אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א יורה דעה › הלכות אבלות

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

יורה דעה · הלכות אבלות

הלכות ערלה

סימן כו

שאלה שמועה רחוקה או קרובה מאימתי חשבינן אבלות אי מיום המיתה או מיום הקבורה:

תשובה הנה מצאתי אל"ף לדבר זה להרב ש"ך ביו"ד סימן ת"ב ס"ק ה' ובט"ז שם ס"ק וא"ו שכתבו משם מהרש"ל והרב"ח דמיום המיתה מנינן ע"ש, אלא שראיתי להש"ך בנקודות הכסף שתמה על זה וכתב שבדברי רבינו ירוחם ז"ל מוזכר בפירוש דלקבורה מנינן ולא מיום המיתה ע"ש וכן ראיתי להרב מוהר"ר עוזר בספרו אבן העוזר שהעלה שמיום הקבורה מנינן ע"ש, וכן ראיתי להרב אמרי ברוך שכתב משמו ומשם הרב פנ"י סימן ט' ומשמע שכן דעתו דעת עליון וכן היא סברת הרב נודע ביהודה בספר דגול מרבבה בסימן ת"ב סעיף א' וכתב שכן מצא בתשובת מהר"י ווייל ז"ל דמיום הקבורה מנינן ע"ש, ומביאו הרב יד שאול בספרו בהגהת יד שאול דס"ל כן ע"ש:

ונראה לי שכן ראוי להחמיר ולמנות מיום הקבורה וכ"ש למה שראיתי בספר הרב בית דוד ביו"ד אות כ"א שכתב משם מוהריב"ל ומהרשד"ם ז"ל דספק קרובה ספק רחוקה חייב להתאבל ע"ש, וא"כ הכא נמי בנ"ד דלא יהיה אלא ספק שקול חייב להתאבל מיום הקבורה ועביד לחומרא:

אחרי כן ראיתי להרב אזן אהרן אות א' סימן ג' שהביא דברי האחרונים וכתב משם הכנה"ג שהרב מהר"י איסקאפא חלק על מהר"י ווייל והורה למנות מיום המיתה ושכן הורה הלכה למעשה הכנה"ג וכן הורה למעשה הרב אזן אהרן ז"ל שמיום המיתה מנינן ע"ש, אחר כך יצא לאור ספר עמק המלך להרב מנחם עזריה מאיר קאסטילנובו זיע"א וה' אינה לידי וראיתי להרב בסימן ל' דזו העלה להלכה דיש למנות השלשים מיום המיתה דהכי פשטא דכל הקדמונים ע"ש מה שהאריך בזה, ועיין להרב עיקרי הד"ט בחלק יו"ד סימן ל"ו אות מ"ג ועי' להרב מהר"ח פלאג"י בספרו חיים ביד סימן ק"כ:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן כז

מעשה שהיה שנער יהודי אחד מבן י"ח שנים ולמעלה חשק בנוצרית אחת והלך אחריה פתאום כשה לטבח יובל ע"י שנזרקה בו רוח מינות מה שעשה ע"י הכומר ככל חוקות הגוים דהיינו בזריקת מים של מי נדה שלהם דתלו ליה תפל'י תועבה תלויה בצוארו כנהוג אצל בעלי הדת ההיא וכמה טרחו אביו ואמו להסיר הבגדים הצואים מעליו להשיבו אל אביו שבשמים ולא הועילו ונכזבה תוחלתם ממנו ויהי היום שלקחוהו המלכות פראנצ'א יר"ה בלויית חלוצי צבא עם אנשי חיל למלחמה והוכה במלחמה מכת מות ועמד בבית החולים ימים אחדים והלכו אביו ואמו לבקרו ומצאוהו על ערש דוי וכאשר לא היה נראה לאביו בו סימני מיתה חלף הלך לו ונשארה אתו עמו אמו, ואחר כך הכביד עליו החולי והיה גוסס ואמו אמרה שעמדה היא ולקחה את התרפים והשליכתם וקראה עליו קריאת שמע בשעת יציאת נשמה איך שיהיה מת בשמדותו, ועתה נפשם לשאול הגיעה אם יכולים להתעסק בו ולקוברו בקברי ישראל כי אע"פ שחטא ישראל הוא וכן אם הדין להתאבל עליו או לא:

תשובה הנה מתחילה יש לברר וללבן משפט הנער ומעשהו שמת קודם שהשלים עשרים שנה אם נאמר כיון שבית דין של מעלה אינם מענישים עד עשרים ולמעלה א"כ זה הנער כיון שמת ובטל ממנו עונש ב"ד של מטה הרי גם עונש של ב"ד של מעלה אין לו והרי הוא כזכאי ולכן ראוי להתעסק בו ולהתאבל עליו או נימא כיון שהוא רשע למות קרינן ביה באבוד רשעים רנה ואין מתעסקים בו לכל דברים ועוד יש להסתפק בהא דאמרו רז"ל שאין ב"ד של מעלה מענישים למטה מעשרים אם הוא עונש עולם הזה או גם עונש עולם הבא בעולם הנשמות:

והנה הא דאין ב"ד של מעלה מענישין מעשרים ולמטה הוזכר בש"ס שבת פרק ט' דף פ"ט ע"ב דקאמר דל עשרים דלא ענשת עלייהו וכו' ופירש רש"י שם ד"ה דל עשרים וכו' שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מעשרים שנה ומעלה וכו' ע"ש וזה נאמר בש"ס על לעתיד ע"ש, הרי מצינו מפורש בעונש עוה"ז מיהא שאין ב"ד של מעלה מענישים למטה מעשרים:

וכן מפורש יוצא במדרש רבה פרשת קרח אמר רבי ברכיה כמה קשה המחלוקת שב"ד של מעלה אין עונשים אלא מבן עשרים ולמעלה וב"ד של מטה מבן י"ג ובמחלוקתו של קרח וכו' ע"ש, ועי' רש"י ז"ל על החומש בפרשת קרח על פסוק כ"ז יצאו נצבים, ועל כן לא נגזר על דור המדבר אלא מבן עשרים שנה ומעלה וזהו שדרשו רז"ל בן עשרים לרדוף שרודפים אותו מן השמים להענישו על חטאו עי' רבינו בחיי בפ' בראשית על פסוק ועתה פן ישלח ידו וכו' עי' ד' ט' וכן כתוב בדברי קדשו בבראשית רבה פרשת ויהיו חיי שרה וז"ל יודע ה' ימי תמימים וכו' כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים בת עשרים כבת ז' ליופי בת מאה כבת עשרים לחטא והביאו רש"י ז"ל בפירושו על החומש ופירש רש"י וז"ל מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשים אף בת מאה וכו' ע"ש, ועי' להרא"ם ז"ל בפירושו על רש"י מה שפירש בזה בד"ה שהרי אינה בת עונשים עיין שם:

וכן הוא משולש בתקוני הזוהר סוף תקון ארבעים בתורתו דרבי שמעון בר יוחאי וז"ל אמר רבי אלעזר והאי מאן דאסתלק מעלמא עד לא מטון יומוי לעשרין שנין מאן אתר אתענש בגין דהא מתליסר ולתתא לאו בר עונשא הוא אלא בחטאה דאבוי אבל מתליסר ולעילא מהו אמר ליה קודשא ב"ה חס עליה דלימות זכאה ויהיב ליה אגר טב בההוא עלמא, וכן איתא בזוהר פרשת וירא דף קי"ח ע"ב וכו' אמר ליה אי חייבא הוא ולא מטון יומוי לעשרין מהו כיון דאסתלק מן עלמא במאי הוא עונשיה אמר ליה בדא אתקיים ויש וכו' דכד עונשא נחית לעלמא איהו דאערע בההוא מחבלא אתענש דלא אשגחו עליה מלעילא ועליה כתיב עוונותיו ילכדונו את הרשע את לאסגאה מאן דלא מטון יומוי לאתענשא עונותיו ילכדונו את הרשע ולא בי דינא דלעילא וכו' ע"ש, וכן מצאתי עוד בתיקוני הזוהר בסוף דף קמ"ב ותחילת קמ"ג ע"ש אביא לשונו לקמן בעה"י וכן הוא בזוהר פרשת האזינו רצ"ג ע"ב וז"ל ובגין כך לא מענישין בי דינא עילאה עד דישלים וסלקא לעשרין שנין לקבליהון דעשרין בתי דינא וכו' ע"ש וכן הוא בפירוש הראב"ד על עדיות פרק שני משנה ט' ד"ה גרסינן ע"ש, וכן מצאתי כתוב להרמב"ם בפירוש המשניות לסנהדרין נ"ג ע"א בפרק ארבע מיתות על מתניתין דאלו הן הנסקלין וכו' ועל הזכור וכו' שכתב וז"ל אבל מפי השמועה למדנו שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה וכו' עיין שם, ועי' עוד בתוספות בפרק ואלו מגלחין דף כ"ח ע"א ד"ה מת בחמשים ע"ש ועי' בפרקי אבות פרק חמישי משנה כ"א בן עשרים ובפירוש הרע"ם ובתוספות י"ט עיין שם, וכן הוא בירושלמי סנהדרין פרק הנחנקין במשנת המתנבא מה שלא שמע פרק אחד עשר, וכן הוא בזוהר פרשת פקודי דף רמ"ח ע"ב רמ"ט ע"א ע"ש הרי לך דמהש"ס ומהמדרש ומהזוהר מוכח דב"ד של מעלה אין מענישין בפחות מעשרים שנה:

אלא שראיתי להרא"ם ז"ל בפרשת חיי שרה שהקשה על כלל זה ממה שכתב רש"י ז"ל בפרשת לך לך גבי וערל זכר אשר לא ימול וכו' ונכרתה הנפש וכו' שפירש משהגיע לכלל עונשין דהיינו מבן י"ג שנה ויום אחד ולמעלה ע"ש, וכן עוד הקשה ממש"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון דהלכות ביאה כל אשה אסורה מן העריות אם היתה מבת ג' שנים ויום אחד ולמעלה גדול הבא עליה חייב מיתה או כרת או מלקות, וסתם גדול היא משהגיע לכלל עונשים כדכתב בפ"ב מהלכות אישות ע"ש ועי' בפרק בא סימן ד' נ"ב במתני' תינוקת שהביאה שתי שערות וכו' חי בת בכל המצות וכן תינוק שהביא שתי שערות וכו' ע"ש, ותירץ הרא"ם ז"ל דיש לומר דחייב כרת דקאמר היינו לחייבו בב"ד של מטה מלקות דכל חייבי כריתות לוקין ונפטרין מידי כריתתן וכו' ע"ש, ודבריו ז"ל קשים להולמם דהיכי שייך הכא במילה לומר דלוקין ונפטרין מידי כריתתן שאם עדין לא רצה למול היאך נפטרין בדבר שיכול לקיימו זה לא יתכן, ואי במל עצמו בלא מלקות הרי נפטר מכרת שהרי לעולם לא יתברר שיהיה בכרת עד שימות דלעולם יכול למול עצמו ולהפטר מכרת וכמ"ש התוספות פרק הלוקין י"ד ע"א בסוף ד"ה הני ע"ש, וכמ"ש הטור ביו"ד סימן רס"א בשם הרמב"ם ע"ש, ואי נימא דכונת הרא"ם היא אינה אלא לומר דמכלל זה שמענו שכל המחוייב כרת מחוייב מלקות הוא בב"ד של מטה ולהכי שייך ביה חיוב זה משבא לכלל עונשין ואתי שפיר על פי סברת הראב"ד והטור סימן רס"א ע"ש, מ"מ קשה הא לא שייך במילה מלקות דאין בה אזהרה אלא מצות עשה וכדאיתא בפרק שלישי דמכות י"ג ע"ב דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה וכו' ע"ש, ובלאו הכי הא קיימא לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וא"כ מעולם לא יבא לכלל מלקות וצ"ע, ולעיקר קושית הרא"ם ז"ל ממש"כ רש"י על פסוק וערל זכר וכו' הנה רש"י ז"ל לא כתב אלא אשר לא ימול משיגיע לכלל עונשין ונכרתה אבל אביו אין ענוש עליו כרת אבל עובר בעשה ע"כ וא"כ נוכל לומר דמ"ש משיגיע לכלל עונשין ר"ל עונשי מעלה ונכרתה והיינו מעשרים ולמעלה, עוד יש לומר דונכרתה היינו הכרתת הנפש בעולם הבא עולם הנשמות ועל פי מה שאכתוב לקמן בעה"י אבל לעולם נימא דבעולם הזה (נימא דבעולם הזה) אין בית דין של מעלה מענישין אותו עד שיגיע לעשרים ולמעלה עי' מש"כ ב"י ביו"ד סימן רס"א ליישב דברי הרמב"ם ודוק:

והרב מהר"ש יפה ז"ל הקשה עוד מער ואונן וז"ל אך קשה מער ואונן שמתו בידי שמים וקטנים היו מעשרים שהרי אחר מכירת יוסף היה מעשה דיהודה וכו' ומשנמכר יוסף עד שירדו למצרים כ"ב שנה וכבר היו בנים ובני בנים מתמר שנולדו אחרי מות ער ואונן, ותירץ דלא דרך עונש מתו אלא למנוע מעשה המגונה שהיו משחיתים זרעם ע"ש בדבריו ז"ל:

והנה לפי מש"כ בסמוך לשון הזוהר בתיקונים ל"ק מהא דער ואונן דיש לומר דכיון שהיו חייבים לא אשגחו עלייהו לעילא ועונותיהם ילכדונום ולא דינא דלעילא וק"ל, ואפשר שהרב נדחק מלישנא דקרא דכתיב וימיתהו ה' וימת גם אותו דמשמעות קראי שהשם דן אותם למיתה ולכך הוצרך ותירוצו ז"ל:

ואשא עיני ואראה להרב חתם סופר בחיו"ד סימן קנ"ה דהכחיש בכלל זה ומאן ימאן בו וז"ל ומה שרמזת והיא לא הגיעה לעשרים שזה נראה דעתך שאינה בת עונשים למטה מזה, זה לא נמצא בש"ס רק בדרושי אגדה וכבר כתבו מזה האחרונים שאין לסמוך על זה כלל וכו' אבל האמת משנעשו בני מצוה בשנים וסימנים מתחייבים בכל חיובי התורה בב"ד של מעלה ושל מטה, דאלת"ה למ"ד יולדת ומצורע ונזיר הם חוטאים לא מייתי קרבנם קודם עשרים וישתקע הדבר עכ"ל, ונלפע"ד לתרץ זה בהקדים קושיא אחרת והוא דלפי כלל זה אם מבן י"ג שנים ויום אחד והביא סימנים אכל חלב או דם או שגג באחת מכריתות האם נאמר לא מייתו קרבן שגגתם כיון שעדין לא הגיעו לעונש כרת ח"ו והרי כבר נתחייבו בכל מצות ועונשים שבתורה כדאיתא בפרק בא סימן נ"ב ע"א אלא ע"כ לומר הגם שעדין לא נתחייבו בעונש כרת מפני שדיני יוצא מב"ד של מעלה מ"מ כיון שעשו עבירה שיש בה חיוב כרת בגדולים ובגודלם יתחייבו גם המה בתעלוליהם חטאת בשגגתם או מלקות בזדונותם דמ"מ איסורא עבדי וצריך כפרה ולהכי ביולדת נמי ובמצורע וכו' צריכי כפרה הגם שאין עליהם עונש של מעלה ודוק:

ולבסוף זו הלכה העלה כי לא נאמרו כל השיעורים הללו במדרשות שבני עשרים נעשו בני עונשים למעלה אינם אלא בעונשים על חטאם המחודשים לשעה כגון עונשי דור המדבר וכן בשרה קודם מתן תורה הוא והכל אצלה במצות שכליות ע"ז נאמרו השיעורים הללו אבל עונשי התורה אין שום חילוק כי שיעורים הלכה למשה מסיני בין למלקות בין לקרבן ובן י"ג שהביא שתי שערות שוה לכל עונשים שבתורה ע"כ ע"ש:

ובאמת תמיה לי טובא על יסודו דמה יענה להא דשבת דקאמר בש"ס דל עשרים דלא ענשת עלייהו וכן הא דתיקוני הזוהר בשני המקומות ובזוהר דפרשת האזינו רצ"ג שהזכרנו הרי רז"ל הזכירו זה בכל מקום במדרש ובתלמוד ובזוהר וכן דברי הרא"ם שזכרנו לעיל הוי תיובתיה:

ובחפשי בספרים ספרי דבי רב ראיתי להרב חוות יאיר שאלה קס"ו ובהשמטות לשאלה הנז' דף רס"ג שגם הוא אזיל בשיטתיה דמר בעל חתם סופר וז"ל ולענ"ד נראה דכל שהוא מפורש בתורה קלות וחמורות וכן כל גזירות ותקנות חז"ל וכו' ודאי ב"ד של מעלה ושלמטה שוין ועונשין מבן י"ג, האמנם שלא מפורש ביה כלל אזהרה ומצוה רק דיש ללמדו מסברא דרע ומר הוא כגון מחלוקתו של קירח וכו' וכן שרה שדרז"ל לגבה בת מאה כבת עשרים לחטא, ג"כ עדין לא ניתנה התורה וקימ"ל שלא חטאה בדברים השכליים שראוי למנוע מהן וכו' ע"ש, דכל זה סובב הולך כדעת הרב חתם סופר ושני נביאים נתנבאו בסגנון אחד ע"ש:

אלא שבסוף ההשמטה הנז' כתב וז"ל אחרי כותבי מצאתי בזוהר בראשית עמוד רצ"א זה שמת בחטאו לפני היותו בן עשרים הוא מפני שהקב"ה מסלק השגחתו ממנו והמשחית עצמו ממיתו יע"ש עכ"ל, הרי שהרב חזר בו מכל מה שכתב מכח הזוהר והוסיף לנו הרב שגם בזוהר בראשית הכי איתא ובאמת גם הא דשבת דדל עשרים דלא ענשת עלייהו הוי תיובתיה אלא ע"כ לומר דהאמת הוא כמ"ש בזוהר ובתיקוני הזוהר בתורתו דרבי שמעון, ועיין להרב בעל ספר אוצר אגדות חלק שלישי בתחילת ספרו השמטה לספרו שיעורי מצות ולענין מה שנסתפקנו לעיל אם הא דאין מענישים מעשרים ולמטה בין עונש עולם הזה בין עונש עולם הבא או דוקא דין עולם הזה דהיינו להמיתו ולהכריתו מן עולם הזה או להביא עליו יסורים בעה"ז מכח מעשיו הרעים הוא שאין מענישין אותו ב"ד של מעלה אבל בעולם הבא עומד בדין לתת דין וחשבון על מפעליו:

ונראה לי להביא ראיה דבעונש עולם הבא מענישין אותו מהא דפרק נגמר הדין מ"ו ע"א דקתני מתניתין ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי קברות היו מתוקנים לב"ד אחת לנהרגין וכו' וקוברין אותי במקומן וכו' ובש"ס קאמר רב אשי כפרה מאימתי קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא ופירש רש"י צערא דחבוט הקבר פורתא ע"ש, הרי בחייבי מיתות ב"ד של מטה לא נגמר כפרתם עד אחר שיעשה בהם חביט הקבר שהוא בעולם הבא ומדפסיק ותני הכי בחייבי מיתות ב"ד של מטה שלא היו קוברין אותן בקברי אבותם מהאי טעמא דעדין לא נגמר דינם משמע כל המחיייב כך דינו וכיון דקימ"ל דמבן י"ג ולמעלה דינו כגדול להתחייב בכל מיתות ב"ד א"כ משמע דגם הוא דינו כדין הנז' דלא היו קוברין אותו בקברות אבותיו עד שיתעכל הבשר דהיינו שיגמר דינו בקבורה פורתא שהוא חיבוט הקבר דאם לא כן כל כהאי הוה ליה לאשמועינן אלא ודאי דמתניתין קא פסיק ותני לא שנא גדול מעשרים לא שנא פחות מזה הרי זאת אומרת שבעונש עולם הבא מענישים משיגיע לכלל עונשין דהיינו מי"ג שנים ולמעלה, ועי' להרב חכם צבי סימן מ"ז וסימן מ"ט:

וכן משמע מלשון הזוהר בתיקונים סוף דף קמ"ב ותחילת קמ"ג בתקונא חמישאה וז"ל ואית חובין דלתתא דאוקמוה קדמאין דעד עשרין שנין מענישין לתתא ולא לעילא ואית חובין דמענישין לעילא ותבעין לון לעילא ב"ד רברבא ובגינייהו ממשכנין נשמתא לעילא ולא מניחין לה לנחתא לתתא וכו' ואית חובין דנשמתא דגבין מנייהו בכל אתר כגון המקלל אביו ואמו דאתמר ביה מות יומת מב"ד דלעילא ומב"ד דלתתא דאתדנת בתרי דינין וכו' ע"ש, ומשמע מדקאמר ואית חובין דנשמתא משמע דעד השתא קאמר בעונשי הגוף דהיינו בעולם הזה ואחר כך קאמר דאית חובין דנשמתא דגביין מנייהו בכל אתר כגון מקלל ר"ל בעולם הזה ובעולם הנשמות ומשמע דגם למטה מעשרים מענישים בעולם הנשמות שהרי הביא ממקלל דכתיב ביה מות יומת שתי מיתות בזה ובבא ומיירי בעולם הזה יומת משנת י"ג ויום אחד א"כ גם מיתה האחרת שהיא לעונש הנשמה באותו זמן:

וראיתי להרב חוות יאיר בסימן רל"ט שהעתיק דברי מי שגדול הגאון המפורסם מוהר"ר גרשון ז"ל שכתב וז"ל מה שאין כן קטן שלא הגיע לכלל עשרים שנה ואינו בר עונשין ומורא לא יעלה על ראשו מאימת הדין מותר לפתוח קברו וכו' ע"ש, דמבואר יוצא מדבריו דגם בעילם הנשמות אין מענישין אותו אלא שכבר הרב חוות יאיר דחה דבריו ז"ל מהש"ס דמשמע שאין חילוק בזה בין אם הוא למעלה מעשרים או פחות מבן עשרים עיין שם בסוף התשובה, אח"כ בא לידי ספר בני ראובן וראיתי לו ז"ל מש"כ בענין זה בפ' מטות על פסוק וה' יסלח לה ע"ש וינוח לך:

אחר כך ראיתי להרב פתחי תשובה ביו"ד סימן שע"ו סעיף ד' שציין בס"ק ג' וז"ל ועיין בתשובת נודע ביהודה תנינא חלק א"ח סימן ח' במ"ש ועל חיקור דין שלמעלה וכו' לע"ד בלא"ה פשיטא שאין לחלק בין מת קודם עשרים דהא כתב הוא בעצמו בחיו"ד סימן קס"ד דלאחר מיתה נענש על מעשיו אפילו משהגיע לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהוא עבירה ומה שאמרו בשבת פ"ט שיצחק אמר דל עשרים דלא ענשת עלייהו דשם מיירי בעודם בחיים ע"ש, וכו' הראת לדעת שדעתו ז"ל דעת עליון כמש"כ והוכחנו אנן בענ"ד בס"ד ועי' בש"ע א"ח סימן שמ"ג בהגה ע"ש, ועי' להרב אור החיים פרשת כי תשא שמות ל' פסוק י"ד מה שכתב הרב בזה על פסוק כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה:

למדנו מכל מה שכתבנו שכלל זה בידינו אמת ויציב שב"ד של מעלה אינם מענישים בעולם הזה למטה מעשרים שנה אבל בעולם הבא עולם הנשמות עונשין מן הדין וא"כ בשעת מיתה וקבורה עודנו בן סורר ומורה מן החייבים ולא מן הזכאים כאיניש דעלמא אשר הוא רשע למות וקרינן ביה באבוד רשעים רנה:

וא"כ לפ"ז הרי דינו מבואר יוצא ממש"כ הטור והש"ע ביו"ד סימן שמ"ה סעיף ה' וז"ל כל הפורשים מדרכי צבור וכו' וכן המומרים לע"א כל אלו לא היו מתאבלין עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים ע"כ והנה נראה פשוט הוא שמ"ש והמומרים לע"ג לאו דוקא עד שיעבוד ע"ג אלא כל שיצא מדת ישראל אפילו הוא שומר ז' מצות בני נח אפילו הכי נקרא מימר לדבר זה דלא גרע מהפורשים מן הצבור שפורק מעליו עול מצות ואינו בכלל ישראל, אלא נראה לי הא דקאמר והמומרים לע"ג היינו לומר הגם שעדין עושה שאר מצות מ"מ כיון דמודה בע"ז הרי הוא ככופר בכל התורה כולה ולהכי הוא בכלל הפורשים מן הצבור וכן משמע מדברי הרא"ש בתשובותיו כלל י"ז סימן ט' שכתב וז"ל וששאלת אם צריך להתאבל על מוחלף הכי תניא במסכת שמחות הפורש מדרכי צבור אין מתעסקים בו כל עיקר וכמו שהעתיק לשונו רבינו ב"י בסימן זה ע"ש הרי שכתב מיחלף סתם שהמיר והחליף דתו בדת אחרת וכן משמע נמי מהא שכתב המרדכי בשם התוספות ר"י ור"ת בקטן בן שנה או שנתים שהמיר עם אמו הביא רבינו ב"י בספרו הארוך והקצר סעיף וא"ו ע"ש דפסק שאין מתאבלין עליו כרבינו תם ז"ל ודלא כר"י דסובר דבקטן מתאבלין עליו, והתשב"ץ בחלק שני סימן קל"ט פסק שחייבים להתאבל עליו כיון שהוא קטן עדין אבל אם גדל ומחזיק בשמדותו שלא במקום אונס משומד הוא ומשומד אין מתאבלין עליו, והרמב"ם בפ"ג מהלכות ממרים פסק אפילו בנתגדל דינו כאנוס כיון שנשתמד בקטנותו עם אמו ונתגדל על ברכי אמו ע"ש:

מכל הנ"ל מוכח דמשומד דנשתמד הוא אליבא דכ"ע אין מתאבלין עליו ואין מתעסקין בו ומשומד סתם קאמרי ולא נקטו בלשונם משומד לעבודת אלילים, איברא נ"ל פשוט לומר דנהי דקתני דאין מתעסקים עמהם היינו שאין מתאבלים עליהם ואין מספידין עליהם ואין קורעים עליהם וכיוצא בדברים אלו אבל מ"מ מחויבים אנו בקבורתם להטפל בהם לקוברם דאע"פ שחטא ישראל הוא כדאיתא בסנהדרין מ"ד חטא ישראל אמר רבי אלעזר בר זבדא אע"פ שחטא ישראל הוא ע"ש, שזה קאי על עכן שחילל את השבת ועבר על חמשה חומשי תורה כדאיתא שם ע"ש, וכן אמרו רז"ל בכל מקום בענין המומר שלא להלוות לו ברבית וכן לענין שנותן גט לאשתו בכל זה אמרו אע"פ שחטא ישראל הוא וראיה מפורשת מהא דתניא באבל רבתי והביאה רבינו הטור בסימן זה וז"ל הרוגי ב"ד אין מתעסקים עמהם אלא אחיהם וכו' ע"ש, והתם בהרוגי ב"ד, ע"כ לומר אע"פ שאין מתאבלין עליהם צריכים לקוברם כי כן הכתוב מפורש לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו וכו' הרי בהדיא שהתם נמי נקטי אין מתעסקים עמהם כמו הכא ואפילו הכי מחוייבים לקוברם א"כ אין בכלל דאין מתעסקים הקבורה וא"כ הכא נמי דנקטי אין מתעסקים עמהם אין בכלל העסק הקבורה, עוד יש ראיה והוכחה מוכחת לזה מהא דקתני נמי לעיל מזה במסכת שמחות הלכה א' המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו בכל דבר וכו' אין קורעין עליו ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד החיים כללו של דבר וכו' ע"ש, הרי לך עוד ראיה דקתני התם אין מתעסקים עמו בכל דבר ואפילו הכי קתני אבל עומדין עליו בשורה וכו' ומדעומדים עליו בשורה ודאי קברוהו וכן ברכת אבלים לא שייך אלא בקבור הרי דקבורה אינה בכלל זה דאין מתעסקים עמו וכן הא נמי דפורשין מדרכי צבור וכו' והמומרין נמי נימא הכי דמאי שנא דבלשון אחד ושפה אחת לכולם וכן מצאתי הדבר מפורש יוצא בהרב חתם סופר חלק יו"ד סימן שמ"א שנשאל הרב ז"ל על אחד מאנשי החיל שמת ונמצא לו תועבה תלויה בצוארו ושקיל וטרי שם בזה וכתב שם באותה תשובה וז"ל הצ"ל ועוד מאן לימא לן דמומר שמת שאין מחוייבים לקוברו שהרי הרוגי ב"ד שיש בהם עע"ז ומחללי שבת ואנשי עיר הנדחת דאין הקרובים מתאבלין עליהם ודנים אותם כמי שמת מתוך רשעו כמבואר במסכת סנהדרין מ"ז ע"א ומ"מ חייבים בקבורה שהרי עיקר מצות עשה של קבורה מינייהו ילפינן דכתיב כי קבור תקברנו וכו' ואע"ג דהפורש מן הצבור אין מתעסקים עמו לכל דבר יש לומר היינו עסק אבילות ותנחומי אבילות דבאבוד רשעים רנה וכה"ג מצינו לשון מתעסק במסכת מועד קטן כ' ע"א וכו' וכן הוא להדיא בתשובת רשב"א שהביא ב"י ביו"ד סימן של"ד ד"ה וכתב בקונדריסין וכו' עכ"ל ע"ש, והריני מעתיק לך מש"כ הרשב"א ז"ל שהביא רבינו ב"י בסימן הנז' וז"ל ואף כשאמרו בכ"מ אין מתעסקין עמו לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכי המת אמרו אלא שאין קורעין עליו ולא מספידין עליו ולא חולצין עליו וכו' ע"ש, ורבינו ב"י הביא כל זה ג"כ בבדק הבית שלו בסימן שמ"א ע"ש, ולפ"ז גם הרא"ש ז"ל בתשובה כלל י"ז שכתבנו לשונו לעיל דנקט במשומד שאין מתעסקין בו כל עיקר לאו דוקא כל עיקר אלא ר"ל כל עיקר מהדברים שהם חוץ מקבורה ותכריכי המת, וראה ראיתי להרב מוהר"י הלוי בתשובותיו בכלל ה' סימן מ"ט שנשאל במה שנמצא בימיו איש רע ובליעל כי הוא כופר בכל התורה שבע"פ ומלעיג על דברי חז"ל ומחרף ומגדף נגדם גם הוא כופר בעיקרי האמונה בהשארת הנפש ותחיית המתים ובשאט בנפש מכריז ואומר אין הפרש כלל בין האדם והבהמה וכו' ע"ש, שנשא ונתן באמונה באותה תשובה על ענין הנז' ולבסוף העלה להלכה מכח תשובת הרשב"א הנז' דאפילו במינים ואפיקורוסים הפורשים מדרכי צבור צריכין ישראל להתעסק בקבורתם אלא שאין מכבדים אותם ללוותם ולהספידם וכו' באופן שמן הדין אין להחמיר על זאת הארורה שלא לקוברה כיון שהדבר נוגע לכ' לשני בניה הנותרים לה שהם יראי שמים ופורשים מדרכי אחיהם הרע וכו' ע"ש בדבריו ז"ל, הרי גם מוהר"י הלוי בנדונו דן את הדין וזיכה מכח תשובת הרשב"א והא דכתב מוהר"י הלוי שאין מכבדין אותם ללוותם וכו' נ"ל דזה על פי מש"כ הרב ב"י בסימן שס"ה בשם הכלבו כי באגדה כתוב (עיין חדושי הגהות) השוחט לנכרי ואוכל עמו אם מת אין הולכין אחר מטתו ע"ש:

והוצרכתי לכל זה מפני שראיתי להרב דרישה בסוף סימן שס"א שכתב וז"ל אסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה אבל אם אדם בינוני שאין ידוע שהוא רשע מצוה לעסוק בקבורתו ספר אור זרוע מ"ו ע"ב שהרי מכל מה שכתבתי מוכח שמתעסקין בקבורת אדם רשע ואפילו מומר כמו שהוכחנו ממסכת שמחות ומדברי הרשב"א ז"ל שבאו בפירוש שמועה זו ומדברי פוסקים אחרונים הרב חתם סופר ומהר"י הלוי ואפשר לומר שגם לדברי אור זרוע אינו אוסר אלא ביש לו כדי צרכו בלאו דידיה לאפוקי ארם כשר אפילו יודע שיש לו כדי צרכו מצוה למיעבד ולהתעסק עמו איהו גופיה דזריזים מקדימין למצות וכל הזריז הרי זה משובח דליעביד איהו האי מצוה ודוק, (ומוכרח לומר כן דאי לא תימא הכי כיצד יפרש הרב הא דאמרו אין קוברין רשע אצל צדיק הא בלאו הכי אסור להתעסק בקבורת רשע אלא ודאי כדאמרן ודוק) דאי בשעשה תשובה ה"ז צדיק גמור:

ועדין אנו צריכין למודעי היכן קוברים אותם אם בקברי ישראל בשכונתם או מייחדים להם מקום אחר, וחזי הוית להרב חתם סופר בתשובה הנז' שכתב וז"ל אך לקוברו בין ישראלים גמורים בודאי צ"ע ונראה דלאו שפיר עבדי דאין קוברים רשע אצל צדיק איסורא דאורייתא מהל"מ כפירוש רש"י דפרק נגמר הדין מ"ו ע"א וכו' וזה לשון הרשב"א בתשובה הביאו הרב ב"י סימן של"ד ומסתברא דמנודה ומוחרם בקברי אבותיו הוא נקבר ואם מפני שהוא רשע ואין קוברים רשע אצל צדיק, ההוא אפי' בשאר בני אדם ואפי' כשר אצל אחד מגדולי ישראל עכ"ל הרשב"א ע"ש מה שסיים החת"ס:

משמע להדיא מדברי הרשב"א ז"ל דשיעור אחד להם כמו כשר אצל אחד מגדולי הדור כך שיעור הרחקת רשע מצדיק איך שיהיה למדנו מתורת משה ספרא רבא בישראל דקבורת המומר הוא כמו קבורת רשע אצל צדיק דצריך הרחקה דוקא, ומהריק"ש ז"ל בספרו ערך לחם ביו"ד סימן שמ"ה סעיף א' דין המאבד עצמו לדעת דקימ"ל שאין מתעסקים עמו כתב הוא ז"ל וז"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר פירוש לא לרחצו ולא להלבישו לבנים ונקיים ולא להוליך לפניו נר שמוליכין ביום שהוא לכבוד המת ולא לומר עליו צדוק הדין שאומרין בו זו דרך העולם (פי' ואין זה דרך העולם לאבד עצמו לדעת) וכו' ואין אומרים עליו קדיש ואין קוברין אותו בעשרה (הרי לך בהדיא שמתעסקים בקבורתו אלא שאין קוברין אותו בעשרה) ואין קוברים אותו בבית קברי ישראל כי אם בריחוק מקום ועי' סימן שס"ב דין ה' וכו' ע"ש, ומדציין הרב ז"ל לסימן שס"ב פשוט שכונתו ז"ל לומר דהא דקאמר כ"א בריחוק מקום ר"ל כדין הא דסימן שס"ב דין ה' דפסק מרן ז"ל שאין קוברין רשע אצל צדיק אפילו רשע חמור אצל רשע קל, ובינותי בספרים ומצאתי להרב הגדול מוהר"ח פאלאג"י בספרו חיים ביד סימן צ"ט שהביא דברי הדרישה שבסוף סימן שס"א שהבאנו לעיל לשונו שאסר להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה ודחאה מכח תשובת הרשב"א הלזו שהביא הרב ב"י בסימן של"ד וכבר כתבנו שגם דברי האור זרוע שהביא הדרישה יש לכוונם לדעת הרשב"א כמש"ל והכרחנו דבר זה לענ"ד והרב חיים ביד האריך בתשובתו הרמתה ולבסוף כתב וז"ל ואמינא ולא מסתפינא דאפילו היה זה הנשוי נכרית בנמוסיהם שהכומר בא ומביא ע"ז ומודה בה כידוע עכ"ז נראה דאינו נקרא מומר לע"ז בשביל זה לבד ואינו יוצא מכלל ישראל יען כיון שאין רצונו וחפצו לע"ז כ"א לאהבת האשה, וכמו כן ראיתי להרב נודע ביהודה בח"ב חלק או"ח סימן יו"ד שכתב וז"ל ועוד אמינא שאפילו היה זה הכהן בשעה שכנס את הנכרית אומר על ע"ז שהוא אלוה שלו לא מחשב מומר שהרי לא דובר דבר זה רק מחמת שהכותית לא הסכימה להנשא לו רק בנימוסיהם על פו הכומר היה צריך לענות אחר כל מה שאמרו לו והרי זה כעובד מאהבה ומיראה והלכתא כרבא דאמר פטור ע"כ דברי הרב נודע ביהודה וכתב עליו מוהר"ח ז"ל הרב הנז' וז"ל הרי דהרב ז"ל מודה דאפילו נשוי ע"י כומר דאיכא איסור חמור משום לתא דע"ז עכ"ז פטור וקא מכשירו לכהונה שזה האיש היה כהן כמבואר בדברי הרב ז"ל כ"ש כאן שהוא לענין קבורה כי בלאו הכי אין איסור לקבור אפילו יהיה גוי גמור וכמש"ל וליכא חששא כ"א שיש לחוש שלא לקבור רשע אצל צדיק והא ודאי דיש מקום בבית הקברות רחוק לפחות ארבע אמות וכמ"ש הר"ן וב"י וכמש"ל עכ"ל הרב חיים ביד עיין שם, וא"כ מכל הני מילי מעלייתא נשמע שהמומר אחר מותו חייבים ישראל להתעסק בקבורתו ולקוברו כדין רשע אצל צדיק והנה דברי הר"ן ז"ל כתובים באצבע בב"י סימן שס"ז עיין עליהם ועי' ב"ח בסוף סימן קנ"א בסוף ד"ה וכן מותר לפרנס ענייהם וכו', ואע"פ שראיתי להרב ויאמר יצחק להרב החסיד הרב יצחק בן ואליד זיע"א בחלק יו"ד סימן ק"ג שכתב משם הרמ"ע מפאנו בתשובה סימן מ"ד שאין קוברין רשע אצל צדיק אפילו בכותל מפסיק ע"ש, נ"ל לומר דלא כתב הרמ"ע אפילו בכותל מפסיק אסור אלא בקרובין כהדדי בקרקע עולם אלא שלמעלה על הארץ בעליל שם בנו כותל מפסיק ביניהם או שאין ביניהם אלא כותל מפסיק מתחת דחיישינן שלמחר יפול הכותל המפסיק אבל אם אינם בתפיסת ד' אמות כאחת וקבורים בריחוק ד' אמות אין חשש דאי לא תימא הכי איזה שיעור אתה נותן להרחיק ביניהם דאין סברא לומר דסובר הרב שמייחדין להם קברות בפני עצמן חדא דלא מצינו זה אלא בנהרגין ונחנקין ונסקלין ונשרפין שתקנו להם שתי קברות כדאיתא בסנהדרין מ"ז ע"א ועוד דכמה קברות צריכי לפ"ז שהרי אין קוברין אפילו רשע חמור אצל רשע קל וכן אין קוברין צדיק אצל חסיד מופלג כדפסק מרן סימן שס"ב, אלא ודאי בהרחקה סגי להו וכדכתב מוהריק"ש ז"ל שהבאתי לעיל לשונו:

והנה לכאורה מדברי הש"ס נראה דצריך ליחד קברות לצדיק וקברות לרשע כל אחד בפ"ע דהכי איתא בסנהדרין מ"ז ע"א על פסקת מתניתין דף מ"ו דקתני ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי קברות היו מתוקנים וכו' על זה שאל בש"ס וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהי הם קוברים איש וכו' וכשם שאין קוברים רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל וליתקנו ד' קברות שתי קברות גמרא גמירי לה ע"כ, הרי לך בהדיא דקאמר הש"ס מעיקרא דהיינו טעמא דמייחדין שתי קברות כל אחד בפני עצמו הוא מטעמא שאין קוברין רשע אצל צדיק הגם דחזר ואמר משום דשתי קברות גמרא גמירי היינו לתרוצי קושיא אחריתי אבל למה ששאל דלמה מייחדין לזה בפ"ע ולזה בפ"ע הוה ניחא ליה בתשובתו משום דאין קוברים רשע אצל צדיק וא"כ מוכרח שתאמר דברשע אצל צדיק צריך ג"כ הרחקה כזאת שהרי הוא אבוהון דכולהו ומניה ילפי ולהכי לפ"ז גם ברשע אצל צדיק צריכין יחוד קברות לזה וקברות לזה כך הוא נראה מן הש"ס:

אבל באמת זה לא מצינו בשום מקום דצריך לאתקוני שתי קברות בכל עיר ועיר זה לזה וזה לזה ועוד דצדיק ורשע לא קאמר ועי' ב"ח סימן קנ"א ד"ה וכן מותר לפרנס עיין עליו דמקיל טפי בזה, וליישב לשון הש"ס צריך להקדים מה שיש לדקדק לפק"ד בש"ס חדא דלפי המסקנא דש"ס דשתי קברות גמרא גמירי למה צריכין לטעמא דאין קוברין רשע אצל צדיק ועוד דתרי טעמי סתראי נינהו דלפי טעם דשתי קברות גמרא גמירי א"כ סגי בשתים ולפי טעם שאין קוברין רשע אצל צדיק וכשם שאין קוברים וכו' צריך ד' ועוד יש לדקדק בלשון שאלתו וכל כך למה דהא עיקר שאלת הש"ס לפי פשטא דסוגיא דלמה אין קוברים אותם בקברות אבותם א"כ בקיצור הוה ליה למשאל מ"ט כדרכו בכל מקום וא"כ אמאי נקט האי לישנא וכל כך למה הגם דידעתי ביני ידעתי דשערי תשובה לא ננעלו מ"מ בחרתי הסתופף בסגנון זה והוא דכל שאלת הש"ס ותשובתו לפי שאין קוברים רשע אצל צדיק וקושיית וליתקנו ד' קברות כל זה הוא מדברי השואל דשאל וכל כך למה וכונתו לשאול וכל כך למה אם תשיבני משום דאין קוברין רשע אצל צדיק א"כ ליתקנו ד' קברות ולכך השיב לו דשתי קברות גמרא גמירי לה והכי קאמר וכל כך למה ר"ל למה כל כך צריך הרחקה עד שעושים שתי קברות לאלו בפ"ע ולאלו בפ"ע ולא סגי בחד ולהרחיקם זה מזה אם תאמר לפי שאין קוברים רשע וכו' ותאמר ג"כ כשם שאין קוברין וכו' כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל א"כ דמהאי טעמא צריך הרחקה כל כך ליחד קברות לאלו בפ"ע ולאלו בפ"ע א"כ ליתקנו ד' אלא ודאי לאו מהאי טעמא עבדו רבנן הרחקה גדולה כל כך אלא מטעמא אחרינא דשתי קברות מיוחדים לאלו ולאלו גמרא גמירי לה להרוגי ב"ד אבל לטעמא דאין קוברין רשע אצל צדיק אין צריך יחוד קברות לזה ויחוד קברות לזה דבהרחק בכל דהו סגי ואין הכי נמי דנסקלין עם הנשרפין והנהרגין עם הנחנקים הגם שהיו ביחד קבורים בחצר אחת מ"מ היו נפרדין אלה מאלה כדין רשע חמור אצל קל ועל דרך זה יבא הכל על נכון בעה"י:

ואם כן יצא לנו מזה דאין צריך יחוד קברות לצדיקים לבדם ולרשעים לבדם כי די בהרחקת ארבע אמות וכמסתם דסתמו לה סתומי כל הפוסקים דלא אישתמיט חד מנייהו לאשמועינן האי דינא וכדברי הב"ח בסימן קנ"א ומהריק"ש בסימן שמ"ה דכתבו דדי בהרחקת ארבע אמות וכדכתב הרב הגדול מהר"ח פלאג"י זצ"ל כמש"ל:

תבנא לדיננא דמומר שמת מתעסקים בקבורתו וקוברין אותו בקברי ישראל בריחוק מקום כדין רשע אצל צדיק אע"פ שחטא ישראל הוא אלא שאין מתעסקין עמו אלא כדי צרכו ואין מלוים מטתו ואין מתאבלין עליו כדפסק מרן בהדיא בסימן שמ"א שאין מתאבלין עליו ע"ש:

והנה בנדון דידן שלא מת מיתת עצמו אלא שנהרג על ידי נכרים במלחמה מדה אחרת היתה לו ונ"ל דדינו כישראל גמור להתעסק עמו לכל דבר ולהתאבל עליו דכיון דנהרג הוה ליה כפרה וכדאיתא בהגהות אשירי פרק א"מ והביאו רבינו ב"י ז"ל בספרו ביו"ד סימן שמ"ה וז"ל כתבו הגהות אשירי פרק א"מ נהרג בידי נכרים מתוך רשעו הו"ל כפרה ומתאבלין עליו רבינו גרשום נתאבל על בנו שהמיר דתו י"ד יום קו"ח לשכינה י"ד יום עכ"ל והובא בד"מ שם ס"ק ב' ע"ש, ופסקו רמ"א בהגה סימן ש"ס סעיף ה' והרב ט"ז שם ס"ק ג' כתב הטעם דעל ידי כן הו"ל כפרה ע"ש, והש"ך שם ס"ק ט' כתב וז"ל ויש אומרים שמומר וכו' עד וכן עיקר משמע דאף במומר שנהרג בידי נכרים עיקר דאין להתאבל עליו וכן כתב בעטרת זהב ויש אומרים דאין מתאבלים עליהם וכן עיקר עכ"ל, וצ"ע שבד"מ לא הביא אלא הגהת אשירי והא"ז שכתבו דמתאבלין עליו ולא הביא שום חולק ולפענ"ד שאי אפשר לחלוק על זה והוא שנראה שיצא להם כן מש"ס פרק נגמר הדין דף מ"ז ע"א וב' דמומר שנהרג בידי עכו"ם כיון דלא מיקטל כדין הו"ל מיתתו כפרתו ומתאבלין עליו וכן משמע מדברי מהר"ם שהביא הרא"ש פרק אלו מגלחין ע"ש, עכ"ל הש"ך:

והילך לשון הש"ס בפרק נגמר הדין דהכי איתא התם מ"ז ע"א וב' היו בעיר הנדחת קדשי מזבח ימותו וקאמר רב יוסף אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה ולא קרינן בהו זבח רשעים תועבה רמ"א והעט"ז כי מ"ש שם בגמרא עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך ע"כ לא קאי על המומרים שהמירו דתם לעכו"ם אשר מזה דברו הרמ"א והעט"ז, דהא המלכות לא קטלא את המומרים לעכו"ם והפרושים מדרכי ישראל ואדרבה הגינה עליהם אז אבל חטאם היה בשאר עבירות שדמיהם בם כמו ג"ע וש"ד שגם המלכות דנה אותם במיתה ויהיו עבדיך הנך דמחייבי דינא מעיקרא נגד חסידיך הנאמר בקרא שאין בידם כלל מן העבירות החמורות וגם על הקלות אשר אין איש נמלט מהן גם עליהם עשו תשובה ולפי זה העבדים לא נהרגו רק על חטא אחד ועל זה שפיר מתכפרי במה שנקטלו בידי המלכות וזה הוא גם כן דומיא דהרוגי ב"ד דהומתו רק על עון אחד בעדים והתראה אשר לא יתכפרו במיתתם אבל המומרים לעכו"ם אשר מזה מיירי הרמ"א והעט"ז שעוונותיהם מרובים גם אם נוקשו בעון אחד ונהרגו בשבילו בידי המלכות הלא לא הומתו על המרתם ושאר עוונותיהם הרבים ונהי דנתכפר להם העון אשר בשבילו הומתו אבל במה יכופר להם העון על המרתם ושאר עונותיהם וכו' עי"ש מה שסיים הרב בזה עיין עליו ז"ל:

ודעת הרב מילואים אנכי הד"ך לא יכולתי למלא את ידי בדבריו ולהלום אותם ודעתו נפלאה נשגבה ממני והריני מסדר לפני הקורא כל טענותי על הרב ז"ל. א) מי גילה לו רז זה שבשעה שבאו גוים בנחלת ה' וטימאו אותו והפילו וסתרו חומותיו ונתנוהו לעיים ציון שדה תחרש וירושלים לעיים כמ"ש הכתוב והיו הורגים מקטן ועד גדול יונק עם איש שיבה אנדרלמוסיא באה עליהם שהרגו רעים וטובים שכך עלה במחשבה גזירת מלכו של עולם שנתחייבו כליה על מעשיהם מעשים אשר לא יעשו שהיה בבית ראשון ע"ז וג"ע וש"ד ועל זה נתחייבו כדאיתא ביומא וכשמרדו מלכי ישראל באו עליהם למלחמה להרוס ולהרוג ולשלול שלל ולבוז בז ולעשות בשונאיהם כרצונם וא"כ איך מצא ידיו ורגליו בבה"מ לומר שרשעי ישראל שהיו עע"ז והפורשים מדרכי ישראל לא קטלה אותם המלכות ואדרבה הגינה עליהם אז מנא ליה הא שהגם שהיו עע"ז ופורשים מדרכי ישראל מ"מ כיון שמרדו בהם גם עליהם יעבור כוס התרעלה ואחאב בן עמרי יוכיח שהיה עע"ז וכפר באלהי ישראל עד שכתב על דלתותיו שאין לו חלק באלהי ישראל כמ"ש לעיל בתשובה ואפילו הכי היה נלחם עם מלך ארם ונהרג על ידו שהמלחמה אז לא היתה על עסקי הדת אלא זה רוצה לכבוש וזה רוצה לכבוש וא"כ מאי קאמר שהגינה עליהם אז שאין זה אלא דברי נביאות שלא היה ולא נברא, ב) עוד קשה לי על דבריו ז"ל במה שסיים אבל חטאם היה בשאר עבירות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים שגם המלכות דנה אותם במיתה דר"ל דדוקא על ע"ז דזה היה נימוסם בזה הוא שאין דנים אותם למיתה אבל בגילוי עריות וש"ד דגם בנימוסם ממיתים על זה בכגון זה היה חטאם ודנום הם למיתה ולהכי הרגום ודבר זה לא יכנס בשכל אנושי שבאותה שעה שבאי עליהם להרוג ולאבד לא הרגו בישראל אלא מי שנתחייב על פי הדין על מעשיו דא"כ למה הרגו גם לחסידים הלא אין להם משפט מות ועוד היתכן לומר שבשעת חירום והשחתה קובעים היו בתי דינים למשפט, ואם ר"ל באמת היו הורגים טובים ורעים בלא דין אלא דסובר הרב דדוד המלך ע"ה במזמוריו לא קרי עבדיך אלא לאלו אשר חטאו בגלוי עריות ושפיכות דמים ונהרגו לזה הוא דקורא עבדיך שכיון שאין בהם אלא עון זה שמחוייבים עליו מיתה כיון שמתו היינו שנהרגו נתכפר להם הדם ולהכי קרי להו עבדיך וכמ"ש לקמיה דא"כ אם זה כונת הרב מאי קאמר שגם המלכות דנה אותם במיתה דמאי איכפת לן בזה אם דנה המלכות כך או לא. ג) עוד קשה לי על דבריו ז"ל כיון דעבדיך דקרא לא מוקמינן לה אלא במילתא דמסתבר לן דהיינו בשלא עשה אלא אותו עון שנהרג עליו וכדאסברא לן מר א"כ כיון דכל זה תלוי בסברא לשתול ולסתור א"כ מאי מייתי רבא לסתור דעת אביי דהיה סובר דמי שמת או נהרג מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה מהא דתדע וכו' לאו חסידך וכו' עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול וכו' ומאי ראיה נימא דלעולם דהנך דמחייבי דינא לקטלא כיון דנהרגו מתוך רשען לא הויא להו כפרה והא דקרא דקרי להו עבדיך לא למחוייבי קטלא דעונם חמיר קרי עבדיך אלא למחוייבי לאוין שהם קלים אבל למחוייבי קטלא דעונם חמיר כיון שמתו מתוך רשעם אימא לך דלא קרי להו עבדיך ולא הוה להו כפרה כדעת אביי וכמו דאמרת דלאו למרובי עון קרי עבדיך הכא נמי נימא דלאו למחוייבי קטלא קרי עבדיך דבשלמא לפי פירושנו שאין אנו מחלקים בכך ודוד המלך ע"ה נקט בדבריו לכל דהיינו לחסידים ולרשעים כולם הקלים וחמורין אתי שפיר אבל לפירוש הרב מילואים מאי איכא למימר, ד) עוד קשה לי על דבריו ז"ל דכתב אבל לע"ז וכו' שעונותיהם מרובים וכו' נהי דנתכפר להם העון אשר בשבילו הומתו אבל במאי יכופר להם העון על המרתם ושאר עונותם וכו' דמאי קושיא נימא כיון דמצינו מי שנהרג שלא בב"ד שיפה כחו ממי שנהרג בב"ד שמי שנהרג שלא בב"ד יש לו כפרה מיד ולאלתר אבל מי שנהרג בב"ד אין לו כפרה עד לאחר קבורה הכא נמי נימא יפה כחה שמכפרת אפילו על מי שעונותיו מרובים כיון שלא בעדים והתראה איקטיל, ה) עוד קשה לי ע"ז שכתב אבל במה יכופר להם על המרתם ושאר עוונותם וכו' דלפי דבריו ז"ל מי שנתחייב בשתי מיתות או בארבע מיתות שעשה כמה עבירות מחולקות ונתחייב מיתה בב"ד אין המיתה מכפרת לו אלא עון אחד שמתחייב עליו אותה מיתה אבל לא עונות האחרים וא"כ זה אין דינו ללקט עצמותיו כמו מי שנתחייב על עון אחד ואנן קימ"ל מי שנתחייב ב' מיתות או ד' מיתות נדון בחמורה ומתניתין קא פסיק ותני דמלקטין עצמותיהן דכל הנהרגין דכולם דין א' להם ו) עוד קשה לי על דבריו ז"ל שהרי מוכח מהש"ס דקאמר אביי מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הויא להו כפרה הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה ע"כ, ומדקאמר דלא הוי כפרה להרוגי ב"ד דקאי אאנשי עיר הנדחת שהם עע"ז משום דבדין מיקטלי משמע דאם נהרגו שלא בב"ד הויא להו כפרה הגם שהם מומרים לע"ז וכפרו בכל התורה כולה שהרי כיון שעבדו ע"ז הכחישו במי שנתן התורה ודאי אין מקיימים אותה ועוברים על כל מה שכתוב בה ואפילו הכי משמע שאם נהרגו שלא בב"ד הויא להו כפרה, ז) ועוד שכבר העתקתי לפניך בתשובה דברי הרד"ך בית י"א ובחדריו שבאו מפורשים שכך כתב דעבדיך נקרא הם שעבדו ע"ז וכל עבירות החמורות וכל נאצות אשר שנא ה' עשו ואפילו הכי קרי להו עבדיך משום שנהרגו ע"י מלכות ולא ע"י ב"ד ולהכי הויא להו כפרה ע"ש שכל זה היפך מדברי הרב בעל המילואים, ח) עוד קשה לי על דבריו ז"ל מ"מ מה יענה לעיקר קושית הרב ש"ך שהרי עיקר קושית הש"ך על לשון רמ"א והלבוש היא דליכא מאן דפליג על זה שאם נהרג מתאבלין עליו דלא נמצא לא ברבינו ב"י ולא בדרכי משה מאן דפליג על זה שהוא מוסכם אליבא דכ"ע אלא שהוסיף הש"ך שבאמת מוכרח שלא יחלוק אדם בזה שהוא מפורש בפרק נגמר הדין וא"כ במה יתרץ קושיא זו, וכונת הש"ך לומר שמכח זה צ"ל דלשון רמ"א והלבוש לאו דוקא ולאו כמשמעותיה מדריש שאם נאמר שהגם שלא נמצא שום פוסק שחולק על זה מ"מ נימא שדעת עצמם הוא א"כ אם אמת שכך הוא הוה להו לגלויי דעתייהו שהוא דעת עצמם אלא ודאי לאו דוקא הם דבריהם וא"כ מעיקרא אינה קושיא כל כך שהוצרך הרב לדחוק עצמו כל כך כדי לתרץ קושית הש"ך, ט) עוד י"ל דודאי לא שבקינן מה שבא בפירוש ובפרסום רב בהרב ש"ך ז"ל שאתא ואייתי מתניתא בידיה הש"ס דפרק נגמר הדין מפני משמעות רמ"א ולבוש ז"ל שלא באו דבריהם מפורשים שכן הוא שאפשר שמה שנקטו בדבריהם לשון עליהם ס"ל על המומרים כאלה וקאי אמומרים קטנים דמסיק בה, י) ועוד אפשר דעיקר הוא כנוסחא שלנו שכתוב בש"ע שי"א שאין להתאבל ותול"מ ואין כתוב מלת עליהם, מכל זה רואה אנכי שאין דברי הרב מילואים מבוררים אחר המחילה מכבוד תורתו והעיקר הם דברי הרב שפתי כהן כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיה והאמת עד לעצמו ודוק וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות, החותם פה אוראן יע"א כ"ח למרחשון אור הששי בשנת תרע"ו היושב ומצפה לתשועת ה' שיאמר לצרות עמו די כי עת צרה ליעקב וממנה יושע אמן:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן כח

על ענין מקום אחד כשבאו לבנות שם ביהכנ"ס וחפרו יסודותיו מצאו בקעה מלאה עצמות באופן שנתברר להם שהיה מקום בית הקברות ישן נושן ופנו מיסודותיו כל הנמצא שם ובחלל קרקע ושטח כל בהכנ"ס ג"כ חפרו במעבה האדמה ובדקו ואספו ופינו כל העצמות שיכלו לבדוק ולמצוא בשטח פני רוחב ואורך בהכנ"ס ופינו את עפרה בעומק אמה או יותר ולקחו עפר אחר ומלאו את כל פני רוחב השטח של בהכנ"ס אשר חפרו ונטלו את עפרה מעלה מטה כמו שיעור אמה או יותר ורצפוה בלבנים ושכללו אותה ואחר כך נסתפקו בזה אם יש איסור בדבר לבנות בהכ"נ במקום כזה שהיה בית הקברות ישן נושן כמו מאתים שנה או יותר, ועוד מפני הכהנים קדושי עליון שלא יוכלו ליכנס לבהכנ"ס משום טומאת אהל דמסתמא נשארו שם כמה עצמות של מתים או יש לומר שאין לחוש לכל זה:

תשובה הנה איתא בעירובין בפ"ג דף כ"ו ע"ב ול' ע"ב בכל מערבין וכו' ולכהן בבית הפרס רבי יהודה אומר אפילו בין הקברות וכו' ובש"ס ולכהן בבית הפרס דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך ר' יהודה בר אמי משמיה דרב אמר בית הפרס שנידש טהור ע"כ ע"ש, ופירש רש"י ז"ל בד"ה מנפח אדם בית הפרס שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא משום עצמות היא ועצמות בלא בשר אינו מטמא באהל וכשמנפח לפני רגליו אם יש שם עצם גדול נראה מאליו ועצם קטן נדחה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו, שנידש בדריסת רגלי בני אדם, טהור שכבר נידשו העצמות ונפחתו משעורה עכ"ל, וביותר מפורש ברבינו יהונתן בפירושו על הרי"ף וז"ל דכולה ספיקא משום עצמות הוא שהבשר כבר נרקב כמה שנים ועצמות בלא בשר אין מטמאין באהל אלא במגע וכשמנפח לפני רגליו אם יש עצם גדול נראה הוא ויזהר שלא יגע בו ברגליו ואם מכוסה בעפר אינו מטמא דהא עצם כשעורה אינו מטמא אלא במגע ע"כ, ועיין עוד להרמב"ם בפירושו על משנה זו:

ולכאורה היה נראה מכאן לומר דגם בנדון דידן נמי שהיה בית הקברות ישן נושן עד שלא היה רישומו ניכר ולא ידעו בו שמקום בית הקברות הוא עד אשר התחילו לחפור ולהעמיק ביסודותיו שמצאו מלא עצמות בתחתית הארץ אז נודע להם שהוא בית הקברות, א"כ ודאי בשרם כבר נרקב ואין כאן אלא חשש של עצמות בלא בשר שאינם מטמאים באהל ואין כאן איסור אלא שמא יגעו בעצם כשעורה והרי כבר נידש, ועוד שהרי הוציאו את עפרו והביאו עפר חדש וכיסו בעפר את כל המקום אשר תדרוך כף רגל ועוד הוסיפו שרצפוהו באבנים ובלבנים וא"כ לא נשאר לנו חשש נגיעה כלל ומשום אהל אינו מטמא שאין כאן אלא עצמות שאינן מטמאין באהל כאשר נתבאר מן הש"ס דעירובין ומן הפירוש של הראשונים כמלאכים:

אלא שאין אני רואה שזה הדין ברור הוא שהעצמות לא יטמאו באהל שהרי בסוכה כ"ה ע"א על פסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם פליגי תנאי חד אמר נושאי ארונו של יוסף היו ומסתמא לא נשאר בארונו אלא עצמות שהרי עברו עליו משמת מ"מ מאה וארבעים שנה ובודאי בשרו כבר נרקב הגם שתאמר שחנטו אותו מ"מ כיון שעבר כל כך לא נשאר כ"א עצמות והם היו נושאים ארונו של יוסף ומאהילין עליו שהרי לא היו נוגעים בעצמותיו שהיה ודאי סתום ונעול גל נעול כי כבוד מלכים הסתר דבר ואין לומר שנטמאו במשא זה אינו שהרי קימ"ל את שבא לכלל מגע בא לכלל משא ואת שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וכאן מסתמא היה חתום וסתום כדרך ארון של מת ועוד זהו כבודן של מלכים עי' להרב ב"ח הלכות חנוכה סימן עת"ר ד"ה הכי גרסינן, ואפשר שנטמאו בגוף הארון שהוא גולל ודופק שמטמא בנגיעה אלא שראיתי בתשובת מהרי"ל סימן ק"ן שכתב וז"ל שנטמאו באהל קברי צדיקים מטמאין באהל וכו' ומי לנו גדול מיוסף שנושאי ארונו נדחו לפסח שני וכו' ע"ש, הרי דהרב סובר שנטמאו באהל, ועוד שהרי ראיתי לרש"י ז"ל בפסחים צ"ב ע"ב בסוף ד"ה מנפח בית הפרס שכתב וז"ל דהא אין טומאת אהל בעצמות אלא רוב בנין ורוב מנין ע"כ, הרי דגם עצמות אם יש רוב בנין וכו' מטמאין באהל וא"כ בנדון דידן שנתברר להם שהוא מקום בית הקברות קרוב הדבר שנשארו שם קברים שעדין עצמותיהם קיימים וחיישינן שעדין יש בהם רוב בנין ורוב מנין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת פרק שני הלכה ח' והלכה י"א שהעצמות שיש בהם רוב בנין ורוב מנין מטמאין באהל אלא שקרוב הדבר לומר הגם שעדין יש שם עצמות מ"מ כיון שהדבר ישן נושן והנקברים הם בקרקע עולם שמבלה ומכלה בודאי נרקבו ונחסרו מן רוב בנין ורוב מנין ולהכי אין כאן טומאת אהל, ועי' בספר מצות ה' סימן שע"ה פר' נשא:

והנם שכתב הרמב"ם ז"ל באותו פרק ובאותו מקום בהלכה י"א וז"ל מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב, מלא חפנים מאותו רקב מטמא במשא ובאהל כמת, מ"מ הא מצינו לו בפרק ג' הלכה ד' שכתב וז"ל אין רקב מטמא במשא ובאהל עד שיקבר ערום בארון של שיש או של זכוכית וכו' חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ וכו' אין רקבו טמא וכו' ע"ש, וא"כ אין חשש גם לרקבון בנ"ד:

ועדין לא איפרק מחולשא שהרי מצינו לו להרמב"ם בפרק שני הלכה ט' שכתב וז"ל שאר עצמות שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין וכו' אם היו בהם רובע הקב הרי אלו מטמאין וכו' ובאהל וכו' ע"ש, וכן איתא בפ"ז דנזיר מ"ג אלא דלדעת מי שסובר כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה א"כ בעינן שיהא בעצמות חצי קב כדאיתא שם משנה ב' ועיין תוספות כתובות דף ד' ד"ה עד שיסתם הגולל אלא שמרן ז"ל פסק ביו"ד סימן שס"ט שהטומאה שאין נזיר מגלח עליה אסור לכהן מדרבנן כדעת הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות טומאת מת הלכה ג' עיין שם, וא"כ בודאי עדין יש בקברים רוב עצמות שהוא שיעור ששה ביצים שהרי מצאו כמה עצמות וא"כ כיון שהוברר הדבר שזה המקום בית הקברות חיישינן שמא עדין יש קבר שיש בו שיעור זה בתחתית הארץ שזה הוא דבר מצוי ומטמא באהל, ועמדתי לפוש כשעה חדא ואתבונן על המקום הזה ואומר שבאמת הגם שנתברר שהוא בית הקברות מ"מ עדין לא ידענו אם הוא בית קברות ישראל או קברי גוים שאינם מטמאים באהל כדפסק מרן ז"ל ביו"ד סימן שע"ב סעיף ב' ועיין להרמב"ם פרק ראשון הלכות טומאת מת הלכה י"ג ובפרק רביעי הלכה ד' ע"ש, ואע"פ דבמגע ובמשא מטמאין כמ"ש הש"ך שם ע"ש, ועוד הרי מצינו לספר יראים בסימן שי"א דסובר שכיון שאינם מטמאין באהל אין מוזהרין על טומאת מגע ומשא שלהם, ודברי ספר יראים כבר העתקתי אותם בחלק שני ע"ש מש"כ בזה, הא כבר כתבנו דלמגע לא חיישינן כיון דיש גובה עפר ע"ג ועוד שהוא מרוצף בלבנים כמ"ש לעיל ואין כאן חשש אלא לטומאת אהל אם הם של ישראל וכיון דספיקא הוא אזלינן בתר רובא בכל התורה שהרי רוב הישובים בחוצה לארץ גוים הם, ועוד הא קימ"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב וא"כ אפילו יהיה מקום הזה סמוך לשכונת ישראל מכל מקום הולכין אחר הרוב של גוים דקימ"ל שאין מטמאים באהל זה מה שעלה במצודתי מצודת דוד לצדד צדדים וצדי צדדי של היתר בזה ועלינו לתור ולדרוש ולהפך בזכותה של בית הכנסת הגדולה והמפוארה הזאת כי באמת ענין גדול הוא נאה וחסודה מקדש מעט לרומם בית אלקינו ולהגדילה ולהשביחה בשבחי שבחים ולפארה בכל מיני פאר והדור ושכלול כי זה הוא כבוד אלהינו וביתו בית תפלה כי הוא ענין נפלא יוודע לעיני הכל טובה וחסדה אמך היא לא תגלה ועל כן חובה עלינו לבקש צדדי ההיתר:

איברא דעדין יש לעמוד בזה מהא דעירובין דפרק הנז' דקאמר ר' יהודה אומר אפילו בית הקברות ובדף ל"א ע"א קאמר הש"ס מאי טעמא דרבנן דאסרי בבית הקברות קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה ופירש רש"י אסור לקנות בית באיסורי הנאה בקבר והא הנאה היא דמישתרי ביה למיפק חוץ לתחום וכל תשמישי המת אסורים בהנאה דנפקא לן בסנהדרין מ"ז ע"ב מפסוק ותמת שם מרים ואפילו בישראל נמי אסרי רבנן והא דתני כהן להודיעך כחו דר' יהודה ע"כ ע"ש, הרי לך בהדיא דבית הקברות אסור בהנאה ואע"ג דהש"ס התם קאמר דמצות לאו ליהנות ניתנו ואינו אסור לרבנן אלא משום דלאחר קנית המצוה שהוא בין השמשות ניחא ליה דמנטרא פיתא דעירובא דאי איצטריך אכיל ליה וא"כ הרי הוא נהנה בלא מצוה ולהכי אסרי רבנן ע"ש, הא בשעת מצוה מותר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ נימא דגם כאן בנדון דידן בבהכנ"ס איכא מצוה ולאו ליהנות ניתנו זה אינו חדא דגם בנ"ד איכא איסורא דחיישינן שלאחר שיכנס לבהכנ"ס להתפלל יגמור תפלתו וישאר שם לנוח מעט שם שלא בשעת מצוה ואין כונתו לישיבת מצוה וכמה פעמים מתאספים לצורכם משום דלב ב"ד מתנה עליהם. וכמו שאמרו ג"כ במודר הנאה מחבירו בפרק רביעי דנדרים משנה ה' שאינו יורד בשביעית לתוך שדהו דחיישינן לשמא בשעה שאינו אוכל פירות ישהה בשדה ויתעכב שם ויהנה מגוף הקרקע עיין שם, ועוד דשאני בעירוב בבית הקברות דאין שם הנאה לגוף אלא למצוה דהא קימ"ל שאין מערבין אלא לדבר מצוה בלבד כדאיתא התם בעירובין וכדפסק מרן בש"ע סימן תט"ו סעיף א' ע"ש, ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל הכא דבשעת המצוה נמי איכא הנאה לגוף שיושב בבית הכנסת נראה דאסור עי' למרן ז"ל בא"ח סימן תקפ"ו סעיף ה' דפסק דמודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י"ח ולא הוא בעצמו תוקע משום דיש לו הנאה כשהוא תוקע חוץ מהמצוה ע"ש, ודבר זה יש בו אריכות, עי' להר"ן בפ"ב דנדרים ופ"ד משנה ב' ברע"ם ובתוי"ט שם, ועי' להרב ב"י בסימן זה מש"כ בשם הכלבו ובשם הגאון וכן כתב הרב רבינו יצחק גיאת בספרו מאה שערים הלכות ראש השנה דף ל"ב, ועי' שם בהרב יצחק ירנן אות קי"ד עיין שם, וא"כ הרי הוא נהנה מהקברות שהם איסורי הנאה וגם אי נימא כמ"ש לעיל דקברות אלו קברי גוים הם משום דאזלינן אחר הרוב מ"מ זה לא יושיענו לענין איסור הנאה שהגם שנאמר שהם קברי גוים אסורים בהנאה וכמו שפסק מרן ביו"ד סימן שמ"ט סעיף א' וז"ל מת בין גוי בין ישראל תכריכיו אסורים ע"ש, הרי לך בהדיא דפסיק ותני דבין גוי וכו' ועיין להרב שאלת יעב"ץ חלק ראשון סימן מ"א שהביא ראיות וסמוכות לדברי מרן בזה ע"ש, ועי' להרב צמח צדק סי' י"ג ובהגה לבן המחבר שם ע"ש, ועי' להרב ברכי יוסף בסימן הנז' שהאריך והרחיב בדבר זה ועי' להרב פתחי תשובה בסימן שמ"ט ס"ק א' ע"ש, איך שיהיה דברי מרן ז"ל באו מפורשים בזה בש"ע דגם במתי גוים יש איסור הנאה וא"כ נפל פיתא בבירא, אלא דיש לבא על צד היתר מצד אחר והוא דמצינו לו למרן מלכא ז"ל שפסק ביו"ד סימן שס"ד סעיף א' וז"ל קבר של בנין אסור בהנאה אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר בהנאה ע"כ, וכתב מור"ם וי"א דקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו דהוי תלשו ולבסוף חברו אסור וכו' ע"ש, דמשמע להדיא דלסברת הש"ע גם זה אינו נאסר ואינו אסור אלא קבר של בנין, ובאלו המקומות אין עושים בנין אלא חוצבים וחופרים הקבר בקרקע עולם וא"כ אינו נאסר ועי' בטור שכן הוא דעתו דעפר אפילו תלשו ואחר כך החזירו מיקרי קרקע עולם וכתב שכן הוא דעת הרא"ש אביו ז"ל ולא כדעת ה"ר ישעיה ע"ש, ועי' ב"ח שם שכתב בפשיטות שכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם וע"ש בב"ח ובבית יוסף בכאן, ועיין בש"ע א"ח סימן ת"ט דפסק מרן ז"ל וז"ל הנותן עירובו בבית הקברות אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנאה וכיון וכו' ע"ש, וכתב ע"ז הרב מגן אברהם שם ס"ק א' דהיינו בקבר של בנין דאילו בקרקע שרי דקרקע עולם אינו נאסר עי' לעיל בסימן שס"ד ופירש הרב מחצית השקל וז"ל ומהו נקרא קבר בנין תליא במחלוקת הטור והרר"י שם דלדעת הרר"י אפילו העפר שלקחו מן הקבר ואחר כך נתנוהו עליו לכסות הארון יש לו דין קבר בנין דהוי תלשו ולבסוף חברו ולא מיקרי קרקע עולם אלא חופר כוך בסלע שע"ג הכוך מיקרי קרקע עולם וכ"ש צדדי הקבר, אבל לדעת הטור אפילו תלשו ולבסוף חברו כיון דמ"מ עפר הוא ואל עפר ישוב הרי הוא קרקע עולם ואינו אסור רק בנין ממש ע"ש, וכן משמע מפירוש רש"י סנהדרין מ"ז ע"ב דפירש דקבר בנין דאמרינן דלא יקבר בו עולמית היינו קבר שבנאו למעלה מן הקרקע וכו' ע"ש, וא"כ באלו המקומות שאין קוברין קברות של בנין מותר בהנאה כך נראה לפי עניות דעתי:

עוד יש לצדד בנדון דידן להקל משום דכבר כתבנו דמקום זה דנים בו לפני חכמים שמסתמא מקברי נכרים הוא משום דרוב הישובים שבחו"ל נכרים הם, וא"כ הרי רבים מהפוסקים סברי מרנן שמת נכרי מותר בהנאה עי' להרב בית הילל סימן שמ"ט ס"ק א' ועיין בספר יראים סימן ש"י ושי"א שכתב וז"ל אסר הכתוב מת ישראל בהנאה וכו' משמע דוקא מת ישראל ולא מת גוי וכן כתב הרב ווי העמודים שהוא מפרש עליו ס"ק א' ועי' שם מש"כ בזה ועי' להרב ברכי יוסף ליו"ד בסימן שמ"ט שהביא דעת התוספות וכמה פוסקים גדולים דסברי הכי וגם מצינו למרן ז"ל בכ"מ בפרק חמישי דהלכות ערכין דכתב הכי בפשיטות ע"ש, ולדידהו דהני רבואתא יוצא לנו אפילו יהיה האופן בתוך האופן שהם קברים של בנין שיש בהם תפיסת אדם מותר בהנאה כיון שהם של נכרים וכדי הרבנים הנז' לסמוך עליהם בזה בדבר שכבר עשוהו ובנו ושכללו וקבעוהו זה כמה לבית תפלה ולבית אסיפה לכל כללי הקהל וכמה ממון לרוב השקיעו שם ועתה כמה פירות נותנת בכל שנה ושנה לזון מהם עניים ות"ח ועל כן חיובא רמיא עלן להפך בזכותה ולרומם בית אלקינו ולהעמיד את חרבותיו על פי הדת ולבטל את דברי המעוררין בדבר זה ולהשתיקם דשתיקתם יפה מדיבורם ובכגון זה אמרו רז"ל פעמים שאדם מקבל שכר על השתיקה עוד אמרו יפה שתיקה לחכמים ק"ו וכו', ועי' בזבחים פרק פרת חטאת דף קי"ג שהובא בש"ס שפעם אחת מצאו עצמות בלשכת דיר העצים ובקשו לגזור טומאה על ירושלים עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו וכו' ע"ש, וא"כ אנן נמי נימא הכי לא בושה וכלימה היא לנו לגזור טומאה על בית מקדשנו שהוא מקדש מעט בית תפארתינו המהוללה והמפוארה בפי הכל כאשר אמרנו אמך היא לא תגלה ערותה לפני כל מאהביה כי בנו"ת מלכים ביקרותיה יקרה היא מפנינים:

עוד אני מצדד בדבר זה להיתרא ולומר דהגם שאם תרצה לדון ולומר שהמקום הזה הוא קברי ישראל מ"מ יש צד היתר בדבר שהרי מצינו לו לרבינו תם דסובר דכהן שנטמא למתו בו ביום מותר ליטמות לאחרים שהרי אינו מוסיף טומאה על טומאתו שכבר הוא טמא אבל ביום אחר אסור משום שהוא סותר ימים שעברו ומוסיף ימי טומאה עי' תוספות שבועות י"ז ע"א ד"ה נזיר בקבר צריך שהיה ועי' בטור סימן שע"ג ע"ש, וא"כ יוצא לנו שבזמן הזה שכולנו טמאי מתים ובעונותינו אין לנו אפר פרה ליטהר ואין לנו מקוה טהרה אין כאן סתירה ולא הוספה כיון שאין לנו ספירה להתיר וא"כ לר"ת ודעמיה אין כאן איסור תורה ועוד הרי מצינו להראב"ד בהשגתו בפרק חמישי מהלכו' נזירות הלכה ט"ז שכתב וז"ל הצ"ל ומעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור והכהנים בזה"ז טמאי מתים הם ועוד אין עליהם חיוב טימאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע"כ, וע"ש בכסף משנה ובלחם משנה וכמש"כ אנן לדעת רבינו תם, וכן מצאתי כתוב בסמ"ג עשין סימן רל"א וז"ל מצאתי בשם רבינו יעקב שבזמן הזה כהן המיטמא בבה"ק אינו לוקה ומביא ראיה מדתנן במסכת שמחות הרי שקבר את מתו ובא מת אחר כל זמן שעוסק בבה"ק יכול לעסוק בו פירש מן הקבר אם חזר וקברו לוקה דברי רבי עקיבא רבי טרפון אומר אינו לוקה מפני שאינו מרבה עליו ימי טומאה ובהלכות גדולות פוסק כרבי טרפון וא"כ בזמן הזה מה מרבה טומאה יש כיון שמי חטאת אינם נהוגות ע"ש, ועי' להרב דגול מרבבה סימן שע"ב סעיף ב' מ"ש בזה ועי' להרב חתם סופר בחלק יו"ד סימן של"ח בפסקת ומ"ש דף קל"ט ע"ב ועי' להרב הנזכר בסימן של"ט דף ק"מ ע"א וע"ב ואע"פ שהרב חתם סופר בסימן הנז' כתב דמצא הוא להראב"ד בספרו תמים דעים דסובר כהרמב"ם מ"מ הרי כתב שם באותה תשובה דסימן של"ט דתרי הראב"ד נינהו דבעל תמים דעים לחוד ודבעל ההשגות לחוד:

והגם דמרן ז"ל בסימן שע"ג סעיף ז' פסק דלא כר"ת מ"מ הא מצינו לו להרב שלחן גבוה בסימן הנז' שהעתיק דברי כנה"ג וז"ל וכתב כנה"ג הגב"י אות ה' ולענין הלכה הו"ל ר"ת יחידאה וכו' נ"ב לא ראה הרב ספר א"ח שאם היה רואהו היה רואה כמה רבוואתא עומדים בסברת ר"ת יעוי"ש בדבריו כמה וכמה סוברין ונוהגין כר"ת וכו' ומסיק דהכל הולך אחר המנהג ע"ש, וכתב ע"ז הרב שלחן גבוה וז"ל ומנהג ירושלים ת"ו וסאלוני"ק עיר גדולה של חכמים ושל סופרים וקושט"א ואינדירנ"י וכל אורומיל"י אשר שמענו שמעם לא שמענו שהכהנים נזהרים בזה לקבור מתיהם בקצה הגבול של בית הקברות אלא קוברים בכל אשר ימצא לו ונכנס הכהן ויוצא בין הקברים, ונ"ל שטעמו של דבר כיון שהאידנא כולנו טמאי מתים ואין אפר פרה מה לי טומאת ערב מה לי טומאת שבעה והלא אין הזיה לטמאי מת ולכך לא הקפידו הכהנים על כך עכ"ל הרב ז"ל, הרי סברא זו דסמכא היא על כן ראוי לסמוך על זה בנדון שלפנינו שכבר כתבנו דמן הדין הולכין אחר הרוב בחו"ל דהרוב הם גוים ולא יהיה אלא ספק שקול יש לסמוך האידנא על סברת ר"ת ורבים אשר אתו להתיר בנדון דידן כמ"ש, עי' להרב פתחי תשובה סימן שע"ב סק"ט:

אחר כך ראיתי להרב פתחי תשובה בסימן שס"ד ס"ק ד' שהעתיק תשובת הרב הגאון מה"ר דוד אופנהיים זצ"ל שהובאה בספר חוות יאיר סימן רל"ט שהוא כעין נדון דידן והרב האריך הרחיב ברוח מבינתו ברוך שחלק מחכמתו בנדון דידיה אי מיקרי שכונת בית הקברות או לא והעלה להתיר וגם לענין היתר הנאת בית הקברות שקיל וטרי בנדונו והעלה להתיר משום שאינו קבר של בנין כמ"ש אנן בענ"ד ע"ש,

עוד יש לדון להתיר משום ס"ס ספק קימ"ל כר"ת או כהרמב"ם ואם תמ"ל כהרמב"ם ספק שהם קברי נכרים דס"ל למרן שאין מטמאים באהל ודוק:

עוד יש להביא ראיה להקל מהא דאיתא בעדיות פרק שמיני משנה ה' העידר' יהושע על עצמות שנמצאו בדיר העצים אמרו חכמים מלקט עצם עצם והכל טהור ע"ש בפירושו הרמב"ם והראב"ד וברע"ם דפירש דעזרה ר"ה ע"ש והכא נמי בית הכנסת רשות הרבים מיקריא וכתב הרמב"ם ז"ל ולא חפרו בארץ גם כן כדי שיראו אם יש שם קבר אלא לקטו מה שמצאו בלבד וכו' ע"ש יה"ר שיעלה למודנו זה לרצון לפניו ולריח ניחוח אמן:

פי המדבר בכ"ח תשרי שנת ש'ש אנכ'י לפ"ק פה אוראן:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן כט

ראיתי להטור ביו"ד סימן שע"ב שכתב שהכהן יכול לדלג על הקברות לצורך מצוה כיון דרוב ארונות יש בהם פותח טפח אין בו אלא איסורא דרבנן ולדבר מצוה לא אסרו ועל זה כתב וז"ל וזהו דוקא בימיהם שהיו קוברים בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח אבל האידנא שכולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה ועי' ב"י את מקורו הערה מפרק ז' דאהלות וממה שפירשו בו התוספות ע"ש, שלפ"ז יש להסתפק בבית אשר שם מת ודלתותיה נעולות וכן חלונותיה נעולות ואין בהם פותח באופן שנעולה מכל וכל והרי היא סתומה אם יש לדון אותה כקבר סתום שכל אוירו תופס עד לרקיע ואסור לכהן לעלות ולהיות שם בגגו של בית דמ"ש מקבר סתום הגם שיש באוירו פותח טפח גגו אינו חוצץ בפני הטומאה והוי כטומאה רצוצה שהגם שיש גובה על גבה והרי הוא אהל אינו חוצץ בפני הטומאה הכא נמי לא שנא:

ואחר העיון נראה שאין לספק בזה כלל שהרי בפירושא אתמר בש"ס דבתרא דף י"ב בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו ע"כ הרי אע"פ שסתמו אם לא פרץ את פצימיו ועדין פצימי הפתח עומדים דהיינו שלא סילק מזוזותיו ומשקוף ומפתן א"כ גלי דעתיה דלא סילק נפשיה מניה וסופו לפותחו לאחר זמן כמו שפירש רשב"ם ז"ל שם י"א ע"ב ד"ה שלא פרץ פצימיו ע"ש, אינו מטמא סביביו עי' פירוש רשב"ם ופירוש התוספות וה"ה שאינו מטמא על גביו דדין אחד להם, כמ"ש התוספות בבא בתרא דף ק' ע"ב בד"ה ורומן שבעה ע"ש, וכן הוא בהדיא בהרמב"ם ז"ל הלכות טומאת מת פרק שביעי הלכה א' וז"ל בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וסתמו מטמא מכל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום נפתח בו פתח אפילו סתמו אם לא פרץ את פצימיו הנוגע בו מאחריו או מגגו טהור וכו' ע"ש, הרי דגם מגגו טהור אם לא פרץ את פצימיו, וכ"ש למה שראיתי בתוספות דבבא בתרא דף ק' בדבור הנז' לעיל בסוף או"ד שכתבו וז"ל דבכלים אין קבר להיות בוקע ועולה דאין מבטלו ע"כ, וא"כ אנן נמי נימא הכי בבית שיש שם מת הגם שהוא נעול וסתום מ"מ אינו מבטל הבית למת ולאחר יום או יומים יוציאוהו לבית הקברות ולהכי אין דינו כדין קבר להיות בוקע ועולה ומשום הכי אין כאן חשש להעומד על גגו או לכהן הדר בעליה שעל גבו וק"ל:

אחר זמן ראיתי להדרישה בסימן שע"א ס"ק וא"ו שכתב דגם על גג הבית הנעול על המת אסור לכהן לעמוד וז"ל הצ"ל והכא נמי אף שהמרתף הוא חלל גדול סביב המת מ"מ ליכא ביציאתו דהמרתף פותח טפח כל זמן שהוא סגור והכהנים בבית על גבי המרתף מיהו וכו' גם הרב ט"ז העתיק את לשונו בס"ק יו"ד ע"ש, והסכים עמו בפרט זה ועי' להרב באר היטב שם ס"ק י"א, וגם הש"ך בנקודת הכסף ישב דברי הדרישה והשיב על דברי הט"ז משמע דאזיל ומודה להדרישה בדינו ובמה שנתקשה עיין עליו:

ובאמת יש להתפלא על רבותינו עליונים למעלה מהא דהוכחנו לעיל מהש"ס ומהתוספות דבבא בתרא ומדברי הרמב"ם ז"ל הכל כמ"ש למעלה ראש דכתבו דאפילו בסתימה מעליא בבנין כל שלא פרץ את פצימיו לא מיקרי סתימה ואין דינו כדין הקבר הסתום וצ"ע, אחר זמן ראיתי מה שכתב בזה הרב עבודת הגרשוני עי' עליו שאלה ס"ד עש"ב מ"ש מדברי התוספות דבתרא דף ק' ד"ה ורומו ע"ש, וברוך ה' שבראנו לכבודו והוליך אותנו בדרך ישר אמן:

סימן ל

שאלה מעשה שהיה חתן שנכנס לחופתו ביום ד' בשבת ככל חופות הנהוגות בקרב ישראל ועשו סעודת החופה ליל חמישי כנהוג ובאותה לילה קרה מקרה אשר לא טהור שמת אבי הכלה ונפשם לשאול הגיעה כדת מה לעשות והורנו להם שישלימו שבעת ימי המשתה כדעת רוב האחרונים היפך מסברת הרט"ז ביו"ד סימן שמ"ב כי רבים לוחמים לו מרו"ב עי' בשיירי כנה"ג כאן והרב שאלת יעב"ץ בחלק ב' סימן קע"א וקע"ו וקע"ז וכו' ולהרב בית דוד סימן קס"ח וקס"ט וכו' ועי' להרב ברכי יוסף סימן שמ"ב אות א' ולהרב שלחן גבוה בסימן הנז' ולהרב חיים ביד סימן ק"ח ולהרב יד אלעזר סימן קט"ז ולהרב שדי חמד מערכת אבלות אות ע"ה ואות רט"ז:

אחר כך נסתפקנו אם הכלה מונה לעצמה אחר שבעת ימי המשתה תתחיל למנות זי"א כמ"ש מרן מלכא בסימן הנז' או נימא כיון שיש גדול הבית שיש לה אח והבית נשען עליו תמנה עם הגדול כדפסק מרן ז"ל בסימן שע"ה ותצא עמהם מהאבלות ביום רביעי בשבת ונמצא שלא תנהג אבלות אלא יום אחד, י"א לחודש שבט ש' התרס"ט פה אוראן יע"א:

תשובה נראה לפענ"ד דדין חתן שצריך להשלים שבעת ימים של שמחתו דהוי כרגל שלו לא דמי למי שבא ממקום קרוב שדינו אפילו בא ביום ז' מונה עם גדול הבית כדפסק מרן סימן שע"ה סעיף ח' דשאני התם שהוא בר אבלות באותה שעה ובאותו מצב ולהכי אמרינן ביה דהואיל והוא במקום קרוב שיכול לבא בעתו בתחילת האבלות חשבינן ליה כאילו כבר בא והרי הוא במחיצתן ומשום הכו ראוי לאיצטרופי בהדייהו עם גדול הבית וכמו שפירש רש"י בפרק ואלו מגלחין דף כ"א ע"ב ד"ה מונה עמהם ע"ש, וכמ"ש הרא"ש בפסקיו שם סימן פ"ד משם הגאונים וז"ל כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתיה בהדיה דמי ע"ש, וכן הוא לשון הרי"ף ע"ש:

אבל בדין חתן שהוא עומד עמהם במצב אחד ואפילו הכי אמרינן להו שזה פורש ובוכה ומתאבל וזה פורס מפתו על שלחנו ואוכל ושמח בשמחה של משתה ושמחת מצוה ולאו בר אבלות השתא כלל מהיכא תיתי לומר דיצטרף עמהם ולא קרב זה אל זה כלל ואין הדעת סובל זה כלל זו היא סברא ישרה, ואי בעית אימא קרא יש לנו להביא ראיה לזה מהא דפסק מרן ז"ל בש"ע סימן שע"ה סעיף ב' וז"ל מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת וכו' מעת שיחזירו פניהם מללוות מתחילין למנות ז' ול' ומתחילין להתאבל וההולכים עמו מונים משיקבר ואם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר וכו', ומשמע מדבריו ז"ל דוקא אם הלך עמו גדול המשפחה הוא דנגררים עמו הנשארים בכאן ולא ימנו גם הם אלא אחר סתימת הגולל כגדול המשפחה ולחומרא אבל אם נשאר בכאן גדול המשפחה אלו ההולכים עם המת אינם נגררים אחר גדול המשפחה לקולא וטעמא ודאי הוי משום שההולכין עמו עדין לאו בני אבלות נינהו כיון דעדין הם אוננים דהיינו שהמת עדין לפניהם א"כ לא חלה עדין אבלות עליהם ולהכי אינם נגררים אחר גדול המשפחה וכן הוא בב"י בהדיא והוא דעת התוספות דסברי דאלה ההולכים עמו אף שגדול הבית נשאר בבית אין אלו ההולכים עמו נגררים אחר גדול הבית לקולא ופסק מרן כוותייהו ולאפוקי מסברת הטור דסובר דהכל הולך אחר הגדול אם נשאר כאן אלו ואלו מונים משיצא המת ואם הולך עמו אלו ואלו מונים משיסתם הגולל ע"ש שמרן ב"י ז"ל לא רצה בזה ופסק כדעת התוספות וכן כתב הרב שפתי כהן סק"ב ע"ש, וא"כ הרי מצינו שדעת מרן ז"ל שאלו ההולכים עם המת כיון שעדין לא חלה עליהם אבלות אינם נגררין אחר גדול המשפחה שכבר התחיל להתאבל ומונים לעצמם ואינם שייכי בהדיה וא"כ ה"ה בנדון דידן שלא חלה עליהם אבלות שהרי הם כרגל שלהם בשבעת ימי המשתה להכי אינם נגררים אחר גדול הבית, ובהכי אתי שפיר דלא תיקשי דברי מרן בש"ע אהדדי דכאן פסק אם לא חל עליו אבלות כגון אלו ההולכים עם המת אינם מונים עם גדול הבית ולקמן בסעיף ח' פסק מי שהיה קרוב למקום המת אף דלא ידע ממיתת המת כלל דלא חלה עליו קודם בואו למקום המת שום אבלות כלל שהרי לא ידע עד שבא למקום המת שיש שם גדול הבית אפילו הכי מונה עם גדול הבית הגם דמעיקרא שלא היה שם לא חלה עליו שום אבלות אבל לפי מש"כ אתי שפיר דשאני התם שהוא בר אבלות אם היה מטי לשם והוי ראוי לבילה שאין בילה מעכבתו אבל הכא שהוא שם במקום המת ובמקום הגדול ואפילו הכי אינו מתאבל מפני שעדיין לא חל עליו אבלות להכי אינו מונה עם הגדול וכן נמי בנדון דידן שהוא במקום המת ובמקום הגדול ואפילו הכי בנה במה לעצמו ונפרד מן הגדול שזה מתאבל וזה שמח בשמחה של מצוה ודאי אין לו שייכות עם גדול הבית ולהכי אינו מונה עמו:

ועוד נראה לי דאפילו לדעת הטור ז"ל דסובר דגם אנו שיוצאים עם המת ועדין מתם מוטל לפניהם מ"מ גם הם נגררים אחר גדול הבית אע"פ שבאמת עדין לא חל עליהם אבלות מודה בנדון דידן דדוקא התם שהם בני אבלות וראויין לאבלות אלא שעדין לא חלה עליהם האבלות להכי נמשכים ונגררים אחר גדול הבית וכ"ש למ"ש הרב ב"ח שם דהא דנגררים אחר גדול הבית הוא מאותה שעה שיצא המת שגדול הבית שנשאר שם חל עליו אבלות והתחיל להתאבל גם הם יתחילו מאותה שעה להתאבל א"כ הרי התחילו עם הגדול ומשום הכי מונים עמו מה שאין כן בנדון דידן דלאו בני אבלות נינהו שהוא זמן חופתם ושמחתם ורגל שלהם שמפסיק לאבלות א"כ רחוקים ונפרדים הם מגבול הגדול ולא שייכי בהדיה כלל ולהכי נ"ל שמונים לעצמם אליבא דכ"ע, אחר כך ראיתי להרב בית דוד ביו"ד סימן קע"ז שנסתפק בזה וכתב דנראה לו דדבר זה במחלוקת שנוי דלהריב"ה דסובר דאף ע"פ שלא חל האבלות על ההולכים עם המת מונים עם הגדול הכא נמי דכוותה ולדעת מרן דסובר כהתוספות דסברי התם שההולכים עם המת אינם מונים עם הגדול הכא נמי דינו הכי וכתב לענין מעשה אין לנו אלא דברי מרן ז"ל ע"ש, וכבר כתבנו דהנראה הוא שאפילו הטור מודה הכא בנדון דידן וטעמא דמסתבר הוא כמ"ש ודוק, אחר כך ראיתי להרב שדי חמד בסוף סימן רט"ז שהביא לנו בסימן הנז' ובסימן ע"ה משם משנת רבי אליעזר והרב מוהר"א צבי דרבני דורם עשו מעשה להקל גם כנדון דידן היפך מהרב ב"ד ע"ש, כ"ד הצעיר העומד ומצפה לתשועת ה' שירחם על עולמו ושדי יאמר די לצרה שהעולם חשך בעד יושביו ברעש המלחמות וחרבן כמה ממלכות וכמה נפשות מתגוללים בדם לאלפים ולרבבות ויוקר יאמיר לכל אוכל נפש הגבה למעלה עלה השער עד אין מספר בכל מידי דמיכל ומידי דמכסי אין כסות בקרה הוכפל סכומו בכפלי כפלי כפלים והעולם תוהא ומשתומם על בוהו שבה ואין לנו על מי להשען כ"א על אבינו שבשמים שזה שלשה שנים וחצי משהתחילו המלחמות מעשרה באב תרע"ד אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו ועדין הדבר שקול, לה' אנו מצפים ומוחלים שישגיח עלינו בעין חמלתו ויגן בעדנו שאל נספה ואל נא נאבד עד אשר נראה בישועתו קומה ה' הושע את עמך ישראל חוס ורחם על עמך וצאן נחלתך ורעם ונשאם עד העולם אמן המקוה לאל ותמיד עיני ולבי שם, חמשה ימים לחדש כסליו שנת חלוצים תעבר"ו פה אוראן יע"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן לא

שאלה מי שמת לו מת ושמע שמת והוא בעיר אחרת וכאשר שמעה אזנו ותבן לה נרגזה בטנו ועבר בעמק הבכ"ה מעין ישיתוהו עינו עינו יורדה מים ולא עשה שום אבלות מחיוב דברי אבלות אלא זה, ובא לו דרך שני ימים או שלשה ימים עד שהגיע למקום בית אשר שם מת ורוצה לקבל אבלות כדת של תורה מאיזה יום מונה שבעת ימי האבלות אם מיום השמועה ומשלים עליהם שבעה, או נימא הגם דשמע מקודם שבא למקום המת מ"מ כיון שלא התחיל להתאבל כגון שלא קרע ולא חלץ ולא ישב לארץ ולא אכל שום דבר שמתחילין בו אבלות כגון ביצה או זית ולא שינה את מקומו והיה עוסק במלאכה והיה רוחץ וסך ועוסק בתורה ומשום הכי אינם עולין לו ימים אלו למנין שבעה, שמנה ימים לחדש חשון שנת חלוצים תעבר'ו לפ"ק פה אוראן יע"א:

תשובה הנה מלשון הרמב"ם ז"ל פרק שביעי מהלכות אבל הלכה ד' משמע שאם ידע קודם שבא למקום המת מונה לעצמו משעה שידע ואפילו הוא קרוב למקום המת יו"ד פרסאות ויש שם במקום המת גדול הבית אפ"ה מונה לעצמו משעה שידע וכ"ש אם הוא במקום רחוק שמונה לעצמו מאותה שעה, והילך לשונו מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא אם הוא במקום קרוב וכו' ע"ש, מדנקט ולא ידע משמע דעיקר היא הידיעה אם ידע קודם שבא לכאן או לא ידע ואין הדבר תלוי בהתחיל ולאפוקי סברת הרמב"ן ז"ל דסובר הגם דשמע וידע קודם בואו למקום המת מונה עם הגדול אשר הבית נשען עליו שהוא במקום המת כמ"ש הטור בשמו ביו"ד סימן שע"ה ע"ש, וכן הוא לשון הסמ"ג במצות עשין דרבנן כלשון הרמב"ם ז"ל ע"ש:

וראיתי להרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק א"מ סימן פ"ה והעתיקו הטור יו"ד סימן שע"ה וז"ל אבל צריך להיות שלא ידע שמת עד בואו אל בית אביו דאם נודע לו ביום השני והתחיל להתאבל לא מסתבר כלל שיקצר אבילותו בשביל שבא אל אחיו אבל בשלא התחיל ובא אל אחיו מחשבינן ליה כאילו התחיל להתאבל עמהם ע"כ, והנה דברי הרא"ש האלו כצורתם עליונים למעלה משתמעי לתרי אנפי דמתחילת דבריו ז"ל דכתב צריך להיות שלא ידע שמת המת עד בואו אל בית אביו ולא כתב צריך להיות שלא התחיל באבלות עד בואו וכו' משמע דעיקר בזה היא הידיעה, ומסוף דבריו שכתב דאם נודע לו ביום השני והתחיל להתאבל וכו' ועוד הוסיף שנית ידו וכתב אבל בשלא התחיל כלל ובא אל אחיו וכו' משמע דעיקר היא התחלת האבילות לא הידיעה, ונ"ל להכריע א) מדברי הטור שסובר בדברי הרא"ש אביו ז"ל דעיקר היא הידיעה והיא התחלת האבלות ומנא אמינא לה מהא שכתב הטור מתחילה סברת הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל כתב הרמב"ן שאין חילוק בין אם זה הבא שמע מיתת המת באותו מקום שהיה שם תחילה בין אם שמע עליו באותו מקום שנכנס שם (ר"ל קודם שנתראה עם האבלים בביתם) בין אם לא שמע עד שמצא האבלים בביתם, ואדוני אבי הרא"ש כתב דמיירי דוקא שלא שמע עד בואו אל אחיו דאי נודע לו ביום שני והתחיל להתאבל וכו' ע"ש, וא"כ אי אמרת בשלמא דהבין בכונת הרא"ש דעיקר היא הידיעה אתי שפיר מה שכתב על דברי הרמב"ן דסובר דהידיעה והשמיעה אינה מכרעת שהרא"ש כתב שהידיעה מכרעת היפך מדעת הרמב"ן דסובר שהידיעה אינה כלום אבל אם תפרש בדברי הרא"ש שהידיעה אינה מכרעת ועיקר הדבר היא התחלת האבלות בדבר מן הדברים במעשה א"כ היינו סברת הרמב"ן היינו סברת הרא"ש דהיכן מצא רבינו הטור בדברי הרמב"ן שאפילו התחיל האבלות מקודם שיבא למקום האבלים מונה עמהם עד שיכתוב ידו לומר שהרא"ש פליג שהרי הרמב"ן ז"ל לא הזכיר בדבריו אלא שמיעה לבד אלא ע"כ לומר דסובר דבידיעה הוא דפליגי ואין לדחות ולומר שסובר הטור דמסתמא כששומע הוא מתחיל להתאבל ואפילו הכי קאמר הרמב"ן שאינו כלום דזה דוחק גדול הוא לומר כך חדא דא"כ העיקר חסר הוא, ועוד שא"כ אפילו התחיל למנות לעצמו יסבור הרמב"ן שיחזור לקצר, וחזי הוית לרבינו ב"י ז"ל שם שאחר שהביא לנו דברי הרא"ש ז"ל בפסקיו כתב על זה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי וכן כתבו שם הגהות בשם סמ"ק ע"כ, וגם בדבריו ז"ל עדין הדבר שקול שהרי כבר העתקנו לך דברי הרמב"ם כצורתם שלא נזכר בדבריו אלא הידיעה דוקא ומעתה לא ידענו דעתיה דמרן הקדוש ז"ל אם סובר בדברי הרא"ש שמה שכתב שאם נודע לו ביום השני והתחיל להתאבל הוא לאו דוקא התחיל במעשה אחר אלא כל שנודע לו מיקרי התחיל להתאבל כמו שהכרחנו אנן לעיל בענ"ד ומשום הכי אינו מונה עמהם והוי ממש כדעת הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר אלא הידיעה, או אם סובר בדברי הרא"ש ז"ל בדוקא התחיל להתאבל ודברי הרמב"ם דהזכיר הידיעה הוא לאו דוקא אלא כיון דנודע לו ודאי מתחיל להתאבל והוי כסוף דברי הרא"ש ז"ל, ואע"פ דלכאורה נראה שדעת רבינו ב"י ז"ל הוא שסובר דדברי הרא"ש הם בדוקא ודברי הרמב"ם לאו דוקא ידיעה אלא גם התחיל ולכך כתב וכן נראה מדברי הרמב"ם ולא כתב וכך הם דברי הרמב"ם אלא נראה משום שאין דברים אלו מפורשים בדברי הרמב"ם אלא שמסתמא אנחנו דנים לפני חכמים כך שכיון שנודע לו מסתמא התחיל אבל אי נימא דלשון הרא"ש דנקט בסוף דבריו והתחיל להתאבל הוא לאו דוקא אלא העיקר היא הידיעה מאי נראה כן מדברי הרמב"ם דנקט והרי הן הן הדברים שכתב הרא"ש דעיקר היא הידיעה כך הם בהדיא דברי הרמב"ם מפורשים ומאי נראה דנקט, אני אומר שאין זה הכרח דאפשר לומר דלכך כתב וכן נראה מדברי הרמב"ם משום דאילולי דברי הרא"ש שבאו דבריו מפורשים דדוקא בלא ידע קודם וכו' היה אפשר לפרש בדברי הרמב"ם דמ"ש ולא ידע עד שבא אם היה קרוב וכו' הוא לרבותא נקטיה דלא מיבעיא אם ידע מתחילה מיום מותו וא"כ הרי ידע מן המיתה ויש לו אבלות במקצת דבר מתחילת המיתה כיון שידע מהמאורע ונכוה בגחלתו של מת מתחילה מיום המיתה משום דהוה ליה אבלות במקצת זה ודאי מונה עמהם מיום הראשון אלא אפילו לא ידע עד שבא אפילו הכי מונה עמהם אע"פ דלא חלי ולא מרגיש ביום הראשון מהמיתה כיון שהוא קרוב מונה עמהם וזאת באמת סברא הפוכה מסברת הרא"ש לכך קאמר הרב"י וכן נראה מדברי הרמב"ם שדבריו כדברי הרא"ש, דהסברא האמתית היא כדברי הרא"ש ולעולם סבר ב"י בדברי הרא"ש העיקר היא הידיעה, ב) עוד אוסיף שנית ידי להוכיח שדברי הרא"ש שכתב התחיל להתאבל הוא לאו דוקא מדברי הרא"ש בעצמן שכתב בפסקיו על דברי הראב"ד וז"ל הצ"ל ויש לומר דמ"ש החכם דמשדרי ליה שליחא ומטי שליח התם ביום שני סמוך למנחה לסימנא בעלמא נקטיה לתת טעם למה מקום קרוב סוגיא דחד יומא אבל צריך להיות שלא ידע שמת המת עד בואו אל אחיו וכו' (עי' בב"י שהביא לשונו) ור"ל דקשיא ליה דאי לאו לסימנא בעלמא אלא שכך הוא האמת דכד מטי להתם שליחא מודיעו שמת לו מת א"כ כיון דנודע לו כד הוה התם אף אם ילך אח"כ למקום המת ביום השלישי ויגיע לגדול הבית לא ימנה עמהם וצריך למנות לעצמו מיום ששמע ולהכי כתב הרא"ש דלסימנא נקטיה שעל דרך זה יכול להגיע ליום השלישי למקום המת אבל מ"מ בנ"ד לא מיירי שהודיעו לו מקודם בואו אל אחיו כך היא כונת הרא"ש ז"ל, והשתא ניחזי אנן שאם דעת הרא"ש ז"ל שאינו מונה לעצמו אלא בנודע והתחיל דתרתי בעי א"כ למה הוצרך לפרש בדברי הראב"ד ז"ל דמאי דקאמר דמטי שליחא התם היינו לסימנא בעלמא נקטיה ולאו דוקא דמודיע ליה הא מצינן לפרש בפשיטות ובאמיתות דמטי שליחא התם ומודיע ליה אלא שלא התחיל להתאבל עד שהגיע לשם ולכך מונה עמהם ולמה צריכין לדחוק אנפשין ולומר דלסימנא בעלמא נקטיה וכי לא מצינו לה פתרון כמות שהיא דמטי ומודיע ליה וכי לא יהיה בעולם כלל מי שישמע המאורע ולא ירצה להתאבל מעתה עד שיגיע למקומו ויקבל עליו האבלות כדין וכהלכה וכיון שכן יתפרשו דברי הראב"ד כפשטן וככתבן ולמה לן לדחוקי נפשין בדבריו ז"ל אלא ודאי דלא מצי לאוקמא בידע כלל משום דאי ידע חל עליו אבלות והוה ליה התחיל והיינו דקאמר הרא"ש והתחיל ר"ל כיון שנודע לו הרי התחיל האבלות בפני עצמו ומשום הכי אין סברא שיקצר אבלותו משום שבא אל אחיו וכונת הרא"ש במה שהוסיף והתחיל להתאבל הוא לאסבורי לן דלמה לא יקצר אם נודע לו מקודם בואו וכתב משום כיון שנודע לו הרי חל עליו האבלות והתחיל האבלות במה שנודע לו בפקידת המת והוכבד עליו צערו ואנינותו ונכוה בגחלת המת כי לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו מקומו משום הכי מונה לעצמו ולא מצי לקצר משום כך:

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה