אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א יורה דעה › הלכות ספר תורה

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

יורה דעה · הלכות ספר תורה

הלכות צדקה

סימן יח

ענין מה שנוהגין הסופרים כשיש טעות בס"ת קולפים מקום הטעות וכותבין על מקום הקלוף והוא לבדו נשאר לבן כצורת הקלף ובקלף צריך לכתוב כנגד הבשר ולא כנגד השער ועוד יש לפסול משום דהוי כמקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף דפסק מרן ז"ל ביו"ד סי' אע"ר ס"ד דפסול ע"יש, ואם זה החלק הקלוף נקרא דוכסוסטוס א"כ לדעת הרמב"ם דפסל ס"ת על הדוכס' בנ"ד נמי יש לפסול ואפילו לדעת הטור והפוסקים שהכשירו ס"ת על הדוכס' מ"מ עדין יש להסתפק דשמא הוה ליה כמקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף דה"ה מקצתו על הגויל ומקצתו על הדוכס' דפסול וכמו שמפורש כל זה בטור וב"י סימן אע"ר:

והנה לכאורה יש להביא ראיה שזה שגורדים מהגויל מעט כזה אינו פוסל מהא דכתב מרן ז"ל בסימן רע"ו סעיף ז' וז"ל מותר לכתוב השם על מקום המחק ועל מקום הגרד ע"כ הרי לך בפירוש שהתיר מרן ז"ל לכתוב על מקום הגרד שהגרידה אינה פוסלת:

אבל כד דייקת שפיר נראה שאין משם ראיה לנ"ד דשם שאני שגורר הדיו דוקא וכדאיתא במנחות בהקומץ ל' ע"ב חד אמר גורר וחד אמר מוחק ופירש רש"י ותוספות שם גורר היינו לאחר שנתייבש הכתיבה ומוחק היינו בעודה לחה ע"ש, וכמו שהביא כל זה הרב"י בסימן רע"ו ע"ש, משמע להדיא דהכל הוא בדיו אלא דגרירה שייך בדיו יבש והמחיקה שייך בעודה לחה מדלא אמרו שיש הפרש בין מוחק לגורר דהמחק בדיו דוקא וגורר עם מעט קליפה מגוף הגויל ואף אם תימצי לומר דגרירת הדיו כשיתיבש מוכרח שיגרר עמו מעט מגוף הגויל מ"מ אינו אלא קרום דק שאין בו תפיסת יד דהיינו גרדי אבל בנ"ד שקולפים מקום הטעות קליפה שיש בה תפיסת יד לעצמה נראה כחולק העור לשנים וזה המקום שנקלף נקרא דוכסוסטוס או שמא יקרא קלף לדעת התוספות שכתבו שקלפים שלנו שקולפים מעט דוקא מצד השער בהכי נקראו קלף ולא דוכסוסטוס כמבואר כל זה בב"י שם ע"ש, א"כ בנ"ד נמי שקולף מעט קליפה דקה מצד השטר ההוא יקרא קלף וא"כ צריך לכתוב בצד הבשר:

והנלע"ד אחר ההתבוננות הוא דבזה שקולפים מהגויל לאחר שנעשה גויל לא יקרא מקום זה לא קלף ולא דוכסוסטוס דהקלף שעושים בזמננו הוא שמתחילה גוררים העור מכאן ומכאן עד שנעשה חלק משני צדדיו ועוד דבעיבודו הוא חלוק מעיבוד הגויל שהקלף הוא גוף קשה שחוסיי וחלוק הוא מהגויל במראיתו ובתבניתו ובפעולתו מתחילתו וא"כ הגויל הזה דאחר שנעשה גויל אם קולפים אותו, החלק שלצד הבשר לא יקרא שם קלף עליו שאינו ראוי לקלף כיון שנתקן מתחילה לגויל ועשו לו תכונת גויל ועוד שהקלף הוא שגוררים אותו מצד הבשר הרבה ונ"ד אין קולפין מצד הבשר כלל וא"כ במה יקרא שם קלף עליו, ודוכס' נמי לא יקרא מאחר שכבר נעשה גויל דאינו נקרא דוכסוסטוס או קלף אלא בעשוי מתחילה לכך דהיינו שחלקו העור מתחילה לשנים ואחר כך עיבדו כל חלק בפני עצמו אזי זה נקרא קלף וזה דוכסוסטוס וכמו שמדוקדק כל זה מלשון הרמב"ם ז"ל בפרק א' דהלכות תפילין הלכה ז' וז"ל ואם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחילקו אותו בעוביו לשנים וכו' ועיבדו אותו במלח ואחר כך בקמח ואחר כך בעפצא וכו' החלק שמצד השער נקרא קלף וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא שקלף ודוכסוסטוס הוא שמתחילה חלקו העור ואחר כך עשו אותו ועיבדו אותו לשם כך דהיינו לשם קלף או לשם דוכסוסטוס לאחר חילוק העור הזה עיבדו זה לכך וזה לכך אבל בנ"ד שנעשה הכל גוף אחד לשם גויל וכך מעשהו שיהא העור כולו שלם שכך דין גויל ועיבדוהו לשם גויל ונעשה תכונת גויל אלא שלאחר עשייתו קלפו קליפה ממנו איך במעשה זה יעשה קלף או דוכסוסטוס ולפיכך נראה לי שמנהג הנ"ל של הסופרים בנוי על קו האמת ואין כאן בית מיחוש:

אלא שראיתי להתשב"ץ חלק ראשון סימן קמ"ט וחלק שני סימן ק"ט שדעתו לפסול בכהאי גוונא וחילק בין קליפה לגרידא כמו שכתבנו לעיל וז"ל הצ"ל ואפילו שלא במקום אזכרות היה אפשר לאסור זה בס"ת ולא מחמת הקליפה אלא מפני הכתיבה על מקום הקלוף שלא מצינו לחכמים ז"ל שהזכירו בתקון הטעות כשנפל בס"ת קליפה כלל אלא גרידה ביבש ומחיקה בלח כדאמרינן בפרק הקומץ רבה הטועה בשם גורדו וכו' ר' יצחק אמר אף מוחק ואילו קליפה לא הזכירו וכבר חלקו הראשונים ז"ל בין קליפה לגרידה גבי צנון שחתכו בסכין וכו' ופירשו שהגרידה היא דקה שאינה יכולה להנטל בפני עצמה כולה כאחת והקליפה היא ניטלת כולה כאחת וא"כ כשגורר בס"ת נשאר הגויל כמות שהיה אבל כשקולף הרי חלקו לשנים ויש לאסור משום דזה המקום שקולף הוא נקרא דוכסוסטוס ויש מי שכתב שס"ת שנכתב על הדוכסוסטוס פסול ואע"פ שרבו המכשירין בזה מ"מ דוקא אם נכתב כולו על הדוכסוסטוס אבל חציו על הגויל וחציו על הקלף ועל הדוכסוסטוס פסול וכו', עוד כתב אע"פ שהוא במקום מועט שכיון שאם היתה כל היריעה כן היה פסול אני אומר דה"ה במקצתה ואפילו במקום תיבה אחת דמאן פלג לך ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים וכו' ע"ש אלא שאחר כך כתב וז"ל כל זה אני דן להלכה אבל למעשה אני מניח הסופרי' לקלוף ואיני מוחה בידם לפי שבספר המצות הזכיר הקליפה ולא אסרה ע"ש:

אחר כך ראיתי להרב פקודת אלעזר זיע"א באו"ח סימן ל"ב אות ג' שהרחיב הדבור בזה והאריך כפי רוחב דעתו הישרה בזה והביא הוא ז"ל כמה מחברים שדברו בענין זה ע"ש וינוח לך, שבעה ימים לחודש תשרי תחל שנה וברכותיה שנת למ"ען תחיו"ן לפ"ק פה והראן יע"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן יט

שאלה מי שאוחז בידו ס"ת דהיינו ביום שמוציאין שני ס"ת ובעוד שהן קורין באחד הס"ת השני הוא ביד אדם אחד אוחזו והוא יושב על הכסא והוא מקום שאין בגבהו עשרה אם צריכין הצבור לעמוד משום כבוד הס"ת או לא:

תשובה הנה מצאנו לו להרשב"א בתשובה בחלק שלישי סימן פא"ר הביאה מרן ביתה יוסף ביו"ד סימן רמ"ב וז"ל כתב הרשב"א בתשובה כשספר תורה בדוכן אינן חייבים לעמוד לפי שהוא במקום אחד והצבור במקום אחד ואין אדם חייב לעמוד בפני רבו כשהוא עומד למעלה בביתו והתלמיד למטה על גבי קרקע ע"כ, ופסקה מור"ם ז"ל שם בש"ע סעיף י"ח וז"ל כשס"ת על הבימה אין צבור שבבהכ"נ צריכים לעמוד דהספר ברשות אחרת ע"כ, משמע בהדיא מדבריהם שעיקר ההיתר הוא משום דהס"ת הוא ברשות בפני עצמו שהוא במקום גבוה יו"ד ורחב ארבעה שהוא רשות בפני עצמו עי' ש"ע א"ח סימן שמ"ה סעיף ב' וכן כתב הרב ט"ז שם וז"ל נראה דה"ה נמי על השלחן שהוא ד' וגבוה עשרה טפחים שגם הוא רשות בפני עצמו ע"ש, אבל אם מונח במקום שאינו גבוה עשרה משמע דצריכין לעמוד:

אלא דצ"ע בזה שראיתי להרב כ"מ הלכות ס"ת פרק יו"ד הלכה ט' על מה שכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיעו למקומו וכו' כתב הוא ז"ל כלומר דאי עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע ע"כ, משמע מדבריו ז"ל דאם עומד דרך קבע ולא לפוש אפילו הוא עומד וכ"ש יושב כנ"ד שיושב וס"ת בידו עד בא זמן חליפתו אין צריך לעמוד ואפילו כולם במקום אחד הצבור והאוחז הס"ת בידו וא"כ לפי דבריו ז"ל צ"ע דלמה כשהוא על הבימה הוצרכו לומר כיון שהוא עומד ברשות בפני עצמו תיפוק ליה משום שהוא שם דרך קבע ולא לפוש שכבר הגיעו אותו למקום שבתו ודברי הכ"מ הנ"ל הביאם הרב ב"ח בסימן רפ"ב ועיין שם בש"ע סעיף ב' והש"ך שם ס"ק א' הביא ג"כ דברי הכ"מ הנ"ל וע"ש בבאר היטב סק"ב ועיין להרב שלחן גבוה ס"ק ח':

לכן נראה לי לומר דכל שאינו עומד במקומו המיוחד לו והמתוקן לו כמו ארון שלו לא מיקרי קבע כיון שאינו עומד שם אלא לשעה מועטת לא מיקרי קבע והא דכתב הכ"מ דאי עומד לפוש דינו כמהלך אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעמוד כשהוא מוליכו למקומו ועדין לא הגיע למקומו אלא בעומד לפוש אבל באמת ה"ה כנדון דידן נמי אם עומד או יושב לפי שעה הוה ליה כעומד לפוש מאחר שאינו עומד שם הס"ת דרך קבע דהיינו שלא העמידו במקומו הקבוע שהוא דרך קבע וא"כ מש"כ הרמב"ם עד שיגיעו למקומו ור"ל הארון שהוא מקומו בקבע, וא"כ בנ"ד יש לעמוד לפי זה מאחר שאינו עומד ברשות אחרת וה"ה הש"ץ שהוא בבימה ברשות אחת צריך להיות עומד ולא ישב כלל:

אלא דכל זה איננו שוה לי דלשון הרב כ"מ אינו סובל פירוש זה ועוד שהעולם אינם נוהגים כן לכן נראה לומר דכונת הכ"מ כפשטיה דדוקא עומד לפוש שאחר כך יתהלך במישרים אז חשיב עמידתו כהליכה וחייבים לעמוד מפניו אבל אם נותנים לו הס"ת לאחוז אותו במקום עמדו אז לא הוי כמהלך דלא חייבו אלא למהלך וס"ת בידו אז חייב כל העם לעמוד כדין הרב המהלך אבל לא לאוחז ס"ת בידו והוא עומד טל עמדו במקומו משום סיבה וכ"ש יושב ומה שהוצרך הרשב"א ז"ל לומר דאם הוא על הבימה אין צריך לעמוד משום שהוא ברשות אחרת בא לומר אפילו בשעת זקיפתו שזה זוקפו לגוללו ולהלבישו המעיל והתפוחים וא"כ זה שהוא בידו ואוחזו להלבישו אינו עומד בו בקבע שם אלא עד שילבישוהו ואחר כך יקחוהו למקומו או למקום אחר עד שיגמרו הצבור ולכך הוצרך לטעם משום שהוא ברשות אחרת וכן משמע מתשובת הרשב"א ז"ל דנשאל על מה שאין הקהל עומדים בשעה ששליח צבור מראה להם הכתב והשיב שמן הדין א"צ לעמוד אלא שמקרוב ראה שהצבור עומדין בשעה שזוקפו ומראה להם הכתב ע"ש, (נ"ל דלפי דברי הרשב"א הנ"ל צריכין לומר שזה שכתב מרן ז"ל בש"ע סימן דצריכין לעמוד הכל בשעה שמראה להם הכתב והוא ממסכת סופרים היינו דוקא בעומד במקום אחד עם הצבור זה שמראה להם הכתב ואחר כך מניחו על השלחן והוא כתיבות שבערי המערב שש"ץ עומד במקום אחד עם הצבור ואין עושים בימה לפני התיבה ששם מניחים ס"ת וקורין בו אלא ש"ץ הוא במקום אחד עם הצבור ומשום הכי בשעה שזוקף הס"ת להראות להם הכתב צריכין לעמוד אבל אם הש"ץ עולה לבימה ושם מראה להם הכתב אין צריכין הצבור לעמוד כיון שהוא במקום אחד והצבור במקום אחד כאשר כתב הרשב"א) ואחר חיפוש מציאה ראיתי להרב מ"א בא"ח סימן קמ"ו ס"ק ו' שכתב על מה שכתב מרן ז"ל שם שאין צריך לעמוד בשעה שס"ת מינח על התיבה וקורין בו כתב המ"א א"צ לעמוד אפילו העומדים על הבימה דאין צריך לעמוד מפני הס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א"צ לעמוד וכו' והא דהוצרך לומר בסימן רמ"ב סעיף ח' לפי שהס"ת ברשות אחרת משמע דהעומדים על הבימה צריכין לעמוד היינו בשעה שמגביהין אותו וכו' והיינו כעין מה שפירשנו אנן בעניותין:

נמצא לפ"ז אם הוא מונח במקומו או אפילו אם נושאה אדם והוא עומד בו בקבע לאפוקי עומד לפוש אין צריך הצבור לעמוד וא"כ בנ"ד שהוא אוחזו בידו ותופסו והוא יושב על הכסא אין צריכין הצבור לעמוד, והט"ז בסימן רמ"ב ס"ק י"ג שכתבנו לעיל דבריו נראה מדבריו שהוא חולק בזה דאי סבר כהמ"א כשהיא מונחת במקומה א"צ לעמוד למה הצריך בשלחן שהיא מונחת עליו עשרה טפחים אלא דאפשר לומר דגם הט"ז הוצרך לזה אפילו בשעה שהוא זוקפה על השלחן ודוק, ועיין ב"י ביו"ד סימן רפ"ב ובמרן ש"ע שם סעיף ז' ועי' ש"ך שם ס"ק ח' שכתב דמדינא סגי בגובה טפח ע"ש, ובאר היטב ס"ק ה', אור מוש"ב טו"ב לחודש כסליו השתא הכא למעין תחיו"ן פה העירה והראן יע"א וציי"מ וימ"ן אמן:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן כ

מה שנוהגים העולם כשרוצים להוליך ס"ת מבהכנ"ס לבהכנ"ס אחרת או למקום אחר לפסול הס"ת דהיינו מנטפים עליו משעוה דולקת עד שיתכסו אותיות או תיבות מכתיבת הס"ת ואחר כך מוליכים אותו למקום שרוצים עי' להלק"ט בח"א סימן צ"ט ועי' להרב חינוך בית יהודה בסוף תשובה סימן ה' דכתבו דאם אינו נראה הכתב דפסול וכן כתב הרב שבות יעקב בחלק שני סימן ד' וחלק על מה שמצא כתוב בספר הפרד"ס שאין בו פסול ע"ש, ועי' באר היטב א"ח סימן קמ"ג ס"ק ט' ע"ש, אבל מדברי הרב מר וקציעה סימן ל"ב משמע שאין הס"ת פסול בכך שכתב שם אם טפות השעוה בפרשיות אחרות כל שבסדר היום ליכא שרי לקרות בו ע"ש ועיין להרב בית מנוחה לאי"ש טהור דיני נגיעת אות באות, אות ל"א ואות ל"ו, וחומר ספר תורה הניטל מבית הכנסת לבית כנסת אחרת עי' בזוהר ויקרא פרשת אחרי מות דף ע"א עמוד ראשון ועמוד שני וז"ל אמר רבי אלעזר האי דאמרו חברייא גלותא דס"ת אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא אחרא אסור וכ"ש לבי רחוב אמאי לבי רחוב וכו' ע"ש ותשוב תתפלא בי מלתא כדנא ומשום הכי נוהגין לפסול ספר התורה להקל מחומר קדושתו ולא יענשו בר מינן בסיבתו כמו שאירע לאנשי בית שמש כדכתיב ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' וגו' שמואל א' ו' ואמרו רבותינו בפרק אלו נאמרין סוטה ל"ה ע"א וע"ב משום שהיו קוצרין ומשתחוים ולא בטלו ממלאכתן לכבודו ע"ש בפירוש רש"י, וכמו שאירע נמי לעוזה אשר פרץ ה' בעוזה ש"ב ו' ע"ש, ועיין עוד להרב ברכי יוסף בא"ח סימן קל"ה אות י"ג, אחר כך ראיתי להרב ישמח לב להשמ"ח גאנין או"ח סימן יו"ד שכתב משם הרב שיורי כנה"ג יו"ד סימן רפ"ב אות ז' שכתב שאם מוליך ס"ת מבית הכנסת לכנסת אחרת אין איסור בדבר כלל אלא משום כבוד לבד יהיו עשרה בהליכתו ע"ש, דלא ניחא להו לרבנן בתיקון זה לפסול הס"ת בשעוה ע"ש שהסכים באיסור זה הרב חקרי לב והרב ספר חיים להרב מוהר"ר חיים פלאג"י והרב המחבר בעל ישמח לב וכתב שאם אי אפשר להוליכו בכבוד בי' יעשה תיקון אחר שיתיר תפריו שבין חומש לחומש דוקא ולא יתיר התפירות שבאמצע הספר דוקא אלא בעינן להתיר תפירות שבין כל חומש וחומש ע"ש:

סימן כא

נשאלתי ס"ת שנמצא בו טעות שבמקום לו כתוב לנו אם יכולים לגרור הנו"ן מצדה וממושבה ולהניח שטח גגה כמו שהוא ויגרור ראש הלמ"ד ואחר כך ימשוך שטח הגג של הלמ"ד עד שיחברה ויצרפה עם שטח הנו"ן דהיינו מה שנשאר מהנו"ן שהוא הגג בלא גרידה, אם יש להכשיר לעשות כן אי לא משום דזה השטח שנשאר מהנו"ן נעשה בפיסול:

תשובה דין זה יש ללמוד דמועיל תיקון זה ולית ביה מיחוש מתשובת הרב בעל תרומת הדשן סימן רכ"ח והביאה הרב ב"י באה"ע סימן קכ"ה שנשאל בענין חתימת עד אחד בגט שהיה שמו יעקב וכשרצה לכתוב יעקב טעה וכתב שי"ן במקום עי"ן דיעקב ותיכף קודם שיכתוב קו"ף נזכר שטעה אז מחק ראש השמאלית של ש' עד שנעשה הע' וגמר חתימתו יעקב וכו' וכתב דיש פנים להתיר בדיעבד ועוד כתב הוא ז"ל דקרוב לענין זה הוה עובדא בדידיה שבא גט לידו שכאשר רצה העד לחתום בן משה עד רצה לדלג בן ולכתוב משה ומשך בקולמוסו כזה ורצה להשלימה למ"ם וגערו בו ונבהל ונשמט קולמוסו והדביק כמין רצועה בצורה דלעיל עד שנעשה כזה א והמתין עד שנתייבש וגרר הרצועה עד שנעשה כבתחילה והיתה מקודם כמין נ' כפופה ואז הוסיף באותה צורה ועשאה בית גמורה וגמר חתימתו בן משה והכשרתי את הגט בדיעבד ע"כ, ובאמצע התשובה כתב וז"ל ואנא בעובדא דידי לרווחא דמילתא הבאתי כל הני ראיות דלעיל דלפי הנראה לא הוי חק תוכות בעובדא דידי דכבר כתבתי דלאחר שהיתה הרצועה נמחקת נעשה הצורה קרוב כמו נ' בסופה ועדין הוא צריך לכתוב ולהוסיף עליו משך כדי לעשות ב' וכל חק"ת שכתבו הגאונים בכה"ג ע"י מחיקה לא כתבו אלא דוקא שעל ידי המחיקה לבדה נתקן האות מקלקולו אבל היכא שעדין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה לשווייה אות בכה"ג לא נפסל משום חק"ת ע"ש, וכתב הרב"י שגם הכל בו כתב כדברי הסמ"ק שהוא כדברי התה"ד ע"ש, ורמ"א ז"ל בסימן קכ"ה סעיף ד' הביא הא דתה"ד ע"ש:

הרי שלך לפניך דשם נמי דעשה כמין צורת נו"ן בפיסול מתחילה ואחר כך הוסיף עליו הרצועה ונעשית כמין מ"ם סתומה וגרד הרצועה ועשה מנ' ב' אפילו הכי התיר הרב תרומת הדשן כשהשלים מנ' ב' א"כ הכא נמי בנדון דידן אם רוצה להשלים מגג הנ' הל' שפיר למעבד הכי דכ"ש הוא משם דבנדון דידן הל' הרי היא עשויה כדינה וכהלכתה אלא שרוצה להאריך אותה יותר מדאי וכ"ש למה שכתב בתחילת התשו' דטעה וכ' ש' חלף ע' וכתב דיש פנים להתיר בדיעבד כמש"ל לשונו אלא שעיינתי היטב בתשובה הנז' וראה ראיתי דמה שרצה להתיר בדין הע' שכתב מן הש' לא משום דבזה לא הוי חק"ת דהא שם ודאי הוי חק"ת שאחר שעשה הש' גרר ראשה השמאלית ותיקנה בגרידה עד שנעשית ע' בלא הוספת חצי אות או אפילו תג אחד לא הוסיף בכתיבת קולמוסו ותקנה בו אלא לאחר גרידא שנתקנה בזה גמר חתימתו ושמו יעקב ואין לך חק"ת גדול מזה אלא משום דרצה שם לצדד ולומר דבחתימת הגט אין לפסול חק"ת דדוקא בעיקר כתיבת הגט דכתיב וכתב ולא וחקק אבל לא בחתימה משום דקימ"ל עדי מסירה כרתי ואחר כך כתב דלא רצה לסמוך על זה והתיר דוקא בנדון דידיה שלאחר שגרר הרציעה גמר האות בכתיבה מעלייתא ונעשית האות ונגמרת ע"י הכתיבה בזה הוא דהתיר ע"ש, מ"מ יש להביא ראיה להתיר בנ"ד מנדון דידיה מכעין נ' שנעשה בפיסול מתחילה ואפילו הכי התיר לעשות מנ' אחר הגרד ב' א"כ ה"ה בנ"ד נמי יש להתיר לאחר שיגרור מהנ' וישאר שטח העליון אף שנכתב בפיסול יכול לצרפו עם שטח הל' ואין צריך להעביר הקולמוס בשעה שימשוך הל' מהלאה לקרבה אל הו' על שטח עליונו של נ' דהא העברת הקולמוס אינה מעלה ואינה מורידה דאם נכתב הפיסול לא יועיל או'ן ביום עברה העברת הקולמוס כמ"ש הרב באותה תשובה וז"ל שם ואפילו להעביר קולמוס על האות אחר כך אינו מועיל לשווייה אות ע"ש, וכן כתב הרב מ"א בסימן ל"ב ס"ק כ"ו משם ספר התרומות וסמ"ג וכה"ג ע"ש:

והט"ז בסי' ל"ב ס"ק ט"ו כתב וז"ל וכן בעשה רי"ש במקום דלי"ת יש תקנה להוסיף עליו דיו ולעשות מרובעת, דדוקא חקיקה פוסלת ע"ש הרי שם ג"כ עשה רי"ש בפיסול ואפילו הכי יכול להוסיף עליה תג מעט ולצרפו עם מה שכתוב בפיסול והוי מקצתה בפיסול ומקצתה בהכשר ואפילו הכי התיר הרב לעשות כן כ"ש בנדון דידן אלא שראיתי להרב ב"י באו"ח סי' ל"ב שאחר שהעתיק דברי הטור שכ' בהל' ס"ת ביו"ד בשם אביו בענין מ"ם פתוחה שנדבקה פתוחה ונסתמה שאינו מועיל לגרוד הדבק ולפותחה דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד הסתימה ובזה נעשית האות הו"ל כחק"ת עכ"ל הטור משם הרא"ש, וכתב ב"י ז"ל משמע דכל שהיא עושה מעשה בגוף האות שנשאר אע"פ שלא מחקה כולה הוי שפיר חק יריכות (ר"ל ולא חק"ת ולכך כשר) ולפ"ז אם עשה רי"ש כמין דל"ת יגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש ושפיר דמי דמאחר שבטל צורת האות לא הוי חק"ת וכתב ב"י עוד אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה דהתם כיון דצורת נו"ן שבה נעשית בהכשר כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו כשר אבל לגבי עשה רי"ש כעין דל"ת שבין הגג ובין הירך נעשה בפיסול אפשר דלא סגי בגרידה אחד מהן וצריך לגרוד את כולם וכו' שכל מה שלא נעשה בהכשר צריך לגרוד וטעמא דמסתבר והכי נקטינן וכן פסק בש"ע סימן ל"ב סעיף ח"י ע"ש:

ולכאורה שדברי הרב ב"י אלו שפסק בשלחנו הטהור הם היפך ממ"ש הרב תה"ד שהביא הרב ב"י בעצמו באה"ע כמבואר לעיל בכל מה שכתבנו שהתיר לעשות מכעין נו"ן בי"ת וכן הם לכאורה היפך מדברי הט"ז הנז' בעשה רי"ש במקום דל"ת שגם שם בין הגג בין הירך נעשה בפיסול ואפילו הכי כתב הט"ז דיש תקנה להוסיף דיו ולעשות לה תג שתהיה מרובעת, ויש לומר דשאני הא דתרומת הדשן שעשה מתחילה כעין נו"ן לא נקרא זה נעשה בפיסול שהרי הבי"ת נמי תחילת עשייתה כעין נו"ן והפיסול הוא ברצועה שהוסיף והוא ממש כעין מש"כ הרא"ש ז"ל בענין מ"ם פתוחה ולהכי הכשיר שם, וכד דייקת שפיר נראה לומר דגם הא דהט"ז לא פליגא אדבית יוסף דיש לחלק ולומר דשאני הא דבית יוסף שעשה רי"ש כעין דל"ת שאין האות נעשית ונתקנת אלא ע"י גרידה ולכך מיקרי נעשית בפיסול אבל בנדון הט"ז שעשה דל"ת כעין רי"ש שאין צריך שום גרידה אלא שנתקנה ע"י הוספת הדיו דהיינו התג הרי זה דומה למי שעדין לא גמר האות שיגמור אחר כך, וא"כ בנדון דידן יש לפסול שלא לצרף גג הלמ"ד עם גג הנו"ן משום שנעשה בפיסול ולא נתקן אלא ע"י גרידה אף אם רצה להוסיף עליו אחר כך אסור משום דנעשה בפיסול כעין הא דמרן סעיף ח"י:

ונראה להכשיר בנדון דידן מטעמא אחרינא והוא משום דבנ"ד שבלאו השטח של הנו"ן הרי אות הלמ"ד מתוקנת בצביונה ובצורתה בשלימות ואין צריכין לשטח הנו"ן כל עיקר כדי להשלים האות והר"ז כפסל ארוך שמאריכין אותו כדי לקרבו אל אות וא"ו שתהא נראית תיבה אחת ולא לתיקון האות הוא בא ומילתא דמסתבר הוא ולהכי יש להתיר ודוק, ועי' להרב חתם סופר בחלק או"ח סימן קע"ח מש"כ בזה וראיתי לו להרב שם שכתב בשם הרב ב"י או"ח סימן ל"ב דרי"ש שעשאה דל"ת או בהיפך אין די בגרידת רגל או גג וכו' ע"ש, דהרואה יראה דלא דבר הב"י ז"ל אלא ברי"ש שעשאה דל"ת ולא בהיפך אלא דאפשר לומר דכונת הרב לומר כיון דטעמא דב"י משום שנעשה בפיסול גם דל"ת שעשאה רי"ש הרי נעשית בפיסול ולא כט"ז, עוד ראיתי שכתב באותה תשובה שהרב פר"ח כתב שדברי תה"ד פליגי אדברי ב"י דסימן ל"ב ודברי ב"י סותרים זה את זה ע"ש מה שיישב הרב חתם סופר ועי' לעיל בהלכות תפילין סימן ו' ד"ג ע"א:

סימן כב

שאלה מעשה שס"ת שתת' כך הוא שכל הוויותיו כתובים באצבע שה"א ראשונה שבשם רגלה השמאלי כתבו הסופר ירך עקום ונזור אחור לצד שמאל בעגול ודומה לירך התי"ו כעין זה ת והוא שינוי ניכר לעין הקורא מה דינו?:

תשובה נ"ל שיש לדון לפסול כיון שאנו רואים בעינינו וכל אדם חזו בו שנשתנית אות ה"א ונפסדה צורתה ואין תבניתה כתבנית צורת הה"א שקבלנו צורתה ודמותה ועוד שהרי היא נדמית בירכה לירך תי"ו ומצינו להרמב"ם ז"ל בהלכות ס"ת פרק י' הלכה א' כשמנה דברים הפוסלים בס"ת מנה בחשבונו ט"ו אם נפסדה צורת אות אחת או נדמית לאות אחרת ע"ש, והכא נמי נפסדה צורתה ועוד נדמית לאות תי"ו והגם שהרמב"ם כתב שנפסדה אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר ובנ"ד לא נפסדה לגמרי שעדין נראית ואינה נראית כה"א נ"ל דלא כתב הרמב"ם דבעינן שלא תקרא כל עיקר אלא באות שנכתבה מתחילה כתקנה ואחר כך נפסדה כגון נפל עליה דיו או טשטוש או נקרעה וכיוצא בזה הוא דבעי עד שתיפסד האות ולא תיקרא כל עיקר כיון שמתחילה נעשית כהוגן בהכשר וכתיקון האותיות כמו שנתנו לנו וכמו שקבלנו תבניתם וצורתם ולהכי תליא בתינוק דלא חכים ולא טפש שאם קורא אותה כהלכתה כשרה אבל אם היא משונה מתחילה שלא עשאה כדינה או נדמית לאות אחרת כנ"ד הגם דלא נפסלה לגמרי פסול וכמו שכתב התשב"ץ בחלק ראשון סימן נ' בענין שאם תינוק דלא חכים ולא טפש קורא אות הנפסדת כתב הרב ז"ל דלא מהני בזה מה שהתינוק קורא אותה וז"ל ואין זה נכון כלל שלא הוזכר בגמרא תינוק דלא חכים ולא טפש אלא כשצורת האות נעשית כהלכתה וענין אחר גורם להפסידה כגון נקב בההיא אמרינן זיל אייתי תינוק דלא חכים ולא טפש וכו' כדאיתא בהקומץ רבה אבל אם האות לא נעשית כתיקנה אע"פ שהתינוק קוראה כהלכתה אינה כשירה וזה לא הוצרך להזכיר בברייתא וכו' ע"ש, וכעין זה כתב הרב ב"י באו"ח סימן ל"ב ד"ה ניקב רגל הימני משם המרדכי דכל הניכר ונראה לעין בפשיטות שלא נשתייר בו שיעור האות אפילו קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טפש לא משגחינן ביה ע"כ, וכן הוסיף וכתב בסמוך ד"ה ואם נכתב שכדבר פשוט אפילו אם קרי ינוקא כהלכתה פסול ע"כ ע"ש:

והנה ראיתי להרב ב"י בסימן ל"ו שהעתיק דברי הרב ברוך שאמר ובצורת ה"א כתב וז"ל ה"א יהיה כמו דל"ת רק שנקודה תלויה בה ואותה נקודה לא תגע למעלה בגגה ולא תהיה הנקודה משונה (נ"ל דצ"ל משוכה) אלא תהיה למעלה דק ולמטה עב מעט עקומה למטה לצד ימין וכו' ע"כ, הרי להדיא כתוב לאמר שאדרבה הכשרה הוא דוקא בעקומה למטה לצד ימין לא לצד שמאל ע"ש, ואחר כך כשבא לפרש דברי הרב יצחק ברוך שאמר והגיע לאות ה"א כתב וז"ל ומה"ט כתבתי שתהא כהנקודה למעלה דק ולמטה עב ועקומה קצת לצד ימין ולא לצד שמאל פן תדמה לתי"ו ע"ש, הרי הזהיר וכתב שלא יעקם לצד שמאל שלא תדמה לתי"ו אע"פ שזו ירכה נוגע בגגה וה"א יריכה תלוי מ"מ במה שיעקם ירכה לצד שמאל תדמה לאות תי"ו:

והרב בית מנוחה בהלכות תמונת האותיות והפסד צורת האותיות אות י"ג כתב דבצורה אשכנזית הנקודה התלויה היא קו קטן פשוט עב מעט באמצעיתו ואינה עקימה כלל, ותדע דבנ"ד הגם שאינה נדמית לצורת התי"ו כ"א בירך שמאלי דהיינו במקצת האות שעקם הירך ועשה לו זנב לאחריו לצד שמאל אבל למעלה הגג עשוי כדין וכהלכה כדין ה"א ואינה נדמית אלא במקצת האות, מ"מ הרי מצינו למהראנ"ח שפוסל אפילו אם נדמית במקצת האות וכמו שכתב הרב מעשה רוקח בהלכות ס"ת פרק הנז' בשמו בד"ה אם תדמה לאות אחרת וז"ל ואם חלק אחד מהאות דומה לאות אחרת פסולה אף שחלק האחר אינו דומה, שו"ת מהראנ"ח סימן א' ומשמע דהכי סבר לה מר הרב מעשה רוקח מדלא פליג עליה, אלא שראיתי למהריק"ש בספרו ערך לחם בסימן ל"ו שכתב וז"ל על מה שכתב מרן בסעיף א' צריך לדקדק בכתיבת האותיות שלא תשתנה צורת שום אות ולא תדמה לאחרת ע"כ, כתב הוא ז"ל וז"ל נראה מלשון זה דדוקא בכל האות איכא קפידא שלא תדמה לאחרת אבל לא בחציה וכן עמא דבר וכו' ע"ש הרי מהריק"ש פליג על מהראנ"ח בזה דהיינו בשינוי מקצת האות:

אבל באמת צריך להתבונן בדברי קדשו שהוא כתב דבריו אלו עליונים למעלה על מה שכתב מרן ז"ל צריך ליזהר וכו' א"כ משמע מדבריו ז"ל דבמקצת האות ליכא קפידא ואין צריך ליזהר כ"א בכל האות שלא תדמה והרי ב"י ז"ל כבר העתקנו דבריו לעיל כתב שאפילו במקצת צריך ליזהר וכתב שלא יעקם רגל ה"א השמאלי לצד שמאל כדי שלא תדמה לתי"ו הרי אע"פ שבגגה אינה דומה לתי"ו שהרי אינה נוגעת לגגה כמו תי"ו אפי"ה כתב שלא יעקם ירכה בסופו לצד שמאל שלא תדמה לתיו אפילו במקצת, לכן נראה שלא דבר הרב כי אם באותיות אחרות שדמיונם במקצת מעט מזער לא בתי"ו הבא הכתוב מפורש שלא יעקם רגלה כמו התי"ו כאשר מפורש בהרב יצחק ברוך שאמר וברבינו בית יוסף ועוד דהרב מהריק"ש ז"ל לא הכשיר מצד הסברא אלא מצד המשמעות ואינו מוכרח משמעותיה אבל מהראנ"ח באו דבריו מפורשים לפסול במקצת האות שהיא בת דומ"ה ועוד אפשר דאי שמיע ליה דברי מהראנ"ח ז"ל לא היה כותב כן, עוד בה חסירא'ה בנ"ד שעקם רגל הה"א ועגלו בקו עגול גרע טפי שלא עשאו גם כרגל התי"ו שרגל התי"ו יוצא לחוץ לצד שמאל במקצת בעיבוי מעט יוצא לחוץ לא קו עגול כזנב וכיתר כזה ת לכן נראה לי דבזה לכ"ע פוסל השינוי הזה שהרי לא בא השינוי דוקא באות אחת או בשתים אלא כל כתיבת הסופר הזה המעוקל מראש הספר ועד סופו כתבו באצבע בכונת המכוין כל ה"א ראשונה שבשם היה העקוב שנראה שהוא קפיד על זה קפידא על קפידא שלא יחטא בשום הוי"ה שלא תהיה בעקמימות ולא ידענו מי היה לו מהיכן למד אשר זמם לעשות, גם נראה לי להביא ראיה שאין להכשיר ס"ת כזה מהא דכתב הרב ברכ"י או"ח סימן ל"ו אות א' וז"ל נראה להלכה שאם עשה הסופר לאות ה"א או אות תי"ו חטוטרת כמו שעושין בחי"ת לא מפסיל אבל למעשה איני מחליט להכשיר כיון דלא ראינו ולא שמענו מי שעשה חטוטרת בה"א ותי"ו הר"מ בן חביב בעל גט פשוט בתשובותיו כתיבת יד ע"ש, וא"כ הכא נמי נימא בנ"ד כי מעולם לא ראינו ולא שמענו ה"א רגלה כיתר ואדרבא בא הדבר מפורש ברבותינו לעקמה לפנים ולא לאחור:

עוד יש להביא ראיה לפסול מהא דכתב מהריק"ש בערך לחם באה"ע סימן קכ"ה סעיף ח' וז"ל עשה תיבה חלוקה שנראית כשתים והיה בצד אחד של החלקים שי"ן של שלשה ראשין ועשה ראש ד' לשי"ן והאריכה בכך למלאות החלל שבאמצע ב' חלקי התיבה ואחר כך גרר אחד מראשי השי"ן האמצעים ונשארה שי"ן של שלשה ראשין עשויה מאליה נראה לי להכשיר ולא נראה חק תוכות לסיבה שאין צריך לכתוב כלום אחר המחיקה משום דמעיקרא נמי שי"ן של ארבעה ראשין היתה ושי"ן מיקרייא ולא נעשה אות מחדש במחיקה וכו' ע"ש, וכתב על דבריו אלו הפר"ח ז"ל נ"ל דלא מיקרייא שי"ן אלא שי"ן בת שלשה ראשין וכיון שאם היה מניחה כך בארבעה ראשין היה נפסל נמצא שעל ידי מחיקה נעשית שי"ן כתקנה והוה ליה חק"ת וכו' וכן מהר"ם בן חביב דחה דברי מהריק"ש והסכימה דעת שניהם הפר"ח ומהר"ם בן חביב דלא כמהריק"ש ז"ל ע"ש ועי' באה"ט בא"ח סימן ל"ב ס"ק כ"ו, הרי מצינו שם הגם שצורת שי"ן עליה ולא נדמית לאות אחרת אלא מפני שינוי זה שנתוסף בה קו אחד נפסלת לדעת הפר"ח ומהר"ם בן חביב הכא נמי דכוותה דכיון שנתוסף בה זה הקו המושב אחור נפסלת צורתה ולא מיקרייא ה"א ובתשובתינו לעיל בה' תפילין סי' ז' נשאתי ונתתי בדברי הריק"ש וצדדתי לומר דגם הריק"ש אזיל ומודה בזה דשי"ן בת ד' ראשין פסולה דכל המוסיף גורע אלא משום טעמא אחרינא הוא דמכשיר דלא הוי כחק"ת ע"ש במה שהארכתי, וא"כ לכ"ע ההוספה בהאות אף שלא נדמית לאות אחרת פסולה וע' בח"ב מ"ש בזה:

ועוד יש לומר אף לצד שנאמר דמהריק"ש ז"ל סובר בהוסיף ראש ד' בשי"ן לא מיפסלא והיינו עיקר טעמיה דהכשיר בנדונו, הכא בנ"ד מורה גם הוא יורה דפסול והוא משום דשאני שי"ן בת ד' ראשין משום דגם שין כזה שי"ן מיקרייא ולא נשתנית לאות אחרת משא"כ בנדון דידן דנשתנית בירך חבירתה דהיינו לתי"ו ועוד דמגרע גרע דמשונה זו מכל כדכתבנו בסמוך:

אחר כך מצאתי הדבר מבואר בשאלות ותשובות של הרב די השיב ונשאל דוד בספר נשאל דוד בחלק או"ח סימן א' וז"ל שאלת ס"ת שנמצא שהה"א של שם הוי"ה ברוך הוא היא משונה בצורתה ועשויה בצורת תי"ו (כדלעיל) עד שהתינוק קורא אותו תי"ו ונלע"ד דס"ת זה פסול שהרי כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות ס"ת וז"ל נמצאת אתה למד שעשרים דברים הם שבכל אחד מהן ס"ת וכו' ובדין ט"ו כתב וז"ל ט"ו שנפסדה צורת אות אחת וכו' או תדמה לאות אחרת בין בעיקר התיבה וכו' ונראה לי שיצא לו להרמב"ם וכו' אלא דהכוונה היא דאינו אלא שתדמה האות לאות אחרת דפסול וא"כ הכא בנדון דידן שהאות של ה"א נדמית בצורתה לתי"ו עד שהתינוק קורא אותה תי"ו פשיטא דס"ת זה פסול, וכתב עוד דאפילו היכא דהתינוק קורא אותה ה"א מ"מ כיון שלא נכתבה כראוי לה ואנו רואים שנפסדה צורתה לא מהני בכה"ג תינוק וכמ"ש הפוסקים וכו' ע"כ, הרי להדיא דהרב מפשט פשיטא ליה לפסול בזה עיין שם בדבריו ז"ל, ועיין בתשובות הרב חתם סופר חלק יו"ד סימן רס"ט שכתב וז"ל הצ"ל הרי קמן שאע"פ שבשינויים האלו אין נדמית לאות אחרת כי מ"ש אלפי"ן עייני"ן סימנא בעלמא הוא אפילו הכי פוסל וה"ה לכל השינויים גמורים שאינם ניכרים לרוב העולם שזוהי צורת האות המקובל אצלינו וכו' ע"ש, ודע כי ענין זה שכתב בסימן רס"ט אינו ענין למש"כ בסימן רס"ה דהתם בסימן רס"ה שהתיר הנך שינויים היינו משום דכתב האותיות בגופן בתמונתן אלא שהוסיף לתייג בהן ולצייר ולכייר בהן חוץ לגופן וניכר גוף האות לעצמה והציור לעצמו כי תמונת האות ניכרת לעצמה והציור ניכר לעצמו שהוא ציור באות לא הוספה בגולם האות ובתמונתה ע"ש כי כן הוא, ה' אל יציל מפינו דבר אמת אמן ויאר עינינו בתורתו ויעמידנו על האמת וינחנו בדרך ישרה:

ועיין להרב בית מנוחה בדיני תמונות האותיות אות ס"ב בצורת ף' שכתב וז"ל ף' פשוטה וכו' ונקודה אחת בפנים ראשה הפוכה כנגד פנים ולא כנגד חוץ פן תדמה לתי"ו אלי"ע עכ"ל, הרי שם שהיא בת דומ"ה אלא למקצת התי"ו ברגל שמאל אבל ברגל ימין אינה בת דומ"ה כלל:

עוד יש להביא ראיה לפסול מהא שמצינו בתשו' שער אפרים סימן פ"א ע"ש דתנא אקרא קאי על מה שהצריך שלא יסמוך רגל הנו"ן הפשוטה בקצה ראשו כעין צורת וא"ו רק באמצע ראשו כמ"ש הר"ן ז"ל בפרק הבונה ועל זה שקיל וטרי הרב שם באותה תשובה וכתב שאם סמך לראשה פסול הגם שיש שינוי ביניהם וז"ל הצ"ל וזהו כונת הר"ן שכתב בפשיטות דנו"ן פשוטה לא יסמוך בקצה ראשו כעין צורת וא"ו רק באמצע ראשו כצורת הזיי"ן ומדברי הר"ן ג"כ יש להוכיח אף שנשתנה קצת רגל הזיי"ן מצורת רגל וא"ו דהיינו שרגל הזיי"ן אינו משוך בשוה רק דק מתחילתה ועב באמצעיתה ודק בסוף רגלה ורגל הוא"ו משוך בשוה דהיינו עב מתחלתה ודק בסוף וכמ"ש בראשית דבריו מ"מ הוא פסול ומיקרי שינוי בצורת האות וכו' ע"ש, הרי אע"פ שיש הפרש ושינוי ביניהם כמ"ש אפילו הכי אם דמי במקצת כגון דסמכה בראשה כעין וא"ו פסול ואנן נמי נימא הכי הגם שיש שינוי בין התי"ו והה"א בתחילת תליית הרגל כדין ה"א מ"מ כיון שנדמית לתי"ו בסופה ראוי לפסול:

עוד יש להביא ראיה לזה מתשובת הרד"ך ז"ל בית ראשון חדר ל' דשנה ושילש בדברו מעריב ערבים באותו חדר שנה ופירש דבכל אות שנתוסף בה קוץ ונראית כאילו מגופה של אות דפוסלת שהרי כתב שם וז"ל ומעתה אומר דלפי דרך זו כל היכא דנפלה טיפת דיו באות ונראה כאילו מגופה דפסול שאין האות ניכרת דכי היכי דבחסרון כל דהוא אתה אומר דהואיל והחסרון הזה אינו מצד שקיצר צד אחד מהאות כההיא דרמי בר תמרי וכו' אבל היכא דחסר הקוץ מגופה מכל וכל בודאי אין האות ניכרת הכא נמי היכא דנתוסף בה צד או קוץ יתר מצד דיו שנפלה בה ונראית כאילו מגופה כגון שנדבקה בגופה בודאי אין האות ניכרת ותדע שכן הוא דהא בין רי"ש לדל"ת אין הפרש אלא בליטת הדל"ת לצד ימין כלפי הגימ"ל וכן בין בי"ת לכ"ף וא"כ אם אירע כיוצא בזה בשאר הפרש האותיות אע"פ שמצד וה אינן דומות לאותיות אחרות כי אין שום אות דומה לזו הצורה ואמינא דכ"ש דגרע טפי שאין כאן אות כלל שכאן וכו' ועוד הוסיף שנית ידו וכתב ולרווחא דמילתא אומר עוד שלפי מה שפירש בעהת"ר והגהמי"י מ"ש בברייתא דהבונה שלא יעשה גמי"ן צדי"ן אין הצורה ההיא דומה לשום אות ובשינוי כל דהו פוסל וז"ל לפי שיש שני רגלים לגימ"ל למטה ואם תתהפך דומה לצד"י פשוטה וכו' וכן נראה בטיתי"ן פיפי"ן פירוש שלא יכפול ראש הימין לחללו לגמרי עד שתראה כמו פ"א ואף שבטי"ת יש בו צד שמאלי שאינו כן בפ"א וא"כ אין כאן צורת פ"א אלא שנשתנית צורת הטי"ת שינוי כל דהו ולדעתם מאי דנקט התנא גמי"ן צדי"ן וטיתי"ן פיפי"ן לאו דוקא אלא מראה לנו דבשינוי כל דהו משתנית צורת האות לצורה אחרת ופסול וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דבאות ט' אם הוסיף לו קו דומה לקו הפ"א אף שעדין יש חילוק והבדל ביניהם דבטי"ת יש ראש אחד מן השמאל שסותם מן הצד ובפ"א צדה פתוח וא"כ אינה בת דומ"ה לפ"א לגמרי מ"מ כיון דדומה במקצת מיפסלא וא"כ הוא הדין והוא הטעם בקו שנתוסף בנדון דידן ברגל השמאלי של ה"א כקו התי"ו הגם שאינה דומה לה לגמרי דרגל הה"א תלויה ועומדת ורגל התי"ו דבוקה לגגה אפילו הכי מיקרי שינוי ומיפסל בזה דהוי כשינוי המוזכר בברייתא מחיתי"ן לההי"ן ומטיתי"ן לפיפי"ן ודוק:

עוד כתב הרד"ך באותו חדר אחר זה וז"ל ולפע"ד דכן היתה דעת הרא"ש ז"ל שכל אות שאין צורת גופה כצורתה בלוחות שהאות ההיא חסירה היא והגם שהאות ניכרת לתינוק דכתב וכו' ע"ש, וטעמא הוי משום דאנחנו רואים שהיא משונה מצורת האותיות שבלוחות המקובלים לנו:

ודע ידידי אחי הקורא נעים שאין זה סותר למש"כ הרא"ש ז"ל בכלליו כלל ג' סימן י"א וז"ל וצורת האותיות אינם שוות בכל המדינות הרבה משונה כתב ארצנו מכתב הארץ הזאת ואין פסול בשינוי הזה רק שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן כפי"ן ביתי"ן וכמו שמפורש בגמרא עכ"ל, והביאו הטור ביו"ד סימן רע"ד עיין שם, דמשמע מדבריו אלו שאין לפסול רק כגון ההי"ן חיתי"ן וכיוצא בזה ולא בשינוי אחר אין זו סתירה דכבר פירשנו דשינוי זה שאינו כצורת אותיות דניתנו לנו בלוחות מגרע טפי וכמו שהאריך והרחיב הדיבור בזה הרד"ך אחר כך בחדר ל"א וז"ל ואולי שגם ר' מנחם ז"ל מודה שבדבוק האות לעצמה הספר פסול דודאי נפסדה צורתה ומה שהכשיר לא הכשיר אלא בכדומה, הראיה שהביא לדבריו על והרי צורת האותיות משתנית תמיד ממחוז למחוז כגון מצרפת לספרד ואין שינויין פוסלין מזה לזה ופשיטא שהשינוי שבאותיות שבמחוז למחוז שאינו מצד שיש איזה צד יתר באות מה שאינו במחוז אחר, אלא הוא על דרך צורת בני אדם משתנים ממחוז למחוז וע"ד ששנינו בפרק אחד דיני ממונות לפיכך נברא האדם יחידי להגיד גדולתו של הקב"ה דאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומים זה לזה והקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואחד מהם אינו דומה לחבירו וכן האותיות ממחוז למחוז שכולם טבועות בחותם אחד ואינן דומות זל"ז שבשום מחוז אין מוסיפין באית צד ואפילו קוץ יותר ממקום אחר אלא אם כן יהיה הפרש ביניהם מר כאתריה ומר כאתריה כגון באות טי"ת וכו' ואחר כך פירש גם כן דברי הרא"ש ז"ל בכלליו שהביא הטור ביו"ד הנז' כפירוש הנז' שכתבנו ע"ש, ותרוה צמאונך ברוך שחלק מחכמתו:

מכל הלין מילי מעלייתא דכתבינן מוכח דאם שינה בחצי האות ועשאה בת דומה דפסול לדעת מהראנ"ח והרב מעשה רוקח והר"ם בן חביב בתשובותיו שהביא הרב ברכי יוסף באו"ח סימן ל"ו שכתב דלמעשה אינו מחליט להכשיר בענין תי"ו וה"א אם עשה להם חטוטרת כעין חטוטרת חי"ת והכי נמי נימא בנ"ד כמש"ל וכן נמי מוכח מדבריו מהא דשי"ן בת ארבעה ראשין דפסל וכן פסק הפר"ח ז"ל בהא דשי"ן בת ד', ולדעת הרב נשאל דוד ז"ל בחלק או"ח סימן א' דפסל בהדיא בנ"ד וכן מוכח כוותיה בתשובת שער אפרים כמש"ל ואת עלית על כולנה דברי רד"ך חדר ל' וחדר ל"א שפוסל בהדיא בכל שינוי דקוץ יתר ומהא דפסל באות טי"ת אם הוסיף לה קו דומה לאות הפ"א כנ"ד שהוסיף קו באות ה"א דומה לקו התי"ו ממש שאין חילוק ביניהם, וכן ראיתי למהר"ם נרבוני בתשובתו הרמתה הובאה בספר הקדוש אהלי יעקב למהר"י קשטרו סימן קי"ג שהוכיח במישור וכתב וז"ל דלא מיבעיא שצריך להזהר שלא תדמה חצי אות לאחרת אלא אפילו שלא תדמה אות אחת קצת לאחרת ע"ש שהאריך בראיות נכוחות דמפסל פסל בזה ע"ש:

והגם שמהר"י קשטרו ז"ל בתשובה חלק עליו וכתב שלא אמרו בצורת האותיות אלא שלא תדמה אות אחת לאות אחרת ממש לא על חצי האות כי אם על כללה ע"ש, וכן העריך על שלחנו הטהור בערך לחם באו"ח וביו"ד באו"ח סימן ל"ו וביו"ד סימן רע"ד עיין בספרו ערך לחם, ומצינו להרב דרכי נועם בתשובותיו לא"ח סימן ראשון שדן את הדין וזיכה את הזכאי לענין נדונו מהא דמהריק"ש ז"ל בתשובותיו סימן קי"ג דכתב דבחצי אות שנדמית לחבירתה אין בזה שום מיחוש, מ"מ הרי הראיתיך בעיניך ששלמים וכן רבים דלא סברי להא דמהריק"ש ז"ל:

אחר כך בא לידי ספר פקודת אלעזר למהר"א הלוי בן טובו ומצאתי כתוב בספר באו"ח סימן ל"ב סעיף כ"ו וז"ל כתב הרב בגדי ישע סימן א' ז"ל מעשה שהיה בס"ת שנכתב בו שמות הוי"ה ב"ה ע"פ קבלת האר"י זלה"ה ובמקצת ההי"ן עשה אותן הסופר עוקץ גדול יותר מכדי מידתה עד שנראו כרגלי התי"ו (כדלעיל) ונסתפק הרב מהרש"ל נר"ו במקצת ההי"ן שדומין לרגלי התי"ו וכו' ושם באותה תשובה הביא דהרב מהרש"ל משום דדומה במקצת האות לאות אחרת פוסל והצריך לתקן הס"ת והרב בגדי ישע הרבה בראיות והעלה להכשיר בס"ת זה מהא דמהריק"ש ז"ל דסובר דאם נדמית האות במקצת לית בזה בית מיחוש וכתב שנמשכו אחר מהריק"ש רבים ועצומים הרב ד"ן סימן א' ומוהר"ם בן חביב בספר מגיד מראשית וכתב וכיוצא בזה כתב בסוף תשובת מהרמ"ג גם הרב מהרח"א הסכים עמו עוד כתב שגם הפר"ח בלקוטי א"ח סימן ל"ב העתיק הא דמהריק"ש וכתב ודלא כהריא"ס שהביא הב"י סימן ל"ו עוד כתב שגם הרב גו"ר בכלל ב' סימן יו"ד נשאל ממוהר"י פראג"י והשיב ולענין הספק השני כבר כתב מהריק"ש בהגהותיו א"ח סימן ל"ו ויו"ד סימן רע"ד שאין שינוי פוסל באות רק כד הוי השינוי בכל האות ולא במקצתה וכו' ע"ש, וזאת הלכה העלה וז"ל ולענין דינא להלכה ולמעשה הסכימו עמי כל חכמי ורבני הישיבה הי"ו ועבדינן עובדא והעלינו הס"ת ההוא וקראו בו כשאר ספרי הקדש בק"ק ספרדים שהיה מהרש"ל נר"ו ולית דין צריך בושש הצעיר ישעיה בכר חיים עטייא ז"ל, ולהיות כי ספרי הקדש הנדרשים לנו בזה אשר הביא הרב בגדי ישע אינם תחת ידי וגם ספר בגדי ישע אין תחת ידי לראות במקורן של דברים ולהתבונן בראיותיהם לכן אני גוזר אומר לפקד"ע כי לפי עיקרן של דברים שהיו בין הרבנים מהריק"ש ומהרש"ן אנכי הרואה לא אכחד תחת לשוני ממה שנראה לי באמת כי מי שהוא אוהב אמת ודובר אמת בלבבו יבין ויראה כדרך שבא לראות כי מהר"ש נרבוני דבר ה' בפיהו אמת כי הרואה בתשובת מהרש"ן איש חברון ככתוב בספר מהריק"ש סימן קי"ג בתשובותיו באהלי יעקב יראה בעין חודרת שלמדנו להועיל בתשובות נכוחות ומוצדקות וברורות מהש"ס ופוסקים שהביא לנו מלכי בקדש מרן מלכא בספרו ביתה יוסף בא"ח סימן ל"ו הרב ברוך שאמר והאגור והריא"ס ורא"ם אשר אסף לתוך ביתו ולא הביא לן מאן פליג עליהם ולא רמז שום רמז על דבריהם כדרכו בקדש בכל מקום לומר שמדברי פלוני ופלוני לא משמע הכי אלא הכניסם לביתו בשתיקה וקבלם בסבר פנים יפות בתוך ביתו א"כ מוכח ממעשיו להדיא דכן דעתו דעת קדוש:

וגם מהריק"ש ז"ל בתשובותיו לא השיב על דברי מהרש"ן וראיותיו אלא שמפני שנלחץ ונאלץ ממה שכל הקדמונים אחזו שער הס"ת הללו כזה ראו וקדשו וברכו עליהם וא"כ אתה מוציא לעז על הראשונים ע"כ עשה לו דרך לעצמו וסלל לו דרך סלולה וגזר אומר כי דעת הקדמונים היא הם אמרו כיון דבעלי ההוראה הרמב"ם והרא"ש וכו' לא דברו בזה ושתקי מניה ודאי סברי מרנן שאין דבר זה מעכב אלו דבריו ז"ל חיים וקיימים אבל אומר אני שכל זה הוא ליישב דברי הראשונים ומנהגם אבל אנו שאין לנו מנהג הדרינן לכללין לכו אל יוסף אשר יאמר אליכם תעשו ובב"י כבר גילה דעתו בזה כמש"ל וכ"ש שרבים ועצומים כמש"ל לא ס"ל להא דמהריק"ש ועוד הא כתבנו לעיל דבנ"ד דעגולה כעכנא יודה גם מהריק"ש דמפסל, ועי' להרב יד אבישלום חלק א"ח סימן ל"ו מש"כ בזה עיין עליו עם כמה רבנים שהסכימו עמו, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמן:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן כג

נסתפקתי מי שכתב שם אדנות הקדוש מלא וא"ו אם יכול למחוק ולמלאות חללה במשוך שטח הגג של הדל"ת או נימא כיון דקריאתה בוא"ו הגם דכתיבתה בחסרון וא"ו מ"מ הרי הוא"ו אינה מפסדת קריאתה כי כן הוא באמת קריאתה הוא"ו בכח כדין חול"ם בכ"מ ולכן אם נכתבה מלאה נתקדשה הוא"ו ואינו יכול למוחקה או דילמא כיון שאינה צריכה לשם הגם דנכתבה אין בה קדושה וגרע מנטפל לפניו ולאחריו דשם צריכה ליכתב, ואפשר עוד לומר דבמה שהוסיף הוא"ו גורע דנשתנית משמעותה למשמעות אחרת וא"כ יכולני לומר דאפשר שיכול למחוק התיבה כולה שאין בה קדושה עיין בספר שמו יוסף להרב הר"י בן ואליד סימן רס"א:

והנה היה נראה לי להביא ראיה לומר דבקדושתה עומדת ואין הוא"ו מפסדת משמעותה מהא דמצינו כתוב (בספר שופטים סימן י"ג פסוק ח') לאמר ויעתר מנוח אל ה' ויאמר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני וכו' מלא בוא"ו ונקוד נו"ן קמ"ץ ותרגם המתרגם בבעו ה' וא"כ הרי מצינו הגם דנכתב מלא בוא"ו אין לשנות משמעותו והוא קודש ושמותיהן קודש וא"כ בודאי אסור מיהא למוחקו כיון דמצינו גם בנכתב בוא"ו עדין שמו עליו, אלא דעדין יש להסתפק במחיקת אות וא"ו אי נימא דכיון דכן נמצא מלא וא"ו בכתוב הרי היא כאותיות עיקר השם ואסור למוחקה או נימא כיון דלא נמצא כן בכל התנ"ך וכמו שנמסר עליו במסרה והביאו הרב מנחת שי וז"ל בי אדוני בספרים כ"י נמסר עליו לית מלא ובריש מלאכי נמסר ז' מלא בלישנא והא והא איתא ע"כ, ואנכי הרואה ראיתי בספר מלאכי א' פסוק ו' ואם אדונים אני נמסר עליו במסרה ז' מלא בלישנא אדנות וסימן ויעתר מנוח תנינא דפסוק וכו' ע"ש, הרי לך בפירוש דחשב אדנות דויעתר שהוא מלא ונ"ל דמ"ש הרב מנחת שי הא והא איתא ר"ל הא דאיתא בספרי כ"י לית מלא ר"ל לית מלא בשם אדנות שהוא בן ארבע אותיות במקום אחר אלא זה דויעתר והיינו בשם הקדוש אבל בשם אדנות כגון אדונים אדוניה אדוניהם אדונינו ז' מלא עם האי דויעתר מנוח ודוק, וא"כ כיון דלא נמצא כן בכל השמות שבתנ"ך אין ללמוד משם ואחרי רבים להטות כתיב וצריך להגיה הוא"ו ולמוחקה:

ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להרב עטרת זקנים בהלכות קריאת התורה באו"ח סימן קמ"ג סע"ד ושם סק"א כ' וז"ל וכן אם נמצא האדון מלא בו' וכדומה לזה אז פשוט שיגרור הו' וימשוך הד' לקרב אל הנ' ואין בזה משום מוחק את ה' מפני שוא"ו זו לא נתקדשה מעולם כיון שהשם הזה אין ראוי להיות רק ארבע אותיות הרי וא"ו זו כשאר אות שאינה נקרא השם דודאי לא קדוש כנ"ל ע"כ ע"ש, הראית בעיניך שהרב מפשט פשיטא ליה כהצד השני דמותר למחוק הוא"ו:

אחר זמן בא לידי ספר קסת הסופר וראיתי לו להרב בסימן י"ב סעיף ח' שפסק כן כמש"ל וציין להרב עטרת זקנים והרב אליה רבה סימן קמ"ב ובלשכת הסופר הביא ענין זה בכלליו ופרטיו משם הרב זכרון יוסף ע"ש בס"ק ד' ובסוף הביא לנו האיש בהגה משם הרב בעל חתם סופר שכתב וז"ל כי כשנכתב האדון בוא"ו פירושו אדון בעלמא ולא אדון האדונים ית"ש וכו' נמצא חסר ה' לגמרי וכו' ע"ש, אין ר"ל אבל באדון בלי ו' כולן משמעותן שהוא אדון האדונים שהרי מצינו בפ' וירא בראשי' י"ט ב' הנה נא אדני סורו וגו' נ' פת"ח והוא חול הגם שאינו מלא בו' אלא ר"ל דכל המלא בו' פירושו אדון בעלמא אבל באינו מלא בו' יש ויש הנקוד קמ"ץ הוא אדון האדונים והנקוד פת"ח אדון בעלמא ודוק, ומשמע מדבריו ז"ל מדקאמר שנמצא חסר ה' לגמרי משמע שהו"ו גרמא להפסד השם ושינתה משמעותו וא"כ מותר למוחקו כולו בכללותו ולפ"ז פסוק שופטים הוי תיובתיה דנמצא מלא ו' ועדין מלא כל הארץ כבודו בקדושתו עומד:

וראיתי להרב קסת הסופר בלשכת הסופר שלו בס"ק ז' על הא דכתב בקסת הסופר ששם זה אינו רק ד' אותיות כתב וז"ל שמעתי להקשות על זה מהא דאיתא בשופטים י"ג דכתיב ויעתר מנוח וכו' בי אדוני מלא בוא"ו ותירץ וז"ל הצ"ל דס"ל להמג"א דמשום חד זמנא לית לן בה ובמנחת שי נמסר עליו לית מלא עכ"ל, ור"ל כיון דלא מצינו מלא אלא חדא זימנא לית לן למימר משום חדא זימנא שהוא בן חמש אותיות ואזלינן בתר כל השמות שבתנ"ך שאינם אלא בארבע ולהכי שהוא"ו אינה מעיקר השם מותר למוחקה להוא"ו:

סימן כד

נשאלתי על דבר ס"ת שהיה הגויל שלו עב וגס ביותר ואגב יוקריה לא היו מוציאין אותו בצבור לקרות בו לפי שאינם יכולים להגביהו להראות להעם מראה הכתב, ועמד ת"ח אחד ותקן דהיינו ששף מעביו מהדוכסוסטוס שלו, עוד הוסיף שנית ידו וחתך מגליונותיו מלמעלה ומלמטה ובעוד שלא השלים חוקו נתידע לחכם העיר הוא המורה צדק והפסיקו ואמר לו שאינו יכול לחתוך מהגליונות של ס"ת שכבר זכו להיות עמו במחיצתו ומה גם שזה הת"ח שחתך מהגליונות חתך כל כך עד שהמעיט הגליונות משיעור שנתנו לנו חכמים שסימנו בג"ד ב' אצבעות בין דף לדף וג' מלמעלה וד' מלמטה כמ"ש ביו"ד סימן רע"ג סעיף א' עי"ש, ואע"ג דכל זה אינו אלא למצוה מן המובחר ואם שינה כשר כמ"ש מרן ז"ל היינו אם לא עשה שיעור זה מתחילה אבל זה שכבר נעשה כמצוה מן המובחר היאך יכול לחתוך ולמעט מאשר כבר עשוהו, ואחר כך נסתפק המורה צדק אי נימא כיון שאגב יוקריה לא היו מוציאים אותו הו"ל כדיעבד כיון דלא סגי בלאו הכי שאם לא יקלו ממנו יגנז ומשום הכי יש להתיר לגזוז ממנו, ועוד שכיון שכבר עבר וחתך מקצת גליונותיו אם לא יחתוך וישלים השאר יהיה גנאי לס"ת שיהי' מקצתו ארוך ומקצתו קצר ואינו שוה כאחת ולהכי יש להסתפק בזה אם ישלים החתך או"ל וחכם אחד ומיוחד כמוהר"י אנג'רי יחי עוד לנצח רצה לומר ולדון בזה הוא היה אומר כיון דהס"ת עתה יש בו פיסול מכח שנמצא בו טעות לכן לא נשאר בו קדושה ומשום הכי יש להתיר לפחות ולגזוז ממנו משיעורו והביא ראיה לזה ממעשים בכל יום שאנו פוסלים הס"ת כדי לטלטלו ממקום למקום ולרכוב עמו על החמור וכו' וכל זה אין דעתי נוחה הימנו וכאשר אבאר בעה"י, עיין להרב פתחי תשובה ביו"ד סימן ע"ר סק"ה מה שכתב בשם הריב"ש ע"ש:

תשובה תחילה וראש יש לנו לדעת אם הגליונות יש בהם קדושה או לא, והנה בשבת קט"ז איבעיא ליה להש"ס אם הגליונות מצילין אותן מפני הדליקה ככל כתבי הקודש או לא ופשיט ליה שאין מצילין מהא דס"ת שבלה ואין בו כדי ללקט פ"ה אותיות שאין מצילין אותו ודחי בש"ס בלה שאני וכיון שבלה אף הגליון בטל עי' פירוש רש"י, עוד פשיט ליה מהא דתנן במסכת ידים פ"ג הגליונות של מעלה ושל מטה וכו' מטמאין את הידים ודחי דלמא אגב ס"ת שאני וכי איבעיא לן בגליון בפני עצמם ששמשו בעודו קיים עוד פשיט ליה מהא דקתני הגליונים וספרי צדוקים אין מצילין אותם וקאמר לאו דס"ת ודחי דה"ק הגליונים וספרי צדוקים כהדדי נינהו ור"ל דספרי צדוקים כגליונים בעלמא שלא נכתב בהם מעולם כהקלפים חלקים עי' פי' רש"י:

והנה משמע להדיא מכאן דגם בגזוזים ועומדין בפ"ע נסתפק הש"ס אם נתקדשו כקדושת ס"ת או לא ולא איפשיטא, והרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק כ"ג הלכה ז"ך פסק דאין מצילין אותם וכתב המגיד משנה שם הטעם משום דפשט הברייתא דקתני הגליונים וספרי צדוקים אין מצילין אותן מורה כך, וכן נראה מההלכות עכ"ל, ור"ל דמה שמתרץ הש"ס דספרי צדוקים הרי הם כגליונים אינו אלא דיחוי בעלמא ואינו אמת ונ"ל להכריח שאינו אלא דיחוי ואינו לפי האמת דא"כ הו"ל לומר הגוילים דהיינו ספרי צדוקים הרי הם כגוילים בעלמא שלא נכתב בהם דבר מעולם מאי כגליונים דקאמר אלא ודאי כיון שאינו אלא דיחוי לא חש להקשות לו קושיא זו דהא בלאו הכי לא קיימא הכי ודוק, והר"ן ז"ל בפירושו על ההלכות מתחילה נתן טעם לדברי ההלכות והרמב"ם דפסקו שאין מצילין הגליונות כמ"ש הרב המגיד ואחר כך כתב וז"ל אי נמי כיון דלא איפשיטא אין מצילין דשב ואל תעשה שאני ע"כ, ור"ל משום חומר חילול שבת אין להציל משמע אבל בעלמא בקדושתייהו קיימי ואין לזלזל בהם כפי תירוץ השני:

וצריכין אנו לשום שכל אדברי הש"ס שרצה למפשט בעיין מהא דתניא ס"ת שבלה וכו' ודחי בלה שאני ופירש רש"י דכיון שבלה אף הגליון בטל וכי מיבעיא ליה שהגליונים קיימים אלא שהכתב הלך ע"כ, דמפשט הש"ס משמע שאם בלה בטלה ואזלא לה קדושתיה מניה וכדאמר הש"ס בסמוך לענין ס"ת שנמחק דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזלא הכתב אזלא קדושתיה ע"ש, והנה לכאורה קשה מהא דמנחות בהקומץ רבה ל"ב ע"א ומייתי לה לעיל בשבת ע"ט ע"ב דס"ת שבלה אין עושין ממנו מזוזות לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה וכו' ע"ש, ואפשר לומר דהתם מיירי דעדין יש בו פ"ה אותיות שעדין בקדושתיה קאי, וגם מ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות תפילין הלכה א' וז"ל ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה ולא מן הגליונים של ס"ת אין כותבין עליו מזוזה לפי שאין מורידין וכו' ע"ש, לפי דברי הרב המגיד ולתירוצו של הר"ן הראשון צריכין להעמיד דברי הרמב"ם בגליונות המחוברים בס"ת שיש בו פ"ה אותיות אבל אם אינם מחוברים השתא והרי הם בפ"ע מותר לכתוב עליהן מזוזה כיון דבטלה קדושתייהו מינייהו וכן אם בלה ולא נשאר בו פ"ה אותיות מותר לעשות ממנו מזוזה כיון דבטלה קדושתיה מיניה וכל זה לתירוצו הראשון של הר"ן ז"ל אבל לא לתירוצו השני:

אלא שראיתי להרב חתם סופר בחלק יו"ד סימן רע"ט שכתב באמצע תשובתו וז"ל דמ"ש ס"ת שבלה אין עושין ממנו מזוזה לרבותא קאמר אפילו שבלה ולא חזי עוד למצותו כלל אפילו ללמוד בו תינוקות שהרי אם לא נשארו בו פ"ה אותיות אין מצילין אותו מן הדליקה אפילו הכי אין מורידין לעשות ממנו מזוזה וכו' ע"ש, הרי בהדיא קאמר הרב הגם שאין מצילין אותו מ"מ אין מורידין אותו אם לא שנאמר דהרב אזיל בשיטתיה דהר"ן בתירוצו השני, עוד יש לומר לדעת הרב דסובר דנהי דאין מצילין אותו משום דבטלה קדושתו החמורה שהיה בו קדושת ס"ת שמצילין אותו מן הדליקה מ"מ כיון דזכה לקדושה ראשונה קדושה ראשונה קדשה לעצמה וקדשה לעתיד לבא לענין זה שאין נוהגין בו מנהג בזיון וכמו דילפינן משברי לוחות הגם דפרחו האותיות מהן ואזלא קדושתן מדאזל הכתב אפילו הכי אין מורידין אותן מקדושתן דהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון וראיה מכתבי הקודש שכתובין בכל לשון שלדעת רב הונא קט"ו ע"א שהגם שאין מצילין איתן מפני הדליקה מ"מ טעונין גניזה משמע שיש בהם מיהא קדושה קלה:

איך שיהיה למדנו מבעיית הש"ס בגליונים אם מצילין מפני הדליקה שבקדושתן קיימי או בטלה קדושתן ואין מצילין משמע דהיתה בהם קדושה מעיקרא קודם שנחתכו ולא איבעיא לן אלא אם בטלה קדושתן משנחתכו או בקדושתייהו קיימי א"כ שמעינן מהכא דאסור לחותכם שהרי קדושים הם ואסור להורידן שמתחילה היו מחוברין לק"ק והיו תשמישי קדש ועכשיו ללא כלום, וגדולה מזו מצאנו ראינו להריב"ש בתשובה סי' ל"ב שכתב אפי' ליקח מגליוני ס"ת שנקרע מחמת השמד וגזירה לתקן בו ס"ת אחר שהוא נקוב ומדבק זה על הנקב או על הקרע מבחוץ אסור משום האי טעמא דאין מורידין הביאו רבינו ב"י ביו"ד סוף סימן ר"ף גם הרב דרכי משה מביאו בסימן ר"ץ ע"ש, וכ"ש למה שראיתי כתוב ביו"ד בסוף סימן של"ד בגליון באר הגולה וכך היה מונה שלא לישא שתי נשים וכו' חרם שלא לקצץ גליון ספר אפילו לכתוב עליו שכתב דהעתיק כל הכתוב מתשובת מהר"ם מרוטנבורק גם הרב מגן אברהם בא"ח סימן של"ד הביאו עיין עליו שם ס"ק כ"ד:

וחזיתיה להרב משאת בנימין סימן ק' ששנה ופירש בגליונים דס"ת וז"ל הצ"ל ואף בס"ת ותפילין ומזוזות לא קדוש כל הגליון רק מה שצריך לס"ת (דומיא דהמזבח מקדש את הראוי לו) כגון הגליון של מעלה ושל מטה וכו' ושיעורו מפורש בהקומץ רבה נ"ד וטעמא דכל הגלי"ן שצריך לס"ת הוא שימוש לס"ת דאי לאו הגליון בטלה הס"ת (משמע מדבריו דהשיעורין שנאמרו לעיכובא מדקאמר בטלה ס"ת וזה אינו שהרי פסק מרן ז"ל שאינם אלא למצוה מן המובחר) ולכך חלה עליו קדושה אבל הגליון שאינו צריך לס"ת למה יחול עליו קדושת ס"ת מאחר שאינו שימוש לס"ת כלל עש"ב שהביא ראיה לזה:

ואנכי הרואה נ"ל שאין דברי הרב מוסכמים להלכה שהרי מדברי מהר"ם פאדווא שהעתיק מור"ם בהגה ביו"ד סימן ר"ץ וז"ל אבל אם אפשר לתקנה בענין אחר וכו' לא יחתוך הגליונות לתקנה ע"ש, את מקורו הערה הגאון מוילנא זיע"א בביאורו לש"ע הנקרא ביאור הגר"א וז"ל ממה שכתוב בפרק קמא דב"ב י"ד ע"א רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרע לו אורכו כהיקפו אלא חד ואם איתא יגדיל הכתב ואז ודאי יהיה היקפו גדול ויאריך הגליונות מאד מאד ואחר כך יחתוך עד שיהיה שוה להיקפו אלא דאסור לחתוך ולגזוז כל דאפשר בלאו הכי עכ"ל הרי לך בפירוש דסברי מרנן והוכחתם מן התלמוד באף ביתר על השיעור אסור לחתוך היפך מדעת הרב משאת בנימין ושלישים על כונו הרב מהר"ם פאדווא ומור"ם והגר"א ז"ל, גם הרב שבות יעקב בחלק שלישי ביו"ד סימן פ"ו מלא את ידו וחלק על הרב משאת בנימין ודחה כל ראיותיו ומסיק וז"ל אפילו הגליונים הארוכים יותר משיעורם אסור לחותכם מס"ת דאין לחלק כלל והכל נכלל בכלל גליונים כי כל המחובר לקדושה הוא קדוש כמוהו וכן הוא דעת הרב ספר יראים בעמוד היראה סימן ט' ועי' שם בספר ווי העמודים למהר"י טייב סק"ז שכתב שלדעת ספר יראים כל הגליון קדוש אפילו מה שאיני צריך וסיים וכן משמע מדברי הסמ"ג והסמ"ק ע"ש, וכתב וגדולה מזאת ראיתי בתשובת מהרי"ט חלק ב' חיו"ד סימן ד' שרוצה לפסוק אפילו גן פתוח לבהכנ"ס יש בי קדושה אם לא שיש שום הפסק ביניהם כיון שהוא פתוח אל הקודש כקידש דמי ומכ"ש נדון דידן שהגליון מחובר לקדש, וכתב כלל היוצא מדברינו אלה דגליון הספרים אע"פ שאין צריך לס"ת יש בו קדושה גמורה ואסור לחתוך אותה דלא כמו שעלה על דעת המ"ב כי כל דבריו מופרכין וכו' וכן משמע מדברי מהר"ם פאדווא ע"ש, הרי דדברי הרב משאת בנימין עמדו עליו מעוררין חבל נביאים כל כהאי נבגא דברכתא:

עוד כתב הרב שבות יעקב וז"ל ואי משום כובדו שאין יכול להגביהו מה בכך משום זה אין לחתוך העודף על השיעור דמשום זה אין לבטל קדושת ס"ת, משא שקשה לזה ולאחד נח לשנים או לשלשה וחלילה להקל בשביל זה בקדושת ס"ת עכ"ל, גם אשור נלוה הרב מהר"ם פאדווא הביאו הרב דרכי משה ביו"ד סימן ר"ץ הכי אמר מר וז"ל וסברת הסופר שהוא מיהדר להקל למשא נ"ל דיש איסור בדבר וראיה וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דטענת יוקריה לאו כלום היא, ומה שרצה מהר"י אנג'רי י"ץ לומר וכו' כמ"ש בשאלה אחר המחילה מכת"ר אין הדעת סובל זה דנהי דאין בו קדושה חמורה דס"ת כמו השלם מ"מ עדין יש בו קדושה וראיה מס"ת שבלה או נמחק ונשאר בו בהתלקט פ"ה אותיות כמנין ויהי בנסוע וכו' דמצילין אותו מן הדליקה בשבת כמו שמוזכר לעיל ש"מ דעדין יש בו קדושת ס"ת הגם שהוא חסר ופסול השתא לקרות בו בצבור ועוד דלפי דבריו י"ץ דקאמר כיון דבשעת פיסולו חותך הגליונות מותר הגם שאחר כך מתקנו ומטיבו לקרות בו בצבור ואין בו כשיעור שאמרו חכמים אין בכך כלום, זה לא יתכן דא"כ לא משכחת חיוב גליונות בס"ת כפי מה שנתנו בהם חכמים שיעור דהא בשעה שכותב כל יריעה עדין ס"ת פסול לקרות בו בצבור כל זמן דלא השלימו וכל זמן דלא תפרו ואז אין חיוב לשמור שיעור גליונותיו ואחר כך כשיחברנו יהיה מותר ח"ו הא אין עליך לומר דבר זה ואין נמצא לדברים אלו שורש דבר:

אחר כך ראיתי הדבר מפורש יוצא מהרב נודע ביהודה במהדורא קמא בחיו"ד סוף סימן ע"א שכתב וז"ל הצ"ל שס"ת שנפסל עומד בקדושתו לכל דבריו דאלת"ה א"כ משנחסר בו אות בטיל ליה כל קדושתיה, א"כ שוב כשחוזרין ומתקנים האות ההוא במה יתקדשו כל השמות שהרי קדוש הראשון כבר נתבטל ואין לך ס"ת שאינו צריך הגה, ובלאו הכי תיקשי א"כ לא נתקדש שום ס"ת עד כותבו למ"ד האחרונה של לעיני כל ישראל ואיך יתקדשו למפרע, אלא ע"כ בקדושתו עומד ע"ש, והביא דבריו הרב חתם סופר סימן רע"ז עיין שם:

הכלל העולה מדברינו אלה שהגליונים של ס"ת מקודשים הם כמו שהן אפילו יותר משיעורם כי כן יצא עת"ק מפי רבותינו מפיהם ומפי כתבם ואסור לגוז ולחתוך מהם כדי להקל מעליו כובד ס"ת כדי שיהיה נוח לרצות להגבהה, ולכן הסופר והת"ח שעשה זה וחתך ממנו עשה שלא כהוגן ואין רוח חכמים נוחה הימנו ובפרט שעשה מה שעלה על רוחו בלא נטילת רשות ממי שגדול ממנו שהוא המורה צדק י"ץ, והיה נראה לומר דיש חשש לקרות בו בצבור כיון דנעשית בו עבירה וראיה מדברי הרב יהודה בן הרא"ש ז"ל שהובא בב"י ביו"ד סוף סימן רע"ו שכתב וז"ל ואולי אם נקדר לא היה מסלקה מ"מ כיון שנעשה בה עבירה טוב להחליפה עכ"ל ע"ש, הרי אם נעשה בס"ת עבירה טוב שלא לקרות בו אלא דאפשר לומר דשאני התם דבקל יכול להחליף אותה היריעה שהיה בה שתי אזכרות והאחת מיותרת וקדר אזכרה אחת דבקל יכול להחליף יריעה אחת שנעשה בה עבירה אבל הכא דקצץ וגזז כמה יריעות לא אמרה הרב, ועוד יש לומר דלא אמרה הרב שם אלא בהיה פסול מכח שתי אזכרות וכיון שקדר אחת הרי נתקן בעבירה שלא היה לו כשרות אלא בעבירה ולהכי כתב הרב שטוב שלא לקרות בו עד שיחליפנה אבל הכא בנדון דידן שהיה כשר מתחילתו ולא נתקן בעבירה אלא שהסופר הוא הת"ח עשה עבירה במה שנגע בכבוד הס"ת ולא שהספר נתקן בעבירה וראיה מהירושלמי הביאו הרב חק יעקב בהלכות פסח סימן תנ"ד סעיף ד' וציין עליו באות ה' וז"ל שם במצה גזולה ומבואר בירושלמי דדוקא המצה גזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופה באה מעבירה מה שאין כן הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים יוצא בה ידי חובתו בפסח לפי שהוא עשה עבירה ולא המצה גופה בעבירה וכו' ע"ש, והכא בנ"ד נמי דכוותה, וכעין זה יצא משפטו משפט צדק בתשובת הרב חתם סופר דסימן רע"ז בנדון שלו דכתב דלא מיקרי בעבירה כיון דאין הס"ת נפסל בכך עש"ב:

תבנא לדיננא בעובדא דידן שכבר עשה וחתך מקצת גליונותיו אם יגמור כולו להשוותו משום גנאי הס"ת שיהא מקצתו ארוך ומקצתו קצר בעולה ויורד, ונלע"ד לדון בזה להיתר והוא דמשום שאינו מניח כשיעור שנתנו לנו חכמים זה אינו מעכב דאינו אלא למצוה מן המובחר ועיקר הספק הוא משום דכבר עשוהו וכל הגליון הן רב הן מעט כיון שהוא מחובר לקדש הרי הוא כקדש כמבואר כל זה לעיל ואינו יכול להפרישו ולהבדילו מעיקר הקדש לזה אני אומר כיון דהשתא אין מפריש ומבדיל הגליון אלא משום כבוד התורה שתהיה נאה ומפוארה ולא תראה בגרעון ובגנאי ושרוע וקלוט לא תקריבו לפני ה' להכי יש להתיר בשופי לכתחילה מכאן ולהבא לחתוך ולגזוז כדי לעשותו גולם אחד תורת ה' תמימה ושלימה ואם מקצת קצרה ומקצת ארוכה יאמרו שזה ספר בפני עצמו וזה ספר בפני עצמו כמו מגילה הכתובה בין הכתובים שאם היא ארוכה או קצרה יש לה היכר בפ"ע והתם זהו הכשרה והכא זהו פיסולה אם יש לה היכר בפ"ע וסמוכות שלי הוא מהא דכתב מהר"ם פאדווא סימן פ"ד הביאו בקיצור הרב דרכי משה ביו"ד סימן ר"ץ והרב חתם סופר בסימן רע"ז גילה לנו צדקתי היכי הוה עובדא דמהר"ם וכתב וז"ל הענין הוא כך ס"ת שבלה וצריך תקון ולא מצאו מטלניות כ"א לקצוץ גליוני עצמו ולעשות מהם מטלתים מניה וביה ולגנוז השאר כי לקצוץ רק קצת הגליון תהיה יריעה אחת קצרה ואחת ארוכה ולא יתכן, ועל כרחך להשוות הס"ת לקצוץ כל הגליון בשוה ולעשות מקצת מהן מטלתים והשאר יגנז אם מותר לעשות כן או לא, ועל זה השיב מהר"ם פאדווא כמ"ש בדרכי משה וז"ל על הס"ת אם תתיאשי שלא תוכלו למצוא שום תקון באופן אחר כ"א לקצוץ מהגליונות לתקן בו אז ודאי נראה דשרי כיון דהיא בלתי מתוקנת היא עומדת לגנוז א"כ פשיטא יותר טוב לחתוך הגליונות ולתקן הס"ת ולגנוז מותר הגליונות מאשר יגנז כל הספר וכו' אך אם אפשר להמתין וכו' אמנם אם היה אפשר רק כדי צורך התיקון ולא יהיה גנאי לס"ת שתראה יריעה אחת ארוכה ואחת קצרה מחברתה אז היה נראה בלי ספק וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא הגם שאינו צריך לתקון הס"ת כי אם מקצת גליונות ואפילו הכי התיר מוסיף והולך עד גמר הס"ת הגם שאין לו צורך בהם אלא חותכם וגונזם משום גנאי הס"ת שלא יהיה מקצתו ארוך ומקצתו קצר ומשמעות דברי הרב מדסתם לה סתומי משמע דהיתרו בכל גוונא בין הגליון גדול יותר משיעורו בין דאין בו אלא שיעור גליון שנתנו חכמים ואסר אם אפשר בענין אחר אפילו בגדול כל כך כדכתבינן לעיל ובהיתרו אפילו אם ממעט משיעורו שנתנו בו חכמים מטעם שלא יהיה גנאי לס"ת ימעט ואין בכך כלום וא"כ הכא נמי בנדון דידן שכבר נחתך מקצתו משום גנאי הס"ת נתיר לו לגזוז כולו להשוותו שיהיה גולם אחד, ואין לדחות ולומר דשאני התם דהס"ת היה בלאו הכי בלתי הכשר ועומד ליגנז ולכך התיר הרב לגוז ולגנוז מה שנשאר שמוטב לגנוז גליונות אלו ולא ס"ת כדקאמר הרב בעצמו זה אינו דהא דהוצרך הרב לטעם זה שבלא"ה היה עומד ליגנז היינו ליתן טעם דלא תיקשי דלמה נתיר לו לחתוך מתחילה כדי לתקן ס"ת אע"פ שאנו יודעים שאם יחתוך קצת יצטרך עוד לחתוך הגליונות הנשארים כדי להשוות הגם שאין לו צורך בהם אלא לגנוז אותם לכך הוצרך לומר משום דבלא"ה היה עומד ליגנז כולי ומוטב וכו' אבל לאחר שיחתוך מה שצריך לצורך תקון עיקר הטעם שהתרנו להוסיף שנית ידו על שאר הס"ת שתת' אינו אלא מטעם להשוות דאל"כ לאחר שחתך מה שצריך יניחנו כך שהרי כבר נתקן אלא הטעם משום גנאי כבוד התורה שתהיה שלימה ודוק ועי' להרב בעל ספר מלאכת שמים בחכמה ובינה כלל ט"ו סעיף ג' ע"ש:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה