קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
יורה דעה · הלכות ערלה
סימן כה
שאלה ראובן וגוי נטעו כרם בשותפות ובשנה שלישית אחר גמר פירות הכרם והגפן תתן פריה בשופע רב וגם גן הכרם הוא גדול בכמות ובאיכות באופן שסכום דמיו יעלה לחשבון גדול ושאל לת"ח מה יהיה על פירות האלו ואמר לו שהם אסורים בהנאה וראובן הניחם בכרם ולא בצרם והגוי שותפו בצר הגפן ומכר כל פירותיו, ועתה בא ראובן ונפשו לשאול הגיעה אם יכול לבא לחשבון עם הגוי ליטול חלקו בדמי פירות הכרם כיון שאינו נוטל הפירות של ערלה בעין אלא חליפיהן או גם חליפיהן אסורים בהנאה ודינם כדין פירות:
תשובה ידוע מחלוקתם של ראשונים בזה דהרמב"ם בפרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ד כתב וז"ל גוי וישראל שהיו שותפים בנטיעה אם התנו מתחילת השותפות שיהיה הגוי וכו' וכמ"ש לשונו מרן ז"ל ביו"ד סימן רצ"ד סעיף י"ג ע"ש דפסק כהרמב"ם ז"ל, ורש"י והרא"ש סוברים דבערלה אפילו לא התנו מתחילה יכול ישראל לומר לנכרי טול אתה שנים של ערלה כמ"ש כל זה ב"י בסימן רצ"ד ע"ש:
ונראה לי דבנדון דידן שלא דברו מזה עד שגדלו הפירות וגמרו שכבר זכה הישראל בחלקו גם לדעת רש"י והרא"ש ז"ל אינו יכול הישראל לומר לגוי טול אתה וכו', שהרי פירשו רש"י והרא"ש הטעם דבערלה שאפילו לא התנו מתחילה יכול עתה לומר טול אתה וכו' משום דבערלה אין כאן איסור שליחות דהא ישראל נמי שרי לעבדה, ואי משום איסור אכילה שישראל אוכל כנגדן ונמצא נהנה מפירות ערלה שמכרן אין זה נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל וכיון שישראל אינו עובד הגפן בשני ערלה אין לו לישראל כלום בפירות כ"א לנכרי בשכר עמלו ואין לשותפו חלק בו ע"ש ברש"י ובהרא"ש בסוף פרק קמא דע"א ומשמע דוקא אם זה עובד שנה ואוכל וזה עובד אחריו ואוכל הא עבדו שניהם בשני ערלה דפירות אלו ישראל יש לו חלק בהם בזה אסור ואינו יכול לומר טול דהא נהנה מאיסור וכ"ש בנדון דידן שהכל שלהם והעבודה מוטלת על שניהם אלא שהם שוכרים ומוציאים הוצאות מכיס שניהם לעדור ולנכש הכרם ולכל דבר הצריך יד שניהם היתה שוה עד שגדלו ונגמרו הפירות שכבר זכה הישראל בחלק הפירות של כרם הערלה ודאי שאין להם היתר אליבא דכ"ע כנ"ל פשוט:
אלא דכל זה הוא אם פירי ערלה עדין חיים וקיימים בכרמם אבל בנדון דידן שכבר בצרם הגוי ומכרם ואין כאן אלא דמי פירי ערלה מדה אחרת היתה בו ויש להסתפק בענין זה אם הדמים דינייהו כפרי עצמו או לא:
הנה מקור מעין דין זה נפתח מפרק האיש מקדש נ"ו ע"ב דאיתא התם המקדש בערלה וכו' אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ע"כ, ובש"ס בערלה מנלן דתניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה הנאה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל וערלתם ערלתו את לרבות את כולם ע"כ, הרי נתבאר לנו מכאן שאסור ליהנות מפירות של ערלה, ומוכח מהש"ס לקמן דלאו דוקא הנאת הערלה שהוא נהנה מגופו של פרי עצמו כגון אלו ההנאות המוזכרים בש"ס שלא יצבע ולא ידליק בשמן ערלה גופה שהוא נהנה מגוף האיסור בעודו בעין אלא אפילו אם רוצה למכור פירי ערלה וליקח הדמים ליהנות מהם אסור כדאמר בש"ס משמיה דרבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך הכתוב בנבילה ע"כ ומה מצינו בנבילה שפרט לנו בנתינה ובמכירה מותר הא אם לא פרט גם בנתינה ובמכירה אסור הרי לך מכאן דגם בהנאת מכירה שאינו נהנה מגוף האיסור עצמו אלא מן הדמים אסור למכור וליקח הדמים בחליפין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שמיני מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו:
ועדין אנו צריכין למודעי באם עבר ועבד איסורא ומכרן אם מותר ליהנות אפילו לכתחילה בדמיהן או לא, עי' בנדרים פרק הנודר מן הירק משנה וא"ו ומשנה זיי"ן ובמפרשי המשנה מה שכתבו בזה וראיתי להרב ב"י ביו"ד סוף סימן רצ"ד בבדק הבית שכתב וז"ל אם מכר ערלה וכלאי הכרם אם דמיהם אסורים בהנאה ואם קנה בדמיהם פירות או כלים וכו' הכל ביאר רבינו ירוחם בנכ"א ע"כ וספר רבינו ירוחם אינו מצוי בידי לראות מה כתב בזה, ומצינו להרמב"ם בפרק הנז' הלכה ט"ז שכתב וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרים ע"כ, הרי דסובר הרמב"ם ז"ל שאם עבר ומכר הדמיה מותרים ועי' עוד לו בפרק חמישי מהלכות אישות הלכה ב' שכתב וז"ל עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בו הרי זו מקודשת וכו' דצ"ל דמאי דנקט וקידש לאו דוקא אלא אפילו לכתחילה יכול לקדש בדמיהן אלא שמשום סיפא דכתב חוץ מע"א שאם קידש בדמיה אינה מקודשת נקט הכי ברישא והיינו שדקדק הרמב"ם בלשונו לשון חכמים מרפא כי על המכירה נקט עבר ומכר ולגבי קידושין לא נקט עבר וקידש משום דבקידושין שכבר נעשו דמים סובר אף לכתחילה ודוק, וראה ראיתי להרב המגיד שם בד"ה כל מאכל וכו' שכתב וז"ל ויש מן המפרשים ז"ל מי שסובר שהמוכרן עצמו אסור ליהנות מדמיהן אבל לאחרים הוא שמותר אבל דעת הרמב"ן ז"ל כדעת רבינו שאפילו הוא עצמו מותר בהן ואיסורא דעבד עבד וכן עיקר עכ"ל, וכן הוא דעת הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש בד"ה מכרן וקידש בדמיהן וכו' ע"ש שהכריח כן מן הירושלמי שאף המוכרן מותר בהנאת אותן דמים ובין מכרן לנכרים או לישראל מותר ליהנות מהן ע"ש שמסיק הכי, וכן כתב נמי בפרק קמא דחולין וז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו לדידיה אם עבר והחליפן אינם אלא כגזל ביד וכו' אלא שאם מכרן הוא מותר בדמיהן וכטעם הירושלמי לפי שאין תופסין דמיהן ולפיכך אין אלו דמיהן וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהדמים מותרים עכ"ל ע"ש, הרי גם דעת הר"ן מסכמת לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל:
וחזיתיה להרב משנה למלך בריש פרק חמישי דהלכות אישות דבתר דשקיל וטרי בענין זה מסיק וז"ל ולענין הלכה נ"ל דאינו צריך לחזור לקדשה דאפילו להרא"ש איסור זה הוא מדרבנן דוקא דהא חליפי איסור הנאה מדאורייתא שרו אלא דרבנן גזרו וכו', זאת ועוד אחרת דזה שכתבנו דחליפי איסורי הנאה אסירי, מגדולי הראשונים חולקים בזה וס"ל דשרו לגמרי וכמ"ש הר"ן בפרק קמא דחולין בשם הרמב"ן וכן כתב רבינו בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות דין י"ו שהדמים מותרים וכן כתב הריטב"א פ"ק דקידושין אמתניתין דמכרן וקידש בדמיהן ודחה סברת רש"י בשתי ידים וא"כ פשיטא דאזלינן לקולא ע"כ ע"ש, גם הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין ד' הביא דעת הפוסקים החולקים בזה אם להמחליף אסיר משום קנס או גם למחליף מותר ודעתו נוטה להתיר ע"ש בדבריו ז"ל, זו שיטת הרמב"ם ז"ל ודעמיה:
אבל שיטת רש"י והרא"ש ז"ל שהדמים מותרים לאחריני אבל לא למחליף או למוכר עצמו והם היש מפרשים שהביא הרב המגיד בהלכות מאכלות אסורות שכתבנו לעיל ודעת רש"י הוא ממ"ש בפרק קמא דחולין ד' ע"ב בד"ה מפני שהם מחליפין וז"ל דכיון דמצי לאכול היתרא דחמץ נכרי שעבר עליו הפסח מותר וכו' ואע"ג דהשתא נמי איסורא הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא דיהיב ליה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה אפילו הכי כל מאי דמצי למיעבד בהיתרא פורתא עביד, ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מע"א והקדש ושביעית ויש אומרים שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' ע"ש:
והתוספות שם ד"ה מותר מפני שמחליפין כתבו וז"ל ומה שפירש רש"י שמרויחין דלדידן מיהא שרי דאין תופס דמיו דדוקא לדידיה אסור שבא לו מחמת חמץ בפסח ונראה שמרויחין נמי לדידהו למאי דסלקא דעתיה השתא דהוי דאורייתא (דהיינו החמץ אחר הפסח) דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן כמו שפירש הקונטריס בע"א פרק רבי ישמעאל נ"ד ע"ב ואסיקו דחליפין אסירי מדרבנן לדידיה ע"ש, ועי' בטור או"ח סימן ת"ן ועי' פרישה שם אות ד', ונ"ל דרש"י לא רצה לפרש כן משום דרוצה ליתן טעם אליבא דכ"ע אפילו לר"ש דקימ"ל כוותיה דסובר חמץ אחר הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא מ"מ מחליפין לאקלושי איסוריה דודאי אין איסור חליפין כמו חמץ גופיה. עיין בא"ח סימן חת"ם סעיף ג' ועי' באר היטב שם דכתב דגם לאחרים אסור ע"ש דהיינו החמץ גופיה:
והרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק האיש מקדש סימן ל"א אזיל ליה ג"כ בשיטת רש"י ותוספות וסובר ז"ל דכל איסורי הנאה שוים דחילופייהו אסור למחליף ליהנות בהם גם לקדש בהם אשה דחכמים גזרו שלא יהנה בחילופיהן גזירה אטו הם עצמם ומפרש מתני' דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת היינו דיעבד אם קידש בהן ע"ש, והתוספות והרא"ש ז"ל הביאו ראיה דחליפי איסורי הנאה אסורים ליהנות מהן מהא דנדרים פרק השותפין ע"ז בעי רמי בר חמא קונם פירות הללו על פלוני מהו בחילופיהן וכו' ת"ש המקדש בערלה וכו' ודייק מדקתני וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרים, ודחי דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד, אלמא הש"ס סובר דלכתחילה אסור ליהנות ע"ש בדבריהם ז"ל, ונראה לי דהרמב"ם ודעמיה לא הוי תיובתיה מהא דנדרים דיש לומר דבדרך דחיה הוא דקאמר הש"ס הכי ולא לפי האמת, אלא שאין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל מפרק חמישי דהלכות נדרים הלכה ט"ו דפסק כהאי שינויא דש"ס דנדרים, ולכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סתראי נינהו דבפרק שמיני מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו פסק שהדמים מותרים והכא בהלכות נדרים פסק שאסורים לכתחילה כשינויא דהש"ס והרי הר"ן ז"ל דאזיל ומודה לשיטתיה דהרמב"ם ז"ל דסבר שאיסורי הנאה דמיהם מותרין כמש"ל פסק בהא דנדרים לקולא שכתב בפרק חמישי דנדרים ע"ז ע"ב וז"ל ולענין הלכה לגבי נודר עצמו דאמר פירות אלו אפילו החליפן אחר נודר אסיר בהם והיינו מתניתין דקתני קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגדוליהן (וטעמא כבר הוא ז"ל כתב לעיל מזה וז"ל דכיון דפרט ואמר אלו שוינהו עליו כהקדש שתופס דמיו ולהכי אפי' החליפן אחר אסור לנודר ע"ש,) אבל כשהדירו אחר וכן נמי בנודר עצמו דלא אמר אלו מסתברא דלקולא נקטי דכיון דבכהאי גוונא גבי איסור הנאה דעלמא ליכא למימר דחליפין כגדולין דמי אלא מדרבנן בעלמא וכדפרי' לעיל הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואפילו עבר והחליף חליפין מותרין, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק חמישי מהלכות נדרים הלכה ט"ז הרי גדוליהן וחילופיהן ספק לפיכך חברו אסור בגדולי פירות אלו וחילופיהן ע"כ ובאמת דעת הרמב"ם תמוה בזה וגם הר"ן שתק ליה ולא ידעתי למה, ולפי מה שראיתי להרב כסף משנה שכתב שם הלכה י"ו וז"ל ורבינו שלא פסקה לקולא נראה שטעמו משום דס"ל דכשאומר פירות אלו עלי אסור בחילופיהן מדאורייתא כדמשמע מדברי הר"ן והאוסר פירותיו על חבירו הוי כאומר פירות אלו וא"כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפיכך כתב שאסור ליהנות ואם נהנה נהנה כלומר ואין לוקין עליו משום דספק הוא ע"כ דלפי דבריו תתורץ קושייתנו שפיר ועי' בהרב לחם משנה שם:
אלא דעדין צריכין אנו להבין דעת הרמב"ם ודעמיה דסברי באיסורי הנאה שדמיהן מותרין גם למחליף א"כ לכאורה קשה דלפי מאי דקימ"ל בחמץ אחר הפסח כר"ש שאינו אסור אלא מדרבנן משום קנס א"כ מה תועלת עבדי עיברי עבירה שמחליפין חמצן הא בלא חליפין אי אכלי ליה עברי אדרבנן ועתה במעשיהן הזה שמחליפין אותו עברי אדרבנן שאסרו להחליף ולא הועילו בתקנתם כלל, ויש לישב על פי סברת הר"ן ז"ל בענין חולה שיש בו סכנה וצריך לבשר והוא שבת דקי"ל דשוחטים לו הגם שמוכנת לו נבילה כמו שפסק מרן בהלכות שבת סימן שכ"ח סעיף י"ד וכתב ב"י שם הטעם משם הר"ן ז"ל כי אם נאכילנו נבילה הרי זה עובר על כל זית וזית מה שאין כן בשחיטה אין עובר אלא בשעת שחיטה ע"ש, והכא נמי נימא הכי דמקודם שיחליף כשהוא אוכלו עובר על כל זית וזית אבל אם החליפו אינו עובר אלא עבירה אחת בשעת חליפין כמש"ל ודוק, אי נמי אכילת איסור חמירא כדאמרינן בעלמא אין הקב"ה מביא תקלה על ידם אבל לא בדבר אחר:
איך שיהיה לפי שיטת הרמב"ם ודעמיה חליפי איסורי הנאה מותר ליהנות מהן גם המחליף בעצמו ולדעת התוספות ורש"י והרא"ש אסור למחליף מדרבנן משום קנס ולאחרים אליבא דכ"ע שרי:
והנה נראה שדעת מרן ז"ל כהרמב"ם והרמב"ן ז"ל ודעמייהו והוא ממה שפסק בשלחנו הטהור א"ח סימן תמ"ג סעיף ג' וז"ל אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר מפני שחמץ אינו תופס דמיו ומדפסיק ותני הכי וסתם לה סתומי משמע דמותר לכל ואפילו למחליף עצמו וכדעת הרמב"ם ודעמיה שעל פי הרוב הולך בשיטתו, וכן כתב הרב מגן אברהם שם ס"ק וא"ו וז"ל ודעת הש"ע להתיר אפילו לעצמו דהא לא כתב שקנתה שפחתו וכן כתב בסימן ת"ן סעיף ד' ע"ש מה שסיים, וכמו כן כתב הפר"ח שם ס"ק ג' וז"ל ודע שנחלקו המפרשים ז"ל אם מותר ג"כ לעצמי ודעת רש"י בפרק קמא דחולין והתוספות שם והרא"ש בפרק האיש מקדש דלדידיה אסור מיהא מדרבנן אבל הרמב"ם כתב סתם בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות שהדמים מותרים משמע בין לדידיה בין לאחריני וכן דעת הרמב"ן וכתב המ"מ דכן עיקר וכן דעת הר"ן ז"ל וכן נראה מדברי התוספות והר"ן דפרק כל שעה וכן דעת הרשב"א שהביא הטור סימן ת"ן ושגם ר"ת שהתיר במעשה דקנתה שפחה הירקות וכו' קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי וכו' וכן עיקר וכן דעת המחבר שכתב סתם אם קנו שום דבר בחמץ וכו' מותר משמע דאף לקונים מותר וכן נראה עוד מדבריו בסימן ת"נ ס"ד וכו' עש"ב גם הרב חק יעקב בסימן הנז' ס"ק ח' כתב וז"ל וכתב מ"א בשם ב"ח דוקא אם שפחתו קנתה בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית ליהנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו ע"כ, וקצת מהאחרונים מקילים בזה וכן נראה דעת הש"ע כאן וכו' ע"ש, וכן כתב הרב עולת תמיד בסימן הנז' בס"ק ג' דלדברי המחבר אפילו לעצמו מותר וכן הוא לשון הרב בית דוד בסימן קס"ב וז"ל ומלשון ש"ע שכתב סתם נראה דסבר כסברת הרמב"ן וכן נראה עוד מדבריו בסימן ת"ן ע"ש מה שסיים הרב ז"ל:
ועיין להרב חיות יאיר סימן מ"ו וסימן מ"ח מה שהאריך הוא וחד מרבנן קדישי בעל עבודת הגרשוני ע"ש מאי דשקלו וטרו בזה כפי בקיאות חכמתם עיין שם ויאורו עיניך:
הרי מונחים לפניך חמשה חומשי תורה דסוברים בדעת הש"ע שדעתו כדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א והרב המגיד והרב משנה למלך שבעה קני מנורה כולם עונים כאחד שדמי איסורי הנאה מותרים גם למחליף ולמוכר מותר והן מג"א והפר"ח וחק יעקב ועולת התמיד והרב בית דוד ז"ל, זאת עולה מן המדב"ר דלכל הני רבוותא כל האי נבגא דברכתא בנדון דידן יש להתיר הדמים אלו של דמי ערלה ליהנות מהן ולעשות בהם ככל חפצו ורצונו:
ונראה דבנדון דידן יש להתיר לישראל הדמים גם לדעת הרא"ש ודעמיה דכיון שישראל לא עבד איסורא שהרי הוא לא מכרן ולא נתעסק במכירתן כלל אלא הניחן ועמד הגוי ובצרן ומכרן והישראל לא עבד איסורא אפילו להרא"ש מותרים הדמים לישראל זה שהרי טעמא שאסר הדמים הרא"ש למחליף הוא משום קנס שעבר ומכר והכא הא לא מכר הוא כלל וראיה מדברי הטור בא"ח בסימן הנז' שהביא האי מעשה וז"ל מעשה וקנתה שפחה נכרית ירקות בחמץ אחר שש שעות והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו וכו' ע"ש, ובספר או"ח שציין לו הרב ב"י ז"ל כתוב לאמר שקנתה מחמץ שנשאר בבית אחד חמץ אחר שש שעות וגמרו אומר שמותר שחמץ אינו תופס דמיו ודוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור ע"כ, ומשמע מדברי הטור דהכי הוא סובר שהרי לא כתב על זה כלום, וקשה הא הרא"ש אביו ז"ל ס"ל דלמחליף אסור בכל איסורי הנאה ומדכתב הטור מותר משמע דאף לבעלים בעלי החמץ מותר אלא ע"כ לומר דסובר הרא"ש ז"ל והטור דגם לבעלים מותר כיון שהם לא החליפו ונ"ל דודאי היינו עיקר חידושיה דר"ת דאי לאחריני מאי חידושיה ולא הוה צריך להביא הטור דברי ר"ת דפשוט דחמץ אינו תופס דמיו וא"כ ודאי לאחריני מותר אלא מוכרח לומר דזה חידושיה דגם לבעלים מותר כיון שהם לא עבדי איסורא וכן ראיתי להרב ב"ח ז"ל שכתב וז"ל ונראה דמאחר שהשפחה קנתה הירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי ע"ש מה שסיים וא"כ הכא נמי בנדון דידן כיון שהגוי הוא שמכר הפירות של ערלה ואדעתא דנפשיה קא עביד שהרי יש לו חלק בהם יש להתיר לישראל שותפו ליטול חלק בראש מדמי פירי ערלה כיון שהוא לא עבר ולא עביד מידי יש להתיר אפילו לדעת הרא"ש ז"ל:
עוד אפשר לומר דבהפסד מרובה אפילו לדעת הרא"ש לא גזרו והכא בנדון דידן שמעתי שיש הפסד מרובה לאלפים, ויש להעיר על הרב"ח ז"ל כיון דכתב בתוך דבריו שהרמב"ם סובר שגם לדידיה מותר א"כ מאי מקשה לר"ת דלמה התיר עש"ב דילמא ר"ת סבר לה כהרמב"ם ז"ל, ואפשר לומר דסובר הרב ז"ל דכיון דהתוספות והרא"ש סברי כרש"י גם ר"ת שהוא מבעלי התוספות מוכרח שיסבור כוותייהו ולהכי מקשה שפיר וזה שלא כדברי הפר"ח שכתבנו דבריו לעיל שכתב דגם ר"ת סובר כהרמב"ם
ועין לו ראתה להרב חידושי הגהות שם שכתב וז"ל לא שהתיר ר"ת שמותר להחליף החמץ וכו' אלא ר"ל שאין החמץ תופס דמיו שיהיו הירקות כגוף האיסור ונפ"מ שמותר לקנותם מהשפחה בדמים או לקבלן הימנה במתנה אבל לא שיבואו ליד ישראל בחליפי חמצו דא"כ הרי נהנה מחמץ, או ר"ל כיון שכבר קנתה השפחה הירקות הו"ל דיעבד וכל איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן בדיעבד דמיהן מותרין אפילו לעצמן כדמשמע לקמן סימן ת"ן וכו' ושתי הסברות האלו כתבם הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש עכ"ל דלפי דבריו ז"ל אחרונים הטור סבר לה כהרמב"ם וזה לא יתכן כמש"ל, גם הרב ט"ז בס"ק ה' כתב כמו שכתב הרב"ח אלא שהוסיף הוא ז"ל וכתב וז"ל ואפילו בלא ידיעת ישראל אלא שישראל אחר עבד איסורא וקנה ירקות אלו יש לאסור לטעם דרש"י שאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' ע"ש לא ידעתי כונת הרב בזה שאם ריצה לומר אם ישראל עביד איסורא אפילו לישראל אחר דלא עבד איסורא דהיינו לבעל החמץ או לכל ישראל אסור זה אינו שהרי רש"י ז"ל לא אסרו אלא לעצמו לישראל המחליף דעביד איסורא אבל לדידן שרי כמ"ש בהדיא בפרק קמא דחולין דף ד' ע"ש, ואי ר"ל שישראל אחר דעביד איסורא והחליפו יש לאוסרו עליו זה פשיטא דכיון שהוא הוא דעביד איסורא ודאי הוא המחליף ואסור לו ועוד דלפירוש זה אין לשונו מכוון כל כך וצריך ישוב:
ואחשבה לדעת זאת להתיר בנדון דידן לענין ערלה דמי פירות האלו ולבא עליהם מצד אחר להתירם והוא משום דקימ"ל דספק ערלה בחו"ל מותר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה יו"ד י"א ומרן ז"ל ביו"ד סימן רצ"ד סעיף ט' יו"ד ע"ש, והכא בנדון דידן איכא ספיקא בדמים אלו אי כהרא"ש אסורים למוכר ואי כהרמב"ם לית בהו איסורא מדרבנן וקימ"ל ספק ערלה בחו"ל מותר וכ"ש בדמים שאין איסורן למאן דאוסר אלא מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא ועוד דערלה בחו"ל קרו לה מדרבנן וספיקא לקולא עי' ברכות ל"ו ע"א ומ"ש רש"י שם בד"ה ערלה בחו"ל ובדיבור שאחריו ולהרב ש"ך ביו"ד סימן רצ"ד ס"ק ג' והובא בבאר היטב ס"ק ד' שם וכן מוכח מדברי מרן ז"ל שם שכתב דקפריסים חייבים בערלה בא"י ובחו"ל פטורים וטעמא ודאי משום דבחו"ל אין איסור ערלה אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך שם ועיין בדרישה ס"ק א' בסימן רצ"ד ע"ש מה שהקשה ותירץ וז"ל ושמא יש לומר הואיל שהל"מ שמקילין בספיקא אמרינן הרב מדסתם לה סתומי משמע דהיתרו בכל גוונא בין הגליון גדול יותר משיעורו בין דאין בו אלא שיעור גליון שנתנו חכמים ואסר אם אפשר בענין אחר אפילו בגדול כל כך כדכתבינן לעיל ובהיתרו אפילו אם ממעט משיעורו שנתנו בו חכמים מטעם שלא יהיה גנאי לס"ת ימעט ואין בכך כלום וא"כ הכא נמי בנדון דידן שכבר נחתך מקצתו משום גנאי הס"ת נתיר לו לגזוז כולו להשוותו שיהיה גולם אחד, ואין לדחות ולומר דשאני התם דהס"ת היה בלאו הכי בלתי הכשר ועומד ליגנז ולכך התיר הרב לגוז ולגנוז מה שנשאר שמוטב לגנוז גליונות אלו ולא ס"ת כדקאמר הרב בעצמי זה אינו דהא דהוצרך הרב לטעם זה שבלא"ה היה עומד ליגנז היינו ליתן טעם דלא תיקשי דלמה נתיר לו לחתוך מתחילה כדי לתקן ס"ת אע"פ שאני יודעים שאם יחתוך קצת יצטרך עוד לחתוך הגליונות הנשארים כדי להשוות הגם שאין לו צורך בהם אלא לגנוז אותם לכך הוצרך לומר משום דבלא"ה היה עומד ליגנז כולי ומוטב וכו' אבל לאחר שיחתוך מה שצריך לצורך תיקון עיקר הטעם שהתרנו להוסיף שנית ידו על שאר הס"ת שתת' אינו אלא מטעם להשוות דאל"כ לאחר שחתך מה שצריך יניחנו כך שהרי כבר נתקן אלא הטעם משום גנאי כבוד התורה שתהיה שלימה ודוק ועי' להרב בעל ספר מלאכת שמים בחכמה ובינה כלל ט"ו סעיף ג' ע"ש:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ