אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א יורה דעה › הלכות ערלה

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

יורה דעה · הלכות ערלה

הלכות ערלה

סימן כה

שאלה ראובן וגוי נטעו כרם בשותפות ובשנה שלישית אחר גמר פירות הכרם והגפן תתן פריה בשופע רב וגם גן הכרם הוא גדול בכמות ובאיכות באופן שסכום דמיו יעלה לחשבון גדול ושאל לת"ח מה יהיה על פירות האלו ואמר לו שהם אסורים בהנאה וראובן הניחם בכרם ולא בצרם והגוי שותפו בצר הגפן ומכר כל פירותיו, ועתה בא ראובן ונפשו לשאול הגיעה אם יכול לבא לחשבון עם הגוי ליטול חלקו בדמי פירות הכרם כיון שאינו נוטל הפירות של ערלה בעין אלא חליפיהן או גם חליפיהן אסורים בהנאה ודינם כדין פירות:

תשובה ידוע מחלוקתם של ראשונים בזה דהרמב"ם בפרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ד כתב וז"ל גוי וישראל שהיו שותפים בנטיעה אם התנו מתחילת השותפות שיהיה הגוי וכו' וכמ"ש לשונו מרן ז"ל ביו"ד סימן רצ"ד סעיף י"ג ע"ש דפסק כהרמב"ם ז"ל, ורש"י והרא"ש סוברים דבערלה אפילו לא התנו מתחילה יכול ישראל לומר לנכרי טול אתה שנים של ערלה כמ"ש כל זה ב"י בסימן רצ"ד ע"ש:

ונראה לי דבנדון דידן שלא דברו מזה עד שגדלו הפירות וגמרו שכבר זכה הישראל בחלקו גם לדעת רש"י והרא"ש ז"ל אינו יכול הישראל לומר לגוי טול אתה וכו', שהרי פירשו רש"י והרא"ש הטעם דבערלה שאפילו לא התנו מתחילה יכול עתה לומר טול אתה וכו' משום דבערלה אין כאן איסור שליחות דהא ישראל נמי שרי לעבדה, ואי משום איסור אכילה שישראל אוכל כנגדן ונמצא נהנה מפירות ערלה שמכרן אין זה נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל וכיון שישראל אינו עובד הגפן בשני ערלה אין לו לישראל כלום בפירות כ"א לנכרי בשכר עמלו ואין לשותפו חלק בו ע"ש ברש"י ובהרא"ש בסוף פרק קמא דע"א ומשמע דוקא אם זה עובד שנה ואוכל וזה עובד אחריו ואוכל הא עבדו שניהם בשני ערלה דפירות אלו ישראל יש לו חלק בהם בזה אסור ואינו יכול לומר טול דהא נהנה מאיסור וכ"ש בנדון דידן שהכל שלהם והעבודה מוטלת על שניהם אלא שהם שוכרים ומוציאים הוצאות מכיס שניהם לעדור ולנכש הכרם ולכל דבר הצריך יד שניהם היתה שוה שגדלו ונגמרו הפירות שכבר זכה הישראל בחלק הפירות של כרם הערלה ודאי שאין להם היתר אליבא דכ"ע כנ"ל פשוט:

אלא דכל זה הוא אם פירי ערלה עדין חיים וקיימים בכרמם אבל בנדון דידן שכבר בצרם הגוי ומכרם ואין כאן אלא דמי פירי ערלה מדה אחרת היתה בו ויש להסתפק בענין זה אם הדמים דינייהו כפרי עצמו או לא:

הנה מקור מעין דין זה נפתח מפרק האיש מקדש נ"ו ע"ב דאיתא התם המקדש בערלה וכו' אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ע"כ, ובש"ס בערלה מנלן דתניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה הנאה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל וערלתם ערלתו את לרבות את כולם ע"כ, הרי נתבאר לנו מכאן שאסור ליהנות מפירות של ערלה, ומוכח מהש"ס לקמן דלאו דוקא הנאת הערלה שהוא נהנה מגופו של פרי עצמו כגון אלו ההנאות המוזכרים בש"ס שלא יצבע ולא ידליק בשמן ערלה גופה שהוא נהנה מגוף האיסור בעודו בעין אלא אפילו אם רוצה למכור פירי ערלה וליקח הדמים ליהנות מהם אסור כדאמר בש"ס משמיה דרבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך הכתוב בנבילה ע"כ ומה מצינו בנבילה שפרט לנו בנתינה ובמכירה מותר הא אם לא פרט גם בנתינה ובמכירה אסור הרי לך מכאן דגם בהנאת מכירה שאינו נהנה מגוף האיסור עצמו אלא מן הדמים אסור למכור וליקח הדמים בחליפין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שמיני מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו:

ועדין אנו צריכין למודעי באם עבר ועבד איסורא ומכרן אם מותר ליהנות אפילו לכתחילה בדמיהן או לא, עי' בנדרים פרק הנודר מן הירק משנה וא"ו ומשנה זיי"ן ובמפרשי המשנה מה שכתבו בזה וראיתי להרב ב"י ביו"ד סוף סימן רצ"ד בבדק הבית שכתב וז"ל אם מכר ערלה וכלאי הכרם אם דמיהם אסורים בהנאה ואם קנה בדמיהם פירות או כלים וכו' הכל ביאר רבינו ירוחם בנכ"א ע"כ וספר רבינו ירוחם אינו מצוי בידי לראות מה כתב בזה, ומצינו להרמב"ם בפרק הנז' הלכה ט"ז שכתב וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרים ע"כ, הרי דסובר הרמב"ם ז"ל שאם עבר ומכר הדמים מותרים ועי' עוד לו בפרק חמישי מהלכות אישות הלכה ב' שכתב וז"ל עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בו הרי זו מקודשת וכו' דצ"ל דמאי דנקט וקידש לאו דוקא אלא אפילו לכתחילה יכול לקדש בדמיהן אלא שמשום סיפא דכתב חוץ מע"א שאם קידש בדמיה אינה מקודשת נקט הכי ברישא והיינו שדקדק הרמב"ם בלשונו לשון חכמים מרפא כי על המכירה נקט עבר ומכר ולגבי קידושין לא נקט עבר וקידש משום דבקידושין שכבר נעשו דמים סובר אף לכתחילה ודוק, וראה ראיתי להרב המגיד שם בד"ה כל מאכל וכו' שכתב וז"ל ויש מן המפרשים ז"ל מי שסובר שהמוכרן עצמו אסור ליהנות מדמיהן אבל לאחרים הוא שמותר אבל דעת הרמב"ן ז"ל כדעת רבינו שאפילו הוא עצמו מותר בהן ואיסורא דעבד עבד וכן עיקר עכ"ל, וכן הוא דעת הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש בד"ה מכרן וקידש בדמיהן וכו' ע"ש שהכריח כן מן הירושלמי שאף המוכרן מותר בהנאת אותן דמים ובין מכרן לנכרים או לישראל מותר ליהנות מהן ע"ש שמסיק הכי, וכן כתב נמי בפרק קמא דחולין וז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו לדידיה אם עבר והחליפן אינם אלא כגזל ביד וכו' אלא שאם מכרן הוא מותר בדמיהן וכטעם הירושלמי לפי שאין תופסין דמיהן ולפיכך אין אלו דמיהן וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהדמים מותרים עכ"ל ע"ש, הרי גם דעת הר"ן מסכמת לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל:

וחזיתיה להרב משנה למלך בריש פרק חמישי דהלכות אישות דבתר דשקיל וטרי בענין זה מסיק וז"ל ולענין הלכה נ"ל דאינו צריך לחזור לקדשה דאפילו להרא"ש איסור זה הוא מדרבנן דוקא דהא חליפי איסור הנאה מדאורייתא שרו אלא דרבנן גזרו וכו', זאת ועוד אחרת דזה שכתבנו דחליפי איסורי הנאה אסירי, מגדולי הראשונים חולקים בזה וס"ל דשרו לגמרי וכמ"ש הר"ן בפרק קמא דחולין בשם הרמב"ן וכן כתב רבינו בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות דין י"ו שהדמים מותרים וכן כתב הריטב"א פ"ק דקידושין אמתניתין דמכרן וקידש בדמיהן ודחה סברת רש"י בשתי ידים וא"כ פשיטא דאזלינן לקולא ע"כ ע"ש, גם הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין ד' הביא דעת הפוסקים החולקים בזה אם להמחליף אסיר משום קנס או גם למחליף מותר ודעתו נוטה להתיר ע"ש בדבריו ז"ל, זו שיטת הרמב"ם ז"ל ודעמיה:

אבל שיטת רש"י והרא"ש ז"ל שהדמים מותרים לאחריני אבל לא למחליף או למוכר עצמו והם היש מפרשים שהביא הרב המגיד בהלכות מאכלות אסורות שכתבנו לעיל ודעת רש"י הוא ממ"ש בפרק קמא דחולין ד' ע"ב בד"ה מפני שהם מחליפין וז"ל דכיון דמצי לאכול היתרא דחמץ נכרי שעבר עליו הפסח מותר וכו' ואע"ג דהשתא נמי איסורא הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא דיהיב ליה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה אפילו הכי כל מאי דמצי למיעבד בהיתרא פורתא עביד, ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מע"א והקדש ושביעית ויש אומרים שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' ע"ש:

והתוספות שם ד"ה מותר מפני שמחליפין כתבו וז"ל ומה שפירש רש"י שמרויחין דלדידן מיהא שרי דאין תופס דמיו דדוקא לדידיה אסור שבא לו מחמת חמץ בפסח ונראה שמרויחין נמי לדידהו למאי דסלקא דעתיה השתא דהוי דאורייתא (דהיינו החמץ אחר הפסח) דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן כמו שפירש הקונטריס בע"א פרק רבי ישמעאל נ"ד ע"ב ואסיקו דחליפין אסירי מדרבנן לדידיה ע"ש, ועי' בטור או"ח סימן ת"ן ועי' פרישה שם אות ד', ונ"ל דרש"י לא רצה לפרש כן משום דרוצה ליתן טעם אליבא דכ"ע אפילו לר"ש דקימ"ל כוותיה דסובר חמץ אחר הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא מ"מ מחליפין לאקלושי איסוריה דודאי אין איסור חליפין כמו חמץ גופיה עיין בא"ח סימן חת"ם סעיף ג' ועי' באר היטב שם דכתב דגם לאחרים אסור ע"ש דהיינו החמץ גופיה:

והרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק האיש מקדש סימן ל"א אזיל ליה ג"כ בשיטת רש"י ותוספות וסובר ז"ל דכל איסורי הנאה שוים דחילופייהו אסור למחליף ליהנות בהם גם לקדש בהם אשה דחכמים גזרו שלא יהנה בחילופיהן גזירה אטו הם עצמם ומפרש מתני' דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת היינו דיעבד אם קידש בהן ע"ש, והתוספות והרא"ש ז"ל הביאו ראיה דחליפי איסורי הנאה אסורים ליהנות מהן מהא דנדרים פרק השותפין ע"ז בעי רמי בר חמא קונם פירות הללו על פלוני מהו בחילופיהן וכו' ת"ש המקדש בערלה וכו' ודייק מדקתני וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרים ודחי דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד, אלמא הש"ס סובר דלכתחילה אסור ליהנות ע"ש בדבריהם ז"ל, ונראה לי דהרמב"ם ודעמיה לא הוי תיובתיה מהא דנדרים דיש לומר דבדרך דחיה הוא דקאמר הש"ס הכי ולא לפי האמת, אלא שאין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל מפרק חמישי דהלכות נדרים הלכה ט"ו דפסק כהאי שינויא דש"ס דנדרים, ולכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סתראי נינהו דבפרק שמיני מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו פסק שהדמים מותרים והכא בהלכות נדרים פסק שאסורים לכתחילה כשינויא דהש"ס והרי הר"ן ז"ל דאזיל ומודה לשיטתיה דהרמב"ם ז"ל דסבר שאיסורי הנאה דמיהם מותרין כמש"ל פסק בהא דנדרים לקולא שכתב בפרק חמישי דנדרים ע"ז ע"ב וז"ל ולענין הלכה לגבי נודר עצמו דאמר פירות אלו אפילו החליפן אחר נודר אסיר בהם והיינו מתניתין דקתני קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגדוליהן (וטעמא כבר הוא ז"ל כתב לעיל מזה וז"ל דכיון דפרט ואמר אלו שוינהו עליו כהקדש שתופס דמיו ולהכי אפי' החליפן אחר אסור לנודר ע"ש,) אבל כשהדירו אחר וכן נמי בנודר עצמו דלא אמר אלו מסתברא דלקולא נקטי דכיון דבכהאי גוונא גבי איסור הנאה דעלמא ליכא למימר דחליפין כגדולין דמי אלא מדרבנן בעלמא וכדפרי' לעיל הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואפילו עבר והחליף חליפין מותרין, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק חמישי מהלכות נדרים הלכה ט"ז הרי גדוליהן וחילופיהן ספק לפיכך חברו אסור בגדולי פירות אלו וחילופיהן ע"כ ובאמת דעת הרמב"ם תמוה בזה וגם הר"ן שתק ליה ולא ידעתי למה, ולפי מה שראיתי להרב כסף משנה שכתב שם הלכה י"ו וז"ל ורבינו שלא פסקה לקולא נראה שטעמו משום דס"ל דכשאומר פירות אלו עלי אסור בחילופיהן מדאורייתא כדמשמע מדברי הר"ן והאוסר פירותיו על חבירו הוי כאומר פירות אלו וא"כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפיכך כתב שאסור ליהנות ואם נהנה נהנה כלומר ואין לוקין עליו משום דספק הוא ע"כ דלפי דבריו תתורץ קושייתנו שפיר ועי' בהרב לחם משנה שם:

אלא דעדין צריכין אנו להבין דעת הרמב"ם ודעמיה דסברי באיסורי הנאה שדמיהן מותרין גם למחליף א"כ לכאורה קשה דלפי מאי דקימ"ל בחמץ אחר הפסח כר"ש שאינו אסור אלא מדרבנן משום קנס א"כ מה תועלת עבדי עוברי עבירה שמחליפין חמצן הא בלא חליפין אי אכלי ליה עברי אדרבנן ועתה במעשיהן הזה שמחליפין אותו עברי אדרבנן שאסרו להחליף ולא הועילו בתקנתם כלל, ויש לישב על פי סברת הר"ן ז"ל בענין חולה שיש בו סכנה וצריך לבשר והוא שבת דקי"ל דשוחטים לו הגם שמוכנת לו נבילה כמו שפסק מרן בהלכות שבת סימן שכ"ח סעיף י"ד וכתב ב"י שם הטעם משם הר"ן ז"ל כי אם נאכילנו נבילה הרי זה עובר על כל זית וזית מה שאין כן בשחיטה אין עובר אלא בשעת שחיטה ע"ש, והכא נמי נימא הכי דמקודם שיחליף כשהוא אוכלו עובר על כל זית וזית אבל אם החליפו אינו עובר אלא עבירה אחת בשעת חליפין כמש"ל ודוק, אי נמי אכילת איסור חמירא כדאמרינן בעלמא אין הקב"ה מביא תקלה על ידם אבל לא בדבר אחר:

איך שיהיה לפי שיטת הרמב"ם ודעמיה חליפי איסורי הנאה מותר ליהנות מהן גם המחליף בעצמו ולדעת התוספות ורש"י והרא"ש אסור למחליף מדרבנן משום קנס ולאחרים אליבא דכ"ע שרי:

והנה נראה שדעת מרן ז"ל כהרמב"ם והרמב"ן ז"ל ודעמייהו והוא ממה שפסק בשלחנו הטהור א"ח סימן תמ"ג סעיף ג' וז"ל אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר מפני שחמץ אינו תופס דמיו ומדפסיק ותני הכי וסתם לה סתומי משמע דמותר לכל ואפילו למחליף עצמו וכדעת הרמב"ם ודעמיה שעל פי הרוב הולך בשיטתו, וכן כתב הרב מגן אברהם שם ס"ק וא"ו וז"ל ודעת הש"ע להתיר אפילו לעצמו דהא לא כתב שקנתה שפחתו וכן כתב בסימן ת"ן סעיף ד' ע"ש מה שסיים, וכמו כן כתב הפר"ח שם ס"ק ג' וז"ל ודע שנחלקו המפרשים ז"ל אם מותר ג"כ לעצמו ודעת רש"י בפרק קמא דחולין והתוספות שם והרא"ש בפרק האיש מקדש דלדידיה אסור מיהא מדרבנן אבל הרמב"ם כתב סתם בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות שהדמים מותרים משמע בין לדידיה בין לאחריני וכן דעת הרמב"ן וכתב המ"מ דכן עיקר וכן דעת הר"ן ז"ל וכן נראה מדברי התוספות והר"ן דפרק כל שעה וכן דעת הרשב"א שהביא הטור סימן ת"ן ושגם ר"ת שהתיר במעשה דקנתה שפחה הירקות וכו' קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי וכו' וכן עיקר וכן דעת המחבר שכתב סתם אם קנו שום דבר בחמץ וכו' מותר משמע דאף לקונים מותר וכן נראה עוד מדבריו בסימן ת"נ ס"ד וכו' עש"ב גם הרב חק יעקב בסימן הנז' ס"ק ח' כתב וז"ל וכתב מ"א בשם ב"ח דוקא אם שפחתו קנתה בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית ליהנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו ע"כ, וקצת מהאחרונים מקילים בזה וכן נראה דעת הש"ע כאן וכו' ע"ש, וכן כתב הרב עולת תמיד בסימן הנז' בס"ק ג' דלדברי המחבר אפילו לעצמו מותר וכן הוא לשון הרב בית דוד בסימן קס"ב וז"ל ומלשון ש"ע שכתב סתם נראה דסבר כסברת הרמב"ן וכן נראה עוד מדבריו בסימן ת"ן ע"ש מה שסיים הרב ז"ל:

ועיין להרב חוות יאיר סימן מ"ו וסימן מ"ח מה שהאריך הוא וחד מרבנן קדישי בעל עבודת הגרשוני ע"ש מאי דשקלו וטרו בזה כפי בקיאות חכמתם עיין שם ויאורו עיניך:

הרי מונחים לפניך חמשה חומשי תורה דסוברים בדעת הש"ע שדעתו כדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א והרב המגיד והרב משנה למלך שבעה קני מנורה כולם עונים כאחד שדמי איסורי הנאה מותרים גם למחליף ולמוכר מותר והן מג"א והפר"ח וחק יעקב ועולת התמיד והרב בית דוד ז"ל, זאת עולה מן המדב"ר דלכל הני רבוותא כל האי נבגא דברכתא בנדון דידן יש להתיר הדמים אלו של דמי ערלה ליהנות מהן ולעשות בהם ככל חפצו ורצונו:

ונראה דבנדון דידן יש להתיר לישראל הדמים גם לדעת הרא"ש ודעמיה דכיון שישראל לא עבד איסורא שהרי הוא לא מכרן ולא נתעסק במכירתן כלל אלא הניחן ועמד הגוי ובצרן ומכרן והישראל לא עבד איסורא אפילו להרא"ש מותרים הדמים לישראל זה שהרי טעמא שאסר הדמים הרא"ש למחליף הוא משום קנס שעבר ומכר והכא הא לא מכר הוא כלל וראיה מדברי הטור בא"ח בסימן הנז' שהביא האי מעשה וז"ל מעשה וקנתה שפחה נכרית ירקות בחמץ אחר שש שעות והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו וכו' ע"ש, ובספר או"ח שציין לו הרב ב"י ז"ל כתוב לאמר שקנתה מחמץ שנשאר בבית אחד חמץ אחר שש שעות וגמרו אומר שמותר שחמץ אינו תופס דמיו ודוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור ע"כ, ומשמע מדברי הטור דהכי הוא סובר שהרי לא כתב על זה כלום, וקשה הא הרא"ש אביו ז"ל ס"ל דלמחליף אסור בכל איסורי הנאה ומדכתב הטור מותר משמע דאף לבעלים בעלי החמץ מותר אלא ע"כ לומר דסובר הרא"ש ז"ל והטור דגם לבעלים מותר כיון שהם לא החליפו ונ"ל דודאי היינו עיקר חידושיה דר"ת דאי לאחריני מאי חידושיה ולא הוה צריך להביא הטור דברי ר"ת דפשוט דחמץ אינו תופס דמיו וא"כ ודאי לאחריני מותר אלא מוכרח לומר דזה חידושיה דגם לבעלים מותר כיון שהם לא עבדי איסורא וכן ראיתי להרב ב"ח ז"ל שכתב וז"ל ונראה דמאחר שהשפחה קנתה הירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי ע"ש מה שסיים וא"כ הכא נמי בנדון דידן כיון שהגוי הוא שמכר הפירות של ערלה ואדעתא דנפשיה קא עביד שהרי יש לו חלק בהם יש להתיר לישראל שותפו ליטול חלק בראש מדמי פירי ערלה כיון שהוא לא עבר ולא עביד מידי יש להתיר אפילו לדעת הרא"ש ז"ל:

עוד אפשר לומר דבהפסד מרובה אפילו לדעת הרא"ש לא גזרו והכא בנדון דידן שמעתי שיש הפסד מרובה לאלפים, ויש להעיר על הרב"ח ז"ל כיון דכתב בתוך דבריו שהרמב"ם סובר שגם לדידיה מותר א"כ מאי מקשה לר"ת דלמה התיר עש"ב דילמא ר"ת סבר לה כהרמב"ם ז"ל, ואפשר לומר דסובר הרב ז"ל דכיון דהתוספות והרא"ש סברי כרש"י גם ר"ת שהוא מבעלי התוספות מוכרח שיסבור כוותייהו ולהכי מקשה שפיר וזה שלא כדברי הפר"ח שכתבנו דבריו לעיל שכתב דגם ר"ת סובר כהרמב"ם

ועין לו ראתה להרב חידושי הגהות שם שכתב וז"ל לא שהתיר ר"ת שמותר להחליף החמץ וכו' אלא ר"ל שאין החמץ תופס דמיו שיהיו הירקות כגוף האיסור ונפ"מ שמותר לקנותם מהשפחה בדמים או לקבלן הימנה במתנה אבל לא שיבואו ליד ישראל בחליפי חמצו דא"כ הרי נהנה מחמץ, או ר"ל כיון שכבר קנתה השפחה הירקות הו"ל דיעבד וכל איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן בדיעבד דמיהן מותרין אפילו לעצמן כדמשמע לקמן סימן ת"ן וכו' ושתי הסברות האלו כתבם הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש עכ"ל דלפי דבריו ז"ל אחרונים הטור סבר לה כהרמב"ם וזה לא יתכן כמש"ל, גם הרב ט"ז בס"ק ה' כתב כמו שכתב הרב"ח אלא שהוסיף הוא ז"ל וכתב וז"ל ואפילו בלא ידיעת ישראל אלא שישראל אחר עבד איסורא וקנה ירקות אלו יש לאסור לטעם דרש"י שאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' ע"ש לא ידעתי כונת הרב בזה שאם ריצה לומר אם ישראל עביד איסורא אפילו לישראל אחר דלא עבד איסורא דהיינו לבעל החמץ או לכל ישראל אסור זה אינו שהרי רש"י ז"ל לא אסרו אלא לעצמו לישראל המחליף דעביד איסורא אבל לדידן שרי כמ"ש בהדיא בפרק קמא דחולין דף ד' ע"ש, ואי ר"ל שישראל אחר דעביד איסורא והחליפו יש לאוסרו עליו זה פשיטא דכיון שהוא הוא דעביד איסורא ודאי הוא המחליף ואסור לו ועוד דלפירוש זה אין לשונו מכוון כל כך וצריך ישוב:

ואחשבה לדעת זאת להתיר בנדון דידן לענין ערלה דמי פירות האלו ולבא עליהם מצד אחר להתירם והוא משום דקימ"ל דספק ערלה בחו"ל מותר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה יו"ד י"א ומרן ז"ל ביו"ד סימן רצ"ד סעיף ט' יו"ד ע"ש, והכא בנדון דידן איכא ספיקא בדמים אלו אי כהרא"ש אסורים למוכר ואי כהרמב"ם לית בהו איסורא מדרבנן וקימ"ל ספק ערלה בחו"ל מותר וכ"ש בדמים שאין איסורן למאן דאוסר אלא מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא ועוד דערלה בחו"ל קרו לה מדרבנן וספיקא לקולא עי' ברכות ל"ו ע"א ומ"ש רש"י שם בד"ה ערלה בחו"ל ובדיבור שאחריו ולהרב ש"ך ביו"ד סימן רצ"ד ס"ק ג' והובא בבאר היטב ס"ק ד' שם וכן מוכח מדברי מרן ז"ל שם שכתב דקפריסים חייבים בערלה בא"י ובחו"ל פטורים וטעמא ודאי משום דבחו"ל אין איסור ערלה אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך שם ועיין בדרישה ס"ק א' בסימן רצ"ד ע"ש מה שהקשה ותירץ וז"ל ושמא יש לומר הואיל שהל"מ שמקילין בספיקא אמרינן מאחר שיש לה דין דרבנן לענין ספיקא ה"ה בכל מילי יש לה דין דרבנן לכן כתבו סתם שערלה בחו"ל מדרבנן עכ"ל ע"ש, ועי' מש"כ אני הד"ך בתשובה לעיל סימן ז' ד' צ"ד. ודוק, מכל זה מוכח דערלה בחו"ל דיינינן בספיקא לקולא ולהכי יש להקל בנדון דידן בדמיה מכל הני מילי מעלייתא הכתובים ומסורים לפניך:

ומצוה להביא מן החדש ממאי דחדית לן הרב מגן אברהם בסימן תמ"ג ס"ק וא"ו דכתב בסוף אותו דיבור וז"ל וכתוב ביו"ד סימן קל"ב דאפילו ביין נסך שתופס דמיו אם לקח הגוי היין אצלו ואחר כך נתן לו המעות שרי מאחר שקנה הגוי היין במשיכה לא הוי דמי יין נסך מיהו לבעל היין אסורים לעולם לפי שנהנה מדמי יין נסך וכו' ע"ש סוף סימן קמ"ד ונ"ל דחמץ שרי אף לדידיה לכ"ע אף להב"ח עכ"ל:

וכדי לברר דין זה ולעמוד עליו ולהבין דברי הרב מגן אברהם במאמרו דקאמר ונ"ל דחמץ שרי אף לדידיה לכ"ע אף להב"ח צריכין אנו להקדים דברי התוספות בפרק השוכר את הפועל דף ס"ב ע"ב ד"ה יאות עבדין שכתבו וז"ל ומכאן דקדק הרב אלחנן הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יי"נ וע"א ודברים האסורים ומכרו לנכרי בהקפה ומכרה הנכרי לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים שהדמים מותרים בדיעבד ואע"פ שהאיסור עדין ישנו בעולם, ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפילו לא מכרה הנכרי אלא כיון שמשכה אצלו קודם שיתן הדמים דקימ"ל משיכת נכרי קונה והוי כמו בא עליה ואחר כך נתן דאתננה מותר כיון שלא היה ברשותה בשעת הביאה והכא נמי לא היתה ברשותו בשעת פריעת המעות ע"כ ע"ש:

והרא"ש שם בפסקיו סימן ב' אזיל ליה בשיטת ר"י שכתב וז"ל ומיהו נראה דאפילו לא מכרו הגוי לעולם וישנו עדין בידו הדמים מותרים כיון דאחר שקנאה הגוי במשיכה נתן המעות לישראל לא הוו הדמים דמי ע"א וכו' והוי כמו בא עליה וכו' ואפילו אם המעות מותרים ה"מ לישראל אחר אבל לדידיה אסורים דקא מטיא ליה הנאה מע"א כדאמרינן לעיל מכרן וקידש בדמיהן מקודשת עכ"ל:

והנה כיון דהרא"ש ז"ל מה שאסר לדידיה משום דתלה זייניה דהא קא מטיא ליה הנאה מע"א מהא דאמרינן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמוקמינן לה בדיעבד ולדידיה אסור משום קנסא, א"כ יצא לנו אנן בדידן לדעת הרמב"ם ודעמיה אי סברי לה להא דרבינו יצחק דבמשיכת הגוי סגי דלא הוי דמי וחליפי ע"א דבזה נצולנו מאיסור ע"א דתופסת דמיה לפ"ז כמו דבעלמא סברי דמותרין הדמים גם למחליף עצמו ליהנות מהן לכתחילה הכא נמי בע"א דכבר ניצולנו מתפיסת דמיה יש להתיר גם למוכר ולמחליף אבל כבר הודיע לנו הר"ן בתחילת הפרק דדעת הרמב"ן ז"ל הוא שאין המשיכה מהניא כלום דמ"מ דמי ע"ז הם אצלו ולכך דמיה אסורים והרמב"ם ז"ל לא גילה לנו דעתו מה הוא, ומלשון התוספות הנז' שכתבו ומכרה לאחר קודם שיתן לזה הישראל משמע דלזה הישראל המוכרה מותרים הדמים דאם לא כן מאי לזה דנקטו ומה באו לאפוקי אלא שלא כתבו זה אלא באם קדם הנכרי ומכרה לאחר קודם שיפרע לישראל בזה הוא שהתירו הדמים גם לישראל המוכרה כיון דבשעת קבלת הדמים אינה בעין ביד הלוקחה ועל זה סיימו וכתבו ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפילו לא מכרה הנכרי וכו' משמעות דברים ככתבן שסובר דמותרין הדמים גם לישראל זה אלא שהרא"ש ז"ל כתב על דברי רבינו יצחק ה"מ לישראל אחר אבל לדידיה אסורים ונ"ל דלא קאי הרא"ש אלא אדברי רבינו יצחק שאין שם אלא משיכת הגוי ועדין היא בעין בידו בזה הוא דכתב דוקא לאחריני אבל בדין הר' אלחנן דכבר מכרה הגוי מותר גם לישראל זה שמכרה לו, ונ"ל הטעם הוא שאם נותן הדמים בעודה בידו סובר הרא"ש ז"ל כיון דעדין היא בידו נראה כדמי ע"א וכחליפיה אע"פ שמשכה קודם ונקנית לו במשיכה מ"מ כיון שעדין היא בידו בעין נראה כדמיה וכחליפיה וכיון דקימ"ל בע"א שתופסת דמיה כיון שנראה כן קנסינן למוכר שמכרה ולוקח הדמים בענין שהם נראים כדמיה אבל אם כבר יצתה מתחת ידו של העכו"ם בשעת נתינת הדמים שאין נראין כחליפיה להכי מותר גם למוכר בעצמו, ואי קשיא לך הא ס"ל להרא"ש באיסורי הנאה שאינם תופסים דמיהם שהדמים אסורים למוכר ולמחליף ולית ליה התם האי חילוקא דבין האיסור הנאה בעין ביד הקינה ובין אינם בעין בידו אסור למוכר ולמחליף ולמה כאן בע"א הקלנו למוכר ישראל אם קבל דמיה אחר שיצאה מתחת יד הקונה, יש לומר שחילוק גדול ביניהם והוא כי לא גזרו חכמים אלא בדבר דשכיח ולהכי בשאר איסורי הנאה שאינם תופסים דמיהם דעביד איניש להחליפם להפקיע איסורא דרביע עלייהו בזה חשו חכמים אם תתיר לו דמיהם בדיעבד אם עבר ומכר אתי למיעבד ולמכור לכתחילה ועובר אאיסור תורה כדי להפקיע מינייהו איסור הנאה כיון שאין תופסים דמיהם לכך קנסינן למוכר בכל אופן שיהיה אפילו אם משכם הגוי תחילה כיון דגזרו על דמיהם באם לא משכן לא חילקו בין משכן קודם ללא משכן קודם משום דשכיח שימכור כיון שאין תופסים דמיהם בם ודמיהם מקלים שבדמאי אבל באיסורי הנאה שתופסים דמיהם שאינם יכולים למוכרם ולקבל דמיהם מיד שהרי תופסים דמיהם בם וחייל על דמיהם איסורי הנאה גופם כמאז כן עתה והן הן ל"ו הובא את דמ"ה וא"כ המכירה צריכה להיות באשראי ובהקפה וזה לא שכיח כל כך שימכור לגוי בהקפה שבודאי חושש לעצמו שמא לא יתן לו הגוי אחר כך ומשום הכי כיון דלא שכיח מכירה כזו שהיא בהקפה להכי לא גזרו בזה ולא אסרו אלא מטעמא אחרינא באם הוא נראה כדמי וכחליפי איסורי הנאה דהיינו אם בעודה ביד הקונה נותן דמיה לישראל שנראה כחליפי ע"א בזה הוא דאסורים על המוכר דעביד איסורא בזה שלוקח הדמים שנראים כחליפי חמץ אבל אם כבר יצאה מידו בשעה שמקבל הדמים שאין נראה כחליפין ועוד דלא שכיח שימכור ישראל בהקפה כל כך זמן עד שימצא הגוי מי קונה ממנו ולהכי לא גזרו בזה למוכר הגם דעביד איסורא והוא טעם נכון בעה"י:

והנראה בעליל שכך הבין רבינו ב"י ז"ל דלא קנסינן למוכר אלא כשקבל המעות בעוד שהיא עדין ביד הקונה אבל אם מכרה כבר מותרים הדמים גם למוכר עצמו שהרי ביו"ד סימן קל"ב סעיף א' כתב שאם לקח הגוי היין תחילה ואחר כך נתן המעות וכו' דמיירי שעדין היין ביד הגוי והיא סברת רבינו יצחק שהביאו התוספות כנז' כתב על זה יש מי שאומר שאע"פ שלבעל היין שמכרו אסורים הדמים בהנאה לאחרים מותר ובסימן קמ"ד סעיף ב' דכתב סתם שהדמים מותרים בדיעבד דמשמע גם למוכר הצריך שם שלא פרע הגוי הקונה עד שמכרה לאחר ואז מותר גם למוכר ועל כורחך לומר כמ"ש דבסימן קל"ב דמיירי שעדין הוא בעין ביד הקונה ונראית כחליפיה להכי אסרו למוכר אבל בסימן קמ"ד שכבר מכרה הקונה ואין נראין הדמים שנותן לישראל כחליפין להכי מותר גם למוכר ודוק, ובזה יתורצו פסקי מרן ז"ל אשר לכאורה נראים כסתראי נינהו וכמ"ש הט"ז והש"ך שם עיין עליהם וס"ל לרבינו ב"י ז"ל שמה שכתב רבינו ירוחם יש מי שאומר שדי במשיכת הגוי וה"מ לאחריני לא פליג אסברא קמייתא שהיא סברת הר' אלחנן שהר' אלחנן שהצריך מכירת הגוי הקונה היינו כדי להתיר גם לזה המוכרה ודוק עי' ב"י ז"ל מה שהעתיק בבית יוסף דברי רבינו ירוחם, ועיין מש"כ בגליון מהרש"א בספר הש"ך החדשים דף רמ"ה ע"ב בסימן קמ"ד מש"כ משם הרב פנים מאירות ע"ש, וספר פנים מאירות אינו מצוי בידי לראות מה כתב בזה:

ובזה נמי אתנח לן דברי מרן ב"י בש"ע דהכא בש"ע ביו"ד סימן קל"ב סעיף א' לא התיר הדמים אלא לאחרים ולא למוכר ובא"ח סי' תמ"ג כתב אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר וכו' וכבר כתבנו לעיל שהסכמת האחרונים שדעת ב"י להתיר גם למוכר עצמו כשיטת הרמב"ם ודעמיה, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דשאני הא דסימן קל"ב דמיירי ביין נסך שתופס דמיו ולהכי כיון שעדין הוא בעין ביד הגוי בשעה שנותן הדמים לישראל נראה כחליפין של ע"א שתופסת דמיה משום הכי אסור למוכר עצמו כמש"ל מה שאין כן בא"ח דמיירי בחמץ שאינו תופס דמיו ואין חילוק אם הוא בעין בשעה שמקבל ישראל הדמים או לא דלא קנסי רבנן כדעת הרמב"ם ז"ל וכן בסימן קמ"ד דכבר יצתה מתחת יד הגוי הקונה ואין נראה כחליפין של דמי ע"א מותר אפילו למוכר עצמו דהא לא קנסי רבנן ומעתה יש להתבונן בדברי רבינו מגן אברהם שכתב שאם משך הגוי החמץ הגם דביין נסך כתב עוד דלבעל היין הדמים אסורים לעולם לפי שנהנה מיין נסך (והיא סברת הרא"ש שלמד מהא דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת בדיעבד כמש"ל) מ"מ נראה דבחמץ שרי אף לדידיה ע"ש, דלכאורה קשה דהא משיכה אינה מצלת ולא מהניא אלא לענין איסור התופס דמיו באם משך תחילה לא מיקרו דמיו וחליפיו שיחול איסורא עלייהו כדמעיקרא בדבר שתופס דמיו דבזה שמשך תחילה חלף הלך איסור תפיסת דמים אבל איסורא דעבד שמכר איסורי הנאה עדין במקומו עומד ובזה לא אהניא לן משיכה כלל ולהכי אף שמשך היין תחילה כיון דעבד איסורא אסורים הדמים למוכר לדעת הרא"ש ודעמיה ולהכי פסק מרן דדוקא לאחריני שרי ולא למוכר כדפסק בסימן קל"ב וא"כ אמאי אם משך בחמץ גם לדידיה התיר רבינו מגן אברהם הא משיכה לא תיהני לן כלל בזה וכדקאי קאי והעיקר הוא דתליא בפלוגתא דרביותא דלהרמב"ם דמיהם מותרים גם לדידיה ולהרא"ש הדמים אסורים לדידיה:

ואפשר לומר דסובר רבינו מגן אברהם ז"ל שדוקא אם לא משך תחילה הגוי ונותן הדמים לישראל בעודו בידו ביד הישראל אז נראה כדמי וחליפי איסורי הנאה וניכר שהם דמי החמץ כיון שקבל המעות בעוד החמץ או איסורי הנאה ברשותו הרי נראה לעין שהוא נהנה מחמץ וכעין מש"כ התוספות בחולין ד' שכתבו דפירות וכלים ניכר בהם שהם חליפי החמץ אבל לא דבר אחר הילכך לא אסרו על המוכר אלא אם החליף בדבר הניכר ע"ש אבל בדבר שאינו ניכר גם לדידיה מותר ע"ש, והיינו טעמא גם כאן, ולא תיקשי לך דא"כ מצינו דמים לחמץ דיש לומר כיון דלכתחילה אסור גם בזה אם כן לא מצינו וכמ"ש התוספות שם בחולין ע"ש:

ותבט עיני בשורי להרב שניאור זלמן בש"ע שלו בא"ח סימן זה סעיף י"ב שכתב וז"ל ואם משך הגוי תחילה את החמץ לרשותו ואחר כך נתן דמיו או חליפיו הרי הן מותרים אפילו מכר והחליף הוא בעצמו דכיון שמשך הגוי את החמץ לרשותו נקנה לו החמץ מיד ע"י משיכה זו והרי הוא כשלו ממש ומה שניתן אחר כך דמיו או חליפיו הרי הן כמתנה בעלמא ואינן נקראים דמי החמץ וחליפיו ע"ש, הנה הרב ז"ל האריך בלשונו לשון הזהב ובנועם מיליו ויופי דבריו להטעים לנו את דינו של הרב מגן אברהם ז"ל אשר ממנו מקור דברים אלו אשר כתב ואשר נטע ואשר הדלה ומלא את בריכתו אשר כתב בש"ע שלו, ולכאורה לא הועיל לנו כלום דמה שכתב שאין נקראים דמי החמץ וחליפיו קשה דמאי נפקא מינה בזה הא אפילו נקראים דמי החמץ מ"מ כיון שאינו תופס את דמיו מותר בדיעבד ואם בא לומר דמטעם זה אין לקנוס אפילו המחליף, קשה מה יועיל לנו זה דמ"מ הקנס הוא משום דעבד איסורא והכא נמי הא עבד איסורא שמכר איסורי הנאה ובמה יתרצה זה, אבל אי נתכוון הרב בכל מה שכתב לכל מש"כ אתי שפיר דלא קנסוהו אלא במקום שנראה וניכר שהוא דמי חמץ וחליפיו דהיינו דעדין ביד ישראל החמץ וברשותו בשעה שקבל הדמים אבל אם משך הגוי תחילה שאינו ניכר שהוא דמי החמץ ולהכי מותר גם להרב ב"ח שאסר לדידיה כאן לדעת הרא"ש היכא דמשך שאני שמותר גם לדידיה כנ"ל לישב דבריו ז"ל של הרב מגן אברהם ודוק, והכי מדוקדק מדברי הר"ן ז"ל בפרק קמא דחולין שהבאתי לעיל שכתב ולפיכך אין אלו דמיהן ע"ש:

עוד כתב הרב שניאור זלמן ז"ל באותו סעיף וז"ל ויש חולקים על כל זה ואומרים דאפילו מכרו והחליפו בעל החמץ עצמו ונטל דמיו או חליפיו ואחר כך משך הגוי את החמץ לרשותו מותר לו ליהנות מדמיו וחליפיו אלו וציין שזה סברת הרמב"ם והרמב"ן וכתב וז"ל ויש לסמוך עליהם בהפסד מרובה וכו' ע"ש:

ולפי דבריו ז"ל בנדון דידן נמי שיש הפסד מרובה יש להתיר גם לדידיה אפילו אם היה הוא המוכר והוא המחליף וכ"ש שהכא בנדון דידן המוכר הוא הגוי שותפו ולא הוא, בשופי יש להתיר לישראל הזה ליטול חלקו מהדמים כיון שיש הפסד מרובה מותר:

ואשא עיני ואראה להרב ש"ך בי"וד סימן קל"ב ס"ק ג' שהסכים גם הוא דבהפסד מרובה יש לסמוך אדברי רבינו יצחק בעל התוספות דסובר שאם משך הגוי תחילה ואחר כך פרע לישראל הגם שעדין הע"א ביד הגוי הקונה הדמים מותרים אפילו באיסור הנאה שתופס דמיו שכתב וז"ל יש מי שאומר וכו' כתב זה בשם יש מי שאומר משום דרבינו ירוחם הביא בשם י"א דלא שרי אלא כשמכר הגוי היין ואחר כך פרע לישראל שאין ביד הגוי שום דבר כשפרע לישראל ומביאו ב"י ומוכח מדבריו שם להדיא דאפילו לאחרים אסור כל שלא מכר הגוי היין והוא דעת הרב אלחנן שהביא הרא"ש וכו' ולענין דינא אע"פ שנעלם מהב"י דברי הרא"ש ריש פרק בתרא דע"א שמהן הביא הטור ורבינו ירוחם דבריהם דפסק הרא"ש שם כדעת היש מי שאומר מ"מ הרמב"ן והר"ן ר"פ בתרא אוסרים וכו' וגם רבינו ירוחם לא הכריע, מיהו דעת המרדכי שם כהרא"ש ור"ל דהכריע כדעת רבינו יצחק לא לענין מה שחידש הרא"ש דה"מ לאחריני אבל לא לדידיה זה לא נזכר במרדכי כלל כאשר עיניך תחזינה מישרים במרדכי וכן נמי מוכח ממ"ש אחר כך וכן מסקנת התוספות בשם ר"י) וכן מסקנת התוספות בשם ר"י וכו' הילכך במקום הפסד מרובה שרי הא לאו הכי אסור וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא שהש"ך ג"כ התיר בהפסד מרובה אם משך הגוי עד שלא פרע אלא שהש"ך ז"ל לא נכנס בזה בהיכא דאיכא הפסד מרובה אם שרי גם לדידיה או דוקא לאחריני, והנה לכאורה דזה תליא בפלוגתא דרבוותא הרמב"ם והרא"ש ז"ל ואין להכריח מדברי הש"ך דכתב דבהפסד מרובה שרי דר"ל אפילו לדידיה והוא דבשלמא אי הרב ש"ך סובר דשרי גם לדידיה היינו דמהניא לן האי פסקא דידיה דפסק דבהפסד מרובה שרי כרבינו יצחק והיינו גם לדידיה דהיינו להמוכר עצמי אבל אי אמרת דסובר כהרא"ש דלדידיה אסור למחליף עצמו מאי אהני לן האי פסקא אם הוא הפסד מרובה מותרים הדמים כיון דלבעלים המחליפים לעולם אסור מאי אהני לן הפסד מרובה שלו, יש לומר אהני ואהני דאי לאו הפסד מרובה דמים אלו אסורי'ם נטושי'ם ועומדים לים המלח כאילו הם ע"א עצמה ואסור ליהנות מהן שום אדם כדעת הרמב"ן והר"ן אבל עתה שיש הפסד מרובה לישראל אם לא יהנו מדמים אלו הגם שאין זה נקרא הפסד מרובה לאחרים אלא מניעת ריוח מרובה הרי יש אופן שנקרא הפסד והוא אם הבעלים לא מכרו היין נסך אבל ישראל אחר עבר ומכר דידהו כגון זה כיון דלא מכרו הבעלים כעין האי שפחה דמעשה דרבינו תם שהביא הטור בא"ח סימן תמ"ג אם כן להרא"ש לבעלים נמי מותרים הדמים כיון שלא עברו עבירה ולהכי אהני לן הפסד מרובה לבעלים דיש לסמוך אדברי רבינו יצחק באם משך עד שלא פרע שיש להתיר בהפסד מרובה הא לאו הכי יש לאסור גם למי שלא עבר כהרמב"ן וכהר"ן דסברי כל שהוא עדין ביד הגוי תופס דמיו ואסור לכל:

ויותר נראה לומר דהש"ך סובר דמהני לן הפסד מרובה גם לענין זה להתיר גם למוכר עצמו דבעלמא קנסי ליה רבנן ואם הוא הפסד מרובה יש לסמוך אמתירין גם לדידיה כדעת הרמב"ם ודעמיה, ונראה דכל שכן הוא דכיון דהש"ך הכריע להתיר במקום הפסד מרובה אפילו בספק איסור תורה דהיינו אם קים לן כהר' אלחנן וכהרמב"ן והר"ן דסברי כל שהע"א עדין ביד הקונה אותה תופסת דמיה ואסורים מן התורה ואי קימ"ל כרבינו יצחק ואין כאן איסור אפילו דרבנן אפילו הכי אזיל לקולא בהפסד מרובה כ"ש במחלוקת זה דהרמב"ם והרא"ש דלהרמב"ם הדמים לית בהו איסורא כלל אפילו איסור דרבנן דקנסו אותו משום שעבר ודאי בספק זה שהוא קיל אזלינן לקולא ויש להתיר גם למוכר ולמחליף בהפסד מרובה וזה דבר נאה ומתקבל:

ואם כן בנדון דידן נמי שכך הוא המנהג שמוכרים בהקפה ונותנים שטר על זה ואחר כך פורעים מותרים הדמים גם למחליף ולמוכר כיון שיש כאן הפסד מרובה סמכינן אמקילין כדאמרן וכל שכן הכא בנדון דידן שלא מכר הוא אלא הגוי שותפו הוא שמכרם אליבא דכ"ע יש להתיר הדמים לישראל הזה כיון דלא עבד איסורא ליכול וליחדי:

העולה מכל האמור דבנדון דידן מותרים הדמים לישראל הזה בעל הכרם מכל הני טעמי דתריצי והוא הראשונה דהא מצינו חבל נביאים ראשונים כמלאכים דסברי מרנן שאם עבר ומכר איסורי הנאה הדמים מותרים למוכר ולמחליף והם, הרמב"ם והרמב"ן הרשב"א והריטב"א והר"ן והמגיד ואת האחרונים הרב משנה למלך דכתב דכן עיקר והפרי חדש גם כן כתב דכן עיקר ובפרט למה שהעידו בגודלם חמשה מלכים שכן הוא דעת מרן ב"י הקדוש כמ"ש לעיל, וטעם השני משום דערלה בחו"ל מקילין בספיקה ולכן לא יהיה אלא ספק יש להתיר, והחוט המשולש משום דישראל זה לא עבד איסורא שלא מכר הוא אלא הגוי שותפו ולהכי גם להרא"ש ודעמיה יש להתיר לו הדמים כנ"ל, ואת רבע מפני שהמכירה היתה באופן המועיל והמהני שמשך ואחר כך נתן דמים והוא הפסד מרובה לאלפים כהכרעת הש"ך והרב שניאור זלמן זיע"א כנ"ל להלכה ולמעשה, והגם שכתב מרן בא"ח סימן ת"ן סעיף ד' אסור לקבל בשכרו דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה ע"ש דאסר לקבל מיהא לכתחילה שאני הכא מהטעמים אחרים שכתבנו מותר אפילו לכתחילה ודוק, ועוד דהכא כבר קבלם הגוי מן הקונה ושם נאמר שאם כבר קבלם מותר ליהנות מהם ע"ש:

אחר כך ראיתי להרב רבינו ירוחם בספרו וז"ל אם מכרן אין תופסין דמיהם מן התורה ומ"מ דמיהן אסורין לו מדרבנן אבל לאחרים מותרים ולו ג"כ אסור לקנות מדמיהן כלים ופירות אבל אם קנה מהם כלים או פירות בדיעבד מותרים כי הן חליפי חליפין ולא גזרו רבנן ואם קידש בהן אשה דהיינו בדמיהן אע"פ שאסור לכתחילה לקדש באלו מ"מ אם קידש היא מותרת ליהנות בהן שאין אסורין אלא לו וכו' ע"ש, והוא כדעת הרא"ש ודעמיה כדרכי בקדש דאזיל בשיטת הטור עיין עליו, ועיין להרב שער אפרים סימן דל"ת מה שכתב הרב הוא ובנו שראו את החד"ש מה שחידשו בטובם עלינו בענין זה כי הובא לידי הספר הנז' ביום כ"א לאדר השני של שנת התרצ"ב, וצוי"מ וימ"נ ויעזרנו על דבר כבוד שמו כי ממנו הכל ויושיענו זה ה' קוינו לו קומה עזרת"ה לנו לפ"ג פה אוראן יע"א כ"ד לחדש חשון:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה