קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
יורה דעה · הלכות בשר בחלב
סימן ג
שאלה קדירה של בשר שנפל בה חלב בנ"ט שנאסר הכל בהנאה דהיינו התבשיל והקדירה אם מותר למכור הקדירה לנכרי או לא:
תשובה הנה לכאורה נראה מלשון הטור והש"ע ביו"ד סימן צ"ד סעיף ג' דאסור ליהנות מן הקדירה כגון למוכרה לנכרי וליהנות בדמיה וז"ל ואם אין ס' הכל אסור בהנאה אפילו הקדירה וכו' ע"ש, הרי דאסר הקדירה בהנאה ומשמע אפילו למוכרה לנכרי אסור:
ואחר ההתבוננות נראה לי דלא יתכן לפרש כן דאוסר אפילו למוכרה לנכרי וליהנות בדמיה שהדי סיים מרן ז"ל בסעיף הנז' וכתב אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן שכיון שאינו נהנה מגוף האיסור ע"כ הרי משמע מדבריו שאין גוף הקדירה נעשה נבילה ולהכי התיר להשתמש בה לתת לתוכה פירות או צונן כדכתב טעמא משום שאינו נהנה מגוף האיסור הרי דעיקר האיסור הנאסר בהנאה אינו אלא דבר הבלוע ולא גוף הקדירה וכיון שכן גם למוכרה לנכרי מותר שאינו נהנה גם במכירתה מגוף האיסור אלא מגוף הקדירה שאין הקדירה נמכרת ביוקר בשביל מה שבלוע בתוכה ואינו נותן אלא דמי הקדירה שהיא היתר ולהכי מותר למוכרה לנכרי ולא אסרו הטור והמחבר הקדירה בהנאה אלא כגון להחם חמין בתוכה לחוף בהם ראשו ולרחוץ בהם פניו ורגליו דזה הוי דרך הנאתה לכך אסור אבל למוכרה לנכרי מותר כדאמרן וראיה נמי מהא דפסק מרן באו"ח סימן תס"ז סעיף יו"ד ע"ש, עוד יש להביא ראיה לזה מהא דפסק מרן ביו"ד סימן קל"ד סעי' י"א דחטים שנפל עליהם יין נסך טוחן אותם ועושה מהן פת ומוכרן לנכרי שלא בפני ישראל ע"ש, והתם היינו טעמא משום שאינם נמכרים ביוקר בשביל מה שבלעו מן היין, וראיה נמי מהא דפסק מרן שם בסימן קכ"ט סעיף י"ז בחבית שנמצאת בעיר שרובה נכרים היין אסור בהנאה והקנקן הוא של מוצאה ע"ש, וסתם קנקן הוא של חרס שאין לו תקנה בהגעלה וקאמר של מוצאה והיינו ודאי אתא לומר שמותר למוכרו לנכרי, והגם שיש לדחות ולומר דהאי דקאמר של מוצאה לא שמותר למוכרה כמות שהיא אלא לומר להתירה להשתמש בה ע"י תיקון עירוי המוזכר בסימן קל"ה ע"ש סעיף י"ב או בסעיף ט"ז ע"ש, או להתירה להשתמש בה מים או שאר משקים או שכר כמ"ש מרן בסימן קל"ז סעיף ד' ע"ש, מ"מ מדפסיק ותני הכי משמע שהם שלו לכל הנאותיהם וכדמוכח הא דחטים דסימן קל"ד סעיף י"א:
אחר כך ראיתי שהדבר מפורש יוצא שמותר למכור הכלים לנכרי בספר איסור והיתר בסימן כ"א סעיף ה' וז"ל ואף ראבי"ה דאוסר בגיד בהנאה מודה מיהא שמותר למכור או ליתן לגוי הירך שלם או חציו עם הגיד שלו לפי שאינו נהנה מגוף האיסור דהיינו מהגיד עצמו כי אינו מחזיק לו טובה וחן יותר ולא נמכר יותר ביוקר מחמת גיד הנשה שבו וכו' ע"ש, עוד כתב בסעיף ו' וז"ל וכן בכל איסורי הנאה שנתערבו כתב הרא"ש בפרק שני דעבודה זרה שמותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו וכו' וכן מתיר לשם בגמ' למכור לנכרים קנקנים של חרס הבלועים מיין נסך וכו' ובפרק אין מעמידין מתיר לשום שכר בחביות של חרס שהיה בהם יין האסור בהנאה וכן מתיר בפרק אלו מציאות חביות של יין נסך וסתם חביות שלהם של חרס דלא שייך בהו הגעלה ולא דמו לחרס הדרייני וכו' ע"ש, ובסעיף ז' כתב ז"ל וכן בכל איסורי הנאה שנבלעו בהיתר כגון כלים שנשתמש בהם בשר בחלב יכול למוכרן לגוי או להשתמש בהן תשמיש אחר צונן ויבש כגון להניח בהן פירות וכהאי גוונא לפי שאינו נהנה מבליעת האיסור אבל ללח אפילו שאינו דבר אכילה כגון מים לחוף ראשו אפילו בשאר קדירות של איסור כתוב בא"ז ובמענה לשון שאסור אלא ינקבנו (ר"ל למעלה מצדו כדי שיהיה לו בזה היכרא) דלא ליתי לידי תקלה. עי' מור"ם בא"ח סימן ת"נ סעיף ז' שהתיר להחם חמין לרחוץ בהם ע"ש, ומיהו לתקן לוי"ג בלא דרך הנקבים אפילו בקדירה של בשר בחלב מותר ובסעיף ח' כתב ומהאי טעמא אם חזר ובישל בקדירה שנאסרה מבשר בחלב והיא אינה בת יומה אין צריך לזרוק דמי הנאת הבישול לנהר אע"ג דאיסור הנאה אין חילוק בין בן יומו לשאינו בן יומו דהא הכלים עצמם מותרים בהנאה ומותרין להשתמש בהם כל דבר צונן אפילו לכתחילה כדפירשנו ומהאיסור שבלע אינו נהנה שהרי פוגמו ובדיעבד מותר וכו' ע"ש, וכתב עוד בסעיף ט' ומטעם זה מתיר במרדכי וכו' למכור לנכרי מיד בחול המועד תרנגולת שנתבשלה בה חטה בפסח וכו' דהא הגוי אינו מוסיף לו בעבור החטה שנתבשלה עמה וכו' עיי"ש מה שסיים, הרי לך בהדיא שמותר למכור הכלים לנכרי:
ודע שמה שאסר הרב להחם בכלים מים לחוף ראשו כגון וי"ג הרב שערי דורא סימן פ"ה מתיר להשתמש בה דבר צונן או פירות או כל דבר שאינו צורך אכילה ואפילו חמים כגון מים לרחוץ ראשו שקורין בלשון אשכנז לוייג'א מאחר שאין הנאה מגוף האיסור ע"ש, ועי' בב"י בסימן צ"ד ועי' להרב ים של שלמה בפרק כל הבשר בסימן מ"ו בדין הראשון כף חולבת וכו' שהביא גם הוא ז"ל שמותר לתת בתוך הקדירה דבר צונן וליהנות ממנה בדבר זה והביא ראיה מהא דפרק אין מעמידין דקאמר התם שאם רמא בה הגוי חמרא מותר לישראל למירמא ביה שיכרא ומהא דפרק אלו מציאות דף כ"ד ע"ב דאמר רב אסי מצא חבית יין בעיר שרובה נכרים מותר משום מציאה לקנקנה וכתב דסתם חביות של חרס דלא שייך בהו הגעלה ואפילו הכי מותר ליהנות ממנה עי' שם שהעלה שאסור לתת לתוכן דבר לח עיין עליו ז"ל וזה כדעת הרב איסור והיתר שלא התיר לתת לתוכה אלא דבר צונן ויבש שלא כדברי הרב שערי דורא שהתיר לתת לתוכה אפילו דבר לח כל שאינו צורך אכילה ועי' למור"ם ז"ל בא"ח סימן ת"ן סעיף ז' וע"ש בבאר היטב ס"ק ט"ו:
והרב ב"י ז"ל דקדק מלשון הטור שכתב אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן משמע דאפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר וכתב וש"ד הביא ראיה לדבר וכתב דה"ה לדבר שאינו צורך אכילה ואפילו חמין כגון מים לרחוץ ראשו דשרי ע"כ משמע מדבריו ז"ל שהכל שיטה אחת צונן לח ואפילו הוא בר אכילה ושתיה או חמין והוא לאו בר אכילה ושתיה וכתב אבל המרדכי בפרק אין מעמידין כתב דוקא ליתן לתוכה דבר יבש משום דליתיה לאיסורא בעיניה אבל לא דבר לח ע"ש, וזה כדעת הרב איסור והיתר שכתבנו בסמוך סברתו וטעמא משום דחיישינן דילמא אתי לאשתמושי בה חמין לצורך אכילה, עי' ב"ח בסימן צ"ד ד"ה אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן וכו' ע"ש, איך שיהיה דעת מרן ז"ל בש"ע שהעתיק כלשון הטור משמע דסובר דאין אסור לתת בתוכה אלא דבר לח וחם והוא בר אכילה או שתיה זהו איסור הנאה של הקדרה אבל צונן ולח וכ"ש למוכרה לנכרי מותר בהנאת דבר זה ומכירתה לנכרי אליבא דכו"ע מותר כדמוכח מש"ס שהזכרנו לעיל שאין החרס גופיה נעשה נבילה כאשר הוכחנו מדשרי לתת בתוכה פירות אליבא דכ"ע ועיקר איסור הנאה הוא הבלוע וכיון שאינה נמכרת ביוקר מחמת הבלוע שרי כדאמרן, אלא שראיתי להרב ב"י בסמוך להנז' כתב משם הגהות אשירי שאם בישלו בקדירה זו היתר שאם היא אינה בת יומא ישליך דמי הקדירה לנהר והאוכל מותר ע"כ, ונ"ל דר"ל המאכל מותר באכילה קאמר דהא הנאת הקדירה כבר השליך ומהאיסור שבלע אינו נהנה שהרי פוגמו ובדיעבד מותר כמש"ל בסמוך לשון הרב איסור והיתר, ומשמע מדבריו ז"ל דקאמר ישליך דמי הקדירה לנהר דגוף החרס נעשה נבילה ואסור ליהנות מגופו אפילו לתת בתוכו פירות וכיוצא היפך מכל מה שמוזכר לעיל וא"כ גם למכור הקדירה לנכרי אסור לפי זה לדעת הגהות אשירי והוא באמת תימה גדולה שכבר הרב איסור והיתר העיד בגודלו שבגמרא מוזכר להדיא שמותר למכור לנכרים קנקנים של חרס הבלועים מיין נסך כמ"ש לעיל משמו, ואפשר דמוקי הא דגמרא בסתם יין שאין איסורו אלא מדרבנן הגם דהרב איסור והיתר קאמר הבלועים מיין נסך לאו דוקא וכדאיתא נמי בש"ס דפסחים יין נסך דרבנן חמץ דאורייתא ע"ש, ועי' למור"ם בהגה ביו"ד סי' קנ"ה סעיף ב', אלא דעדין לא איפרק מחולשא דאפילו אי חשבינן לקדירה גופא נבילה ונאסר גוף החרס שלה בהנאה כבשר בחלב מ"מ לא גרע מתנור חדש שהסיקוהו בעצים של ע"ז שנאסר הוא גופו דקימ"ל יוצן ואחר כך יחמם אותו בעצי היתר ויאפה בו הפת משום דזה וזה גורם מותר והכא נמי אם בישל בקדירה ותחתיה אש של עצי היתר הו"ל זה וזה גורם ומותר וכדפסק מרן ביו"ד סימן קמ"ב סעיף ד' עי' באר היטב ס"ק ז' שם, ודוחק הוא לומר שהגהות אשירי שהוא מא"ז פוסק כרבי אליעזר דסבר דזה וזה גורם אסור, אחר כך ראיתי במס' פסחים כ"ז ע"א שמחלק בין תנור לקדירה דקדירה אפילו למ"ד זו"ז גורם מותר קדירה אסורה וקאמר טעמא דהא קיבלה בישולא מקמי דניתן עצים דהיתרא ע"ש, ועי' בש"ע יו"ד סימן קמ"ב סעיף ז' ובבאר היטב שם ס"ק י"א ועי' בחלק שני שיישבתי כל זה בעזרת ה' יתברך:
והתימא הגדולה על הרב ים של שלמה ז"ל בסימן הנז' ובסעיף הנז' שאחר שהכריח שהקדירה מותרת בהנאה לשום פירות בתוכה הביא אחר כך דברי הגהות אשירי הנז' כלשון הזה וכתב בא"ז קדירה שבישל בה וכו' ישליך דמי הקדירה לנהר וכו' כאילו הם דברים אחדים למש"כ לעיל מזה ועוד שדברי הרב א"ז צריכין ביאור הם בעצמם דקאמר וז"ל קדירה שבישל בה בשר בחלב ונאסרה אם שוב בישלו בה היתר אסור באכילה אע"פ שאינו בן יומו דבאיסור הנאה אין לחלק בין בן יומו לשאינו ב"י ואם ב"י היא כל המאכל אסור ולית ליה תקנתא ואם אינה ב"י ישליך דמי הקדירה לנהר והמאכל מותר וכו' דקשה דמתחילה קאמר אע"פ שאינו ב"י דבאיסור הנאה אין לחלק בין ב"י לשאינו ב"י והיינו ודאי על הבלוע שבקדירה קאמר שאין לחלק בין אם הבלוע ב"י לשאינו ב"י דבאיסור הנאה אף הבלוע שאינו ב"י אסור ליהנות ממנו וא"כ צריך להשליך דמי הבלוע לים או לנהר אבל גוף החרס של הקדירה אף אי נימא דנעשה נבילה ואסור בהנאה ליהנות בה ולבשל בה משום שהרי הוא נהנה מגוף הקדירה האסורה בהנאה והרי יש כאן הנאת בישול מ"מ לא שייך בגוף הקדירה לחלק בה בין בת יומא לשאינה בת יומא וא"כ ודאי לא קאי כ"א על הבלוע בה וא"כ מאי מסיים בדבריו וזה לשונו ואם אינה ב"י ישליך דמי הקדירה לנהר דמאי שיאטיה לדמי הקדירה הכא הול"ל דמי הבלוע בקדירה:
אשר על כן מכל זה נראה לומר דמאי דקאמר דמי הקדירה ר"ל דמי הבלוע בקדירה אלא משום דלא ידעינן כמה נפק מינה לכך משערינן בכל הקדירה כולה והיינו דקרי לה דמי הקדירה דחשבינן כל הקדירה לבלוע שאף שהוא פגום מ"מ שוה דמים ובר דמים הוא לכך אסור ליהנות ממנו וישליך דמי הקדירה ר"ל מה ששוה כמות הקדירה של בלוע והיינו דמי הקדירה והשאר מותר אפי' באכילה שהרי נותן בו טעם לפגם אבל לעולם החרס גופיה אינו נעשה נבילה ומותר להשתמש בו פירות או צונן לכל אחד כדאית ליה וכ"ש למוכרו לנכרי ואתי הכל שפיר:
ואחר ההתבוננות נראה שאין מזה הכרע שבאמת גם בגוף הקדירה היה נראה לחלק בין בת יומא לשאינה בת יומא דאם היא בת יומא א"כ נעשית נבילה מכח הבלוע שיש בו איסור תורה אבל אם היא אינה בת יומא וטעמה פגום א"כ גם גוף הקדירה שנאסר אינו אלא מהבלוע הפגום שהתירה תורה וא"כ היה נראה שהקדירה מותרת בהנאה שהרי האוסר הוא פגום לכך קאמר דבאיסור הנאה אין לחלק בכך ולכך אסורה הקדירה בהנאה וצריך להשליך דמי הנאת בישול הקדירה לנהר וכן נמי מוכח מדברי האיסור והיתר דכתב דאין צריך לזרוק דמי הנאת הבישול לנהר אע"ג דבאיסור הנאה אין חילוק בין בן יומו לשאינו בן יומו וכו' הרי דמאי דסלקא דעתין להשליך הוא הנאת הקדירה שגורמת את הבישול לתבשיל אלא דהוא ז"ל סובר שאין גוף הקדירה נאסר בהנאה והרב א"ז סובר שגוף הקדירה נאסר בהנאה ולכן הדרא קושיא לדוכתה עליה דהרב א"ז הא הו"ל זה וזה גורם דמותר וצ"ע:
ועוד נ"ל דהאי דינא דקאמרי הרב הגהות אשירי משם הרב אור זרוע והרב איסור והיתר דבאיסור הנאה אין לחלק בין בן יומו לשאינו בן יומו אינו אליבא דהלכתא לדידן שהרי חמץ בפסח אסור בהנאה ואפילו הכי קימ"ל דנותן טעם לפגם בפסח מותר כמו שפסק מרן בא"ח סימן תמ"ז סעיף יו"ד וכן פסק הטור בשם הרא"ש שם הרי לך בהדיא גם באיסור הנאה יש חילוק בין אם הוא בן יומו לשאינו בן יומו דכשאינו בן יומו מותר אף באיסורי הנאה וכן נראה מדברי מרן ז"ל כאן ביו"ד סימן צ"ד סעיף ג' דכתב ואפילו בדיעבד אוסרת אם חזר ותחבו בין בבשר בין בחלב כל זמן שהיא בת יומא (משעת תחיבה עי' באר היטב ס"ק זיין) משמע שאם אינה בת יומא אינה אוסרת הגם שהבלוע הוא אסור בהנאה:
אחר זמן מופלג ראיתי להרב חתם סופר בחיו"ד סימן צ"ח שנשאל על זה אם מותר מכירה לנכרי כלים הבלועים מבשר בחלב וכתב שכבר האריך השואל בחכמתו בענין זה והוא ז"ל זאת הלכה העלה שר הבירה שאין הגוי נותן יותר בעד הקדירה משום הבלוע שבתוכה וכתב שפשוט לו בזה יותר מביעתא בכותחא דליכא למיחש להא ואין בזה בית מיחוש כלל למוכרו לנכרי אפילו ביומיה ע"ש, אלא שתמהתי בזה מאד איך לא זכר שר לשון הש"ע ביו"ד דסימן צ"ד הנז' ולא נשא ונתן בו כלל, ואמרתי שאפשר שכל זה זכר השואל ולכך לא הוצרך הוא ז"ל לכותבו ולא כתב אלא מה שחידש הוא על השואל בזה, איך שיהיה שישו בני מעי שישו שנתכונתי אל האמת ב"ה כי תורת מש"ה אמת וכן התיר הרדב"ז למוכרם לנכרי עי' בתשובותיו סי' כ"ד ועיין בפתחי תשובה בסימן צ"ד ס"ק וא"ו ולא חיישינן לשמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל כדחייש הר"ן ז"ל בפרק כל שעה לענין קערות כוסות וצלוחיות ע"ש בפירושו על הרי"ף דשאני הכא שהיא קדירה ישנה, ונראה לי דדוקא למוכרו מותר משום דמקבל דמי גוף הכלי שהוא מותר כמ"ש אבל להשכירו שמקבל דמי הנאת הבישול והבישול אסור לכך גם דמי השכירות אסור, עיין בטור א"ח סימן ת"ן שאסר להשכיר הכלי לכתחילה משום שהכלי אסור בהנאה ע"ש, ועי' מגן אברהם שם ס"ק י"א:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן ד
שאלה מה שנהגו הנשים בקצת מקומות להדיח כלי סעודה בחמין דהיינו מרתחין המים בקומקום של מים ואח"כ מערים אותם המים לתוך כלי גדול ומדיחין הכלים בבורית הנקרא צאבו'ן בלשון ערבי בתוך הכלי הגדול ומדיחין בבורית שיזדמן להם ואפילו בבורית שנעשה מחלב אם יש להם על מה שיסמוכו או לא:
תשובה מתחילה ראוי להקדים כיצד עשייתו והווייתו ותיקונו במה נעשה ומה הם הדברים שמערבים עמו כדי שיתהוה ואחר כך נעמוד על דינו:
הנה נא ידעתי סדר עשייתו ממה שעושים אותו בעירנו דובד"ו יע"א שמקודם מערבין אפר החזק שקורים לו רמא"ץ לבט"ם עם הסיד ובוללים אותם במעט מים ושוהה כמו לילה או חצי יום ואחר כך ממלאים זה האפר והסיד בכלי נקוב ודוחקין אותו הדק היטב בכלי גדול ומניחים בזה הכלי כשיעור שלישו ריקן וממלאים אותו במים והמים שנוטפין וזבים מתחתיתו הם חדים ביותר עד שאם יפלו על בשר אדם ישרפו בשרו ויעשה נגע ומכה ובאלו המים מבשלין ומתקנין הבורית שעושין ומערבין אלו המים ושמן זית ביורה עד שיתבשלו היטב ונעשה גוש, וראיתי להרב צמח צדק סימן צ"א שכתב סדר עשייתו כמו שכתבנו אלא שהוא ז"ל כתב שבמקומו עושין אותו מחלב (בציר"י) ומלח דהיינו שמערבין המים הללו שבאו מן האפר והסיד עם החלב והמלח ואלו המים והמלח הם פועלים בו עד שיתבטל כח החלב לגמרי ואז הבורית כתיקונה וכל זמן שמרגישין טעם החלב אין הבורית כתיקונה עיין שם כך הוא עשייתו ותיקונו:
ומעתה ניחזי אנן ממה שפסק מרן מלכא ביו"ד סי' צ"ה סעיף ד' וז"ל יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קידם שהניחו הקדירות בתוכה וכו' מותר דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם ע"כ, וא"כ הבורית ג"כ הנעשה ממי האפר פוגם בו האפר בחלב ונעשה פגום, ואע"פ שהקשו האחרונים ז"ל על דין זה הט"ז בס"ק ט"ו כתב עליו וז"ל ולפי זה אין איסור אם נפל בורית שקורים זיי"ף בל"א העשוי מחלב בתוך התבשיל שהרי הבורית יש בו אפר כשעושין אותו מחלב, וצ"ע הוראה זו דלעיל סימן פ"ז כתב רמ"א דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש וכו' דעושין אותו מאפר שבכירה וכו' ורגילות היא להתערב שם בשר וחלב עכ"ל וכיון דנ"ט לפגם אין שם איסור בשר בחלב לגמרי וכו' ועוד מצאתי וכו' שפעם אחת בא תינוק ואמר שנפל חתיכה של בורית העשוי מחלב וכו' ואמר שאין להאמין לתינוק משמע דבודאי נפל אסור וכו' וצ"ע, והש"ך הקשה על דין זה מהתוספות פג"ה ד' ק' סוף ד"ה בשקדם ע"ש, כבר הש"ך בנקודות הכסף ישב קושית הט"ז ע"ש, וקושית הש"ך תריץ יתיב הפר"ח בס"ק י"ט ע"ש, ועי' להרב עדות ביהוסף למהר"י בן סאמון סימן מ"ב ע"ש, וכן מצינו לו להרב חכם צבי שישב קושית הש"ך ותמה עליו עיין עליו בסי' ק"א וזו הוראת חכ"ם העלה וז"ל והלכה למעשה יש לפסוק כדברי הש"ע דכלים שהודחו באפר ומים מותרים מכח טעם לפגם וגם בורית הנקרא בלשון תלמוד צפו"ן ובלשון ספרד שאבו"ן ולשון אשכנז זאי"ף אינו אוסר כלל וכדברי הצמח צדק ואף שנמצא במהרי"ל בחילוף אין שומעין לו כי האמת מכחישו ומי יודע אם היו הדברים בגו ע"כ:
והרב באר יעקב ביו"ד סימן צ"ה סתר דברי החכם צבי וקיים דברי הש"ך בענין אפר ע"ש, והרב צמח צדק סימן צ"א ישב לתמיהת הט"ז מסימן פ"ז וז"ל היינו לכתחילה משום דאף על פי דאפר פוגם מ"מ אסור הוא לכתחילה דכל מילי שהוא פוגם אסור לכתחילה ובסימן צ"ה שכתב אם נתנו אפר לתוך היורה היינו בדיעבד שכבר הודחו בו כלים ע"כ:
והנה לכאורה אין דבריו מובנים כלל דנראה דלא תירץ כלום דבסימן פ"ז נמי איירי בדיעבד שכבר עשו מים לחפיפת הראש ואפ"ה אסר מהרי"ל בו, ובסימן צ"ה התיר מרן להשתמש בכלים שקבלו טעם זה מזה להשתמש בהם, ואפשר לומר דכונת הצ"ץ היא דבכלי חפיפה שעושין בו לכתחילה האפר המעורב בבשר בחלב אם אתה מתיר לו להשתמש בו הרי אתה מתיר לו לכתחילה לעשות בו טעם לפגם אדעתא דלישתמש בו כיון שזה דרכו הוא בתמידות בכל יום ולהכי מיקרי לכתחילה:
ועוד אפשר לומר דכונת הרב לומר כיון דכלי דחפיפת הראש אינו עשוי לתשמיש אחר אלא לחפיפה דוקא להכי לא דמי לקערות שהודחו ביורה דהתם כיון שזה דרכם לבשל בהם בכל יום תמיד אם בדיעבד בלעו נותן טעם לפגם מותר דהרי התחילה הנאתו אבל בכלי חפיפה כיון שאין רגילות לבשל בו הוה ליה כאילו לא התחילה הנאתו דאסור וכמו שמחלקים בסימן צ"ה נמי בין קדירה למים עי' רמ"א שם סעיף ג' ועי' באר היטב ס"ק י"ב, אחר כך ראיתי להרב ערך השלחן בסימן צ"ה אות טו"ב שכתב על דברי הצ"ץ שכתב דסימן פ"ז מיירי לכתחילה דכל דבר שהוא פגום אסור לכתחילה כתב עליו הרב ז"ל וז"ל ליתא דדוקא כלי שבלע טעם מושבח אסור להשתמש בו אחר שנפגם שמא ישתמש בו בעודו מושבח אבל הכא דתחילתו בליעת פגום מותר כמבואר בסימן צ"ד בתוחב כף חלב שאינה בת יומא לקדירה דכף אסורה והקדירה מותרת ע"ש מה שסיים דהנה לפי מש"כ בכונת דברי הצ"ץ אין נסת"ר מחמ"ת הא דסימן צ"ד ודוק, עי' להרב בית דוד ביו"ד סימן ע"א, איך שיהיה אנן בדידן קימ"ל כמרן מלכא ז"ל וכן נהגו העולם כשרוצים לבשל בצים עושין אפר עם מים, וז"ל הרב חיד"א בספרו שיורי ברכה סימן צ"ה אות ד' ולענין הלכה אנן אתכא דריש גלותא מרן סמכינן דשלמים וכן רבים סברי כוותיה ומה גם דפשט המנהג כדעתו וכמו שכתב הכנה"ג שנהגו כמרן ע"ש ע"כ:
ומה שהקשה הט"ז מדברי מהרי"ל ממעשה של תינוק לענין בורית וכמ"ש לעיל לשונו הרב צמח צדק ישב כמה ישובים על זה בתשובתו הנז' והעלה לבסוף וז"ל ובורית העשוי מחלב ומלח ונתבשל במים שסננו מאפר וסיד כמו בורית שלנו ודאי פגומה וכשנופלת לתוך התבשיל שרי בדיעבד מפני שהיא פגומה ע"כ, ועי' עוד לו בספרו סימן מ"ז ע"ש, נמצינו למידין ממה שכתבנו שהבורית פגום הוא וא"כ נותן טעם לפגם הוא אף אי אמרינן דבלעי הכלים מטעם הבורית בלעי טעם פגום:
אלא דעדין אנו צריכין למודעי דהא קימ"ל דנותן טעם לפגם הגם דבדיעבד מותר מ"מ לכתחילה אסור וכמו שפסק מרן ז"ל בסימן קכ"ב סעיף א' וסעיף ב' וז"ל הצ"ל ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחילה גזירה אטו בת יומא וכו' ע"ש, וא"כ בנ"ד נמי הגם שהוא פגום מ"מ לכתחילה אסור, אבל באמת נראה דאין דמיונו עולה יפה דהא דאסרו בקדירה שאינה בת יומא הוא משום גזירה אטו בת יומא דבזה טעו אינשי ולא שנא להו לאינשי בין בת יומא לשאינה בת יומא כיון דליכא איסור בעין אם תתיר להם זו יתירו גם זו אבל באיסור בעין לא חיישינן דאתו למיטעי שיתירו אף איסור בעין אם תתיר להם איסור פגום דא"כ בטלת תורת איסור לעולם ולהכי בנ"ד ליכא למיגזר שאם תתיר להם הבורית שהוא פגום יבואו ויתירו החלב שהוא בעין וכן לדבר אחר הדומה לו לא חיישינן דלא גזרינן מענין לענין ועוד דוקא בקדירה שקיבלה טעם מושבח להכי גזרו אומר כאילו עמד טעמו בו ואסור אבל הכא שהוא פגום מעיקרו ליכא למיגזר ולהכי יש להתיר:
ולכאורה יש סתירה לחילוק זה מהא דכתב מרן ז"ל בב"י סימן צ"ה בשם שערי דורא וז"ל וכן כתב בפירוש בשערי דורא דלא שרי דגים שעלו בקערה וכו' אבל במחבת או יורה של נכרי שיש בה נו"ט של איסור ונכנס טעמו של איסור במים אסור לכתחילה ללוש במים שנתחממו בהם אע"ג דסתם כלים של נכרים אינן בני יומן מ"מ אסור ללוש בביתינו במים שחממו בהם דאין להתיר נ"ט לפגם לכתחילה וכו' שהרי לא התחילה הנאתן שהרי לא הוחמו לשתיה ולענין זה הוי כלכתחילה ע"כ, עי' רמ"א בסימן קכ"א סעיף ב' ע"ש, ועיין סימן קכ"ב סעיף ו' בהגה, הרי לך בהדיא במים שלא קבלו מתחילה אלא טעם פגום מתחילתו ואפילו הכי אסרום ללוש בהם וא"כ משם יש להביא ראיה לאסור להדיח בבורית אף אם הוא פגום והוה ליה כמו מים הנז' עי' סימן קי"ד סעיף ז' ועי' שם בש"ך ס"ק י"א ועי' בהגה סימן צ"ה סעיף ג' עי' ש"ך שם ס"ק י"ד ועי' להכנה"ג בסימן צ"ה הגב"י אות ל"ב, ולכשתידוק נראה שאין כאן סתירה דשאני מים שאסרום משום שלא התחילה הנאתן הוא משום חומרייהו שהרי הוא אוכל אלו המים בתוך הלחם שקבלו נ"ט לפגם הראשון דהיינו מן הכלי מיד קבלו המים ועדין לא נקלש האיסור והטעם עי' בב"י סימן צ"ה מש"כ משם הר"ן ז"ל ולהכי אסרו אבל הכא שמדיח בבורית הוה ליה נ"ט בר נ"ט דהיינו הבורית שהוא נטל"פ במים והמים בכלי והכלי בתבשיל וא"כ כשהגיע לכלל אכילה כבר נחלש טעמו בהא יכולנו לומר שדבר זה לכתחילה מותר, ודע דממה שכתב רמ"א ז"ל בסימן צ"ה סעיף ג' גבי קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת אם אחד מן הכלים אינן בני יומו וכו' אז כל הכלים מותרים ע"ש, והרי התם יש בהם איסור פגום ואפילו הכי התיר הכלי לבשל בו לכתחילה והיינו טעמא משום שאין בו אלא טעם פגום ומתחילה לא קבל אלא טעם פגום וכן מהא דכתב מרן ז"ל בסימן צ"ד סעיף ד' דאם תחב כף חולבת בקדירה של בשר אם אין הכף בן יומו הקדירה והתבשיל מותרים והכף אסור וכתב ב"י הטעם דקדירה מותרת משום דמתחילה לא קיבלה מן החלב אלא טעם פגום משא"כ בכף שקיבלה טעם החלב לשבח מתחילה ע"ש וא"כ הרי התיר הקדירה לבשל בה לכתחילה משום שאין בה מתחילה אלא טעם פגום, אין להביא ראיה משם דהתם שאני שלענין קבלת הטעם הפגום כבר קיבלה והילכך הוי כדיעבד אף שלענין בישול התרנו אפילו לכתחילה ולא הצריכוהו להגעיל מ"מ כיון דצריך תיקון לכלי הוה ליה דיעבד ולהכי מותר אבל בנ"ד שנתיר לו לעשות מעשה לכתחילה להדיח הכלים ויבלעו הכלים טעם פגום לא נשמע מהתם:
וכן נמי אין להביא ראיה להתיר מהא שמצינו לו למרן בסימן צ"ה בבדק הבית שהתיר אפילו לכתחילה לבשל קטניות בקדירה של חלב כדי לאוכלם עם בשר והוא משום דס"ל נ"ט בר נ"ט אפילו לכתחי' מותר ע"ש, וא"כ הכי נמי נימא הכא כיון דנ"ט לפגם מותר הוה ליה נ"ט בר נ"ט וא"כ נתירנו אפילו לכתחי' כהתם, נראה לי דלא דמי דשאני התם בשעת בישול אין כאן איסור כלל דקטניות בחלב ליכא איסור כלל ואח"כ כשרוצה לערבם בבשר כבר הוא נ"ט בר נ"ט וליכא איסורא אבל הכא בנ"ד בשעת הדחה הרי האיסור לפניך אע"פ שהוא פגום מ"מ לכתחילה אסור והרי הוא נותן האיסור בידים בקדירה של היתר דהיינו טעם הראשון נותן בורית במים והמים אלו אסורים וחוזרים אלו המים ונותנים טעם בקדירה וכיון דעושה כן לכתחילה נימא דאסור, ואף למש"כ הרב בית דוד ביו"ד סימן מ"ב דעירוי הקטניות שנתבשלו בקדירה חולבת לכלי של בשר מגרע גרע דהוי לכתחילה ואפילו הכי התיר בספר התרומות מ"מ הכא מגרעות נתן יותר וכמו שכתבנו ודוק, ומהא נמי שכתב רמ"א ביו"ד סימן צ"ג בקדירה שבישל בה בשר ואחר ששהה מעל"ע בישל בה חלב שנמצא שטעם בשר הפגום מעורב בחלב והרי היא מעורבת מטעם לפגם של בשר ומחלב ואפילו הכי התיר לבשל בהם שאר דברים כמ"ש בהגה בשם הריב"ש ע"ש, אין ראיה משם וכמש"כ לעיל ופשוט:
ויש להביא ראיה לנדון דידן דהיינו להדחת הכלים בבורית להיתרא ממ"ש הרשב"א בתורת הבית בשער ד' בדיני הכשר כלים והגעלה ד' קכ"ג ע"ב שכתב וז"ל ואין משגיחין בשיעור המים שהרי כל מה שנפלט בין הוא בין הכלי שמגעילין בו לפגם הוא ואע"פ שחוזר ובולע אין בכך כלום דנותן טעם לפגם מותר וא"ת מה הועלנו בהגעלה והלא אף קודם הגעלה מה שבתוך הכלי פגום הוא ואפילו הכי צריך הגעלה, לא היא דהתם תחילת בליעתו מן המשובח היה ורואין אנו כאילו הוא בשבחו עד שיפלוט שחשו להם חכמים שאם אתה מתיר לו להשתמש בו לאחר יומו יבא להשתמש בו אפילו הוא בן יומו אבל כל מה שבלוע מן הפגום מותר ע"כ, הרי לך בהדיא דלכתחילה מותר להגעיל במים שאין בהם ששים אע"פ שאנו רואים בטבע שחוזרים ובולעים מטעם הפגום אפילו הכי עבדינן הכי לכתחילה ולא חיישינן לטעם לפגם שאסרו חכמים לכתחילה והיינו טעמא משום דמה שבולעים השתא הוא פגום בתחילת בליעתם וא"כ הכא נמי בנ"ד יש להתיר לכתחילה להדיח בבורית אף אם יבלעו הכלים לא יבלעו בתחילת בליעתם אלא טעם פגום:
וכן מצאתי להרא"ש ז"ל שכתב כן בפרק כל שעה ומביאו ב"י בא"ח סימן תנ"ב וז"ל הצ"ל אבל אם אינן בני יומן מותר להגעילו אפילו אין במים ס' לבטל את הכלי ואע"פ שטעם הפגום הנפלט ממנו חוזר ונבלע בתוכו והו"ל כקודם הגעלה אין בו חשש דהוא נ"ט בר נ"ט שנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בכלי וכולם היתר כיון שנפגם הטעם ע"ש, וכתב הוא ז"ל עוד דכל זה אחר זמן איסורו אבל קודם איסורו אפילו בכלי בן יומו מותר וכו' ע"ש, וכן כתב שם בשם הרב שבלי הלקט ע"ש:
עוד יש ראיה לזה מדברי הגהות מיימוניות שכתבו שהתיר הר"ם להגעיל כלים של חמץ וכלי עכו"ם יחד היכא ששניהם אינם בני יומן ששניהם נותנים טעם לפגם ואפילו מגעיל כלי עכו"ם תחילה ע"ש בב"י בסימן תנ"ב שמביא כל זה הרי לך בהדיא שהתירו הפוסקים הראשונים להגעיל במים שיש בהם נ"ט לפגם אפילו לכתחילה אע"פ שהכלים בולעים מטע"ל וא"כ ה"נ בנ"ד דכוותה ולכאורה נראה שראיות אלו חזקות וברורות:
וכד דייקת שפיר נראה דעדין יש לחלק ולומר דשאני התם דהיה הכלי מעיקרא אסור והרי בא להכחיש האיסור שבו שהוא טעם לפגם והרי הכחישו בזה שהפליט ממנו האיסור שבו למים ולהכי אף אם יחזור ויבלע הכלי מטעם הפגום לא מיקרי לכתחילה כיון שהיה מתחילה בלוע אבל הכא בנ"ד הכלי הוא עכשיו כשר ואין בו שום בליעת איסור ואתה בא ליתן בו מתחילה טעם לפגם שאסרו חכמים:
ועוד יש לחלק ולומר דמ"ש הפוסקים הנ"ל דחוזרים ובולעים מטעם הפגום הנפלט לא בודאי חוזרים ובולעים אלא באמת בשעת פליטתם איידי דטרידי לפלוט לא בלעי וכמו שכתב הרב"ח שם בסימן תנ"ב בכונת הרב"י ע"ש, ומשום דלא ידעינן אימתי יגמרו פליטתן צריך להניחם במים עד שבודאי גמרו פליטתן וא"כ חיישינן שמא כבר גמרו פליטתן ולא טרידי למפלט וחוזרים ובולעים מפליטתן משום הכי אמרינן דלא חיישינן לזה דאף אם יבלעו מ"מ לא הוי אלא טעם פגום אבל בנ"ד דקא חזינן דבלעי ודאי דהא לא הוי מי הגעלה דפלטי ביה להכי אין להביא משם ראיה לנ"ד עי' להרב פר"ת סימן קכ"א ס"ק ה' ותמצא שחילוק זה בנוי לתלפיות:
עוד יש לחלק דדוקא בהגעלה התירו פגום לכתחילה משום דהא דאסרו חכמים פגום לכתחילה הוא משום דגזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אבל אם הגעיל הכלי והוציא ממנו טעם הפגום שהיה מושבח מעיקרא אפילו אם חוזר ובולע מ"מ תו לא חיישינן דאם תתיר לו זה יבא להתיר אפילו בת יומא דאית ביה טעם חשוב דבזה ליכא למיטעי דהא הוא עצמו הגעיל הכלי להכשירו אבל בנ"ד איכא למיחש דאם תתיר לו להדיח בטעם פגום כזה אתי למישרי גם בטעם מושבח דלית ליה היכירא, אבל מ"מ נראה שכל זה אינו כדאי לסתור המנהג שנהגו להדיח בבורית:
ובפשוט נראה להביא ראיה לאסור הדחת הכלים בבורית מהא דכתב רמ"א בסימן פ"ז סעיף ו' וז"ל עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש אין לשמש בו דעושין אותה מאפר שעל הכירה ורגילות הוא להתערב שם בשר בחלב וכו' ע"ש, וכבר הבאתי לשונו לעיל והבאתי שהרב צמח צדק סימן צ"א הסכים זה להלכה לדעת מרן ז"ל בסימן צ"ה סעיף ד' עיין לעיל הכל על נכון בעזרת הבורא ויש ללמוד משם לנ"ד במכ"ש וכן כתב הרב צ"ץ בתשובתו הנז' וז"ל אבל אפר כירה שמבשלין עליה ורגילות להתערב שם בשר בחלב לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחילה ליתנם לתוך החמין שיש בהם אפר כדי להדיח קערות וכלי אכילה לא ע"ש שכך מכוון מתשובתו הנז', עי' להרב בני חיי ביו"ד סימן צ"ה הגהת ב"י ע"ש ודוק, ואע"פ שכתב מור"ם שם בסימן פ"ז ואף לכתחילה אין בזה אלא חומרות בעלמא מ"מ לא כתב כן אלא בכלי של חפיפה שעושין בו אפר שאינו אלא חששא בעלמא דשמא לא נתערב לא חלב ולא בשר ואם תמ"ל נפל שם בשר וחלב שמא נשרף באש ומיקלא קלי איסוריה וליכא אפילו טעם לפגם אבל הכא בנ"ד דאיכא איסורא בודאי, בודאי יש לחוש לזה ונלמד במכ"ש ממה שכתב הצ"ץ דאין להדיח הכלים באפר ע"ש:
ואחר ההתבוננות נראה להתיר בהדחת כלים בבורית והדין דין אמת ויש להם על מה שיסמוכו אלו המקומות שנוהגין היתר בזה והוא משום דלא דמי בורית לאפר דדוקא באפר שמעורב בו בשר וחלב אע"פ שאפר פוגם בהם וכדעת מרן בסימן צ"ה מ"מ אינו פגום לגמרי כבורית שמתבשל הרבה במי אפר וסיד ומלח עד שלא נשאר בו טעם חלב (בציר"י) כלל (דהו"ל כדם שנעכר ונעשה חלב) ופנים חדשות באו לכאן שלא נשאר מהחלב לא תמונה ולא צורה ולא טעם ולא ריח וכמו שכתב הרב צמח צדק באותה תשובה הנז' וז"ל ועתה אבאר לך מה שנודע לי על פי בירור מעשיית הבורית כי וכו' ואלו המים והמלח שנותנים לתוכו ומתבשל הכל הם פועלים בו עד שמתבטל כח החלב לגמרי וכו' כללא דמילתא כולם מעידין שטעם הבורית פגומה לגמרי ואין מפקפקין בזה ופגומה עד שאין הכלב אוכלה ושונרא ועכבר אין אוכלין הבורית ע"כ ע"ש, ועי' עוד לו בסימן מ"ז עיין הפר"ח בסימן ק"ג ס"ק א':
וכן כתב הרב פרי תואר בסימן ק"ח ס"ק ה' ע"ש שחלק על הפר"ח שם שאסר טעימת הבורית לאומנים כתב הוא ז"ל וז"ל ואני אומר שהאמת הוא כדברי הצמח צדק ולא דמי פגם דקדירה שאינה בת יומא לפגם הבורית דפגם שאינה בת יומא חזי קצת מה שאין כן פגם הבורית לא חזי לגר ופגום ביותר ונפסד לגמרי ואין כאן טעם איסור כלל ושרי לטעום כיון וכו' ע"ש, ועי' בספר שאלת יעבץ ח"א סימן קנ"ו דמפשט פשיט"ל דבורית נ"ט לפגם הוא ע"ש, וא"כ לפי דבריהם ז"ל שטעם הבורית גרוע ביותר משאר פגום דעלמא הוה ליה פירשא ומצינו לו למרן ז"ל שפסק בסימן פ"א סעיף ו' וז"ל כשרה שינקה מן הטריפה חלב הנמצא בקיבתה מותר וכו' משום דחלב המכונס בקיבה פירשא וכו' אינו חלב ומותר לבשל בו בשר אפילו בצלול שבה וכו' ע"ש, וכן פסק עוד בסימן פ"ז סעיף ט' וז"ל חלב הנמצא בקיבה אינו חלב וכו':
אחר כך ראיתי ראיה מפורשת לזה מתשובת הריב"ש סימן ש"ב שהתיר להשים החלב בין נסר לנסר בקנקני היין וכתב שם עוד טעם ההיתר מפני שאין כונתו לבטל טעם החלב וליהנות מן האיסור אלא כונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו ע"ש:
ולפי דבריו ז"ל שכתב כאן שהבורית פגום לגמרי וגרע מפגימת קדירה שאינה בת יומא יש להביא ראיה לנ"ד בפשוט מהא דכתב הוא ז"ל בסימן פ"א ס"ק א' דכתב שם לחלק בין קיבת כשירה שינקה מן הטריפה לטריפה שינקה מן הכשירה וז"ל שם דדוקא קיבת טמאה או כשירה שינקה מהטריפה דהחלב עיקרו מטמא קא אתי, פירוש דחל עליו איסור דאורייתא בעודו לשבח בזה הוא דאסור לאוכלו בעיניה וכו' אפילו הוא פירשא וכו' אבל כל דמעולם לא חל עליו איסור תורה פירוש דאין איסור תורה חל על דבר פגום בשום אופן וכל שלא התחיל בו האיסור אלא אחר שהוא פגום וכגון טריפה שינקה מן הכשירה שרי לאוכלו בעיניה וכו' אבל ע"י תערובת אפילו הכשרה שינקה מן הטריפה שהיא כדקאמר תלמודא והלכתא מעמידין בקיבת כשירה שינקה מהטריפה וכו' ע"ש, וקשה לי לפי דבריו למה אסור להשתמש בקדירה שאינה בת יומא מאי שנא מהמעמיד בקיבת כשירה שינקה מן הטריפה דאפילו לכתחילה מותר ולא גזרו חכמים ובקדירה גזרו ויש לומר דוקא בקדירה גזרו משום דאתי למיטעי ולבשל בבת יומא דהוא איסור תורה אבל להעמיד בקיבת כשירה שינקה מהטריפה לא חיישינן לאוכלו בעין דהא אם אוכלו בעין ליכא אלא איסור דרבנן כיון שהוא פגום וליכא למיחש להתיר חלב טריפה בעין דא"כ בטלת תורת איסור מן התורה, ועוד יש לומר והוא העיקר דשאני קדירה שאינה בת יומא דאסרו חכמים משום דלא הוי פגומה לגמרי מכל וכל וכמו שמחלק הוא ז"ל הכא בסימן ק"ח בין בורית לטעם קדירה שאינה בת יומא דפגם בורית פגום לגמרי אבל פגם קדירה פגום קצת דוקא ה"נ יש לחלק בין פגם הקדירה לפגם הקיבה שמותר להעמיד בו לכתחילה שהוא פגום כפגימת הבורית לפגם הקדירה דחזי קצת ולהכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחילה וגזרו אטו בת יומא וא"כ יוצאה הוראה דבורית הוי כמו הקיבה שמותר להעמיד בה לכתחילה ומרן ז"ל פסק שמותר אפילו קיבת כשירה שינקה מן הטריפה אפילו בעין וא"כ כ"ש בבורית שאנו מדיחין בו דוקא מותר עי' להרב נוה שלום בשאלות ותשובות סי' י"א שנשא ונתן בדברי הפוסקים והאחרונים אם מותר להדיח הכלים בשבת בבורית שקורים בל"א זיי"ף מהא דכתב מרן בא"ח סימן שכ"ו סעיף יו"ד ע"ש משמע מדבריו דבחול ליכא איסורא ע"ש:
ומטעמא אחרינא יש להתיר בנ"ד דהא הדחת הכלים הוא בכלי שני וקימ"ל כלי שני אינו מבשל עי' סימן ס"ח סעיף י"א ע"ש, וקימ"ל נמי דאינו מבליע ואינו מפליט וכמו שפסק מרן בסימן ק"ה סעיף ב' והגם שכתב מרן שם שלכתחילה ראוי לחוש וליזהר וכן משמע נמי ממ"ש בא"ח סימן תנ"א סעיף ה' ע"ש, ואפילו באין היד סולדת משמע מדברי מרן בסי' ס"ד סעיף י"ח וי"ט דיש ליזהר לכתחילה מ"מ נ"ל דלא כתב מרן זה אלא באוכל שהוא רך אבל בכלים שהם קשים אין כאן אפילו זהירות בעלמא וחמץ שאני משום חומרא דחמץ עי' מ"ש רמ"א בסימן צ"ה סעיף ג' דאפילו בעירוי כלי ראשון של מים רותחים על הכלים אין חשש שיבלעו זמ"ז אפילו שומן דבוק ע"ש, והיינו טעמא משום דכלים קשים עי' באחרונים שם, ואף לסברת האחרונים שחלקו עליו מ"מ בכלי שני שיד סולדת בו דהיינו שכריסו של תינוק נכוית בו עי' בש"ע א"ח סימן שי"ח סעי' י"ד וכ"ש בנ"ד שמסתמא אין היד סולדת בו כיון שמדיחין הכלים בידים והם קשים ועוד שהוא טעל"פ הוה ליה נ"ט בר נ"ט דהיתרא עי' ט"ז בסימן צ"ה בהגה ועי' להמאמ"ר בא"ח סימן תנ"ב ס"ק ב' להכי יש להתיר ואין כאן בית מיחוש, ועי' להרב המחב"ר בסימן פ"ז אות כ"ה שכתב משם הרב מנחת יעקב להתיר בהדחת הכלים באפר מטעם זה שהדחת הכלים אינה אלא ע"י עירוי בכלי שני, מכל מה שכתבנו לעיל חדא שהבורית הוא פגום מעיקרו בכלים ועוד שהוא גרוע מפגום של אינה בת יומא ועוד שמדיחין אותן בכלי שני שאין היד סולדת והוא נ"ט בר נ"ט והכלים קשים הם ואינם בולעים בחום המעט כזה מכל זה נראה שמקומות שנהגו להדיח בבורית יש להם על מה שיסמכו וכולהו טעמי בני סמכי אינון:
עוד נראה לי להביא ראיה להתיר אפילו לכתחילה ממ"ש הרא"ש בפסקיו לע"ז דף ל"ג והביא דבריו הרב פרי תואר בסימן קכ"ב ס"ק ה' וז"ל והרא"ש בפסקיו סי' כ"ג כתב וז"ל שיכרא וכן מים מותר ליתן בקנקנים של גוים ואע"ג דבכוליה משערינן ואין במים ובשכר ס' לבטל אפ"ה שרי כי טעם היין הנפלט לתוכו פגום מעיקרו הוא ע"כ, וכתב הרב פרי תואר כלומר שמיד בשעת נפילתו למים פוגמן והאי קרי ליה הש"ס בפ"ב דע"א דף ס"ח פגם מעיקרו וכו' ואע"ג דנט"ל לא שרינן אלא בדיעבד הכא ליכא למיגזר אטו ב"י דהא בבני יומן גופייהו איכא פגם וכיון דלעולם בקנקנים הוה ליה נ"ט לפגם לא גזרינן בהו ואפילו לכתחילה שרי ע"ש וא"כ ה"ה בבורית דנט"ל מעיקרו מותר לכתחילה להדיח בו הכלים וליכא למיגזר אטו בעיניה דהא אפילו בעיניה נט"ל הוא ולהכי יש להתיר אפילו לכתחילה ונ"ל דלא דמי המים אלו של קנקנים למים שהוחמו בכלי עכו"ם שאסרו ללוש בהם דהתם שאני שגזרינן אטו שהוחמו בכלי בן יומו שהוא אסור מן התורה כנ"ל:
עוד יש לנו ראיה מפורשת מדברי הרב ערך השלחן בסימן ק"ג אות ב' וז"ל ותמיהני עליו שהוא עצמו הסכים בסימן זה דאיסור שנסרח ונפסל מאוכל אדם מותר וכלי שאינו ב"י פוגם קצת אבל הכא שנעשה עפר מותר לכתחילה ע"ש, וא"כ ה"נ בורית שנפגמה עד שאינה ראויה אפילו לכלב מותר אפילו באכילה ע"ש, א"כ (נ"ל דצ"ל משא"כ והוא ר"ת מה שאין כן) כלי שאינו בן יומו דפגום קצת וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' ער"ב דפגום גמור מותר אפילו ראוי לכלב אלא שאין ראוי לאדם וכו' משא"כ נט"ל דפוגם קצת וכו' וכן כתב הרא"ה דנבילה סרוחה שאינה ראויה לגר מותר לאוכלה כשהיא בעין ע"ש, וכתב עוד שם דכך היא סברת ספר החינוך ע"ש, וכתב הרב עוד בסוף אות ג' וז"ל וכן כתב הרשב"א עצמו בת"ה הטעם דכלי שאינו בן יומו אסור אטו ב"י משום שאין פגמו ניכר ע"ש וא"כ בורית שפגמו ניכר מיתר ואין לגזור ודוק:
ואחר זמן בא לידי ספר מאסף לרבני הדור כרך ראשון ושני משנה שמינית סי' כ"ג שכתב וז"ל הנה השבתי על מה שנשאלתי ממבשל בורית אם מותר לבשל בורית משומן כשר ולהדיח בו כלי אכילה ושתיה של חלב והשיב כי הבורית שלנו יש להקל בו יותר כי פגומים יותר וכו' וגם הש"ך מודה להתיר וכו' יעו"ש שאין כאן מקום להעתיק כל דבריו:
וממה שכתבנו יוצא לנו היתר לרחוץ ידינו בבורית זה של חלב וחלב חזיר דהנה ראינו להרב א"ח הביאו הרב"י בסימן קי"ז דאסר לסוך בחלב חזיר משום דסיכה בכלל שתיה ע"ש, וא"כ לכאורה יש לאסור ג"כ הרחיצה בבורית מחלב מט"ז אבל לפי מה שכתבנו אין כאן חשש, ועוד דבלאו הכי חלקו עליו ועל דברי הרא"ח הרשב"א והסמ"ג וב"י בסימן קכ"ג בתחילתו הביא דעת הרשב"א שמתיר משום שהוא שלא כדרך הנאתו והרב ב"ח בריש סימן קי"ז ובסוף סימן קי"ו הביא לנו משם התוספות שמתירין בהדיא לסוך בחלב ע"ש, וכ"ש ברחיצה דיש לומר דאף הרא"ח מודה ואזיל ולכן נ"ל דאין בו חשש איסור כלל מכל הני טעמי בתראי דכתבנו ודוק:
ועיין עוד להרב תוספת יום טוב פרק א' דדמאי משנה ג' ד"ה שמן ערב עי"ש שציין להרב במשנה ד' פ"ט דשבת ע"ש, דהכא נמי עיקר בורית זה אינו אלא לרחיצה וכביסה ודוק ע"ש בסוף משנה ד', ועי' עוד בפרק ראשון דדמאי משנה ג' דקתני שמן לסוך בו את הכלים דמשמע דלסוך בו את האדם אסור ודאי נראה טעמא משום דסיכה כשתיה ונראה דשאני התם משום איסור תרומה דאית ביה וכדמוכח מהא דשמן שהגרדי סך באצבעותיו דמשנה ד' ע"ש וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמו"א ד' ימים לחו' תמוז שנת זמירו"ת שמענו לפ"ק:
כ"ד קטינא ערי'ך החונה פה ווהראן יע"א הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ