קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
חושן משפט
הלכות שלוחין
סימן א
נשאלתי על ראובן שהוא מגבאי צדקה שנתן ביד שמעון שני נירות של מלכות פראנצ"א בי"י די באנ"ק יר"ה לתתם ביד לוי שהוא ג"כ מגבאי צדקה שהוא יותר שכיח עמו במחיצתו כדי שלוי הנז' יחלקם לעניים הידועים לו ונתנם שמעון בכיסו שבתוך חיקו שיש לו במלבושיו מלפניו כנגד לבו כמות שהן הכניסן בתוך כיסו ואחר כך פשט את ידו ובא עד כיס'ו ופשפש ולא מצא ועדין לא נודע לו כיצד נאבדו ממנו ועתה נפשו לשאול הגיע אם דמים הוא חייב לשלם או לא:
תשובה הנה בנדון זה יש לעמוד בו על ארבעה דברים והם אלו א) דיש לתור ולדרוש מפי סופרים ומפי ספרים אם דיינינן לשמעון כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף או כשומר חנם ב) ואם תמצי לומר שהדנים בפני חכמים דנים אותו כשומר חנם עדין צריכין אנו למודעי במעשה האיש הלזה אם מה שנתנם בכיסו ובחיקו כמות שהן הוי שמירה מעולה ומהניא כפי הדין או נימא שזו אינה שמירה מעולה דלא הוי כדרך השומרים שלא שמר כדרך השומרים שאדם עשוי למשמש בתוך כיסו ובנקל יפול הנופל ממנו יסבו"ר ולא ידע מי אוספם מהקלין שבדמ"י, ג) ואת"ל שאין זו שמירה ופשיעה היא עדין יש להסתפק בזה אם חייב בפשיעה בדמים אלו של צדקה שהוא ממון עניים שאפשר דמיקרי ממון שאין לו תובעין, ד) ואת"ל דפטור מהאי טעמא שאין לו תובעים מיקרי עדין תיבעי לך אם חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים מיהא או אפילו לצאת ידי שמים פטור:
והנה לספק הראשון נ"ל הגם דמרן ז"ל בשלחנו הטהור בחומ"ש סימן רס"ז סעיף ט"ז פסק כרב יוסף שסובר בפרק הכונס דף נ"ו ע"ב דשומר אבידה כשומר שכר דמי דבההיא הנאה דלא בעי למיתבי ליה ריפתא לענייא הוי כשומר שכר או משום כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחיה הילכך כשומר שכר הוי והוא דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מגזילה ואבידה הלכה יו"ד וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל עי' בב"י בסימן הנז' מ"מ כבר כתבו התוספות בפרק הכונס הנז' בד"ה בההיא הנאה וכו' וז"ל משום דעוסק במצוה ודוקא בשעה שמתעסק בה כגון שוטחה לצורכה או משום עסק שצריך לה להאבידה אבל בשביל שהאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שניהם וכו' ע"ש, וכן כתב הרא"ש ז"ל שם בהכונס בפסקיו סימן ד' וז"ל ורב יוסף אמר כשו"ש וזהו שכרו דאי מיתרמי ליה ענייא בשעה שהוא מכניסה לביתו או בשעה שהוא עסוק בצרכי אבידה כגון אם היא בהמה ומאכילה וכו' ואם היא טלית ושוטחה או מנערה פטור מליתן לו פת וכו' ע"ש וכו הוא לשון הטור בסימן רס"ז וז"ל וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב"ם ז"ל שהוא שומר שכר עליה מפני שצריך ליטפל בה וכל זמן שמטפל בה הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה וזהו שכרו וכו' ע"ש, הרי שלך לפניך דמעלין לו שכר דוקא בשעה שהוא מטפל בה ועוסק בה להשביחה או כדי שלא להפסידה וזה לא שייך במעות או בבי"י די באנ'ק שהוא לשעתו מיד ולאלתר מכניסם בתוך חיקו בכיסו ואינם צריכים שום טיפול אחר, ואין לומר דגם זה לך בן דגם במעות וכיוצא שייך טיפול שהרי צריך לצרור אותם ואחר כך יתנם בתוך חיקו ומפני זה יקרא טיפול, זה אינו שזה הטיפול צריך הוא לעשות לכל פקדון בשביל עצמו ולכבודו הוא עושה ובשביל חיובו כדי שלא יפשע בהם וזה שייך בכל פקדון דעלמא כדי שלא יהיה נקרא פושע ולהכי הוי שומר חנם בעלמא ולכך נראה לי פשוט דבמעות וכיוצא בהם שאין צריכין טיפול אליבא דכ"ע לא הוי אלא כשומר חנם, וכ"ש לדעת מור"ם ז"ל דפסק כהרא"ש והתוספות דפסקו כרבה דשומר אבידה לא הוי אלא כשומר חנם וכן לטעם השני דקאמר בש"ס דטעם אבידה לרב יוסף דהוי כשו"ש כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחיה והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו דזה לא מצינו כ"א באבידה דשעבדיה על כרחיה ולא בדבר אחר:
ואחר העיון נראה דגם בנ"ד נקרא שומר שכר והוא משום דבאותה שעה שקבלם שמעון מראובן כדי להגיעם הוא ביד לוי שהוא מגבאי צדקה שיתנם לעניים הידועים לו אותה שעה שהוא מקבלם הוא עוסק במצוה ופטור ממצות צדקה והיינו שכרו, וראיה לזה ממה שפסק מרן בש"ע סימן ע"ב סעיף ב' המלוה את חבירו על המשכון וכו' הרי זה שומר שכר ע"ש, והוא דעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם וכתב מרן ז"ל בב"י משם הרשב"א שהטעם הוא דכיון דפטור בשעת הלואה מלתת פרוטה לעני משום דהמלוה על המשכון מצוה קא עביד ובאותה שעה שמלוה לו דקא עסיק במצוה פטור מליתן לחם לעני כרב יוסף ומחמת אותה פרוטה המקבל בשעת הלואת המעות הוי עליה כשומר שכר עי' ב"ח שם ד"ה כל הגאונים ובסמ"ע שם ס"ק ט' ובש"ך שם, וא"כ דון מינה ואוקי באתרין וא"כ צריכין אנו לומר דמ"ש הרמב"ם מפני שצריך ליטפל בה כולל גם טיפול עת מציאת האבידה שמוזהר להיטפל להכניסה לביתו וכמו שהרא"ש ז"ל באמת נקט בלשונו להכניסה לביתו ודוק, ודע שאפילו לא הוזמן אותה שעה העני לתת לו צדקה מ"מ הואיל ואילו הוזמן היה פטור מיקרי גם עתה שומר שכר וכפשט לשון הש"ס והפוסקים וכאשר פשיט ותני הכי הרב מהר"י אישקאפה בסימן זה סימן ע"ב סעיף הנז' בספרו הקדוש ראש יוסף עיין שם, ומצאתי שכן מפורש יוצא בשיטה מקובצת לקמא סוף פרק החובל ושכן כתוב ומפורש נמי במהר"י קולון בשורש וא"ו ע"ש, ולפ"ז צריכין לומר דהא דכתב הרמב"ם ומרן ז"ל מי שהפקידו אצלו מעות עניים ופשע בהם לאו דוקא אי פשע בהם אלא אפילו אי נגנבו בלי פשיעה נמי חייב כדין שימר שכר אלא דנקטו כן משום שהם פסקו דין זה מסוף החובל מעובדא דרב יוסף שפשע ההוא גברא ומכח זה נגנבו והתם מעשה שהיה כך היה לכך נקטו כלשון הש"ס ולעולם דלאו דוקא הוא ודוק, אחר כך ראיתי להרב שער המים בתשובותיו שבסוף הספר סימן כ"ד שנשא ונתן בזה עי' עליו ובעזה"י כשיהיה לי זמן מוכשר אלמוד ואתבונן על תשובתו הנז"ל ואראה דעתו מה הסכימה בזה כי עתה למדתי אותה תשובה בהעברה בלא התבוננות ובטחוני חזק בהשם שיעזרני על דבר כבוד שמו להבין ולהורות אמן:
ולענין הדין בספק השני אם זה נקרא פושע או לא הנה מרן ז"ל הלכות פקדון סימן רצ"א סעיף י"ח פסק שבמקום שאין הגנבים והרמאים מצויים לחפש אחר הכספים אין צריך לכסותם בקרקע אלא מניחם במקום שמניח מעותיו ותני עלה מור"ם ובמקום המשתמר כפי דרך המקום וכפי הזמן שהוא מפקיד ע"כ, הרי לא חייבוהו לקוברם בקרקע במקום דלא שכיחי גנבים כמקום דידן אורא"ן יע"א וכ"ש בנ"ד שמתחילה לא נתנום ביד שמעון להניחם ולהצניעם אצלו אלא נעשה שליח מצוה להגיעם ביד לוי כשיתראה עמו אותו יום ואותה שעה משום דאיהו שכיח גביה וא"כ לכאורה עשה כהוגן שהניחם בכיסו דהיכן יניחם אפילו במקום דשכיחי גנבים ודאי יניחם בחיקו עד שיגיע ויתראה עם חבירו ליי הנשלחים אליו דעל הרוב יתראו בכל יום פעם בחוץ פעם ברחובות ולהכי ודאי היינו שמירתם, אלא דבנ"ד שהם ניירות ובנקל הרוח מפריחם ודוחפם מפני קלותו נראה שאין זו שמירה מעולה לתתם כמות שהן בתוך כיס המלבוש הפתוח לרוחה אלא דצריך לכורכם בשום דבר המשמרם ואחר כך יתנם בכיסו, וכן מצאתי ראיתי להרב שיבת ציון והביאו הרב פתחי תשובה בסימן הנז' ס"ק ה' והוא בתשובה סימן צ"ט וז"ל הצ"ל ומעתה הלא הוא דבר ידוע דכל מי שיש לו מעות ניירות שטרי הקיסר יר"ה שקורין וכו' המנהג ודרך העולם להניחם בתוך תיק ואמתחת של עור שקורין פורטיפי"י המיוחד לתת בתוכו שטרות וניירות שיש בהם דררא דממונא ואותה אמתחת נותן בתוך כיסו אשר בחיקו אבל אין זה דרך ליתן ניירות כאלה בתוך הכיס בכרך נייר בעלמא כאשר עשה זה (בנדון הרב שכרך הניירות בתוך נייר הרשימה אשר נרשם בו שמות המתנדבים בעם לנדבה ההיא ונתנם כמות שהן בחיקו) ואם השומר נתן הניירות בכיס שבחיקו מבלי תכריך של עור (או קונטריס שדרך לשומרם בתוכו כמו שנוהגים עתה בזמננו ובמקומותינו) העשוי לכך הוי פשיעה שלא שמר כדרך השומרים כי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וע"י משמוש בכיסו יכולים הניירות להשתמט וליפול ארצה בלי הרגשה ואינו מרגיש בשעת נפילתם וגם לא בחסרונם מן הכיס עד שצריך להם כי הניירות מחמת דקותן ומעט הכמות המה קלים כמוץ אשר תדפנו רוח ואם יש אדם אשר נותן הניירות בכיס בלי תיק ותכריך של עור אין זו שמירה מעולה המוטלת על השומרים ובשלו הוא רשאי ולא בשל אחרים באופן שזה נחשב פשיעה שלא שמר כדרך השומרים ואפילו הוא שומר חנם חייב בפשיעה וכו' עיין שם:
הראת לדעת שדברי הרב שיבת ציון ז"ל באו מפורשים כנ"ד ודן את הדין וחייב משום דזה הוי פשיעה שלא שמר כדרך השומרים ולפ"ז אף אי דיינינן ליה בנ"ד כשומר חנם חייב משום דהו"ל פושע, אלא דצ"ע דמן התשובה הנז' של הרב משמע דלא חייב ליה אלא משום דהוי פושע ולפי מש"כ לעיל אף דלא הוי פושע מ"מ חייב דמיקרי שומר שכר דגם התם מה שקבצם בידו וגם בשעה שמתעסק לתתם בתוך כיסו אילו אתי ענייא הוי פטור מלמיהב ליה ריפתא ומאי שנא מהלואה דמתעסק ללוותו הוי עוסק במצוה ולהכי הוי כשומר שכר כדפסק מרן בסימן ע"ב סעיף ב' וכמו שכתבנו לעיל וצ"ע, אחר כך מצאתי את שאהבה נפשי כתוב מפורש בשיטה מקובצת לקמא סוף פרק החובל צ"ג וז"ל וכן נראה לומר דאפילו בגניבה ואבידה מחוייב בהא כשומר שכר דעוסק במצוה הוא וכן אמרינן בעלמא גבי שומר אבידה דשומר שכר הוא וכו' ע"ש, שהרב קאי מאמרו זה אארנקי דמעות דצדקה ואפ"ה קאמר דשומר שכר הוא משום פרוטה דרב יוסף ע"ש ותהלה לאל, וכן מצאתי להרב מהר"י קולון בשורש וא"ו שדעתו דעת עליון שמי שמופקדים אצלו מעות עניים הוא כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף ע"ש:
שוב אשוב נראה כעת לספק השלישי אם מיקרי ממון שאין לו תובעים הנה צריך להקדים מאי דאיתא בקמא סוף פרק החובל צ"ג ע"א ההוא ארנק דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע בה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים אמ"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא ע"כ, ופירש"י קייץ להו ממון כך וכך לשבת לכל אחד הוה ליה ממון שיש לו תובעים וקרינא ביה לשמור ע"כ ע"ש, ונראה לי לומר אע"ג דקייץ להו מ"מ אמאי אקרי ממון שיש לו תובעין הא עדין לא אתא לידייהו היינו טעמא משום דרב יוסף אזיל לשיטתיה בפרק הזרוע קל"ג ע"א דקאמר אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשביבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע"ג דלא אתי לידיה במכרי כהונה ולויה ע"ש דהוי כאילו הגיעו לידו כיון שתמיד הוא נותנם בידו והכא נמי כיון דקייץ להו בכל שבת ושבת נותנים לו כו"כ הוה ליה כאילו הגיעו לידו ולפיכך היה ליה ממון שיש לו תובעים והא דפרק החובל פסקה הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות שאלה ופקדון הלכה א' וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות של עניים וכו' ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לענים והרי הוא ממון שאין לו תובעים וכו' בד"א כשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה אבל אם היו לעניים אלו והרי הוא קצוץ להם הרי זה הממון שיש לו תובעים וישלם אם פשע וכו' ע"ש, וכתב הרב המגיד וז"ל נראה לי שכונת הרמב"ם היא דבעינן תרתי שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע וזהו שכתב והרי הוא קצוץ להם וכן פירש רש"י ז"ל סוף פרק החובל קייץ להו כך וכך לשבת לכל אחד מהן וכו' ע"ש:
אמנם מרן ז"ל בכסף משנה כתב על דברי הה"מ וז"ל ויותר נראה לומר לדעת רבינו אפילו לא קייץ להו נמי חייב ומ"ש והרי הוא קייץ להם היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהיה רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים עכ"ל:
ובכן אבוא נא אל ביאור הענין הזה דלשמור ולא לחלק לעניים, הנה בסיף התקבל קנ"ז פירש"י בד"ה לשמור ולא לאבד ז"ל כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. שהפקידו אצלו לשמור חייב בפשיעה ולא כשהפקידו אצלו ע"מ לאבד או על מנת לחלק לעניים דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לאו דמפקיד נינהו ומאן קתבע, ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני ע"כ, משמע מתוך פירושו ז"ל דדוקא אם הפקידו אצלו ע"מ לחלקו הנפקד אבל בהפקידו סתם אצלו כדי להחזירו לו אע"פ שהוא ממון של עניים ועניים לא מצו תבעי כדאמרן מ"מ המפקיד מצי תבע ליה, ולפי זה צריכין אנו לומר דההוא ארנקא דצדקה דאפקיד רב יוסף גבי ההוא גברא היינו דאפקידה גביה לחלקם הנפקד לעניים ומשו"ה פריך ליה אביי מדתניא לשמור ולא לחלק והוצרך נמי רב יוסף לשנויי דמיקץ קייץ להו, ונראה לי לומר הא דהכריחו לרש"י לפרש כן הגם דלפי פירוש זה נצטרך להעמיד ההוא ארנקא דרב יוסף באפקידה לחלק אע"פ דסתם לה הש"ס סתומי ולא פירש האי דקתני לשמור ולא לחלק דר"ל ולא לחלק היינו ולא ממון הראוי לחלק לעניים ולא לשומרו בביתו וא"כ לפ"ז אפילו הפקידם בסתם להחזירם לו פטור כנראה מפירוש המפרשים ראב"ן והרשב"א ודעמייהו כאשר יבואר לקמן בעה"י, משום דלישנא דברייתא הכי משמע דלשמור ולא ע"מ לאבד ולא ע"מ לקרוע והתם ע"כ לומר ולא ע"מ לאבד ולא ע"מ לקרוע וא"כ גם הא דקאמר לשמור ולא לחלק לעניים היינו ע"מ לחלקם הנפקד דהא מחד משמעות נפקי כולהו, ועוד שהרי משמעות דלשמור דרשינן הכי ומשמעות לשמור היינו לשומרו עד שיבקשוהו ממנו ויחזירנו לבעליו כמו שהפקידו והניחו אצלו וא"כ בשלמא אי נימא ולא לחלק פי' ולא לחלקו הנפקד א"ש האי מיעוטא דלחלקו הוא לעניים לאו לשמור הוא דלשמור להמפקיד משמע לשומרו לו עד שיחזירנו לידו אלא אי אמרת דולא לחלק פירושו ולא דבר הראוי לחלק דהיינו ממון עניים מאיזה משמעות אתה בא למעטו דהא גם דבר שראוי לחלק הרי מ"מ ניתן לו לשומרו עד שיחזירהו למי שנתנו בידו וא"כ האי נמי לשמור הוי עד שיחזירנו למפקיד ומה לי אם המפקיד מוציאו להוצאת ביתו דלא אתמעט ומה לי אם מוציאו שמחלקו לענים דאתמעט והרי אין חילוק ביניהם דכולם לשמור הוי וממלת לשמור ליכא מיעוטא בדבר זה להכי פירש ולא לחלק היינו בניתן לו ע"מ לחלק, ועוד דעל פי פירוש זה לא קשיא לן קושית הנמוק"י שהקשה בהגוזל ומאכיל קי"ז ע"ב שהקשה אההוא עובדא שהובא בש"ס התם דההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויים סליקו גנבי עלויה שקלה יהבה ניהלייהו אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון אחרים א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה ע"כ, ומאי קשיא ליה לאביי והא איהו גופיה דפריך לרב יוסף בסוף החובל מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים וא"כ הוי ממון שאין לו תובעים ולהכי פטור אף שהציל עצמו בממון חבירו וכן קשה על רבה נמי שהשיבו שטעמא דפטריה משום דאין לך פדיון שבויים גדול מזה דמשמע דאי לאו מהאי טעמא חיובי מחייב ואמאי הא הו"ל ממון שאין לו תובעים, אבל לפי פירוש רש"י אתי שפיר דהתם מיירי שלא ניתן ביד הנפקד ע"מ לחלקו הוא לפדיון שבויים אלא לשמור ולהחזירו להמפקיד כמ"ש הנמוק"י שם משם הרא"ש ז"ל ע"ש, עוד יש להכריח פירוש רש"י דולא לחלק היינו שנתנו בידו בתורת חילוק דהיינו לחלקם משינויא דש"ס בסמוך לזה דמשני אפירכת ברייתא דלשמור ולא לחלק אמתניתין דקתני שבר את כדי קרע כסותי חייב דלא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה דהיינו ברייתא דלשמור ולא לאבד ולא לקרוע א"כ משמעות דלשמור ולא שניתנו בידו בתורת לאבד ולקרוע ולחלק והרי הוא כמבואר כך היא שיטת רש"י ז"ל והנמק"י בשם הרא"ש ז"ל וכן פירש רבינו בצלאל בשיטה מקובצת לקמא פרק הנז' בשם ה"ר יונתן דצ"ל דרב יוסף הפקיד לגבי אותו האיש לחלקם לעניים וכתב וז"ל שאם לא הפקיד אצלו לחלק אלא לשמור הלא יכול רב יוסף שהוא יד עניים לתובעם מאותו האיש ע"ש, וכתב עוד וכן כתב המאירי ע"ש, אלא שכתב עוד משם הרמ"ה ז"ל וז"ל והרמ"ה ז"ל כתב בפריטיו דמיקץ קייץ להו לשמור הוא ושמעינן מינה דמאן דאפקיד ארנקא דצדקה גבי חבריה ופשע ביה ואגניב וכו' אי הנהו עניי דהוו קיימי הנהו זוזי לדידהו לא קייץ להו למיתב להו כך וכך לשנה או כו"כ לחדש אלא כל אימת דאתו שקלי פטור דלא קרינן ביה לשמור דהא אי אתו זוזי לידיה לאו אדעתא דשמירה אתו לידיה דומיא דכל שומר אלא אדעתא דליהוו מצויין לעניים תדיר דהא בכל שעתא ושעתא חיישינן דילמא אתו עניי ואי עביד להו נטירותא כדשמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע אפשר דאתו עניי ולא שכיחי להו זוזי ואמטו להכי לא חייביה רחמנא אפשיעותא כיון דלא אתא לידיה בתורת שמירה ולא יכיל למקברינהו בקרקע וכו', אלא צריך לאצנועינהו בדוכתא דליהוו שכיחי ליה בכל שעתא ושעתא ולא מצי לנטורינהו שפיר אבל היכא דהנהו עניי קייץ להו ומידע ידע שומר דלאו אדעתא דשקלי מניה כל שעתא אפקוד לגביה ודאי דלשמור הוא ואיבעי ליה למקברינהו ואי פשע בהו ואיגנוב חייב וכו' ע"ש שהביא מילתא בטעמא וא"כ הרמ"ה ז"ל שיטה אחרת יש לו בזה וסובר שאפילו לא ניתנו בידו לחלקם הוא אלא שהפקידם אצלו שאימתי שיבואו עניים ליטול יתן להם הקצבה הפרנס כמה יטולו מן הכיס של צדקה ואז ילכו אל הפקיד ליתן להם קצבת הפרנס אפ"ה אם פשע בהו פטור מפני שלא ניתנו בידו לשומרם אלא אדעתא שיהיו מצויין לעניים תדיר דהא בכל שעתא ושעתא חיישינן דילמא אתו עניי, והנה גם לפי פירוש זה אתי שפיר לשון הברייתא לשמור ולא לאבד לשמור ולא לחלק דהיינו כולם בע"מ ור"ל לחלק בכל שעתא ושעתא שעומדין לחלק בכל שעתא והכל תלוי בזה שאם הפקידו אצלו לזמן מוגבל הוי שפיר לשמור ואי לכל שעתא ושעתא לא הוי לשמור אלא לחלק ופטור ולפי שיטה זו נמי א"ש הא דהגוזל ומאכיל דפטריה משום שאין לך פדיון שבויים גדול מזה דהתם מיירי שהופקדו אצלו לזמן מוגבל לשבוע או לחדש ודוק, עוד כתב רבינו בצלאל וז"ל ופסק הר"מ ז"ל מסרקסט"א וז"ל הפקיד אצל חבירו מעות של צדקה על מנת לחלקם לעניי עולם או לחלקם לעניי העיר היכא דלא קייץ להו מאי דיהבי להו ופשע פטור שאין להם תובעים וכו' ע"ש, הרי לך עוד מבואר דגם הר"מ מסרקסט"א אזיל בשיטת רש"י ז"ל ודעמיה ולשיטתם טעמא דקרא דקאמר לשמור ולא לחלק משום דלחלק הוי ממון שאין לו תובעין אבל לשיטת הרמ"ה ז"ל דסובר דלשמור היינו ממון הניתן לו לשומרו ולא שמרו חייב אבל ממון שלא ניתן לשמירה דלחלק קאי לכל שעתא ולא ניתן לשמירה משום הכי פטור אם לא שמרו לכאורה קשה דלמה לי קרא דלשמור הא אפילו ניתן לשמירה פטור משום שאין לו תובעים אינה קושיא שהרי הגבאי דאתא ממונא לידיה הוא התובע והוי שפיר ממון שיש לו תובעים משום הכי אצטריך קרא דלשמור וכמו שיבואר לקמן לשיטת רשב"א כמו שכתב המרדכי ז"ל:
ומדברי הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ה' הלכה א' משמע דאזיל ליה בשיטת רש"י ז"ל שכתב וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעין אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור דאין לך פדיון שבויים גדול מזה, בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה וכו' כאשר כבר העתקנו לשונו לעיל ומדתפס עיקר החילוק בין פיטור לחיוב אי מיקרי אין לו תובעין או מקרי יש לו תובעין א"כ משמע להדיא דסובר דעיקר טעמא דקרא דלשמור ולא לחלק הוא משום שאין לו תובעין וכפירוש רש"י ז"ל וכן ראיתי להרב לחם משנה שם בחידושיו על הרמב"ם שהכריח שהרמב"ם סובר כהנמק"י שחילק בין היכא דהפקידו לחלקם להפקידו לשומרו והוא כדעת רש"י ז"ל וכבר כתבתי שדברי רש"י מוכרחין מן הסוגייא ומן המתבאר ממנה:
וראיתי להרב מחנה אפרים הלכות שומרים סימן ט"ז וסימן י"ז שאחר שכתב פירוש רש"י ושיטתיה ודעמיה כתב הרואה יראה דיש שיטה אחרת והיא סברת ראב"ן שכתב דאפילו אם הפקידו הבעלים בידו לשומרם לא לחלקם ופשע בהם ה"ז פטור משום דרשה דלשמור לאפוקי הני זוזי שהרי הם עומדים לחלק וזו היא סברת הרשב"א ז"ל כמ"ש רבינו ירוחם בשמו וכן נראה מדברי המרדכי דפ"ק דבתרא שכתב שם דהוקשה לרבינו שמשון בר אברהם דלמה לי לדרשה דלשמור ולא לחלק תיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעין ותירץ דרב יוסף גבאי הוה ותובע מההוא גברא אשר הפקידו להכי אציטריך לשמור ולא לחלק והיינו ודאי כדעת הרשב"א דאילו לסברת רש"י דאפקרנהו לחלקם לא מצי תבע ליה רב יוסף וכמ"ש הרא"ם ז"ל בסימן נ"ב שלדעת רש"י לא מצי תבע רב יוסף ע"ש, עוד כתב הרב מחנה אפרים משם מהרימ"ט בחיו"ד סימן ט"ל דרב יוסף לא הפקידם כי אם לשמירה בלבד כפשטא דמילתא ומ"מ כיון דרב יוסף פטור משמירה שהרי לחלקם באו לידו (משמע דאזיל נמי בשיטת רש"י) כי הפקידם הוא אצל אחר הרי הוא פטור דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ע"כ ע"ש:
ודברי מהרי"ט הנז' לכאורה הם היפך מדברי מור"ם ז"ל בסימן ש"א סעיף וא"ו שכתב וכן אם אמר הגבאי לשומר שמור לי חייב כשאר שומר ע"כ ע"ש, הרי שאם אמר המפקיד לנפקד שמור לי חייב הגם שהמקפיד פטור שלחלקם לעניים באו לידו, וספר מהרימ"ט חיו"ד אינו מצוי תחת ידי לראות מה יקרא לו, ואשר נראה עתה לומר דשאני הא דמור"ם שהתנה עמו בפירוש ולא סגי ליה באומר לו לשומרם לו ולהחזירם אלא שהוסיף בדבריו מלת לי דהיינו שמירה לי לצרכי וכן מוכיחין דברי המרדכי דהוא מאריה דהאי דינא בסוף פרק החובל שכתב וז"ל שאני עניי דפומבדיתא וכו' ומיהו אם הגבאי אומר לשומר שמור לי לצורכי ארנקא דצדקה ואם תפשע תתחייב לי חייב והוא אינו יכול לפטור עצמו אלא משלם לגבאי והגבאי מיהא יש לו להחזיר לעניים ואין לו להרויח בדבר כי למה יעשה סחורה במעות של צדקה וקימ"ל כרבי יוסי דקאמר תחזור הפרה לבעלים הראשונים ע"כ, והובאו דבריו ז"ל בספר דרכי משה כאן אות ג' ע"ש, הרי לך בהדיא דלא חייבו שם אלא מצד התנאי מפורש וזה קבל תנאו וכדקימ"ל דרשאי להתנות עם שומר חנם להיות חייב בגניבה ואבידה ובאונסין כדפסק בש"ע חומ"ש סימן רצ"א סעיף כ"ז ע"ש, גם הסמ"ג בעשין סימן פ"ח לשונו כלשון הרמב"ם ממש אלא שהוסיף לפרש בדבריו אבל אם היו לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוב להם לזה כך ולזה כך לתבוע הרי זה ממון שיש לו תובעין וכו' ע"ש, והרמב"ם לא כתב אלא והרי הוא קצוב להם הרי זה הממון וכו' וזה יעלה כפירוש הרב המגיד ולא כפירוש הכסף משנה שכתבנו לעיל:
וצריך לשום שכל ולהתבונן בשיטת רש"י ורבני מאוותא דעמיה דלמה איצטריך קרא דלשמור ולא לחלק תיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעים וכמו שהקשה רשב"א שהובא במרדכי דסוף פרק החובל שכבר העתקנו דבריו לעיל, ויש לומר משום דהוה סלקא דעתין אף שהוא ממון שאין לו תובעין שהרי הגבאי כיון שאמר חלקהו תו לאו דידיה הוא וכן נמי העניים כמ"ש רש"י ז"ל היינו משום דהגבאי כבר סילק עצמו מטובת הנאה שהיה לו בזה ואין לו עוד תביעה מזה על הנפקד אבל מ"מ משום שהוא של עניים והוא יד לעניים הוה אמינא דהגבאי יכול לתובעו שהרי קימ"ל דממשכנים על הצדקה אפילו בע"ש ובית דין כופין ומלקים אותו מכת מרדות עד שיתן כדפסק מרן ז"ל ביו"ד סימן רמ"ח סעיף א"ב וא"כ אפילו עדין לא בא ליד הגבאי יכול לכפותם לשלם כדאמרן כ"ש הכא שכבר קבצם הוא לקופת עניים שיכול לתובעם להכי אתא קרא לפוטרו מלשמור ולא לחלק ואה"נ אם הם עדין ביד הנפקד אם לא ירצה ליתנם לעניים יכול לכופו לנותן מקו"ח שלא גבה יגבה הגבוי לא כ"ש וכמ"ש רמ"א בתשובה סימן ל"א ע"ש, אבל אם בא עליו הגבאי מכח פשיעה וכבר נגנבו ונאבדו מיד הנפקד לא חייבו הכתוב ודוק, אבל אין להקשות להיפך לשיטת רש"י דלמה לי טעמא שאין לו תובעין תיפוק ליה מלשמור, זו אינה קושיא שכבר כתבנו לעיל דלדעת רש"י אתי שפיר משום דלדידיה טעמא דקרא דלשמור ולא לחלק הוא משום ממון שאין לו תובעים הוא, אחר כך ראיתי להרב משנה למלך בהלכות מלוה ולוה פרק רביעי הלכה י"ד דף ל"ג ע"א שכתב וז"ל הצ"ל א"כ למה לי קרא ת"ל דהוי ממון שאין לו תובעין הא לא קשיא ולא מידי משום דהיא גופה אשמועינן קרא דהאי איקרי ממון שאין לו תובעין משום דהו"א כיון שהגזבר מסרו בידו לחלק ממון שיש לו תובעין הוא שהגזבר תובע מן הנפקד שכל זמן שלא עשה שליח שליחותו ברשותא דגזבר קיימי להכי אתא קרא דלשמור לומר שאין זה ממון שיש לו תובעין ע"ש,
והרב מהר"י קולון בשורש ו' הקשה ג"כ הקושיא הנז' לעיל וז"ל ועתה יש לדקדק עליהם למה הצריכו לומר שהוא ממון שאין לו תובעין ותיפוק ליה מלשמור וכדפטרינן ליה בהדיא פרק החובל וכתב אלא ודאי נראה דמשום הכי הזכירו דהוי ממון שאין לו תובעין כדי לפוטרו אפילו מפשיעה וכ"ש מגניבה ואבידה דפטור מקרא דלשמור אפילו לדברי הגאונים דפסקו כרב יוסף דשומר שכר הוא ע"ש
איך שיהיה נמצא דשלשה סברות יש בדבר זה סברת רש"י היא דסובר דפטור דלשמור ולא לחלק הוא דוקא בניתן ביד הנפקד ע"מ לחלקו דתו לאו דידיה דמפקיד והעניים נמי אין יכולים לתובעו אי לא קייץ להו כך וכך לשבת וכן היא שיטת הנמוקי יוסף משם הרא"ש וה"ר יהונתן והרב המאירי והר"ם מסרקסט"א ז"ל והרמב"ם ז"ל והסמ"ג והרא"ם שהובא בספר מחנה אפרים והרב נתיבות המשפט שהובא בפ"ת סימן ש"א ס"ק ה' ומהרימ"ט ז"ל כל האי נבגא דברכתא היא כולם שוים לטובה דלשמור ולא לחלק בניתן בידו לחלק דוקא ולא לשמור:
סברא שניה היא דעת ראב"ן והרשב"א ורבינו שמשון בר אברהם דסברי מרנן דאפילו הפקידו בידו שלא ע"מ לחלקו דיכול המפקיד לתבוע מן הנפקד מ"מ אתא קרא ופטרו מן חיוב השומרים כיון שממון זה לחלק עומד וכמו שהביא המרדכי סוף החובל משם ר"ש בר אברהם דהגם דיש לו תובעים מ"מ בא הכתוב לפוטרו משום דעומד לחלק:
סברא שלישית היא דעת הרמ"ה ז"ל שהובא בשיטה מקובצת דסובר דהכל תלוי במופקד לזמן מוגבל שאם הופקד אצלו לזמן מוגבל קרינן ביה לשמור עד אותי זמן וחייב אם פשע כדרך כל השומרים ואם ניתן בידו כדי שיהיה מזומן בידו כל שעתא ושעתא אימת דאתו עניים א"כ לא ניתן לו לשמור כדרך הפקדון ולהכי אם לא שמרו כראוי ונגנב מכח שלא שמרו כראוי דהוי פשיעה פטור הגם שיש לו תובעים ושיטת הרמ"ה והראב"ן ודעמייהו קרובין אלו לדברי אלו דכולם סוברים הגם דיש להם תובעים מ"מ פטור מדכתיב לשמור אלא החילוק שיש ביניהם הוא זה דלהראב"ן פטור משום שהוא הניתן להנפקד העומד לחלק לעניים וא"כ אפילו ניתן לו לשומרו לזמן מוגבל מ"מ כיון דממון של עניים הוא פטרו הכתוב, ולהרמ"ה כיון שניתן לו לזמן מוגבל הגם שאחר כך לחלק הוא עומד חייב דכל עוד שלא נשלם הזמן קרינן ביה לשמור, אלא דבאמת צריך להתבונן בשיטת הראב"ן ודעמיה שאם ניתן לו לשמור לזמן מוגבל מאיזה טעם ומאיזה משמעות אתה ממעיטו ואתה בא לפוטרו מפשיעה דמלשמור ולא לחלק נראה דלא אמעיט דהאי נמי הגם שעומד לחלק לעניים מאי הוי מ"מ ניתן לו לשומרו להמפקיד ולהחזירו לו כשיגיע זמן המוגבל שצריכין לחלקו לעניים וא"כ הרי הוא בכלל לשמור ואין לנו סברא לפוטרו ולמעטו משום משמעות כמש"ל לפירוש רש"י דבשלמא לפירוש רש"י עמד טעמו בו משום שאין לו תובעין כמ"ש בד"ה לשמור ולא לאבד ע"ש, ועל כן נראה לומר דגם דעת הראב"ן ז"ל ודעמיה סברי לה כדעת הרמ"ה ז"ל ומש"כ אפילו הפקידו אצלו לשומרו ופשע פטור לא בא לאפוקי אלא מדעת רש"י שכתב שנתנו ביד הנפקד לחלקו דאמר ליה חלקהו ומכח זה פטר אותו מפשיעה משום שהוא ממון שאין לו תובעים, על זה בא ראב"ן לומר שאפילו ניתן לו לשומרו ולא לחלקו הנפקד מ"מ כיון שעומד לחלק ור"ל שעומד לחלק לעניים כל שעתא ושעתא לדבר זה עומד בכל עת ורגע עד שיבואו העניים וצריך שיהיה מזומן לפניהם לחלק משום הכי אימעט מלשמור והיינו ממש כסברת הרמ"ה ז"ל והוו שני כתובין הבאים כאחד וה"ן מלמדין:
וצופה הייתי לתשובות רמ"א והנה ראיתי לו בתשובה סימן ל"א שהביא כמה חבילות של מצות צדקה שמעות של העניים אפילו לא קייצי להו מיקרי ממון שיש לו תובעים מצד הגבאי שהוא ידן של עניים ויכול הוא לתבוע ממונם ולבסוף הביא ראיה מדברי המרדכי בפ"ק דב"ב אות תק"ג ע"ש שהעתיק לנו פסק רבינו שמשון בר אברהם שכתב וא"ת תיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעים כדאיתא בפרק הזרוע גבי מתנות כהונה, ויש לומר דהתם הוי ממון שיש לו תובעים דרב יוסף גבאי הוה ותובע מההוא גברא שהפקיד אצלו הילכך אי לאו משום טעמא דלשמור ולא לחלק לעניים היה חייב וכו', וכתב ע"ז רמ"א וז"ל הא קמן דגבאי מיקרי ממון שיש לו תובעים רק שפטור גבי פקדון משום לשמור ולא לחלק אמנם דוקא בצדקה דשייכא לגבאי אבל צדקה המתחלקת לכל העולם מיקרי ממון שאין לו תובעים וכו', וכתב עוד וז"ל ואע"ג דמלשון רש"י שכתב בסיף החובל משמע דדוקא מטעם דמיקץ קייץ הוי ממון שיש לו תובעים אבל בלאו הכי לא, יש לומר כדפירשתי דגם שם היה דרכם לחלק הצדקה לכל העולם רק שהגבאי היה בפומבדיתא ע"ש שאין ולאו ורפיא בידיה בדעת רש"י מאי קסבר לה מר ונ"ל דלפי דבריו השתא בפירוש רש"י א"כ הא דמשני רב יוסף דשאני עניי דפומבדיתא כיון דמיקץ קייץ להו לשמור הוי ר"ל הגם שהמעות הם לכל העניים דהיינו לעניי עולם מ"מ כיון דגם עניי דפומבדיתא נטלי מהאי ממונא ואינהו מיהא קייץ להו לכל שבת מיקרי ממון שיש לו תובעים מצד עצמם, אלא דעדין צריך עיון מאי קא קשיא ליה מדברי רש"י דמשמע מדבריו דאי לא קייץ להו לא הוי ממון שיש לו תובעים ואינו יכול הגבאי לתובעו, נימא דשאני התם דלפי פירוש רש"י מוכרח לומר דרב יוסף כי אפקדינהו גבי ההוא גברא אפקדינהו ע"מ לחלקם ותו לאו דידיה כמ"ש רש"י בד"ה לשמור ולא לאבד וכמ"ש כל המפרשים דלשיטת רש"י צ"ל דרב יוסף אפקדינהו ביד ההוא גברא לחלקם איהו ולהכי אי לא קייץ להו הוה ליה ממון שאין לו תובעים, ותו קשה לי על דבריו דלמה לא נדחק נמי מדברי הרמב"ם ז"ל דכבר העתקנו דבריו ז"ל לעיל שכתב דפטור מפשיעה דכתיב לשמור ולא לחלק והרי הוא ממון שאין לו תובעים, אלא דמהא יש לומר דמלשון הרמב"ם לא דחיקא ליה מילתא כולי האי שהרי הרמב"ם סיים בפירוש וכתב בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה וכו' הרי הרמב"ם בפה מלא דבר ויקרא דלא מיקרי ממון שאין לו תובעים כי אם דוקא באין הממון מופקד לעניי מקום זה בזה הוא שאינו יכול הגבאי לתבוע וכן מהא דמסיים הרמב"ם בלשונו אבל אם היו לעניים אלו והרי הוא קצוץ להם הרי זה ממון שיש לו תובעים וכו' דמשמע דגם אם הממון לעניי המקום ההוא אם אין קצוץ להם מקרי ממון שאין לו תובעים, יש לומר שהרב יפרש לה הכי אם היו לעניים אלו והרי הוא קצוץ להם ר"ל כמ"ש הרב כסף משנה והרי קצוץ להם ר"ל מיוחד לגמרי להם שלא יהיה רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו וכו' ע"ש, גם רמ"א ז"ל יפרש שמיוחד להם ולא יהיה רשות ביד הגבאים ליתנה לעניי עולם אלא לאלו אלא דכל זה היה לו להרב לפרש ולא לסתום וכתב שם רמ"א שהרשב"א שכתב בתשובה שאין כופין על הצדקה משום דהוי ממון שאין לו תובעים הוא יחיד בדבר ומסיק דעל כל פנים במקום שראוי דוקא לעניי אותה העיר נראה דמיקרי ממון שיש לו תובעין ע"ש, ופסקה בספרו ביו"ד סימן רנ"ח בהגה סעיף ה' וז"ל המחייב עצמו בקנס לצדקה ועבר צריך ליתנן לעניים שבעיר וכו' ויוכל הגבאי לתובעו דמיקרי ממון שיש לו תובעים ע"כ ע"ש שנרשם בהגה שם מרדכי פרק בני העיר ונ"ל דהגם דהא דפרק בני העיר היא דרבינו מהר"ם ז"ל שפסק שהמקדיש צריך ליתנם לעניי עירו כמו ששאלו ממנו הגבאים ע"ש דמשמע דמיקרי ממון שיש לו תובעים וכמ"ש הוא בתשובה הנזכרת לעיל ע"ש, שכך הוא הביא ראיה מדברי מהר"ם דיכולים הגבאים לשאול ולתבוע ממנו ע"ש, והגם שהתם בתשובה לא פסיקא ליה שמדברי מהר"ם יש להוכיח כן ולא כתב אלא שמדברי מהר"ם יש להביא קצת ראיה שהגבאי יכול לתבוע ע"ש, מ"מ בפסקיו כאן ביו"ד בהגה דכתב דמיקרי ממון שיש לו תובעים סמך אהא דמהר"ם ואהא דרבינו שמשון בר אברהם שהבאנו לעיל דפסק כן להדיא וכמ"ש בתשובה הנז' וכו פסק מור"ם בסימן הנז' סעיף י"ג דאם אמר כופין אותו לקיים ע"ש, וע"פ מש"כ נתיישבה קושיית הרב חוות יאיר בסימן קצ"ט שכתב על דברי מור"ם שבהגה ביו"ד סעיף ה' דכתב ויוכל הגבאי לתובעו דמיקרי ממון שיש לו תובעים כתב הרב על זה לא ידעתי מנא ליה הא דבמרדכי לא נזכר דבר זה יעויין שם, גם אין צריך לזה רק דבית דין כופין אותו לקיים נדרו ע"ש דלפמ"ש א"ש ודוק:
נחזור על הראשונות שדעת הרמב"ם ז"ל היא בשיטת רש"י אמרה כמש"ל ומרן מלכא ז"ל העתיק דברי הרמב"ם כדרכו בקודש והם כפירוש רש"י וכן ראיתי לרבינו הסמ"ע בחו"מ סימן ש"א שפירש דברי מרן כשיטת רש"י וכמ"ש בס"ק ט' וז"ל הצ"ל מ"מ פטור מדכתיב לשמור ולא לחלק ר"ל לא חייבה התורה כ"א כשבא לידו בתורת שמירה דהיינו שישמרנו לו בידו לזמן מה ואחר כך יחזירהו לידו מא שאין כן ממון זה דהנותן בידו לשמור אינו רוצה שיחזירהו לו לאחר זמן, וא"ת א"כ יהיה זה שומר של עניים שיחלק להם הממון על זה קאמר שהוא ממון שאין לו תובעים שהרי לא ניתן בידו לחלקו לעניים ידועים ומיוחדים וכו' ע"ש, הרי לך שפירש דברי מרן ז"ל דמיירי שנתנו לו המפקיד לחלקו הוא ולא ע"מ להחזירו להמפקיד וכשיטת רש"י ז"ל:
תבנא לדיננא בעובדא דילן נראה דלשיטת הרמ"ה ודעמיה דסברי דלשמור היינו שניתנו בידו לשומרם לזמן מוגבל ולא שניתנו בידו לחלק דהיינו ממון הניתן בידו להיות מזומן לחלק בכל שעתא עומד לחלק ולא לשמור א"כ בנ"ד נמי שלא ניתנו בידו להצניעם שהרי צריך שיהיו מזומנים ומצויים בידו כדי שבשעה שיתראה עם חבירו לוי יתנם לידו וכל שעתא ושעתא עומד ומצפה אולי יתראה עם חבירו לוי שיתנם לו מיד ומשום הכי פטור אפשיעה, ולשיטת רש"י והרמב"ם ודעמייהו דסברי דלשמור שניתנו בידו לשומרם ולהחזירם לאפוקי ממי שניתנו בידו לחלקם הנפקד ותו לאו דידיה דמפקיד והעניים כיון דלא קייץ להו אין יכולים לתבוע א"כ בנדון דידן נמי שלא ניתנו ביד שמעון לחלקם אלא עשאו שליח ליתנם ביד לוי חבירו וא"כ הוי כאומר להחזירו לי או ליד חבירי וכל זמן שלא קיים שליחותו ליתנם ביד לוי הנקרא בשם עדיין ברשות ראובן עומדין ויכול לתובעו הגם דלא קייץ לעניים, ולא מיבעיא אילולי המעות הללו נתקבצו מאנשי חברת הקונסיסטוואר הע"י לחלקם לעניים הידועים להם שהם ברשימת ספרי הקונסיסטוואר דכל אחד ואחד יש לו חלק ידוע לכל שבת ושבת פשיטא דהוי דינא ממון שיש לו תובעים הוא וחייב אלא אפילו שנדבה זו אינה לעניים ידועים אשר קצוב להם מידי שבת בשבתו אלא שגבו אותה בהסכמתם שיתנו ממנה להצריכים לה כפי ראות עיניהם אחד המרבה ואחד הממעיט ולהנראה להם שהם צריכים לכך כפי הזמן וכפי השעה א"כ הוה ליה דלא קייץ ואין תובעים מצד העניים מ"מ מצד הגבאים הוי ממון שיש לו תובעים כמ"ש:
וגדולה מזו מצאתי להרב חוות יאיר בתשובה סימן קצ"ט שכתב שכל שבאה ליד הגבאי והוא הפקידם ביד הנפקד חייב הנפקד לשלם ומיקרי ממון שיש לו תובעים מצד הגבאי והא דסוף החובל דרב יוסף מיירי שלא הגיעו ליד רב יוסף אלא שרב יוסף אמר למי שהביאם שיתנם להפקידם ביד ההוא גברא ולא הגיעו ליד רב יוסף ע"ש שמכריח כן מצד כמה קושייות שהקשה בהאי עובדא דרב יוסף דסוף החובל ואחת מהם איך עשה רב יוסף ח"ו שלא כהוגן במה שעשה עצמו דיין בדבר לחייב לההוא גברא שהרי הוא נוגע בדבר ע"ש, הרואה יראה בשיטה מקובצת דכתב משם הרמ"ה בפריטיו וז"ל הא דחייביה רב יוסף לההוא גברא לאו למימרא דאיהו דייניה חדא דהא איהו דאפקיד גביה ולא מצי דיין ליה ועוד דהא תניא האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר וכו' אלא האי חייביה דקאמרינן אודועי הוא דאודועיה דמחייב תשלומין וכמאן דחייביה דמי ע"כ ע"ש דכמדומה שלא ראה הרב מ"ש בשיטה מקובצת הנז' וא"כ נקטינן מהכא דבנדון דידן מיקרי ממון שיש לו תובעים וחיובי מחייב לשלומי אי פשע ביה:
עתה אקום ונהדר אנפין לספק הרביעי אי חייב מיהא לצאת ידי שמים, ואשר אנכי אחזה לי הוא שאפילו אי נימא דהוי ממון שאין לו תובעים, מ"מ לצאת ידי שמים חיובי מחייב שהרי מצד עצמו הוא חייב משום דפשע ביה אלא שאין אדם יכול לתובעו ממנו משום שיכול לאשתמוטי ולימא לכל חד לאו לדידך יהיבנא אבל מ"מ חיובי מחייב לתת לעניים מה שהפסידם אלא שאין יכולים לכופו בדיני אדם, ובדיני שמים מיהא עומד בחיובו וכן מצאתי ראיתי בתוספות בפרק הזרוע חולין ק"ל ע"ב ד"ה ואיבעית אימא שכתבו על מימרת רב חסדא דקאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם וכו' ואיבעית אימא משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים באו"ד כתבו וז"ל ואיכא בין הני תרי לישני דלהאי לישנא דאין לו תובעים נהי דאין יכול לתובעו בדיינים בדיני שמים מיהא מחייב וללישנא קמא וכו' ע"ש ופסקה מרן ז"ל בש"ע יורה דעה סימן ס"א סעיף ט' ע"ש, הרי שלך לפניך שכן כתבו התוספות ז"ל הגם שיש לדחות ולומר דלא כתבו התוספות כן אלא באכלם או הזיקם בידים אבל בפשע ומשום הכי נאבדו נימא דלא יתחייב גם בידי שמים שודאי יש חילוק בין הזיק בידים לפשע דוקא שהרי הגע עצמך אם שומר חנם התנה שיהיה פטור מפשיעה שתנאו קיים, אם עמד והזיק וכי תיסק אדעתין דנימא דפטור? זה לא יתכן, אלא שהדבר מוכרח מצד עצמו כדכתבינן מעיקרא דמדקאמר דפטור משום שהוא ממון שאין לו תובעים משמע שהוא מחוייב מצד עצמו וכדכתבינן לעיל ולהכי לצאת ידי שמים מחוייב לשלם:
ואשורה נא ואראה להרב חוות יאיר בתשובה הנז' בסימן קצ"ט שכן הוא דעתו דעת עליון וז"ל והנלפענ"ד דהא דקימ"ל לשמור ולא לחלק הן לטעם רש"י הן למש"כ שאר הפוסקים שכל ששייך המעות לעניים פטור הנפקד אם פשע היינו מדיני אדם משום דליכא מאן קתבע ליה דהתורה פטרה אותו מן המפקיד דקרא במפקיד ונפקד משתעי ועניים לא יוכלו לתובעו דלכל אחד מצי לדחויי, מ"מ אינו יוצא ידי שמים וקו"ח אם מחוייב באמירה שאומר ליתן לעניים וכדרז"ל ריש ראש השנה בפיך זו צדקה דהו"ל כאילו נמסר להם עי' תוספות בבא קמא דף ל"ו, ואיך יפטר זה שפשע בממון של צדקה הנמסר לו, זה אי אפשר לעלות על לב, רק ודאי בדיני שמים חייב לפרוע לעניים הן עניי עירו הן עניי דעלמא ולא מהני וכו' ע"ש מה שסיים בכי טוב ועי' בהרב פתחי תשובה בסימן ש"א ס"ק ה"ו וס"ק ח' עי"ש:
עלה בקב'ץ שבנדון דידן ששמעון נעשה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף ופושע הוי במעשיו ויכולים הגבאים לתבוע ממנו מה שנתנו לו וחייב בדיני אדם וכ"ש בדיני שמים לשלם זהו מה שנראה לע"ד, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמן פה אוראן יע"א בשנת קומה עזרת"ה לנו ופדנו למען חסדך ליצירה:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות אונאה ומקח טעות
סימן ב
שאלה ראובן ושמעון החליפו ביניהם סחורה בסחורה דהיינו ראובן היה לו גלימות בסחורתו והושוה עם שמעון שוה יתן לו גלימות וזה יתן לו חילופיהן סחורה אחרת שהיא קירטי"ן של רנה בית השריפה הנקרא בלשונם קאבסו"ל ושמו והעריכו ביניהם הסחורות בדמים דהיינו ראובן יתן לו מאה גלימות יעלה חשבונם מאה צ'ורו' כל גלימא בחמשה פ'ראנק ושמעון יתן לו אלף תיבות מליאות בקאבסו"ל יעלה חשבונם מאה צ'ורו כל מאה באה בחמשים פ'ראנק ושמעון משך הגלימות מראובן ולקחן לעצמו ונתחייב בשטר בקש"מ בדל"ב ובש"ח לתת לראובן חליפי הגלימות סך הנז' של קאבסו"ל לפרעון חובו של מאה צ'ורו דמי הגלימות, והן היום שמעון אינו יכול לקיים תנאו ומקחו ליתן לראובן הקאבסו"ל כמו שהושוו ביניהם וכפי חיובו כי יצא דינא דמלכותא שלא להסתחר בזה דהיינו בקאבסו"ל וראובן תובע משמעון לתת לו דמי הגלימות כפי מה שהעריכו אותם סך מאה צ'ורו ושמעון טוען שיש במה שהעריכו הגלימות אונאה או יותר מכדי אונאה שאין שוים הגלימות יותר מארבעה פ'ראנק לכל גלימא וגלימא כי מתחילה לא קבלם בשווי זה ולא דקדק שהוא יותר מכדי דמיהן רק אדעתא ליתן חליפיהן מסחורה אחרת ולא קבלם בשווי זה אדעתא שיתן דמיהן במעות, הדין עם מי? ושכמ"ה, הגם שלכאורה נראה שאין בדבריו כלום משום דסבר וקבל בשומא זו ואמינא לה מהא דפסק מרן ביו"ד סימן קס"א סעיף יו"ד וז"ל אם המלוה שכר חפץ באותו דינר של רבית ולא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר מוציאין ממנו כל הדינר ע"כ, וכתב הרב ט"ז שם ס"ק וא"ו דלא יוכל לומר כי שכרתי ביוקר שסבור הייתי שבא לי בריוח מכח הרבית ועכשיו שצריך אני להחזיר הרבית כדאגרי כ"ע הוא דאגרנא, דיכול לומר סברת וקבילת ואפילו בקנה ממנו חפץ באותו סך שלקח הרבית דינא הכי ואין בו דין אונאה כמ"ש הט"ז שם ע"ש, מ"מ נ"ל דשאני התם דידוע הוא לכל דלא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר ולא יותר אבל בנדון דידן אינו ידוע כל כך:
תשובה הנה נראה פשוט שאם סחורת שמעון היתה בידו וברשותו בשעה שמשך הוא את הגלימות מראובן א"כ הדין פשוט הוא דמשעה שמשך הגלימות נקנית סחורתו אשר היא בידו לראובן חבירו דהא כיון שמשך זה נקנה חליפיו לחבירו בכל מקום שהם ונעשו ברשותו של ראובן ואע"פ שעדין לא משכם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות מכירה הלכה א' ע"ש, ופסקה מרן בשלחנו הטהור בחומ"ש סימן ר"ג סעיף א' ע"ש וא"כ אם הוקרו הוקרו לו ואם הוזלו הוזלו לו או נשרפו או אבדו אבדו לו דמזליה גרם שהרי ברשותיה קיימי מאותה שעה שמשך חבירו את הגלימות, ולפ"ז אף שיצא חק המלכות ולא יעבור שלא להסתחר בזה הוי כאילו כבר קבלם והם ברשותו שאין לו על חבירו כלום ושמעון ליכול וליחדי, ואם שמעון לא היתה בידו סחורת הקאבסו"ל בשעה שמשך את הגלימות והוא צריך לקנות סחורה זו ממקום אחר א"כ בשעת חליפין ובשעה שהתנו והתפשרו ביניהם ע"ז ומשך אבירים בכוחו דהיינו הגלימות לא נקנה שום דבר בזה שהרי לא היה הקאבסו"ל ברשות שמעון שנאמר שנקנו לראובן חליפיו בכל מקום שהם שהרי עדין לא באו לרשותו של מקנה ואינו נקנה דהוי כדבר שלא בא לעולם שאין אדם קונה דשלב"ל כמ"ש הש"ע סימן רי"א סעיף א' וסימן ר"ט סעיף ה' ע"ש, ואפילו הקנה לו בקנין הוה ליה כקנין דברים בעלמא שאינו מועיל כלום כמ"ש הרמב"ם בפרק הנז' הלכה י"ד והטור והש"ע פסקו בסימן ר"ג סעיף א' ע"ש, ואפילו יש לו מאותו המין או יצא השער שבשוק שמועיל דבר זה לענין סאה בסאה כדאיתא ביו"ד סימן קס"ב סעיף ג' מ"מ זה מועיל לענין איסור רבית לא לענין דהוי כדשלב"ל כדאמרן וא"כ קנין אין כאן אונאה אין כאן ולא מתחייב שמעון לקיים דבריו אלא מכח שבועה שנשבע לפרוע חובו של סך מאה צ'ורו של דמי הגלימות בסחורה הנז' וכיון שאינו יכול לקיים שבועתו מכח שהוא אנוס מחק המלכות שניתן א"כ גם שבועה אין כאן ולא עשו במעשיהם ולא כלום וא"כ הגלימות עדיין הם ברשות ראובן ויכול שמעון להחזירם לו הן או דמיהן שישוו עתה, (עי' רמ"א ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"ב) וגם למ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה הלכה גימ"ל ופסקו מרן ז"ל סי' ר"ט סעיף וא"ו דהפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר מקבל מי שפרע ע"ש, וא"כ הכא נמי בנ"ד נימא הכי כיון דראובן נתן לו הגלימות ופסק עמו על הקאבסו"ל כשער שבשוק הגם שאין ברשותו מאותו המין חויב שמעון לקנות וליתן הקאבסו"ל לראובן ואם יחזור יקבל מי שפרע, לדעת הש"ך אפילו אם יהיה בקנין ולדעת הסמ"ע ס"ק כ"ג בלא קנין, זה אינו דהכא בנ"ד כיון שאינו יכול לקיים תנאו מכח חק המלכות אין עליו חיוב כלל, גם למ"ש מרן ז"ל בסימן ס' סעיף וא"ו המחייב עצמו בדשלב"ל כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני כך וכך חייב אם קנו מידו מ"מ נראה דנהי דמחייב מצד שחייב נפשו בזה הרי אינו יכול לקיים תנאו וחיובו מצד החק שיצא ולפיכך פטיר ועטיר מחיובו וא"כ חיוב אין כאן וחליפין אין כאן ולכך ע"כ צריך המוכר לקבל הגלימות או הן או דמיהן ואין כאן קיום המקח כדי שנצטרך לדון על האונאה אם יש בזה דין אונאה או לא, ונ"ל אף אם יהיה האופן בתוך האופן שנתחייב שמעון בשטר בקש"מ בדל"ב ובש"ח לתת ולפרוע לראובן סך מאה צ'ורו שומת הגלימות שלקח מראובן מכאן כו"כ ותנאי היה ביניהם שאם שמעון ישלם לו דמי שיווים בכו"כ מאות של תיבות מלאות בקאבסו"ל הרי זה פטיר ועטיר מסך הנז' נ"ל גם אם יהיה בדרך זו שמעון זכאי בדינו ממ"נ שאם אתה דן על לשון השטר הרי מהשטר מוכח שמכר לו הגלימות במאה ציורו ונתחייב בסך דמיהן והרי הגלימות יש בהם יותר מכדי אונאה וכיון דמקח וממכר הוא זה ולא חליפין יחזיר לו במה שאינהו או יבטל המקח ויחזירו הגלימות לראובן או דמי שוויין, ואם אתה דן על תחילתם שהיה באמת בתורת חליפין א"כ כיון שחליפין אין כאן מכח שאין יכול להסתחר בזה מחק המלכות קנין אין כאן ומחזיר לו גלימותיו, ואם באת עליו מכח לשון השטר ואתה דנו מכח השבועה שנתחייב בשבועה ליתן ולפרוע סך הנז' לחבירו וכיון שכן חייב לשלם כל הסך הנז' לקיים שבועתו מפני חומר השבועה נ"ל שגם מחומר השבועה פטור מלשלם שהרי לא נשבע זה לשלם כל הסך אלא מפני שהיה סבור שזה הסך שוים הגלימות ואין בהם אונאה ולכך נתחייב לפרוע דמי שיוויים ונשבע לקיים דבריו וכיון שאחר כך נודע לו שאינם עולים דמי הגלימות כל כך הוה ליה שבועה בטעות ואינה שבועה וראיה ממ"ש מרן ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"א ע"ש, ועי' ברמ"א בהגה סעיף י"ב, עוד יש להביא ראיה מפורשת לזה ממ"ש מהר"י קולון ז"ל שורש פ"א וז"ל הצ"ל ואם יאמר האומר דאפילו אם יהיה הדין כך היכא שלא נשבע אלא בתנאי בעלמא מ"מ היכא דנשבע אלים כח השבועה וגמר ומקנה וכו' דדבר זה אין בו ממש דפשיטא שהשבועה אינה כי אם לזרז הפרעון ואם הפרעון אין כאן שבועה אין כאן וכיון דיש לפוטרו מטעם שכתב רבינו אשר כמ"ש לעיל גם כי נשבע לא יתחייב משום שבועה שהרי השבועה מיתלא תליא בפרעון כל היכא שיש חיוב בפרעון מן הדין גם בלא שבועה אז אתי איסור שבועה וחייל אפרעון ועובר זה שאינו פורע משום גזל ומשום איסור שבועה, אבל אם אין פרעון אין שבועה וראיה ממה שנשאל להרשב"א הנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיע שמיטה וכו' והשיב הרשב"א דלא נשבע זה לפורעו אלא כל זמן שהוא חייב וכיון שהוא פטור מהחוב מכח שמיטה גם משבועה פטור עיין שם:
וראיתי להרב מהר"י אדרבי בספרו דברי ריבות סימן ע"ד שדן את הדין וזיכה את הזכאי וחייב את החייב מהאי תשובה דמהר"י קולון ז"ל וכתב וז"ל העולה מדבריו שאין השבועה מוספת שום חיוב פרעון יותר משאם לא נשבע אלא השבועה מיתלא תליא בפרעון לזרז במקום שישנו אבל במקום שאין פרעון אין שבועה ע"ש, וכן גזר אומר הרב בעי חיי בחלק שני מחומ"ש סימן מ"ב בראובן ושמעון שהיה ריב ביניהם על בית אחת שהיתה בשותפות ביניהם ונכנסו הפשרנים ביניהם והשיגו משני הכתות לחלוק הבית כפי מה שהסכימו ביניהם ונטלו מהשני כתות קנין ושבועה על החלוקה הנז' ואחר כך בא ראובן בטענה שהחולקים והפשרנים הטעוהו שאמרו לו שלחלקו אינו מגיע כ"א כו"כ שהוא דבר מועט ואחר כך נודע לו שיגיע לחלקו כפלים לתושיה והשבועה והקנין שהסכים לחלוקה הנז' היה בטעות ופסק הרב שם בסוף התשובה וז"ל ואם כך הוא ודאי שהדין עם ראובן דכל שהוא בטעות אפילו נשבע על הדבר קנין אין כאן שבועה אין כאן, וא"כ בכל זה לא באנו אל המלו"ן למצא פתח לדון על האונאה אם יש בדין זה אונאה מכח החליפין או לא, ולא נצטרך לדון על האונאה בנתאנה בעל הגלימות אלא באם קיים תנאו שמעון ונתן לראובן הקאבסו"ל חליפי הגלימות שלקח ואחר כך טוען שמעון שיש אונאה בגלימות שלקח שהטריכו אותם כל גלימא בחמשה פראנק עד שעלה בחשבונם סך מאה צ'ורו וע"פ שומא והערכה זו נתחייב לתת לראובן אלף תיבות של קאבסו"ל שכן הוא באמת שומתן חמשים פראנק למאה תיבות והרי חזינן שהגלימות אינם שוים כ"א ארבעה פראנק לכל גלימא וא"כ הרי יש בו אונאה אם יש דין אונאה בחליפין אלו או"ל:
הנה בזה יש לדון מהא דפסק הרמב"ם ז"ל הלכות מכירה בפרק י"ג הלכה א' וז"ל המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשריון או טלה בסוס אין לו אונאה, שזה רוצה במחט יותר מן השריון אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר המכירה יש להם אונאה ע"כ, וכתב הרב המגיד שם וז"ל ומתוך דבריו אתה למד דכלים אפילו מקפיד אין לו אונאה שהרי הזכיר בפירות שומא וזהו שמקפיד עליהם ונראה שכיוצא בזה בכלים אין לו אונאה ע"כ, וכן כתב הרב כ"מ וז"ל נראה מדקאמר גבי פירות בין שמו אותם וכו' דכוותה בכלים אין בהם אונאה ע"כ, והוסיף עוד וכתב דמדהזכיר שומא בפירות משמע דאם לא שמו אותם וכו' אלא אמר צבור פירות אלו בצבור פירות אלו אני מחליף אין לו אונאה עוד כתב הרב כ"מ וז"ל כתב המ"מ בשם הרמב"ן דחליפין ומקפיד עליהם יש להם אונאה (ר"ל כלים בכלים) אבל תלמידי הרשב"א כתבי שכדברי רבינו נראה עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב ע"כ, וחזר ושנאו בחומ"ש בב"י סימן רכ"ז ע"ש והוסיף בב"י וכתב וז"ל וגם סמ"ג לא הביא אלא דברי הרמב"ם ז"ל ע"כ ע"ש, ונראה מפשט דבריו ז"ל דתלמידי הרשב"א והרמב"ם ז"ל כולם שוים לטובה בדינא ובטעמא וא"כ צריכין אנו לומר דמ"ש הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מן השריון אין כוונתו ליתן טעם בחליפים שאין להם אונאה דזה טעמו מפורש כמ"ש תלמידי הרשב"א ז"ל דממכר כתיב ולא חליפין אלא הרמב"ם רוצה ליתן טעם דמאי שנא חליפין דכלים בכלים בשומתן ומאי שנא פירות בפירות דאית בהו אונאה וקאמר טעמא דכלים שזה רוצה במחט יותר מן השריון כנ"ל ובש"ע סימן כ"ר סעיף כ' הזכיר לשון הרמב"ם כדרכו אות באות:
ומעתה יש להתבונן בדין פירות בפירות דמאי שנא אם שמו אותם דיש בהם אונאה ובאם לא שמו אותם אין בהם אונאה כיון דהכל דרך חליפין נינהו ולא הזכירו בלשונם שום ממכר דכתיב בקרא ואי משום דכיון דשמו אותם וקפדי אשומא משום הכי הוי כדרך מקח וממכר ואפילו לא הזכירו בלשונם שום ממכר מכל מקים גלו דעתייהו שלמקח וממכר נתכוונו ולהכי אית בהו אונאה, עדין תיקשי לן דא"כ כלים בכלים נמי אם שמו אותם אינהו נמי נימא בהו דהוי כמקח וממכר ואמאי לית בהו אונאה, ואין לומר דשאני כלים בכלים משום דשייך בהו חליפי טפי דהא קימ"ל דקונים ונקנים בחליפין ולהכי אתמעיטו אינהו טפי מקרא דממכר שהרי אפילו פירות בפירות אם הושמו הפירות בדמים סובר הרמב"ם ומרן ז"ל דחליפין שהם בתורת שיווי דמים קונים כמ"ש הרב המגיד בפרק ה' מהלכות מכירה הלכה א' ד"ה אע"פ וז"ל וממ"ש הרב אי יין בשמן דמשמע אפילו פירות מיקנו כהאי גוונא וכתב למטה גבי קנין ולא בפירות, צ"ל שדעת המחבר כשיטת התוספות וכו' דסברי דהא דאין קנין בפירות אינו אלא בכעין קנין סודר שהוא כעין נעל ואינו בתורת שיווי הדמים אבל חליפין שהם בתורת שיווי הדמים כגון אלו פירי נמי עבדי חליפין ע"ש, וכן כתב הכ"מ שם הלכה ו' ד"ה אין קונים ע"ש באו"ד שכתב וז"ל דבע"ח ופירות כהדדי נינהו ואין להם קנין אלא בחליפין שהם בתורת שיווי דמים וכמ"ש המגיד וכד' כתבו הגהות ע"ש, והדר תני ליה בחומ"ש בביתו ובחומותיו ביתה יוסף סימן ר"ג בשתי ידיעות ידיעה ראשונה בתחילת הסימן ושויא לה בד"ה כתב רבינו ירוחם וכן כתב ב"ח שם וכתב וכן נראה עיקר ע"ש, וא"כ מאי שנא פירות מכלים בשיווי הדמים דהא כולהו קונים ונקנים ולמה בדין אונאה חילקו ביניהם:
וראיתי למהרש"ך בחלק שני סימן רי"ח שהביא לשון זה דהרמב"ם ז"ל דפרק י"ג מהלכות מכירה וכתב וז"ל יראה לומר דעיקר הטעם להרמב"ם בדין זה הוא דס"ל דכלים בכלים וה"ה בהמה בבהמה וכו' דעבדי חליפין בכל גוונא לא שנא בתורת נעל דאינו מקפיד על שיווי הדמים ל"ש אם מקפיד על שיווי הדמים, וכי היכי דעבדי חליפין בתורת נעל בלי הקפדה קנה ואין בהם דין אונאה הכי נמי היכא דעביד בהו חליפין אפילו בשיווי הדמים אין אונאה דכיון דשייך בהו דין חליפין בתורת נעל דין הוא דנימא דבכל גוונא שעושה בהם חליפין אפילו במקפיד עליהם לא נפקי מתורת חליפין אבל פירות בפירות דאינם קונים בתורת קנין דנעל הגם דאמרינן דאם החליף אלו באלו בשיווי דמי כל אחד ואחד דקנה במשיכת האחד ולא בעינן שימשוך האחר וכו' כיון שזכה זה נתחייב האחר בחליפיו, מ"מ לענין אונאה לא נפיק מתורת מכר כיון דאין קונים אלו את אלו בתורת נעל עכ"ל עש"ב, והנה לפי טעמו ז"ל גם פירות בפירות דהיינו צבור בצבור בלא שיווי דמי אלא שיוצאים אלו באלו והיינו תשלומייהו גם בזה נימא לא נפקי מתורת מכר כיון שאין קונים בתורת נעל ואית בהו אונאה ומדברי הרמב"ם מוכח דאם לא שמו הפירות בין קודם מכירה בין לאחר מכירה אין בהם דין אונאה כמ"ש הרב המגיד והרב כ"מ שהעתקנו דבריהם לעיל:
ואפשר להעמיס בדבריו ז"ל ולומר דהא דקאמר הרב דמהני לן טעמא שאינם קונים בתורת נעל ולהכי לא נפקי מתורת מכר ואית בהו אונאה אינו אלא משום דקפדי אשומא דהוה ליה כמכר בזה הוא דלא נפקי מתורת מכר אבל אי לא קפדי אשומא שאינו דומה למכר לית בהו אונאה הגם שאינם קונים בתורת נעל והוא דוחק לפרש בלשונו כל כהאי גוונא אבל מ"מ אהנו לן דבריו ז"ל לפרש דברי הרמב"ם כן בטעמם ובנימוקם דכיון דאין בפירות תורת נעל להכי בשמו אותם דדמי למכר אית בהו אונאה וק"ל, וכן כתב הסמ"ע ס"ק ל"ו, והנה נראה פשיט באם החליפו צבור פירות בצבור בלא שיווי דמים כ"ש דשייך בזה חליפין טפי וקנה אחד במשיכת חבירו דקו"ח הוא אם היה שיווי דמים דדמי למקח אמרנו דקנו כ"ש בזה, ועוד ראיה מהא דמכור לי באלו דקנה אפילו במעות דקימ"ל כרבה אמר ר"ה בפ' הזהב מ"ז ע"א וכ"ש צבור בצבור ולא קאמר מכור דקנה ואין בו אונאה, ועוד שאם תאמר דצבור בצבור לא קנה אם משך אחד ועד שימשוך השני ואז יתקיים המקח א"כ מוכרח לומר שאין זה חליפין וקרית ליה מכר א"כ אמאי לית ביה אונאה אלא על כרחך לומר דחליפין נינהו וקנה, וא"כ צריכין אנו לומר שמה שכתב הרב המגיד בפרק ה' מהלכות מכירה אשר כבר העתקנו לשונו למעלה שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי ותירץ שדעת הרמב"ם כשיטת התוספות דסברי דהא דאין קנין בפירות אינו אלא כעין קנין סודר שהוא כעין נעל ואינו בתורת שיווי הדמים אבל חליפין שהם בתורת שיווי הדמים כגון פירי נמי עבדי חליפין ע"ש לאו דוקא ששמו אותם בדמים דהא כ"ש הוא אם לא יש שומת דמים כדכתבנו אלא ר"ל שנותנה לו בתורת שיווי דמים כנגד חליפיו ואין מוסיף לו דבר אלא יצאו אלו בדמי אלו והיינו דקאמר נמי בתורת שיווי דמים דר"ל בתורת תשלומין ולא קאמר בשמוהו בדמים ולא בא לאפוקי כ"א תורת נעל שהוא לקיום המקח ועיקר מקחו בדמים שמשלם לו אחר כך והיינו נמי דר"ת דקאמר דפירי בפירי נמי עבדי חליפין שוה בשוה ר"ל שנותן זה לזה שוה בשוה זה כנגד זה ואינו מוסיף שום אחד מהם דבר אחר אלא זה שנתן לו בתורת שיווי דמים דהיינו תשלומין, וכן מדוקדק מלשון הרב המגיד שכתב וז"ל צ"ל שדעת המחבר כשיטת התוספות וכו' דע"כ לא קאמר רב נחמן דאין קנין בפירות אלא כעין קנין סודר שהוא כעין נעל ואינו בתורת שיווי הדמים אבל חליפין וכו' משמע דלא הוציא אלא פירות כעין נעל שהוא לקיום המקח כדי שלא יוכל כל אחד מהם לחזור בו ועיקר המקח הוא בתשלום הדמים שנותן לו בזה הוא דאין קנין בחליפי פירות אבל אם נותן לו פירות כנגד פירות הסברה נותנת בין שמו כל אחד מהם בעצמו כדי לידע כל אחד מהו מחליף ובכמה ואינן מקפידים שיהיה שיווי האחד כנגד חבירו כדי שיהיה ערכם שוה בין מקפידין ומעריכים זה כנגד זה לא פחות ולא יותר וכמ"ש הנמק"י בשם ר"ח בפרק הזהב מ"ו ע"א וכמו שכתבו התוספות בפרק הזהב מ"ו ע"א ד"ה כל חליפין מיקפד קפדי ע"ש, בין לא היה ביניהם שום שומת דמים כלל אלא החליפו מדה זו במדה זו הכל דא ודא אחת היא דכיון דזהו חליפיו וזהו תשלומיו ואינו מצפה לתשלום שכר אחר כיון שמשך זה נתחייב זה, ובדבר זה דין פירות בפירות כדין המטלטלין שקונים זה לזה בחליפין דקימ"ל דאין צריך שומא כגדולי האחרונים כמו שכתב הרב"י בסימן ר"ג בשם רבינו ירוחם ועי' להנמק"י פרק הזהב מ"ו ועי' להר"ן ז"ל פרק קמא דקידושין כ"ח שכתב על דברי ר"ח דלא נהירא ליה ע"ש, וכן משמע להדיא מדברי הרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות מכירה סימן ח' שכתב וז"ל הצ"ל ולא דמי למחליף פירות בפירות שכתב הרב כ"מ דאם לא שמו אותם לא קודם מכירה ולא אחר מכירה אין לו אונאה דהתם שאני דהוי חליפין דפירות בפירות מיקנו בחליפין כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכו' ע"ש, הרי בפירושא איתמר דפירות אפילו בלא שומא מיקנו בחליפין וכן כתב להדיא בספר נתיבות משפט סימן ר"ג בחידושיו ס"ק וא"ו ובביאורים ס"ק ג' ע"ש, ועל פי זה יש לתרץ קושית מהרש"ך בדבור הנז' בסימן רי"ח שהוסיף וכתב וז"ל ועדין יש לדקדק במ"ש אע"פ שמקפידין על הדמים דמשמע דטפי עדיף כשאין מקפידין והא ליתא דפירי בפירי דוקא דמקפידין על הדמים עבדי חליפין דהיינו שוה בשוה אמנם באין מקפידין עליהם לא עבדי חליפין ע"כ, ולפי מש"כ אתי שפיר דפירי בפירי נמי עבדי חליפין אם אינו מצפה לתשלום וחליפיו זהו תשלומיו וזה הוא הפשוט בחליפין דקונים זה את זה (בצבור פירות) ולהכי קאמר אע"פ שמקפידין דר"ל דלא מיבעיא בלא שומא כלל או אם שמו כל אחד בפני עצמו ואינו מגיע לשומת חבירו וא"כ הא ראינו דלא קפדי אשומתן שיהיו שוים כאחד אלא אע"פ שמקפידין על הדמים והעריכו זה כנגד זה ולא החליפו כ"א שוה בשוה דהיינו שיווי הדמים ד"מ מנה כנגד מנה והוה ס"ד דהוי כמקח וממכר אפילו הכי קנה במשיכת אחד מהם ודוק:
אמנם מדברי מהרש"ך הנז' משמע דסובר הרב ז"ל דפירי בפירי כל שאינם מקפידים עליהם להיות שוה בשוה לא עבדי חליפין, ולכאורה הדבר תמוה כיון דזה שנותן לו הפירות אינו בתורת קנין סודר דעבדי ליה אינשי לקיום המקח אלא נותנם לו לתשלום פירותיו ויצאו אלו באלו למה יגרע מערך פירות בפירות בשיווי דמים שוה בשוה, ואין לומר דסובר הרב כשיטת ר"ח שהביא הנמק"י בפרק הזהב מ"ו והר"ן בפרק קמא דקידושין כ"ח דסובר דבעינן שומא דבלא שומא לא סמכא דעתיה ולא מיקני, דבר זה לא יתכן חדא דכל כי האי לא הוה ליה לאשתוקי מיניה, ועוד דא"כ אפילו כלים בכלים נמי דכן הוא דעת ר"ח ז"ל, עוד יש להעיר על מהרש"ך ז"ל במש"כ בתחילת דבריו דכלים בכלים דעבדי חליפין בתורת נעל אין בהם אונאה דמשמע מדבריו דקאמר דעבדי חליפין בתורת נעל הגם דמשלים לו דמי מקחו בדמים מ"מ כיון שקיום המקח הוא בתורת נעל דעביד חליפין לית בהו אונאה ודבר זה לא יתכן דא"כ כל מקח שהוא בקנין סידר לית ביה אונאה כיון שיש בו חליפי סודר דבר שאין השכל מחייבו וכן מצאתי כתוב בהרב דין אמת בסימן רכ"ז סעיף ב' משם הריטב"א ז"ל דכתב וז"ל הצ"ל וכי תימא דממכר אמר רחמנא ולא חליפין א"כ כל דבר שנקנה בסודר לא יהיה בו אונאה וזה לא אמרו אדם מעולם וכו' ע"ש, והנראה לומר בזה הוא דהא דקאמר בתורת נעל ר"ל חליפין גמורים דיוצא זה בזה ואין תשלומין בדבר אחר אלא שאינו מקפיד לידע שיווי הכלי שמחליף אותו בכלי אחר כמה הוא שוה ולכך קרי ליה בתורת נעל שאינו מקפיד על שיווי הדמים וכן משמע מלשונו דנקיט בדיבוריה מתחילה ועד סוף בתורת נעל בלא הקפדה ואם מקבל הימנו דבר אחר הרי חזינן דקפיד אלא ודאי כדקאמרן, ודע דבענין חליפין קימ"ל כרבא בפרק הזהב מ"ו ע"א דאמר כל חליפין מיקפד קפדי וקנה ומשמע בכל מין חליפין בין דכלים בין דפירות וכיוצא בהם ואפילו בשיווי דמים דהא קאמר מיקפד קפדי ולית מאן דפליג בזה אלא קצת מפרשים שהביא הרב המגיד בפרק ה' מהלכות מכירה דסברי אפילו בחליפין אלו שהם בתורת שיווי דמים אינם קונים בפירות ע"ש בהלכה ראשונה ד"ה כיצד, ונ"ל דהא דקאמר אפילו בחליפין אלו שהם בתורת שיווי דמים ר"ל לא מבעיא שאינם קונים בתורת נעל אלא אפילו בתורת דמים שהם תשלומין ויוצאים אלו באלו אינם קונים בפירות וכדכתיבנא לעיל, עוד מצינו בענין קנין חליפין פלוגתא דר"ח דסובר דבלא שומא אפילו בכלים לא קנה משום דבלא שומא לא סמכא דעתיה ולא מיקני, ולענין אונאה בחליפין שלשה מחלוקות יש בדבר לדעת הרמב"ן דין חליפין כדין מכר אפילו אינו מקפיד אינו יוצא מדין אונאה ולדעת הרמב"ם אפילו במקפיד לית בהו אונאה והיינו בכלים אבל בפירות במקפיד אית בהו אונאה ובלא מקפיד לית בהו אונאה ולדעת רש"י הכל תלוי בקפיד ולא קפיד דאם קפיד אפילו בכלים אית בהו אונאה ובלא קפיד אף בפירות לית בהו אונאה עי' כל זה בנמוק"י פרק הזהב מ"ז ע"ש, אלא דיש להעיר דמדברי ר"ח שהביא הנמוק"י משמע דעדיף טפי בקנין חליפין דבר שיושם ויוודע ערכו הגם שאינו שוה בשוה זהו פשוט שבחליפין שקונה וחידש רבא שגם בחליפין דקפדי שיהיה ערך זה כזה גם בזה קנה דז"ל ולדעת ר"ח הא דמספקא לש"ס חליפין ומקפיד עליהם אי קונה אי לא דמשמע שדין חליפין בלא הקפדה פי' הוא ז"ל דהתם מיירי שיהא ערך זה כזה שוה בשוה אבל לעולם בעי שידע כמה שוה כל אחד מהם ע"כ, והרי הוא כמבואר והרי בתוספות ד"ה כל חליפין מיקפד קפדי אזלי בתר איפכא דכתבו קפדי שיהיו שוין קצת ולפעמים שיהיו שוין כמו החפץ גופיה ואפילו כשאינו שוה כחפץ שכנגד קנה ע"כ, משמע דטפי עדיף דבר דשוה בשוה דנראה שהם סברות הפוכות, ונראה לומר דודאי גם התוספות סברי דחליפין שראינו שאינם קפדי בהו כ"כ עד שיהיו שוה בשוה זהו החליפין הפשוטים דסברא פשוטה שכן הוא ואין מי שיחלוק עליה דזה הוא דלא דמי למכר אלא דהתוספות לדבר אחר נתכוונו וקאמרי אפילו בדחזינן להו דקפדי טפי עד שיהיו זה כזה בשוה ונמצא אחר כך שאינו שוה כחפץ שכנגדו והוה ס"ד לומר דלא קנה שהרי ראינו שקפדי כ"כ שיהיו שוים וכיון שנמצא שאינם שוים הוה לן לומר שהוא מקח טעות ואין כאן קנין להכי קאמר דאפילו הכי קנה וק"ל, איך שיהיה למדנו להועיל מסגני כהונה מהרש"ך והסמ"ע ז"ל דשני נביאים נתנבאו בסגנון אחד ועמד טעמם דנשתנו כלים מפירות דאפילו בשומא לית בהו דין אונאה משום דשייך בהו קנין חליפין טפי דקונים בתורת נעל:
ורבינו הלבוש ז"ל נתן טעם לשבח לחלק משום דחליפי פירות אין נקרא חליפין אלא מכר מיקרי משום דשומת הפירות ידועה וכמעות דמיין ולהכי בין שמו אותם קודם מכירה בין וכו' יש להם אונאה (ונ"ל דר"ל דשומת פירות ידועה מהשער שבשוק מה שאין כן בדברים אחרים יש מאחד עד למאה כל אחד לפי חשיבותו ולפי גודלו וכמותו ואיכותו) ע"ש בדבריו ז"ל, וכן מתבאר קצת מדברי הרב שבות יעקב ח"א חומ"ש סימן קס"ו וז"ל הצ"ל אבל אם קונה כלי במעות או אפילו בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קניית חליפין שזה דבר מצוי לקנות כלי כזה ע"י מעות וכו' ע"ש, והנה לפי טעמם ונימוקם של הרב הלבוש והרב שבות יעקב שהפירות בשומא שיש להם שער שבשוק דין מעות יש להם א"כ ה"ה כלים בפירות בשומא יש בהם אונאה מתרי צדדים כיון דחשבינן להו כמעות ולטעם מהרש"ך והסמ"ע דכלים בכלים אפילו בשומא לית בהו אונאה משום דכלים יש בהם תורת נעל א"כ כלים בפירות נמי כיון דקנין זה יש בו קנין חליפין דתורת נעל לית בהו דין אונאה והכי משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שיצא לחלק מדין כלים בכלים לדין פירות בפירות ואי סובר הרמב"ם גם בדין כלים בפירות יש בהם אונאה א"כ ליפלוג ולתני בדידהו בכלים גופייהו בין כלים בכלים לכלים בפירות אלא ודאי דין כלים בפירות כדין כלים בכלים דלית בהו אונאה כיון דאיכא כלי דאיתיה בתורת נעל, ובאגב יש להעיר מדברי הנמק"י אדברי הרב המגיד שהנמק"י כתב בשם הרמב"ן דאפילו בחליפין יש להם אונאה כמו במכירה ומאי דקאמר בש"ס מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה לאו משום דקאמר לשון מכירה דוקא דה"ה בחליפין אלא ה"ק אע"פ שאמר באלי שנראה שאינו מקפיד אינו יוצא מידי אונאה לעולם במכירה או בחליפין וכתב וכן כתב הרנב"ר ולא ערער בדבר עכ"ל הנמק"י, ואילו הרב המגיד בפרק י"ג מהלכות מכירה כתב וז"ל והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל חליפין ומקפיד עליהם מאי אע"ג דאסקי דחליפין נינהו נ"ל שיש לו אונאה וכי אמרינן דאין אונאה לחליפין בחליפין שאין מקפיד עליהם אבל במקפיד יש לו אונאה וכן אני אומר במחליף כלי בכלי וראה אותו שיש בו אונאה ולא אמרו אין לו אונאה אלא במי שניכר שאינו מקפיד כגון מכור לי באלו ולא ראה אבל חליפין דעלמא יש לו אונאה וכו' ע"כ, הרי דסתראי נינהו ואפשר לומר דהכי קאמרי רבנן דהרב הנמק"י כתב דלפירוש הרמב"ן דסובר דמכור לאו דוקא א"כ למ"ד מכור באלו קנה ויש בו אונאה האי דקאמר מכור באלו לרבותא אע"ג שנראה שאינו מקפיד יש לו אונאה וקאי אמאן דאמר יש לו אונאה דפסק הרי"ף כוותיה אבל למ"ד קנה ואין לו אונאה היינו משום שניכר בו שאינו קפיד אבל בקפיד יש בו אונאה וא"כ הרב המגיד קאי אמ"ד קנה ואין לו אונאה והיינו משום דלא קפיד אבל בקפיד יש בו אונאה וק"ל, ויותר נראה לומר דט"ס בדברי הנמוק"י ובמקום הרמב"ן צ"ל הראב"ד שבאמת הוא מריה דהאי סברא וכמו שאכתוב לקמן משם הרדב"ז ז"ל:
וחזיתיה להרב שבות יעקב בתשובה הנז' שעשה דרך לעצמו והוא כי לאחר שכתב והכריח כי גם חליפין מיקרי ממכר כמו שמבואר בדברי קדשי כתב לכן נ"ל שצריך לעשות פירוש לפירושו של הרמב"ם ז"ל שנתן טעם לחליפין שזה רוצה במחט יותר משריון וטעמו של הרמב"ם כך כונתו דדוקא המחליף כלי בכלי כיון שזה חפץ בכלי זה ואין לו מעות או שאיני רוצה לקנות במעות רק להחליף ע"י כלי אחר שאין צריך לו והשני להפך וזה דבר שאיני מצוי כל כך להזדמן שנים גם יחד שצריכין ורוצים להחליף הכלים זה בזה על כן אין בהם אונאה כטעם הרמב"ם אבל בקינה כלי במעות או אפילו בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קנין חליפין שזה מצוי לקנות כלי כזה ע"י מעות ודאי דאית ליה דין אונאה ע"כ, ונראה דעיקר כונת הרב ז"ל דלא מיקרי חליפין ואין בהם אונאה אלא אם יזדמן כך שכל אחד מהם יזדמן לו כלי בביתו וברשותו שאינו צריך לו וצריך הוא לכלי שביד חבירו דבר זה הוא שנקרא חליפין שאין בהם אונאה מפני שזה רוצה במחט יותר מבשריון אבל באופן אחר מיקרי ממכר גמור ואית ביה אונאה אם אמרנו נבא העי"ר על דברי קדשי קשה לי טובא על דרכו דרך הקודש חדא דבשלמא אילו אונאה אין איסורה אלא מדרבנן יאותה לו טעמו של הרב ז"ל דלא תקנו רבנן אלא במילתא דשכיחא וכמו שאמרו בקנין מעות שפסק מרן ז"ל בסימן קצ"ט סעיף א' דהגם שאמרו חכמים מעות אינן קונות יש דרכים שהמעות קינות והעמידו דבריהם על דין תורה כיצד כגון שהיו בידו מעות בלא מנין ובלא משקל ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך במעות אלו שבידי ולקחם המוכר ולא דקדק לידע מנינם נקנה החפץ ללוקח וכתב מרן ז"ל ואין אחד מהם יכול לחזור בו מפני שהוא דבר שאינו מצוי ולא גזרו ביה רבנן ע"ש, אבל כיון דאונאה דאורייתא איך יאותה לנו טעם זה שאינו מצוי מאי נפקא מינה שכיח או לא שכיח למה אין בו אונאה, עוד קשה לי על דבריו ז"ל דלפי דבריו דתלמידי הרשב"א חלוקים בטעמא עם הרמב"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל סובר דחליפין שאין בהם אונאה לאו מגזירת הכתוב דכתיב ממכר דגם חליפין ממכר איקרי אלא הטעם בחליפי כלי משום שאינו מצוי כמ"ש הוא ז"ל א"כ קשה לפ"ז פירות בפירות ממה נפשך אם הוא דבר המצוי אפילו בלא שומא נמי נימא דאית בהו אונאה ואם הוא דבר שאינו מצוי כי שמו להו מאי היי מאי שנא מכלים דשמו להו דלית בהו אונאה משים שאינו מצוי, עוד תמיה אני על דבריו ז"ל דמהש"ס מוכח דלא כטעמיה שהרי בדף מ"ז בפרק הזהב איתא מכור באלו קנה ויש עליו אונאה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי ויש עליו אונאה דמכור באלו קאמר ופירש רש"י בד"ה דמכור לי באלו קאמר לשון ממכר ולא לשון חליפין ע"כ ע"ש, ולדעת הרב ז"ל דהכל תלוי במצוי ובאינו מצוי א"כ אם מכור לי באלו אינו מצוי אפילו קאמר ליה לשון מכירה אין אונאה ואם מצוי הוא אפילו קאמר ליה החלף לי באלו ולא הזכיר לשין מכירה אית ביה אונאה, ועוד ראיתי לו להרב ז"ל בתחילת תשובה הנז' שכתב הא דאין אונאה בחליפין אינו מבואר בש"ס דידן ואדרבא קצת משמע לכאורה בש"ס דידן דגם לחליפין יש אונאה וכו' ע"ש, והוא לכאורה תמוה שהרי כבר כתבנו לשון הש"ס דקאמר ויש עליו אונאה דמכור באלו קאמר דמשמע להדיא דאם אמר החלף לי באלו אין עליו אונאה והיינו טעמא משום דבחליפין אין בו דין אונאה, אלא דלאלו תרתי תמיהי אפשר לומר דסובר הרב כדעת הרמב"ן ז"ל שכתבנו לעיל משם הנמק"י והמגיד דמכור לאו דוקא אלא ר"ל דבאלו קאמר שאינו קפיד, וכן ראיתי בשיטה מקובצת לרבינו בצלאל אשכנזי בש"ס הנז' שהביא שיש מי שרוצה להביא ראיה מש"ס הנז' שאין אונאה לחליפין ויש שדוחין ע"ש, ולי אנכי הצעיר נראה לי ליתן טעם בזה והוא דדוקא היכא דלא קפדי אשומא כלל בין בכלים בין בפירות כגון צבור בצבור לא דמי למקח וממכר להקפיד על השומא להעלות ולירד בשומא עד שישתוו שניהם ולהכי הכא דלא קפדי אשומא לא דמי למקח וממכר ולית בהו אונאה, אבל בחליפין דהוי בשיווי הדמים דדמי למקח וממכר של דמים אז אי הוי פירות בפירות או פירות בכלים וכמו ששוום הפירות בשער שבשוק דרך הקונה שלא יתן למוכר אלא מה ששוה הדבר ההוא להוסיף ולגרוע במנין המדות והמשקל קטון וגדול שם הוא מוסיף קימעא ומגרע קימעא כמו קנין המעות שיש בהן גרעון כסף ותוספת מפרוטה עד מאה גם הפירות דומים לכסף בכל צדדיו בזה שיש בהם פחת ויתר מדנקא שהוא משקל קימעא עד למעלה ולהכי יש בהם אונאה כמקח וממכר של מעות כיון שהם בשיווי הדמים אבל כלים בכלים שאינו מצוי שיהיו דמיהן והערכתן שוים ומוכרח שיהיה כלי זה שוה יותר על שכנגדו בדבר מה ברב או במעט ולא שייך בגוף הכלי ניכוי או תוספת ואפ"ה החליפו זה בזה ולא הקפידו שיתן אחד דמי היתירון בתוספת דמים הרי מוכח דלא קפדי בהכי ולהכי לא דמי למקח וממכר שדרכם להקפיד והיינו טעמא משום דזה רוצה בזה הגם שהוא קטן הערך יותר מגדול הערך וכמ"ש הרמב"ם שזה חפץ במחט יותר משריון ולהכי לית בהו אונאה אפילו העריכו ושמו אותם בדמים וטעם זה מסכים לטעם הלבוש דכלים בפירות דינם כפירות בפירות בשיווי הדמים דאית בהו דין אונאה:
ואחזה אנכי אשית לבי להרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות מכירה סימן ח' שהביא דברי המגיד משנה עליונים למעלה וז"ל ומה שכתב הר"מ דכלים בכלים אפילו מקפיד אין לו אונאה שהרי הזכיר בפירות שומא וזהו שמקפיד עליהם ונראה שכיוצא בזה בכלים אין לי אונאה ע"כ אינו נראה לענ"ד (דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירות) שהרי הרמב"ם ז"ל יהיב טעמא משום שזה ריצה במחט יותר מן השריון כלומר ואינם מקפידים על שוויים והיה נראה לענ"ד דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש בין ששמו אחר כך לאו למימרא דשומא דאחר מכירה היי קפידא אלא הכי קאמר אע"פ שלא שמו אותם קודם מכירה יש להם אונאה דסתמא אדעתא דשיוויים נחתי מעיקרא ע"ש, ונראה דלפי פירושו בדברי הרמב"ם ז"ל החילוק שיש בין כלים בכלים לפירות בפירות הוא זה דבפירות אפילו לא שמו אותם כלל יש בהם דין אונאה ובכלים הוא דיש חילוק שאם לא שמו אותם אין בהם אונאה כטעם הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מבשריון ואם שמו אותם גם בכלים יש בהם דין אונאה וא"כ פליג הרב ז"ל על המגיד והכ"מ בתרתי בכלים ובפירות דלהר"מ והכ"מ בכלים אפילו קפדי אשומתן לית בהו דין אונאה והרב מחנה אפרים סובר דיש בהם אונאה כיון דקפדי אשומא ובפירות להה"מ והכ"מ בלא שומא אין בהם דין אונאה ולהרב מח"א גם בלא שומא יש בהם אונאה ועי' מש"ל דברי הרב שבות יעקב דלפי המתבאר מדברי הרב מחנה אפרים עתה יש לומר דגם הרב שבות יעקב אזיל בשיטתיה ואם כנים אנחנו בזה לא קשה עליו מה שהקשינו לעיל קושיא השנית, עלה בידינו דדברי הרמב"ם הנז' אית פלוגתא בפירושם, ועיני לנוכח יביטו להרב נחלת צבי בעל פתחי תשובה בסימן רכ"ז סעיף כ"ף שאתא ואייתי מתניתא בידיה הוא הרב הגדול בעל הסמ"ק ואלה דבריו אמנם ראיתי בסמ"ק שכתב על מ"ש הרמב"ם המחליף כלים בכלים שאין בהם אונאה כתב וז"ל והיינו דוקא כשלא שמו אותם קודם אבל פירות בפירות בין שמו אותם קודם מכירה ובין שמו אותם אחר המכירה יש להם אונאה ע"כ דברי הסמ"ק, והרב נחלת צבי נתן טעם לשבח לזה וז"ל והטעם לזה נראה דכיון דסתם פירות לשומא עומדים הוי כאילו התנו מתחילה שישומו אותם משא"כ כלים אם לא שמו אותם רק אחר המכירה אין לו אונאה כיון דסתם חליפות כלים לא לשומא עומדים שזה רוצה במחט יותר מבשריון משום הכי לא מהני השומא וכו' וכתב ותימא על הפוסקים שלא הזכירו דברי הסמ"ק וכל זה הוא כדברי הרב מחנה אפרים כמ"ש הוא ז"ל נמי ע"ש:
ובחפשי בספרי דבי רב מצאתי להרב בשמים ראש בסימן שי"א שכתב וז"ל וקנין חליפין כל שניכרים הדברים שלפי הדמים רצו לקנות וכן כלים הרבה בכלים הרבה כדרך התגרים להשתכר יש לו אונאה וכו' וכן שמעתי משמו של הרמב"ן ז"ל ע"כ ע"ש וספר זה מיחסים אותו להרא"ש ז"ל עיין לשם בכסא דהרסנא בסימן הנז' וא"כ הרי הרא"ש ז"ל מסכי'ם הולך לדעת הרמב"ן ז"ל, והרדב"ז בישנות בסימן רס"ט כתב וז"ל לענין עיקר הדין ג' מחלוקות בדבר לדעת הראב"ד יש אונאה בכל חליפין אפילו בכלים ואפילו אינו מקפיד עליהם וכו' ולדעת הרמב"ם ז"ל כלי בכלי אפילו מקפיד עליהם כגון ששמו אותם אפילו הכי אין להם אונאה ולדעת הרמב"ן אם מקפיד עליהם יש אונאה ואם אמר החלף באלו אין להם אונאה וכתב והמחוור שבפסקים אע"פ שאיני כדאי לזה אומר חליפי כלים בכלים או בהמה בבהמה ושמו אותם במעות שזה שוה כך וזה שוה כך יש להם אונאה אבל אם לא שמו אותם אע"פ שראה את הכלי או את הבהמה אין להם אונאה שזה שראה אותה אינו כדי לשום אותה ולעשותה דמים דא"כ הו"ל לשום אותו בהדיא אלא לראות אם היא טובה וראויה או לא ע"ש, הרי דגם הוא ז"ל הסכימה דעתו לדעת הרמב"ן היכא דשמו הכלים דראינו דמקפידים דיש להם אונאה, עוד כתב הרדב"ז בתשובה הנז' וז"ל ולענין שאלתנו כלים או בהמות העומדות לסחורה שנסתפק השואל אם גם בזה דעת הרמב"ם ז"ל שאין בכלים אונאה או דוקא לא דיבר הרב אלא בבעלי בתים דבזה הוא דשייך טעמא דהרמב"ם משום דזה רוצה במחט יותר מבשריון אבל בכלים העומדים לסחורה נראה דלא שייך האי טעמא נראה כי כן הוא האמת דכלים לסחורה יש להם אונאה אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל חדא דהבו דלא להוסיף עלה כנגד בעלי המחלוקת ועוד שדין זה מחודש הוא שאינו מפורש בגמרא וכו' ותפסת מועט תפסת ותו דבשלמא אי איירי בבעלי בתים וכו' ותו מהטעם שכתב הרב ז"ל שזה רוצה במחט יותר מבשריון וכו' האי טעמא לא שייך כי אם בבעלי בתים וכו' וכן מי שיש לו כמה בגדי משי למכור וירצה להחליפן בבגדי צמר לא יהיה לו אונאה וכו' הילכך אפילו שהרב היה אומר כן בפירוש לא היה לנו לסמוך עליו בזה אלא על הפוסקים האחרים כיון שהוא כנגד השכל והסברא כ"ש שהרב ז"ל לא אמרה אלא בבעלי בתים וכו' והוי יודע שהמחליף כלים בפירות או בסחורה אחרת אע"פ שאין לבעל הכלי אונאה לפי שהוא צריך לאותו כלי לבעל הפירות יש לו אונאה וכו' עכ"ל ע"ש, העתקנו דבריו ז"ל לפי שיש ללמוד מהם הלכתא גברוותא חדא הא דסחורה בסחורה שאזיל ומסכים בזה לדברי הרב בשמים ראש דכתב שאם הם כלים הרבה בכלים הרבה כדרך התגרים להשתכר יש להם אונאה, והשנית למדנו מדבריו דכלים בפירות והכלים של בעלי בתים הגם שאין לבעל הכלי אונאה יש לבעל הפירות אונאה, ואנן בעניותין כתבנו לעיל דלטעם מוהרש"ך והסמ"ע דכלים בכלים טעמא שאין בהם אונאה אפילו בשמו אותם משום דשייכי טפי בקנין חליפין בתורת נעל יוצא לנו גם כלים בפירות נמי הואיל ויש כאן כלי דשייך ביה תורת נעל וקנין טפי גם בזה לית דין אונאה והיה משמע לי שאין אונאה מתרי צדדי כיון שיש כאן כלי שיש בו תורת נעל וכתבתי דיש ראיה לזה מדברי הרמב"ם ז"ל דאי לא ליפלוג וליתני בכלים עצמם אם כלים בכלים לכלים בפירות כדכתבנו לעיל, הנה דלפי דבריו ז"ל דדוקא בכלים הוא דאין דין אונאה אבל בפירות יש דין אונאה אין ראיה מהרמב"ם ז"ל משום דיש לומר דהרמב"ם רוצה להשמיענו תרי צדדי ולכך נקט כלים בכלים שאין בהם אונאה מתרי צדדי ופירות יש בהם אונאה מתרי צדדי לאפוקי כלים בפירות שאין דין אונאה אלא מצד אחד, איך שיהיה נראה מדבריו ז"ל שהוא אזיל ומודה לטעם מוהרש"ך והסמ"ע ולא כטעם הלבוש והשבות יעקב דטעם הפירות כיון ששומתן ידועה בשער שבשוק הוי כמעות דלפי טעם זה יוצא לנו דגם כלים בפירות יש אונאה לתרי צדדי גם לכלים כיון דהפירות הוי כמעות כיון דשמו אותם וכדטעמינן לה אנן לעיל בענ"ד דהוי כאילו כלי זה נקנה במעות דיש לו אונאה אלא מוכח מדבריו ז"ל דכשיטת מוהרש"ך והסמ"ע אמרה למילתיה אבל לטעם הלבוש והרב שבות יעקב גם בכלי יש בו אונאה כיון דבפירות החליפו וכדכתב הרב שבות יעקב בהדיא באותה תשובה הנז' וז"ל אבל בקונה כלי במעות או אפילו בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קנית חליפין (נ"ל דר"ל בלא שומת הפירות) אלא דשמו הפירות ולהכי כתב שהרי זה כמעות) ודאי דאית ביה דין אונאה וא"כ גם בנ"ד שהחליף כלי דהיינו הטבעת בפירות ונמצאת הטבעת שאינה שוה כ"כ אית בה דין אונאה וכו' עכ"ל ע"ש, הדי דסבר הרב היפך מסברת הרדב"ז, וכד דייקת שפיר נראה דכולם עולים בקנה אחד שהרי הרדב"ז כבר בחר לו בשיטת הרמב"ן דסובר דבכלים אי קפדי אית בהו אונאה וא"כ מוכרחים אנו לומר דהא דקאמר הרב והוי יודע שהמחליף כלים בפירות שאין לבעל הכלי אונאה היינו בדלא קפדי ועשו חליפין בלא שומא אבל הרב שבות יעקב מיירי בשומא כדפירש בהדיא בשאלה ובתשובה, והוי יודע שמדבריו של ברב"י הוא רבינו הרדב"ז נלמוד דלשיטתו שהיא שיטת הרמב"ן דפירות בפירות אפילו לא קפדי ולא שמו אותם יש בהם אונאה דהא פירשנו האי דקאמר הרדב"ז והוי יודע דבמחליף כלים בפירות בלא שומא מיירי וקאמר דיש אונאה לפירות ופירושו לשיטת הרמב"ן אשר בחר בה כפי' הרב מח"א בשיטת הרמב"ם וכפירוש הסמ"ק ז"ל נמי בשיטת הרמב"ם כדכתבנו לעיל, ועל מה שכתב הרדב"ז ז"ל שלא אמרה הרמב"ם אלא בבעלי בתים אבל סחורה בסחורה כדרך התגרים להשתכר גם הר"ם במז"ל יודה בזה דגם בכלים יש בהם דין אונאה, ראיתי להרב מחנה אפרים בהלכות מכירה ואונאה סימן יו"ד הביא דברי הרדב"ז הנז' וכתב עליו אונ'ו וז"ל וזה אינו דבהדיא הביא הרב בצלאל אשכנזי בחידושיו משם מהר"י בן מיגש ז"ל דאפילו במחליף סחורה בסחורה אמרוה וז"ל מי שהחליף עם חבירו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין אחד מהם יכול לטעון על חבירו טענת אונאה לפי שעיקר אצלנו חליפין אין בהם אונאה וכן נראה מתשובת הרי"ף וכו', והתורה ג"כ מעידה ע"ז וכי תמכרו וגו' בממכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל לא בחליפין ולא איצטריך הרמב"ם ז"ל לטעמא דזה רוצה בזה אלא במחליף מחט בשריון ע"כ, וכל הרואה יתמה בדברי הרב דמאי מקשה על הרדב"ז מדברי מהר"י בן מיגאש הא אדרבא תנא דמסייע ליה הוא להרדב"ז דיש חילוק בין כלים בכלים דבעלי בתים לכלים בכלים דסחורה שהרי הרמב"ם סובר דכלים בכלים אפילו שמו אותם אין בהם אונאה כדכתב המגיד והכ"מ ומהר"י בן מיגאש כתב דסחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין בהם אונאה דמשמע להדיא דאם שמו אותם יש בהם אונאה וזה היפך משיטת הרמב"ם דסובר דכלים בכלים אפילו בשומא אין בהם אונאה אלא על כרחיך לומר דיש חילוק בכלים בין דקיימי לתשמיש הבית לקיימי לסחורה והיינו אשר דיבר אלינו הרב הגדול הרדב"ז ואדרבא דברי מהר"י בן מיגאש הוו תיובתיה דהרב מחנה אפרים ומאי דעת רבינו אפרים בזה? ונ"ל לומר דהרב מחנה אפרים לשיטתיה אזיל דפירש בדברי הרמב"ם דכלים בכלים דקאמר הרמב"ם בלא שומא קודם מכירה איירי כאשר העתקנו כבר לעיל דבריו והכי קאמר מר הכא דהרדב"ז דפירש דברי הרמב"ם ז"ל כדברי המגיד והכ"מ דכלים בכלים אפילו בשומא לית בהו אונאה וחילק בין כלים דקיימי לתשמיש לכלים דקיימי לסחורה וסובר דכלים דקיימי לסחורה דינם כפירות בפירות שאם שמו אותם יש בהם אונאה ובלא שומא אז אין בהם אונאה ואין דינם ככלים בכלים דאפילו שמו אותם אין בהם אונאה ולפי דבריו ודאי אתיין דברי מהר"י בן מיגאש כדברי הרמב"ם כיון דיש חילוק בין כלי תשמיש לכלי סחורה ונרגש הרב דלפום האי סברא גם לפי שיטתו דסובר שהרמב"ם מיירי בדין כלים בלא שומא הוא דאין בהם אונאה א"כ לפום האי סברא גם לשיטתו יש חילוק בין כלים דקיימי לתשמיש לקיימי לסחורה דדוקא לתשמיש הוא דבלא שומא אין בהם אונאה אבל אי קיימי לסחורה אפילו בלא שומא אית להו אונאה כדין פירות וזה הוא היפך מדברי מהר"י בן מיגאש רביה דכתב דסחורה בסחורה נמי בלא שומא כלל אין בהם אונאה לכך כתב הרב מחנה אפרים דזה אינו שהרי מדברי מהר"י בן מיגאש וכו' משמע אפילו במחליף סחורה בסחורה אמרוה ואין חילוק בין אי קיימי לתשמיש אי לסחורה וטעמא כי תמכרו כתיב בממכר הוא דאזהר בלא תונו אבל לא בחליפין דלא קפדי בשומא וכל כוונת הרב מחנה אפרים בזה הוא להציל את עצמו בפירושו להרמב"ם כדי שלא יחלוק הרמב"ם על רביה, נמצא דהרדב"ז דקאי בשיטת הרמב"ן אשר בחר בו והרב מחנה אפרים שדעתו דעת עליון שגם הרמב"ם ז"ל דעתו כדעת הרמב"ן דגם כלים בכלים אי קפדי ועבדי שומא אית בהו דין אונאה חלוקים בדבר זה בכלים דקיימי לסחורה דהרדב"ז סובר בזה גם בלא שומא דינם כפירות דאית בהו אונאה לשיטה זו ולדעת הרב מחנה אפרים דינם ככלים בכלים דעבידי לתשמיש ובלא שומא לית בהו אונאה והוי הרמב"ם כרביה מהר"י בן מיגאש, וא"כ לדעת המגיד והכ"מ ולדעת הסמ"ע דסוברים דכלים בכלים להרמב"ם ז"ל אפילו בשומא לית בהו דין אונאה לפי זה מוכרחים אנו לומר לדעת מרן ז"ל דס"ל דיש חילוק בין כלים העומדים לתשמיש לעומדים לסחורה דבעומדים לסחורה אם בשומא אית בהו אונאה כדין פירות בפירות כדי שלא יחלוק הרמב"ם על רביה וכדעת הרדב"ז שמחלק בכך כדכתבנו ואין לנו לנטות מדבר זה ימין ושמאל לפי דעת מרן ז"ל בכ"מ וראיתי להרב בני חיי והביאו הרב באר היטב בסימן רכ"ז שכ' בהגהות הטור אות ה' וז"ל זה מדת ימים שנסתפקתי אם דין זה נאמר דוקא בכלים דהוו לתשמיש או אפילו רוצים לסחורה והכרעתי דמיירי אפילו אם היו רוצים לסחורה מהטעם שהביא מרן בשם תלמידי הרשב"א שאין אונאה לחליפין אלא במכר דממכר כתיב ואח"כ מצאתי למוהרשד"ם שהכריח כן כמ"ש, והרדב"ז בסימן רס"ט חולק עם מוהרשד"ם שבסימן שפ"ג כמ"ש ולהיות שספר מהרשד"ם אינו מצוי בידי לכן לא ידעתי תנא אהיכא קאי אם בסחורה ששמו אותה או בלא שומא, וראיתי להרב פתחי תשובה בסימן רכ"ז ס"ק י"ב דכתב ליישב דברי הרדב"ז עם דברי מוהרשד"ם וכתב דהרשד"ם מיירי בשלא שמו אותם והרדב"ז מיירי בדשמו אותם וכתב וז"ל ובזה מיושב מה שתמה בספר מחנה אפרים על הרדב"ז משיטה מקובצת משם מהר"י בן מיגאש וכו' ולהנ"ל לא קש"מ כיון דהרדב"ז מיירי דוקא בששמו ע"כ ע"ש, דהנה משמע מדבריו ז"ל דהבין קושית הרב מח"א כפשטה ולא יתכן כדכתבנו דא"כ מאי מקשה הרב מח"א מהא דמהר"י בן מיגאש הא אדרבא תנא דמסייע להרדב"ז כמ"ש לעיל ודוק, איך שיהיה לדעת מרן ז"ל כלים בכלים דסחורה אם שמו אותם אית בהו אונאה כדמשמע ממהר"י בן מיגאש ודינם כדין פירות בפירות כדכתבינן וכדבררינן לעיל: