של סמ"ג היא ממש כסברת הרא"ה בבדק הבית דף קט"ו ע"א שהשיג על הרשב"א וכתב וז"ל ואינו נכון שאין זה טעמו של רבינו אלא דטעמא דרבינו (שהוא ר"י בעל התוספות) ז"ל דלא אמרו ס"ס שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור כגון הא דתערובת הילכך הוה ליה ספק שני ספק דרבנן אבל כל היכא דבספק הראשון מתסר מדאורייתא ספק שני אסור מדרבנן דלא חשיב אלא חד ספיקא וכו' וכן אתה דן בספק טריפה שנתערבה באחרות דכיון דהיא גופה אסורה מדאורייתא תערובת שלה לא מיקרי ס"ס וכו' ע"ש, מבואר מדבריו להדיא אפילו בשני תערובות אסור אם מתחילה נפלה ונתערבה אחת באחת ואחר כך נפלה אחת מהן לתערובת אחרת כיון שהספק הראשון אסור מן התורה אלא בעינן תרי רובי וכדכתב הסמ"ג:

וכתב הב"י על דברי הסמ"ג הנז' וז"ל ומצאתי כתוב קשה וכי פליג ר"י על התלמוד בכל מקום דאמר ס"ס בדאורייתא ועוד קשה למה אין כל העדר מותר מכח ספיקא דרבנן לקולא שהרי אף אם דרס ודאי לא היה אסור העדר אלא מדרבנן, ונראה לי דלא איירי ר"י אלא דוקא היכא שנודע שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים וא"כ כיון שנודע מיד שהיא ספק דרוסה והיא ספק דאורייתא ובאותו פעם לא היה עדין רק ספק אחד שהרי לא נתערב עדין ונעשה הספק כודאי וכשנתערב בעדר הוי כמו ודאי דאורייתא שנתערב בעדר אבל אם לא נודע לנו שדרס הזאב עד שנתערב בעדר מודה שמותר מטעם ס"ס הואיל ששני הספיקות באים יחד מיד כשנולד הספק וכו' ע"ש, הרי שלך לפניך שהרב ב"י בעצמו הוא שהביא לנו חילוק זה בספרו ושתק ליה, ומשם למד הלבוש שכתב לנו חילוק זה בספרו בסי' נ"ז וכן כתב הרב הלבוש עוד לקמן בסימן ק"י סעיף ט' וז"ל אבל ספק איסור שבגופו כגון ספק טריפה שנתערב באחרות וכו' מ"מ כיון שאין יכולים לתלות האיסור ממקום אחר אלא בגופו ספק מותר ספק אסיר לא שרינן ליה דהא מתחילה ג"כ לא אסרנו אותו אלא מטעם זה והיאך נתירנו עכשיו (וסברא זו וטעמה היא סברת הרשב"א בספרו תורת הבית ד' קט"ו ע"ש) וכתב עוד הלבוש ודוקא שנודע איסורו קודם שנתערב שכבר נעשה איסורו כאיסור ודאי אבל אם לא נודע אלא לאחר שנתערב הרי שתי הספיקות באים כאחד ומותר בס"ס שבגופו וכו' כמו שנתבאר לעיל בסימן נ"ז ע"ש, וכן ראיתי להרב ב"ח בסימן ק"י שהבין בדברי הרשב"א כן וז"ל שם ד"ה והא דשרינן ס"ס דוקא על ידי תערובת וכו' כתב ב"י משם הרשב"א דטעם דין זה דכיון דכבר אסרתו מספק שנפל בגופו אין אתה יכול להחזירו ולהתירו וכו' משמע לפ"ז דאם לא נודע האיסור בשעה שנתערב מותר מטעם ס"ס כיון שלא היה עליו שם האיסור מתחילה וכן כתב מהרא"י בהגהת ש"ד ע"ש, ועי' בשערי דורא בהגה סימן פ"ד ד"ה דהוה ליה ס"ס ועי' להרב מבוא שערים שם להרב רבינו נתן שפירא ע"ש שכל זה מבואר בדבריהם שם, ולפ"ז בנדון דידן נמי שלא נודע האיסור אלא לאחר שנתערבו התרנגולים הוה ליה ס"ס הבאים כאחד ויש להתירם:

והנה באמת דברי הב"ח שפירש ודייק כן מלשון הרשב"א דכתב וכבר אסרתו מספק וכו' ודייק הרב ב"ח ז"ל דממשמעות לשון זה מובן דאם לא נודע האיסור בשעה שנתערב עד אחר כך כשנתערב ובאים שתי הספיקות לפנינו כאחד הוי ס"ס, לכאורה לא יתכן לפרש כן בדברי הרשב"א חדא דא"כ תיקשי לך קושית הארוך ז"ל דא"כ אף בשני תערובות נימא הכי כיון דכבר אסרתו בתערובת ראשונה איך תחזור ותתירנו כמו בספק דרוסה שהוא בגופו, אלא דלזה יש לומר דלא דמי גוף אחד לשני גופים אפילו לדעת הרב פרי תואר ז"ל דכתב בסימן ק"י ס"ק יו"ד דלדעת הרשב"א ז"ל אפילו לא יהיה בתערובת אלא חדא בחדא מותר בשני תערובות ע"ש, אפילו הכי לא דמי לספק דרוסה שהספק בגוף אחד וכיון שכבר אסרתו הוקבע עליו איסורא אבל בתערובת שני גופים הגם שמספק אסורים כולם מ"מ ההיתר ודאי הוא שם ולא נעשה כאיסור אלא מפני שלא ידענו היכן הוא אין יכולים לאוכלו אבל באמת לא הוקבע עליו איסורא שהרי באמת אם יפלו השנים האלו כל אחד לקדירה אחת ושתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור והיה ההיתר רבה על האיסור כדלקמן בסימן קי"א ע"ש גם בכאן תולין להקל ולומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר נפל לתוך של היתר וא"כ לא הוקבע עליו האיסור אבל באמת מדברי הרשב"א לא משמע כן דז"ל בתורת הבית הארוך בדיני התערובת בשער שני דף קט"ו דלא אמרו בס"ס להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מחמת התערובות אבל בעלמא שאינו בא מחמת תערובות לא, זהו דעת ר"י הזקן, וקשה מספק זינתה תחתיו דמספק ספיקא מותרת דספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו ואם תימצי לומר תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון והתם אין הספק בא מחמת תערובת ואפילו הכי אתה דן אותה בס"ס להקל, ויש לומר דהתם שאני שאי אפשר לזו לבא לפניך אלא בשתי ספיקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דהיאך נתירנה וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בספק נולד בי"ט שמיד עמדה עלינו באיסור ואחר כך נתערבה באחרות וניתוסף בתערובת ספק זה השני וכיוצא בזה ממה שאסרנו מחמת ספק טריפה ואחר כך נתערב באחרות היאך נאמר שמא לא זו היא ואת"ל זו היא שמא לא טריפה היתה והלא כבר אסרתה משעה שנולד בה ספק טרפות והיאך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב באחרים ונאמר מה שאסרנו מותר היה ע"כ לשון הרשב"א ז"ל, ואם באמת סבר הרשב"א ז"ל דאם לא נודע הספק הראשון עד שנולד השני אפילו בס"ס דעלמא שאינו בא מחמת ב' תערובות דיינינן ליה בס"ס מאי קשיא ליה מספק זינתה תחתיו דהתם שאני שבאים שתי ספיקות כאחד ואין לומר דזהו נמי כונת הרשב"א בתירוצו זה אינו דא"כ למה צריך לומר דהתם שאני מפני שאי אפשר לזו לבא לפניך אלא בשתי ספיקות הא אפילו אם יהיה באפשרות שתבא לפניך בספק א' מ"מ אם באה לפניך בשתי ספיקות כי הכא מותרת מפני ששתי הספיקות באו לפניך כאחד וכן בעלמא נמי כגון ביצה שספק נולדה בי"ט ולא נודע הספק עד שנתערבה באחרות וא"כ אין חילוק בין ספק זינתה לספק נולדה בי"ט או ספק טריפה אין חילוק כלל ביניהם ועיקר החילוק הוא במקרה והמאורע היה שלא נודע הספק הראשון עד שנולד הספק האחרון אפילו הראשון בגופו והשני בתערובת דיינינן ליה בס"ס ואם המקרה והמאורע לא היה כן אלא שנודע הספק הראשון קודם השני לא דיינינן ליה בס"ס וא"כ הוה ליה להרשב"א לתרץ בקיצור ולומר דשאני התם שבאו השתי ספיקות כאחת אבל בשתי תערובות אפילו אין באין כאחד אמרינן ס"ס:

לכך נראה לענ"ד לומר דהרשב"א לא נכנס בחילוק זה כלל ועיקר חילוקיה הוא בין היכא שנולדו שתי ספיקות כאחת ללא נולדו כאחת אלא בזה אחר זה ואפילו לא נודע הספק הראשון עד שנולד השני מ"מ כיון שקדם בזמן הספק הראשון ונולד קודם א"כ בשעה שנולד קמה ליה באיסור להכי אפילו אחר כך נולד הספק השני מ"מ כבר נאסרה ולא נוכל להתיר מה שאסרנו כבר, אבל אם בשעה שנולד הספק הראשון נולד אתו עמו הספק השני א"כ מעולם לא חל עליה שם איסור ולכך בספק זינתה תחתיו שאי אפשר לבא לפניך אלא בשתי ספיקות שנולדו כאחת יש לדון בה בס"ס, אבל בעלמא כגון בספק נולדה בי"ט וכן בספק דרוסה שלא יחוייב לבא לפניך בשתי ספיקות דהא ספק הא' בגופו והוא הקודם בזמן ואחר כך נולד הספק השני, וכן באמת יש להרגיש על הלבוש שהעתיק לשון מרן שהוא לשון הרשב"א ויצא לחלק בין נודע ללא נודע אע"פ שכתבתי בסמוך לשון ב"י שבסימן נ"ז שכתב חילוק זה בשם מצאתי כתוב והוא ממהרא"י בהגהת שע"ד מ"מ לא כתב זה אלא לדעת רבינו יצחק הזקן שכך מפרש מהרא"י בדבריו אבל בדברי הרשב"א לא אפשר לפרש כן בדבריו וכמו שכתבנו, וכן ראיתי להט"ז בסי' ק"י סקי"ב שהוכיח מדברי הרשב"א בת"ה מהוכחה אחרת שסבר אפילו לא נודע בינתים לא דיינינן ליה בס"ס ובס"ק י"ג הוכיח הוכחתינו מדברי הרשב"א ותה"ל והרב ד"מ בסימן נ"ז חלק על מה שכתב ב"י בשם מצאתי כתוב ע"ש בס"ק ט"ו וכן מוכח מדבריו בהגה סימן ק"י סעיף ט' וכן כתב הרב ש"ך בסימן ק"י ס"ק ס"ג וכן כתב הפר"ח שם ס"ק מ"ז וכתב ולזה הסכימו כל האחרונים ז"ל וכן עיקר ולאפוקי מתשובת מ"ב סימן ל"ז ע"ש, וא"כ בנדון דידן יש לאסור הגם שנודעו השתי ספיקות כאחת:

אלא שראיתי להרב ש"ך בכללי הס"ס בקצור ס"ק א' שכתב ויש מתירים אם לא נודע הספק איסור קודם שנתערב ויש לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה ויש צורך סעודת מצוה ג"כ ובלבד שלא יאכלנו כולו כאחד ויאכלנו שנים שנים ע"ש, ולפי דברי הרב בנ"ד ג"כ דשתי הספיקות באים כאחת והוא הפסד מרובה שיש כאן ששה תרנגולים עי' להרב זכור לאברהם למהר"א אלקלעי ז"ל ביו"ד ח"א אות ה' שכתב מהו הפסד מרובה עיין עליו שם, ויש ג"כ בנ"ד צורך סעודת מצוה שהוא ערב יום הכפורים ראוי לסמוך ולהתיר אלו התרנגולים כולם כאחד מכח ס"ס אלא שצריך לאוכלם שנים שנים, ועוד יש להתיר ממש"כ הכנה"ג סימן ק' הגהת ב"י אות יו"ד משם תשובת משאת בנימין סימן ל"ז עי"ש, אבל כל זה אם נאמר דהוכחת הגומא לא הוי הוכחה א"כ הו"ל ס"ס ויש להתיר כמו שכתבנו אבל אם נאמר דהוכחת הגומא הויא הוכחה ליכא צד להתיר כלל, ועוד נראה דנ"ד לא הוי ספק שקול כעין האי ספק דהיינו כספק דרוסה שהתיר הש"ך בהפ"מ דהתם הספק שקול ספק ביד וטריפה ספק ברגל וכשירה אבל הכא בנ"ד הספק דהיתרא אינו כספק דאיסורא דהא כשתאמר ספק מגואי ודאי טריפה דהא ניקבו שתי עורות, אבל שמא מבראי אתא אין לומר ודאי כשירה אלא דעדין יש ספק שמא ניקבו האיברים הפנימים והוה ליה ס"ס להחמיר דהיינו לאיסורא ולפי מה שכתבנו לעיל בסי' זה דפ"ד ע"א ד"ה איך שיהיה אין כאן תורת ודאי עיין שם, אע"פ שיש לדחות ולומר דעיקר הספק הוא אינו אלא ספק ניקבו האיברים הפנימים או לא ניקבו כל היכא דאיתנהו ולא דיינינן לה במגואי ומבראי והו"ל כנמצאת בחלל הבהמה דהספק הוא אם ניקבו איברים הפנימים אם לא והו"ל הספק שקול מ"מ הרי עוד לפנינו ריעותא דגומא, (עי' בכללי ס"ס להש"כ אות ל"ג) ועיין להרב שמש צדקה חלק יו"ד סימן ל"ג מה שהאריך בזה ע"ש, והעלה דדעת מרן ז"ל כיש חולקים:

ועדין אנ"א אני בא להתיר תערובת זה ממקום אחר והוא ממ"ש מרן בש"ע סימן ק"א סעיף גימ"ל וז"ל תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטילה שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו נוצתה וכן לא חשיבא ראויה להתכבד אא"כ היא מבושלת ע"כ לשון מרן ז"ל, וא"כ לפי דברי מרן ז"ל דסבר דלא מיקרי חתיכה ראויה להתכבד אלא אם כן מבושלת בשעת תערובת בנ"ד שנתערב קודם בשול לא הוי ראויה להתכבד ובטילה ועי' סימן ק"י סעיף ב' ועי' ב"י בסימן ק"א ועיין שם בבדק הבית וכן הוא בלבוש וז"ל וכל שכן תרנגולת נבילה שהיא בנוצתה שנתערבה בשתים אחרות שהיא בטילה שאינה ראויה להתכבד כך כמות שהיא ושוב אינה חוזרת וניעורה אלא דוקא כשנתערבה כשהיא מבושלת או צלויה וכו':

וראיתי להרב פרי תואר בסימן ק"א ס"ק וא"ו שתמה על מרן ז"ל דלמה פסק הרב דבעינן מבושלת דסברא זו לא עמדנו על בעליה זולת יש אומרים שהביא הרא"ש וכל הפוסקים לא נמצא מי שאמר סברא זו וכתב הוא ז"ל ע"כ נלע"ד דכל שאינה חסירה רק בישול דיינינן בה חתיכה הראויה להתכבד כדעת כל הפוסקים וכן כתב הרב פרי חדש בסימן ס"ט ס"ק מ"ח ע"ש דכתב דמדברי מרן עצמו שם מוכח דחתיכה חיה מיקרי ראויה להתכבד ע"ש, ואני הד"ך מוסיף על דבריו שבאמת שכן מוכח מדברי מרן עצמו מכמה מקומות עי' בסימן ק"א סעיף ח' וט' ובסימן ק"ה סעיף ט' ובסימן ק"י סעיף ה':

ולולא דמסתפינא אמינא דט"ס נפל בדברי מרן ז"ל בש"ע דהנה באמת קשה לי על לשונו חדא קושית הרב פרי תואר ז"ל אם בישול מעכב נוצה לא אצטריך למימר ולא הול"ל אלא חלוקת אא"כ מבושלת עיין שם ועוד דברי מרן ז"ל אינם מסודרים כהלכתן דכתב ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו נוצתה קודם חלוקת וכן לא חשיבא ראויה להתכבד וכו' והכי הוה ליה לסדר הדברים הכתובים כאחד כך תרנגולת בנוצתה וכו' שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא וכן לא חשיבא ראויה להתכבד אלא אם כן מבושלת ואחר כך יכתוב חלוקת ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו הנוצה ונתבשלה, ועוד דברי מרן סתראי נינהו וכדכתב הפר"ח בסימן ס"ט ס"ק מ"ח ממה שכתב מרן ז"ל בסעיפים וסי' שהזכרנו בסמוך, לכן נלע"ד שכן צריך לומר וכן לא חשיבא ראויה להתכבד אפילו אחר כך היא מבושלת, ור"ל אפילו לאחר שנתערבה בשלו אותה לא מיקרי ראויה להתכבד כיון דבשעת התערובת היתה בנוצתה אפילו אחר כך הסירו נוצתה וכן אפילו בשלו אותה והרי עכשיו חשובה וראויה להתכבד ביותר יקרת הערך אפילו הכי בטילה והאי וכן קאי אמש"כ מרן ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו נוצתה קאמר אחר כך וכן אם גם כן לאחר שנתערבה הרי היא לפניך מבושלת אפילו הכי לא מיקריא חתיכה הראויה להתכבד והיה כתוב בספרים כמו שכתוב בשאר הספרים אשר הם לפנינו שכתוב בהם וכן לא חשיבא ראויה להתכבד אא"כ בראשי תיבות וחשבו המדפיסים דר"ת אא"כ הוא אלא אם כן והוא באמת ר"ת אפיל'ו אח"ר כ"ך וזה באמת קרוב לטעות בו וא"כ לפ"ז יסבור מרן נמי דחתיכה חיה ג"כ מיקרי ראויה להתכבד וכמו שהוכחנו מדבריו דסי' ס"ט ודס"ח וט' ודסי' ק"ה וק"י אבל בתרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול לא מיקרי חתה"ל, וצריכין אנו לומר דהאי מבושלת שכתב מרן ר"ל שבשלו כל אחת בפני עצמה אי היה שם ס' לפי מש"כ מרן בסימן ק"ט סעיף ב' וא"כ לפי זה מרן פסק כרבינו תם שהתיר תרנגולת שנתערבה בנוצתה דוקא ולא כיש אומרים שהביא הרא"ש שס"ל אפילו בחתיכה חיה לא מיקרי חתה"ל עי' ב"י בסימן ק"א אבל הלבוש הביא סברת י"א שכתב הרא"ש שכן כתב בלשונו שאינה ראויה להתכבד כמות שהיא ושוב אינה חוזרת וניעורה אלא דוקא כשנתערבה כשהיא מבושלת או צלויה דאינה בטילה וכו' והיא סברת היש מי שאומר שהביא הרא"ש בפרק גיד הנשה סי' ל"ו וז"ל ובחתיכה הראויה להתכבד רבו הדיעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר הראוי לכבד בה אורחים אבל חתיכה חיה ואפילו שלימה בטלה ברוב ודברי וכו' וחיפשתי ומצאתי שהיא סברת הרא"ה ג"כ בבדק הבית בשער ב' דף ק"כ ע"ב ולפי מש"כ הלבוש כאן לא תיקשי אדבריו דבסימן ס"ט וכן כל מה שקשה בדברי מרן לא קשה דידיה אדידיה כי הלבוש הגם שהביא סברא זו מ"מ כתב דיש חולקים בכל זה וכתב הוא וכן נוהגים בחתיכה חיה דלא בטילה וכדכתב מור"ם ז"ל בהגה וא"כ מסיק הוא ז"ל כסברת החולקים ולכך כתב מש"כ בסימן ס"ט ובסימנים שזכרנו ודבריו חיים וקיימים ונאמנים, ואם כן בחתיכה חיה כולם שוים לטובה מרן ומור"ם והלבוש דחשיבא ראויה להתכבד וכן כתבי האחרונים והסכימו להלכה דלא בעינן שתהא מבושלת עי' הפר"ח בסימן ק"א ס"ק ט"ו שהביא הא שכתבתי שהרא"ה סובר כיש מי שאומר שהביא הרא"ש ומסיק שם שדעת המחבר כדעת הרשב"א וכתב שכן מוכח מדבריו מסימן ק"ה ומסימן ק"י ומסיק דהכי נקטינן ועי' להרב פרי תואר ס"ק ו' וא"כ הא לא שמה מתיא, ואין לומר דמ"מ בנדון דידן מיקרי נתערבה בנוצתה דהא היו מעורבין מתחילה ועד סוף זה אינו כיון דלא נודע לנו הטרפות עד אחר שהסירו נוצתם כולם כאחד ואחר כך קרעו אותם לחללם והמשיכו בני מעיהם ואז ג"כ לא נודע אלא לאחר שנתערבו כל בני מעיהם וקורקבנם ואחר כך נודע לנו הטרפות של אחד מהם וא"כ בשעה שהיו בנוצתם והיה כל אחד עם הקורקבן שלו היה ניכר הטריפה היכן היא מקורקבן שלה ולא מיקרי נתערבו אלא לאחר שלקחו מהן הקורקבן שלהם ובאותה שעה כבר העבירו והסירו נוצתם, וגדולה מזו מצינו להרב פרי תואר בסימן ק"א ס"ק ה' שכתב וז"ל תרנגולת בנוצתה וכו' פי' שנתערבה בנוצתה וידענו בה דאם לא ידענו אלא אחר שהסירו הנוצה וכו' נעשית ראויה להתכבד ולא בטלה וכמו שמוכח מדברי הרא"ש וכו' דהעיקר היא הידיעה בכל דבר שבטל ברוב ע"ש, וכ"ש בנ"ד דהתם אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע דנתערבה בנוצתה באותה שעה אין לנו היכר בין זה לזה ומיקרי תערובת גמור באותה שעה שאין היכר בין זה לזה כלל ואפילו הכי אם לא נודע עד לאחר שהסירו הנוצה מיקרי ראוי להתכבד כ"ש בנ"ד דבאותה שעה שהיו בנוצתם לא מיקרי תערובת כלל דהא יש היכר בין זה לזה בקורקבן הנמצא לפנינו שיש חוט ברזל תחוב בו ואם נתן דעתו מעיקרא בשעה שקרע חלל התרנגולת ונטל ממנה הקורקבן היה רואה בעיניו הטרפות ולא היה שום תערובת בזה ועיקר התערובת הוא אחר שהסיר הנוצה וקרע ונטל הקורקבן ואחר כך נתערבו וא"כ אותה שעה כבר היתה ראויה להתכבד ולכן באמת בנ"ד לא מצינו שום היתר בהם:

ואחשבה לדעת זאת לשום להם שארית ופליטה למקצתם. והוא דבנדון דידן שכבר לקחו מהתערובת שנים ונתנום בקדירה להתבשל קודם שנודע הטרפות ואחר זה הודע להם חטאתם אם יש להתיר אלו השנים ולומר דכל דפריש מרובא פריש או נימא כוון שלקחום בידים אפילו באותה שעה עדיין לא אתיידע איסורא מ"מ לאחר שנודע האיסור איגלאי מילתא למפרע שבשעה שלקח משם אלו השנים היתה שם הטריפה מעורבת ביניהם ואפשר דנימא בזה מיקרי לקח מן הקבוע דקימ"ל דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי:

ונראה לי להתיר באלו השנים מהא דפסק מרן ז"ל בסימן ק"י סעיף ה' וז"ל מי שלקח בשר מהמקולין ואפילו חתיכה הראויה להתכבד ונמצאת טריפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטריפה ואינו יודע מאיזו לקח כל מה שלקחו מהמקילין קודם שנמצאת מותר שלא נפל הספק בקבוע אלא לאחר שפירש וכיון שהרוב כשר מותר וכו' ע"כ, וכל מה שכתב מרן כאן הוא על פי סברת הרשב"א בתורת הבית והנה מצינו להש"ך ולהפר"ח פליגי בדעת הרשב"א דהש"ך כתב בס"ק י"ד וס"ק כ"ח דהרשב"א מודה לסברת הרא"ה דס"ל דהיכא שמתחילה בשעה שלקחו הבשר מן החנות עדין לא נודע הטרפות אם יש בכל החנויות דהיינו שהיינו מוחזקים בהם שכולם מוכרים בשר כשר ואחר שלקח נודע לנו שיש טריפה באחת מהן סבר הרא"ה דאמרינן איגלאי מילתא למפרע בשעה שלקח מן החנות מן הקבוע לקח שיש שם אחת חטאת קבועה ואסור וסבר הש"ך שגם הרשב"א מודה לזה ולא התיר הרשב"א אלא בנתערב טריפה בין הכשרות ולא נודע עד אחר שלקחו הבשר אבל הפר"ח בס"ק י"ג שם פליג אדברי הש"ך וסבר דבכל ענין התיר הרשב"א ז"ל ובזה יש לפרש יאות דברי מרן ז"ל שכתב ולא נודעו חתיכות הטריפה ואינו יודע מאיזה לקח דלכאורה קשה כיון דכתב מרן ולא נודעו חתיכות הטריפה א"כ כשלקח ודאי אינו יודע מאיזו לקח מהטריפות או מהכשרות ולמה צריך לכתוב עוד מרן ז"ל ואינו יודע מאיזו לקח אבל לפי מה שפירש הפר"ח אתי שפיר דשני חלוקות הן חלוקה ראשונה היא שנתערבו חתיכות הטריפה עם הכשרות ולא נודעו חתיכות הטריפה מהכשירה וחלוקה שניה היא שאינו יודע מאיזו חנות לקח ואחר כך נתברר האיסור בחנות אחת דבזה לדעת הרא"ה ז"ל אסור אפילו הכי סבר מרן ז"ל לדעת הרשב"א כיון שלא נודע מתחילה עד אחר שלקחו הבשר מהמקולין מותר וכן הסכים הרב פר"ת שדברי הרשב"א אזלי כסברת הר"ן וכמו שכתב הפר"ח עיין ס"ק יו"ד איך שיהיה בנתערבו חתיכות הטריפה עם הכשרות כולם שוים לטובה שאם לא נודעה הטרפות בשעה שלקחו משם הבשר אמרינן דכל דפריש מרובא פריש ומה שלקחו מותר עיין במגן אברהם בא"ח סימן תט"ל ס"ק ד' ועיין באר היטב שם, וא"כ בנדון דידן נמי שנתערבו התרנגולת הטריפה עם הכשרות ואחר שלקחו משם שנים נודעה הטרפות יש להתיר אלו השנים וכן מצאתי כתוב בתשובת הרא"ש ממש כעין נדון דידן הובא בספר ים של שלמה פרק ג"ה סימן כ"א וז"ל על כבש טריפה שנתערב עם הכשרות וכולם שחוטות נ"ל דמה שלקחו מן הבשר קודם שנולד הספק אפילו חה"ל מותרת דתלינן דמרובא פריש עש"ב ועיין בהגהת שע"ד סימן מ"ד פסקת בעלי חיים ושאר דברים החשובין שנתערבו וכו' ע"ש, ועי' פתחי תשובה סימן ק"י סק"ד שהביא מעשה כנדון דידן והתיר ע"ש שהרחיב הדיבור בכמה דברים כהוגן ע"ש, מעתה קם דינא דאלו השנים שנטלו מהם לבשל מותרים הן

אלא דכל זה הוא אם לקחום קודם שנמלחו כאחד אבל בנדון דידן שמקודם נמלחו יחד לפמש"כ מרן ז"ל בסימן ע' סעיף ג' וז"ל בשר שחוטה שמלחו עם בשר טריפה והם נוגעים זה בזה אסור כדי קליפה שאע"פ שאינו בולע מדם הטריפה בולעת מצירה וכו' עוד כתב מרן ז"ל בסעיף ד' הא דאמרינן דאינו אוסר אלא כדי קליפה היינו כששתיהן כחושות אבל אם אחת מהן שמינה וכו' מפעפע האיסור בכולה אם היתה הטריפה המלוחה למטה משום דתתאה גבר ע"כ, וא"כ בנ"ד ששניהם דהיינו כולם מלוחים דאין חילוק בין תתאה לעילאה א"כ אפילו לא ידעינן איזו היא שהיתה למטה או למעלה ליכא נפקותא בזה כיון ששניהם מלוחים ואי חשבינן להו כחושות צריכין כולם קליפה ואי חשבינן להו שמינות צריך ששים לבטל האיסור הילכך בנ"ד כולם אסורות שאין אנו בקיאים בין בשר שמן לכחוש וכמו שכתב רמ"א בהגה סימן ק"ה סעיף ט' אבל אין לאסור משום שראינו בעינינו השומן בקורקבן מבחוץ ואם כן נדון ביה שהוא שמן זה אינו שהרי מצינו להרב פר"ת סימן ק"ה ס"ק יו"ד שכתב וז"ל נראה דהאידנא לית אנן בקיאין בחלב לומר זה חלב כחוש ואין מפעפע ויש לאסור בכל מין חלב ושומן וכו' ע"ש, ובנדון דידן יש לאסור מיהא מספק:

ואין להתיר בנ"ד משום דחזר איסורו להיות מדרבנן שהרי מדאורייתא ברובא סגי והכא הא איכא רובא ונתבטל טעם האיסור שנתן בו מחמת חום המלח אלא דרבנן הצריכו ס' וא"כ כאן דאיכא ספק אם כחוש אם שמן הוא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא זה אינו שאין אומרים ספיקא דרבנן לקולא אלא אם הספק הוא ספק גמור אבל אם הוא ספק בחסרון חכמה ובחסרון ידיעה לא מיקרי ספק כלל וכמ"ש הרב ש"ך בכללי ס"ס אות ל"ד ע"ש, ודע דהא שכתבתי דבנ"ד דאיכא רובא דהתירא דהיינו ה' כשירות ואחת טריפה א"כ ליכא איסורא מדאורייתא דהא במינו ברובא סגי מדאורייתא וא"כ ליכא הכא אלא איסורא דרבנן דהצריכו ששים, התבוננתי וראיתי דלא יתכן דבר זה אלא לדעת הרשב"א והרב רבינו נתנאל שהביא מרן ב"י בסימן ק"ה ע"ש דס"ל דאם נוגעות שאר החתיכות בחלב בעצמו מצטרפות כל החתיכות לס' לבטל החלב הדבוק בחתיכה האחרת וכן העלה להלכה הפר"ח סימן ק"ה ס"ק ל"ז ודחה סברת המחבר וכן העלה הרב פרי תואר שם ס"ק י"ו כדעת הרשב"א ז"ל ע"ש, וא"כ לפי דעתם ז"ל הכא בנ"ד דהאיסור הוא אם נוגעות בטריפה גופה א"כ מצטרפות כל החמשה לבטל מעם התרנגולת הטריפה ברובא מדאורייתא ואין כאן אלא איסור דרבנן:

אבל לדעת מרן ז"ל דפסק כמהר"ם דס"ל דאין מצטרפות וכמו שכתב בסימן ק"ה סעיף ט' וז"ל וכל זה לענין חתיכה עצמה שהיה החלב דבוק בה ולענין שאר החתיכות שנמלחו יחד אם אין בכל אחת מהם בפ"ע ששים לבטל החלב אסורות ואין מצטרפות ביחד לבטל החלב דאין חלב מפעפע מל"ח בלא רוטב וכו' ע"ש, א"כ בלאו הכי אין כאן ביטול מדאורייתא וכל התרנגולות אסורות מדאורייתא דכל אחת נגעה בטריפה ובלעה ממנה ואין מצטרפות א"כ כולם אסורות מן התורה דכל שנגעה בהם מקדשתן:

והנה ראיתי להרב כנה"ג בסימן ק"ה בהגהת ב"י אות ז"ן שהקשה פסקי מרן אהדדי דהכא פסק בסעיף ט' דאין חלב מפעפע מח"ל בלא רוטב ובסעיף ז' כתב וז"ל אבל אם בלעה מן הדברים המפעפעים בטבעם כגון שומן אוסרת חברתה בין בצלי וכו' וכן הקשו הפר"ח והפר"ת וכתבו שאין לחלק בין צלי למליחה ע"ש, ועי' הש"ך והט"ז וכתב הכנה"ג וז"ל וע"כ לומר דס"ל דחלב אינו מהדברים המפעפעים בטבעם דאם לא כן קשה מה שכתב רבינו בע"ה בשם הרשב"א דאם בלע מן המפעפעים בטבעם אוסרת חבירתה בלא רוטב וכן פסק בספר הקצר וכו' ע"ש, וא"כ לפי חילוק זה של הרב הכנה"ג הכא בנ"ד דהאיסור הוא מחמת טרפות התרנגולת א"כ אי חשבינן לה שהיא שמינה א"כ בשומן דרכו לפעפע מחתיכה לחתיכה ולפ"ז בנ"ד מודה גם מרן ז"ל דכל התרנגולות הכשירות מצטרפות לבטל טעם הטריפה ומדאורייתא מיהא בטלי ברוב וא"כ צריכין לחילוק שכתבנו דספק בחסרון ידיעה לא מיקרי ספק, ועדין יש לומר דלא אסר מרן בסימן ע' סעיף ג' אלא בידוע שנגעו זב"ז וכמ"ש שם וז"ל והם נוגעים זב"ז אסור כדי קליפה ע"ש, אלא שאין זה כלום שע"כ לומר דלאו דוקא קאמר וכמ"ש מרן בסימן ק"ה סעיף ט' וז"ל ואם אין ידוע אם נגע בכולם כולם אסורות ע"ש, וכן כתב הרש"ך דהאי דנקט נוגעים זב"ז לרבותא דסיפא נקט הכי ע"ש, ועי' באר היטב בסי' ע' ס"ק י"א ומשמע מלשון הב"י אפילו בחתיכות מרובות כולן אסורות והילך לשונו בב"י כתב המרדכי בפג"ה שהשיב הר"ם וכו' ואם יש ספק באותם חתיכות באי זו חתיכה נגע החלב ויש שם חתיכות הרבה דאיכא לאסתפוקי דילמא בהא נגע או בהא נגע כולן מותרות דחד בתרי בטלי ואפילו הם חתיכות הראויות להתכבד משום וכו' אפילו הכיר תחילה אי זו היא שנגעה בו ונאסרת ושוב נתערבה בשתים ולא מינכרא בטלה ברוב. כ"ש היכא דלא ידע מעולם אי זו נגעה ואי זו לא נגעה דשרו כולהו מספיקא וכו' וכתב עליו הרב"י ז"ל משמע לי דהר"ם איירי כשידוע בבירור שלא נגע החלב כי אם באחת מהן אלא שאין ידוע איזו היא וכו' שידוע שלא נגע בהן דאם לא כן הא איכא לאסתפוקי דילמא נגע בכולם והיאך יתבטלו ועוד וכו' ע"ש, הרי שלך לפניך שכתב אפילו יש שם הרבה חתיכות אפילו הכי איכא לספוקי בכולהו שמא כולם נגעו בחלב ולפיכך כולם אסורות וא"כ בנ"ד נמי שהיו חמשה כשירות איכא לאסתפוקי בכולהו שמא נגעו ואסורות כולם וכדפסיק ותני בספרו הקצר דמשמע אפילו הן מרובין ע"ש:

אלא שראיתי לו בספרו בדק הבית שחזר בו מכח מה שמצא בא"ח תשובות הר"ם דכתב שם הר"ם ז"ל דכיון דאי אפשר דנגעה בכולהו אמרינן דבכל אחת היא שנמלחה עמה מיד בטלו באחרות דחד בתרי בטיל ע"ש, אלמא דמסתמא אדרבה אמרינן דלא נגע בכולם ולא אסרינן מספק עד שנדע שנגע בכולם עי' פר"ח ס"ק ט"ל וכן מצאתי בהגהות מהרא"י לשערים סימן ל"ז שכתב בשם א"ז וז"ל הצ"ל אך כשיש חתיכה שהיא נוגעת לחתיכה של איסור ושאר החתיכות אינן נוגעות וכגון שאינן מעורבות יחד אז אותה חתיכה הנוגעת היא אסורה ואם היא ספק מספיקא לא מחזקינן איסורא וטומאה ע"כ ע"ש, ואפשר שזהו דעת הר"ם וטעמו דמספיקא לא מחזקינן איסורא ואמרינן העמד דבר על חזקתו שלא נגע:

וראיתי להפר"ח שם ס"ק ט"ל שכתב וז"ל ומ"מ העיקר כמ"ש כאן בש"ע דאפילו תימא דלא נגע בכולהו מ"מ איכא לספוקי אי נגע ברוב החתיכות ומסתמא אדרבה נגע בכל החתיכות וכו' ע"ש, ואם כן בנדון דידן נמי שהיו חמשה קרוב הדבר שנגע ברובם דהיינו בשלשה כיון שדרכם למולחם זה על גב זה ולהפכם וא"כ איכא רובא לאיסורא ונ"ד עדיף מדין מהר"ם וא"ז דהתם האיסור אינו בכל החתיכה אלא במה שדבוק בה החלב וא"כ אפילו אם תימצי לומר נגעו בחתיכה אפשר דלא נגעו בחלב שעליה אבל בנ"ד שכל החתיכה היא של איסור דהיינו התרנגולת הטריפה ובכל מקום שנגעו בה מקדשתן ואינם אלא חמשה ועוד דדרך להפכם במליחה החוש יעיד שנגעו בה כולם ולפיכך יש לאסור כולם:

ועין רואה להרב כנה"ג בסימן ק"ה אות ס"ב שכתב וז"ל ומעשה בא לידי בחתיכת בשר שנמלחה בחלבה עם שנים וארבעים תרנגולות ולא היה בכל אחת מהן ס' כנגד החלב יש מי שהיה רוצה להתיר מפני כיון דמכח הסברא לא נגע בכולם ואין ידוע באיזו נגע לא מחזקינן איסורא וכולם מותרות כדברי מהר"ם ואני אסרתי אותם מפני דאעיקרא דדינא דמהר"ם חלוקין עליו חביריו ר"ב ור"ש בר ברוך ור"ת ורבינו יואל וראב"ן ע"ש, עוד לו באות ס"ג וז"ל מעשה בא לידי עוד בעוף שנשבר עצם הקולית בענין שעושה אותו טריפה שנתערב עם ארבעים תרנגולות אחרות ואסרתי כל התרנגולות דמטעם ס"ס כמ"ש מהרשד"ם אין להתיר כמ"ש לעיל ועוד שיש לתמוה על מהרשד"ם איך אפשר להסתפק בג' חתיכות שנמלחו ביחד שלא יגעו זב"ז וכו' אלא ודאי שהרשד"ם לא אמרה אלא בחתיכה שיש בה חלב דבוק דהספק קרוב שלא נגע בחלב דאע"ג דבמליחה א"א שלא יגע חתיכה בחתיכה אע"פ שמולחים הרבה ביחד שנוהגים להפך חתיכה על חתיכה מ"מ איכא ספיקא שמא אע"פ שנגע בחתיכה לא נגע בחלב אבל היכא דחתיכה כולה איסור כנ"ד שחתיכה כולה נאסרה משום טריפה אין לספק שמא לא נגע זב"ז אפילו נמלחו הרבה ביחד דספק זה הוא רחוק וספק רחוק אין להחשיבו בכלל ספק וכו' וכתב עוד אפילו מהר"ם יודה לזה דלא כתב מהר"ם אי אפשר שיגע בכולם אלא בחלב הדבוק בחתיכה והוא מכוסה בתוך הקיבה עיין מרן בב"ה הא אם לא היה מכוסה כגון שהיה לצד אחד מהחתיכה אין להסתפק שמא לא נגע וכ"ש בנדון דידן דכל החתיכה אסורה וכו' ע"ש, שהרחיב הדיבור בזה, ואם כן בנדון דידן נמי שהתרנגולת היא טריפה יש לאסור כולם וכמש"כ:

אלא דמש"כ הרב ז"ל דמהר"ם לא התיר אלא אם החלב מכוסה נראה לי שזה היפך ממה שהבין מרן ז"ל בב"ה שכתב וחזר ממה שהבין מתחילה בדעת מהר"ם שכתב שאפילו לא ידענו אם נגעו אם לא נגעו אסור ואחר כך חזר בו ממש"כ בא"ח בתשובות מהר"ם ולפי דברי הכנה"ג אין כאן סתירה לדבריו דמעיקרא דלא התיר מהר"ם שהביא בא"ח אלא בחלב שהיה מכוסה בתוך הקיבה בזה הוא דהתיר אבל אם הוא מגולה אין הכי נמי דאוסר מהר"ם וכמ"ש ב"י מתחילה ונראה לומר דהכנה"ג אינו מפרש דברי מרן בב"ה כמש"כ וכמ"ש הפר"ח ס"ק ט"ל אלא מפרש שהכל ענין אחד וכמ"ש באות ס"ב ע"ש, אלא דקשה לי על דבריו ממש"כ באות הנז' וז"ל וכן עשה מהר"ם מעשה בביתו שמלחה שפחתו קרום של חלב עם בשר ולא נודע אצל איזה חתיכה נמלח והתיר כל הבשר רק חתיכה אחת נתן לגוי ואמר דהא אפילו נגע בו בודאי ונתערבה היה מתבטל ברוב כדין יבש ביבש כ"ש הכא דבכל אחת איכא למימר בהך לא נגעה ע"כ, ועי' בשערי דורא בסוף סימן ל"ז שהביא מעשה זה של מהר"ם הרי אפילו אינו מכוסה התיר מהר"ם וזה כדברי מרן בב"ה שכתב משם א"ח שהביא תשובת מהר"ם להתיר בספק נגעו וכמו שנראה פשוט בהבנת דברי מרן בב"ה וכמ"ש בסמוך משם הפר"ח וצ"ע:

אחר כך ראיתי להרב כנה"ג בספרו בעי חיי חיו"ד סימן קמ"ג שנרגש בדבריו וכתב וז"ל ואע"פ שמדברי הרב ז"ל בב"ה ביו"ד סימן ק"ה נראה שבא לסתור מה שהסכים בספר ב"י שדעת מהר"ם ז"ל דאפילו בספק נגע אזלינן לחומרא דממה שמצא בספר א"ח בשם מהר"ם מוכח דבספק נגע אזלינן לקולא כבר בתשובה הנז' הראיתי פנים לומר דהרב ז"ל בספר בד"ה לא בא לסתור מה שהסכים בספר ב"י ושכן מוכח ממ"ש בספרו הקצר וכו' ע"ש, וכמו שישבנו אנן בענ"ד דבריו תה"ל ומוכח מדבריו אלו שהוכיח ממש"כ הרב ב"י בספרו הקצר למש"כ בספרו בדק הבית משמע דדעת הרב ז"ל הוא דספר הקצר הוא נתחבר אחר ספר בד"ה וזה לכאורה הוא היפך ממה שמשמע מדברי הפר"ח ס"ק ט"ל שכתב וז"ל ודע שמ"ש בכאן דכשאין ידוע אם נגע בכולם כולם אסורות וכו' ונמשך בכאן ע"פ מש"כ בב"י אבל בספר בדק הבית חזר בו לפי מה שמצא בספר א"ח וכו' ע"ש, ואפשר לומר דכונת הפר"ח היא שבספר בד"ה חזר בו ממש"כ בב"י אבל בספרו הקצר חזר וכתב כמש"כ בב"י וכל זה דוחק:

ואנכי הרואה ראיתי אחרי רואי להרב שלחן גבוה בסימן זה בס"ק ל"ז שהעיר על דברי הפר"ח ז"ל וז"ל וקשה לי על מה שכתב אבל בספר בד"ה חזר דמשמע להדיא דפשיטא ליה דספר בד"ה חיברו אחר ש"ע ואם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה שהרי האחרונים ז"ל הלא המה הרב גינת ורדים חא"ח דף ע"א סס"ט והרב בית שמואל בש"ע אה"ע ס"ס ש"ו כתבו בפשיטות שספר בד"ה חיברו קודם הש"ע וכתבתי דבריהם בכלל י"ג והכנה"ג חיו"ד בסימן ל"ז בהגב"י אות ג"ן ספוקי מספקא ליה איזה משניהם קדם תחילה וכו' ע"ש, וכבר ישבתי דברי הפר"ח שמ"ש שבס' בד"ה חזר בו ר"ל ממה שכתב בב"י ומש"כ שזה דוחק שחזר בו שתי פעמים ממ"ש בב"י למ"ש בב"ה ומ"ש בב"ה למש"כ בש"ע, לפי דברי השו"ג אינו דוחק דהא לפי דבריו ז"ל דספר בד"ה קדם לש"ע על כרחינו צריכים לומר כן שחזר בו שתי פעמים ולפי דבריו שהביא לנו משם הכנה"ג בסימן ל"ו דספוקי מספקא ליה א"כ צריכין לומר שמה שהוכיח הכנה"ג מספר הקצר שכונת הרב"י בב"ה לא לסתור אתא הוא ר"ל דמספרו הקצר שפסק כן מוכח שלא בא לסתור שאם בבד"ה בא לסתור צריכין אנו לומר שחזר בו עוד בש"ע וזה דוחק ודוק, עי' בשיירי כנה"ג או"ח בכללי הפוסקי' אות נ"ב ועיין בשם הגדולים מערכת שי"ן אות ל"א וועד לחכמים, עוד לו ז"ל באותו דבור וז"ל ועו"ק מש"כ ולפיכך העיקר להחמיר כדברי המחבר בכאן והלא הוא ז"ל פסק לעיל בס"ק ל"ה על מ"ש רבינו דאם הבשר שנמלח עמו הוא שמן וכו' צריך ס' לבטלו וכו' כתב הוא ז"ל הסכמת האחרונים דאפילו אי אמרינן הכי הנ"מ לענין צלי וכו' אבל לענין מליחה לא מצינו סברא זו וכו' ואני דעתי להתיר בפשיטות אפילו בצלי וכו' והלא דברים ק"ו ומה התם דמיירי בחתיכה עצמה דהחלב דבוק בה פסק שאין צריך ס' אלא כדי קליפה כ"ש הכא דמיירי בחתיכות שנמלחו יחד עם חתיכה שנמלחה בלי ניקור דאיכא למימר דשמא לא נגעה חתיכה זו של היתר בחתיכה שלא ניקרוה ואם תמ"ל נגעה שמא לא נגעה בחלב הדבוק בה אלא מצד אחר וכו', וצ"ע ע"כ, ואני הד'ך נראה לי אחר נשיקת עפר שתחת כפות רגליו רגל ישרה ואומר שאין כאן סתירה כלל בדברי הפר"ח ודבריו חיים וקיימים ונאמנים דמש"כ בס"ק ל"ד והכריע להתירה הוא אם האיסור כחוש וההיתר שמן כגון שומן הגיד וקנוקנות שהם כחושים אלא שההיתר שמן דסבר המחבר בש"ע דאזיל ההיתר השמן ומפטם להו לכך הצריך מרן ס' על זה פליג הפר"ח וס"ל דאין לאסור אלא כדי קליפה כיון שאין האיסור בעצמו יכול לילך וכמו שמתבאר בהדיא בדבריו ז"ל בס"ק ל"ה וז"ל הסכמת האחרונים ז"ל וכו' כל מקום שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אז אם ההיתר שמן שרי ואני דעתי להתיר אף בצלי טל פי ס' הרשב"א וכמ"ש בס"ק י"ט ע"כ ובס"ק י"ט כתב וז"ל ואפילו חתיכת האיסור כחושה וכו' נמשך אחר הטור וכו' אבל הוא תמוה וכו' ואין לו שורש לחילוק זה דסתם כתבו הראשונים שאין הנאסר יכול להוליך האיסור וכו' והעיקר להקל כדעת הרשב"א ודלא כפסק המחבר וכו' ע"כ, א"כ כל דבריו ז"ל הם בהאיסור כחוש וההיתר שמן אבל אם האיסור הוא חלב שדרכו לפעפע וצריך ששים כנגדו בהיתר כמ"ש מרן בסעיף ט' וז"ל ואם הוא חלב ממש צריך ס' לבטל וכו' ע"ש, בזה מצינו להרשב"א ז"ל שכתב שדרכו לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב עי' בפר"ח בס"ק ל"ז שהביא שלשה דעות בזה ומכללם הרשב"א שכתב כמ"ש, ובסעיף קטן ט"ל קאי הפר"ח על החלב ולכך פסק להחמיר כיון שדרכו לפעפע אפילו הבשר שנמלח עמו הוא כחוש וכמ"ש בש"ע והפר"ח ז"ל בס"ק ט"ל קאי אמ"ש המחבר וכל זה לענין חתיכת בשר שהיה החלב דבוק בה ולענין שאר וכו' לבטל החלב דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב הרי לך בהדיא דכל דברי מרן אמורין בחלב שדרכו לפעפע וכו' ועל זה קאי בס"ק ט"ל וכתב וז"ל ודע שמ"ש בכאן דכשאין ידוע אם נגע בכולם כולם אסורות זהו וכו' אבל בספר בד"ה חזר בו וכו' ומ"מ העיקר כמש"כ בכאן בש"ע דאסר בכולם אפילו אם ספק נגעו בחלב וקאי אחלב וזה נראה בפשיטות בדבריו ודוק:

עוד כתב הרב שלחן גבוה ז"ל בסימן זה במחודש ג' וד' הביא דברי הרב כנה"ג שכתבנו שבאות ס"ב ואות ס"ג דכתב הכנה"ג דאפילו במ"ב אסורים כולם כאחר והשיג על דבריו והעלה דהדבר ידוע לחוש הראות שאין ידו פשוטה ליגע בעודה במליחה אלא עד שנים או שלשה וכו' וכתב הכלל העולה דדבר זה תלוי בעיני המורה דכשהחתיכה נמלחה עם הטריפה ולא נודע אם נגעה בהם יתן כל החתיכות בכלי שנמלחו בו כדרך שהיו בשעת מליחה אם רואה שחתיכה של איסור נגעה בכולם אסורות אם אין בכל אחת מהם ס' כנגד האיסור ואם אינו נוגע אלא באחת או בב' או בג' וכו' ויש בחתיכות המותרות כדי לבטל חד בתרי כולן מותרות ע"ש בדבריו, וא"כ אף לפי דברי הרב ז"ל בנדון דידן שיש חמשה כשרות ואחת טריפה חיישינן לפחות לשלשה שמא נגעו בטריפה דהיינו שמא הטריפה היתה באמצע ומצדה אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גבה וא"כ הרוב נאסרו ואין כאן מבטל האיסור וק"ל ואמרינן דמרובא פריש:

והדבר פשוט שאין להתיר בנ"ד מכח ס"ס ס' נגעה ספק לא נגעה ואת"ל נגעה שמא הלכה כמ"ד דמליחה אינה אוסרת אלא כדי קליפה זה אינו חדא דהא כבר אמרנו שקרוב לודאי שנגעה בשלשה שהם רוב וא"כ ההיתר יבטל ברוב ואין כאן היתר, ועוד שהרי מרן בש"ע אסר בכה"ג אפילו בשתי ספיקות דהא אי לא ידעינן אי נגעו באיסור אסר מרן בסעיף ט' הגם דאיכא תרי ספיקי ספק נגעה ספק לא נגעה ואם תימצי לומר נגעה שמא הלכה כמ"ד דמליחה אינה אוסרת אלא כדי קליפה ואפילו הכי אסרן כולן וע"כ הטעם משום דס"ל למרן בפשיטות לפסק הלכה דמליחה אוסרת בס' וא"כ אין כאן ספק ועי' כנה"ג אות ס"ב, וכן אין לעשות ס"ס בדרך זה והוא דהכא בנ"ד נימא הכי ספק אם תרנגולת זו שנמצא בקורקבן שלה החוט של ברזל היא טריפה או אינה טריפה ואת"ל טריפה שמא לא נגעה זה אינו חדא דכבר אמרנו דקרוב לודאי שנגעה ברובם וא"כ לא מיקרי ספק כלל וכמ"ש הכנה"ג באות ס"ג דספק זה אין להחשיבו לספק כלל וכמו שהבאנו דבריו והעתקנום ממקומם לעיל ע"ש, ועוד שכבר כתבנו נמי לעיל דהוכחת הגומא בנ"ד נראית הוכחה ואפילו את"ל דלא הוי הוכחה ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא מ"מ לא הוי ספק שקול להתיר כמו ספק לאיסור דהא אפילו תימא דאתאי מבחוץ עדין לא התרת דשמא ניקב אחד מאיברים הפנימים וא"כ קרוב יותר לאיסור מן ההיתר וזה לא הוי ספק כלל וכמ"ש הש"ך בכללי הס"ס שלו אות ל"ג ע"ש, ועוד שהרי כבר כתבנו לעיל משם הרשב"א כיון דספק הראשון הוא בגופה וכבר נולד ספק טרפות קודם ספק תערובת וא"כ כבר אסרת בספק הראשון שהוא בגופה וא"כ לא נשאר אלא ספק האחרון והכא נמי בספק אם נגעה או לא נמי הכי כמו בתערובת עיין לעיל מש"כ ועי' להרב זכור לאברהם למהר"א אלקלעי זלה"ה בחיו"ד אות ת' דף רס"א ע"ב בסוף פסקת אמנם ע"ש ותראה בעיניך כמש"כ תה"ל וז"ל משם מהרח"א ועל עיקר הס"ס שעשה השו"ג ספק יצא לחוץ ואת"ל דילמא לא נגע וכו' כתב דאינו ס"ס משום דכל שהספק הראשון הוא בגוף האיסור והשני בתערובת לא מיקרי ספק ספיקא להתיר לדעת ר"י עיין שם:

אמנם ראיתי להרב מוהר"ד פארדו בספר מזמור לדוד הביאו הרב כרם חמר בחלק ב' והוא תשובת הרב הגדול מהר"ש אבן צור זלה"ה וז"ל בתוך התשובה ואין לומר דהכא לא חשיב ס"ס לפי שספק הא' בגוף התרנגולת והב' בתערובת והיאך נתיר מה שאסרנו שהרי אין אנו מתירין הספק טריפה אלא הכלי והכלי אינו נאסר וכו' ע"ש, עיין להרב ערך השלחן ביו"ד סי' ס"ו אות ז' שכתב כן ע"ש, וא"כ לפי דברי הרב ז"ל בנדון דידן נמי דאנו דנים על אלו השנים שפירשו והן כשרות כמו שהוכחנו לעיל דאמרינן דמרובא פירשו וא"כ אנו מתירין אלו השנים ולא הספק טריפה וא"כ שפיר יש לעשות בזה ס"ס, אך מסיק הרב שם כל זה להלכה ולא למעשה דלמעשה צריך להשהות הכלים מעל"ע וא"כ לפ"ז בנ"ד לדעתו נמי יש להחמיר ועוד הא כתבנו רנ"ד קרוב לודאי שנגעה ברובם ועוד הוכחת הגומא ועוד דאין הספק שקול וא"כ אין כאן ספק כלל ולהכי אסורים אלו השנים:

עוד ראיתי לו להרב זכור לאברהם שם שכתב משם מהרח"א ז"ל וז"ל מ"מ כל הפוסקים פסקו כרבינו יצחק הזקן ז"ל ואע"ג דמרן כתב דלא אמרה ר"י רק כשנודע הספק קודם שנתערב אבל אם לא נודע עד אחר שנתערב מיקרי ס"ס אפילו בכה"ג שאינן בגוף אחד מ"מ כל הפוסקים חלוקים עליו וקימ"ל כוותייהו ומה שעשה הלק"ט ס"ס כזה היינו דוקא בארץ ישראל דנוהגין כמרן אבל אנן ס"ל כרובא דרבוותא ע"ש, משמע מדבריו דפשיטא ליה דכן היא סברת מרן ז"ל כמצאתי כתוב שהביא הרב ב"י בסימן נ"ז וכמובא לעיל וכן ראיתי למהר"ש עמאר ז"ל בתשובת מהר"ש אבן צור שהזכרנו לעיל דפשיטא ליה כך, וכן מפשט פשיטא ליה למהר"ש אבן צור דכן היא סברת מרן ז"ל כמצאתי כתוב ע"ש בתשובה הנז':

אמנם כבר הוכחנו לעיל שאין כן דעת הרשב"א ז"ל עי' לעיל במ"ש ומרן ז"ל בש"ע בסימן ק"י הביא לשון הרשב"א ז"ל משמע דס"ל כהרשב"א ז"ל ומש"כ בסימן נ"ז בשם מ"כ כתבנו לעיל דדוקא כתב זה לדעת ר"י ז"ל אבל הרשב"א ז"ל פליג אמצאתי כתוב שכתב ב"י בסימן נ"ז וב"י ז"ל סמך אמה שכתב בסימן ק"י בשם הרשב"א ושם פסק כהרשב"א ז"ל שכן הוא לשונו בש"ע הביא לשון הרשב"א וצ"ע:

ולענין הכלים נ"ל כיון דמצינו מחלוקת הפוסקים אי משערינן במליחה בכדי קליפה או בס' הגם דקימ"ל דמשערינן בס' וכדפסק מרן מ"מ לגבי הכלים ראוי לסמוך אסברת הרמב"ן וראבי"ה ורבינו אפרים דס"ל דבמליחה אפילו חלב שמן אינו מפעפע ואינו אוסר אלא כדי קליפה וכמו שהביא ב"י משמם בסימן ק"ה ע"ש, וכיון שרבנים הנז' התירו אפילו הבשר אנן מיהא נסמוך עלייהו בהיתר הכלים אחר שיעבור עליהם מעל"ע שאין איסורייהו אלא מדרבנן, וכן ראיתי למהר"ש אבן צור שכתב כעין זה הובאה תשובתו הרמתה בספר כרם חמר ח"ב סימן כ"א וז"ל ועפי"ז אתי שפיר וכו' במחט שנמצא בחלק אחד מהכבד לאחר שחלקוהו לכמה חלקים שהרב צ"ץ התיר הבהמה ופר"ח ז"ל חלק עליו ואסר הבהמה והתיר הכלים להשתמש בהם כשאינם ב"י וכתב הוא ז"ל דלכאורה נראה דאיסור זה הוא ספק דאורייתא ואיך התיר את הכלים אחר מעל"ע היפך ממ"ש בכללי ס"ס אות ח' ותירץ הרב ז"ל וז"ל אלא ודאי נראה דטעמו ז"ל דמאחר דאיסור זה הוא שנוי במחלוקת ויש מי שמתיר לגמרי אלא שהוא ז"ל לא סבירא ליה הכי והוי כמו איסור דדבריהם וקימ"ל באיסור דבריהם אם הוא ספק מותרים הכלים ולכך התיר הכלים דדיינו להחמיר ולאסור את הבשר וכו' ע"ש, והרי הוא כמבואר, כן נראה לענ"ד והאל לא יצל מפינו דבר אמת לעד אמן, כה דברי קטינא ערי'ך החונה פה והראן יע"א חמשה ימים לחודש ניסן כאן שנה זמירו"ת שמענו וכו':

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

הלכות בשר בחלב

סימן ג

שאלה קדירה של בשר שנפל בה חלב בנ"ט שנאסר הכל בהנאה דהיינו התבשיל והקדירה אם מותר למכור הקדירה לנכרי או לא:

תשובה הנה לכאורה נראה מלשון הטור והש"ע ביו"ד סימן צ"ד סעיף ג' דאסור ליהנות מן הקדירה כגון למוכרה לנכרי וליהנות בדמיה וז"ל ואם אין ס' הכל אסור בהנאה אפילו הקדירה וכו' ע"ש, הרי דאסר הקדירה בהנאה ומשמע אפילו למוכרה לנכרי אסור:

ואחר ההתבוננות נראה לי דלא יתכן לפרש כן דאוסר אפילו למוכרה לנכרי וליהנות בדמיה שהדי סיים מרן ז"ל בסעיף הנז' וכתב אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן שכיון שאינו נהנה מגוף האיסור ע"כ הרי משמע מדבריו שאין גוף הקדירה נעשה נבילה ולהכי התיר להשתמש בה לתת לתוכה פירות או צונן כדכתב טעמא משום שאינו נהנה מגוף האיסור הרי דעיקר האיסור הנאסר בהנאה אינו אלא דבר הבלוע ולא גוף הקדירה וכיון שכן גם למוכרה לנכרי מותר שאינו נהנה גם במכירתה מגוף האיסור אלא מגוף הקדירה שאין הקדירה נמכרת ביוקר בשביל מה שבלוע בתוכה ואינו נותן אלא דמי הקדירה שהיא היתר ולהכי מותר למוכרה לנכרי ולא אסרו הטור והמחבר הקדירה בהנאה אלא כגון להחם חמין בתוכה לחוף בהם ראשו ולרחוץ בהם פניו ורגליו דזה הוי דרך הנאתה לכך אסור אבל למוכרה לנכרי מותר כדאמרן וראיה נמי מהא דפסק מרן באו"ח סימן תס"ז סעיף יו"ד ע"ש, עוד יש להביא ראיה לזה מהא דפסק מרן ביו"ד סימן קל"ד סעי' י"א דחטים שנפל עליהם יין נסך טוחן אותם ועושה מהן פת ומוכרן לנכרי שלא בפני ישראל ע"ש, והתם היינו טעמא משום שאינם נמכרים ביוקר בשביל מה שבלעו מן היין, וראיה נמי מהא דפסק מרן שם בסימן קכ"ט סעיף י"ז בחבית שנמצאת בעיר שרובה נכרים היין אסור בהנאה והקנקן הוא של מוצאה ע"ש, וסתם קנקן הוא של חרס שאין לו תקנה בהגעלה וקאמר של מוצאה והיינו ודאי אתא לומר שמותר למוכרו לנכרי, והגם שיש לדחות ולומר דהאי דקאמר של מוצאה לא שמותר למוכרה כמות שהיא אלא לומר להתירה להשתמש בה ע"י תיקון עירוי המוזכר בסימן קל"ה ע"ש סעיף י"ב או בסעיף ט"ז ע"ש, או להתירה להשתמש בה מים או שאר משקים או שכר כמ"ש מרן בסימן קל"ז סעיף ד' ע"ש, מ"מ מדפסיק ותני הכי משמע שהם שלו לכל הנאותיהם וכדמוכח הא דחטים דסימן קל"ד סעיף י"א:

אחר כך ראיתי שהדבר מפורש יוצא שמותר למכור הכלים לנכרי בספר איסור והיתר בסימן כ"א סעיף ה' וז"ל ואף ראבי"ה דאוסר בגיד בהנאה מודה מיהא שמותר למכור או ליתן לגוי הירך שלם או חציו עם הגיד שלו לפי שאינו נהנה מגוף האיסור דהיינו מהגיד עצמו כי אינו מחזיק לו טובה וחן יותר ולא נמכר יותר ביוקר מחמת גיד הנשה שבו וכו' ע"ש, עוד כתב בסעיף ו' וז"ל וכן בכל איסורי הנאה שנתערבו כתב הרא"ש בפרק שני דעבודה זרה שמותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו וכו' וכן מתיר לשם בגמ' למכור לנכרים קנקנים של חרס הבלועים מיין נסך וכו' ובפרק אין מעמידין מתיר לשום שכר בחביות של חרס שהיה בהם יין האסור בהנאה וכן מתיר בפרק אלו מציאות חביות של יין נסך וסתם חביות שלהם של חרס דלא שייך בהו הגעלה ולא דמו לחרס הדרייני וכו' ע"ש, ובסעיף ז' כתב ז"ל וכן בכל איסורי הנאה שנבלעו בהיתר כגון כלים שנשתמש בהם בשר בחלב יכול למוכרן לגוי או להשתמש בהן תשמיש אחר צונן ויבש כגון להניח בהן פירות וכהאי גוונא לפי שאינו נהנה מבליעת האיסור אבל ללח אפילו שאינו דבר אכילה כגון מים לחוף ראשו אפילו בשאר קדירות של איסור כתוב בא"ז ובמענה לשון שאסור אלא ינקבנו (ר"ל למעלה מצדו כדי שיהיה לו בזה היכרא) דלא ליתי לידי תקלה. עי' מור"ם בא"ח סימן ת"נ סעיף ז' שהתיר להחם חמין לרחוץ בהם ע"ש, ומיהו לתקן לוי"ג בלא דרך הנקבים אפילו בקדירה של בשר בחלב מותר ובסעיף ח' כתב ומהאי טעמא אם חזר ובישל בקדירה שנאסרה מבשר בחלב והיא אינה בת יומה אין צריך לזרוק דמי הנאת הבישול לנהר אע"ג דאיסור הנאה אין חילוק בין בן יומו לשאינו בן יומו דהא הכלים עצמם מותרים בהנאה ומותרין להשתמש בהם כל דבר צונן אפילו לכתחילה כדפירשנו ומהאיסור שבלע אינו נהנה שהרי פוגמו ובדיעבד מותר וכו' ע"ש, וכתב עוד בסעיף ט' ומטעם זה מתיר במרדכי וכו' למכור לנכרי מיד בחול המועד תרנגולת שנתבשלה בה חטה בפסח וכו' דהא הגוי אינו מוסיף לו בעבור החטה שנתבשלה עמה וכו' עיי"ש מה שסיים, הרי לך בהדיא שמותר למכור הכלים לנכרי:

ודע שמה שאסר הרב להחם בכלים מים לחוף ראשו כגון וי"ג הרב שערי דורא סימן פ"ה מתיר להשתמש בה דבר צונן או פירות או כל דבר שאינו צורך אכילה ואפילו חמים כגון מים לרחוץ ראשו שקורין בלשון אשכנז לוייג'א מאחר שאין הנאה מגוף האיסור ע"ש, ועי' בב"י בסימן צ"ד ועי' להרב ים של שלמה בפרק כל הבשר בסימן מ"ו בדין הראשון כף חולבת וכו' שהביא גם הוא ז"ל שמותר לתת בתוך הקדירה דבר צונן וליהנות ממנה בדבר זה והביא ראיה מהא דפרק אין מעמידין דקאמר התם שאם רמא בה הגוי חמרא מותר לישראל למירמא ביה שיכרא ומהא דפרק אלו מציאות דף כ"ד ע"ב דאמר רב אסי מצא חבית יין בעיר שרובה נכרים מותר משום מציאה לקנקנה וכתב דסתם חביות של חרס דלא שייך בהו הגעלה ואפילו הכי מותר ליהנות ממנה עי' שם שהעלה שאסור לתת לתוכן דבר לח עיין עליו ז"ל וזה כדעת הרב איסור והיתר שלא התיר לתת לתוכה אלא דבר צונן ויבש שלא כדברי הרב שערי דורא שהתיר לתת לתוכה אפילו דבר לח כל שאינו צורך אכילה ועי' למור"ם ז"ל בא"ח סימן ת"ן סעיף ז' וע"ש בבאר היטב ס"ק ט"ו:

והרב ב"י ז"ל דקדק מלשון הטור שכתב אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן משמע דאפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר וכתב וש"ד הביא ראיה לדבר וכתב דה"ה לדבר שאינו צורך אכילה ואפילו חמין כגון מים לרחוץ ראשו דשרי ע"כ משמע מדבריו ז"ל שהכל שיטה אחת צונן לח ואפילו הוא בר אכילה ושתיה או חמין והוא לאו בר אכילה ושתיה וכתב אבל המרדכי בפרק אין מעמידין כתב דוקא ליתן לתוכה דבר יבש משום דליתיה לאיסורא בעיניה אבל לא דבר לח ע"ש, וזה כדעת הרב איסור והיתר שכתבנו בסמוך סברתו וטעמא משום דחיישינן דילמא אתי לאשתמושי בה חמין לצורך אכילה, עי' ב"ח בסימן צ"ד ד"ה אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן וכו' ע"ש, איך שיהיה דעת מרן ז"ל בש"ע שהעתיק כלשון הטור משמע דסובר דאין אסור לתת בתוכה אלא דבר לח וחם והוא בר אכילה או שתיה זהו איסור הנאה של הקדרה אבל צונן ולח וכ"ש למוכרה לנכרי מותר בהנאת דבר זה ומכירתה לנכרי אליבא דכו"ע מותר כדמוכח מש"ס שהזכרנו לעיל שאין החרס גופיה נעשה נבילה כאשר הוכחנו מדשרי לתת בתוכה פירות אליבא דכ"ע ועיקר איסור הנאה הוא הבלוע וכיון שאינה נמכרת ביוקר מחמת הבלוע שרי כדאמרן, אלא שראיתי להרב ב"י בסמוך להנז' כתב משם הגהות אשירי שאם בישלו בקדירה זו היתר שאם היא אינה בת יומא ישליך דמי הקדירה לנהר והאוכל מותר ע"כ, ונ"ל דר"ל המאכל מותר באכילה קאמר דהא הנאת הקדירה כבר השליך ומהאיסור שבלע אינו נהנה שהרי פוגמו ובדיעבד מותר כמש"ל בסמוך לשון הרב איסור והיתר, ומשמע מדבריו ז"ל דקאמר ישליך דמי הקדירה לנהר דגוף החרס נעשה נבילה ואסור ליהנות מגופו אפילו לתת בתוכו פירות וכיוצא היפך מכל מה שמוזכר לעיל וא"כ גם למכור הקדירה לנכרי אסור לפי זה לדעת הגהות אשירי והוא באמת תימה גדולה שכבר הרב איסור והיתר העיד בגודלו שבגמרא מוזכר להדיא שמותר למכור לנכרים קנקנים של חרס הבלועים מיין נסך כמ"ש לעיל משמו, ואפשר דמוקי הא דגמרא בסתם יין שאין איסורו אלא מדרבנן הגם דהרב איסור והיתר קאמר הבלועים מיין נסך לאו דוקא וכדאיתא נמי בש"ס דפסחים יין נסך דרבנן חמץ דאורייתא ע"ש, ועי' למור"ם בהגה ביו"ד סי' קנ"ה סעיף ב', אלא דעדין לא איפרק מחולשא דאפילו אי חשבינן לקדירה גופא נבילה ונאסר גוף החרס שלה בהנאה כבשר בחלב מ"מ לא גרע מתנור חדש שהסיקוהו בעצים של ע"ז שנאסר הוא גופו דקימ"ל יוצן ואחר כך יחמם אותו בעצי היתר ויאפה בו הפת משום דזה וזה גורם מותר והכא נמי אם בישל בקדירה ותחתיה אש של עצי היתר הו"ל זה וזה גורם ומותר וכדפסק מרן ביו"ד סימן קמ"ב סעיף ד' עי' באר היטב ס"ק ז' שם, ודוחק הוא לומר שהגהות אשירי שהוא מא"ז פוסק כרבי אליעזר דסבר דזה וזה גורם אסור, אחר כך ראיתי במס' פסחים כ"ז ע"א שמחלק בין תנור לקדירה דקדירה אפילו למ"ד זו"ז גורם מותר קדירה אסורה וקאמר טעמא דהא קיבלה בישולא מקמי דניתן עצים דהיתרא ע"ש, ועי' בש"ע יו"ד סימן קמ"ב סעיף ז' ובבאר היטב שם ס"ק י"א ועי' בחלק שני שיישבתי כל זה בעזרת ה' יתברך:

והתימא הגדולה על הרב ים של שלמה ז"ל בסימן הנז' ובסעיף הנז' שאחר שהכריח שהקדירה מותרת בהנאה לשום פירות בתוכה הביא אחר כך דברי הגהות אשירי הנז' כלשון הזה וכתב בא"ז קדירה שבישל בה וכו' ישליך דמי הקדירה לנהר וכו' כאילו הם דברים אחדים למש"כ לעיל מזה ועוד שדברי הרב א"ז צריכין ביאור הם בעצמם דקאמר וז"ל קדירה שבישל בה בשר בחלב ונאסרה אם שוב בישלו בה היתר אסור באכילה אע"פ שאינו בן יומו דבאיסור הנאה אין לחלק בין בן יומו לשאינו ב"י ואם ב"י היא כל המאכל אסור ולית ליה תקנתא ואם אינה ב"י ישליך דמי הקדירה לנהר והמאכל מותר וכו' דקשה דמתחילה קאמר אע"פ שאינו ב"י דבאיסור הנאה אין לחלק בין ב"י לשאינו ב"י והיינו ודאי על הבלוע שבקדירה קאמר שאין לחלק בין אם הבלוע ב"י לשאינו ב"י דבאיסור הנאה אף הבלוע שאינו ב"י אסור ליהנות ממנו וא"כ צריך להשליך דמי הבלוע לים או לנהר אבל גוף החרס של הקדירה אף אי נימא דנעשה נבילה ואסור בהנאה ליהנות בה ולבשל בה משום שהרי הוא נהנה מגוף הקדירה האסורה בהנאה והרי יש כאן הנאת בישול מ"מ לא שייך בגוף הקדירה לחלק בה בין בת יומא לשאינה בת יומא וא"כ ודאי לא קאי כ"א על הבלוע בה וא"כ מאי מסיים בדבריו וזה לשונו ואם אינה ב"י ישליך דמי הקדירה לנהר דמאי שיאטיה לדמי הקדירה הכא הול"ל דמי הבלוע בקדירה:

אשר על כן מכל זה נראה לומר דמאי דקאמר דמי הקדירה ר"ל דמי הבלוע בקדירה אלא משום דלא ידעינן כמה נפק מינה לכך משערינן בכל הקדירה כולה והיינו דקרי לה דמי הקדירה דחשבינן כל הקדירה לבלוע שאף שהוא פגום מ"מ שוה דמים ובר דמים הוא לכך אסור ליהנות ממנו וישליך דמי הקדירה ר"ל מה ששוה כמות הקדירה של בלוע והיינו דמי הקדירה והשאר מותר אפי' באכילה שהרי נותן בו טעם לפגם אבל לעולם החרס גופיה אינו נעשה נבילה ומותר להשתמש בו פירות או צונן לכל אחד כדאית ליה וכ"ש למוכרו לנכרי ואתי הכל שפיר:

ואחר ההתבוננות נראה שאין מזה הכרע שבאמת גם בגוף הקדירה היה נראה לחלק בין בת יומא לשאינה בת יומא דאם היא בת יומא א"כ נעשית נבילה מכח הבלוע שיש בו איסור תורה אבל אם היא אינה בת יומא וטעמה פגום א"כ גם גוף הקדירה שנאסר אינו אלא מהבלוע הפגום שהתירה תורה וא"כ היה נראה שהקדירה מותרת בהנאה שהרי האוסר הוא פגום לכך קאמר דבאיסור הנאה אין לחלק בכך ולכך אסורה הקדירה בהנאה וצריך להשליך דמי הנאת בישול הקדירה לנהר וכן נמי מוכח מדברי האיסור והיתר דכתב דאין צריך לזרוק דמי הנאת הבישול לנהר אע"ג דבאיסור הנאה אין חילוק בין בן יומו לשאינו בן יומו וכו' הרי דמאי דסלקא דעתין להשליך הוא הנאת הקדירה שגורמת את הבישול לתבשיל אלא דהוא ז"ל סובר שאין גוף הקדירה נאסר בהנאה והרב א"ז סובר שגוף הקדירה נאסר בהנאה ולכן הדרא קושיא לדוכתה עליה דהרב א"ז הא הו"ל זה וזה גורם דמותר וצ"ע:

ועוד נ"ל דהאי דינא דקאמרי הרב הגהות אשירי משם הרב אור זרוע והרב איסור והיתר דבאיסור הנאה אין לחלק בין בן יומו לשאינו בן יומו אינו אליבא דהלכתא לדידן שהרי חמץ בפסח אסור בהנאה ואפילו הכי קימ"ל דנותן טעם לפגם בפסח מותר כמו שפסק מרן בא"ח סימן תמ"ז סעיף יו"ד וכן פסק הטור בשם הרא"ש שם הרי לך בהדיא גם באיסור הנאה יש חילוק בין אם הוא בן יומו לשאינו בן יומו דכשאינו בן יומו מותר אף באיסורי הנאה וכן נראה מדברי מרן ז"ל כאן ביו"ד סימן צ"ד סעיף ג' דכתב ואפילו בדיעבד אוסרת אם חזר ותחבו בין בבשר בין בחלב כל זמן שהיא בת יומא (משעת תחיבה עי' באר היטב ס"ק זיין) משמע שאם אינה בת יומא אינה אוסרת הגם שהבלוע הוא אסור בהנאה:

אחר זמן מופלג ראיתי להרב חתם סופר בחיו"ד סימן צ"ח שנשאל על זה אם מותר מכירה לנכרי כלים הבלועים מבשר בחלב וכתב שכבר האריך השואל בחכמתו בענין זה והוא ז"ל זאת הלכה העלה שר הבירה שאין הגוי נותן יותר בעד הקדירה משום הבלוע שבתוכה וכתב שפשוט לו בזה יותר מביעתא בכותחא דליכא למיחש להא ואין בזה בית מיחוש כלל למוכרו לנכרי אפילו ביומיה ע"ש, אלא שתמהתי בזה מאד איך לא זכר שר לשון הש"ע ביו"ד דסימן צ"ד הנז' ולא נשא ונתן בו כלל, ואמרתי שאפשר שכל זה זכר השואל ולכך לא הוצרך הוא ז"ל לכותבו ולא כתב אלא מה שחידש הוא על השואל בזה, איך שיהיה שישו בני מעי שישו שנתכונתי אל האמת ב"ה כי תורת מש"ה אמת וכן התיר הרדב"ז למוכרם לנכרי עי' בתשובותיו סי' כ"ד ועיין בפתחי תשובה בסימן צ"ד ס"ק וא"ו ולא חיישינן לשמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל כדחייש הר"ן ז"ל בפרק כל שעה לענין קערות כוסות וצלוחיות ע"ש בפירושו על הרי"ף דשאני הכא שהיא קדירה ישנה, ונראה לי דדוקא למוכרו מותר משום דמקבל דמי גוף הכלי שהוא מותר כמ"ש אבל להשכירו שמקבל דמי הנאת הבישול והבישול אסור לכך גם דמי השכירות אסור, עיין בטור א"ח סימן ת"ן שאסר להשכיר הכלי לכתחילה משום שהכלי אסור בהנאה ע"ש, ועי' מגן אברהם שם ס"ק י"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן ד

שאלה מה שנהגו הנשים בקצת מקומות להדיח כלי סעודה בחמין דהיינו מרתחין המים בקומקום של מים ואח"כ מערים אותם המים לתוך כלי גדול ומדיחין הכלים בבורית הנקרא צאבו'ן בלשון ערבי בתוך הכלי הגדול ומדיחין בבורית שיזדמן להם ואפילו בבורית שנעשה מחלב אם יש להם על מה שיסמוכו או לא:

תשובה מתחילה ראוי להקדים כיצד עשייתו והווייתו ותיקונו במה נעשה ומה הם הדברים שמערבים עמו כדי שיתהוה ואחר כך נעמוד על דינו:

הנה נא ידעתי סדר עשייתו ממה שעושים אותו בעירנו דובד"ו יע"א שמקודם מערבין אפר החזק שקורים לו רמא"ץ לבט"ם עם הסיד ובוללים אותם במעט מים ושוהה כמו לילה או חצי יום ואחר כך ממלאים זה האפר והסיד בכלי נקוב ודוחקין אותו הדק היטב בכלי גדול ומניחים בזה הכלי כשיעור שלישו ריקן וממלאים אותו במים והמים שנוטפין וזבים מתחתיתו הם חדים ביותר עד שאם יפלו על בשר אדם ישרפו בשרו ויעשה נגע ומכה ובאלו המים מבשלין ומתקנין הבורית שעושין ומערבין אלו המים ושמן זית ביורה עד שיתבשלו היטב ונעשה גוש, וראיתי להרב צמח צדק סימן צ"א שכתב סדר עשייתו כמו שכתבנו אלא שהוא ז"ל כתב שבמקומו עושין אותו מחלב (בציר"י) ומלח דהיינו שמערבין המים הללו שבאו מן האפר והסיד עם החלב והמלח ואלו המים והמלח הם פועלים בו עד שיתבטל כח החלב לגמרי ואז הבורית כתיקונה וכל זמן שמרגישין טעם החלב אין הבורית כתיקונה עיין שם כך הוא עשייתו ותיקונו:

ומעתה ניחזי אנן ממה שפסק מרן מלכא ביו"ד סי' צ"ה סעיף ד' וז"ל יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קידם שהניחו הקדירות בתוכה וכו' מותר דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם ע"כ, וא"כ הבורית ג"כ הנעשה ממי האפר פוגם בו האפר בחלב ונעשה פגום, ואע"פ שהקשו האחרונים ז"ל על דין זה הט"ז בס"ק ט"ו כתב עליו וז"ל ולפי זה אין איסור אם נפל בורית שקורים זיי"ף בל"א העשוי מחלב בתוך התבשיל שהרי הבורית יש בו אפר כשעושין אותו מחלב, וצ"ע הוראה זו דלעיל סימן פ"ז כתב רמ"א דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש וכו' דעושין אותו מאפר שבכירה וכו' ורגילות היא להתערב שם בשר וחלב עכ"ל וכיון דנ"ט לפגם אין שם איסור בשר בחלב לגמרי וכו' ועוד מצאתי וכו' שפעם אחת בא תינוק ואמר שנפל חתיכה של בורית העשוי מחלב וכו' ואמר שאין להאמין לתינוק משמע דבודאי נפל אסור וכו' וצ"ע, והש"ך הקשה על דין זה מהתוספות פג"ה ד' ק' סוף ד"ה בשקדם ע"ש, כבר הש"ך בנקודות הכסף ישב קושית הט"ז ע"ש, וקושית הש"ך תריץ יתיב הפר"ח בס"ק י"ט ע"ש, ועי' להרב עדות ביהוסף למהר"י בן סאמון סימן מ"ב ע"ש, וכן מצינו לו להרב חכם צבי שישב קושית הש"ך ותמה עליו עיין עליו בסי' ק"א וזו הוראת חכ"ם העלה וז"ל והלכה למעשה יש לפסוק כדברי הש"ע דכלים שהודחו באפר ומים מותרים מכח טעם לפגם וגם בורית הנקרא בלשון תלמוד צפו"ן ובלשון ספרד שאבו"ן ולשון אשכנז זאי"ף אינו אוסר כלל וכדברי הצמח צדק ואף שנמצא במהרי"ל בחילוף אין שומעין לו כי האמת מכחישו ומי יודע אם היו הדברים בגו ע"כ:

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה