קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
יורה דעה · הלכות נדרים ושבועות
סימן יג
לשון תשובת הרשב"א חלק שלישי סימן ש"ד וז"ל הצ"ל ומן הידוע שבחרמי צבור ושבועתם אין הפרש מן הדין בין אמרו על דעת הקהלות הרחוקות ובין אמרו על דעת רבים ובין שלא אמרי לא זה ולא זה לפי שאין שום נדר ושבועה ניתרין בלא פתחים וכו' ושל רבים אי אפשר למצוא להם פתחים דפתחו של זה אין פתחו של זה וכו' ומה שנהגו בקהלות להתירו אינו אלא משום שכך נהגו וכו' (ואחר כך כתב) ולנדון שלפנינו (דהיינו במי שהחרימוהו הקהל כמ"ש לעיל) אני אומר כי מדעתי יש להתיר כדרך שנהגו להתיר נדרים ושבועות שנדרו על דעת רבים לבד וכו' ע"ש, דמשמע מדבריו ז"ל דמן הדין כיון שהחרימוהו הקהל דהיינו שהם רבים מיקרי ע"ד רבים ואין לו התרה כלל לדבר הרשות עד שיהיה פתח אחד ולדעת מרן ז"ל שפסק ביו"ד סימן רכ"ח סעיף כ"א שיש לו התרה מדעתם א"כ צריך שיסכימו כולם להתיר ואפילו בלא פתח, וכל זה אי איכא שבועה אבל אי ליכא כי אם נידוי וחרם אם הסכימו כולם יכולים להתיר אליבא דכ"ע בלא פתח וחרטה דבנידוי וחרם אין צריך פתח וחרטה וכמו שפסק מרן בסימן רכ"ח סעיף ח' ועי' ש"ך שם ס"ק ט"ז ועוד לו שם ס"ק נ"ט ע"ש:
ומעתה ראוי לשים לב על תשובת הרשב"א הנז' שבנדונו דשם לא היה כ"א חרם לבד ואפילו הכי כתב שם וז"ל ולנדון שלפנינו יש להתיר לפי שמה שהוסיף שליח צבור בחרם דעת הקהלות הרחוקות לא היה מדעת הברורים ואין בדבריו כלום ע"ש, שכתבתי המכוון מדבריו דוקא ע"ש, דמשמע שאם היה מדעת הברורים אין לו היתר, ואמאי אפילו נימא שדעת הקהלות הרחוקות הוי כדעת רבים מ"מ הרי הטעם להרשב"א שנדר שהודר לדעת רבים שאין לו התרה הוא משים שפתחו של זה אינו כפתחו של זה וחרטתו וכמו שכתב הרשב"א בסימן ש"ג וכמו שהובא הכל ברבינו ב"י ע"ש, וא"כ דחרם ונידוי אין צריך פתח וחרטה הו"ל לרבינו הרשב"א להתיר אפילו הוחרם על דעת רבים כיון שאין בו ולא שייך טעם הנדר, וצ"ל שאין כונת הרשב"א לומר שאין לו היתר כמו נדר שהודר על דעת רבים דסובר הוא ז"ל שאין לו היתר אלא דרוצה לומר דצריך הסכמת דעת כולם והסכמת הקהלות הרחוקות שיסכימו כולם כאחד שדעתם ורצונם להתיר וכמו שראיתי להרב ש"ך בסימן רכ"ח ס"ק נ"ט שכתב וז"ל ומי שקבל עליו בחרם או בנידוי ע"ד רבים יכול להתיר על דעתם לכ"ע דהא חרם אין צריך פתח וחרטה כדלעיל סעיף ח' וכו' ע"ש:
והנה מרן בש"ע סימן רכ"ח סעיף כ"ה כתב בענין נדרים וחרמים שמטילין הקהל שאם הוסיפו הקהל אחד משלשה דברים שהזכיר שם או התנו בפירוש וכו' או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות או הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון כגון התרעות וכו' גילי דעתייהו שיצאו מכלל מנהגם וחזר הדין לסיני שאם לא הוחרם על דעת רבים ניתר ע"י שאלת חכם ואם הוחרם או הודר ע"ד רבים אין לו התרה ורוצה לומר כדין נדר שהודר ע"ד רבים שאין לו התרה ותליא בפלוגתא דרבוותא שלדעת הרשב"א בנדר אין התרה אפילו ע"י הסכמתם מטעם דפתחו של זה וכו' ולדעת מרן ז"ל דפסק כהטור יש לו היתר אחר הסכמתם שיסכימו על התירו ישאל לחכם ויתירהו, ובחרם אליבא דכ"ע ישאל לחכם אבל אחר הסכמתם ע"ש שפשוט כל זה מדברי מרן ז"ל:
וראיתי להרב ש"ך שם ס"ק ע"ט שכתב וז"ל או הודר ע"ד רבים כלומר שאמרו ע"ד הקהלות הרחוקות דזה הוי עד"ר וכן הוא בתשובת הרשב"א שבב"י ובס"ק הקודם לזה כתב או הוחרם או הודר אותו חרם שהוסיפו על מנהגם ע"כ ע"ש:
ותם אני לא אדע הא דהביא ראיה לדבריו שמה שכתב הש"ע או הודר עד"ר כונתו שאמרו ע"ד הקהלות דזה הוי לדעת הש"ע עד"ר מהא שכתב הרשב"א בתשובה הנזכרת בב"י דמאי ראיה מביא לדעת הש"ע מתשובת הרשב"א שהרי הרשב"א ז"ל מכת הסוברים שאם אמר עד"ר סתם אין צריך לפרש פלוני ופלוני משום הכי סובר שע"ד הקהלות הרחוקות הוי עד"ר כמו שמוכח מכמה תשובות של הרשב"א שהביא בית יוסף בביתו ובחומותיו ע"ש שכן הוא דעת הרשב"א והוא היפך מדעת ר"ת שפסק הש"ע כוותיה וא"כ לדעת הש"ע דפסק כרבינו תם דצריך לפרט פלוני ופלוני נראה שאם נדר ע"ד הקהלות הרחוקות לא הוי פרט ואי סובר הש"ך ז"ל שאם אומר ע"ד הקהלות הוי טפי פרט מדעת רבים סתם וא"כ להש"ע נמי הוי כאילו פרט א"כ תיקשי לן אמאי השוה מרן ז"ל השלשה דברים דהיינו אם התנו או אמרו ע"ד הקהלות הרחוקות או אם הוסיפו בנודות וכו' ועל כולם כתב ואינו ניתר כשאר חרמות אלא ע"י שאלה דמשמע דאין צריך להסכמת דעת הקהלות הרחוקות אלא די בשאלת חכם ואמאי הא כיון דקהלות הרחוקות הוי כעד"ר הוה ליה לומר בזה שאין לו התרה כמו שכתב אחר כך שאם הוחרם או הודר וכו' אין לו התרה, ואי סובר הש"ך בדעת הש"ע דמילי מילי קאמר ומה שאמר ע"י שאלת חכם קאי אתרתי דוקא אאם התנו או אם הוסיפו ואחר כך קאמר ואם הוחרם או הודר עד"ר וקאי אחלוקת שאמר ע"ד הקהלות הרחוקות דהוי כעל דעת רבים בזה הוא דקאמר הש"ע שאין לו התרה, אי אפשר לפרש כן דעת הש"ך שהרי הש"ך בס"ק ע"ח פירש שמה שכתב מרן ז"ל שאם הוחרם או הודר קאי על חרם שהוסיפו על מנהגם וכתב בס"ק ע"ט שאותו חרם שהוסיפו על מנהגם אם הודר וכו' כלומר אותו החרם הנ"ל הודר עד"ר דהיינו שאמרו ע"ד הקהלות הרחוקות וא"כ הראת לדעת שהש"ך ממאן בפירוש זה וסובר דמאי דקאמר הש"ע שאם הוחרם או הודר קאי אאם הוסיפו ולא אחלוקת שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות בלבד, ועוד קשה לי מאי דעתיה ז"ל שאם ע"ד הקהלות הוי כעל דעת רבים א"כ אמאי צריך להוסיפו אמנהגם כיון שאמרו ע"ד הקהלות בזה סגי דלא הוה ליה התרה ולמה הצריך לפי פירושו תרתי הוסיפו ועוד אמרו ע"ד הקהלות בדעת הקהלות סגי, ואי עיקר חידושיה של הש"ך לומר דעל דעת הקהלות נמי הוי כדעת רבים וקאמר באם הוסיפו על מנהגם שבזה הראו דעתם שעל שורת הדין מחרימים אם אמרו עד"ר או אמרו ע"ד הקהלות הרחוקות הוי כעל דעת רבים דאי נימא שזה כונת הרב ז"ל א"כ מאי כלומר דנקט בדבריו ז"ל הול"ל או אמרו עד"ר או ע"ד הקהלות ואי נימא שהש"ך אזיל לשיטתיה שכתב לעיל מזה בס"ק ס"ו שנראה לו להרב ז"ל לפסוק שאפילו עד"ר סתם אין לו התרה כדעת הרשב"א והריב"ש כיעו"ש וכל מה שכתב בס"ק ע"ט הוא לדידיה דוקא ולא לדעת הש"ע ואתי שפיר השתא דמייתי ראיה מהרשב"א ז"ל מ"מ עדין תיקשי לך מאי כלומר דמשמע דקאי אפירושא דהש"ע ועוד קשה בחדא סגי דהיינו בדאמרו ע"ד הקהלות הרחוקות ולא איצטריך באם הוסיפו נודות וכו' והול"ל אם הוחרם או הודר עד"ר באם הוסיפו או אפילו בלא הוסיפו אם אמרו ע"ד הקהלות וכו' אין לו התרה ומאי כלומר דנקט ועוד הרי לקמן בס"ק פ' כתב דאפשר דגם הרא"ש יודה אם אמרו ע"ד רבים או על דעת הקהלות הרחוקות ע"ש, והרא"ש מכת הסוברים כדעת ר"ת וא"כ משמע ליה להרב דע"ד הקהלות הרחוקות עדיף מדעת רבים סתם ולפ"ז משמע שכל מה שכתב בס"ק ע"ט הוא לדעת מרן ז"ל ולא לדידיה דוקא ועל כן דברי רבינו ש"ך נפלאו ממני מי יתן ידעתי ואמצאהו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו החונן דעת יבונננו דעתו דעת עליון, כ"ד קטינא עריך דכ"ה ושפל רוח בשנת תער"ב והעתקה היא בשלשה עשר לחדש חשון בשנת ורוח כל בשר תפא'ר לפ"ק פה אוראן יע"א:
סימן יד
נשאלתי מאת ידידי האוהב את התורה ומחזיק ביד לומדיה מעלת החכם השלם הידיד הנאמן כה"ר סי' יאודה חסאן נ"ע על לשון הזוהר פרשת משפטים קט"ו ע"ב וקט"ז ע"א ז"ל א"ל בוצינא קדישא שבועת ה' איהי שכינתא וכו' בודאי לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש והא אוקמוה במתניתין וכו' ע"ש, והוא דבר תמוה לרבים שהרי בש"ס דנדרים י"ג ט"ו נשנה להיפך דהכי איתא בברייתא שם וחומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש משא"כ בנדרים וכן איתא עוד שם ט"ז ע"ב בש"ס דקאמר אסיפא דאידך בבא קתני שאיני ישן שאיני מדבר וכו' זה חומר בשבועות מבנדרים ע"ש:
והשבתי לו כאשר אבאר דהנה צריך להתבונן בדבר זה דמאי טעמא יש חומר בשבועות מבנדרים לענין זה דאין לומר משום חומר שבועה שנאמר בה לא ינקה ונדר הוא קל משבועה וכדאיתא בכתובות נמנעי מלהשבועה משום חומר השבועה אלא נודרת ליתומים כל מה שירצו וכו' ע"ש, דאי מהאי טעמא הוה לן לדון להחמיר נמי ונימא דשבועות חלות על דבר מצוה כדבר הרשות כמו הנדרים משום חומרייהו ואנן לא תנן הכי כדאיתא בנדרים ט"ז ע"א וחומר בנדרים מבשבועות כיצד וכו' ע"ש ועל כרחיך לומר דטעמא רבא איכא כדאיתא בש"ס ובדברי המפרשים הראשונים כמלאכים דשאני שבועה דאוסר עצמו על החפץ והרי הוא מושבע ועומד מעיקרא לקיים המצוה ואין שבועה דהשתא חלה לבטל השבועה דקדמה לה בזמן מהר סיני אבל נדרים אוסר החפץ עליו לא עצמו על החפץ שתטעין ותאמר שכבר מושבע עליו ואין איסור הנדר חל על השבועה אלא אסר החפץ עליו והילכך אינו נראה כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו עיין בש"ס ובפירוש רבינו הרא"ש ז"ל וא"כ לא פסיק טעמא בגווייהו דגם בהא שחומר שבועות מבנדרים שהשבועות חלות אפילו על דבר שאין בו ממש וכו' הוא מהאי טעמא גופיה משום דאסר עצמו הוא שלא יעשה אותו דבר וכיון דעיקר האיסור על גופיה איהו גופיה אית ביה ממש הילכך חל עליו האיסור שהרי אית ביה ממש הגם שהדבר שאסר עצמו עליו לית ביה ממש מ"מ הוא לא אסר אותו דבר שאין בו ממש אלא אסר עצמו שיש בו ממש על דבר שאין בו ממש וכיון דעיקר האיסור יש בו ממש לא איכפת לן מידי אם יהיה הדבר שחוץ ממנו אין בו ממש וכמ"ש הר"ן ז"ל בפירושו לשם דף י"ג ע"ב בד"ה שהנדרים חלים על דבר מצוה סמוך ומיד לדיבור זה בד"ה שהשבועות חלות וז"ל שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן ואיהו אית ביה ממש משא"כ בנדרים דמיתסר חפצא הוא הילכך אי לית ביה מששא לא אסר מידי ע"כ דברי קדשו זיע"א, מכאן מודעה רבא לאורייתא דטעמא דהאי דינא לאו משום חומרא דשבועה אלא משום דקימ"ל דאין האוסר יכול לאסור אלא דבר שיש בו ממש הילכך בשבועות שאין דין שבועה אלא במיתסר גופיה שלא אעשה דבר זה ואיהו גופיה אית ביה ממשא לכך חלה בכל ענין שיאמר שהרי בודאי יש ממש כאן דאיהו גופיה שאסר גופיה על החפץ דלא משכחת כשאוסר עצמו על החפץ לומר שאין בו ממש דכיון דאסר עצמו כדין שבועה הרי יש בו ממש וא"כ השבועה לא חלה בשום אופן אלא בדבר שיש בו ממש שהוא איהו גופיה שהנאסר יש בו ממש משא"כ בנדר אם יש בנאסר דבר שיש בו ממש חל עליו האיסור ואם אין בו ממש לא חל עליו האיסור:
הכלל העולה שבשבועה פסיק רישיה הוא דודאי חלה אפילו על דבר שאין בו ממש כיון דהנאסר איהו גופיה יש בו ממש, והנדר לא פסיק רישיה יש שיש בו ממש ויש שאין בו ממש אבל מ"מ חמיר הוא דמדרבנן אפילו אין בו ממש חייל ויש בו משום לא יחל דברו וכדאיתא במתניתין שם י"ד ע"ב דקתני קונם שאיני ישן יכו' הרי זה בלא יחל דברו ואוקמה רבינא שם ט"ו ע"א מדרבנן הוא דאיכא בל יחל ע"ש:
ולפי האמור אתי שפיר לשון הזוהר דקאמר בודאי שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש והיינו איהו גופיה כדאמרן דאיהו גופיה שהוא הנאסר יש בו ממש משא"כ בנדר מצינו שחל אפילו על דבר שאין בו ממש מדרבנן מיהא כדאוקים ליה רבינא ודוק, עי' להרב נצוצי אורות ולהרב שביבי נגה מש"כ בזה והנראה לענ"ד כתבתי וע' להרב בן יוחאי שער ז' מענה כ"ז דף ע"ג עמוד ראשון: