אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א חושן משפט › הלכות אונאה ומקח טעות

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

חושן משפט · הלכות אונאה ומקח טעות

הלכות שלוחין

סימן ב

שאלה ראובן ושמעון החליפו ביניהם סחורה בסחורה דהיינו ראובן היה לו גלימות בסחורתו והושוה עם שמעון שוה יתן לו גלימות וזה יתן לו חילופיהן סחורה אחרת שהיא קירטי"ן של רנה בית השריפה הנקרא בלשונם קאבסו"ל ושמו והעריכו ביניהם הסחורות בדמים דהיינו ראובן יתן לו מאה גלימות יעלה חשבונם מאה צ'ורו' כל גלימא בחמשה פ'ראנק ושמעון יתן לו אלף תיבות מליאות בקאבסו"ל יעלה חשבונם מאה צ'ורו כל מאה באה בחמשים פ'ראנק ושמעון משך הגלימות מראובן ולקחן לעצמו ונתחייב בשטר בקש"מ בדל"ב ובש"ח לתת לראובן חליפי הגלימות סך הנז' של קאבסו"ל לפרעון חובו של מאה צ'ורו דמי הגלימות, והן היום שמעון אינו יכול לקיים תנאו ומקחו ליתן לראובן הקאבסו"ל כמו שהושוו ביניהם וכפי חיובו כי יצא דינא דמלכותא שלא להסתחר בזה דהיינו בקאבסו"ל וראובן תובע משמעון לתת לו דמי הגלימות כפי מה שהעריכו אותם סך מאה צ'ורו ושמעון טוען שיש במה שהעריכו הגלימות אונאה או יותר מכדי אונאה שאין שוים הגלימות יותר מארבעה פ'ראנק לכל גלימא וגלימא כי מתחילה לא קבלם בשווי זה ולא דקדק שהוא יותר מכדי דמיהן רק אדעתא ליתן חליפיהן מסחורה אחרת ולא קבלם בשווי זה אדעתא שיתן דמיהן במעות, הדין עם מי? ושכמ"ה, הגם שלכאורה נראה שאין בדבריו כלום משום דסבר וקבל בשומא זו ואמינא לה מהא דפסק מרן ביו"ד סימן קס"א סעיף יו"ד וז"ל אם המלוה שכר חפץ באותו דינר של רבית ולא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר מוציאין ממנו כל הדינר ע"כ, וכתב הרב ט"ז שם ס"ק וא"ו דלא יוכל לומר כי שכרתי ביוקר שסבור הייתי שבא לי בריוח מכח הרבית ועכשיו שצריך אני להחזיר הרבית כדאגרי כ"ע הוא דאגרנא, דיכול לומר סברת וקבילת ואפילו בקנה ממנו חפץ באותו סך שלקח הרבית דינא הכי ואין בו דין אונאה כמ"ש הט"ז שם ע"ש, מ"מ נ"ל דשאני התם דידוע הוא לכל דלא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר ולא יותר אבל בנדון דידן אינו ידוע כל כך:

תשובה הנה נראה פשוט שאם סחורת שמעון היתה בידו וברשותו בשעה שמשך הוא את הגלימות מראובן א"כ הדין פשוט הוא דמשעה שמשך הגלימות נקנית סחורתו אשר היא בידו לראובן חבירו דהא כיון שמשך זה נקנה חליפיו לחבירו בכל מקום שהם ונעשו ברשותו של ראובן ואע"פ שעדין לא משכם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות מכירה הלכה א' ע"ש, ופסקה מרן בשלחנו הטהור בחומ"ש סימן ר"ג סעיף א' ע"ש וא"כ אם הוקרו הוקרו לו ואם הוזלו הוזלו לו או נשרפו או אבדו אבדו לו דמזליה גרם שהרי ברשותיה קיימי מאותה שעה שמשך חבירו את הגלימות, ולפ"ז אף שיצא חק המלכות ולא יעבור שלא להסתחר בזה הוי כאילו כבר קבלם והם ברשותו שאין לו על חבירו כלום ושמעון ליכול וליחדי, ואם שמעון לא היתה בידו סחורת הקאבסו"ל בשעה שמשך את הגלימות והוא צריך לקנות סחורה זו ממקום אחר א"כ בשעת חליפין ובשעה שהתנו והתפשרו ביניהם ע"ז ומשך אבירים בכוחו דהיינו הגלימות לא נקנה שום דבר בזה שהרי לא היה הקאבסו"ל ברשות שמעון שנאמר שנקנו לראובן חליפיו בכל מקום שהם שהרי עדין לא באו לרשותו של מקנה ואינו נקנה דהוי כדבר שלא בא לעולם שאין אדם קונה דשלב"ל כמ"ש הש"ע סימן רי"א סעיף א' וסימן ר"ט סעיף ה' ע"ש, ואפילו הקנה לו בקנין הוה ליה כקנין דברים בעלמא שאינו מועיל כלום כמ"ש הרמב"ם בפרק הנז' הלכה י"ד והטור והש"ע פסקו בסימן ר"ג סעיף א' ע"ש, ואפילו יש לו מאותו המין או יצא השער שבשוק שמועיל דבר זה לענין סאה בסאה כדאיתא ביו"ד סימן קס"ב סעיף ג' מ"מ זה מועיל לענין איסור רבית לא לענין דהוי כדשלב"ל כדאמרן וא"כ קנין אין כאן אונאה אין כאן ולא מתחייב שמעון לקיים דבריו אלא מכח שבועה שנשבע לפרוע חובו של סך מאה צ'ורו של דמי הגלימות בסחורה הנז' וכיון שאינו יכול לקיים שבועתו מכח שהוא אנוס מחק המלכות שניתן א"כ גם שבועה אין כאן ולא עשו במעשיהם ולא כלום וא"כ הגלימות עדיין הם ברשות ראובן ויכול שמעון להחזירם לו הן או דמיהן שישוו עתה, (עי' רמ"א ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"ב) וגם למ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה הלכה גימ"ל ופסקו מרן ז"ל סי' ר"ט סעיף וא"ו דהפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר מקבל מי שפרע ע"ש, וא"כ הכא נמי בנ"ד נימא הכי כיון דראובן נתן לו הגלימות ופסק עמו על הקאבסו"ל כשער שבשוק הגם שאין ברשותו מאותו המין חויב שמעון לקנות וליתן הקאבסו"ל לראובן ואם יחזור יקבל מי שפרע, לדעת הש"ך אפילו אם יהיה בקנין ולדעת הסמ"ע ס"ק כ"ג בלא קנין, זה אינו דהכא בנ"ד כיון שאינו יכול לקיים תנאו מכח חק המלכות אין עליו חיוב כלל, גם למ"ש מרן ז"ל בסימן ס' סעיף וא"ו המחייב עצמו בדשלב"ל כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני כך וכך חייב אם קנו מידו מ"מ נראה דנהי דמחייב מצד שחייב נפשו בזה הרי אינו יכול לקיים תנאו וחיובו מצד החק שיצא ולפיכך פטיר ועטיר מחיובו וא"כ חיוב אין כאן וחליפין אין כאן ולכך ע"כ צריך המוכר לקבל הגלימות או הן או דמיהן ואין כאן קיום המקח כדי שנצטרך לדון על האונאה אם יש בזה דין אונאה או לא, ונ"ל אף אם יהיה האופן בתוך האופן שנתחייב שמעון בשטר בקש"מ בדל"ב ובש"ח לתת ולפרוע לראובן סך מאה צ'ורו שומת הגלימות שלקח מראובן מכאן כו"כ ותנאי היה ביניהם שאם שמעון ישלם לו דמי שיווים בכו"כ מאות של תיבות מלאות בקאבסו"ל הרי זה פטיר ועטיר מסך הנז' נ"ל גם אם יהיה בדרך זו שמעון זכאי בדינו ממ"נ שאם אתה דן על לשון השטר הרי מהשטר מוכח שמכר לו הגלימות במאה ציורו ונתחייב בסך דמיהן והרי הגלימות יש בהם יותר מכדי אונאה וכיון דמקח וממכר הוא זה ולא חליפין יחזיר לו במה שאינהו או יבטל המקח ויחזירו הגלימות לראובן או דמי שוויין, ואם אתה דן על תחילתם שהיה באמת בתורת חליפין א"כ כיון שחליפין אין כאן מכח שאין יכול להסתחר בזה מחק המלכות קנין אין כאן ומחזיר לו גלימותיו, ואם באת עליו מכח לשון השטר ואתה דנו מכח השבועה שנתחייב בשבועה ליתן ולפרוע סך הנז' לחבירו וכיון שכן חייב לשלם כל הסך הנז' לקיים שבועתו מפני חומר השבועה נ"ל שגם מחומר השבועה פטור מלשלם שהרי לא נשבע זה לשלם כל הסך אלא מפני שהיה סבור שזה הסך שוים הגלימות ואין בהם אונאה ולכך נתחייב לפרוע דמי שיוויים ונשבע לקיים דבריו וכיון שאחר כך נודע לו שאינם עולים דמי הגלימות כל כך הוה ליה שבועה בטעות ואינה שבועה וראיה ממ"ש מרן ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"א ע"ש, ועי' ברמ"א בהגה סעיף י"ב, עוד יש להביא ראיה מפורשת לזה ממ"ש מהר"י קולון ז"ל שורש פ"א וז"ל הצ"ל ואם יאמר האומר דאפילו אם יהיה הדין כך היכא שלא נשבע אלא בתנאי בעלמא מ"מ היכא דנשבע אלים כח השבועה וגמר ומקנה וכו' דדבר זה אין בו ממש דפשיטא שהשבועה אינה כי אם לזרז הפרעון ואם הפרעון אין כאן שבועה אין כאן וכיון דיש לפוטרו מטעם שכתב רבינו אשר כמ"ש לעיל גם כי נשבע לא יתחייב משום שבועה שהרי השבועה מיתלא תליא בפרעון כל היכא שיש חיוב בפרעון מן הדין גם בלא שבועה אז אתי איסור שבועה וחייל אפרעון ועובר זה שאינו פורע משום גזל ומשום איסור שבועה, אבל אם אין פרעון אין שבועה וראיה ממה שנשאל להרשב"א הנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיע שמיטה וכו' והשיב הרשב"א דלא נשבע זה לפורעו אלא כל זמן שהוא חייב וכיון שהוא פטור מהחוב מכח שמיטה גם משבועה פטור עיין שם:

וראיתי להרב מהר"י אדרבי בספרו דברי ריבות סימן ע"ד שדן את הדין וזיכה את הזכאי וחייב את החייב מהאי תשובה דמהר"י קולון ז"ל וכתב וז"ל העולה מדבריו שאין השבועה מוספת שום חיוב פרעון יותר משאם לא נשבע אלא השבועה מיתלא תליא בפרעון לזרז במקום שישנו אבל במקום שאין פרעון אין שבועה ע"ש, וכן גזר אומר הרב בעי חיי בחלק שני מחומ"ש סימן מ"ב בראובן ושמעון שהיה ריב ביניהם על בית אחת שהיתה בשותפות ביניהם ונכנסו הפשרנים ביניהם והשיגו משני הכתות לחלוק הבית כפי מה שהסכימו ביניהם ונטלו מהשני כתות קנין ושבועה על החלוקה הנז' ואחר כך בא ראובן בטענה שהחולקים והפשרנים הטעוהו שאמרו לו שלחלקו אינו מגיע כ"א כו"כ שהוא דבר מועט ואחר כך נודע לו שיגיע לחלקו כפלים לתושיה והשבועה והקנין שהסכים לחלוקה הנז' היה בטעות ופסק הרב שם בסוף התשובה וז"ל ואם כך הוא ודאי שהדין עם ראובן דכל שהוא בטעות אפילו נשבע על הדבר קנין אין כאן שבועה אין כאן, וא"כ בכל זה לא באנו אל המלו"ן למצא פתח לדון על האונאה אם יש בדין זה אונאה מכח החליפין או לא, ולא נצטרך לדון על האונאה בנתאנה בעל הגלימות אלא באם קיים תנאו שמעון ונתן לראובן הקאבסו"ל חליפי הגלימות שלקח ואחר כך טוען שמעון שיש אונאה בגלימות שלקח שהטריכו אותם כל גלימא בחמשה פראנק עד שעלה בחשבונם סך מאה צ'ורו וע"פ שומא והערכה זו נתחייב לתת לראובן אלף תיבות של קאבסו"ל שכן הוא באמת שומתן חמשים פראנק למאה תיבות והרי חזינן שהגלימות אינם שוים כ"א ארבעה פראנק לכל גלימא וא"כ הרי יש בו אונאה אם יש דין אונאה בחליפין אלו או"ל:

הנה בזה יש לדון מהא דפסק הרמב"ם ז"ל הלכות מכירה בפרק י"ג הלכה א' וז"ל המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשריון או טלה בסוס אין לו אונאה, שזה רוצה במחט יותר מן השריון אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר המכירה יש להם אונאה ע"כ, וכתב הרב המגיד שם וז"ל ומתוך דבריו אתה למד דכלים אפילו מקפיד אין לו אונאה שהרי הזכיר בפירות שומא וזהו שמקפיד עליהם ונראה שכיוצא בזה בכלים אין לו אונאה ע"כ, וכן כתב הרב כ"מ וז"ל נראה מדקאמר גבי פירות בין שמו אותם וכו' דכוותה בכלים אין בהם אונאה ע"כ, והוסיף עוד וכתב דמדהזכיר שומא בפירות משמע דאם לא שמו אותם וכו' אלא אמר צבור פירות אלו בצבור פירות אלו אני מחליף אין לו אונאה עוד כתב הרב כ"מ וז"ל כתב המ"מ בשם הרמב"ן דחליפין ומקפיד עליהם יש להם אונאה (ר"ל כלים בכלים) אבל תלמידי הרשב"א כתבי שכדברי רבינו נראה עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב ע"כ, וחזר ושנאו בחומ"ש בב"י סימן רכ"ז ע"ש והוסיף בב"י וכתב וז"ל וגם סמ"ג לא הביא אלא דברי הרמב"ם ז"ל ע"כ ע"ש, ונראה מפשט דבריו ז"ל דתלמידי הרשב"א והרמב"ם ז"ל כולם שוים לטובה בדינא ובטעמא וא"כ צריכין אנו לומר דמ"ש הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מן השריון אין כוונתו ליתן טעם בחליפים שאין להם אונאה דזה טעמו מפורש כמ"ש תלמידי הרשב"א ז"ל דממכר כתיב ולא חליפין אלא הרמב"ם רוצה ליתן טעם דמאי שנא חליפין דכלים בכלים בשומתן ומאי שנא פירות בפירות דאית בהו אונאה וקאמר טעמא דכלים שזה רוצה במחט יותר מן השריון כנ"ל ובש"ע סימן כ"ר סעיף כ' הזכיר לשון הרמב"ם כדרכו אות באות:

ומעתה יש להתבונן בדין פירות בפירות דמאי שנא אם שמו אותם דיש בהם אונאה ובאם לא שמו אותם אין בהם אונאה כיון דהכל דרך חליפין נינהו ולא הזכירו בלשונם שום ממכר דכתיב בקרא ואי משום דכיון דשמו אותם וקפדי אשומא משום הכי הוי כדרך מקח וממכר ואפילו לא הזכירו בלשונם שום ממכר מכל מקים גלו דעתייהו שלמקח וממכר נתכוונו ולהכי אית בהו אונאה, עדין תיקשי לן דא"כ כלים בכלים נמי אם שמו אותם אינהו נמי נימא בהו דהוי כמקח וממכר ואמאי לית בהו אונאה, ואין לומר דשאני כלים בכלים משום דשייך בהו חליפי טפי דהא קימ"ל דקונים ונקנים בחליפין ולהכי אתמעיטו אינהו טפי מקרא דממכר שהרי אפילו פירות בפירות אם הושמו הפירות בדמים סובר הרמב"ם ומרן ז"ל דחליפין שהם בתורת שיווי דמים קונים כמ"ש הרב המגיד בפרק ה' מהלכות מכירה הלכה א' ד"ה אע"פ וז"ל וממ"ש הרב אי יין בשמן דמשמע אפילו פירות מיקנו כהאי גוונא וכתב למטה גבי קנין ולא בפירות, צ"ל שדעת המחבר כשיטת התוספות וכו' דסברי דהא דאין קנין בפירות אינו אלא בכעין קנין סודר שהוא כעין נעל ואינו בתורת שיווי הדמים אבל חליפין שהם בתורת שיווי הדמים כגון אלו פירי נמי עבדי חליפין ע"ש, וכן כתב הכ"מ שם הלכה ו' ד"ה אין קונים ע"ש באו"ד שכתב וז"ל דבע"ח ופירות כהדדי נינהו ואין להם קנין אלא בחליפין שהם בתורת שיווי דמים וכמ"ש המגיד וכד' כתבו הגהות ע"ש, והדר תני ליה בחומ"ש בביתו ובחומותיו ביתה יוסף סימן ר"ג בשתי ידיעות ידיעה ראשונה בתחילת הסימן ושויא לה בד"ה כתב רבינו ירוחם וכן כתב ב"ח שם וכתב וכן נראה עיקר ע"ש, וא"כ מאי שנא פירות מכלים בשיווי הדמים דהא כולהו קונים ונקנים ולמה בדין אונאה חילקו ביניהם:

וראיתי למהרש"ך בחלק שני סימן רי"ח שהביא לשון זה דהרמב"ם ז"ל דפרק י"ג מהלכות מכירה וכתב וז"ל יראה לומר דעיקר הטעם להרמב"ם בדין זה הוא דס"ל דכלים בכלים וה"ה בהמה בבהמה וכו' דעבדי חליפין בכל גוונא לא שנא בתורת נעל דאינו מקפיד על שיווי הדמים ל"ש אם מקפיד על שיווי הדמים, וכי היכי דעבדי חליפין בתורת נעל בלי הקפדה קנה ואין בהם דין אונאה הכי נמי היכא דעביד בהו חליפין אפילו בשיווי הדמים אין אונאה דכיון דשייך בהו דין חליפין בתורת נעל דין הוא דנימא דבכל גוונא שעושה בהם חליפין אפילו במקפיד עליהם לא נפקי מתורת חליפין אבל פירות בפירות דאינם קונים בתורת קנין דנעל הגם דאמרינן דאם החליף אלו באלו בשיווי דמי כל אחד ואחד דקנה במשיכת האחד ולא בעינן שימשוך האחר וכו' כיון שזכה זה נתחייב האחר בחליפיו, מ"מ לענין אונאה לא נפיק מתורת מכר כיון דאין קונים אלו את אלו בתורת נעל עכ"ל עש"ב, והנה לפי טעמו ז"ל גם פירות בפירות דהיינו צבור בצבור בלא שיווי דמי אלא שיוצאים אלו באלו והיינו תשלומייהו גם בזה נימא לא נפקי מתורת מכר כיון שאין קונים בתורת נעל ואית בהו אונאה ומדברי הרמב"ם מוכח דאם לא שמו הפירות בין קודם מכירה בין לאחר מכירה אין בהם דין אונאה כמ"ש הרב המגיד והרב כ"מ שהעתקנו דבריהם לעיל:

ואפשר להעמיס בדבריו ז"ל ולומר דהא דקאמר הרב דמהני לן טעמא שאינם קונים בתורת נעל ולהכי לא נפקי מתורת מכר ואית בהו אונאה אינו אלא משום דקפדי אשומא דהוה ליה כמכר בזה הוא דלא נפקי מתורת מכר אבל אי לא קפדי אשומא שאינו דומה למכר לית בהו אונאה הגם שאינם קונים בתורת נעל והוא דוחק לפרש בלשונו כל כהאי גוונא אבל מ"מ אהנו לן דבריו ז"ל לפרש דברי הרמב"ם כן בטעמם ובנימוקם דכיון דאין בפירות תורת נעל להכי בשמו אותם דדמי למכר אית בהו אונאה וק"ל, וכן כתב הסמ"ע ס"ק ל"ו, והנה נראה פשיט באם החליפו צבור פירות בצבור בלא שיווי דמים כ"ש דשייך בזה חליפין טפי וקנה אחד במשיכת חבירו דקו"ח הוא אם היה שיווי דמים דדמי למקח אמרנו דקנו כ"ש בזה, ועוד ראיה מהא דמכור לי באלו דקנה אפילו במעות דקימ"ל כרבה אמר ר"ה בפ' הזהב מ"ז ע"א וכ"ש צבור בצבור ולא קאמר מכור דקנה ואין בו אונאה, ועוד שאם תאמר דצבור בצבור לא קנה אם משך אחד ועד שימשוך השני ואז יתקיים המקח א"כ מוכרח לומר שאין זה חליפין וקרית ליה מכר א"כ אמאי לית ביה אונאה אלא על כרחך לומר דחליפין נינהו וקנה, וא"כ צריכין אנו לומר שמה שכתב הרב המגיד בפרק ה' מהלכות מכירה אשר כבר העתקנו לשונו למעלה שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי ותירץ שדעת הרמב"ם כשיטת התוספות דסברי דהא דאין קנין בפירות אינו אלא כעין קנין סודר שהוא כעין נעל ואינו בתורת שיווי הדמים אבל חליפין שהם בתורת שיווי הדמים כגון פירי נמי עבדי חליפין ע"ש לאו דוקא ששמו אותם בדמים דהא כ"ש הוא אם לא יש שומת דמים כדכתבנו אלא ר"ל שנותנה לו בתורת שיווי דמים כנגד חליפיו ואין מוסיף לו דבר אלא יצאו אלו בדמי אלו והיינו דקאמר נמי בתורת שיווי דמים דר"ל בתורת תשלומין ולא קאמר בשמוהו בדמים ולא בא לאפוקי כ"א תורת נעל שהוא לקיום המקח ועיקר מקחו בדמים שמשלם לו אחר כך והיינו נמי דר"ת דקאמר דפירי בפירי נמי עבדי חליפין שוה בשוה ר"ל שנותן זה לזה שוה בשוה זה כנגד זה ואינו מוסיף שום אחד מהם דבר אחר אלא זה שנתן לו בתורת שיווי דמים דהיינו תשלומין, וכן מדוקדק מלשון הרב המגיד שכתב וז"ל צ"ל שדעת המחבר כשיטת התוספות וכו' דע"כ לא קאמר רב נחמן דאין קנין בפירות אלא כעין קנין סודר שהוא כעין נעל ואינו בתורת שיווי הדמים אבל חליפין וכו' משמע דלא הוציא אלא פירות כעין נעל שהוא לקיום המקח כדי שלא יוכל כל אחד מהם לחזור בו ועיקר המקח הוא בתשלום הדמים שנותן לו בזה הוא דאין קנין בחליפי פירות אבל אם נותן לו פירות כנגד פירות הסברה נותנת בין שמו כל אחד מהם בעצמו כדי לידע כל אחד מהו מחליף ובכמה ואינן מקפידים שיהיה שיווי האחד כנגד חבירו כדי שיהיה ערכם שוה בין מקפידין ומעריכים זה כנגד זה לא פחות ולא יותר וכמ"ש הנמק"י בשם ר"ח בפרק הזהב מ"ו ע"א וכמו שכתבו התוספות בפרק הזהב מ"ו ע"א ד"ה כל חליפין מיקפד קפדי ע"ש, בין לא היה ביניהם שום שומת דמים כלל אלא החליפו מדה זו במדה זו הכל דא ודא אחת היא דכיון דזהו חליפיו וזהו תשלומיו ואינו מצפה לתשלום שכר אחר כיון שמשך זה נתחייב זה, ובדבר זה דין פירות בפירות כדין המטלטלין שקונים זה לזה בחליפין דקימ"ל דאין צריך שומא כגדולי האחרונים כמו שכתב הרב"י בסימן ר"ג בשם רבינו ירוחם ועי' להנמק"י פרק הזהב מ"ו ועי' להר"ן ז"ל פרק קמא דקידושין כ"ח שכתב על דברי ר"ח דלא נהירא ליה ע"ש, וכן משמע להדיא מדברי הרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות מכירה סימן ח' שכתב וז"ל הצ"ל ולא דמי למחליף פירות בפירות שכתב הרב כ"מ דאם לא שמו אותם לא קודם מכירה ולא אחר מכירה אין לו אונאה דהתם שאני דהוי חליפין דפירות בפירות מיקנו בחליפין כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכו' ע"ש, הרי בפירושא איתמר דפירות אפילו בלא שומא מיקנו בחליפין וכן כתב להדיא בספר נתיבות משפט סימן ר"ג בחידושיו ס"ק וא"ו ובביאורים ס"ק ג' ע"ש, ועל פי זה יש לתרץ קושית מהרש"ך בדבור הנז' בסימן רי"ח שהוסיף וכתב וז"ל ועדין יש לדקדק במ"ש אע"פ שמקפידין על הדמים דמשמע דטפי עדיף כשאין מקפידין והא ליתא דפירי בפירי דוקא דמקפידין על הדמים עבדי חליפין דהיינו שוה בשוה אמנם באין מקפידין עליהם לא עבדי חליפין ע"כ, ולפי מש"כ אתי שפיר דפירי בפירי נמי עבדי חליפין אם אינו מצפה לתשלום וחליפיו זהו תשלומיו וזה הוא הפשוט בחליפין דקונים זה את זה (בצבור פירות) ולהכי קאמר אע"פ שמקפידין דר"ל דלא מיבעיא בלא שומא כלל או אם שמו כל אחד בפני עצמו ואינו מגיע לשומת חבירו וא"כ הא ראינו דלא קפדי אשומתן שיהיו שוים כאחד אלא אע"פ שמקפידין על הדמים והעריכו זה כנגד זה ולא החליפו כ"א שוה בשוה דהיינו שיווי הדמים ד"מ מנה כנגד מנה והוה ס"ד דהוי כמקח וממכר אפילו הכי קנה במשיכת אחד מהם ודוק:

אמנם מדברי מהרש"ך הנז' משמע דסובר הרב ז"ל דפירי בפירי כל שאינם מקפידים עליהם להיות שוה בשוה לא עבדי חליפין, ולכאורה הדבר תמוה כיון דזה שנותן לו הפירות אינו בתורת קנין סודר דעבדי ליה אינשי לקיום המקח אלא נותנם לו לתשלום פירותיו ויצאו אלו באלו למה יגרע מערך פירות בפירות בשיווי דמים שוה בשוה, ואין לומר דסובר הרב כשיטת ר"ח שהביא הנמק"י בפרק הזהב מ"ו והר"ן בפרק קמא דקידושין כ"ח דסובר דבעינן שומא דבלא שומא לא סמכא דעתיה ולא מיקני, דבר זה לא יתכן חדא דכל כי האי לא הוה ליה לאשתוקי מיניה, ועוד דא"כ אפילו כלים בכלים נמי דכן הוא דעת ר"ח ז"ל, עוד יש להעיר על מהרש"ך ז"ל במש"כ בתחילת דבריו דכלים בכלים דעבדי חליפין בתורת נעל אין בהם אונאה דמשמע מדבריו דקאמר דעבדי חליפין בתורת נעל הגם דמשלים לו דמי מקחו בדמים מ"מ כיון שקיום המקח הוא בתורת נעל דעביד חליפין לית בהו אונאה ודבר זה לא יתכן דא"כ כל מקח שהוא בקנין סידר לית ביה אונאה כיון שיש בו חליפי סודר דבר שאין השכל מחייבו וכן מצאתי כתוב בהרב דין אמת בסימן רכ"ז סעיף ב' משם הריטב"א ז"ל דכתב וז"ל הצ"ל וכי תימא דממכר אמר רחמנא ולא חליפין א"כ כל דבר שנקנה בסודר לא יהיה בו אונאה וזה לא אמרו אדם מעולם וכו' ע"ש, והנראה לומר בזה הוא דהא דקאמר בתורת נעל ר"ל חליפין גמורים דיוצא זה בזה ואין תשלומין בדבר אחר אלא שאינו מקפיד לידע שיווי הכלי שמחליף אותו בכלי אחר כמה הוא שוה ולכך קרי ליה בתורת נעל שאינו מקפיד על שיווי הדמים וכן משמע מלשונו דנקיט בדיבוריה מתחילה ועד סוף בתורת נעל בלא הקפדה ואם מקבל הימנו דבר אחר הרי חזינן דקפיד אלא ודאי כדקאמרן, ודע דבענין חליפין קימ"ל כרבא בפרק הזהב מ"ו ע"א דאמר כל חליפין מיקפד קפדי וקנה ומשמע בכל מין חליפין בין דכלים בין דפירות וכיוצא בהם ואפילו בשיווי דמים דהא קאמר מיקפד קפדי ולית מאן דפליג בזה אלא קצת מפרשים שהביא הרב המגיד בפרק ה' מהלכות מכירה דסברי אפילו בחליפין אלו שהם בתורת שיווי דמים אינם קונים בפירות ע"ש בהלכה ראשונה ד"ה כיצד, ונ"ל דהא דקאמר אפילו בחליפין אלו שהם בתורת שיווי דמים ר"ל לא מבעיא שאינם קונים בתורת נעל אלא אפילו בתורת דמים שהם תשלומין ויוצאים אלו באלו אינם קונים בפירות וכדכתיבנא לעיל, עוד מצינו בענין קנין חליפין פלוגתא דר"ח דסובר דבלא שומא אפילו בכלים לא קנה משום דבלא שומא לא סמכא דעתיה ולא מיקני, ולענין אונאה בחליפין שלשה מחלוקות יש בדבר לדעת הרמב"ן דין חליפין כדין מכר אפילו אינו מקפיד אינו יוצא מדין אונאה ולדעת הרמב"ם אפילו במקפיד לית בהו אונאה והיינו בכלים אבל בפירות במקפיד אית בהו אונאה ובלא מקפיד לית בהו אונאה ולדעת רש"י הכל תלוי בקפיד ולא קפיד דאם קפיד אפילו בכלים אית בהו אונאה ובלא קפיד אף בפירות לית בהו אונאה עי' כל זה בנמוק"י פרק הזהב מ"ז ע"ש, אלא דיש להעיר דמדברי ר"ח שהביא הנמוק"י משמע דעדיף טפי בקנין חליפין דבר שיושם ויוודע ערכו הגם שאינו שוה בשוה זהו פשוט שבחליפין שקונה וחידש רבא שגם בחליפין דקפדי שיהיה ערך זה כזה גם בזה קנה דז"ל ולדעת ר"ח הא דמספקא לש"ס חליפין ומקפיד עליהם אי קונה אי לא דמשמע שדין חליפין בלא הקפדה פי' הוא ז"ל דהתם מיירי שיהא ערך זה כזה שוה בשוה אבל לעולם בעי שידע כמה שוה כל אחד מהם ע"כ, והרי הוא כמבואר והרי בתוספות ד"ה כל חליפין מיקפד קפדי אזלי בתר איפכא דכתבו קפדי שיהיו שוין קצת ולפעמים שיהיו שוין כמו החפץ גופיה ואפילו כשאינו שוה כחפץ שכנגד קנה ע"כ, משמע דטפי עדיף דבר דשוה בשוה דנראה שהם סברות הפוכות, ונראה לומר דודאי גם התוספות סברי דחליפין שראינו שאינם קפדי בהו כ"כ עד שיהיו שוה בשוה זהו החליפין הפשוטים דסברא פשוטה שכן הוא ואין מי שיחלוק עליה דזה הוא דלא דמי למכר אלא דהתוספות לדבר אחר נתכוונו וקאמרי אפילו בדחזינן להו דקפדי טפי עד שיהיו זה כזה בשוה ונמצא אחר כך שאינו שוה כחפץ שכנגדו והוה ס"ד לומר דלא קנה שהרי ראינו שקפדי כ"כ שיהיו שוים וכיון שנמצא שאינם שוים הוה לן לומר שהוא מקח טעות ואין כאן קנין להכי קאמר דאפילו הכי קנה וק"ל, איך שיהיה למדנו להועיל מסגני כהונה מהרש"ך והסמ"ע ז"ל דשני נביאים נתנבאו בסגנון אחד ועמד טעמם דנשתנו כלים מפירות דאפילו בשומא לית בהו דין אונאה משום דשייך בהו קנין חליפין טפי דקונים בתורת נעל:

ורבינו הלבוש ז"ל נתן טעם לשבח לחלק משום דחליפי פירות אין נקרא חליפין אלא מכר מיקרי משום דשומת הפירות ידועה וכמעות דמיין ולהכי בין שמו אותם קודם מכירה בין וכו' יש להם אונאה (ונ"ל דר"ל דשומת פירות ידועה מהשער שבשוק מה שאין כן בדברים אחרים יש מאחד עד למאה כל אחד לפי חשיבותו ולפי גודלו וכמותו ואיכותו) ע"ש בדבריו ז"ל, וכן מתבאר קצת מדברי הרב שבות יעקב ח"א חומ"ש סימן קס"ו וז"ל הצ"ל אבל אם קונה כלי במעות או אפילו בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קניית חליפין שזה דבר מצוי לקנות כלי כזה ע"י מעות וכו' ע"ש, והנה לפי טעמם ונימוקם של הרב הלבוש והרב שבות יעקב שהפירות בשומא שיש להם שער שבשוק דין מעות יש להם א"כ ה"ה כלים בפירות בשומא יש בהם אונאה מתרי צדדים כיון דחשבינן להו כמעות ולטעם מהרש"ך והסמ"ע דכלים בכלים אפילו בשומא לית בהו אונאה משום דכלים יש בהם תורת נעל א"כ כלים בפירות נמי כיון דקנין זה יש בו קנין חליפין דתורת נעל לית בהו דין אונאה והכי משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שיצא לחלק מדין כלים בכלים לדין פירות בפירות ואי סובר הרמב"ם גם בדין כלים בפירות יש בהם אונאה א"כ ליפלוג ולתני בדידהו בכלים גופייהו בין כלים בכלים לכלים בפירות אלא ודאי דין כלים בפירות כדין כלים בכלים דלית בהו אונאה כיון דאיכא כלי דאיתיה בתורת נעל, ובאגב יש להעיר מדברי הנמק"י אדברי הרב המגיד שהנמק"י כתב בשם הרמב"ן דאפילו בחליפין יש להם אונאה כמו במכירה ומאי דקאמר בש"ס מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה לאו משום דקאמר לשון מכירה דוקא דה"ה בחליפין אלא ה"ק אע"פ שאמר באלי שנראה שאינו מקפיד אינו יוצא מידי אונאה לעולם במכירה או בחליפין וכתב וכן כתב הרנב"ר ולא ערער בדבר עכ"ל הנמק"י, ואילו הרב המגיד בפרק י"ג מהלכות מכירה כתב וז"ל והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל חליפין ומקפיד עליהם מאי אע"ג דאסקי דחליפין נינהו נ"ל שיש לו אונאה וכי אמרינן דאין אונאה לחליפין בחליפין שאין מקפיד עליהם אבל במקפיד יש לו אונאה וכן אני אומר במחליף כלי בכלי וראה אותו שיש בו אונאה ולא אמרו אין לו אונאה אלא במי שניכר שאינו מקפיד כגון מכור לי באלו ולא ראה אבל חליפין דעלמא יש לו אונאה וכו' ע"כ, הרי דסתראי נינהו ואפשר לומר דהכי קאמרי רבנן דהרב הנמק"י כתב דלפירוש הרמב"ן דסובר דמכור לאו דוקא א"כ למ"ד מכור באלו קנה ויש בו אונאה האי דקאמר מכור באלו לרבותא אע"ג שנראה שאינו מקפיד יש לו אונאה וקאי אמאן דאמר יש לו אונאה דפסק הרי"ף כוותיה אבל למ"ד קנה ואין לו אונאה היינו משום שניכר בו שאינו קפיד אבל בקפיד יש בו אונאה וא"כ הרב המגיד קאי אמ"ד קנה ואין לו אונאה והיינו משום דלא קפיד אבל בקפיד יש בו אונאה וק"ל, ויותר נראה לומר דט"ס בדברי הנמוק"י ובמקום הרמב"ן צ"ל הראב"ד שבאמת הוא מריה דהאי סברא וכמו שאכתוב לקמן משם הרדב"ז ז"ל:

וחזיתיה להרב שבות יעקב בתשובה הנז' שעשה דרך לעצמו והוא כי לאחר שכתב והכריח כי גם חליפין מיקרי ממכר כמו שמבואר בדברי קדשי כתב לכן נ"ל שצריך לעשות פירוש לפירושו של הרמב"ם ז"ל שנתן טעם לחליפין שזה רוצה במחט יותר משריון וטעמו של הרמב"ם כך כונתו דדוקא המחליף כלי בכלי כיון שזה חפץ בכלי זה ואין לו מעות או שאיני רוצה לקנות במעות רק להחליף ע"י כלי אחר שאין צריך לו והשני להפך וזה דבר שאיני מצוי כל כך להזדמן שנים גם יחד שצריכין ורוצים להחליף הכלים זה בזה על כן אין בהם אונאה כטעם הרמב"ם אבל בקינה כלי במעות או אפילו בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קנין חליפין שזה מצוי לקנות כלי כזה ע"י מעות ודאי דאית ליה דין אונאה ע"כ, ונראה דעיקר כונת הרב ז"ל דלא מיקרי חליפין ואין בהם אונאה אלא אם יזדמן כך שכל אחד מהם יזדמן לו כלי בביתו וברשותו שאינו צריך לו וצריך הוא לכלי שביד חבירו דבר זה הוא שנקרא חליפין שאין בהם אונאה מפני שזה רוצה במחט יותר מבשריון אבל באופן אחר מיקרי ממכר גמור ואית ביה אונאה אם אמרנו נבא העי"ר על דברי קדשי קשה לי טובא על דרכו דרך הקודש חדא דבשלמא אילו אונאה אין איסורה אלא מדרבנן יאותה לו טעמו של הרב ז"ל דלא תקנו רבנן אלא במילתא דשכיחא וכמו שאמרו בקנין מעות שפסק מרן ז"ל בסימן קצ"ט סעיף א' דהגם שאמרו חכמים מעות אינן קונות יש דרכים שהמעות קינות והעמידו דבריהם על דין תורה כיצד כגון שהיו בידו מעות בלא מנין ובלא משקל ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך במעות אלו שבידי ולקחם המוכר ולא דקדק לידע מנינם נקנה החפץ ללוקח וכתב מרן ז"ל ואין אחד מהם יכול לחזור בו מפני שהוא דבר שאינו מצוי ולא גזרו ביה רבנן ע"ש, אבל כיון דאונאה דאורייתא איך יאותה לנו טעם זה שאינו מצוי מאי נפקא מינה שכיח או לא שכיח למה אין בו אונאה, עוד קשה לי על דבריו ז"ל דלפי דבריו דתלמידי הרשב"א חלוקים בטעמא עם הרמב"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל סובר דחליפין שאין בהם אונאה לאו מגזירת הכתוב דכתיב ממכר דגם חליפין ממכר איקרי אלא הטעם בחליפי כלי משום שאינו מצוי כמ"ש הוא ז"ל א"כ קשה לפ"ז פירות בפירות ממה נפשך אם הוא דבר המצוי אפילו בלא שומא נמי נימא דאית בהו אונאה ואם הוא דבר שאינו מצוי כי שמו להו מאי היי מאי שנא מכלים דשמו להו דלית בהו אונאה משים שאינו מצוי, עוד תמיה אני על דבריו ז"ל דמהש"ס מוכח דלא כטעמיה שהרי בדף מ"ז בפרק הזהב איתא מכור באלו קנה ויש עליו אונאה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי ויש עליו אונאה דמכור באלו קאמר ופירש רש"י בד"ה דמכור לי באלו קאמר לשון ממכר ולא לשון חליפין ע"כ ע"ש, ולדעת הרב ז"ל דהכל תלוי במצוי ובאינו מצוי א"כ אם מכור לי באלו אינו מצוי אפילו קאמר ליה לשון מכירה אין אונאה ואם מצוי הוא אפילו קאמר ליה החלף לי באלו ולא הזכיר לשין מכירה אית ביה אונאה, ועוד ראיתי לו להרב ז"ל בתחילת תשובה הנז' שכתב הא דאין אונאה בחליפין אינו מבואר בש"ס דידן ואדרבא קצת משמע לכאורה בש"ס דידן דגם לחליפין יש אונאה וכו' ע"ש, והוא לכאורה תמוה שהרי כבר כתבנו לשון הש"ס דקאמר ויש עליו אונאה דמכור באלו קאמר דמשמע להדיא דאם אמר החלף לי באלו אין עליו אונאה והיינו טעמא משום דבחליפין אין בו דין אונאה, אלא דלאלו תרתי תמיהי אפשר לומר דסובר הרב כדעת הרמב"ן ז"ל שכתבנו לעיל משם הנמק"י והמגיד דמכור לאו דוקא אלא ר"ל דבאלו קאמר שאינו קפיד, וכן ראיתי בשיטה מקובצת לרבינו בצלאל אשכנזי בש"ס הנז' שהביא שיש מי שרוצה להביא ראיה מש"ס הנז' שאין אונאה לחליפין ויש שדוחין ע"ש, ולי אנכי הצעיר נראה לי ליתן טעם בזה והוא דדוקא היכא דלא קפדי אשומא כלל בין בכלים בין בפירות כגון צבור בצבור לא דמי למקח וממכר להקפיד על השומא להעלות ולירד בשומא עד שישתוו שניהם ולהכי הכא דלא קפדי אשומא לא דמי למקח וממכר ולית בהו אונאה, אבל בחליפין דהוי בשיווי הדמים דדמי למקח וממכר של דמים אז אי הוי פירות בפירות או פירות בכלים וכמו ששוום הפירות בשער שבשוק דרך הקונה שלא יתן למוכר אלא מה ששוה הדבר ההוא להוסיף ולגרוע במנין המדות והמשקל קטון וגדול שם הוא מוסיף קימעא ומגרע קימעא כמו קנין המעות שיש בהן גרעון כסף ותוספת מפרוטה עד מאה גם הפירות דומים לכסף בכל צדדיו בזה שיש בהם פחת ויתר מדנקא שהוא משקל קימעא עד למעלה ולהכי יש בהם אונאה כמקח וממכר של מעות כיון שהם בשיווי הדמים אבל כלים בכלים שאינו מצוי שיהיו דמיהן והערכתן שוים ומוכרח שיהיה כלי זה שוה יותר על שכנגדו בדבר מה ברב או במעט ולא שייך בגוף הכלי ניכוי או תוספת ואפ"ה החליפו זה בזה ולא הקפידו שיתן אחד דמי היתירון בתוספת דמים הרי מוכח דלא קפדי בהכי ולהכי לא דמי למקח וממכר שדרכם להקפיד והיינו טעמא משום דזה רוצה בזה הגם שהוא קטן הערך יותר מגדול הערך וכמ"ש הרמב"ם שזה חפץ במחט יותר משריון ולהכי לית בהו אונאה אפילו העריכו ושמו אותם בדמים וטעם זה מסכים לטעם הלבוש דכלים בפירות דינם כפירות בפירות בשיווי הדמים דאית בהו דין אונאה:

ואחזה אנכי אשית לבי להרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות מכירה סימן ח' שהביא דברי המגיד משנה עליונים למעלה וז"ל ומה שכתב הר"מ דכלים בכלים אפילו מקפיד אין לו אונאה שהרי הזכיר בפירות שומא וזהו שמקפיד עליהם ונראה שכיוצא בזה בכלים אין לי אונאה ע"כ אינו נראה לענ"ד (דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירות) שהרי הרמב"ם ז"ל יהיב טעמא משום שזה ריצה במחט יותר מן השריון כלומר ואינם מקפידים על שוויים והיה נראה לענ"ד דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש בין ששמו אחר כך לאו למימרא דשומא דאחר מכירה היי קפידא אלא הכי קאמר אע"פ שלא שמו אותם קודם מכירה יש להם אונאה דסתמא אדעתא דשיוויים נחתי מעיקרא ע"ש, ונראה דלפי פירושו בדברי הרמב"ם ז"ל החילוק שיש בין כלים בכלים לפירות בפירות הוא זה דבפירות אפילו לא שמו אותם כלל יש בהם דין אונאה ובכלים הוא דיש חילוק שאם לא שמו אותם אין בהם אונאה כטעם הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מבשריון ואם שמו אותם גם בכלים יש בהם דין אונאה וא"כ פליג הרב ז"ל על המגיד והכ"מ בתרתי בכלים ובפירות דלהר"מ והכ"מ בכלים אפילו קפדי אשומתן לית בהו דין אונאה והרב מחנה אפרים סובר דיש בהם אונאה כיון דקפדי אשומא ובפירות להה"מ והכ"מ בלא שומא אין בהם דין אונאה ולהרב מח"א גם בלא שומא יש בהם אונאה ועי' מש"ל דברי הרב שבות יעקב דלפי המתבאר מדברי הרב מחנה אפרים עתה יש לומר דגם הרב שבות יעקב אזיל בשיטתיה ואם כנים אנחנו בזה לא קשה עליו מה שהקשינו לעיל קושיא השנית, עלה בידינו דדברי הרמב"ם הנז' אית פלוגתא בפירושם, ועיני לנוכח יביטו להרב נחלת צבי בעל פתחי תשובה בסימן רכ"ז סעיף כ"ף שאתא ואייתי מתניתא בידיה הוא הרב הגדול בעל הסמ"ק ואלה דבריו אמנם ראיתי בסמ"ק שכתב על מ"ש הרמב"ם המחליף כלים בכלים שאין בהם אונאה כתב וז"ל והיינו דוקא כשלא שמו אותם קודם אבל פירות בפירות בין שמו אותם קודם מכירה ובין שמו אותם אחר המכירה יש להם אונאה ע"כ דברי הסמ"ק, והרב נחלת צבי נתן טעם לשבח לזה וז"ל והטעם לזה נראה דכיון דסתם פירות לשומא עומדים הוי כאילו התנו מתחילה שישומו אותם משא"כ כלים אם לא שמו אותם רק אחר המכירה אין לו אונאה כיון דסתם חליפות כלים לא לשומא עומדים שזה רוצה במחט יותר מבשריון משום הכי לא מהני השומא וכו' וכתב ותימא על הפוסקים שלא הזכירו דברי הסמ"ק וכל זה הוא כדברי הרב מחנה אפרים כמ"ש הוא ז"ל נמי ע"ש:

ובחפשי בספרי דבי רב מצאתי להרב בשמים ראש בסימן שי"א שכתב וז"ל וקנין חליפין כל שניכרים הדברים שלפי הדמים רצו לקנות וכן כלים הרבה בכלים הרבה כדרך התגרים להשתכר יש לו אונאה וכו' וכן שמעתי משמו של הרמב"ן ז"ל ע"כ ע"ש וספר זה מיחסים אותו להרא"ש ז"ל עיין לשם בכסא דהרסנא בסימן הנז' וא"כ הרי הרא"ש ז"ל מסכי'ם הולך לדעת הרמב"ן ז"ל, והרדב"ז בישנות בסימן רס"ט כתב וז"ל לענין עיקר הדין ג' מחלוקות בדבר לדעת הראב"ד יש אונאה בכל חליפין אפילו בכלים ואפילו אינו מקפיד עליהם וכו' ולדעת הרמב"ם ז"ל כלי בכלי אפילו מקפיד עליהם כגון ששמו אותם אפילו הכי אין להם אונאה ולדעת הרמב"ן אם מקפיד עליהם יש אונאה ואם אמר החלף באלו אין להם אונאה וכתב והמחוור שבפסקים אע"פ שאיני כדאי לזה אומר חליפי כלים בכלים או בהמה בבהמה ושמו אותם במעות שזה שוה כך וזה שוה כך יש להם אונאה אבל אם לא שמו אותם אע"פ שראה את הכלי או את הבהמה אין להם אונאה שזה שראה אותה אינו כדי לשום אותה ולעשותה דמים דא"כ הו"ל לשום אותו בהדיא אלא לראות אם היא טובה וראויה או לא ע"ש, הרי דגם הוא ז"ל הסכימה דעתו לדעת הרמב"ן היכא דשמו הכלים דראינו דמקפידים דיש להם אונאה, עוד כתב הרדב"ז בתשובה הנז' וז"ל ולענין שאלתנו כלים או בהמות העומדות לסחורה שנסתפק השואל אם גם בזה דעת הרמב"ם ז"ל שאין בכלים אונאה או דוקא לא דיבר הרב אלא בבעלי בתים דבזה הוא דשייך טעמא דהרמב"ם משום דזה רוצה במחט יותר מבשריון אבל בכלים העומדים לסחורה נראה דלא שייך האי טעמא נראה כי כן הוא האמת דכלים לסחורה יש להם אונאה אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל חדא דהבו דלא להוסיף עלה כנגד בעלי המחלוקת ועוד שדין זה מחודש הוא שאינו מפורש בגמרא וכו' ותפסת מועט תפסת ותו דבשלמא אי איירי בבעלי בתים וכו' ותו מהטעם שכתב הרב ז"ל שזה רוצה במחט יותר מבשריון וכו' האי טעמא לא שייך כי אם בבעלי בתים וכו' וכן מי שיש לו כמה בגדי משי למכור וירצה להחליפן בבגדי צמר לא יהיה לו אונאה וכו' הילכך אפילו שהרב היה אומר כן בפירוש לא היה לנו לסמוך עליו בזה אלא על הפוסקים האחרים כיון שהוא כנגד השכל והסברא כ"ש שהרב ז"ל לא אמרה אלא בבעלי בתים וכו' והוי יודע שהמחליף כלים בפירות או בסחורה אחרת אע"פ שאין לבעל הכלי אונאה לפי שהוא צריך לאותו כלי לבעל הפירות יש לו אונאה וכו' עכ"ל ע"ש, העתקנו דבריו ז"ל לפי שיש ללמוד מהם הלכתא גברוותא חדא הא דסחורה בסחורה שאזיל ומסכים בזה לדברי הרב בשמים ראש דכתב שאם הם כלים הרבה בכלים הרבה כדרך התגרים להשתכר יש להם אונאה, והשנית למדנו מדבריו דכלים בפירות והכלים של בעלי בתים הגם שאין לבעל הכלי אונאה יש לבעל הפירות אונאה, ואנן בעניותין כתבנו לעיל דלטעם מוהרש"ך והסמ"ע דכלים בכלים טעמא שאין בהם אונאה אפילו בשמו אותם משום דשייכי טפי בקנין חליפין בתורת נעל יוצא לנו גם כלים בפירות נמי הואיל ויש כאן כלי דשייך ביה תורת נעל וקנין טפי גם בזה לית דין אונאה והיה משמע לי שאין אונאה מתרי צדדי כיון שיש כאן כלי שיש בו תורת נעל וכתבתי דיש ראיה לזה מדברי הרמב"ם ז"ל דאי לא ליפלוג וליתני בכלים עצמם אם כלים בכלים לכלים בפירות כדכתבנו לעיל, הנה דלפי דבריו ז"ל דדוקא בכלים הוא דאין דין אונאה אבל בפירות יש דין אונאה אין ראיה מהרמב"ם ז"ל משום דיש לומר דהרמב"ם רוצה להשמיענו תרי צדדי ולכך נקט כלים בכלים שאין בהם אונאה מתרי צדדי ופירות יש בהם אונאה מתרי צדדי לאפוקי כלים בפירות שאין דין אונאה אלא מצד אחד, איך שיהיה נראה מדבריו ז"ל שהוא אזיל ומודה לטעם מוהרש"ך והסמ"ע ולא כטעם הלבוש והשבות יעקב דטעם הפירות כיון ששומתן ידועה בשער שבשוק הוי כמעות דלפי טעם זה יוצא לנו דגם כלים בפירות יש אונאה לתרי צדדי גם לכלים כיון דהפירות הוי כמעות כיון דשמו אותם וכדטעמינן לה אנן לעיל בענ"ד דהוי כאילו כלי זה נקנה במעות דיש לו אונאה אלא מוכח מדבריו ז"ל דכשיטת מוהרש"ך והסמ"ע אמרה למילתיה אבל לטעם הלבוש והרב שבות יעקב גם בכלי יש בו אונאה כיון דבפירות החליפו וכדכתב הרב שבות יעקב בהדיא באותה תשובה הנז' וז"ל אבל בקונה כלי במעות או אפילו בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קנית חליפין (נ"ל דר"ל בלא שומת הפירות) אלא דשמו הפירות ולהכי כתב שהרי זה כמעות) ודאי דאית ביה דין אונאה וא"כ גם בנ"ד שהחליף כלי דהיינו הטבעת בפירות ונמצאת הטבעת שאינה שוה כ"כ אית בה דין אונאה וכו' עכ"ל ע"ש, הדי דסבר הרב היפך מסברת הרדב"ז, וכד דייקת שפיר נראה דכולם עולים בקנה אחד שהרי הרדב"ז כבר בחר לו בשיטת הרמב"ן דסובר דבכלים אי קפדי אית בהו אונאה וא"כ מוכרחים אנו לומר דהא דקאמר הרב והוי יודע שהמחליף כלים בפירות שאין לבעל הכלי אונאה היינו בדלא קפדי ועשו חליפין בלא שומא אבל הרב שבות יעקב מיירי בשומא כדפירש בהדיא בשאלה ובתשובה, והוי יודע שמדבריו של ברב"י הוא רבינו הרדב"ז נלמוד דלשיטתו שהיא שיטת הרמב"ן דפירות בפירות אפילו לא קפדי ולא שמו אותם יש בהם אונאה דהא פירשנו האי דקאמר הרדב"ז והוי יודע דבמחליף כלים בפירות בלא שומא מיירי וקאמר דיש אונאה לפירות ופירושו לשיטת הרמב"ן אשר בחר בה כפי' הרב מח"א בשיטת הרמב"ם וכפירוש הסמ"ק ז"ל נמי בשיטת הרמב"ם כדכתבנו לעיל, ועל מה שכתב הרדב"ז ז"ל שלא אמרה הרמב"ם אלא בבעלי בתים אבל סחורה בסחורה כדרך התגרים להשתכר גם הר"ם במז"ל יודה בזה דגם בכלים יש בהם דין אונאה, ראיתי להרב מחנה אפרים בהלכות מכירה ואונאה סימן יו"ד הביא דברי הרדב"ז הנז' וכתב עליו אונ'ו וז"ל וזה אינו דבהדיא הביא הרב בצלאל אשכנזי בחידושיו משם מהר"י בן מיגש ז"ל דאפילו במחליף סחורה בסחורה אמרוה וז"ל מי שהחליף עם חבירו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין אחד מהם יכול לטעון על חבירו טענת אונאה לפי שעיקר אצלנו חליפין אין בהם אונאה וכן נראה מתשובת הרי"ף וכו', והתורה ג"כ מעידה ע"ז וכי תמכרו וגו' בממכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל לא בחליפין ולא איצטריך הרמב"ם ז"ל לטעמא דזה רוצה בזה אלא במחליף מחט בשריון ע"כ, וכל הרואה יתמה בדברי הרב דמאי מקשה על הרדב"ז מדברי מהר"י בן מיגאש הא אדרבא תנא דמסייע ליה הוא להרדב"ז דיש חילוק בין כלים בכלים דבעלי בתים לכלים בכלים דסחורה שהרי הרמב"ם סובר דכלים בכלים אפילו שמו אותם אין בהם אונאה כדכתב המגיד והכ"מ ומהר"י בן מיגאש כתב דסחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין בהם אונאה דמשמע להדיא דאם שמו אותם יש בהם אונאה וזה היפך משיטת הרמב"ם דסובר דכלים בכלים אפילו בשומא אין בהם אונאה אלא על כרחיך לומר דיש חילוק בכלים בין דקיימי לתשמיש הבית לקיימי לסחורה והיינו אשר דיבר אלינו הרב הגדול הרדב"ז ואדרבא דברי מהר"י בן מיגאש הוו תיובתיה דהרב מחנה אפרים ומאי דעת רבינו אפרים בזה? ונ"ל לומר דהרב מחנה אפרים לשיטתיה אזיל דפירש בדברי הרמב"ם דכלים בכלים דקאמר הרמב"ם בלא שומא קודם מכירה איירי כאשר העתקנו כבר לעיל דבריו והכי קאמר מר הכא דהרדב"ז דפירש דברי הרמב"ם ז"ל כדברי המגיד והכ"מ דכלים בכלים אפילו בשומא לית בהו אונאה וחילק בין כלים דקיימי לתשמיש לכלים דקיימי לסחורה וסובר דכלים דקיימי לסחורה דינם כפירות בפירות שאם שמו אותם יש בהם אונאה ובלא שומא אז אין בהם אונאה ואין דינם ככלים בכלים דאפילו שמו אותם אין בהם אונאה ולפי דבריו ודאי אתיין דברי מהר"י בן מיגאש כדברי הרמב"ם כיון דיש חילוק בין כלי תשמיש לכלי סחורה ונרגש הרב דלפום האי סברא גם לפי שיטתו דסובר שהרמב"ם מיירי בדין כלים בלא שומא הוא דאין בהם אונאה א"כ לפום האי סברא גם לשיטתו יש חילוק בין כלים דקיימי לתשמיש לקיימי לסחורה דדוקא לתשמיש הוא דבלא שומא אין בהם אונאה אבל אי קיימי לסחורה אפילו בלא שומא אית להו אונאה כדין פירות וזה הוא היפך מדברי מהר"י בן מיגאש רביה דכתב דסחורה בסחורה נמי בלא שומא כלל אין בהם אונאה לכך כתב הרב מחנה אפרים דזה אינו שהרי מדברי מהר"י בן מיגאש וכו' משמע אפילו במחליף סחורה בסחורה אמרוה ואין חילוק בין אי קיימי לתשמיש אי לסחורה וטעמא כי תמכרו כתיב בממכר הוא דאזהר בלא תונו אבל לא בחליפין דלא קפדי בשומא וכל כוונת הרב מחנה אפרים בזה הוא להציל את עצמו בפירושו להרמב"ם כדי שלא יחלוק הרמב"ם על רביה, נמצא דהרדב"ז דקאי בשיטת הרמב"ן אשר בחר בו והרב מחנה אפרים שדעתו דעת עליון שגם הרמב"ם ז"ל דעתו כדעת הרמב"ן דגם כלים בכלים אי קפדי ועבדי שומא אית בהו דין אונאה חלוקים בדבר זה בכלים דקיימי לסחורה דהרדב"ז סובר בזה גם בלא שומא דינם כפירות דאית בהו אונאה לשיטה זו ולדעת הרב מחנה אפרים דינם ככלים בכלים דעבידי לתשמיש ובלא שומא לית בהו אונאה והוי הרמב"ם כרביה מהר"י בן מיגאש, וא"כ לדעת המגיד והכ"מ ולדעת הסמ"ע דסוברים דכלים בכלים להרמב"ם ז"ל אפילו בשומא לית בהו דין אונאה לפי זה מוכרחים אנו לומר לדעת מרן ז"ל דס"ל דיש חילוק בין כלים העומדים לתשמיש לעומדים לסחורה דבעומדים לסחורה אם בשומא אית בהו אונאה כדין פירות בפירות כדי שלא יחלוק הרמב"ם על רביה וכדעת הרדב"ז שמחלק בכך כדכתבנו ואין לנו לנטות מדבר זה ימין ושמאל לפי דעת מרן ז"ל בכ"מ וראיתי להרב בני חיי והביאו הרב באר היטב בסימן רכ"ז שכ' בהגהות הטור אות ה' וז"ל זה מדת ימים שנסתפקתי אם דין זה נאמר דוקא בכלים דהוו לתשמיש או אפילו רוצים לסחורה והכרעתי דמיירי אפילו אם היו רוצים לסחורה מהטעם שהביא מרן בשם תלמידי הרשב"א שאין אונאה לחליפין אלא במכר דממכר כתיב ואח"כ מצאתי למוהרשד"ם שהכריח כן כמ"ש, והרדב"ז בסימן רס"ט חולק עם מוהרשד"ם שבסימן שפ"ג כמ"ש ולהיות שספר מהרשד"ם אינו מצוי בידי לכן לא ידעתי תנא אהיכא קאי אם בסחורה ששמו אותה או בלא שומא, וראיתי להרב פתחי תשובה בסימן רכ"ז ס"ק י"ב דכתב ליישב דברי הרדב"ז עם דברי מוהרשד"ם וכתב דהרשד"ם מיירי בשלא שמו אותם והרדב"ז מיירי בדשמו אותם וכתב וז"ל ובזה מיושב מה שתמה בספר מחנה אפרים על הרדב"ז משיטה מקובצת משם מהר"י בן מיגאש וכו' ולהנ"ל לא קש"מ כיון דהרדב"ז מיירי דוקא בששמו ע"כ ע"ש, דהנה משמע מדבריו ז"ל דהבין קושית הרב מח"א כפשטה ולא יתכן כדכתבנו דא"כ מאי מקשה הרב מח"א מהא דמהר"י בן מיגאש הא אדרבא תנא דמסייע להרדב"ז כמ"ש לעיל ודוק, איך שיהיה לדעת מרן ז"ל כלים בכלים דסחורה אם שמו אותם אית בהו אונאה כדמשמע ממהר"י בן מיגאש ודינם כדין פירות בפירות כדכתבינן וכדבררינן לעיל:

וכן ראיתי להרב דין אמת נכדו של הרב מח"א שכתב בספרו הנז' בסימן רכ"ז ס"ב וז"ל הצ"ל העולה מן המקובץ דהרמב"ם וכו' ומתוך דברי הרמב"ם נראה דוקא המחליף כלים בכלים או אפילו שמו אותם אבל המחליף סחורה בסחורה הוי כדין פירות בפירות דאם שמו אותם בין קודם המכירה בין לאחר המכירה יש להם אונאה והא דנקט פירות בפירות לרבותא וכו' והוי כסברת רבי בן מיגאש שהביא בשיטה מקובצת ע"ש מה שסיים, גם הרב נתיבות המשפט סימן רכ"ז סעיף כ' העתיק בביאורו ובחידושיו דברי הרדב"ז דבסחורה דהיינו כלים דקיימי לסחורה יש להם דין פירות עי' בחידושיו סעיף כ' ובביאורו שם ס"ק י"ב ומדסתם לה סתומי משמע דהכי ס"ל למר, ועיני ראו להרב זכות אבות ז"ל שהעתיק דברי הרדב"ז הנ"ל בליקוטיו אות סמ"ך וז"ל וסוחרים המחליפים כלים העומדים לסחורה בכלים יש להם אונאה ולא אמרינן שאין להם אונאה אלא בבעלי בתים הרדב"ז סימן רס"ט ומשמע שכן דעתו, ואשא עיני להרב חיד"א בספרו חיים שאל בח"א סימן ע"ד אות ל"ד שכתב וז"ל הצ"ל וידוע מש"כ מהרש"ח סימן כ"ב וכו' דבגדים לענין זה כלים מיקרו (זה פשוט הוא דהאי בש"ס קרי ליה קנין סודר) וה"ה בנ"ד דאפי' שמו אותם אין בהם אונאה והגם שהרדב"ז חלק וכו' כתב דהרמב"ם לא אמרה אלא בבעלי בתים המחליפים כלים בכלים לא במי שמחליף סחורה בסחורה וכפ"ז בנ"ד דהוי סחורה בסחורה איכא אונאה, הנה מהרשד"ם סימן שפ"ג סבר דאף סחורה בסחורה אין בו אונאה וכן נראה מדברי מהר"ש חייון שם וכן כתב הרב בני חיי ונמצא שהרדב"ז יחיד גם הרב מח"א דיני אונאה וכו' דחה דברי הרדב"ז וכו' ע"ש, ועי' בלקט יוסף להרב הגדול יוסף נסים בורלא ז"ל מערכת אל"ף אות כ"ד, גם הרב קנין פירות מערכת האל"ף אות נ"ו הביא לנו האיש מ"ש הרב בני שמואל בשנים שהחליפו בגדים בבגדים ונתאנה אחד מהם ופסק הרב בנ"ש דלא אמר כלום וכתב עליו הרב בעל קנין פירות דמטין דבריו אפילו שהוא לסחורה ולא לצורך הבית ואפילו שהיה בדבר שומא ע"כ ע"ש, ואומר עם קנ"י דאי משום דמסתם לה סתומי א"כ גם הרב שבות יעקב שהעתקנו דבריו לעיל מסתם לה סתומי דכתב שנים ושלשה שותפים שקנו טבעת אחת בעל ה' זהובים והסתחרו עם שמעון בתורת חליפין וכו' ע"ש, משמע דבדבר סחורה מיירי ואפ"ה כתב דמשום שהיא סחורה יש בה דין אונאה ע"ש, ואנן כבר כתבינן שלענ"ד דברי הרדב"ז מוכרחין וחיים וקיימים הם לדעת המגיד והכ"מ שלא יהיו דברי הר"י בן מיגאש סותרים לדברי הרמב"ם ז"ל שהוא רביה דרביה אם לא שנאמר שהכת אלו סוברים שאין לחוש לזה ומוקמי להר"י בן מיגאש כדעת הרמב"ן ז"ל דלעולם בין כלים דלא קיימי לסחורה בין דקיימי לסחורה דין אחד להם שאם לא שמו אותם אין בהם דין אונאה ואי קפדי עלייהו ושיימינהו יש בהם דין אונאה ונקט סחורה לרבותא דגם דקיימי לסחורה אי לא שמו אותם אין בהם אונאה או יש לומר דלעולם רב ותלמיד בחדא שיטא קיימי ודברי הר"י בן מיגאש בסחורה של פירות קאי שאם לא שמו אותם אפילו הם מילי דסחורה אין בהם אונאה כדין פירות בפירות בלא שומא דס"ל להמגיד והכ"מ דלדעת הרמב"ם לית בהו אונאה כיון דבלא שומא אחליפי ועיין להרב החסיד המקובל האלהי כמוהר"י אביחצירא בספרו יורו משפטיך ליעקב בסימן טו"ב שנשא ונתן בזה ע"ש שדבריו ז"ל אינם מבוררים אצלי כאשר יראה המעיין בדבריו ע"ש, איך שיהיה מידי פלוגתא בפירוש דברי מרן שהעתיקם מדברי הרמב"ם לא נפקא אי סחורה בסחורה הוי דינה ככלים בכלים או כפירות בפירות ולכך אני אומר כיון שעיקר דברי הרמב"ם שכתב כלים בכלים אפילו אי קפדי יצאו עליו עוררין הראב"ד והרמב"ן ז"ל וגם פירושא לדברי הרמב"ם יש שסוברים בפירוש דבריו דכלים בכלים דאין בהם אונאה דקאמר הרמב"ם דוקא בדלא שמו אותם והם הסמ"ק והרב מח"א והגם דלא קימ"ל הכי משום דכבר מרן ז"ל גילה דעתו בזה כמש"ל משם המגיד וכ"מ מ"מ סחורה בסחורה הדרינן למש"כ הרדב"ז דנימא הבו דלא להוסיף עלה ודי לנו שנעמיד דברי הרמב"ם ז"ל דמיירי בכלים דלא קיימי לסחורה דאפילו שמו אותם לית בהו אונאה אבל אי קיימי לסחורה לא ובפרט דיש הוכחה לזה מדברי רביה דרביה שהיא מהר"י בן מיגאש שמשמע מדבריו בכלים דקיימי לסחורה אם שמו אותם אית בהו אונאה, ומהאי טעמא נמי נימא דכלים דלא קיימי לסחורה אם החליפם בפירות ושמו אותם הגם דנראה לכאורה דיש פלוגתא בזה בין הרדב"ז והרב שבות יעקב דהרדב"ז סובר נהי דאין אונאה לבעל הכלי דהשתא יש אונאה לבעל הפירות דהשתא והרב שבו"י סובר דיש אונאה לשניהם מ"מ מהאי טעמא דהבו דלא להוסיף עלה יש להעמיד דברי הרמב"ם בדוקא כלים בכלים אבל כלים בפירות גם הוא יסבו"ר ול"ו ידע דגם לבעל הכלי יש אונאה ובפרט שכבר כתבנו לעיל דבשמו הכלים גם הרדב"ז יודה להרב שבו"י שגם בעל הכלי יש לו אונאה ולא כתב הרדב"ז שאין אונאה לבעל הכלי אלא בדלא שמו הכלי כאשר כתבנו לעיל בכתב הנשתוו'ן, וכן לכאורה נראה דבזה תליא בחילוק טעמים אשר נתנו לנו רבותינו מוהרש"ך והסמ"ע והרב שבו"י והלבוש דלדעת מוהרש"ך והסמ"ע דנתנו טעם לשבח בין כלים לפירות משום דבכלים יש בו קנין טפי בתורת נעל א"כ גם בכלים ופירות כיון דאיכא כלי דיש בו קנין דתורת נטל לית כאן אונאה כלל גם בפירות אבל לדעת הלבוש והשבות יעקב דסברי דפירות הוו כמעות א"כ גם בכלים בפירות כיון דשמו אותם והוו כמעות יש אונאה גם לכלי מ"מ מהאי טעמא דהבו דלא להוסיף עלה ראוי לומר כדעת הלבוש והשבו"י דהיכא דשמו אותם הכלים והפירות וקא חזינן דקפדי יש אונאה לשניהם, והגם שלעיל כתבנו דמדברי הרמב"ם ז"ל דלא חילק בכלים עצמם אם הם כלים בכלים או אם כלים בפירות מוכח דכלים בכל ענין לית בהו אונאה, אחר ההתבוננות נראה דלאו הוכחה היא דיש לומר דנקט פירות בפירות להשמיענו דגם פירות בפירות דוקא בשמו אותם אבל בלא שומא גם פירות בפירות אין בהם אונאה ודוק:

ואם כן בנדון דידן שהוא סחורה בסחורה בשומת שני הצדדים אית בהם דין אונאה אפילו אי חשבת ליה להקאבסו"ל ככלים כ"ש דנראה שאין דינו ככלים אלא כפירות הוי וראיה מדברי התוספות בפרק הזהב מ"ו ע"ב ד"ה ופירי נמי עבדי חליפין דכתבו שם באו"ד וז"ל ונראה דשור ופרה חיים הוי כלי חשוב לפי שמשתמש בהם לטעון משוי ולחרוש וכו' ע"ש, ונ"ל דה"ה טלה שגוזזו וחולבו וא"כ הקאבסו"ל שאין ראוי להשתמש בו לשום דבר ושימושו הוא כילויו הוי כמו פירות ששימושם זהו כלויים דהיינו אכילתם, וכ"ש למ"ש הרב כ"מ בפרק ה' מהלכות מכירה הלכה וא"ו דדעת הרמב"ם דשור ופרה אע"ג דחזו לתשמיש לא מיקרו כלי וכל מידי דלאו כלי פרי מיקרי ע"ש, וכן כתב בב"י סימן קצ"ה בסוף ד"ה ולא בפירות, ואחר ההתבוננות אומר אני שאין זה תלוי אי מיקרי כלי לענין קנין בתורת נעל שהרי לדעת הכ"מ הרמב"ם סובר דכל מידי דלאו כלי פרי מיקרי ואין קונין בו ולהכי בע"ח אין קונים, ואפי' הכי בענין אונאה כתב הרמב"ם והש"ע דבהמה בבהמה או טלה בסוס אין לו אונאה אלא ע"כ לומר דהעיקר הוא דכל דדמי לפירות דהיינו ששומתן ידועה כמ"ש הלבוש הוי כמו מעות ולא מיקרי חליפין ולהכי יש בו אונאה ולפ"ז בהקאבסו"ל נמי אם שומתן ידועה ודאי הוי כפירות אבל לדעת מהרש"ך דסובר דבע"ח מיקרי כלי וכן הרמ"א סובר כדכתב בהגה בסימן קצ"ה סעיף ב' ועי' בסמ"ע שם ס"ק ז' וכן נראה שהוא דעת הסמ"ע ז"ל שהרי על מה שכתב מרן ז"ל בסימן רכ"ז סעיף כ"ף דכלים בכלים או בהמה בבהמה אין בהם אונאה כתב הוא ז"ל שם בס"ק ל"ו וז"ל אין לו אונאה דכלים קונים בחליפין דכתיב בהו נעל וחליפין אין בהם דין אונאה דכי תמכרו ממכר כתיב משא"כ פירות וגם שמוהו משום הכי חל עליהם מכר טפי ע"כ, הרי דס"ל למר ניהו רבא כדעת המפרשים בדברי הרמב"ם דגם בע"ח הוי בכלל כלי נעל ומה גם למ"ש שם הסמ"ע בסימן קצ"ה ס"ק ה' משם הג"מ דכל דבר הנעשה בידי אדם בכלל כלי והנעשה בידי שמים הוא פרי וכן כתב העיטור ע"ש, נראה דבנדון דידן הקאבסו"ל יש להסתפק בו אם נקרא כלי או פרי אלא שכבר כתבנו כיון דהוי סחורה בסחורה בשומא דינה כפירות ויש בה דין אונאה כפי הכרעתנו לעיל:

אלא דכל זה אי עמד וצוח המתאנה מיד כשיעור הנאמר בו כמ"ש מרן ז"ל בש"ע סימן רכ"ז סעיף ז' ע"ש אבל אם לא שמענו דצווח עד עבור זמן הנז' אמרינן דמחיל כך היה נראה לכאורה, אבל כד דייקת שפיר נראה דנ"ד לא דמי להא דהש"ע שהרי נדון דידן היה המכר בהקפה בחיוב השטר שנתחייב לתת דמי הגלימות לזמן כך וכך אם לא יתן לו את הקאבסו"ל וכבר מצינו להרב פתחי תשובה ז"ל בסימן הנז' ס"ק ב' שהביא לנו חבל נביאים להקת הפוסקים אחרונים זצ"ל שאם המקח בהקפה ועדין אונאתו בידו אין ראיה על המחילה דיכול לומר אמאי אצווח הלא עדין מעותי בידי ולא אוציאם מידי עד שאעמוד בדין עמו ע"ש, והגם דמצינו לו ז"ל שהביא דעת הסוברים היפך זה מ"מ אין מוציאים מיד המוחזק וכ"ש דנראה דבנ"ד גם הסוברים היפך זה יודו מטעמא אחרינא והוא דכיון דאין הדין הזה פשוט וברור בש"ע דיש בו אונאה דגם הלומדים אינו ברור להם אמרינן דהאי דשתק ולא צווח מעיקרא משום דלא היה יודע שיש בו דין אונאה וכמו שמצינו להרב אורחות משפט נתיב ל"ב סימן י"ז הביאו הרב פתחי תשובה סימן רל"ב סוף ס"ק א' ע"ש שכתב וז"ל דיש להסתפק טובא וכו' באם הקונה הוא מהמונים וע"ה שאינו יודע כלל מדין וכו' ע"ש, וגם למה שדחה הרב פתחי תשובה שם וכתב דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ואין חילוק בין ע"ה לת"ח והביא ראיה משיטה מקובצת ב"מ ע"ש, אפשר לומר דנדון דידן שאני שאין דינו פשוט לא בש"ס ולא בש"ע ואפילו להלומדים כמ"ש משום הכי אמרינן אליבא דכ"ע דלא ידע דמחיל וע"ש במוסגר מה שרצה הוא ז"ל לחלק, ונ"ל דמהאי טעמא לא אמרינן דמחיל הגם דמכר הגלימות וא"כ הרי נשתמש בהם ולפי מה שפסק מרן ז"ל בסימן רל"ב סעיף ג' באם נמצא מום במקח ולא ידע בו הלוקח דמחזירו אפילו לאחר כמה שנים דאם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזירו ע"ש הכא נמי נימא הכי מ"מ כיון דנדון דידן אינו פשוט דינו לא בש"ס ולא בש"ע לא אמרינן דמחיל וכמ"ש וכ"ש בנ"ד שעדין מעותיו בידו שאין להוציא מידו ע"ש בפתחי תשובה ס"ק א', ועוד דנדון דידן עיקר מכירת הגלימות הוא בזמן החורף שהוא זמן הקור והצינה ואם יניחם לזמן הקיץ שהוא זמן החום לא יהיו שוים כ"כ ואם יניחם יותר יאכלם עש והו"ל במכירה זו כמשיב אבידה, וא"ת הו"ל להחזירם מיד למוכר ולמה שלח בהם יד למוכרם הוא אי מהא לא איריא דחשש לו מהשטר חוב אשר עליו שלא ירצה המוכר להחזיר לו שטר החוב לכך מכרם ותפס דמיהם בם עד שיעמוד עמו בדין תורה שתת' וכעין זה כתב הרב נתיבות המשפט שאם אינו יכול להחזירו כגון שלא היה המוכר בביתו ונשתמש בו דיכול לחזור ע"ש, וא"כ ה"ה נ"ד שאינו יכול להחזירו מחמת שיש עליו שטר חוב הגם דנשתמש והתעמר בו ומכרו יכול לתובעו שיתן לו אונאתו, ועוד אם אין בו אלא כדי אונאה אינו יכול להחזירם לו בדין שהמקח קיים אלא שצריך להחזיר לו האונאה וע"ש בפ"ת סי' הנז' ס"ק הנז' ואי משום שבועה חייב לקיים דבריו ככל הכתוב בשטר כבר כתבנו שאין בכח השבועה לחייבו מה שאינו חייב בדין כאשר פירשנו השמלה לעיל בתחילת התשובה והשם יהיה בעזרנו וישמור את רגלנו מלכד אמן:

נשלם חלק חשן משפט. בעזרת אוהב צדקה ומשפט.

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה