קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
יורה דעה · הלכות צדקה
סימן טז
בענין אם מותר ליטול או לקבל צדקה מן הנכרים הנה מרן בש"ע יו"ד סימן רנ"ד פסק דאסור לישראל ליטול צדקה מן העכו"ם בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל וגם אינו יכול ליטלה מן העכו"ם בצינעא הרי זה מותר ליטלה אפילו בפרהסיא ע"ש, וטעמא כתב רש"י בב"ב ד"י משום דהוי חילול ה' דמבזי נפשיה בפרהסיא עי' ב"י ועי' ש"ך ס"ק א' ומשמע דבצינעא מותר ליטול אלא דממה שכתב הטור והמחבר בסעיף ב' שאם שלח שר של עכו"ם ממון לצדקה וכו' וינתן לעניי נכרים בסתם משמע דאף בצינעא אסור שהרי קאמר הש"ס משום ביבוש קצירה תשברנה ור"ל ביבוש כשתכלה זכותם ישברו הגוים וישראל יורשים אותם כמ"ש בפסוק דלעיל מיניה ישעיה כ"ז י' שם ירעה עגל ושם ירבץ ופירש רש"י שם בפירושו על התנ"ך וז"ל שם ירעה עגל אפרים יירשנו שאפרים קרוי עגל שנאמר כעגל לא לומד ע"ש, דלפ"ז הטעם כדי שלא תהיה להם זכות א"כ מה לי בצינעא מה לי בפרהסיא, והרב דרישה יצא לחלק בין העני ובין הגבאי דבעני דאית ליה הנאה יכול לקבל אף שיש זכות לנכרי בקבלתו אבל הגבאי שאין לו לעצמו הנאה בקבלתו ממנו לא התירו לו ליתנה לעניי ישראל שהוא יגרום זכות לנכרי ע"ש, באמת הוא דוחק גדול וכמו שהקשה עליו הט"ז שם ס"ק ב' ע"ש, והט"ז כתב וז"ל ונ"ל שאין שייך ביבוש קצירה וכו' אלא כשהגוי מכוין דוקא לעניי ישראל דבזה מייקרי שם ישראל בזה יש זכות גדול ולכך אסור משא"כ ברישא שהגוי אין כונתו דוקא על ישראל אלא מצד טבעו שהוא רחמן על כל הפושט יד אין זה זכות גדול ולית ביה ביבוש קצירה וכו' ע"ש, ולפ"ז יצא לנו אם הנכרי הניח מעות וציוה ליתנן לעניים סתם בין עניי נכרים בין עניי ישראל מותר ליטול חלק ולחלקם לעניי ישראל וכן אם גבאי צדקה ברצוא ושוב על ישראלים נותני צדקה ובתוכם היו שם נמי נכרים ואמר להם שיתנו צדקה ושאל גם מהגוים ליתן צדקה במקום שאין שם בזוי וחלול ה' ודרכו של גוי ליתן גם לנכרי אם שאל ממנו כי כן דרכו כזה ג"כ מותר, והרואה יראה בעיניו שזה כמה מן הדוחק הוא שאין זה במשמעות הטור והמחבר שסתמו וכתבו מלך או שר של גוים ששלחו ממון לישראל לצדקה וכו' ומשמעות דבריהם אפילו אם דרכם לשלוח לענייהם דאל"כ חילוק כהאי לא הוו שתקי מיניה, ונלע"ד לישב דיש לחלק באם הגוי נותן ליחיד דלא נפישא זכותיה כגון הא דסעיף א' משום הכי מותר בצינעא ואין בזה משים ביבוש קצירה דלא נפיש זכותיה כולי האי אבל אם נותן לרבים דנפיש זכותיה אסור ובהכי מיירי בסעיף ב' במלך או שר ששלח ממון לישראל דהיינו לגבאי ישראל לחלקם לעניי ישראל ששלח ממון רב לצורך רבים דנפיש זכותיה משום הכי איכא משום ביבוש קצירה כהא דפ"ק דבתרא יו"ד ע"ב דאיפרא הורמיז דשדרה ארבע מאה דינרי וכהא דשם ח' ע"א דשדרא ארנקא דדינרי ומשום הכי הקשו שם התוספות ד"ה יתיב רב יוסף וכו' וא"ת וכי לית ליה ביבוש קצירה והיינו משום דהיא מתנה מרובה המספקת לרבים ודוק כי נכון הוא, והא דהקשו שם עוד התוספות מהא דשעזרק טייעא דאינדב שרגא לבי כנישתא התם נמי שמתנדב לבי כנישתא הוי לצורך רבים משום הכי קשיא להו ויישבו, ולפי חילוק זה יצא לנו אפילו דהנכרי ציוה לינתן ממון לעניים בין עניי נכרים בין עניי ישראל אפ"ה אסור ליטול חלק לעניי ישראל אם אין חשש משום שלום מלכות:
וראיתי להרב שלחן גבוה ס"ק ג' שחילק וכתב דשאני דסעיף א' משום דאינו יכול לחיות בצדקה שנותנים לו ישראל ולכך אף דמאריך הגלות התירו לו דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אבל הא דסעיף ב' מיירי ביכול לחיות בצדקה דישראל ע"ש, וחילוקו באמת נכון הוא וכן הוא משמעות הש"ס דסנהדרין כ"ו ע"ב דקאמר אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא משמע דמימרת רב נחמן היא בשאינו יכול לחיות כ"א בקבלת צדקה מן הנכרי ודוק, ולפ"ז לשון הטור וכן הוא לשון הרמב"ם ומרן ז"ל אינו מדוקדק דהכי הוה להו לומר אסור לישראל ליטול וכו' בפרהסיא ואם אינו יכול ליטלה מהעכו"ם בצינעא מותר כיון דאינו יכול לחיות בצדקה של ישראל כדנקט הש"ס ולפי חילוק הרב אין לנו שום היתר לקבל מהגוי כ"א בשאינו יכול לחיות בצדקת ישראל:
אלא דיכולני לומר דלא אסרו לקבל מהנכרי צדקה דוקא אם הוא עכו"ם אבל בזמן הזה שהנכרים יודעים את ה' ליכא איסורא וראיה לזה ממ"ש הרב כסף משנה הלכות ע"ז ריש פרק עשירי הלכה ב' וז"ל ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עכו"ם משמע שאם אינו עכו"ם מותר לרפאותו בשכר וכן להעלותו מן הבאר ע"ש דון מינה ואוקי באתרין דה"ה הכא בהלכות מתנות עניים פרק ח' הלכה ט' דנקט עכו"ם ע"ש שלשון מרן בש"ע בסימן רנ"ד מועתק מלשונו דוקא עכו"ם שאם אינו עכו"ם נוטלים ממנו ונותנים לעניי ישראל, אחר זמן רב בא לידי ספר החפץ חיים וראיתי לו בסימן ע"ה אות כ' שהעתיק משם הרב זרע אמת חיו"ד סימן קי"ד כמו שכתבתי ע"ש:
ואחר ההתבוננות נראה שאין זו דרך מוציאה מידי עבירה שהרי דין זה נלמד מהא דפרק קמא דבתרא יו"ד ע"ב דאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא דשדרא ת' דינרים ולא קבלינהו רבי אמי משום ביבוש קצירה ומצינו לאיפרא הורמיז שלא היתה עובדת ע"ז שהרי היתה מחסידי אוה"ע וקרובה להתגייר כדאיתא בנדה כ' ע"ב דשדרא דמא לקמיה דרבא ופירש רש"י שם ד"ה איפרא הורמיז נכרית היתה וכן שמה ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ע"ש, עוד מצינו בזבחים קט"ז ששלחה קורבנא לרבא להקריבו לשם שמים שכך ציותה עליו בפירוש ע"ש היטב וא"כ היתה יודעת את ה' ומשמרת הנדות וכיון שהיתה עושה מעשה יהדות ודאי היתה שומרת ומקיימת שבע מצות דידהו ולא היתה עכו"ם ואפילו הכי איקפד רבי אמי משום ביבוש קצירה:
וראיתי להרב כסף משנה בהלכות מאכלות אסורות בפרק י"א הלכה ז' שכתב וז"ל הצ"ל אלמא כל שידענוהו שאינו עובד עכו"ם אינו בכלל גזירות הללו (ר"ל לאסור יינו בהנאה) ולא הצריכו לקבל בפני ג' חברים אלא להחיותו בלבד ומ"מ כל שאסרו משום חתנות (ר"ל בשתיה) אף הוא אסור בו שהרי הוא בכלל חתנות (ר"ל גם גר תושב שקבל עליו ז' מצות) והקשה עוד ז"ל ואיכא למידק על דברי רבינו שמה שהוא סובר שכל גוי שאינו עובד ע"ז אינו אוסר בהנאה היאך כתב גר תושב שקבל ז' מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה דמשמע דאם חיסר מלקבל אחד מהשבעה אוסר בהנאה ומי גרע גר תושב שקבל עליו בפירוש שש מצות וע"ז מכללם מעכו"ם דקים לן דלא פלח לעכו"ם ולא קבל עליו שאר מצות, ותירץ שני תירוצים הראשון הוא דאם הוא מבני דת דלא פלחי לע"ז כגון ישמעאל הגם דלא קבל עליו לעשות שאר מצות לא גזרו בו אבל אם הוא מבני דת דפלחי אלא שאינו עובד עכו"ם לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו ז' מצות, תירוץ השני דכל אפייא שוים דלא בעינן שיקבל ז' מצות מכל האומות שבעולם אלא לענין להחיותו אבל לשאר מילי כל שידעינן ביה דלא פלח לע"ז אפילו הוא מבני דת דפלחי לא גזרו בו והא דנקט גר תושב שקבל ז' מצות להשמיענו שאעפ"כ יינו אסור בשתיה אבל להתיר בהנאה לא צריך לאשמועינן ע"ש:
הנה לפי תירוצו הראשון נסתרה דחייתנו מהש"ס מאיפרא הורמיז דאפשר דאיפרא הורמיז היתה מאומה דפלחי לע"ז ולהכי איקפד ר' אמי משום דאף שהיא אינה עובדת עכו"ם מ"מ כל שלא קבלה עליה שבע מצות בפני שלשה כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ח' הלכה יו"ד דצריך לקבל עליו ז' מצות בפני ג' עי' הרב כסף משנה שם ע"ש, אבל לפי תירוצו השני ראייתנו מן הש"ס מאיפרא הורמיז ראיה מוכרחת ולא נשאר מעל והואיל והביא תירוץ זה באחרונה נקטינן לשון האחרון ועוד מדחזר ושנאו באחרונה בספרו הקדוש בית יוסף יו"ד סימן קכ"ד ועי' בשלחנו הטהור בסימן זה סעיף ו' משמע דהכי הוא דעתיה ז"ל ולהכי צריכין אנו לומר דמשום ביבוש קצירה ואיכא אורך הגלות בזה להכי אין חילוק כלל בין דפלח לע"ז בין דלא פלח ואפילו הוא מאומה דלא פלחי כגון ישמעאל אסור לקבל מהן צדקה באופן הנזכר:
אחר כך ראיתי שהוא דבר מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים פרק יו"ד הלכה יו"ד וז"ל בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו וכו' נתן צדקה מקבלים ממנו ויראה לי שנותנים אותה לעניי ישראל הואיל והוא נזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנה לעניי גוים ע"כ, הרי בהדיא תלה הרמב"ם ז"ל שהטעם שמקבלין הימנו ונותנים לעניי ישראל אינו אלא משום שהוא ניזון מישראל ומצווין להחיותו והיינו גר תושב שקבל עליו שבע מצות שמצווין להחיותו א"כ נקטינן מהכא כל היכא דאין מצווין להחיותו אף שאינו עובד ע"ז או אינו מבני דת דפלחי לע"ז מ"מ כיון שאין מצווין להחיותו ואינו ניזון מישראל אין מקבלין ממנו לחלקו לעניי ישראל, וצריך לומר דהא דסיים הרמב"ם שם וכתב אבל עכו"ם שנתן צדקה וכו' לאו דוקא עכו"ם אלא משום דכתב מקבלין אותה ממנו להכי כתב עכו"ם לומר דאף אם הוא עכו"ם מקבלין ממנו ודוק, אבל לענין שאין נותנים צדקתו לישראל אף שאינו עכו"ם אין נותנין אותה לישראל משום ביבוש קצירה אלא דצריך להבין איך ולמה בבן נח לא חיישינן לביבוש קצירה שהוא אורך הגלות, ויש לומר דשאני בן נח שהוא גר תושב כיון דמצווין להחיותו והוא נוטל מצדקת ישראל מן הדין גם אם נותן אין חשש כי כמו שנוטל כך נותן ואין בזה זכות כל כך ולהכי ליכא משום ביבוש קצירה, אבל באינו גר תושב אף שאינו עובד ע"ז מ"מ כיון שאין אנו מפרנסים אותם מן הדין ואפילו הכי הם נותנים לישראל בזה עושים מצוה רבה וזכות גדול משום הכי אית בהו משום ביבוש קצירה ולהכי אם נתנו מקבלין וינתנו לכושל שבהן:
ודע דהא דנהגו כאן במלכות פ'ראנצא יר"ה ובכל ערי אירופה דכשרוצים עם בני ישראל לבנות בית הכנסת מסייעים אותם המלכות בסך מה בזה אין איסור בדבר דאין כונתם בסיוע זה לשם מצוה דהם נותנים זה מחק המלכות לבני ברית ושאינם בני ברית לסייע בזה משום ישוב העיר ועוד דמשלנו אנחנו זוכים ומדידן קא אכלינן שאנחנו נותנים מנדה בלו והלך לצורך תיקון העיר וזו אחד מתיקוני העיר, ועוד יש להתיר בזה מהא דכתבו התוספות בבתרא ח' ע"א בסוף ד"ה יתיב וז"ל והא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא וכו' התם טעמא דהוי כמו קרבן ע"ש, והביא דבריהם הרב ב"י בסימן רנ"ד ופסקו רמ"א בהגה סעיף ב' ע"ש:
ובחפשי ראיתי אחרי רואי בהגהות אשירי בפרק קמא דבתרא בפסקי הרא"ש סימן ל"ו וז"ל שאלתי מ"ש צדקה אין מקבלין מהן ומאי שנא נדרים ונדבות דמקבלין מהם וכו' ופירש ר' אברהם הטעם לפי שנדרים ונדבות אין באין לכפר מהרי"ח עכ"ל, עיין להרב חיד"א בשיורי ברכה ביו"ד סימן רנ"ד אות אל"ף מש"כ בזה ועי' להש"ך ולבאר היטב שם ס"ק ב' ועיין בש"ע סימן רנ"ט סעיף ד' ע"ש:
וחזיתיה להרב שיורי כנה"ג בהגהתו על הטור בסי' זה שכתב וז"ל אסור ליטול צדקה מן הכותי וכו' נ"ב גוי שהקדיש לעניים או לבדק הבית מקבלין ממנו הר"ם מטראני ח"א, סימן רי"ד ע"כ (ומקרא מפורש הוא שיכולים לקבל מהם לבנין הבית כמ"ש עזרא א' ד' וכל הנשאר מכל המקומות וכו' ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וכו' עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלים עי' פירוש רש"י שם ובפירוש הרב המלבי"ם שם שפירשו שהאומות יתנדבו ע"ש, ועיין עוד שם ו' ד' ונפקתא מן בית מלכא תתיהב) ודברי הרב המבי"ט סתומים לע"ד ואין בידי ספרו לראות הדברים בשורשן ובמקורן כי לכאורה הוא תמוה ואפשר דמקבלין ממנו דקאמר ר"ל ונותנים אותו הקדש לעניי גוים, או אפשר אף לעניי ישראל ומיירי שהקדיש סך לחלקו לעניים סתם עניי גוים ועניי ישראל וכשיטת הט"ז דמתיר בזה, (או אפשר אפילו פירש בהדיא לעניי ישראל דוקא אפ"ה ינתנו לעניי ישראל) ועי' להרב שפתי כהן ביו"ד סימן רנ"ד ס"ק מ' שנראה מדבריו שהעתיק משם המבי"ט שהרב המבי"ט במומר קמיירי ע"ש:
והנה לפי דרך השני שכתב הרב כסף משנה ששנאו באחרונה בשתים ועלתה לו בכסף משנה ובב"י וכן משמעות הש"ע בסימן קכ"ד סעיף ו' דנקט סתם וז"ל כל עכו"ם שאינו עובד אלילים יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה ע"ש, וכן דעת הרב"ח כדרך השני עיין ב"ח בתחילת סימן קכ"ד וכן היא הסכמת הדרישה והפרישה ס"ק י"א ע"ש וכן הסכמת הרב ש"ך סק"ב ובס"ק י"ב כתב וז"ל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם כגון ישמעאל שנגע וכו' רשב"ם שם והמחבר השמיטו נראה דס"ל דלאו דוקא וכמ"ש בב"י במסקנא דכל עכו"ם שאנו מוחזקים בו שאינו עכו"ם דינו כאומה דלא פלחי ע"א ע"ש ע"כ, וכן כתב הרב ט"ז כתירוץ השני של הרב"י עיין ט"ז ס"ק ד' א"כ כיון דהסכמת הרבנים כך הכי נקטינן דכל גוי מאיזה אומה שיהיה דידעינן ביה דלא פלח לע"ז יינו ומגעו מותר בהנאה כי כן הוא דעת מרן ז"ל והרמב"ם ז"ל לפי דעת מרן והרבנים הנז':
וקשה לי מהא דסימן קכ"ג סעיף א' דקא פסיק ותני סתם יינם של עכו"ם אסור בהנאה וה"ה למגעם וכתב רמ"א שם וז"ל ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לע"ז י"א דמגע עכו"ם ביין שלנו וכן סתם יינם אינו אסור ליהנות ממנו ע"ש, וסברא זו שהביא מור"ם היא סברת רשב"ם בשם רש"י שכתב על שם הגאונים כמו שהביא הטור ז"ל וכבר העתיק רבינו ב"י בספרו הגדול ב"י מש"כ הרשב"א בשם הרשב"ם בשם רש"י ולבסוף העלה הרשב"א וז"ל וכבר נהגו איסור בכל הארצות האלו ואפילו בהנאה ע"כ לשון הב"י ומשמט דהכי ס"ל וכן משמעות הש"ע מדלא חילק וכתב סתם משמע אף בזמן הזה שאינם מנסכים לע"ז אסור בהנאה וכן כתב הרב שו"ג בסימן קכ"ג ס"ק ג' וז"ל ורבינו הלך לדרכו לסתום על הרוב בחיבור זה כסברת הרמב"ם ז"ל והרמב"ם העתיק משנה וברייתא כצורתם ולא חילק בין בזמן הזה שאין הגויים מנסכים לע"ז לזמן התלמוד שהיו מנסכים ע"כ, והרי הכא בסימן קכ"ד כתב מרן ב"י וכן הסכימו עמו האחרונים שלדעת הרמב"ם דכל גוי מאיזה אומה שיהיה דידעינן ביה דלא פלח לע"ז יינו ומגעו מותר בהנאה כדעת רשב"ם בשם רש"י ז"ל, ויש לומר דאינה קושיא כלל דהא דאסר מרן בסימן קכ"ג אפילו בגוים שבזמן הזה היינו בגוים דעבדי ע"ז אלא שאינם יודעים בטיב הניסוך וכמו שהעתיק ב"י בשם התוספות ע"ש, ועי' בטור וכמו שדקדק רמ"א בלשונו וכתב ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעכו"ם משמע דעבדי ע"ז אלא שאין מנסכים ובזה הוא דפסיק ותני מרן והרמב"ם דיינם ומגעם אסור בהנאה דאפשר דס"ל להרמב"ם דהגזירה מתחילה כך היתה שגזרו על יין עובדי ע"ז שאסור בהנאה ולא תלו בניסוך ולכך אף בזמן הזה שאין מנסכים מ"מ עובדי ע"ז הם ולהכי האיסור עדין במקומו עומד אבל כל דידעינן ביה דלא פלח לע"ז יינו מותר בהנאה אפי' הוא מאומה דפלחי לע"ז כמו שכתב מרן ב"י ובש"ע סימן קכ"ד, ובסתם נכרים שבזמננו זה שרוב נכרים שבזמננו כולם יודעים את ה' ואינם יודעים שם ע"ז לכאורה נראה שמגעם ויינם מותר בהנאה וסתמם כדין הישמעאל וכדין נכרי דידעינן ביה דלא פלח לע"ז:
וראיתי להראנ"ח בתשובותיו חלק ראשון סימן קי"ב שכתב וז"ל הצ"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב וכן כל גוי שאינו עע"ז כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה וכן הורו הגאונים אבל הנוצרים עובדי עבודה זרה הם וסתם יינם אסור בהנאה (כך הביא הרב נוסחתו בהרמב"ם אבל אנן בנוסחתנו בהרמב"ם אין כתוב נוצרים אלא כך כתוב אבל אותם העובדים עכו"ם סתם יינם אסור בהנאה ע"כ ע"ש,) אלא שנראה מדבריו לכאורה שהנוצרים בכלל עע"ז הם ולא יצאו מכלל עובדי ע"ז אלא הישמעאלים שלא כדברי רשב"ם והמקומות שנהגו ליקח יין מן הגוים שאינם מחשיבים הגוים שבזמנם עובדי ע"ז ואפשר לחלק בנוצרים שבזמן הרב או שהרב מילתא פסיקתא נקט ישמעאלים דקים לנו בהו בלתי ספק דלא פלחי וה"ה לכל הנוצרים דלא פלחי דאף בנוצרים שבזמן הזה מקומות מקומות יש ולא פסיקא בהו מילתא וכו' ע"ש, הרי הרב כתב דמקומות שקימ"ל בהו בלתי ספק דלא פלחי לע"ז אף באומת הנוצרים דינם כישמעאלים וא"כ רוב הנכרים שבמקומותינו אלו אינם עע"ז ויש להשוות דינם לישמעאלים ולהתיר יינם בהנאה כך היה נראה בעיני לומר אי לא מסתפינא ועי' בתשובות למהריט"ץ סימן י"א מש"כ ע"ש:
ועיין להרב ויאמר יצחק בחלק יו"ד סימן צ"ג דמר לא סבירא ליה הכי ע"ש והנראה לעניות דעתי כתבתי וערכתי לפניך ואתה תבחר ותקרב, ועיין להרב בעל ארץ חיים ז"ל להרב שבזמננו הוא הר"ח סתהון ביו"ד סימן קכ"ג סעיף א' מה שהעתיק דברי רבינו מרן מלכא בענין איסור מגע גוי בשתיה ע"ש, אחר כך ראיתי להרב בעל תפארת ישראל בפירושו על המשנה זו דסנהדרין שכתב כן עי' בציונו בסימן מ"ד בפרק ראשון דסנהדרין ע"ש:
וזה לשון הרמב"ם ז"ל בספר אגרות להרמב"ם ונעתיק מה שצריך לעניננו וז"ל תשובה על אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לאל יתברך יחוד כראוי שאין בו דופי וכו' ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסים אותו בית ע"ז הוא ועבודה זרה בתוכו שהיו עובדים אותה אבותיהם מה בכך אלו המשתחוים כנגדו היום לבם לשמים וכו' וכן אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם וביחוד ה' אין להם טעות כלל ובאמת שהיה להם מקודם שלשה מינים ע"ז וכו' אבל הישמעאלים היום אומרים זה שנפרע ראשינו ושלא נלבוש בגד התפור בתרופות הוא כדי שנכנע לפני האל יתעלה ולזכור היאך יעמוד אדם מקברו וזה שנשליך האבנים בפני השטן אנחנו משליכין אותן כדי לערבבו ואחרים מפקחיהם אומרים ונותנים טעם ואחרים אמרו מנהג הוא כללו של דבר אע"פ שעיקר הדברים יסודם לע"ז אין אדם בעולם משתחוה לאותו המקום ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע"ז לא בפיו ולא בלבבו אלא לבם מסור לשמים וכו' ע"ש, ואם הרמב"ם ז"ל בזמנו דבר על הישמעאלים ולא על דת הנוצרים שהיו אז יש מהם שהיו פלחי לע"ז שזה היה קדום בזמן מעלה מטה קרוב לשבע מאות ועשרים שנה מפטירתו ואילך עי' להרב חיד"א בספרו שם הגדולים במערכת גדולים אות ק"ן ע"ש שכתב שהרמב"ם נולד שנת תצ"ג לאלף החמישי ונח נפשיה בשנת תקס"ג א"כ מנין שנותיו שבעים ע"ש זיע"א, אנן נמי נימא שהנוצרים שבזמן הזה כולם כאחד נכרתה מפיהם ומלבם שם ע"ז וכולם יודעים את השם מקטנם ועד גדולם שהוא האלוה האמתי אשר ברא ויצר הכל ומשגיח על הכל והוא המנהיג את עולמו והכל שלו ואין אחר זולתו הוא עשנו ולו אנחנו הוא המשפיל ומרים אשר בידו נפש כל חי ברוך הוא וברוך שמו ואם עושים שום דבר בבית התורף שלהם אינו אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולבם נכון לשמים על כן בואו ונסמוך על זה ולומר שדין הנוצרים בזמן הזה כדין הישמעאלים שבזמן הרמב"ם ז"ל בפה מלא כאשר כל אדם חזו בי כן נראה לי אנכי הדל באלפי החותם פה אוראן יע"א ארבעה ימים לחודש כסליו שנת ואחרי מצותיך תרד"ף נפשי לפ"ק שהיום בא לידי ספר שו"ת להרמב"ם באגרותיו וכתבתי דברי דוד האחרונים סמוך ונראה ה' אל יצל מפינו דבר אמת ושפת אמת תכון לעד אמן:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן יז
נסתפקתי במה שנוהגין ישראל קדושים שמוכרין המצות בבהכ"נ בהכרזה כגון פתיחת שערים והגבהת ס"ת ועליות ס"ת שתת' וכיוצא ומכריז השמש בכו"כ וכל אחד מהקהל י"ץ שרוצה לקנות מוסיף על חבירו בעילוי המצוה עד שתשאר לאחרון המעריך המצוה ביותר מכולם ולפעמים יקרה שיחזור בו האחרון ותחזור המצוה למי שקדם לו שהעריכה בפחות ממנו ולפעמים יקר מקרה שכולם חוזרים בהם ויחזור השמש מחדש להכריז למכור ומוכרה בפחות ממה שפסק הראשון בהכרזה ראשונה, ויש להסתפק בזה באם האחרון הוא שחזר והקודם לו עמד במקומו אם צריך האחרון לשלם מה שהוסיף על הקודם משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכל היוצא מפיו יעשה ואת"ל דצריך לשלם עדין יש להסתפק באם אחר כך חזר נמי מי שקדם לו כיצד שמין ביניהם התשלומים אם מחצה למחצה או אחד יתר מרעהו צדיק ואם יש חילוק בין חזרתם בזה אחר זה לבין חזרתם בבת אחת:
והנראה בזה הוא דבכל דבר מצוה אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דלאו דוקא להקדש גבוה כגון קדשי מזבח או קדשי בדק הבית אלא גם בצדקה או לס"ת או לת"ת וכיוצא בזה אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו כדפסק הטור והמחבר ביו"ד סימן רנ"ח והוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לאפוקי מדעת הרשב"א ז"ל עי' בב"י ובש"ע סימן רנ"ז ועי' להרדב"ז ח"ב סימן דכתב דהרשב"א שחלק יחיד הוא בסברא זו שהרי כל גאוני עולם ס"ל דבאמירה לבד קנו העניים ומחייב עליה לאלתר ואם לא נתן עובר בבל תאחר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש ועי' בש"ע חומ"ש סימן רי"ב סעיף ז' דכתב דבכל חייב לקיים דבריו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש, ועיין למהריט"ץ שאלה רפ"ד דכן מסיק להלכה ולמעשה ע"ש, ובנדון דידן מלבד שמעות אלו הם דמי קניית המצוה עוד בה שמעות אלו הם לבהכ"נ לבדק הבית ולצרכי בהכ"נ לכל דבר הצריך לקנות ס"ת ולתקנם ולקנות נרות ומנורות ולשכללם שכל זה צורך גבוה הוא וידוע שקדושת בהכ"נ חמירא מאד עיין בש"ע או"ח סימן קנ"ג וע"ש בסימן קנ"א סעיף י"ב:
אלא דעדין יש להסתפק בנ"ד כיון דעדין לא נגמר המקח בשעת עילוי כל אחד ואחד דהא בכל אחד שמוסיף בערך המצוה עדין השמש מכריז אם יש מי שמוסיף על חבירו חכם לב יקח מצות א"כ עדין לא נגמר המקח ולכן יש לומר שיכול לחזור בו דשאני זה ממי שלקח המצוה לחלוטין או התנדב ואמר אתן לבית הכנסת כו"כ דבזה אמרינן שפיר אמירתו לגבוה וכו' אבל כגון נ"ד אפשר כיון שהוא בדרך מקח וממכר ועדין לא נגמר המקח אם חזר חזרתו חזרה ואין לחייבו מידי, או אפשר לאידך גיסא כיון דכונתו לקנות המצוה בסכום שאמר אם יתנוה לו א"כ נימא הרי נתנוה לו כפי דעתו ורצונו דמעיקרא ולזה נוטה הדעת:
ולהביא ראיה לזה ולפשט בעיין בכיצד יהיו התשלומין ביניהם אם חזרו מקצתם או כולם מצוה להביא מן החדש הנה צריך להקדים מאי דאיתא בערכין כ"ז ע"א וע"ב והכי איתא התם אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אומר בעשרים ואחד בשלשים ואחד בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו' חזר בו של עשר מוכרין אותו בשויו ונפרעין משל עשר את המותר עד כאן הצריך לענייננו:
הרי שלך לפניך ראיה תורה יוצאה בהינומא וראשה פרוע מכאן שהגם שעדיין לא נגמר המקח בידו שהרי כל אחד מוסיף והולך אפילו הכי אם חזר בו צריך לשלם לבדק הבית מה שהוסיף על חבירו במה שהתנדב ויצא מפיו עת'ק:
ולספק השני מצוה להביא מן החדש מאי דחדית לן הש"ס בזה והוא דאתמר על האי מתני' אמר רב חסדא ל"ש אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן מ' עומד במקומו משלשין ביניהם, תנן חזר בו של ארבעים ממשכנין עד עשר אמאי ליתן בר חמשין בהדיה וכו' אלא א"ר חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה וכו' ע"ש, ופירש רש"י לא שנו דאין ממשכנים מנכסי בן חמשים אלא עשר סלעים אלא שבן מ' במקומו עומד ואינו חוזר בו אבל חזר בו בן מ' משלשין העשרים סלעים הפחותים מחמשים ועד שלשים ביניהם דבן חמשים יתן ט"ו ובן מ' יתן חמשה דהא באותו עשר שאמר בן חמשים יותר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא, והנך עשר שהוסיף בן מ' מ' על בן שלשים בר חמשים נמי ארצי בארבעים דיש בכלל חמשים ארבעים ע"כ, ועי' עוד ברש"י לקמן ד"ה משלשין ביניהם שנים ושלשה ראשונים נשכרים וכו' ע"ש נמצא לפי פירוש רש"י וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות בהלכות ערכין פרק ח' הלכה ד' שאם אמר אחד יו"ד ואחד עשרים ואחד ארבע ועשרים וחזרו אם בזה אח"ז הרי דינו מפורש במתניתין דכל אחד נותן מה שמוסיף על חבירו ומוכרין אותו בשויו ונפרעין משל עשר המותר ואם חזרו בבת אחת ונמכר ד"מ בשלשה ועלה ההפסד להקדש אחד ועשרים בשלשתן ישלמו ההפסד משלשה עד עשר דהיינו שבעה דהא כולם רצו בעשר דבכלל ארבעה ועשרים יו"ד ולהכי כל אחד מהם ישלם שנים ושליש, וההפסד שיש מיו"ד עד עשרים, הראשון בעל היו"ד אין לו שייכות כלל בפסידא אבל בר כ"ד יש לו שייכות בזה דהוא נמי אירצי בעשרים דיש בכלל כ"ד עשרים כדאמרן ולהכי כל אחד משניהם ישלם חמש ובעל כ"ד שאין לשנים הראשונים שייכות בהדיה ישלם הוא לבדו הארבעה, נמצא הראשון משלם שנים ושליש, והשני שבעה ושליש, והשלישי אחד עשר ושליש בין כולם כ"א סלעים שלא יפסיד ההקדש וכן על דרך זה לעולם:
והרמב"ם ז"ל בפרק שמיני דערכין וכן הרב רע"מ ז"ל אזיל בשיטתיה יש לו שיטה אחרת בזה דהוא ז"ל מפרש דמשלשין ביניהם ר"ל בשוה דכיון שהם בשלשתן יחד חזרו בבת אחת גרמו ההפסד בשותפות ולהכי כ"א סלעים דהפסד ישלמו בשוה כל אחד שבעה ע"ש בדבריו ז"ל והיינו טעמא משום דגם הראשון גרם באמת הפסד שבעה:
ונראה לי שאם יהיה ההפסד יותר ממה שגרם הראשון ד"מ אם השלישי הוסיף עד שלשים ונמכר בשלשה שנמצא ההפסד עולה שבעה ועשרים סלעים אין אומרים בזה ג"כ ישלשו ביניהם כל אחד תשעה לדעת הרמב"ם כי איך יתכן שישלם הראשון יותר ממה שגרם בהפסד שהרי הוא נתן עשר ונמכר בשלשה שלא גרם הוא הפסד אלא שבעה ואילולי לא הוסיפו האחרונים לא יש הפסד להקדש ממה שנישום כ"א שבעה נמצא הוא לא גרם בהפסד כ"א שבעה ואיך נחייבהו לראשון לשלם שני סלעים עוד יותר ממה שגרם הוא בהפסד אלא ודאי גם לדעת הרמב"ם ז"ל הראשון אינו מתחייב אלא שבעה ונמצא גם לדעת הרמב"ם ז"ל אם יהיה באופן כזה שהאחד או שנים לא גרמו הפסד כזה ראשון ראשון נשכר כגון אם השלישי הוסיף עד חמשה ושלשים ונמכר בשלשה ג"כ לא יתכן שנאמר שישלם השני שאמר עשרים עם השלישי שאמר חמשה ושלשים שוה בשוה כל אחד משניהם יתן אחד עשר סלעים מהפסד של הקדש שכמו שהראשון שאינו משלם אלא מה שגרם היא בהפסד של הקדש כך השני נמי אינו משלם אלא מה שגרם הוא בחזרתו הפסד של הקדש ואין ההקדש נפסד בחזרתו אלא עשר שהרי ההקדש יש לו עשר ממה שכבר קבל מדבר הנמכר בשלשה ומהראשון שהשלימו ליו"ד שהרי מחויב ליתן שבעה נמצא שלא גרם הפסד בחזרתו השני אלא יו"ד ולהכי לא ישלם אלא יו"ד ושלישי ישלם י"ב, אלא ודאי שהרמב"ם לא אמר דמשלשין ביניהם בשוה זה כזה אינו אלא ביש בהפסד כל אחד שיעור מה שישלם ולא יותר כגון זה אומר יו"ד וזה אומר עשרים וזה אומר ארבעה ועשרים וחזרו בבת אחת ונמכר בשלשה, ובהכי אתי שפיר לשון הרמב"ם ז"ל דכתב ואמר השלישי בארבעה ועשרים וכו' דבאמת יש להתבונן דלמה נקט הכי בשלישי ושבק מאי דנקט ברישא ואמר אחד בשלשים ואולם לפי דרכנו אתי שפיר דמשום דהרמב"ם מפרש משלשין ביניהם היינו בשוה כל אחד משלש שליש מההפסד כולו ומשום הכי נקט לה בכהאי גוונא דמשכחת לה בשוה תשלומייהו דכל אחד שבעה אבל למאי דנקט ברישא דהשלישי אמר שלשים לא משכחת לה כדאמרן דהא הראשון אינו משלם אלא שבעה ושנים האחרונים משלמים עשר עשר ואינם בשוה לכך נקט כה"ג:
אלא דלפ"ז קשה קושית הרב לחם משנה ז"ל דלפירוש זה נמצא שאין חילוק בין אם חזרו בזה אחר זה לבין חזרו בבת אחת דבכולם הראשון לא ישלם אלא המותר לעשרה דהיינו אם נמכר בשלשה ישלם עד עשרה בדמיו דהיינו שבעה ולמה בש"ס אוקי רב חסדא למתניתין דוקא בזה אחר זה הא מתניתין אתיא שפיר בכל גוונא אבל אף לזה יש לומר דרב חסדא מתניתין קשיתיה דקתני חזר בו של חמשים וכו' חזר בו של ארבעים וכו' חזר בו של שלשים וכו' דאי מתניתין בחזרו בב"א למה חילקם כל אחד בפני עצמו ליתני בקיצור חזרו בהם כל אחד משלם עשר ונפרעין משל עשר את המותר ותול"מ אלא ודאי מתניתין בזה אח"ז עסקינן והא דקתני אמר אחד בעשר ואחד בעשרים ואחד בשלשים לדוגמא נקטא ובאמת כונת התנא הוא לאו דוקא אלא דה"ה אם בהוספה אינן שוים אם חזרו בהם בזא"ז כל אחד מתחייב לשלם מה שהוסיף על חבירו הן מעט הן רב ועל זה קאמר רב חסדא ל"ש דמשלם כל אחד מה שהוסיף דוקא בחזרו זה אחר זה אבל בבת אחת משלשין ביניהם בשוה ואפילו הוא יותר ממה שהוסיף צריך לשלמו כגון זה שהוסיף על בעל עשרים ארבעה ואמר ארבעה ועשרים שלא הוסיף על חבירו אלא ארבעה משלשין ביניהם וישלם שבעה שהוא יותר ממה שהוסיף הכלל העולה דהמועט אינו משלם עם המרובה והמרובה משלם עם המועט עד שיהיו בשוים ולכן בעל עשר שהוא המועט אינו נותן עם בעל עשרים בשוה שזה יתן תשעה וזה יתן תשעה כגון זה אומר עשר וזה אומר עשרים וזה שלשים ונמכר בשלשה אלא המועט אינו משלם כ"א שבעה והשני והשלישי יתנו עשר עשר:
ואחר ההתבוננות נראה דהעיקר כמ"ש הרב לחם משנה ע"ש שאם חזרו בזה אחר זה הראשון שהוא בעל עשר ישלם דוקא המותר לעשר ד"מ אם נמכר בחמש לא ישלם כ"א חמש אבל בחזרו בבת אחת ראוי להצטרף בכל ההפסד דעם אחרים ויש לו לשלם יותר ולהכי מוקי לה רב חסדא למתניתין דקתני ישלם המותר דוקא בזה אחר זה, ונראה לי דטעמא הוי משום דכיון דחזרו בבת אחת הרי הם שותפים בנזק ההקדש דמדחזינן דחזרו בבת אחת כולם עצה אחת להם להפסיד ההקדש והוי כמו שלשה או ארבעה שכולם בבת אחת הכו כלי אחד ושברוהו שחייבים בנזק זה כזה בשוה והכא נמי דכוותה דאמדינן דעתייהו שאם לא חזר זה לא חזר זה וכולם גרמו הפסד גדול כזה להקדש ואמרינן שחזרת הראשונים היא גרמא לחזרת האחרון וכן חזרת האחרון גרמא לחזרת הראשונים וכולם שותפים במה שהפסידו הם בעצמם ובמה שגרמו להכי משלשין ביניהם בכל מה שימצא הפסד להקדש בשוה והוי ברי בהיזקא דדיינינן בה דינא דגרמי עי' להרי"ף סוף פרק כיצד הרגל ובהנמק"י שם ע"ש:
אלא דלפי זה ה"ה אם אחד אמר עשר ואחד עשרים ואחד חמשים ונמכר בב' אם חזרו בהם בבת אחת אמרינן נמי דכולם גרמו כל ההפסד וכל אחד משלם ששה עשר סלעים משום שהם שותפים בנזק ההקדש והוא לכאורה תמוה אי עיקר טעמא הוי משום שהם גרמו בנזק ההקדש קשיא לן בה בין בדין חזרו בזה אחר זה בין בדין בחזרו בבת אחת למה ישלמו כלל להקדש כיון שלא נהנו מן ההקדש אלא הזיקו ההקדש פטורים אפילו הזיקו בידים וכ"ש בהא היזק שאיני ניכר דאפילו להדיוט פטורים מלשלם וראיה לזה ממה שפסק הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות מעילה הלכה א' דקדשי בדק הבית כל שלא נפדו יש בהם מעילה ע"ש, ובהלכות נזקי ממון פרק שמיני הלכה א' כתב דכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקים והיא משנה מפורשת בקמא דף ט' ע"ב כל שחבתי בשמירתו וכו' נכסים שאין בהם מעילה ופירש רש"י ד"ה נכסים שאין בהם מעילה וכו' אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב דנפקא לן כולהו נזקין משור רעהו ע"כ ע"ש וכן הוא בש"ס שם כ"ג ע"ב לענין כלים ושור פסולי המוקדשים אדם ושור חייבים ופירש רש"י שם דמיירי שנפדו דקרינא ביה שור רעהו וכן פירשה הרמב"ם בחיבורו בפרק הנז' בפרק שמיני הלכה א' וז"ל ופסולי המוקדשים עליהם דין נזקים בין שהזיקו בין שהוזקו שהרי יצאו לפדיון ולהיותם חולין ע"ש, הרי שלך לפניך דגם אדם שהזיק לפסולי המוקדשים שלא נפדו פטור, על כן נראה לומר דהא דחייבים לשלם לא מצד היזק הקדש דוקא אלא משום היוצא מפיו יעשה ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון שאמר כל אחד הרי שלי בכך וכך נתחייב ליתן להקדש מה שיצא מפיו והוי כאומר דמי ערך פלוני עלי אלא משום דהוא לא אמר כך אלא אם ירצה הגזבר ליתנה אליו בשומא זו ומשום הכי אינו חייב אלא מה שהפסיד להקדש כיון שאינו לוקח עתה מההקדש כלום והיינו טעמא נמי בדין בבת אחת שלא יתנו אלא כפי חשבון הפסד ההקדש:
אלא שעדין קשה דהניחא לפירוש רש"י והראב"ד דראשון ראשון נשכר משום דלא הוציא מפיו אלא המועט ולעולם לא ישלם יותר ממה שיצא מפיו עיין רש"י ז"ל והראב"ד אבל לפירוש הרמב"ם ז"ל דסובר דמשלשין ביניהם בשוה נמצא דראשון משלם יותר ממה שמוציא מפיו שהרי הוא לא הוציא מפיו אלא עשר ומשלם ט"ז ודאי טעמא הוי משום דבחזרתו גורם הפסד להקדש והדרא קושיא לדוכתה:
ומפני זה צריכין אנו לומר דגם הרמב"ם ז"ל לא מיירי אלא בכהאי גוונא באינו משלם יותר ממה שיצא מפיו והא דכתב וכן עד לעולם היינו דוקא בכהאי גוונא, ודברי הרב רבינו כסף משנה שכתב דכי חזרו בבת אחת הרי כולם שותפים בכל ההפסד ואין לזה יתרון על זה יתפרשו על סגנון זה דשותפין בהפסד דקאמר היינו שהפסידו ממה שהוציאו מפיהם ונתחייבו לשלם להקדש שהפחות והמועט שבהם חייב עצמו לתת עשרה וכיון שחזרו בבת אחת הרי נשתתפו כולם על הפסד ההקדש והגם שלפי חשבון כל אחד יעלה לחשבון ולסך גדול אם נחייבם כל אחד במה שהוציא מפיו מ"מ לא נחייבם יותר מהפסד של הקדש ולהכי לא יתנו אלא כפי חשבון הפסד ההקדש ובזה לא נחייב אחד יותר מן האחר שהרי כולם בחזרה שוים ואין לזה יתרון על זה ונראה לי דזהו נמי כונת הרב מגדל עוז שכתב וז"ל משלשין ביניהם לפי שנעשו כולם שותפים בתוספת שהרי כל אחד הוסיף כמו חבירו וכולם חזרו כאחד ואין לנו לקנוס זה יותר מזה וכי קתני מתניתין שחזרו בזה אחר זה שאין לאחד עם חבירו כלום לפיכך קונסים לכל אחד במה שהוא עכ"ל, דלכאורה משמעות דבריו המונחים לפניך דמשום קנס תשלומייהו שחזרו בהם ובזה הזיקו והפסידו להקדש ולהכי קנסינן להו ואי הכי קשיא דלמה בעלמא מי שהזיק את ההקדש לא מצינן בשום מקום דקנסי ליה רבנן הגם שיש לתרץ ולומר דשאני מי שהזיק להקדש בידים דלא קנסוה רבנן משום דהוא מילתא דלא שכיחא דיזיק האדם את ההקדש בידים ולפיכך לא גזרו ביה רבנן לקנוס אותו אבל בהא דערכין שכיחא הוא דלא משמע להו לאינשי דיש בזה איסור דאינו ניכר הזיקו והרי הוא כמות שהוא ולא חסרי ליה מגופיה כלום ולהכי גזרו בו רבנן וקנסו בזה, מ"מ נראה יותר לומר כמ"ש ולא נצטרך לזה ונימא דגם הוא ז"ל הכי קאמר דודאי עיקר חיובייהו הוא ממה שהוציאו מפיהם ונהי דהקלנו עליהם שלא נחייבם בכל מה שיצא מפיהם דלא נחייבם אלא במה שהפסידו להקדש ולא יותר מ"מ נימא זה ישלם יותר מזה לכך קאמר כיון דבבת אחת חוזרים אין יתרון לזה על זה ולפיכך לא נקנוס זה יותר מזה בתשלומייהו וכן מדוקדק מלשונו נמי דכתב קודם לזה לפי שנעשו כולם שותפים בתוספת וכו' ואין לקנוס זה יותר מזה דמשמע דהקנס הוא לענין שזה ישלם יותר מזה ולא בעיקר תשלומין:
איך שיהיה בכהאי גוונא דחד אמר עשר וחד אמר עשרים וחד אמר ארבעה ועשרים וחזרו בבת אחת לשיטת הרמב"ם ז"ל והרב מברטנורא אם נמכר בג' סלעים משלמין כ"א סלעים של הפסד ההקדש בשוה שבעה שבעה לכל אחד, ולרש"י והראב"ד הראשון משלם שנים ושליש. והשני שבעה ושליש, והשלישי אחד עשר ושליש, וכן על זה הדרך לעולם, נמצינו למידין ג"כ לנדון שלפנינו דוגמת הא דערכין ואין הפרש ביניהם ודין אחד לכולם, ואין לחלק ולומר דלא דמי נדון דידן להא דערכין דדוקא התם דהקדש בר דמים בין מקרקעי בין מטלטלי דהתפיסם המקדיש לדמיהם ואית בהו קנין וממכר ובני פדיון נינהו וקדושתם מתחללת על דמי פדיונם ונתפסים דמיהם במקומם ובתמורתם ולהכי אמרינן כיון שאמר הרי הן שלי בכך וכך כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוה ליה כאילו מסר הדמים ליד הגזבר וקדושת קרקע או מטלטל תופסת אלו הדמים כי נתונים נתונים המה ומחולל ההקדש על דמים אלו, אבל בנדון דידן שאין המצוה שנותן המעות בת דמים לא נתפסו הדמים, זה אינו דהא כבר אמרנו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כאילו מסר כבר דמי המצוה לגזבר בית הכנסת דלא שייך בה חזרה שאינו יכול לחזור ודוק:
אחר כך ראיתי להרב צמח צדק סימן ע"ב שנשאל בכעין זה ופשיט לה הרב מהא דערכין וברוך ה' שנתכוונתי לדעת קדוש, ובחפשי בספרי דבי רב מצאתי להרב בית מנוחה ז"ל בדינים השייכים למצות ספר תורה דף קנ"ט ע"א אות ז"ך שהביא דברי הרב צמח צדק וכתב הוא ז"ל שמצא להרב המבי"ט חלק ג' סימן סמ"ך שחולק על זה וכתב הטעם משום שכבר נתפשט המנהג בקהלות שמכריזין על מצוה אחת אם מוסיף אחד על חבירו כבר נסתלק הראשון והשני חייב הכל ויעשה המצוה ע"כ, והוא תמה על הרב אמת ליעקב והרב לדוד אמת שהביאו הא דהצמח צדק ולא זכרו מדברי המבי"ט שחולק עיין שם, והנה אנכי ספר המבי"ט לא נמצא במחיצתי לראות בתשובתו הרמתה ללמוד ממנו להועיל:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ