קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
אורח חיים
הלכות ציצית
סימן א
בש"ע סי' ט"ו מותר להתיר ציציות מבגד וכו' כשמואל כדאיתא במנחות מ"א: שבת כ"ב. ע"ש ומכאן תשובה להנזהרים שלא להתיר כריכת הציציות משום שאנחנו מכוונים בכריכתן למספר שם הויה ברוך הוא וחוששין משום מחיקת וסתירת ה' שהרי גמרא ערוכה והלכתא דמתירין מבגד לבגד עי' בשאלות ותשובות בית יהודה למהר"י עייאש ועי' להרב שערי תשובה בסי' זה ס"ק א' ואפשר לומר שאין ראי' מכאן דשאני בזמן הש"ס שלא היו עושין כריכות בחשבון לשם הויה אבל אנן דנהגינן בהכי אפשר שראוי לחוש שלא להתיר ובהכי אתי שפיר נמי הא דפסק מרן בש"ע סי' כ"א סעי' ד' שלא יגרור ציציותיו ומש"ס דברכות י"ח ע"א משמע שאין לחוש שהרי קאמר התם דר' חייא אמר לר' יונתן דלייה כדי שלא יאמרו למחר באים אצלינו וכו' והיינו משום לועג לרש דמשמע בעלמא מותר, דלפי האמור אתי שפיר דלא כתב מרן שלא לגרור ציציותיו אלא בזמנינו שנוהגין לעשות כריכות לחשבון הויה ב"ה אבל לא בזמנם ודברי הש"ע הא דסי' כ"א עם הא דסי' כ"ג בלאו הכי לא קשה כמ"ש האחרונים עי' מגן אברהם והט"ז ועי' באר היטב סי' כ"א סעיף קטן ה' ע"ש ודו"ק:
סימן ב
בענין ברכת ציצית שתקנו רז"ל לברך להתעטף בציצית שלכאורה נראה שהעטוף הוא בבגד דהיינו הטלית שתלוים בו הציציות על כנף הבגד וא"כ כיון דהברכה היא על העטוף של בגד התלוים בו הציציות הוה להם לרז"ל לתקן בנוסח הברכה להתעטף בטלית מצוייצת לא להתעטף בציצית שאין העטוף בציציות שאין שייך בציציות עטוף אלא בבגד שהוא הטלית הוא דשייך עטוף:
ואשר אנכי אחזה לי הוא מפני שמצות ציצית אינה חיוב כשאר מצות כמו תפילין וכתיבת ס"ת וכיוצא בזה דחיוב על הישראלי להשתדל ולקנות תפילין או לכתוב לו ס"ת ואינו רשאי ליפטר ממנה שהם עליו חובה, שמצות ציצית היא אם רוצה ללבוש בגד בעל ארבע כנפות חיוב עליו לעשות בו ציצית ואז יכול ללבוש בגד זה אבל אם ירצה ללבוש כמה בגדים שאין להם ארבע כנפות אינו חייב בציצית, ומשום הכי ראו חז"ל מתקני הברכות שלא לתקן נוסח הברכה להתעטף בטלית מצוייצת דא"כ היה נראה שחייבים להשתדל לקנות טלית מצוייצת כמו תפילין, משום הכי שינו את תפקידם ולא הזכירו הטלית רק הציצית וכאילו בא האדם לומר אני שיש בידי הטלית בן ארבע כנפות ורוצה ללובשו ולהתעטף בו לצורך גופי ציונו להתעטף בציצית ור"ל שאין אני יכול להתעטף בו כמות שהוא עד שנעשה בו ציצית שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו':
סימן ג
שאלה חוטי ציצית שנפסקו אם יכול לקשרם אחד באחד ידובקו ע"י קשירה וכן אם הם קצרים אם יכול להוסיף עליהם לקשור עמהם חוט אחר להאריכם ואי לא סגי אם יכול עוד להוסיף ולקשור, זאת ועוד אחרת אי נימא דאיכא בזה חסרון כבוד לצורך מצוה לספק חוט בקשירה משום הקריבהו לפחתך שאינו כבוד להשתמש בזה לפני מלך בשר ודם:
תשובה הנה הרב ט"ז בא"ח סי' י"ב ס"ק ג' העלה להתיר ונראה ראיה לזה מהא דאמרו בש"ס מנחות שרצועה שנפסקה שאסור למקטרה משום שנאמר וקשרתם שתהא קשירה תמה וא"כ משמע טעמא דכתב וקשרתם הא לאו הכי מותר ועי' בסי' ל"ג סעי' ה' אלא דאפשר לומר שזה תליא בפלוגתא דר"ת והתוספות אי ילפינן שאר מצות מתפילין דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה או דוקא בתפילין עי' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ס"ח דף כ"ט בפסקת גם מה שהפוסלים וכו' וכן הוא דעת הרב מ"א בסי' ט"ו ס"ק א' עי' באר היטב כאן סי' י"ב ס"ק ג' אלא שהם ז"ל דברו מסתם קשר אבל לא גילו לנו אזן בחוט שצריך לקשרו שני פעמים מזה ומזה אם דינם שוה למש"כ ז"ל או לא. ונראה להביא ראיה לזה מהא דאיתא בשבת ע"ד ע"ב קשירה במשכן היכא הואי וכו' וכי תימא דאי מיתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין. ופירש רש"י בהדי הדדי בשני חוטין זה אצל זה, שרי חד, לאחר אריגתן מתיר האחד מפני שבולטין ונראין, השתא וכו' וכי מיתרמו להו תרי קיטרי קושרין האחד ונותקין החוט השני מלמטה למעלה ומספקן בחוט ארוך וקושרין למעלה ולמטה ואין כאן שנים קשרים סמוכים ע"כ, הרי מוכח בהדיא מכאן מדשרי חד דבשני קשרים איכא גנאי קמי שמיא אלא דמוכח מלשון הגמ' ומלשון רש"י דוקא כהאי גוונא ששני קשרים סמוכים זל"ז הוא דאיכא גנאי אבל אי רחוקים ליכא גנאי וא"כ נקטינן מהכא דאי מיתרמו שני קשרים בחוט המקיף שבו כורכים סמוכים להדדי אין לעשות כן משום דגנאי איכא בדבר אבל אם הם רחוקים זמ"ז אין חשש:
וראיתי להתוספות בדף ע"ג שם ע"א בסוף ד"ה הקושר והמתיר שכתבו דרך אחרת בזה משם ר"ח ז"ל וז"ל אבל ר"ח פירש וכן משמע מירושלמי כשנפסק חוט בשני מקומות ונקשר מתירין ב' הקשרים ומשליכין לחוץ האמצעי וחוזרין וקושרין שתי הראשים זה בזה ואין בו אלא קשר אחד ע"ש דהסכימו לפירוש ר"ח מלישנא דגמרא דידן ומהירושלמי דמוכחי כוותיה ולפי פירוש דר"ח ז"ל משמע דבנפסק חוט אחד בשני מקומות אף קודם האריגה אם הם קרובים קורבה הנראית לעין שני קשרים בחוט אחד מיקרי תרי קיטרי בהדי הדדי כיון שהם בחוט אחד שאין סברא לומר גם כשיהיו רחוקים כל כך כיון דבחוט אחד הם מיקרי קיטרי בהדי הדדי לדעת ר"ח וא"כ לפירושו ז"ל אף דלא מיתרמו תרי קיטרי בהדי הדדי בשעת כריכתן איכא גנאי בדבר כיון שנראין לעין וא"כ בענף של פתיל נמי אין לקשור החוט שני קשרים קשר מכאן וקשר מכאן:
אלא דצריך להתבונן בדבר דלפי פירוש ר"ח ז"ל איך מתיישב קושית הגמ' השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן שהרי הש"ס לעיל מזה הוכיח שאורגי יריעות של משכן אם נפסקה להם נימא קושרים אותה, ולא אתמר עלה השתא לפני מלך וכו' ומשתק שתיק ליה דמשמע דבקשר אחד אין כאן גנאי וא"כ מאי מתמה הכא שהרי לפירוש ר"ח מתירין ב' קשרים כדי לעשות דוקא קשר אחד ומאי מתמה על זה הש"ס:
ונ"ל לומ' דלפי פירושו הכי מתמה משום דקאמר דשרי חד ולפירושו ר"ל שרי חד היינו חוט הקצר שבין שני הקשרים שרי ליה משני צדדי ומתיר השני קשרים אשר משני צדדיו ואחר כך קטר חד קטרא דוקא ועל זה מתמה דלמה צריך לטרוח כל כך להתיר משני צדדים כדי לחוס על ראשי החוט ולא יחתוך הקשר שמכאן ומכאן במספרים וישליכם ויחזור ויקשרם יחד השתא אם עושה בגד של מלך בשר ודם לפניו אין עושה כן לפי שמראה לפניו שהוא חס על ממונו בדבר כזה לפני הקב"ה וכו', ועי' להרב מהר"ם מלובלין בחידושיו לשבת לשם שפירש בענין אחר שתמיהת הש"ס היינו לומר דהשתא ומה לפני מלך בשר וכו' כשרואים שהחוט אינו חזק ונפסק ב' פעמים זה אחר זה בשעה שמסדרין השתי אין קושרין אותו עוד כלל אלא משליכין אותו כולו מתוך השתי ולוקחין חוט אחר במקומו ע"ש, נמצא לפי פירוש ר"ח בין לפירושינו בין לפירוש המהר"ם דעיקר הקפידה והתמיהא של הש"ס אינה משום גנאי של הקשרים אלא או משום דכיון דהגיע רקבון בזה החוט עד שיפסק ב' פעמים בזה אחר זה גנאי הוא לאורגו בבגד או דגנאי הוא משום דחס כל כך על דבר מועט כזה שטורח ומתירו ואינו מחתך הקשר ומשליכו אבל משום אקשרים ב' ליכא גנאי:
וכד דייקת שפיר תמצא ידך להוכיח גם לפירוש רבינו חננאל ז"ל ששני קשרים בחוט אחד נראים כקרובים איכא משום גנאי דאם לא כן למה צריך מתחילה להתירם דקאמר הש"ס דשרי חד וקטר חד אלא ודאי משום דגנאי הוא להניח תרי קיטרי בחד חוטא וכדאמרן מעיקרא וק"ל:
אמנם עדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דאפשר דלא אמרו זה דשני קיטרי הוי גנאי אלא במשכן ה' ומשום כבוד השכינה שהוא משכן העדות אבל בבגד אחר או במקום אחר לא חיישי להכי ודרך קבוע ודרך הרבים היא ולא חייש לעוקרם שאין כאן גנאי, הא לאו דחייה היא חדא דלישנא דגמ' לא משמע הכי דקאמר דכי מיתרמו להו תרי קיטרי שרי חד וקטר חד משמע דבעלמא קאי ועוד ראיה לזה דבעלמא קאמר הש"ס מהא דתנן פרק כ"ז דכלים משנה י"ב דקתני שלש על שלש שנמהה ממנו חוט אחד או שנמצא בו קשר או שני חוטין מתאימין טהורה ופירש הר"ש ז"ל וז"ל מתאימים אקשר נמי קאי דאם שני קשרים זה אצל זה אין דרך להניחם, כדאמרינן פרק כלל גדול ע"ד ע"ב דאי מיתרמי תרי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד וכו' ע"ש הרי שהרב הוכיח מהא דשבת לבגד דעלמא וכתב שאין דרך להניחם דהיינו שני קיטרי גם בעלמא וכן רבינו עובדיא מברטנורא הביא בפירושו שם למשנה הנזכרת משם רבותיו ז"ל דכתב אהאי מתני' פירשו רבותי דמתאימין קאי נמי אקשר והכי קתני ע"ש וכן פירש הרב האחרון נכבד תפארת ישראל בפירושו למשנה הנז' אות נ"ד וז"ל אקשרים נמי קאי שיש שני קשרים באריג סמוכים (זה לדעת רש"י ז"ל) או שהשליך הארוג שני חוטין של ערב סמוכין כי האי גוונא וכו' (כפירוש ר"ח ע"ש) הרי דשני קשרים אין רוח חכמים נוחה הימנם וכל חד כדאית ליה לפירוש רש"י ולפירוש רבינו חננאל ז"ל כדכתבינן לעיל פירושם ז"ל:
הצעיר דוד הכהן סקלי ס"ט
סימן ד
כ"א לחדש אדר שנת העת"ר
בענין טלית קטן כמה שיעורו להתחייב בציצית, הנה מרן ז"ל בא"ח סי' ט"ז העתיק לשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות ציצית שכתב דהשיעור הוא שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן (נ"ל דר"ל דבעינן בין באורך לבד בין ברוחב לבד זה השיעור דהיינו באורך צריך שיהי' בה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו וכן ברוחב נמי צריך זה השיעור) המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ע"כ, ועי' ברכ"י מש"כ משם מהריק"ש ז"ל, ובשיעור קטן זה רבינו הטור כתב שהוא בן ט' שנים וכתב ב"י דהטור כך מפרש בדברי הרמב"ם שאין צריך לשומרו שלא יאבד הטלית והיינו בן ט' שנים והרדב"ז הביאו הרב ברכ"י פירש בדברי הרמב"ם המתהלך לבדו בשוק היינו בן חמש שנים ועי' פרישה בסי' זה ועי' ב"ח ועי' מ"א ס"ק א' דכתבו דט' שנים זהו שיעור החינוך וא"כ גם הסמ"ק ז"ל דנקט בלשונו שהגיע לחינוך סובר כדעת הטור דהיינו בן ט' שנים עי' מחצ"ה ועי' להרב יפה ללב בסי' זה, ועי' להרב באר היטב כאן ס"ק א' ועדיין לא ידענו כמה היא מדתו של שיעור הנז':
וראיתי בזוהר פרשת פנחס ברעיא מהימנא דף רכ"ח ע"ב וז"ל ושיעור ארכה דציצית ורחבה דתקינו אורך כל הציצית תרין עשר אצבען בגודל מצות תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף, ובין קשר לקשר כמלא גודל וכל חוליא וחוליא תהיה משולשת וכו' ע"ש ומדקאמר ורחבה משמע דקאי אטלית הגם דקרי לה ציצית הרי דס"ל דשיעורה חצי אמה, וראיתי להרב פרי הארץ סי' א' העלה דשיעורו אמה על אמה וכן כתב הרב בני חיי בהגהת ב"י סי' ט"ז אות ב' ע"ש דמפשט פשיטא ליה שכך הוא הדין שהרי קרא ושנה בדבריו ז"ל מתחילה ועד סוף שאמה על אמה חייב בציצית ע"ש וכן העלה ארוכה הרב בית דוד הלכות ציצית סי' ח' ע"ש:
וראיתי להרב מחצ"ה בתחילת סי' ט"ז שהביא משם ספר צאן קדשים דבמחלוקת שנויה דלדעת רש"י הוי שיעור טלית קטן אמה על אמה ולדעת הנמקי יוסף אמה על אמה אין בו שיעור שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו ועוד הוסיף וכתב ואמה של הש"ס בת ששה טפחים הוא שלשה רבעי אמה מעררי"ש וא"כ אם אורך הטלית קטן ג' רבעי אמה מעררי"ש וגם רוחב ג' רבעי אמה מעררי"ש יש מקום לסמוך על שיטת רש"י לפי דעת ס' צאן קדשים הנ"ל וחזר הרב מחצ"ה וכתב דלפי מש"כ המ"א בסי' ט"ז ס"ק גימ"ל משמע גם לרש"י אמה על אמה אין בו שיעור טלית ע"ש ולפי דברי המחצית השקל עדיין לא ידענו כמה הוא מדת טלית קטן ונפל פיתא בבירא:
שבתי וראיתי להרב פרי הארץ שם באותה תשובה הנ"ל שכתב משם הרב דרך חכמה וז"ל גם צריך להיות הטלית קטן, גדול כ"כ שהקטן ההולך בשוק לבדו יוכל לכסות בו ראשו ורובו והוא עכ"פ שלשה רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב, ושיעור טלית גדול הוא שיכסה בו ראשו ורובו בעטופא ויגיע עד החזה עכ"ל וכתב עליו הרב פרי הארץ לא ידענא מי גילה לו דין זה לשום הפרש בין טלית קטן לטלית גדול וכו' ועוד במ"ש ג' רבעי אמה אורך וכו' לא ידענא מנא ליה והמעיין בספר סולת בלולה סי' ט"ז ס"ק א' יראה שכתב וז"ל ושמעתי בשם גאוני ארץ שיעור ד' כנפות חצי אמה ברוחב ושלשה רביעי אמה באורך ע"ש, דלפום מה דכתיבנא נראה דשיעורו אמה על אמה, כלל הדברים שהרב הנז' הביא סברא זו ולא גילה לנו את מקור מוצא הדין מנין לו דבר זה ע"כ ע"ש, ולי הד"ך נראה דמש"כ הרב דרך חכמה ג' רבעי אמה הוא כמ"ש המחצ"ה דאמה בת ששה טפחים הוא שלשה רבעי אמה מעררי"ש שאמה אחת היה להם שהיתה גדולה כל כך ומ"ש ושיעור טלית גדול וכו' הוא כמ"ש מהר"י צמח הביא דבריו הברכ"י בסי' ט"ז וז"ל ומהר"י צמח וכו' שיעור הטלית צריך שיקיף הראש וכל הגוף של אדם עד החזה פנים ואחור ומדסתם וכתב הראש וכל גוף האדם משמע דבדידיה משערינן לא בקטן וע"כ לומר דבטלית גדול מיירי דלא פליג אש"ס:
והרב יד אהרן הביא דבריו הרב פקודת אלעזר בסי' ט"ז כתב שצריך אמה על אמה בת ששה טפחים והטפח ארבעה גודלים מדודים ברוחב הגודל בפרק ראשון שבגודל נמצא האמה כ"ד גודלין עכ"ל ע"ש, נמצא ששלשה דעות יש בדבר שיש אומרים פחות מאמה חייב בציצית ויש אומרים דוקא אמה ויש אומרים שצריך יותר מאמה ולכן לצאת אליבא דכ"ע צריך לעשות בו לפחות אמה ורביע או פחות מזה קצת דהיינו למ"ד גודלים:
ונ"ל דשיעור זה לא נאמר אלא להלובשים אותו על גביהן ושני קצותיו על כתפיהן אבל להלובשין אותו חציו מלפניהם וחציו לאחריהם ועושים בו בית הצואר להכניסו וללובשו כמו חלוק צריך שיהא כפלים מזה שיהיה בו שיעור לפניו ושיעור מלאחריו כי בודאי לא יעלה על הדעת שלמ"ד פחות מאמה שסגי בשיעור זה מלפניו ומלאחריו יעשה רצועה מכאן ורצועה מכאן וסגי בהכי זה אין הדעת סובלת ולכן נ"ל כמו שכתבתי:
ואל תסתור זה ממה שהביא הרב מ"א משם הרב מט"מ שכתב בשם מהרי"ל דיש לעשות הכתפים רחבים דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה ותידוק לומר דאי צריך שיעור אחד מלפניו ושיעור אחד מלאחריו, מאי מבטל איכא אני אומר אין נסתר מחמת"ו דה"ק דיבטל ליה והוי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונמצא מה שלאחריו אין לו ציצית אלא מחד גיסא ושלפניו נמי אין לו ציציות אלא מחד גיסא ודו"ק.
ויש להביא ראיה לזה מהא דפרק כ"ז דכלים משנה ה' ומשנה ו' דקתני חלוק של קטן ר' אליעזר אומ' כל שהוא וחכמים אומרים עד שיהא בו כשיעור (ר"ל כל אחד כפי שיעורו כגון הבגד בשלשה על שלשה ושק ארבעה על ד' ועור חע"ח ומפץ ששה על ששה וסימנך בשע"ם) ונמדד כפול ופירש הר"ש ז"ל בד"ה ונמדד כפול שצריך שיעור לפניו ולאחריו וכשפושטו נמצא ששה אורך ברוחב שלשה ע"כ ע"ש, הרי כאן דבגד שיעורו לקבל טומאת מדרס שלשה על שלשה דוקא ואפילו הכי היכא שדרכו ללובשו חציו לפניו וחציו לאחריו צריך שיעור לכל אחד בפני עצמו מלפניו ומלאחריו ואין לדחות ולומר דשאני התם דאיירי בחלוק שהוא תפור משני צדדיו והוי מה שלפניו ומה שלאחריו גולם אחד מה שאין כן טלית קטן שאין מה שלפניו דבוק עם מה שלאחריו, זה אינו שהרי מדקדוק לשונו של הר"ש ז"ל שכתב וכשפושטו נמצא ששה אורך וכו' משמע דאיירי בחלוק שאינו תפור משני צדדיו שהרי כתב וכשפושטו נמצא ששה וכו' ואי איירי בתפור מצדדיו גם כשפושטו עדיין אינו אלא שלשה על שלשה והרי הוא כמות שהוא כשהיה לובשו וכך היה לו לומר וכשפושטו ומתירו נמצא ששה אורך וכו' אלא ודאי כדאמרן. וא"כ הכא נמי נימא הכי דשיעור זה שנתנו בו חכמים צריך מכל צד מלפניו ומלאחריו:
נמצא לפי מש"כ דצריך להיות בו אמתים וחצי אורכו או אמתים ורביע אורכו ואמה ורביע רוחבו וסימנך ששים גודלי"ם סביב לה סביב ליראיו ויחלצם או לפחות מיהא אמתים ורביע אמה אורכו ואמה ושמינית אמה רוחבו ודו"ק ועי' להרב שערי תשובה סי' ט"ז ס"ק א' ע"ש, ודע דהצצתי בספרי דבי רב דהיינו ספר מוהריק"ש וספר פרי הארץ וספר ברכי יוסף בסי' ט"ז וראיתי שלא הזכירו דברי רעיא מהימנא דפרשת פנחס דדף רכ"ח דכתב דשיעורה באורך וברוחב שנים עשר גודלים כמ"ש לשונו לעיל דאפשר שאם ראוהו היו מסכימין לדעתו דכתיב עליו בכל ביתי נאמן הוא אם לא שלח אדם ידו במלאכת רעהו:
ובשנת תרפ"ח י"א שבט בא לידי ספר קטן הכמות ורב האיכות ושמו שערי תפלה להרב הגדול רבינו יעקב רקח שנדפס בשנת תר"ל וראיתי לו בדיני טלית וציצית אות ה' שכתב וז"ל ועיין להרב בית עובד ז"ל בדיני ט"ק אות ג' דמצא בסדור תפלה להגאון כמהר"ר שניאור זלמן אשכנזי שכתב ורוחב הט"ק וכו' ואחריו באורך מבית הצואר ולמטה צריך ג"כ אמה של תורה שהוא רוחב וכו' ע"ש הרי דגם הרב הצריך דגם מלאחריו מבית הצואר ולמטה אמה של תורה ואנכי לא מצאתי בספר הרב בית עובד מהנז' כלל עיין עליו:
ובשנת תרצ"ב ז' לאדר ראיתי בספר מסגרת השלחן ביאור על קיצור שלחן ערוך סימן ט' באות א' שכתב וז"ל ורש"ז בסדור כתב דרוחב הטלית קטן צריך להיות אמה על אמה של תורה שהוא רוחב כ"ד גודלים מרווחים וכו' ובאורך שלאחריו מבית הצואר עד למטה צריך גם כן אמה של תורה ורוחב אמה נמצא כל האורך שתי אמות לבד מבית הצואר שהוא נקרע שיש בו חסרון:
(א"ה אענ"ה ס"ט ועי' להרב לב חיים למהר"ח פאלאג"י ז"ל ח"א סי' צ"ח מ"ש בזה באורך).
סימן ה
ב' ניסן הרתע"ו
נשאלתי מאת ידי"ן רי"ח נ'חח הוא הרב הכולל שד"ר דעיר עז לנו טבריה ת"ו כקש"ת מוהר"ר יחיא נג'רי נרו יאיר ויזהיר כיר"א וז"ל אודיע לכת"ר כי נשאלתי פה ווג"דא מידי"ן הרב רבי אהרן שוקרון הי"ו על מ"ש המג"א סי' ט"ו ס"ק י"ד וז"ל ונ"ל דמה שנוהגים וכו' נוהגין כן משום דרוב בגדים אפילו חדשים יש תפירה תוך ג' ולרע"מ כמאן דפסיק חשיב ולכך נותנין חתיכה של ג' על ג' שאין בה שום תפירה וכו' עכ"ל:
ואחר ההתבוננות לא מצאתי לו ביאור כי בודאי כוונתו לתת טעם למנהג כנפות מחתיכות בגד (כמו שאנו נוהגין) וא"כ התפר מאן דכר שמיה פה ומה שחייש לס' רע"מ דהתפר כמאן דפסיק חשיב. זה אם נקרע בתוך ג' ותפר אותו, זה כמאן דפסיק חשיב, אבל טלית חדש איזה תפירה יש עד שבשביל זה יעשה לו כנפות מחתיכות בגד אחר, וידי"ן רבי אהרן נ"י רצה לומר מכח זה כי הרב מג"א דעתו לתת טעם למנהג היכא דהטלית נקרע, וכעת לא הסכימה דעתי לזה יען מדבריו מוכח שהוא נותן טעם למנהגם של עולם, ובכן כל הטליתות המה שלמים בלא שום קרע. ואף דברי הרב מחצית השקל בביאורו להרב מג"א לא הבנתי דברי קדשו כי העיקר חסר, איזה תפר יש בטלית, עד שנאמר כל מ"ש המחצית השקל ז"ל וכו' הנה כי כן אמרתי לכתוב לכת"ר לעיין בו ולהאיר עינינו בדברי הרב מג"א הנז' להבין דב"ק:
וזה מה שהשבתי לו לרב אח"י גאון וכו' אחי יקירי יקרת מכתבו הגיעני אל נכון וב"ה שנתבשרתי מטוב שלומו כן יהיה תמיד:
על דברת מלכי צדק פתח דבריך יאיר על דברי נר ישראל במג"א סי' ט"ו ס"ק י"ד שכתב על זה הדרת כבודו כמ"ש לעיל במכתבו הטוב, שבאמת לכאורה שאין דברי המג"א מובנים כמו שאמר אח"י דכל אדם חזו בו שאין דרך בגדים חדשים בכך ואין עושים להם אלא אימרא בסבבם בהיקף בשולי הבגד:
ואשר אנכי אחזה לי כי בימי הרב היו רוב בגדים שהם מלבוש העליון בעלי ארבע כנפות שמתכסין בהם היו עושין להם שפה בשולי הבגד דהיינו חתיכת בגד סביב שוליהן לנוי ארוגה בפני עצמה באריגה משובצת ויפה ואחר כך מחברין לה ברוב בגדים סביב שוליהן לנוי ותלויין בה חוטים טוויים ושזורים לנאותה כמו שעד עתה נוהגין לעשות לבגדי הנשים שמתעטפות בהם הנקראים פישוגי"ש אשר דרכם כך הוא שעושים להם שפה מחתיכה ארוגה בפני עצמה בחוטין קשורים ותלויין במעשה אומן ומחוברת היא בשפת הבגד דהיינו בשולי הבגד בתפירה במעשה מחט כך היה מנהגם לבגדי האנשים לעשות להם בחוטין קשורין ותלויין במעשה אומן כמו טליתות שלנו ג"כ שבהם חוטין תלויין וקשורין במעשה אומן וזה מנהג קדמון:
ועל פי זה יבואו ויגידו צדקתו צדקת דברי הרב מג"א והרב מחצית השקל כי צדקו יחדיו ונאמנו דבריהם כי נעמו ודו"ק. ועי' בפרק עשירי דמקואות מ"ג דקתני קשרי העני והנימין ופירשו המפרשים דמאי דקתני והנימין ר"ל נימין ופתילין שתולין על שפת הסדין לנוי עי' בהרע"ב שם ובהרב תפארת ישראל, אלא שבזמן הרמ"א ז"ל היו עושין אלו החוטין ברצועה קטנה של בגד ואחר כך מחברין אותה הרצועה עם הבגד בתפירה:
הלכות תפילין
סימן ו
כתב הטור וב"י והש"ע בא"ח סי' ל"ב אם עשה רי"ש כעין דל"ת שאינו יכול לגרור ולתקנו דהוי חק תוכות ובש"ע העתיק ז"ל אין תקנה למחוק התג' לתקן האות ועי' לו בבית יוסף שמתחילה נטה דעתו לומר שאין צריך לגרור אלא הירך לבד או הגג לבד כיון שביטל צורתה סגי בכך ואחר מסיק שצריך לגרור כולה וכתב וכן נראה מתשובת הרשב"א וכו' וכתב דהכי נקיטינן דצריך לגרור כולה ע"ש. וקשה לי הא הרשב"א בחידושיו לשבת דף ק"ד ע"ב כתב וז"ל מהא דאמרינן הכא במאי עסיקינן כגון שנטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן שמעינן דבכה"ג לא מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שתי אותיות דבוקות (נ"ל דרוצה לומר כיון שחק תוכות פיסולן הוא משום שהאות נעשה ממילא שעל ידי נטילת דבר מה נעשה האות ולהכי בשבת אין לחייבו משום האות או האותיות שהרי הם נעשו מאליהם אם הוי חק תוכות אלא ודאי לא הוי חק תוכות ולהכי מחייב שפיר בשבת וא"כ הוי איסור שבת תליא בזה אי הוי חק תוכות או לא ועי' בהר"ן ז"ל מה שהשיג על הרשב"א בזה) וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו עכ"ל. הרי בהדיא כתב הרשב"א דסגי בנטילת גגו של דלי"ת ואין צריך לגרור כולה ויש לומר שהרשב"א בחידושיו מיירי בכגון שנתכוון לעשות שני זייני"ן ועשה זאת לעצמה וזאת לעצמה ואתר כך טעה וחיברן לאות אחת שהיא חי"ת או שנתרבה הדיו על ראשן עד שנתחברו ונעשו אות אחת בזה הוא דקאמר שאין בהפרדתם חק תוכות הגם שהכא לא דמי למפריד אותיות שנדבקו זב"ז דשאני התם שלא היה שם כי אם דיבוק בעלמא ולא נשתנו בדיבוקם לצורת אות אחרת ותמונה אחרת אבל הכא על ידי דיבוקם דיבוק נאה אינם נראים שתי אותיות דבוקות אלא שהרואה אותם רואה שהם אות אחת ועל זה בא הרשב"א ז"ל לומר דגם זה לך בן דכיון שמתחילה עשאם שתי אותיות אלא שאחר כך נדבקו הו"ל כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן הא דקאמר וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש נ"ל נמי דבכה"ג מיירי שעשה מתחילה רי"ש אלא שטעה אחר כך ועשה לה קוץ או נתרבה עליו דיו ונעשה ד' והיינו שסיים בדבריו וכתב אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו ור"ל דגם הכא שעשאו בידים יכול להעבירו ואין בו משום חק תוכות וכן מוכיח הדבר מצד עצמו דאי מיירי שמתחילה עשה חי"ת וכן מתחילה עשה דלי"ת ואחר כך נמלך לשנותה ועשה ממנה אותיות אחרות או אות אחרת במה שנטל גגה באמת אין לך חק תוכות גדול מזה כיון שעל ידי נטילת מקצת דיו ממנה נעשית בתמונת האות שהוא רוצה בה עתה ולא על ידי כתיבה להכי נראה באמת כמו שכתבתי:
ועיין להר"ן ז"ל בסוף פרק הבונה בפירושו על הרי"ף ז"ל שהביא מה שכתב הרשב"א בחדושיו הנז' וכתב עליו וז"ל ולי נראה דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות. דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מחייב שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה או דלחזי כתיבה כי האי גוונא אין לנו עכ"ל ולפי מה שכתבנו אנן לעיל במוסגר טעם הרשב"א ז"ל אתי שפיר ודו"ק. וע' לקמן בה' ס"ת שנמצא טעות במקום לו כתוב לנו.
סימן ז
שאלה אם כתב בסתו"מ שי"ן בת ד' ראשים אם פסול הס"ת לקרות בו עד שיתקננו או נימא דכשר ואין צריך להוציא אחר דכיון שקורין לה שי"ן ויש לה צורת ודמות שי"ן אלא שהיא משונה קצת ועוד דהא מצינו בבית של תפילין ש"ר שי"ן בת ד' ונקראת שי"ן ולכך אין ראוי לפסול ס"ת בזה:
תשובה הנה מצאנו ראינו למהריק"ש ז"ל באה"ע סי' קכ"ה והביא דבריו הרב באה"ט בא"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ו שכתב וז"ל דאם עשה תיבה חלוקה שנראה כב' תיבות והיה בצד החלקים שי"ן של שלשה ראשין ועשאה ד' ראשים והאריכה בכך למלאות החלל שבאמצע חלקי התיבה ואחר כך גרר מראשי השי"ן האמצעים ונשאר שי"ן של ג' ראשין עשויה מאליה כשר ולא נראה חק תוכות. ומהר"ם בן חביב והפר"ח חלקו עליו ודחו דבריו וכתבו דבכה"ג מיקרי חק תוכות ע"כ ע"ש בבאר היטב. ונראה דלפי סברת מהר"ם בן חביב והפר"ח פסול אם נעשה שי"ן של ד' ראשין דאי לאו הכי למה מיקרי חק תוכות הא מתחילה כשהיתה בת ד' היה כשר וא"כ אחר כך כשגרר ראש הד' למה מיקרי ח"ת ופסול מאיזה טעם יפסל אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כשהיתה השי"ן בת ד' היה פסול וע"י גרירה הוא מכשירו ומשום הכי הוי ח"ת. אבל לסברת מהריק"ש דס"ל דלא מיקרי ח"ת לא ידענו טעמו ואין ספר מהריק"ש מצוי בידי לראות בשורשן של דברים לכן אנו מסתפקים בדב"ק אי מה שהכשיר לגרור מראשי השי"ן האמצעים ואין בזה חק"ת הוא משום דאין לפסול שי"ן בת ד' משום דשי"ן מיקריא אלא משום דלכתחילה ודאי אין לעשות שי"ן בת ד' להכי צריך לגרור ראש אחד או נימא דלעולם סבר הרב שי"ן בת ד' פסול אלא דלהכי לא מיקרי חק"ת כיון דמתחילה היתה בת שלש ונכתבה בכשרות. אף שהוסיף אחר כך ראש ד' ופסלה מ"מ הרי זה דומה למש"כ הלבוש והרב לח"מ והביא דבריהם הרב באר היטב סי' ל"ב ס"ק ל' וז"ל הצ"ל ואם כתב מתחילה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דל"ת סגי ליה כשיגרור התג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש ע"ש. הרי מצינו אף דנפסלה הרי"ש כשחזר ועשה לה התג אפילו הכי אם יחזור שנית ויגרור התג לא מיקרי חק"ת כיון שנכתבה מתחילה בכשרות הגם כשהוסיף לו התג נפסלה, אם יטול מה שהוסיף חזרה לכשרותה ה"נ בשי"ן שנכתבה בכשרות אף כשהוסיף ראש אחד נפסלה מפני שנעשית בת ד' מ"מ כשיחזור ויטול אחד מארבעה ראשין תחזור להיתירה הראשון ולא הוי חק"ת ואע"פ שאין הנדון דומה לראיה דהכא בנ"ד אינו נוטל מה שהוסיף אלא נוטל ראש אחד מהראשונים שנכתבו מתחילה מ"מ אפשר שסובר הרב ז"ל דכיון דהוסיף ראש אחד הרי אחד מארבעה הוא נוסף וכשיטול אחד נמצא שאין כאן הוספה ולכך לא מיקרי חק"ת. וא"כ לפ"ז גם מהריק"ש יסבו"ר ול"א אד"ע ששי"ן בת ד' פוסלת הס"ת וצריך להוציא ס"ת אחרת, ואין לומר כיון דיכול לגרור ולא הוי חק"ת לדעתו, א"כ אין צריך להוציא אחרת וכמו שכתב ב"י בשם הרשב"א ז"ל והביא דבריו הט"ז בסי' הנז' ס"ק ח"י וז"ל כתב ב"י בשם הרשב"א אפילו אינו גוררה כל שהוא יכול לגרור כשר דאמרינן כל הראוי לבילה וכו' ואפילו בשבת דאינו יכול לגרור מ"מ א"צ להוציא אחרת וכו' ע"ש. זה אינו דהתם קאי באם נדבקה האות לאות שהאות בעצמה היתה כתובה כתקנה וכמו שכתב בש"ע שם ואין שם אלא דיבוק בעלמא ע"כ בזה הוא דאמר הרשב"א דאם יכול לגרור כשר, אבל בנ"ד שהאות בעצמה אינה כתובה כתיקונה דלפום השתא פסולה מצד עצמה שאינה אות כלל לפי צד השני שכתבנו בדברי מהריק"ש ז"ל בזה לא התיר הרשב"א אם לא שיגרור ויתקננו כנ"ל:
אחר כך נזדמן לי ספר הפר"ח לאה"ע וראיתי לו בסי' קכ"ה שהביא לשון מהריק"ש וז"ל כתב הריק"ש עשה תיבה חלוקה שנראית כשתים וכו' כמו שכבר כתבנו בראש התשובה עי"ל נ"ל דכשר ולא נקרא חק"ת לסיבת שאין צריך לכתוב כלום אחר המחיקה משום דמעיקרא נמי שי"ן של ארבע ראשים היתה ושי"ן מיקריא ולא נעשה אות מחדש במחיקה וכו' וכתב על דבריו הפר"ח ז"ל נ"ל דלא מיקריא שי"ן אלא שי"ן של ג' ראשים וכיון שאם היה מניחה כך בארבעה ראשים היה נפסל נמצא שע"י מחיקה נעשית כתיקנה והו"ל חק"ת וכו' ע"ש. הנה מוכח מדברי מהריק"ש עליונים למעלה דטעם הכשרו הוא משום דמעיקרא נמי שי"ן מיקריא ולא מיפסל בכך ומשו"ה לא הוי חק"ת כצד א' שכ':
נמצא לפ"ז שדבר זה במחלוקת שנויה דלדעת מהריק"ש ז"ל שי"ן בת ארבע אינה פוסלת ולדעת הפר"ח ומהר"ם בן חביב ז"ל שי"ן בת ד' פוסלת. ולכן נראה כיון שדברי מהריק"ש ז"ל דחו בשתי ידים הפר"ח ומהר"ם בן חביב ז"ל א"כ בנ"ד צריך להוציא אחרת. זאת ועוד אחרת יש לומר דאף השתא שזכינו וראינו טעם מהריק"ש מ"מ עדיין יכולים לומר שעיקר טעמו דלא הוי חק"ת הוא משום דהגם כשהיתה בת ד' ראשים פסולה היתה מ"מ כיון שמעיקרא שם שי"ן עליה אלא שיש לה שם שי"ן בת ד' אבל לא נשתנה שמה כמו הכפי"ן עם הביתי"ן או הרי"ש עם הדל"ת שקונים שם לעצמן ובחקיקה קונים שם חדש מה שלא היתה נקרא שמם מעיקרא קודם החקיקה לא כן בשי"ן כשמה קודם החקיקה כן שמה אחר החקיקה אלא שמתחילה היה יתר שמפסלא אבל מ"מ שמה עליה ולא נעשית אות מחדש במחיקה ומשו"ה לא הוי כח"ת אבל לעולם גם הרב יסבור שפסולה כדעת הפר"ח ומהר"ם בן חביב ז"ל. ואי תיקשי לך לדעת מהריק"ש לפירושנו זה מדין מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה שאין מועיל לגרור הדבק ולפותחה אע"פ ששם ג"ך לא נעשה אות מחדש דמעיקרא נמי מ"ם סתומה היתה ומ"ם מיקריא, יש לומר דשאני מ"ם שיש לנו באותיות שני תמונות ומצרך צריכי במנין האותיות וכיון שנסתמה יצתה מכלל פתוחה ונעשית מ"ם סתומה וא"כ הרי נשתנית שמה אבל השי"ן אין לנו במנין האותיות כי אם שם אחד וא"כ בין בת ד' בין בת ג' כולם שם אחד להם. ועוד דשאני מ"ם שנדבק פתיחתה נשתנית לגמרי ולא נקראת שם מ"ם עליה דהא משונה היא ממ"ם סתומה שהיא משונה מלמעלה בתחילת התחלת החרטום שאינה גוף אחד עם שטח הגג והצד של מעלה וא"כ נשתנית ואינה ניכרת מה היא אלא באמת שכל זה אינו שוה לי שאין כן פשט דברי מהריק"ש, ועוד דאם סברת מהריק"ש ששי"ן בת ד' פסולה א"כ מאיזה טעם לומר כיון שלא נתחדש לה שם בחקיקה לא מיקרי חק"ת הא כיון שמתחילה פסולה היתה ולא נכשרה כ"א בחקיקה א"כ היינו חק"ת, ועוד דמלשון הפר"ח נמי מוכיח שהבין בדברי מהריק"ש שסבר ששי"ן בת ארבע כשירה מדהוצרך לאורוכי כולי האי בסתירת דבריו ולומר נראה דלא מיקריא שי"ן אלא שי"ן של ג' ראשין, ועוד הוסיף וכיון שאם היה מניחה כך בארבעה ראשים היה נפסל וכו' שאם הבין במהריק"ש שגם הוא סבר ששי"ן בת ד' פסולה אלא שעיקר טעמו הוא שמכשיר משום מיקריא א"כ כשבא לסתור דבריו לא הול"ל אלא כך ונ"ל דלא מיקרי שי"ן אלא שי"ן של שלשה ראשים וכיון שעל ידי מחיקת הראש הרביעי נעשית כתיקנה הוה ליה חק"ת ותל"מ ודי בזה לסתירת דבריו כיון שהריק"ש נמי מודה שאם מניחה כך פסולה, אלא ודאי הא בהא תליא דלדעת מהריק"ש דסבר דשי"ן מיקריא לא מפסלה ומשום הכי לא הוי כחק"ת ולדעת הפר"ח דס"ל דשי"ן בת ארבע לא מיקריא שי"ן אם כן כשהיתה בת ד' היתה פסולה ובחקיקה נתקנה ולהכי הוי חק"ת, איך שיהיה במחלוקת שנויה וכיון שדעת מהריק"ש נדחה קראו לה הפר"ח ומהר"ם ב"ח ומסתבר טעמייהו, ועוד דלא יהיה אלא ספק שקול מחמירינן וצריכין אנו להוציא ס"ת אחר משום חשש ברכה לבטלה דשמא נפסל בכך להכי צריך להוציא אחר כנ"ל. והנה יש להביא ראיה משי"ן בת ד' של תפילין לפסול בנ"ד דהא לפי מש"כ ב"י באו"ח בסי' ל"ב דטעם שי"ן בת ד' הוא ככתב הלוחות שהיה הכתב חקוק בלוחות והשי"ן כשהיא חקוקה יש לה ד' דפנות כדי שתהא בת שלש אוירים שהם שלש ראשי השי"ן וצורתה א"כ לעולם השי"ן אינה נקראת אלא בת שלש או בולטים או שוקעים או בכתב דיו ולא נמצא בכל מקום שי"ן בת ארבע ראשין שנקראת שי"ן ולהכי שי"ן בת ארבע אינה אות כלל מאותיות שניתנו לנו אלא היא על תכונה אחרת ומכאן לכאורה יש להקשות על דעת מהריק"ש ז"ל אלא דלפי מה שראיתי להרב מג"א בסי' ל"ב ס"ק נ"ט שכתב וז"ל ובזוהר פינחס עלה תק"ף נמצאו טעמים אחרים שיהיו ד' ראשים וא"כ כי היכי דבשל ג' ראשים צריך היו"ד ליגע במושב ה"ה בשל ד' ראשים צריכים שניהם ליגע למטה ע"ש וכן כתב הברכ"י וכן כתב מהר"י עייאש ע"ש, דלפי זה אפשר דזה הוא דעת מהריק"ש דמצינו דמיקריא שי"ן בת ד' ראשים בתפילין ומשום הכי אע"פ שמה שעושין בבית של תפילין שי"ן בת ד' הוא ע"פ סודן של דברים כמ"ש בשער הכונות דרושי תפילין דרוש ד' אבל במקום אחר אין עושין כך דאין סודן שייך במקום אחר מ"מ שי"ן מיקריא ולא הוי אות שאינה בנמצא ומשום הכי אינה פוסלת ועי' בחלק שני מספר זה בסי' קס"ח מש"כ שם:
ואחר ההתבוננות ושיקול הדעת נ"ל שעיקר הפירוש בדברי מהריק"ש הוא כמו שרצינו לפרש דלכ"ע שי"ן בת ד' פסולה אלא שדעת מהריק"ש הוא דאע"ג דלא דמי לרי"ש שעשה לה תג כמ"ש מ"מ כיון דמעיקרא שי"ן היתה ושי"ן מיקריא ולא נשתנית לאות אחרת בשינוי השם כמו מי שטעה וכתב דל"ת במקום רי"ש דאין מועיל גרירת התג, דהתם לפום השתא נקראת דל"ת ובגרירה קונה שם לעצמה שנעשית רי"ש ומשום הכי פסולה משום חק"ת, אבל הכא דמעיקרא שי"ן מיקריא ולא נתחדש לה שם בגרירה, אע"פ שהיה להם שם פסול מתחילה מ"מ הפסול כה"ג אינו גורם שתהיה כחק"ת כדמצינו ברי"ש שעשה לה תג שהשתא היא פסולה וכשיסיר לה התג נכשרת א"כ לא כל הפסולין שוין, והכא נמי יסיר ראש הנוסף ותחזור להיתירה הראשון כיון שלא נשתנית שמה, אבל הפר"ח ומהר"ם בן חביב סוברים דמעיקרא לא נקראת שי"ן ומשום הכי כיון שהיתה פסולה פיסול גמור שלא היה שם אות עליה ובגרירה נעשית שי"ן משום הכי הוי חק"ת. וכאן נמצא וכאן היה הרב השד"ר הוא הרב המפורסם ונודע בשערים שמו בחבוריו היקרים ספר הלכה רווחת וספר כסאות למשפט בנגלה ובנסתר איש אלקי"ם קדוש הוא כמוהר"ר בן ציון אלקלעי יצ"ו [ז"ל] והרצתי לפניו כל הכתוב לחיים והוטבו לפניו דברים אחרונים ואמר שאין לזוז מפירוש זה שהוא אמת ויציב ונכון והטעים דבריו להדיין י"ץ:
ובשנת התרפ"ז ט"ו לחדש זיו כאן נמצא וכאן היה הרב הגדול כמוהר"ר שלמה אבן דנאן מעיר ואם בישראל פ'אס יע"א ושאל לי על דין זה ואמר לי שהוא נשאל על זה זה ששה שנים מעי"ת ג' בלטאר יע"א ועדיין לא נתברר לו מה להשיב והראיתי לו כל הכתוב לחיים הנז' והיה לו קורת רוח בזה ומיד אמר לסופר שלו שיכתוב בפנקסו דברי מהריק"ש והפר"ח באיזה מקומן ובסימנם שכבר יצתה הוראה מידי"ן וכו' ט"ו ימים לחדש כסליו ש' למע"ן תחיון פה והראן יע"א וצוי"מ וימ"ן, כ"ד הצעיר דוד הכהן סקלי ס"ט
סימן ח
כתב הטור והש"ע א"ח סי' ל"ו סעיף ג' אם לא תייג אפילו שעטנ"ז ג"ץ לא פסל ובב"י כתב שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל והכי נקיטינן היכא דאין נמצא שידע לעשות תגין עכ"ל ע"ש. ולכאורה הוא תמוה שנראה שזה היפך מן ש"ס ערוך בשבת ק"ד ע"א דאיתא התם תנא נתכוון לכתוב אות אחת ועלה בידו שתים חייב והא תנן פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני ופירש רש"י דבעי זיוני שעדיין צריכות ראשי הזיונים לזיינם בתגין שלהם שהזיונין צריכות ג' זיונין וכו' ע"ש הרי לך דלא מיקרי אות אם צריכה זיון עד שמזיינה ואז נקראת אות ולהכי כיון דבעיא זיון כי לא זיינא לא מיקרי אות ולהכי פטור בשבת עליה, וא"כ כל זמן שלא תייג לאותיות שצריכין זיון פסול הס"ת וכן כתבו התוס' שם ד"ה נתכוון לכתוב ח' וכתב שני זיינין ע"ש. ואע"פ שמצינו שם בש"ס משמעות אחריתי שהוא נראה היפך מזה דקאמר התם תנא הגיה אות אחת חייב ופריך השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב. ופריק לה רב ששת הב"ע כגון שנטל גגו של חי"ת ועשאו שני זינין דמשמע דבנטילת גגו של ח' לבד נעשים שני זיינין ואע"פ ששני זינין הם מאותיות שצריכים זיון ואפילו הכי חייב מצינו למימר דהאי דקאמר ועשאו שני זיינין היינו שעשה להם זיונין אבל באמת בלא זייונין לא מיקרי אות כלל כדמוכח מהש"ס שכתבנו לעיל מזה. ונראה לי לישב על פי מ"ש הרב ב"י ז"ל שם בסי' ל"ו וז"ל ויתיישב עוד במ"ש בהגהות בשם רא"ם וכן במרדכי דזיונין של שעטנ"ז ג"ץ לא בתגין אלא פירושו שלא יעשה ראשיהם עגול אלא משוך ואחר סמוך עוד הביא דברי רא"ם אלו וכתב וכן נראה מדברי הרמב"ם דלא מיפסלי בחסרון תגין וכו' ע"ש וא"כ עיקר הפיסול הוא הזיון הזה שהוא בגופם של אותיות אלו שאם עשה עגול ולא משוך פסול, ולפי"ז אתי שפיר כפשוטו הא דרב ששת דקאמר שנטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זינין דמשמע דבנטילתו לגג לחוד עשאו שני זיינין דהיינו שבנטילתו עשה לראשי זיינין משוכים לא עגולים. אחר כך ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת שם שפירש דהא שנתכוון לכתוב חי"ת ועלו בידו שני זיינין דפטור מיירי כשהיה בדעתו שאם יעלה בידו דרך מקרה האותיות שצריכות זיון כגון שני זיינין היה בדעתו שיזיינם והיינו דקאמר הש"ס הא דבעי זיוני ר"ל דהוא בעי הכי רצונו ודעתו לזיוני הא דלא בעי הוא לזיוני ולהכי אם בעי לזיוני ועדין לא זיין פטור דהא לא נשלמו ואי לא בעי הוא לזיוני חייב שהרי נשלמו ואין כאן דבר עוד. וא"כ דלפי פירושו ז"ל לא קשה לשיטת הרמב"ם ודעמיה מש"ס הנז' שבאמת אף באותיות שצריכין זיון אם אין דעתו לזיינם חייב שכבר נשלמו אפילו בלא זיון ואותיות מיקרו לכל דבר. ובחופשי בספרי דבי רב מצאתי ראיתי להרב שלטי הגבורים שסביב הרי"ף ז"ל שנשא ונתן בזה והאריך בחכמתו ע"ש בדבריו ז"ל בסוף פרק הבונה ע"ש ויאירו עיניך וינעם לנפשך נפש חיה כנפש דוד:
הלכות תפלה
סימן ט
טעם לשבח דלמה בחרו מכל פרשיות לומר פרשת ברכת כהנים אחר ברכת התורה ולא פרשה אחרת דטעמא נ"ל לומ' בסיעתא דשמייא הוא שמפני ששלשה ברכות התורה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לברך בכל יום הם מסוימים ושוין הם לברכת כהנים בענינם ובמניינם דשלשה ברכות התורה מעין שלשה פסוקים דברכת כהנים, א' ברכת על דברי תורה דהיינו לעסוק בתורה מעין ברכה ראשונה דברכת כהנים שהיא יברכך ה' וישמרך שאמרו חז"ל במד"ר [עפ"ז] יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין עושר וכבוד אתה וכו' בשכבך תשמור עליך מן המזיקין. ב' ברכת והערב נא ונהיה אנחנו וצאצאינו לומדי תו' לשמה שהיא חביבה עלינו מצד חן שבה מעין ברכה שניה של ברכת כהנים שהיא יאר ה' פניו אליך ויחנך שיאיר לך במאור התורה שיאיר עיניך ולבך בתורה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך בהלמוד תורה שיתן לך חן וחשיקות וערבות בלמוד התורה ויתן לך בני תורה ודברי תורה יתנו לך חן דכתיב תתן לראשך לוית חן וכמו שדרשו רבותינו ז"ל במדבר רבה פרשת נשא פ' י"א והם זה מעין ברכת והערב נא כנז'. ג' ברכת אשר בחר בנו וכו' היא מעין ברכה שלישית של ברכת כהנים שהיא ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום שנושא לך פנים שבחר בנו מכל העמים בנתינת תורתו לעמו ישראל באהבה כמו שדרשו רז"ל וכי הקב"ה נושא פנים והא כתיב אשר לא ישא פנים וכו' אמר הקב"ה כיצד אין אני נושא פנים לישראל וכו' כתבתי בתורתי וכו' שלום זה שלום התורה דכתיב ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ואין עוז אלא תורה כדרשת רז"ל שם והיא דעת רבינו הק' שם אין נפתל ועקש בלמודך אלא הכל כשלחן הערוך לפניך והרי ברכה זו מעין ברכת אשר בחר בנו. הרי לך ששלשה ברכות כנגד שלשה פסוקים של ברכת כהנים שוים בעניינם וכן ג"כ שוים במניינם ובמספרן כי ששים אותיות הם בברכת כהנים כדאיתא במדרש הנז' בפרשת נשא ששים גבורים סביב לה אלו ששים אותיות שבברכת כהנים וכן איתא בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק הנז', וכן איתא ברעיא מהימנא פרשת נשא דף קמ"ה ע"א ע"ש. ועי' בכד הקמח לרבינו בחיי מערכת ב' אות ברכה שבברכת כהנים יש ששים אותיות ומלת להם הנמשכת אליהם היא כמנין ס"ג וכמנין התיבות של שלשה ברכות התורה וכמנין שם ס"ג הקדוש. אחר זמן ראיתי להרב יפה ללב בחלק א"ח סי' מ"ז סעי' ט' אות ה' שכתב טעמים אחרים עש"ב, ובשנת תרצ"ב ט"ו לתמוז ראיתי להרב בעל מעשה בראשית שנדפס מחדש בפרשת עקב מצוה תל"ג ח"ב דף י"ח מש"כ בזה ע"ש את זה כתבתי בשנת התרנ"ה בעיר מולדתי דבדו יע"א והועתק כאן אוראן יע"א כ"ג טבת שנת עטר"ת שנת טובתך לפ"ק:
כ"ד הצעיר קטינא עריך דוד הכהן סקלי ס"ט (א"ה אענ"ה ע' בב"י א"ח סי' מ"ח טעם אחר לאמירת פר' זו ובס' רו"ח סי' מ"ז אות א'):
סימן י
כתב מרן בש"ע א"ח סי' נ"ה סעי' ב' אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה וכו' ויצאו מקצתן גומרים אותו הקדיש או אותה קדושה שהתחיל וכו' משמע דוקא אותה קדושה אבל לא קדיש שאחר תפילה ופסק כהרמב"ם ז"ל ולא כתה"ד שהביא רמ"א ז"ל בהגה עי' במאמ"ר ובהרב יפה ללב ועי' לשיירי כנה"ג:
סימן יא
כתב הטור בא"ח סי' נ"ט ז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל ברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם ש"צ בנחת וכו' וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים כדי לענות אמן אחר ברכת החזן ע"כ:
וכתב על זה רבינו ב"י וז"ל ומשמע מדבריו שגם אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה היה עונה אמן. אבל ה"ר יונה כתב בשם ר"מ שאין לו להפסיק כלל דכיון שאומר הברכה על קריאת שמע אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכן הסכימו דעת הרמ"ה והרמב"ן עכ"ל, וכתב ב"י וטעמו של הרא"ש אפשר שהוא שאין ברכה זו על ק"ש שהרי אין מברכין אשר קדשנו על קריאת שמע ולהכי לא הוי אמן הפסק בין הברכה לק"ש. אי נמי ע"כ לא אמרי הנך רבוותא שאין לו להפסיק אלא כשעונה אמן אחר ברכת עצמו אבל כשעונה אמן אחר ש"צ לא הוי הפסק וכן כתב רבינו בסי' ס"א בשם הרמ"ה שאם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ שיכול לענות אמן כשמסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא לאחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסיקין בין ברכה שניה לשמע. מ"מ לא נהגו העולם כהרא"ש ואינם עונים כלל אחר שום ברכה מברכות קריאת שמע אלא אומרים עם הש"צ מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ הו"ל כעונה אמן אחר ברכותיו וגם מדברי הרמ"ה וכו' אלא שאם אירע שסיים קודם ש"צ עונה אחריו אמן עכ"ל הרב ב"י ז"ל:
והנה מריהטא דלישנא דרבינו ב"י דהוצרך להקדים ולומר ומשמע מדברי הרא"ש שגם אחר הבוחר בעמו וכו' היה עונה אמן ואחר כך כתב על זה אבל ה"ר יונה כתב משם ר"מ וכו' ולא כתב דברי ה"ר יונה על דברי הרא"ש בסתם משמע דלא פליג ה"ר יונה אדברי הרא"ש אלא אברכת הבוחר בעמו ישראל ולא אברכה ראשונה וכן משמע לכאורה ממ"ש ה"ר יונה ודעמיה שאין להפסיק בין הברכה להדבר שמברכין עליו שלפי טעם זה לא קפדי הני רבנן אלא בברכת הבוחר וכו' באהבה כדי שלא להפסיק בין הברכה להדבר שמברכין עליו שלפי טעם זה לא קפדי הני רבנן אלא בברכת הבוחר וכו' באהבה כדי שלא להפסיק בין הברכה להדבר שמברכין עליו דהיינו ק"ש אבל ברכת יוצר אור או המעריב ערבים אין קפידא וכן משמעות דיוק הש"ע דסידר דבריו הכי וז"ל ברכת יוצר אור וערבית אומר עם השליח ציבור בנחת ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק עכ"ל. ומדלא כתב האי דינא דלא יענה אמן במאי דקא עסיק בלישניה שהיא ברכת יוצר אור וערבית שהיא ברכה ראשונה ודלוג"ו עלי אהבה שהיא ברכה שניה משמע דלא שייך הפסק אלא בהבוחר וכו' באהבה שהיא סמוכה מיד ולאלתר לדבר שמברכין אותה עליה שהיא ק"ש בזה הוא שאין להפסיק אבל לא בברכה ראשונה:
אמנם לכשתדוק נראה שאין זה כלום חדא א"כ דיש חילוק בין ברכה ראשונה לשניה לענין הפסק א"כ מנא ליה להרב"י ז"ל דהרא"ש סובר שהוא עונה אמן ביוצר אור וערבית דה"ה בהבוחר נימא דוקא בברכה ראשונה שאין שם הפסק היה עונה אבל לא בברכת הבוחר דהוי הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליה וכמ"ש ה"ר יונה ואין כאן פלוגתא בין הרא"ש לה"ר יונה ועוד דגם ברכה ראשונה דק"ש מברכין על ק"ש וגם היא שייך בה טעם הפסק בין ברכה לדבר שמברכין אותה עליה מידי דהוה לברכות של תפילין לדעת התוספות והרא"ש שמברכין שתי ברכות קודם הנחת תפילין של יד והיא סברת מור"ם והאשכנזים שהולכין אחריו שאם התחיל ובירך להניח תפילין אינו יכול לענות אמן קודם ברכת על מצות תפילין משום הפסק אלא דאי מהא מתפילין לא שמה מתיא עי' בש"ע סי' כ"ה סעי' ט' יו"ד ועי' באר היטב שם ס"ק י"א ולהרב שערי תשובה שם ס"ק ח' מש"כ בשם הרב פנים מאירות שמותר לענות אמן אחר ברכת חבירו משום שהוא קבלת דברים שמאמין בה' שצונו להניח תפילין וא"כ הכא נמי לא שנא:
אלא נראה מכח מש"כ לעיל מזה שטעם זה של הפסק שייך לתרווייהו לברכה ראשונה ולשניה וכן נמי משמע מדברי הרב"י לקמן שכתב וז"ל מ"מ לא נהגו העולם כהרא"ש ואינם עונים כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש הרי דייק וכתב שום ברכה מברכות ק"ש דהיינו בשניהם והיינו משום דמנהג זה הוסד על סברת ה"ר יונה:
אלא שעדיין צריכין אנו להתבונן בדברי ה"ר יונה וסיעת מרחמוהי הרמב"ן והרמ"ה דסברי מרנן שאין לענות אמן משום הפסק ברכה לדבר שמברכין עליו דמאי שנא מברכת המוציא לחם דקאמר בש"ס ברכות פרק שלשה שאכלו דמ"ז שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים ופירש רש"י שם דאף עניית אמן היא מן הברכה ע"ש ודורשי רשומות אמרו ר' בחיי פ' בשלח ע"פ ויאמינו בה' הבי"ד הרב חיי אברהם כלפו"ן טעמים סי' יו"ד] דעניית אמן אחר הברכה היא כמו עדים החותמין בשטר שהוא עיקר קיום השטר שאין קיום השטר אלא בחותמיו וכמ"ש הרב סדר היום עי' שלמי צבור דיני עניית אמן דף פ"ה ע"א אות ה' ועוד הרי ה"ר יונה עצמו הביאו הרב ב"י לקמן סי' ס"ט כתב וז"ל ולפיכך אין פורסין על שמע כדי לפטור את השומעין בעניית אמן אלא בעשרה וכו' וכן פסק מרן עוד בסי' קכ"ד סעי' וא"ו וז"ל ויענו אמן בין אותם שלא יצאו ע"ש, הרי דעניית אמן אינה הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליו:
וצריכין אנו לומר דלא כתב ה"ר יונה דאמן הוי הפסק אלא אם כבר בירך אדם לעצמו ואינו צריך עוד לברכת הש"צ להוציאו כגון הכא הוא דהוי אמן הפסק אבל אם הוא אינו מברך לעצמו ושומע הברכה מפי הש"צ כדי לצאת י"ח ברכה בזה ודאי צריך ומחויב לענות כדי שיהא כמוציא הברכה מפיו כמו שלמדו בש"ס דשבועות נ"ט מן ואמרה האשה אמן אמן שיהא מודה ומקבל ברכת המברך וכן ראיתי להרב הגאון חיד"א ז"ל בספרו הנכבד ומפואר ברכי יוסף סי' רי"ג שכתב כן באות ה' ע"ש:
גם ראיתי לו להרב ז"ל בסי' ס"א אות ב' דין ג' דכתב וז"ל ולדידן דנהגינן כדברי רבינו יונה ודעמיה שלא לענות אמן משום הפסקה וכמו שכתב מרן ז"ל בסי' נ"ט ה"ה דאין לענות אמן אחר יוצר אור דהיינו יוצר המאורות וכמ"ש ב"י דאין עונין אחר שום ברכה מברכות ק"ש ומ"ש בש"ע שם שאין לענות אחר עמו ישראל ה"ה אחר יוצר המאורות ולא כמו שנוהגים הרבה לענות אחר יוצר המאורות ולא אחר עמו ישראל עכ"ל, הרי דהרב ז"ל מבואר מדבריו ז"ל כמ"ש אנן בענ"ד דלה"ר יונה נמי אין חילוק בין ברכה שניה לראשונה ובכולם אין לענות אמן:
ודע דלתירוץ זה שכתב ב"י דסובר ה"ר יונה שאין לענות אחר הש"צ אמן משום הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליו והכי קימ"ל כמ"ש בברכי יוסף כמו שהעתקנו לשונו וה"ר יונה מדמה לה לברכת אשר קדשנו דתפילין והרא"ש לא סבר כן נ"ל דגם ה"ר יונה אינו מדמה לה לגמרי לברכת אשר קדשנו שהרי בין אשר קדשנו דתפילין לתפילין קימ"ל שאין עונין גם אמן דקדיש כמו שפסק מרן ז"ל בסי' כ"ה סעי' יו"ד ועי' באר היטב שם ס"ק יו"ד והכא בברכות דק"ש קימ"ל דעונין אמן דקדיש גם בתוך הברכות עצמן וכמו שפסק הש"ע בסי' ס"ו סעי' ג' אלא ודאי אינו מדמה לה לגמרי:
ואני אחזה בצדק דבלאו הכי לא קימ"ל כתירוץ זה דלא קאי שהרי כתב ב"י מתחילה דמריה דהאי דינא הוא ה"ר יונה והרמב"ן והרמ"ה הם הסוברים שאין להפסיק בעניית אמן בין ברכה לדבר שמברכין עליו והרי מצינו שהרמ"ה בעצמו כתב משמו הטור בסי' ס"א שאם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם הש"צ שיכול לענות אמן וכמו שהכריח ב"י לקמן בתירוצו השני וא"כ על כרחיך דהעיקר הוא תירוץ השני דלא אסרו הנך רבוותא לענות אמן אלא אחר ברכת עצמו שהוא הפירוש האחרון שהביא ב"י:
ועדיין צריכין אנו למודע"י שבאמת קשה להלום התירוץ השני שכתב דמיירי אחר ברכת עצמו דאי הכי מאי איריא משום הפסק בין הברכה לדבר שמברכין עליו דנקטו הנך רבוותא תיפוק ליה שאין לענות אמן אחר ברכותיו ואפילו במקום דליכא הפסק כגון ברכה אחרונה של ברכת הנהנין או ברכת ההודאה כגון אשר יצר וכל ברכות השחר וכיוצא בזה שאין לענות אחר ברכותיו וכדכתב רבינו ב"י בעצמו לעיל מזה דהרי זה בור. ואפשר דנקטו טעמא דהפסק שהוא עדיף מניה דעונה אמן אחר ברכותיו מגונה הוא דהוי דוקא ולטעמא דהוי הפסק ברכה לבטלה נמי הוי ולהכי אסור לענות לא משום דהוי בור או מגונה דוקא אלא דהכא אסור משום הפסק דברכה לק"ש אם עונה אמן אחר ברכת עצמו ועי' להרב פרי מגדים באשל אברהם סי' נ"א ס"ק ג' בד"ה עוד רגע אדבר וכו'. ולפי תירוץ ופירוש זה השני לא פליגי הני רבוותא עם הרא"ש שהם לא דברו במה שדבר הרא"ש כלל ויכול להיות שמודים כולהו לדינו של הרא"ש שיענה אחר הש"צ אמן שהרי חד שהוא כתרי מינייהו שהוא הרמ"ה מצינו לו שסובר להדיא כהרא"ש שאם סיים קודם ש"צ שיכול לענות אמן כמ"ש ב"י בשם הטור סי' ס"א. אלא דמשמע מדברי הרמ"ה שלא היה נוהג כהרא"ש במה שנהג עצמו למהר לסיים קודם הש"צ כדי לענות אמן וכמ"ש רבינו ב"י בסוף דכתב דגם מדברי הרמ"ה יש ללמוד שאין צריך למהר לסיים קודם ש"צ אלא שאם אירע שסיים קודם ש"צ עונה אחריו אמן והרמב"ן וה"ר יונה לא גילו לנו דעתם בזה וכתב הרב"י וז"ל אלא דמ"מ העולם לא נהגו כהרא"ש ואינם עונים אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש אלא אומרים עם ש"צ מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ הו"ל עונה אחר ברכותיו וכן כתב מהרי"ק שהוא לא היה נוהג כמנהג הרא"ש בזה. איך שיהיה נראה מהרב ב"י שכן הסכימה דעתו דעת עליון דלא אמרי הנך רבוותא שאין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו אלא כשעונה אחר ברכת עצמו אבל כשעונה אחר ש"צ לא הוי הפסק:
אחר כך ראיתי דברי ה"ר יונה במקורן ושורשן בפרק שלשה שאכלו על הרי"ף וקאי שם על מה שאמר בש"ס בבלי דהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור או הרי זה מגונה ושקיל וטרי בזה ואחר כך כתב וז"ל ור"מ ז"ל חולק ע"ז ואומר דכי אמרינן שאם ענה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח זהו כשאמר ב' ברכות או יותר וכו' ואחר כך הוסיף וכתב ולענין עניית אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה כתב ר"מ שאין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכן הסכים דעת רבינו מאיר הלוי ומורי הרב רמב"ן ז"ל עכ"ל, אשר מאלה הדברים משמע שכונת הרמב"ם ז"ל לומר הגם שכתב אם אומרים ב' ברכות או יותר טוב ומשובח מי שעונה אמן אחר ברכותיו מ"מ אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה הגם שהן ב' ברכות והדין נותן שראוי לענות אחריהם אמן מ"מ כיון שאומר הברכות כדי לקרות אחריהם ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכן ראיתי הדבר מפורש בהרב כסף משנה הלכות ברכות פרק ראשון הלכה ט"ז שכתב שם בד"ה וכתב ה"ר יונה וכו' שדעת הרמב"ם ז"ל שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר האחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחילתו וכו', והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר ואז וכו' ע"ש:
וא"כ לפי הדברים האמורים בפרש"ת העבו"ר לא קשה מה שהקשינו למעלה על התירוץ השני של הרב"י שה"ר יונה מיירי אחר ברכת עצמו דמאי איריא משום הפסק דנקט תיפוק ליה דעונה אמן אחר ברכותיו דהרי זה בור דלפי המבואר לא קשה מידי דאי משום דעונה אמן אחר ברכותיו יכול לענות כיון שהם שתי ברכות לפי דעת ר"מ אלא משום הפסק נגעו בה ולהכי אין יכול לענות כתנאי הראשון שכתב הרכ"מ ז"ל, האמנם צדק תדברון משרים נשפוט שלפי טעם זה גם אחר ברכת ש"צ אם סיים קודם לו אין לענות משום הפסק דמאי שנא לאחר ברכת עצמו שהרי לפי הדין היה ראוי לענות אמן כיון שהם שתי ברכות ואפילו הכי אין לענות מטעם הפסק בין הברכה להדבר שמברכין עליו א"כ גם אחר ברכת ש"צ אע"פ שהיה הדין נותן לענות מ"מ אין לענות משום הפסק וזהו באמת כוונת ב"י בפירושו הראשון שכתב שלדברי ה"ר יונה ודעמיה שאין לענות אמן אחר ש"צ משום הפסק וא"כ איך חזר מזה הרב ב"י בפירושו השני וגזר אומר שלדברי ה"ר יונה וסיעת מרחמוהי יכול לענות אמן אחר ברכת ש"צ אם סיים קודם לו ומאי שנא מאמן שאחר ברכותיו, ויש לומר שבאמת כך דעת הב"י בפירושו הראשון שאע"פ שה"ר יונה לא דבר וכתב שלא לענות אמן משום הפסק אלא אחר ברכת עצמו מ"מ סובר הב"י דלפי טעם הפסק גם אחר ברכת ש"צ אין לענות משום הפסק שהרי הוא כבר יצא בברכתו דמאי שנא מאחרי ברכת עצמו כדאמרן. ואחר כך חזר מזה בפירושו השני וכתב דלא אמרו הנך רבוותא אלא אחר ברכת עצמו ונ"ל הטעם דדוקא אחר ברכת עצמו שלא יש עליו חיוב לענות שהרי אמרו שהוא משובח דוקא שעושה כן ואין עליו חיוב, בזה הוא דהוי הפסק כיון שאינו מחויב בה אבל אם שמע ברכת ש"צ ס"ל דהוי כאמן דקדיש וכמו שכתב בטעם הדבר דלא גרע משאלת שלום וכיון שהוא חיוב לית בה הפסק:
ולפי מש"כ דהרב ב"י סובר דהעיקר כדברי ה"ר יונה שכתב משם הר"מ שאין לענות אמן משום הפסק היינו דוקא אחר ברכות עצמו הגם שהם בשתים ועלתה לו משום הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליו אבל אם אירע שסיים קודם הש"צ יענה אמן בין בברכה ראשונה בין בשניה א"כ צריכין אנו לומר דמ"ש הש"ע סעי' ד' ברכת יוצר וערבית אומר עם הש"צ בנחת ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל משום דהוי הפסק פירושו לא יענה אחר ברכת עצמו בסיום הבוחר בעמו ישראל הגם שכבר בירך שתי ברכות ודין הוא שיענה אמן אחר ברכות עצמו אפילו הכי משום הפסק לא יענה אמן ולהכי אשמועינן דין זה דלא יענה בברכת סיום הבוחר ולא בברכת יוצר וערבית משום דהתם בלאו האי טעמא דהפסק אין לענות אמן אחר ברכת עצמו כיון שעדיין לא אמר אלא ברכה אחת והיינו נמי שדייק מרן וכתב אחר סיום ולא אמר אחר הבוחר בעמו וכו' אלא דבא לומר הגם דשם הוא סיום הברכות בשתים והו"א דיענה אמן אפילו הכי אין לענות משום הפסק והיינו אחר ברכת עצמו וכן נמי משמעות הש"ע שכתב מתחילה שאומר עם השליח צבור בנחת ומשמע דכל הברכות יאמר בנחת עם הש"צ ועל זה מסיים ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר דהיינו אחר ברכת עצמו שהרי הוא אומרה עם הש"צ בנחת וכמו שכתב הרב"י דהעולם אינם נוהגים לענות אחר שום ברכה מברכות ק"ש אלא אומרים עם הש"צ מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ הו"ל עונה אחר ברכותיו ור"ל הגם במקום שתי ברכות מ"מ משום דהוי הפסק או נראה כמפסיק כמ"ש ה"ר יונה שם וז"ל ומה שאמרו הרי זה דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משבירך על עשיית המצוה יענה אמן קודם העשיה נראה כמפסיק וכו' ע"ש אבל אם קדם וסיים קודם הש"צ יענה אמן אחר ברכת הש"צ וכמו שסיים ב"י להדיא כמו שהעתקנו לשונו:
וחזון הרביתי להרב ברכי יוסף בסי' ס"א שמשמע מדבריו ז"ל שהבין שמה שכתב מרן ולא יענה אמן אחר הבוחר בעמו וכו' משום הפסק היינו אפילו סיים קודם הש"צ לא יענה אמן אחר הש"צ שהרי ציין הוא ז"ל על מה שכתב מור"ם בסי' ס"א סוף סעי' גימ"ל רק יאמר אמן אחר הש"צ כשמסיים הברכה וכו' על זה ציין הרב וכתב וז"ל כתוב בתשובות הגאונים דמנהג בשתי ישיבות כיון שש"צ אומר הבוחר בעמו וכו' עונין הצבור אמן. ולדידן דנהגינן כדברי רבינו יונה ודעמיה שלא לענות אמן משום הפסקה וכמ"ש מר"ן ז"ל סי' נ"ט ה"ה דאין לענות אחר יוצר המאורות וכמ"ש ב"י שם דאין עונין אחר שום ברכה מברכות ק"ש וכו' ע"ש:
הרי שלך לפניך שהרב הגאון חיד"א זיע"א לבבו יבין שמה שכתב מרן בסי' נ"ט שאין לענות אמן אחר סיום הבוחר וכו' קאי גם אם סיים קודם הש"צ לא יענה אחריו שהרי הרב ברכי יוסף קאי אברכת ש"צ כמו שציין על מורם וכמו שכתב משם שתי ישיבות דכיון שש"צ אומר הבוחר וכו' עונין הצבור אמן ומדקאמר ולדידן דנהגינן כדברי רבינו יונה וכו' נראה מדבריו דברי אלקים חיים שהוא סובר שמרן ז"ל דפסק שלא יענה אמן משום הפסק הוא כפירושו הראשון שכתב בספרו ב"י בדברי ה"ר יונה וסיעת מרחמוהי שה"ר יונה קאי נמי אברכת הש"צ שאף אם היחיד מיהר וסיים קודם הש"צ לא יענה אמן אחר ברכת הש"צ משום הפסק והוא כמנהג העולם דכתב הרב ב"י בסוף דבריו ז"ל מ"מ לא נהגו העולם כדברי הרא"ש ואינם עונים אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש וכו' ע"ש, ומדדייק בלשונו לומר ואינם עונים כלל משמעות כלל מורה ובא דבין אחר ברכת עצמו בין אחר ברכת הש"צ אם סיים קודם לו והיינו משום דסברי העולם כה"ר יונה וכפירוש ב"י הראשין בדברי ה"ר יונה:
אמנם כבר כתבנו שהפירוש הראשון שפירש הרב ב"י בדברי ה"ר יונה לא קאי כדמוכח מדברי הרמ"ה שכתב הטור בסי' ס"א שאם סיים קודם הש"צ יענה אמן אחר ברכת הש"צ ועוד נראה דהעיקר הוא הפירוש השני של הרב ב"י שהרי כתבו באחרונה כפי הכלל המסור בידינו שהאחרון הוא העיקר ועוד שכבר כתבנו והוכחנו מתוך לשונו שכתב וסידר בש"ע דסובר כלשון האחרון כאשר עיניך תחזינה משרים כמ"ש בשלם שבפנים:
וכן ראיתי למהריק"ש ז"ל בהגהותיו לש"ע בערך לחם בסי' נ"ט שכתב על דברי הש"ע שאם אירע שסיים קודם הש"צ ברכה אחת עונה אחר הש"ץ וכן משמע מדברי הרב בית דוד סי' ל"ט שהעתיק כל דברי בית יוסף האחרונים דכתב דמ"מ לא נהגו העולם כהרא"ש וכו' אלא שאם אירע שסיים קודם ש"צ עונה אחריו ומדכתב כל לשון זה משמע דהכי סבר לה מר:
ועוד חזות קשה ראיתי אחרי רואי להרב שלמי צבור בדיני עניית אמן בדף פ"ז ע"ב בהמגיה לשלמי צבור שם שכתב וז"ל א"ה ואנן בדידן קימ"ל כמ"ש מרן ז"ל בב"י שמנהג העולם שאין עונין אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש וסיים כל לשון ב"י שכתב אלא שאם אירע שסיים קודם ש"צ עונה אחריו ע"ש וכמו שסיימו הרב בית דוד וכתב אחר זה ז"ל וכן כתב הרב ברכי יוסף סי' ס"א והעתיק כל לשון הברכי יוסף דבסי' ס"א וסיים הרב וכתב וכן כתב הרב בית דוד סי' ל"ט וכן כתב במטה יהודה סי' נ"ט וכו' ע"ש, א"כ משמע להדיא מדבריו ז"ל דסובר דגם הרב חיד"א אזיל בשיטתייהו דהני רבנן וכולם עונים ואומרים שאם סיים קודם הש"צ שיכול לענות אמן אלא דסובר שלכתחילה יעשה כל טצדקי כדי שיסיים עם הש"צ שלא יצטרך לענות אמן שיש בו חשש הפסקה לכן יסיים בנחת עם הש"צ ולא יצטרך לענות אבל אם אירע שסיים קודם יענה אחריו כלשון אחרון של הרב"י:
ובאמת שאין לשונו מוכיח כן כדכתבנו לשונו לעיל שהרי דבריו קיימי אמה שכתב מורם יאמר אמן אחר הש"צ ועוד שדבריו קאי אמה שכתב משם תשובות הגאונים דקאמרי כיון שש"צ אומר הבוחר בעמו וכו' ודאי דמה שעונין הצבור אמן אחר הש"צ היינו שהם כבר סיימו שאם לא כן הרי עונים אחר ברכותיהם ואפילו הכי סיים הרב חיד"א דלדידן דנהגינן כדברי ה"ר יונה וכו' ה"ה דאין לענות וכו' דמשמע אפילו קדם וסיים קודם הש"צ:
אשר מכל זה נראה לומר שהרב המגיה ז"ל מבין בדברי הרב ברכי יוסף שמ"ש דמנהג בשתי ישיבות כיון שש"צ אומר הבוחר וכו' עונים הצבור אמן רוצה לומר שבשתי ישיבות המנהג הוא שהצבור ממהרין לסיים קודם הש"צ וכיון שש"צ אומר הבוחר וכו' עונים אמן וכך מנהגם לענות אמן על כן ממהרים לסיים קודם כדי שיענו אחריו אמן והיינו ממש כדברי הרא"ש ז"ל ועל זה מסיים הרב ברכי יוסף ולדידן וכו' ה"ה דאין לענות וכו' אבל באמת אם אירע שסיים קודם הש"צ יענה אחריו וכפירוש השני של הרב ב"י שהוא הנכון והאמיתי ויבוא הכל על נכון:
ונמצא לפ"ז דהכל סוברים שלכתחלה יברך עם הש"צ בנחת הכל כאשר לכל כדי שלא יצטרך לענות אמן אבל אם אירע שסיים קודם הש"צ יש לענות אחר ברכת הש"צ כי כן הסכימו הרב מהריק"ש והרב בית דוד והרב מטה יהודה והרב ברכי יוסף והרב המגיה בשלמי צבור:
וכל זה הוא לדעת מרן ז"ל דפסק כה"ר יונה ולא כהרא"ש דהיה ממהר לסיים קודם הש"צ כדי לענות אבל מור"ם ז"ל דעתו במושלם כדעת הרא"ש כמ"ש בהגה וימהר לסיים קודם שיסיים הש"צ וכו' ע"ש:
שוב אשוב אליך לבאר את השוין שאם אירע שסיים קודם הש"צ שיכול לענות לכ"ע גם לדעת מרן ז"ל שלכאורה נראה דה"ה לשאר ברכות אם שמע לחבירו שמברך שום ברכה שיכול לענות אמן דמאי שנא מאמן זה והגם דפסק מרן ז"ל ומורם ז"ל בסי' ס"ו סעי' ג' דדוקא לקדיש ולקדושה ולברכו והוסיף מורם ז"ל דגם לברכת האל הקדוש ושומע תפילה יכול לענות אמן בק"ש ע"ש, ופשוט דה"ה בברכותיה שדין ק"ש וברכותיה שוים לכל מילי כדמוכח בפרק היה קורא דקאמר אלו הן בין הפרקים וכו' ע"ש, וכן הוא לשון הרא"ש ז"ל בפסקיו שם וז"ל בענין הפסק בק"ש וברכותיה וכו' וכמו שמבואר בב"י ע"ש, מ"מ נ"ל לומר דהא דקאמרי לקדיש וברכו וכו' היינו שיכול לענות אפילו באמצע הפרק או אפילו בתוך הפסוק לזה נקטו קדיש וברכו שהם עדיפי ומפסיקין להם אפילו באמצע אבל לשאר אמנים אין להפסיק באמצע אבל בין פרק לפרק כהכא עונים על כל ברכות אמן דמאי שנא מאמן דהבוחר בעמו ישראל באהבה דעונים כדאמרן:
אבל אמת אגיד דהנראה הוא מדסתמו לה סתומי הפוסקים והאחרונים וכתבו בסתם דלקדיש ולקדושה וכו' עונים אפילו באמצע אבל לשאר מילי דברכות לא ולא חילקו בין אמצע הפרק לבין הפרקים משמע דלית לן חילוק בזה. וזה לשון הרב חיד"א בספר קשר גודל סי' ט' אות ט"ז לא יפסיק לענות על שום אמן דברכות כן הוא דעת מרן ז"ל ע"כ. וכן כתב הרב בית עובד ז"ל בדינים השייכים לברכות ק"ש אות ה' ז"ל אין להפסיק כלל בק"ש וברכותיה אפילו לענות אמן על הברכות עכ"ל, הרי דגם האחרונים מסתם לה סתומי משמע דאין חילוק בין אמצע הפרק לבין הפרקים דבכל מקום אין לענות:
ועל כן אני אומר דלא אמרו שאם סיים קודם הש"צ שיכול לענות אלא על אותה ברכה עצמה שאמן שלה מעניינה והוי כגביל לתורי וכעין מ"ש הרב פנים מאירות הביאו הרב שערי תשובה בסי' כ"ה ס"ק ח' שבין תפלה של יד לתפלה של ראש יכול לענות אמן על ברכת תפילין של חבירו משום שהוא קבלת דברים שמאמין בה' שצונו להניח תפילין שכבר העתקנו לעיל לשונו ע"ש והכא נמי לא שנא:
ובחופשי בספרי דבי רב ראיתי להרב פרי מגדים בספרו אשל אברהם בסי' נ"א ס"ק ג' שכתב וז"ל דע בק"ש וברכותיה מבואר בסי' ס"ו בין הפרקים שואל מפני הכבוד וכו' וכ"ש דעונה אמן ולא הוי הפסק דאם שואל מפני הכבוד כ"ש לענות אמן כן כתב הטור בסי' ס"א בשם הרמ"ה שכתב שם שאם סיים קודם ש"צ יכול לענות אמן וכו' והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום ומשמע אפילו אמן על שאר ברכות שאדם מברך והוא שומע דעונה לדידן בסי' ס"א סעי' ג' בהגה ועי' באר היטב בסי' ס"ו ס"ק ט' דכתב דמותר לענות אמן דברכות בברכות ק"ש ע"ש ונראה דלדידהו הוא דקאמר הכי (ידידי קורא נעים תן דעתך ולבך לדברי הרב הנז' שדקדק וכתב לדידן בסי' ס"א בהגה ע"כ מדתלה ואמר לדידן משמע הא לדעת מרן הש"ע אין לענות אפילו כי שמע מש"צ והוא כבר קדם וסיים והיינו כפירוש הראשון של הרב ב"י לדעת ה"ר יונה ודעמיה וכמנהג העולם שנהגו שלא לענות שום אמן כלל כמ"ש ב"י וזה הוי כפשט דברי הרב ברכי יוסף דכתב בסי' ס"א דמשמעות דבריו גם אברכת הש"צ שכבר הוא קדם וסיים לא יענה אחריו כמו שהיתה דעתינו נוטה בפירוש פשט דבריו ולא כמשמעות המגיה בשלמי צבור ובאמת שכן נמי משמעות דבריו גם בספרו קשר גודל סי' ט' אות י"ב ע"ש) ובאמצע הפרק אין עונין אמן רק מה שמוזכר בסי' ס"ו סעי' ג' וכו' ע"ש, הרי הרב פרי מגדים מפשט פשיטא ליה שאין חילוק בין ברכת הבוחר וכו' לשאר ברכות והסובר שיענה אמן אחר הש"צ כשמסיים הבוחר וכו' גם לשאר ברכות יענה:
ואשר אנכי אחזה לי הוא שבדברי מרן הש"ע אין הכרע מהו סובר ולכן שב ואל תעשה עדיף ואין לענות אמן אף אם קדם וסיים קודם הש"צ כן נראה לעניות דעתי הקלושה וכ"ש שאר ברכות:
ולענין ברוך הוא וברוך שמו עי' בש"ע סי' קכ"ד סעי' ה' והרב מגן אברהם שם ס"ק ט' כתב וז"ל ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו ע"כ, ופירש הרב פרי מגדים באשל אברהם ט' דר"ל אפילו בין הפרקים או פסוקי דזמרה אסור לומר ב"ה וב"ש ע"ש, וזה אפילו לדידם שעונים אמן וכ"ש לדידן שאין עונים אמן כמ"ש הוא ז"ל בסי' נ"א שכבר העתקנו לשונו ע"ש:
והרב דגול מרבבה ציין על דברי הרב מגן אברהם הנז' שכתב ופשוט וכו' כתב ע"ז וק"ו בברכה שהש"צ מוציאו י"ח כגון שופר ומגילה שלא יפסיק לענות ברוך הוא וב"ש, וכן כתב הרב ברכי יוסף בסי' רי"ג אות ג' משם הרב מהר"ש אבוהב בספרו דבר שמואל וכן הוא דעת מהר"ר זאב ז"ל בחידושיו הנקרא חידושי ר' זאב כמ"ש הרב חיד"א ז"ל בספרו מראית העין דף פ' ע"א אות ט' ע"ש, וכן הוא דעת הרב שושנים לדוד כמ"ש משמו הרב ברכ"י שם בסי' רי"ג ע"ש. והרב ברכ"י דידיה אמר וז"ל כי כמעט עברתי בפרק זה ולא מצאתי ראיה מכרחת במי שמכוין לשמוע כל הברכה לאחד מן הצדדין לא לאומרים יש לענות, ולא לאומרים אין לענות. אמנם הואיל ונפק מפי ארייוותא כמ"ש הרב הנז' נכון ליזהר אך אין למחות במי שנוהג כן ועונה ב"ה וב"ש עכ"ל. וכן שנאה עוד בספרו טוב עין סי' ח"י אות מ"ה ע"ש. ועי' לה"ר יפה ללב בסי' קכ"ד אות י"ב ע"ש. וע' באה"ט בסי' ס"ו ס"ק ט' והרב זכ"ל מער' ב' אות י"ח ע"ש. ודע דהא דעונים אמן אחר סיום ברכת ישתבח ולאחר סיום ברכת ההלל משום שהוא אחר שני ברכות ובברכות הנהנין אע"פ שהם שני ברכות אין עונין אמן אחר ברכה אחרונה דשאני ברכות הנהנין משום שאינן תכופות השני ברכות שהרי אחר ההנאה יכול להפסיק ולדבר ואח"כ מברך ברכה אחרונה כ"ז שלא נתעכל המזון שבמעיו וא"כ אין כאן כ"א ברכה אחת משא"כ בברכת ההלל וישתבח שכיון שבירך ברכה ראשונה אינו יכול להפסיק עד שיברך ברכה אחרונה ופשוט:
סימן יב
הרב יפה ללב בש"ע א"ח סי' פ"ט העיר אזן משם הרב צפחית בדבש על רבותינו הקדושים חלקם בארץ החיים הטור והש"ע והלבוש על סידורם הלכות תפלה על סדר הזה שחרית מנחה ערבית ר"ת שמ"ע, דלמה לא הסדירו הלכות ערבית ברישא שהוא תחילת היום כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר ע"ש, ולי נראה לומר דהנה בפרק תפלת השחר דף כ"ו ע"ב איתא איתמר ר' יוסי ב"ר חנינא תפלות אבות תיקנום ר' יהושע בן לוי אומר תפלות כנגד תמידין תקנום וכו' ע"ש. וא"כ בין למ"ד אבות תקנום בין למ"ד כנגד תמידין תקנום סדר תפילת שחרית ברישא דהא אברהם בראש תקן תפלת שחרית שהיא מדתו של אברהם איש החסד. והדר יצחק תקן מנחה שהיא ג"כ מדתו מדת הגבורה שהוא שעת מנחה דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין כדאיתא בזוהר. ויעקב יושב אהלים תקן תפלת ערבית. בין למ"ד כנגד תמידין תקנום תפלת שחרית ברישא כדכתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ודו"ק כי נכון הוא:
סימן יג
טעם למה שנוהגים העולם כשקורים פסוק פותח את ידיך פותחים את ידיהם ונושאים אותם נ"ל הטעם מפני שעיקר בקשת מזונותיו של אדם הוא בזה הפסוק שהוא על הפרנסה וכמו שאמרו חז"ל בזה שאם לא כיוין בפסוק זה יחזור לקרות ולכוין ועיקר הבקשה היא בזקיפת ידים כמו שאמר הכתוב [בראשית י"ד כ"ב] הרימותי ידי אל ה' ותרגם אונקלוס ארימית ידי בצלו וכמ"ש [שמות ט' כ"ט] כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'. וכמ"ש [שמות י"ח י"א] והיה כאשר ירים משה ידו וגו' ויהי ידיו אמונה ות"א והוו ידוהי פריסן בצלו עד דעל שמשא. וכמ"ש [מ"א ח' כ"ד] ויהי ככלות שלמה להתפלל וכפיו פרושות השמים לקבל ההשפעה מאת אבינו שבשמים ועי' להרב יפה ללב א"ח סי' קכ"ח אות י"ח ע"ש, דמשם תלמוד להכא ע"ש ועל דרך מה שאמר דוד המלך ע"ה בספר תהלים מזמור פ"ח עיני דאבה מני עוני קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כפי לבצעני מדלות ועוני, ומזה הטעם היה מן הדין לזקוף ולפרוש את כפינו בתפלה [כמ"ש במס' ברכות ט"ז ע"ב בשמך אשא כפי זו תפלה] אלא שבתפלת י"ח אנחנו עומדים לפניו יתברך ב"ה כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד ובהכנעה יתירתא כמ"ש הש"ע בא"ח סי' צ"ה סעי' ג' ולכך מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית להראות הכנעה יתירה, אבל בבקשה בעלמא דרכה בזקיפת ידים ותפלת האבות ותפלת משה רבינו וכן בש"ס שבת ד"י ע"א רבא פכר] (ר' פלוני זקף) ידיה ומצלי וכו' ופירש"י [ועי' בזהר פ' ואתחנן ריש אדר"ז דרפ"ז ע"ב זקיף ידוי ר"ש ומצלי צלותא] כל אלו בשאר תפלה ובקשה לא בתפלת י"ח כנ"ל ועי' להרב צדה לדרך בפרשת שופטים שנדחק בזה דלמה אין אנו נוהגים להתפלל בזקיפת ידים ע"ש. והטעם שמחברים כפות ידים כאחד להראות הכנעה יתירה כאלו ידיו כבולות ואסורות להראות כח בטול עצמו והוא מוסר אותם למי שמתחנן אליו ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקב"ה מסכים על ידו כי אין חפצו תלוי בעצמו עי' לרבינו בחיי פרשת שלח לך פסיק ויפלו על פניהם ע"ש:
סימן יד
שאלה מי שהיה אנוס ולא התפלל תפלת ערבית עד שעלה עמוד השחר אם יכול להתפלל אחר שעלה עמה"ש כדין שלא קרא ק"ש שהיה אנוס דפסק מרן בש"ע סי' ח"ן סעי' ה' שיכול לקרות כל שעדיין לא הנץ החמה ע"ש, או נימא דלא אמרו זה אלא בק"ש דיש בני אדם שעדיין שוכבין וקרינן ביה שעת שכיבה אף שהוא יום משעלה עמוד השחר אבל לא בשאר מצות שחיובם בלילה:
תשובה נראה דזה תלוי בפלוגתא שמצינו להרב מג"א בהלכות מגילה סי' תרפ"ז ס"ק א' שכתב משם הגהות מיימוני שגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה, וכתב הרב מג"א דמשמע הא אחר שלא קרא המגילה בלילה חייב לקרותה אחר שעלה עמוד השחר כיון שכבר נתחייב בה, ואינו נראה דדוקא בק"ש שיש בני אדם עדיין שוכבין הוא דקיימא לן הכי אבל לא במגילה ע"ש, וא"כ לפי דעת הגמי"י בנ"ד נמי יתפלל אחר שעלה עמוד השחר כדין המגילה ולפי דעת המ"א כבר פקע חיובו ואין יכול להתפלל אלא יתפלל שחרית שתים, ועי' הלק"ט חלק ראשון סי' רפ"ו:
וראיתי להרב עטרת זקנים בסי' ק"ח דכתב וז"ל הצ"ל אם טעה ולא התפלל מנחה לא ישלים אותה אלא בזמן תפלת ערבית, לא כל הלילה אחר כלות זמן תפלת ערבית עכ"ל, משמע מדבריו ז"ל דערבית אית לה זמן וגבול קבוע בלילה עד אותו זמן ומשם ואילך אע"פ שעדיין לילה אין יכול להתפלל ודבר זה לי אני עבדו צריך לי תלמוד דהא קיימא לן תפלת ערבית אין לה קבע וכל הלילה זמנה הוא, ועוד דאיתא במגילה כ' ע"ב דבר שמצותו בלילה זמנה כל הלילה ע"ש, וכן איתא בברכות פרק תפלת השחר ד"ך ע"ב תפלת הערב אין לה קבע. ובש"ס מאי אין לה קבע אילימא דאי בעי מצלי כולי ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה, אלא מאי אין לה קבע כמ"ד תפלת ערבית רשות וכו' ופירשו תלמידי ר"י פי' בלשון אין לה קבע נכללים שני דברים האחד דאינה חובה וכו' והאחד שאין לה זמן קבוע אלא זמנה כל הלילה ע"ש, שהכריח פירושו הנחמד ועוד כתב שעל פי' השני אמרו לקמן מפני מה אמרו תפלת ערבית אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבע"י קרבין והולכין כל הלילה ע"ש. וכן פסק הרמב"ם פרק שלישי מהלכות תפלה הלכה וא"ו וז"ל, תפלת ערבית אע"פ שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר ע"ש, ועי' כ"מ שהביא הוא ז"ל פירוש תלמידי ר"י וכן פירש"י על המשנה תפלת הערב אין לה קבע, כל הלילה זמנה ובגמ' מפרש מאי לשון אין לה קבע ע"כ:
וכן פירש רבינו עובדיא מברטנורא בפי' על המשנה כפירוש רש"י ע"ש ועי' מעדני יו"ט בפירוש על הרא"ש פרק תפלת השחר סי' ז' בציון פ' ע"ש, מכל מה שכתבנו מוכח דלא כמשמעות הרב עטרת זקנים ז"ל וצ"ע, וידידנו עמיתנו הרב מוהר"י בן ואליד נר"ו יאיר לעד לא יכבה אמר לי דלדידיה חזי ליה דטעות מדפיס נפל בספרי הרב עטרת זקנים וכן צ"ל לא ישלים אותה אלא בזמן תפלת ערבית כל הלילה, ולא אחר כלות זמן תפלת ערבית ע"כ ואמר ידידינו הרב דלא נפלאת ולא רחוקה טעות זה דמלת לא הכתוב אצל כל הלילה שייכא אצל מלת אחר כלות וכו' ודבריו הי"ו חיים וקיימים לעד אמת כי נכון הדבר. ולי נראה להגיה כך ולא אחר כלות תפלת ערבית דהיינו שהפסיק אחר שהשלים תפלתו ולא התפלל תפלת התשלומין מיד ועי' מש"כ בחלק שני סי' קכ"ג:
וחזי הוית להרמב"ם בפירושו על המשנה בפרק תפלת השחר שכתב וז"ל ועל כן לא הקפידו על תחלת זמנה וסופה ויכול אדם להתפלל אותה עד עלות השמש ע"ש, ונ"ל דהא דקאמר הרמב"ם עד עלות השמש דוקא למי שהיה אנוס ולא התפלל כל הלילה דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הרמב"ם אלו אדברי הרמב"ם בחיבורו בפרק שלישי דפסק דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא ודאי צריכין אנו לומר דמ"ש הרמב"ם בפי' קאי על מי שהיה אנוס. וא"כ יוצא לנו דסובר כהרב בעל ההגהות מיימוניות וסותר לדעת מג"א ז"ל. ואפשר דלא כתב הרב מג"א ז"ל אלא במגילה שיש לה קבע בלילה וביום כמו שלמדו מפסוק אקרא יומם וכו' ולילה ולא דומיה וכו' אבל בתפלת ערבית שבפירוש אמרו תפלת הערב אין לה קבע וא"כ אין לה קביעות כלל ומשום הכי יכול להתפלל כל שעדיין לא הנץ החמה ועוד דשאני תפלה דלא פקע עליה זמן חיובא ועדיין מחויב בתשלומין מה שאין כן במגילה דאין לה תשלומין משום הכי כיון שעבר הלילה שהוא זמן חיובא פקע מעליה החיוב וכל זה דוחק:
והנה שיעור עלית השמש עי' להרמב"ם פרק א' מהלכות ק"ש הלכה י"א ועי' בהרב כ"מ שם ועי' להרב פקודת אלעזר בש"ע סי' ח"ן שהרחיב הדיבור בזה ע"ש ותרוה צמאונך:
ולכאורה אפשר לומר לדעת הרמג"א שמה שכתוב בפירוש הרמב"ם עד עלות השמש אפשר שהיה כתוב בספרים עה"ש והוא ר"ת עמוד השחר אלא שהמדפיסים טעו בחשבונם וחשבו שהוא ר"ת עלות השמש ולכך כתבו עלות השמש ובהכי נמי מתיישבים דברי הרמב"ם שכתב בחיבורו עד עמוד השחר. אבל כד דייקת שפיר אין זה כלום דא"כ הוא שהרמב"ם קאמר עד עמוד השחר קשה לשון הרמב"ם שכתב ועל כן לא הקפידו על תחילת זמנה וסופה דמשמע דמשום שאמרו אין לה קבע והיא רשות כמו שכתב לפני זה, משום הכי לא הקפידו ויכול להתפלל אותה עד עמוד השחר אבל אי היתה חובה כק"ש ומנחה ושחרית אינו יכול להתפלל עד עמוד השחר וזה אינו שהרי ק"ש שהיא חובה מן התורה ואפילו הכי לא החמירו בה וקיימא לן שאם לא קרא ק"ש מתחילת הלילה קורא עד עמוד השחר, ואין לומר דמה שהוצרך הרמב"ם לטעם שאין לו קבע בא לומר דאפילו לכתחילה יכול להמתין ולהתפלל עד עמוד השחר כיון שאין לה קבע מש"כ ק"ש דקיימא לן דלכתחילה יקרא בתחילת הלילה זה אינו חדא דאין סברא לומר כן דלכתחילה ימתין עד קודם עמוד השחר, ועוד הרי מוכח בש"ס ברכות ד' ע"ב דבתפלת ערבית נמי אמרו דלכתחילה לא יאכל ולא ישתה ולא יישן עד שיתפלל והכי איתא התם כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה וכו' ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא וכו' ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דבתפלת ערבית נמי אמרו שצריך לכתחילה להתפלל מתחילת הלילה ואין לומר דמכאן אין ראיה שהרי ברייתא זו אוקמה בש"ס אליבא דמ"ד תפלת ערבית חובה ע"ש, דלא אוקמה הש"ס הכי אלא משום סיפא דקתני בסיפא דברייתא וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה משום הכי אוקמוה כמ"ד תפלת ערבית חובה אבל לא מכח רישא דקתני וקורא ק"ש ומתפלל אלא דמ"מ יש לדחות דמאי דקתני וקורא ק"ש ומתפלל הוא משום מסמך גאולה לתפלה ולא משום דתפלת ערבית צריך להתפלל אותה בתחילת הלילה אלא כיון דקרא ק"ש צריך לסמוך גאולה לתפלה וכמו שאמר הש"ס התם דברייתא זו מסייעת לר' יוחנן דאמר איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית וכו' ע"ש, ועי' תוספות ד"ה אמר ר' יוחנן איזהו בן העולם וכו' שכתבו דלר' יוחנן נמי תפלת ערבית רשות ולאו הא בהא תליא ועי' להרב ברכי יוסף בא"ח סי' רל"ו אות ג'. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות תפלה הלכה ז' שכתב דין זה על תפלת ערבית וז"ל אע"פ שתפלת ערבית רשות לא יבא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט ואישן קימעא ואחר כך אתפלל שמא תאנוס אותו שינה וכו' אלא מתפלל ערבית ואחר כך אוכל ושותה או ישן ע"ש, ונ"ל דאפילו מי שאינו רוצה לישן עתה מ"מ חיישינן שמא תאנוס אותו שינה הילכך צריך להתפלל מיד כשיגיע זמנה ועי' בהגה סי' רל"ה סעי' ב' ועל כן ישוב זה לדעת הרב מגן אברהם ז"ל אינו עולה יפה וצריך ליישב כמש"ל דיש לחלק בין תפלת ערבית למגילה או שחזר בו הרמב"ם בחיבורו שכתב עד עמוד השחר וחזר ממה שכתב בפירושו עד עלות השמש אלא דעדיף לומר כתירוצנו משנאמר דסבר המ"א דהרמב"ם חזר בו דקשה החזרה כנל"ד, וא"כ יוצא לנו דבתפלת ערבית אליבא דכ"ע אם נאנס ולא התפלל עד שעלה עמוד השחר יכול להתפלל אז. עי' מש"כ הרב ב"ח בסי' תל"א בהלכות בדיקת חמץ בדין מי שלא התפלל ערבית ועי' שם במג"א ובבאר היטב ס"ק ד'. לשון רבינו יונה בברכות כ"א ע"א ד"ה ספק התפלל ספק לא התפלל ע"ש ועי' להרב"ח סי' ק"ז מה שפירש בו ועי' להרב לחם משנה פרק יו"ד מהלכות תפלה הלכה ו' ועי' מהריט"ץ שאלה קי"ד מה שפירשו בו ע"ש ותתענג בדשן נפשך וציי"מ וימ"ן אמן. כ"ד קטינא ערי"ך הצעיר דוד הכהן החונה פה העירה והראן יע"א שלשה עשר לחו' אדר ש' למען תחיון לפ"ק: