קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
אבן העזר
הלכות אישות
סימן א
שאלה ארוסת כהן שנמצאת כריסה בין שיניה ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני שהוא ארוס שלי וכהן הוא, והארוס כיחש בה ואומר כי לא ראיתיך, וכל זה היה בשעה שהיתה קטטה ביניהם שבאה הארוסה הנז' בחבורת פצע תמרוק ברע וכמעט שלא נשחטה והיתה טוענת עליו שהוא שעשה חבורת פצע והיה ריב בינו לבינה על זה וארכו להם הימים בזה לפני ערכאותיהם ובכל אותם הימים הארוס מכחיש בענין העיבור ואומר שאינו ממנו ולאחר שעשו שלום ביניהם והיה שלום בינו לבינה חזר והודה לדבריה כי ממנו הוא כמעשהו ונתן אמתלא לדבריו הראשונים כי לא אמר כן אלא מפני הקטטה שעברה ביניהם והיה רואה שנתפרדה החבילה ביניהם והיו עומדים על פרק המגרש ולא ירצה להתחייב להטפל בעובר ובמזונותיו ואשה פרושה ממנו משום הכי כפר בה ואמר לא ראיתיך, מה דינה של אשה זו אי נימא כבר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, או נימא דאמתלא זו מועילה ומהניא ליה ומותרת:
תשובה הנה מצאנו ראינו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה פרק י"ח הלכה ט' וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודית שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא ע"כ, וכתוב בהשגות שאין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודה על עצמו הודאה לאסור ולא נתקבלו דבריה כלל והרי אשה שאמרה א"א אני ואחר כך אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא נאמנת, אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל בהשגות, ונ"ל הא דהוצרך לומר והלא לא הודה על עצמו וכו' ולא נתקבלו דבריה וכו' דלמה הוצרך להצעה זו הא עיקר ראייתו מהא דאשה שאמרה אשת איש הייתי שאמרו שם שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת הגם שבאמת נתקבלו דבריה לפני התובעים אותה ולא הוסיפו עוד לתובעה אפילו הכי אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת וא"כ הכא נמי אפילו אילו היה האופן שבשעה שאמרה לבעלה פירש ממנה בעלה היתה נאמנת באמתלא נראה לי דלא דמי דשאני התם שמעולם לא היה עמה אבל הכא שבעלה הוא כבר ועכשיו פירש ממנה הוי שפיר נתקבלו דבריה ונעשה מעשה על פיה (ויותר נראה שלא בא לאפוקי אלא אי אהנו דבריה דמעיקרא שהודה לדבריה ועמד וגרשה דבזה הוא דאינה נאמנת אחר כך לומר שלא אמרתי זה אלא כדי שיגרשני בעלי, באמתלא זו אינה נאמנת כדי להתירה לכהן) לכך הוצרך לומר דלא הודה על עצמו ולא נתקבלו דבריה ולכך יכולה לומר הכי והרי היא אמתלא מעלייתא אבל אם נעשה מעשה על פיה שהודה ופירש הגם שעדין לא גירש ומת כיון שפירש ממנה הרי הוחזקה זונה ואינה נאמנת באמתלא כהא דפסק ביו"ד סימן קפ"ה סעיף ד' שאם הוחזקה נדה בשכינותיה אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ע"ש:
והרב המגיד כתב על זה וז"ל אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא היה מצווה לגרשה אפילו יאמין לדבריה דהא אשת ישראל היא (הא דש"ס דאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה) ואפילו באשת כהן, דהיא נמי כיון שלא היה הבעל מחויב להאמינה ולגרשה כנזכר למעלה אין בדבריה כלום, דאי לא גבי תרומה נמי הו"ל לפלוגי, ואע"ג דקושטא דמילתא דאנן לא, מהימנינן לה ה"מ לגבי בעלה כדי שלא תהיה אשה נותנת עיניה באחר וכו' ע"ש, ולכאורה דבריו קשים להולמם שנותן טעם שאין לסמוך על אמתלא זו שנתנה לדבריה משום דהא בעלה לא היה מצווה לגרשה וכו' ואדרבא היא הנותנת כמו שכתב הראב"ד דנאמינה באמתלתה משום דלא נתקבלו דבריה כלל וכיון שלא נתקבלו דבריה כל זה מסייע לאמתלא שלא עשתה כלום שלא נטמאה ולהכי נאמנת בדבריה האחרונים שאילו נתקבלו דבריה ועשו רושם אינה נאמנת וכמו שכתבנו בסמוך ומדברי הה"מ נראה שהוא אומר סברא הפוכה מכל זה, ויש לומר דהכי פירוש דבריו ז"ל דכיון שאין הבעל מחויב להאמינה ולגרשה אין זו אמתלא שאומרת שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה כיון שאין הדין כן שהרי אינו מחויב לגרשה דדוקא בדבר פשוט שדבריה יקובלו לפני שומען בזה הוא דאמרינן מפני תועלת זאת שימשך לה מפרי פיה אומרת דברים שאינם כן אבל בדבר שאינו פשוט לכל שיוצא ממנו תועלת כגון הכא שאינו פשוט לכל שיוצא תועלת מזה כי הדין הוא להיפך שאינו מחייב לגרשה לכך אין בדבריה כלום לגבי אחרים אבל לגבי דידה אמרינן שדבריה אמת שנאנסה והיינו דסיים הרב המגיד ז"ל ואע"ג דקושטא דמילתא אנן לא מהימנינן לה וכו' אבל לאחרים אסורה דומיא דתרומה ע"ש, ונראה דבהא קמיפלגי הראב"ד והה"מ דהראב"ד סובר דכיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא דהא נותנת אמתלא לדבריה הראשונים ועוד דהא באמת בלא אמתלא נמי דבריה הראשונים בלאו הכי אינה נאמנת בהם והוי כאילו לא אמרתן כלל שהרי לא הועילו לא לו ולא לה ולהכי באמתלא שנותנת טעם לדבריה הראשונים וסותרתן ומסייעת לן בסתירתן שסתרנו אנן דבריה בראשונה להכי הוי כאילו לא דיברה כלום ועדין עומדת בחזקת כשרות ולהכי מותרת לכהן אבל הה"מ סובר שאמתלא זו שנותנת עכשיו טעם לדבריה הראשונים אמתלא גרועה היא כיון שהדין הוא שלא תועיל בדבריה וכאילו לא יש אמתלא כלל ולהכי אסורה לכהן כדין איסור תרומה, ואי קשיא לך לדעת הראב"ד מהא דאמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דקימ"ל שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת הגם שהתם נאמנו ונתקבלו דבריה הראשונים לפני בעלה ופירש ממנה, יש לומר דשאני התם שיש לה אמתלא חשובה לא כן בכאן אינה אמתלא חשובה כיון שאין הדין מאמינה וכמ"ש הה"מ ועוד דכאן הפרישה שהופרש ממנה פרישה גמורה קרובה לגירושין שנאסר עמה אפילו ביחוד וע"י בית דין שאמרו לאוסרה עליו וכל זה אינו קל כל כך לסותרו באמתלתה אילו נתקבלו דבריה תחילה וק"ל:
וראיתי להרב משנה למלך שם שכתב על דברי הה"מ וז"ל ולא ידעתי מה זו סמיכה שסמך הה"מ מסוגיא זו דההיא באשת ישראל איירי דלכ"ע שויא אנפשה חתיכה דאיסורא כיון שלבעלה מותרת והראב"ד לא יחלוק על זה, אלא גבי אשת כהן דכיון שלא נתקבלו דבריה כיון דהותרה הותרה לגמרי, ואף רבינו לא הוצרך לומר זה (ר"ל שהיא אסורה לכל כהן מפני שהודית שהיא זונה ולכך לגבי דידה נאמינה בדבריה אלו שאמרה נאנסתי ונעשית חתיכה דאיסורא) אלא באשת כהן אבל באשת ישראל שאמרה לבעלה נאנסתי פשיטא ליה ולא הוצרך לומר דנאמנת בדבריה שאמרה נאנסתי מתחילה ולהכי לאחר מיתת בעלה נאמנת ואסורה לכהן, דמהיכא תיסק אדעתין דלא תהיה נאמנת וכו' ע"ש, ונ"ל דמ"ש הרב דלגבי אשת כהן כיון דלא נתקבלו דבריה כיון דהותרה הותרה לגמרי אין ר"ל דהוי כאילו לא אמרה נאנסתי כלל דא"כ למה אסורה בתרומה כדאיתא בש"ס דנדרים ועוד דלמה צריכה לאמתלא כדי להתירה לכהן, אלא ר"ל כיון דהותרה הותרה לגמרי עם אמירת האמתלא דוקא להתירה לכהן וא"כ לפי דעת הרב משנה למלך בדעת הראב"ד דבאשת ישראל שאמרה נאנסתי אליבא דכ"ע גם להראב"ד אמרינן כבר שויא נפשה חתיכה דאיסורא דהא לא סתר אדם מעולם את דבריה אלו שכיון שלבעלה מותרת גם אם נאמין את דבריה ולהכי דבריה חיים וקיימים ונאמנים ומשום הכי אם מת בעלה אסורה לכהן על פיה ודבריה אלו הראשונים הגם שתאמר אחר כך לא אמרתי אלא בשעה שמצ"ה ומרו"ר ומריבה מונחים לפניה עמו כדי שיגרשני שהיתה טועה בדין, אין ממש בדבריה אלה האחרונים כיון שאין הדין כן ואין זו אמתלא טובה אבל באשת כהן שהדין הוא שאונס ג"כ אסור, בזה אם אמרה אמתלא זו לאחר מיתת בעלה נאמנת שהיה דעתה שיאמינה בדיבורה ויגרשנה והוי ככל אמתלות דעלמא שקימ"ל שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת בצירוף הטעם שלא נתקבלו דבריה הגם שאין אמתלתה טובה שהרי הדין הוא שאינה נאמנת בדבריה הראשונים מ"מ בצירוף הטעם הנז' אמרינן כיון שהותרה הותרה, ולדעת הה"מ לדעת הרמב"ם ז"ל אשת כהן לא נאמינה באמתלא זו כיון שאין הדין כן שיחויב בעלה להוציאה מפני טענת נאנסה כי שמא ענ"ב ולהכי אמתלתה לאו כלום היא שהרי לא נתקבלו דבריה ולא פירש ממנה ולא גירשה ומשום הכי אסורה לכהן משום חתיכה דאיסורא דשויא נפשה נמצינו למדין דבאשת ישראל פליגי ההמ"ג והרב משנה למלך בדעת הראב"ד ז"ל דלדעת הה"מ מה שאומרת עתה שמה שאמרה נאנסתי ונבעלתי הוא כדי שתתנוול עליו ויגרשנה נאמנת שהרי מתחילה לא עשינו שום קיום לדבריה שלא הימנוה בין באשת ישראל שלא נעשה שום מעשה על פי דיבורה שהרי האונס מותר בו אפילו יאמין לדבריה וכיון שלא קיימנו דבריה ולא נעשה שום מעשה על פיה ולא עשו ב"ד שום קיום לדבריה משום הכי יכולה לסתור דבריה הראשונים ולומר שלא היו דברים מעולם ולא אמרה כן אלא כדי שיגרשנה בעלה שהרי אמתלתה מסכמת לדעתינו דמתחילה:
אבל להרב משנה למלך אינו כן אלא כיון שדבריה הראשונים לא נסתרו שהרי אין להם שום מנגד דלמה לא נאמין לה במה שאומרת נאנסתי וכיון דשויא נפשה חד"א תו לא מהימנא באמתלא אחר כך שאין לה אמתלא חשובה דלמה אמרה כן מתחילה כיון דלא תיהני לה מידי אם לא דקושטא קא אמרה ולכך אינה נאמנת בדבריה האחרונים אפילו לשיטת הראב"ד:
מכל האמור נתבאר דלא פליגי אלא באשת כהן דהראב"ד סובר כיון דמתחילה דבריה הראשונים מופרכים מצד בעלה שאינה נאמנת בדיבורה דשמא ענ"ב ועדין דבריה קיימין לצד דידה דשויא נפשה ח"ד דוקא א"כ השתא דחוזרת בה נמי מצד דידה ואומרת שלא נבעלה ומתרצת דבריה הראשונים שלא אמרה כן אלא כדי שיגרשנה והרי צד דידיה דאמרינן שמעולם לא נבעלה ולא הימנוה מסייע לדבריה דהשתא שאומרת שלא נבעלה אלא מפני שנתנה עיניה באחר אמרה כן והשתא הסכימה דעתה לדעת חכמים שירדו לסוף דעתה מתחילה שאמרו דשמא לא נבעלה אלא שנע"ב ועכשיו נתבררה דעתם ז"ל ולהכי בחזקת היתר עומדת ומותרת לכהן אם לא נעשה מעשה על פי דבריה הראשונים, והרב המגיד סובר דצד דידה דלא נסתר מתחילה עדין עומד בחזקתו ואין לו שום סתירה שמה שתירצה השתא לומר דהאי דאמרה מתחילה נבעלתי אינו אלא כדי שיגרשנה בעלה הבל יפצה פיה שאין לדברים אלו שחר שהרי הדין הוא שאינה נאמנת על פי דיבורה לחיוביה לגרשה וא"כ אין תירוצה עולה יפה ואין להאמינה בתרוצים אלו של הבל ושל מה בכך ועל כן צד דידה עדין לא נפרך ולהכי עדין באיסורה עומדת ומשום הכי אסורה לכהן שהאמתלא אינה טובה, ונמצינו למדין דהיכא דהאמתלא טובה כגון אילו היה הדין שנאמנת בדבריה כמשנה ראשונה אז אם לא נעשה מעשה על פיה ותכף ומיד מת הבעל וחזרה ואמרה שמעולם לא נטמאת ומה שאמרה מתחילה שנבעלה אינו אלא כדי שיגרשנה בעלה נאמנת מפני שטענתה מבוררת ומועלת לה שתצא מבעלה, בזה אליבא דכ"ע נאמנת ככל האמתלאות שנזכרו בתלמוד שהם אמתלאות טובות וחיות הנה:
והנה מרן מלכא בש"ע אבן העזר סימן וא"ו סעיף י"ג העתיק לשון הרמב"ם ז"ל הנז' כדרכו בקדש ובספרו ב"י העתיק נמי השגת הראב"ד ומה שהשיב עליו הה"מ ותול"מ ע"ש, והנראה בזה הוא ודאי דלא שבקינן פשיטותיה דהראב"ד שכתב בפשיטות שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת משום ספיקותא דהרב המגיד דכתב בדרך אפשרות לדחות דברי הראב"ד שהרמב"ם ז"ל לא גילה לן דעתו בזה באם נתנה אמתלא לדבריה ואפשר שדעתו כדעת הראב"ד אלא דלא כתב לן אלא דבר שמתבאר מתוך הסוגייא דש"ס שאמרו שאם נתארמלה אליבא דכ"ע אסורה בתרומה דשויא נפח"ד וא"כ הוא הדין לכהן אחר אסורה מטעם זה דמאי שנא כמ"ש המגיד ועי' ב"י:
וראיתי להרב חלקת מחוקק בסעיף זה ס"ק י"ב שכתב וז"ל שויא נפשה ח"ד ואם נותנת אמתלא לדבריה שאמרה שמחמת קטטה אמרה כך מחלוקת בין הראב"ד והמגיד משנה דלהראב"ד נאמנת אם נתנה אמתלא לדבריה ולהמגיד משנה אינה נאמנת ע"ש, שלא הכריע כמאן ובסימן קט"ו סעיף וא"ו בהגה ציין בס"ק כ"ח וז"ל אסור להחזירה היינו בעומדת בדבריה וכו' אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומרת טהורה הייתי ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים למה אמרה טמאה אני אז מותר להחזירה ע"כ, הרי דמסתם סתומי לה כהראב"ד דסובר דבאמתלא נאמנת הגם דלא הכריע כוותיה בהדיא מכח ראיה או מכח סברא דלא שקיל וטרי בזה כלל אלא ודאי משום דזה פשוט הוא אצלו דודאי לא שבקינן פשיטותיה דהראב"ד משום ספיקו של הרב המגיד וכמ"ש ומשום הכי סתם לה סתומי כהראב"ד ז"ל ומשמע נמי מדבריו ז"ל שהרמב"ם ז"ל לא נכנס בזה שהרי בסימן וא"ו ס"ק י"ב כ' הח"מ שאם נתנה אמתלא לדבריה מחלוקת בין הראב"ד והמגיד ולא כתב שהוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד משמע מדבריו דמהרמב"ם ליכא למשמע מיניה כלל מאי דעתיה וכמ"ש אנן בענ"ד:
אלא דבאמת צריכין אנו למידעי בדברי הרב ח"מ הנז' דבסימן קט"ו דכתב שאם חזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים למה אמרה טמאה אני אז מותר להחזירה אחר הגירושין שדבר זה הוא תמוה דהרואה יראה בעיניו ולבבו יבין בהשגת הראב"ד ז"ל דכתב טעמא דנאמנת באמתלא משום שלא נתקבלו דבריה שאמרה מתחילה נאנסתי כלל ומשום הכי נאמנת עתה שחזרה ואמרה טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים וא"כ הרי הסכימה דעתה של עכשיו עם דעת החכמים שלא הימנוה בדבריה הראשונים דמשמע להדיא שאם נתקבלו דבריה הראשונים ופירש הימנה בעלה וכ"ש שאם עשה מעשה וגירשה שאינה נאמנת באמתלתה לסתור דבריה הראשונים וא"כ הכא דסימן קט"ו דאיירי שהאמתלא אחר הגירושין היא היכי הימנה הרב באמתלא וכמאן אמרה רב להאי מילתא ודוחק לומר דלא אמר הראב"ד ז"ל שאחר שנתקבלו דבריה וכגון אחר הגירושין אינה נאמנת באמתלא אלא באשת כהן שאין אחר מעשה הגירושין כלום שנאסרה עליו איסור עולם דהוי מעשה רב אבל לא באשת ישראל שאין מעשה הגירושין רב כל כך שהרי יכול להחזירה אם נתברר לו שלא נטמאת, חדא דכל כהאי לא הוה ליה לאשתוקי מיניה, ועוד שהרי לשון הראב"ד שלא נתקבלו דבריה דמשמע הא נתקבלו אין להאמינה בכל אופן אפילו באשת ישראל:
על כן נראה לי לומר דהא דכתב הראב"ד לא נתקבלו דבריה ר"ל בבית דין לא קבלו דבריה שאם קבלו דבריה והימנוה כמשנה ראשונה שוב אינה נאמנת ליתן אמתלא ולסתור דבריה הראשונים שנאמנת כפי הדין ואסורה, והא דסימן קט"ו מיירי שלא נתקבלו דבריה באמת בבית דין אלא יכול להיות גם בעיני בעלה לא קבל דבריה שבאמת זינתה אלא שעמד וגירשה מפני שלא רצה באשה כזו הפרוצה כל כך שתאמר על עצמה דברים כאלו שזינתה לפני הבריות שאולת היא לו וכלימה להשאר עם אשה קולנית כזו שקלון ונגע צרעת דדבר הזה אין שום אדם יכול לקבלו ולהכי עמד וגירשה וכיון דלא פירש ממנה מחמת שהדין כן שהרי אינו חייב להאמינה להכי אפילו עמד וגירשה אם נתנה אמתלא לדבריה הראשונים יכול להחזירה לדעת הראב"ד מיהא דאילו לדעת הרב המגיד הא אפילו לא גירשה וחזרה ואמרה טהורה אני אינה נאמנת באמתלא כיון שאינו מחוייב להאמין לדבריה, אלא ודאי סובר הרב דדעת הראב"ד עיקר ולהכי נאמנת וכמ"ש לעיל:
ומדברי הרב חלקת מחוקק אלו נראה דסובר בדברי הראב"ד כפירוש השני דפירשנו לעיל דנתקבלו דבריה היינו שהאמין להם ועמד וגירשה דהיינו שעשה מעשה הגירושין, ועל פי הדברים האלה שפירשנו דברי הרב חלקת מחוקק דמפרש דברי מהר"ם פדווא שכתב עמד וגירשה לא משום שהוא מאמין לדבריה אלא משום שאינו יכול לסבול אשה קולנית כזו אתי שפיר דברי הרב נודע ביהודה שבאו מועתקים בהרב פתחי תשובה סימן קט"ו ס"ק ל"ו ע"ש, עיניך לנוכח יביטו שם דכתב וז"ל גם בלאו הכי גם הבעל כשאמר שמאמין לדבריה שויא אנפשיה ח"ד ולדידיה לא מהני אמתלא אחר שעשה מעשה וגירשה (ור"ל אפילו אם תחזור היא ותאמר דבאונס היה אפילו הכי הוא אין לו לחזור ולומר הא לא האמנתי אלא לדבריה ועכשיו הרי היא חוזרת) וכן הוא לשון הרב בית מאיר בסימן קט"ו ואעתיק לך לשונו ז"ל ואם אחר גירושין רוצה להחזירה ע"פ אמתלא בזה ראיתי בתשובת הגאון נודע ביהודה סוף סימן י"א וז"ל וגם בלאו הכי גם הבעל כשאמר שמאמין לדבריה שויא אנפשיה חד"א ולדידיה לא מהני אמתלא אחר שעשה מעשה וגירשה ע"כ, וכתב הרב בית מאיר ע"ז וז"ל ואף דבתחילה סוף ד"ה ואמנם מביא דברי הרב ח"מ ס"ק כ"ח שגם כן מתיר אפילו בתר גירושין והם נעתקים מדברי מהר"ם פדווא, כנראה שהוא מחלק בין דידיה דעביד מעשה לבין דידה עכ"ל, ע"ש בדברי הרב בית מאיר ובדברי הרב פתחי תשובה ור"ל דשם בנודע ביהודה דן על אמתלת הבעל והרב חלקת מחוקק דן על אמתלת האשה שקבלה הגט דלא נחשב מעשה, והנה לכאורה נראה דלא תירץ כלום ועדין הקושיא במקומה עומדת דלמה בענין דינו דהרב נודע ביהודה דנים לפני חכמים על מעשה האיש אשר האמין לאשתו וגירש ולמה בהא דסימן קט"ו דהרב ח"מ לא ידונו כנגד הבעל נמי שהאמין לה וגירשה ועכשיו בא להחזירה ולא אמרינן ליה שכבר שויא אח"ד ואינו יכול להחזירה אפילו נותן ונותנת אמתלא לדבריה דלמה שבקינן לדיניה ואין דנים אחריו ונהי דהיא אמתלתה אמתלא היינו לאיש דעלמא אבל לגבי הבעל דשויא אח"ד שהאמין וגירשה נימא אסור להחזירה, אבל לפי מש"כ אתי שפיר דהא שאין דנין אלא אחרי דבריה ואחרי עצתה ולא אחר דבריו משום דהוא לא האמין לה כלל אלא שעמד וגירשה מפני שלא רצה באשה קולנית שאומרת כן בפני אינשי ובפניו מצח אשה זונה היה לה ולא רצה בה מפני דברים הרעים שאירעו בה ולא משום שהאמין לדבריה ולהכי הוא דאין לדון אחריו כלל וחזר הדין לדידה דוקא אם הוא רוצה בה עתה וק"ל:
איך שיהיה דברי הרב חלקת מחוקק דסימן קט"ו אינם עולים יפה אלא אי אמרינן דבשיטת רבינו הראב"ד אמרה למילתיה והכי סבר לה מר כדכתבינן מילתא בטעמא והכי מצינן להרב בית מאיר ז"ל שכתב משם הרב נודע ביהודה והכי הסכימה דעתו נמי דעת עליון וז"ל אמנם גוף דין הרב ח"מ בס"ק הנ"ל יפה פירש הגאון שיחיה הנ"ל שתולה בפלוגתא דהה"מ והראב"ד שבסימן וא"ו וכו' ע"ש, וכן מה שכתבנו דמדברי הרב חלקת מחוקק דסימן וא"ו ס"ק י"ב דעיקר פלוגתא היא דהראב"ד ודהרב המגיד אבל הרמב"ם לא נכנס בזה ואין בדבריו שום הכרח לא כמר ולא כמר כן מצאתי כתוב לאמר בהרב בית מאיר סימן וא"ו ז"ל שהרי הודית שהיא זונה עי' ח"מ וב"ש כנראה מדהביאו הפלוגתא בין הראב"ד וההמ"ג שדעתם שהרמב"ם מודה דעל ידי אמתלא שריא ע"ש שאין דעתו מסכמת לדעתם בזה ע"ש, ונראה הא דכתב שהרמב"ם מודה שע"י אמתלא שריא צריך להתבונן מהיכן משמע ליה כן מדבריהם איפוך אנא, ויש לומר דלפי מה שכתבנו לעיל שדעת הרב חלקת מחוקק בסימן קט"ו ס"ק כ"ח וכן הרב ב"ש שם ס"ק ל"א כדעת הראב"ד א"כ ודאי מדהסכימו לדעת הראב"ד ודאי דעתם דגם הרמב"ם דעתו כדעת הראב"ד וק"ל, אלא דלפי מה שראיתי להרב ב"ש בסימן וא"ו ס"ק כ"ו דלאחר שהביא לנו פלוגתא דהרב המגיד והראב"ד בדין י"ג בנתנה אמתלא לדבריה אם נאמנת או לא סיים וז"ל מיהו בשאר אמתלא אף הה"מ מודה וכמ"ש בסי' קט"ו וכו' ע"ש, ומדציין להא דסימן קט"ו משמע דהאי אמתלא שכתב הוא בסימן קט"ו ס"ק ל"א ע"ש בשאר אמתלאות לא בשאמרה לא אמרתי טמאה אני אלא כדי שיגרשני בעלי דהיינו אמתלא דהרב המגיד א"כ לפי דברי הרב אין להוכיח משם ממה שכתבו הרב ב"ש והרב חלקת מחוקק שאם חזרה ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת דסברי מרנן כהראב"ד ולא כהרב המגיד דהא בשאר אמתלאות מודה גם הרב המגיד אמנם מדברי הרב נודע ביהודה שהביא הרב פתחי תשובה בסימן קט"ו ס"ק ל"ו דכתב משמו כי דין זה תליא בפלוגתא שבין הראב"ד והרב המגיד וכו' ע"ש לא משמע כדברי הרב ב"ש הנז':
וראיתי להרב מוהר"י הלוי בתשובה כלל ה' סימן ל"ג וז"ל והטור ז"ל באה"ע בסימן וא"ו כתב הרמב"ם לפסק הלכה ע"ש, הרי לך בהדיא דכיון דאמרה נאנסתי וכו' אפילו הכי פסלה עצמה לכהונה ואפילו חזרה בה אחר מיתת בעלה ונותנת אמתלא לדבריה שהיא אמתלא גדולה וחזקה ודברים הניכרים שמה שאמרה נאנסתי לא היה אלא כדי שיגרשנה בעלה והא ראיה דמשום הכי אינה נאמנת לגבי בעלה ואפילו הכי אינה נאמנת לחזור בה וכו' ע"ש, א"כ הוא סובר דפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד היא כשיטת הרב בית מאיר ופסק ההלכה כדעת הרמב"ם שאינה נאמנת באמתלא כדעת ההמ"ג ונ"ל דהוכחתם היא ממה שמשיג הראב"ד על הרמב"ם בזה משמע שהבין בדעת הרמב"ם שאינה נאמנת באמתלא והאמת עד לעצמו שאין זו מן התוכחות וכמש"ל דמש"כ שאין שמועתו מכוונת היינו דר"ל דמסתם לה סתומי דהו"ל לפרש באם לא נתנה אמתלא דוקא, ודע דמש"כ הרב מוהר"י הלוי שאפילו נותן אמתלא לדבריו אינו נאמן היינו דוקא כי התם דבשעה שאמר כהן אני נתקבלו דבריו ועשה מעשה ועלה לדוכן ולס"ת ולכל מעלות הכהנים אבל אם לא עשה מעשה הגם שאמר כהן אני וחזר בו ונתן אמתלא למה אינו נאמן כדאיתא בש"ס האשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת אם נתנה אמתלא שהרי גם הרב המגיד שאינו מאמינה באמתלא היינו דוקא באמתלא שאינה טובה ואינה מועלת לפי הדין כהא דאומרת מה שאמרה נבעלתי אינו אלא כדי שיגרשנה בעלה והדין אינו מאמינה בזה כדכתבנו לעיל מילתא בטעמא אבל באמתלא ההוגנת לו ודאי נאמן וראיה נמי מהא דהרא"ש בתשובותיו כלל ל"ב סימן יו"ד על מי שהוציא על אשתו קול שזינתה ואמר שנתברר לו הדבר והשיב וז"ל אם נותן אמתלא לדבריו ואמר מרוב שיחי וכעסי דברתי והוצאתי עליה שם רע ואינו אמת נאמן ושרי ליה וכו' ע"ש, ופסקה מרן ז"ל בש"ע סימן קע"ח סעיף י' ע"ש הרי אע"ג דשויא אח"ד כיון שנתן אמתלא לדבריו שלא אמר כן אלא מחמת קטטה וכעס נאמן:
מכל האמור יוצא לנו דבנדון דידן שהיתה מריבה ביניהם בפצע וחבורה ומכה טריה ודינא ודיינא ובאותו זמן כיחש לה ואמר שלא ראיתיך ואחר שים שלום ביניהם חזר והודה לדבריה אלא שאומר שמתחילה כפר בה מחמת שהיה ריב ומדון ביניהם ועוד כדי שלא יטפל בעובר והיא פרושה ממנו ועכשיו שעשו שלום ביניהם איש ואשתו זכו לדינא שמותרת לו:
ולפי האמור צריכין אנו לומר דמאי דפסק מרן ז"ל בסימן ד' סעיף ז"ך וז"ל ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה אם היא אומרת שמהארוס נתעברה וכו' ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו וכו' אבל לארוס גופיה אסורה דהא שויא אנפשיה ח"ד ע"כ ע"ש, היינו דוקא באם לא חזר ונתן אמתלא אבל חזר ונתן אמתלא טובה לדבריו נאמן ומותרת לו נמי אלא דלא נחית הש"ע לאשמועינן דבר זה אלא דעיקר חידושו כאן לאשמעינן הוא בא הגם שיש ספק אם נבעלה באונס או ברצון אפילו הכי אסורה לדידיה דספיקא דאורייתא לחומרא ולא מוקמינן לה אחזקתה שהיא כשירה וכעין נדון דידן מצאתי כתוב לאמר בתשובות הרב צמח צדק שאלה ק"ד וז"ל פנויה בתולה זינתה ונתעברה ואמרה שמפלוני וכו' והוא מכחיש עד אחרי רוב השתדלות שנתפשרו בני משפחתה עמו שיתנו לו לנדן וכו' אז הודה ואמר צדקה ממני ורוצים בני משפחתה שיכניס אותה מיד בחופה וקידושין והרב צמח צדק לא הסכימה דעתו להתירה מיד ולאלתר משום דכיון דהכחיש מתחילה שלא בא עליה אלא מאחר נתעברה הרי לפי דבריו אלה היא מעוברת חבירו ומינקת חבירו ושויא אנפשיה ח"ד כל זמן העיבור והנקה וכו' ונשא ונתן בדבר זה ולבסוף זו הלכה העלה וז"ל ודאי אי הוה מודה אחר כך שבא אליה ולא מחמת שנתפייס בממון היתה מותרת לו לישא אותה בעודה מעוברת כיון שיש לו אמתלא על דבריו הראשונים שמחמת בושה לא הודה לה מיד ע"ש, ובנדון דידן נמי נימא הכי שמתחילה שכיחש בה משום בושה היא לו וכלימה שכבר שמעתי שכל מה שעשה וקידש האשה הנז' הכל היה בהחבא שלא יתודע הדבר לאשתו ובניו וכ"ש דבר זה הוא לו בושה גדולה לפניהם שעשה דבר מכוער כזה ודאי מתבושש הוא מעונותיו ומוכלם מפשעיו שנודעו מעשיו הרעים לפני הכל והגם שהוא לא טען ולא אמר אמתלא זו לא צריך שבלאו הכי יש לו טענה מספקת במה שנתן אמתלא שכפר בה מעיקרא משום דלא היה רוצה ליטפל בה ובולד והיא אשה פרושה, ועוד הרי מצינו למהראנ"ח ז"ל בחלק ראשון סימן מ"ה דכתב בתוך תשובתו ז"ל הצריך לעניננו דשמא אינו אומר כן שלא בא עליה הוא אלא כדי שלא יזקק לאשה ולולד דהא אשכחן דכל היכא דאיכא למיתלי שאומר לאיזה כונה לא אמרינן ביה שויא אח"ד וכי היכי דאמרינן דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת הכא נמי אם אנו רואים איזו אמתלא שיש לספק שאומר כן משום ההיא סברא לא אמרינן שויא אח"ד עכ"ל ע"ש, הרי התם בנדון הרב לא מצינו שחזר וטען שום טענה ואפילו הכי קאמר שאם יש סברא לומר שכך היתה כונתו הויא אמתלא ומותרת לו:
ודע דהכא לא חיישינן דשמא כמו שזינתה עם הארוס כך זינתה עם אחרים ואם כן הגם דמודה שבא עליה מ"מ חיישינן נמי לאחרים זה ליתא כדמוכח מש"ס דכתובות דף י"ג ע"ב וי"ד ע"א ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה וכו' ע"ש, דאפילו לאביי דסובר דכיון דהכא רוב פסולין אצלה ולא מהימנא ה"מ היכא דהוא אינו מודה לה כדאיתא בש"ס שם בהדיא אבל במודה אליבא דכ"ע לא חיישינן וכדכתבו התוספות שם ד"ה חדא דקא מודה ז"ל וללישנא קמא דיבמות דלא דיימא מעלמא ולאיכא דאמרי דאפילו דיימא מעלמא כיון דקא מודה בתריה דידיה שדידן ליה וכן פסק מרן ז"ל בסימן ד' סעיף ז"ך כ"ח דאפילו מרננים העם אחריה אם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר וכ"ש היא שהיה לה חזקת כשרות ע"ש, וכ"ש בנדון דידן דלא דיימא מעלמא ודאי לא חיישינן, וכן מצאתי לרבינו התשב"ץ חלק שני סימן רע"ג וז"ל הצ"ל ואחר שכתבתי זה קראתי העדות שהביאו לי ולפי העדות הדבר ברור שזאת האשה לא יצא עליה קול זנות עם שום אדם זולת יהודה זה והקול נשמע שהיתה מתפרצת עמו ולא עם אחר א"כ הרי הדבר בריר שממנו נתעברה והרי הוא בנו לכל דבר וכו' דבתר דידיה שדינן ליה כיון דלא דיימא מעלמא ע"ש, וא"כ כ"ש בנדון דידן נמי כיון דלא דיימא מעלמא שלא יצא עליה קול זנות עם אחר זולתו ודאי אמרינן דלא נחשדה עם אחרים והיא ארוסה לזה שהוא איסור חמור והדברים קו"ח מנדון התשב"ץ דהתם בפנויה קא עסיק מר דלית איסור חמור עם אחרים ועוד דלא אגידא בזה ובשום אדם ואפילו הכי לא אמרינן כשם שזינתה עם זה זינתה עם אחרים כ"ש באגידא בארוס ולא דיימא מעלמא ודאי לא אמרינן כשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה לאחרים וכ"ש בנדון דידן דהארוס מודה שהוא בנו ליכא ספיקא בזה כלל:
והנה מ"ש בסמוך דאפילו דיימא מעלמא כיון דהכשרנו הולד כ"ש היא שיש לה חזקת כשרות, היה נראה לי לכאורה לומר דיש לדחות דנימא דלא התירו אלא בולד משום שאומרת לכשר דהיינו לארוס הולד הזה וכמו שמצינו להרמב"ם ז"ל נקיט הכי שנבדקה ואומרת שהעובר הוא מהארוס וא"כ יכולים אנו לומר אע"פ שאמרינן כשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים מ"מ זה העובר כיון שהיא אומרת שמהארוס הוא נאמנת להכשירו אבל לגבי דידה עדין היא באיסור זונה עומדת דאמרינן כשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים וכך מורים פשט דברי הרמב"ם כנז', אבל מסתמיות דברי הטור והמחבר דנקטו שנבדקה ואמרה לארוס נבעלתי משמע דדא ודא אחת היא והכל הולך אל מקום אחד והטור והמחבר כונתם פשוטה דמאי דאמרה לארוס נבעלתי דרצונה לומר לארוס נבעלתי ולא לאחרים דאם לא כן מי לא ידע בכל אלה וכן נמי היא כונת הרמב"ם דקאמר ואמרה עובר זה מארוסי דר"ל שהיא אומרת שהעובר הוא מהארוס משום שלא נבעלה אלא לו ולא לאחרים ונ"ל דלזה נתכוונו הטור והמחבר ששינו לשון הרמב"ם ונקטו הם שאמרה לארוס נבעלתי לומר שזה הוא כונת הרמב"ם שלא תפרש בו כפירוש הראשון, ונראה לומר הא דלא רצו בפירוש הראשון משום דלפירוש הראשון אינה מכחשת הרינון וכיון שאינה מכחשת הרינון א"כ באו עדיה ויחפרו ולהכי אינה נאמנת לומר עובר זה מארוסי ולא מאחרים כיון דגם אחרים באו עדיה דאמרינן כשם וכו' והיא אינה מכחשת זה לפירוש הראשון והכא לא שייך לומר רוב בעילות של ארוס הם ולכן בחרו בפירוש השני ולפי זה גם לגבי דידה דנים לפני חכמים להתירה לארוס אפילו דיימא מעלמא אם אינו מכחישה הארוס היא והולד כשרים ולרבותא השמיעונו הולד שהוא כשר הגם שאין לו חזקת כשרות וכ"ש היא שיש לה חזקת כשרות, וכן משמע מדברי הלבוש שמפרש דאמרה לארוס נבעלתי דרוצה לומר ולא לאחרים ומהימנינן לה בזה שכתב וז"ל בסעיף כ"ח מיהו אם היא לפנינו ונבדקת ואומרת לארוס נבעלתי אע"פ שהיתה נחשדת מאחרים מצרפים דיבורה לחזקתה ומהימנינן לה והולד כשר ע"כ, הרי לך בהדיא שטעם הכשר הולד משום צירוף דיבורה לחזקתה וחזקה היא שסתם אשה אינה מזנה כמ"ש הרב ז"ל לעיל סעיף ז"ך ע"ש, ומטעם צירוף דיבורה לחזקה שאינה מזנה ואמרינן דלא זינתה עם אחרים ומכחישין הרינון להכי מכשירינן בולד וא"כ כ"ש היא עצמה שיש לה חזקת כשרות הגם שהיא דיימא מעלמא מותרת לארוס ולאחר מותי נראה ג"כ דמותרת לכתחילה לינשא לכהן היכא שאין ארום מכחישה וכן משמט מדברי הרב חלקת מחוקק בסימן זה סוף סע"ק כ"ח שכתב וז"ל והואיל וכבר הותרה לארוס אף אם הוא כהן וכו' ומותרת לכהן לעולם ובפרט אם לא דיימא מעלמא וכו' משמע שהרב מתיר לכהן אף בדיימא מעלמא ולהכי כתב ובפרט אם לא דיימא מעלמא דר"ל דכ"ש אם לא דיימא מעלמא משמע דעיקר דבריו בדיימא מעלמא שמותרת לכהן ארוסה אם הוא מודה לה וסובר הרב דלא זו בלבד אלא אפילו אם מת הארוס מותרת לכתחילה לינשא לכהן אחר מטעם כיון שהותרה הותרה וכן משמע מדברי הרב ב"ש בסעיף כ"ז ס"ק מ"ז שכתב וז"ל אבל לכתחילה בודאי דהא הולד הראשון מחזיקים לממזר וכו' ע"ש, משמע בהדיא טעמא דאסורה לכתחילה הוא משום דמחזיקים הולד לממזר והיינו טעמא משום דמכחיש בולד הא לאו הכי שאינו מכחיש לולד והולד כשר מותרת גם היא לכתחילה לינשא לכהן אלא שהוא ז"ל אינו מדבר בדדיימא מעלמא:
מכל הכתוב נשמע דהכא בנדון דידן דלא דיימא מעלמא והיא אגידא בארוס והוא חזר והודה לאשר אמרה שממנו הכל ודאי זה אין צריך בושש ומותרת לו לכהן לו תהיה לאשה כהלכת גוברין יהודאין ואין כאן בית מיחוש:
ועדין צריכין אנו למודעי בנדון דידן שלא חזר מדבריו עד אחר עבור כמה חדשים ואז נתן אמתלא אם נאמן באמתלא או לא שהרי כתוב מפורש בדברי רבותינו ז"ל אשר בית ישראל נשען עליהם הלא המה הגבורים אנשי השם הרב בית שמואל והרב ט"ז בסימן י"ט מי שאמר על אשה אחת שהיא אחותו ואחר כך חזר ואמר שהיא אשתו אם הוחזק הדבר שלשים יום לא מהני אפילו באמתלא וכן הדין באמרה כל שלשים שהיא נדה וכן מי שאמרה כל שלשים שזה בעלה ואחר שלשים יום חזרה מדבריה הראשונים אפילו נותנת אמתלא לדבריה אינה נאמנת ע"ש בט"ז ובהרב בית שמואל שם ס"ק ב' עש"ב:
ואחר ההתבוננות נראה דמהא לא שמה מתיא דעל כרחין לא כתבו דלא מהני אמתלא אחר שהוחזק הדבר שלשים יום אלא בשיכול לתרץ דבריו וליתן אמתלא בתוך שלשים יום כמו השתא ולא חזר מדבריו ותירצם עד השתא אחר שלשים יום בזה הוא דאינו נאמן דלמה לא חזר מקודם זה אבל אם עדין הדבר הוא כמות שהיה מתחילה שעד עתה לא היה יכול לחזור מדבריו הראשונים כפי האמתלא שנותן שהרי כל זמן שלא חזר נותן טעם לשבח שהיה דבר עומד ומעכבו ועדין לא עברה החששא ולא נסתלק דבר הגורם לדיבורו הראשון ודאי השכל מחייב אפילו אחר עבור זמן זמנם זמניהם יכול לחזור וליתן אמתלא זו לדבריו כי מקודם לזה היה דבר מעכב בו ובההוא פחדא יתיב ואפילו ארכו הימים וכן מוכח מהא דכתובות כ"ב דההיא איתתא דאמרה מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה ונתנה אמתלא לדבריה שמתחילה באו לה אנשים שאינם מהוגנים וכו' ע"ש, דמשמעות לישנא דלימים דנקט הש"ס לאחר זמן דהיינו כמה ימים ואפילו הכי הימנוה באמתלא וה"ט ודאי משום דכל אותן הימים שלא נתרצית משום שהאנשים שבאו לה אינם לפי כבודה עד השתא, וכן מצאתי ראיתי להרב חתם סופר בחלק יו"ד סימן ט' שכתב כן בפשיטות הוא וחד דעמיה והביאו ראיה לזה וז"ל וכתב ה' עצי ארזים סי' ר"ט דהוא הדין אחר שלשים יום מהני אמתלא אם הוא באופן שלא היה אפשר זולת זה ע"ש, ולפענ"ד ממקומו מוכרע שהרי הרמ"א מייתי מיצחק שהיה נאמן באמתלא כי אמרתי רק אין יראת אלקים וגו' והנה שם כתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים מבואר אפילו באריכות ימים מהימן באמתלא כיון שאי אפשר בענין אחר עכ"ל ע"ש, הרי לך מבואר כדברינו, וא"כ בנדון דידן נמי לפי אמתלתו לא רצה להגיד האמת עד שעברו ימי בכיתו ומריבתו, ועוד הרי מצינו להרב בית אפרים סימן א' הביא דבריו הרב פתחי תשובה סימן א' ס"ק י"ד שכתב על דינו של הרב בית שמואל בענין אחר שלשים יום דסובר דלא מהני אמתלא כתב הוא ז"ל שדינו אינו מוחלט דבתשובת רמ"א סימן ב' מבואר דאף לאחר שלשים יום מהני אמתלא היכא דלא הוחזק רק מפי עצמו וע"י דיבור לבד ע"ש עכ"ל, ועוד נראה לי לומר גם לדברי הרב ב"ש היינו היכא דהוחזק הדבר באין פוצה פה ומצפצף מה שאין כן בנדון דידן הגם שהוא היה אומר שלא ממנו נתעברה לא הוחזק הדבר על פיו שהרי היא מכחשת אותו ומעולם לא הוחזקה זונה ולהכי יוכל לחזור ולסתור דבריו הראשונים על פי האמתלא:
הכלל העולה דאשה זו מועלת לארוסה האמתלא וחוזרת להיתרה הראשון ומותר לו לכהן ארוסה לישא אותה להכניסה לחופה והימים הראשונים יפלו ומכאן ולהבא חושבנא טבא יטיב ה' אחריתנו מראשיתנו אמן, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות ואל יצל מפינו דבר אמת ושפת אמת תכון לעד ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו אמן ז"ך לחדש שבט בשנת קומה עזרת"ה לנו ליצירה פה והראן יע"א:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
הלכות עיגונא
סימן ב
שאלה במותב תלתא הוינא יתבין כחדא אנן בי דינא דחתימי לתתא כד אתא קודמנא כבוד שמו הטוב הר' מימון בר יהודה בן עולייל י"ץ הנקרא פיליק"ס ואחר האיום והגיזום עמד על רגליו והעיד בתורת עדות גמורה איך הוא היה מאנשי הצבא של מלכות פראנצא יר"ה והיה ראש הצבא הנקרא קאפיטא"ן וזה כמו שתי שנים מעלה מטה כשהיה עומד עם אנשי צבאותיו פעם אחת שלח נוצרי אחד שממונה תחתיו הנקרא אופיסייא"ל עם שלשים אנשים מאנשי צבאותיו למקום אחד מיוחד למלחמה לארוב על האויב והיו שם בכלל סכום האנשים אשר הלכו לצבוא צבא שני יהודים אחד נקרא צרפתי ואחד נקרא יצחק למשעאלי ביודעם ומכירם הם ואביהם ועירם ומשפחתם ואחד מהם שהוא יצחק למשעאלי הוא בן גילו שהיה לומד עמו בבית הספר, הכל נתלוו כאחד והלכו בשליחותם לארוב על האויב בלילה אחת ולמחר כשחזרו אליו האופיסייא"ל עם אנשי הצבא שהיו עמו שאל להאופיסייא"ל מה היה ומה נעשה והשיב לו דע כי כל הלילה היינו בצער ובסכנה עם האויב ונפקדו מאנשי צבאותיו אשר הלכו עמו בחברתו שלשה אנשים שהוכו ומתו שהם צרפתי ויצחק למשעאלי ואחד נוצרי גם הוא בשמו במקום שהיינו אורבים אז אמר להם היהודי הקאפיטא"ן הנז' שצריכים לחזור למקום שנפלו החללים ולנשאם משם ולהביאם לתוך תחומנו ומיד ולאלתר חזרו והלכו למקום שהיו נצבים שם ולא מצאו שם שום אחד מהחללים שהניחו שם ובחזרתם הביאו בידם יהודי אחד שבוי ששבו אותו מהאויב והעיד בפנינו היהודי הקאפיטא"ן הנז' שכך אמר לו היהודי השבוי דע לך כי בתוך החללים שמצאנו שלשה חללים במקום מצבם כשבאתי לפשוט את החללים אשר נשארו בידינו מצאתי יהודי מהחללים שבתוך חיקו מצאתי לו מזוזה אחת והילך המזוזה אשר מצאתי אצלו וקברתי כל השלשה חללים ע"כ עדות היהודי השבוי, והיהודי הקאפיטא"ן אמר בפנינו שברור לו שהמזוזה היא ודאי היתה בתוך חיק יצחק למשעאלי שביודעו ומכירו שהוא היה ירא את ה' והיה מתפלל בכל יום תמיד ומתנהג במדת היהדות והישרות ושהיה נזהר בכל מילי דשמיא ואומר בבירור לו שבאותו מקום שהיו אלו אורבים לאלו אין לספק שמא אחרים באו לכאן שכל חבורה לנגד מקום חבורה שכנגדו ומצבאותיו לא נפקדו באותו מצב כ"א אלו השלשה חללים המוזכרים ע"כ עדות היהודי הקאפיטא"ן והיה זה בפנינו בערב ר"ח אלול של שנת התרע"ח פה מתא אוראן יע"א פלוני דיין. פלוני דיין... פלוני דיין...
תשובה תחילה וראש יש להקדים כל הספיקות שנפלו בענין זה א) הספק הראשון אם זה הגוי האופיסייא"ל נקרא מסל"ת מפני שהיהודי הקאפיטא"ן שאל לו מתחילה ואמר לו מה נעשה ומה נהיה, ולא דמי למסל"ת דש"ס יבמות קכ"ב ע"ב שהפונדקית התחילה בענין מיד כשראתם בכתה כדאיתא התם ע"ש, ואחר כך שאלו לה איה חברינו, ב) הספק השני הוא דלאו מפיו אנו חיין מפי הגוי המסל"ת לפנינו או לפני שנים אלא עד אחד מעיד שהגוי הסיח לפ"ת לפניו, ג) הספק השלישי דהגוי המסל"ת דהיינו האופיסיאל אינו אומר קברתים ובאמת היה המעשה שלא קברם שהרי אמר להם הקאפיטא"ן שיחזרו למקום לנשאם משם ולהביאם אל תחומם והשבוי הוא שאמר שקבר החללים ד) הספק הרביעי שנראה בהנדון הזה הוא שהעדות מסתיימת משלשתן מהקאפיטא"ן והאופיסיא"ל והיהודי השבוי, שכל אחד העיד במקצת דבר, הקאפיטא"ן העיד ששלח הוא עם האופיסייא'ל שני יהודים פלוני ופלוני, והאופיסייא"ל מעיד מסל"ת שהיהודים אשר נשלחו עמו במחיצתו נהרגו ולא הזכיר הוא שם אביהם ועירם, והיהודי השבוי הוא שאמר שקבר לאלו החללים הנמצאים במקום מצב האופיסייא'ל ואנשי צבאותיו והוא לא ידע מה טיבם של חללים אלו מי הם הגם שאמר שידע את אחד מהם שהוא יהודי מהמזוזה אשר מצא בחיקו באמת אין זו ידיעה כל כך דעדין הדבר שקול שאפשר שהוא גוי אלא שמצא מזוזה והניחה בחיקו ואת"ל שהוא יהודי מ"מ מי הוא זה ואיזה הוא ואין לנו ראיה שהם פלוני ופלוני אלא ממה שמצאם במקום מצב האופיסייא'ל שהוא הניחם שם א"כ הרי לך שכל אחד מעיד על חצי דבר ולא על דבר שלם ואמרינן בקמא דף ע' ע"ב יקום דבר ולא חצי דבר ע"ש, אלו הם הספיקות שראוי להסתפק בנ"ד כפי מה שאירעו בו:
והנה תחילה אבא בעי'ר על הספק הראשון אם האופיסייא"ל מיקרי מסל"ת מפני שקדמה לו שאלה מהיהודי הקאפיטא"ן והוי כהא דש"ס והא איה חברינו קאמרי לה נ"ל דלא שמה מתיא דלא דמי כלל אפילו כעוכלא לדנא דשאני התם דשאלו לה על חבירם איה הוא שהניחוהו חולה בפונדק ולהכי כאשר השיבה אמריה להם מת וקברתיו ודאי התם לא מיקרי מסל"ת שהרי השיבה על שאלתם אבל בנדון דידן שהיהודי הקאפיטא"ן לא היה יודע מאומה מתחילה לא מענין המתים אשר נפקדו ולא מענין דבר אחר דהיינו מענין המלחמה והצער והסכנה אשר עברו עליהם ולכך שאל לו מה היה ומה נעשה ומה בשורה יש והאופיסייא"ל השיב כי היו בצער גדול ובסכנה עצומה כל הלילה ודמים בדמים נגעו שנפקדו מהם שלשה אנשים מאנשי הצבא אשר שלח עמו הקאפיטא"ן שנהרגו ומתו באותו הלילה שכונתו להגיד לו כל המאורע אשר אירע לאנשי משמר שלהם ושנים מהם יהודים צרפת"י ויצחק למשעאלי והשלישי נוצרי זה ודאי הוי שפיר מסל"ת בענין מיתת היהודים:
וכן מצאתי און לי מתשובת מהר"ם אלשיך בסימן קי"א בענין שנשמע שמועת ספינה שנטבעה אשר היו בה יהודים ובא אדם אחד והעיד שפגע בגוי אחד שבא מהנמל אשר פירשה משם הספינה הנז' ושאל מהגוי הנז' מה חידוש מהספינה ההולכת מכאן ואמר הגוי הספינה ההיא נטבעה והאנשים אשר בתוכה נמצאו על שפת הים וקברום גם היהודי אשר נכנס בתוכה מכאן נמצא על שפת הים ונקבר, והרב באותה תשובה דן את הדין וכתב וז"ל איברא שיש לחלק ולומר שלא אמרו שמה שמסיח הגוי אחר שאלה דלא הוי כמסל"ת אלא כששאלוהו על אותו פלוני ביחוד דומיא דאיה חברינו אבל כששאלוהו על כללות הספינה והוא השיב ובתוך שיחתו סיפר גם מאיש פלוני אחד שהיה בתוך הספינה מסל"ת מיקרי והכי דייק לישנא דהר"ן ז"ל בתשובה וכו' ע"ש מה שסיים, הרי דברי הרב מונחים לפניך שנדון דידן הוי דומה בדומה לנדון רבינו משה וסובר הרב דהוי שפיר מסיח לפי תומו עיין שם בדבריו אשר הרבה להשיב ולהביא ראיות על זה:
גם הרב מהר"א ששון בתשובה סימן ח' נשאל על אותו מעשה של הרב רבינו משה אלשיך ז"ל והשיב ז"ל הצ"ל בתשובה הנז' ואחר הכל אמר גם היהודי אשר נכנס מכאן בתוכה נמצא על שפת הים ונקבר הרי שלא סיפר ענין מיתת היהודי עד סוף דבריו כנראה שלא הבין ששאלתו היתה על זה וזה מבואר למבין ואין בו ספק א"כ ודאי שאין לאסור אשה זו מטעם זה דודאי מסל"ת מיקרי וכו' ע"ש, וכ"ש הוא בנ"ד דודאי שאלת היהודי הקאפיטא"ן מהאופיסייא'ל לא היתה על היהודים בפרטות אלא עיקר שאלתו לידע מה היה בשליחות זו אשר שלח לאנשי צבאות חייליו לארוב מה נהיה ומי נצח והאופיסייא"ל ג"כ השיב לו כפי שאלתו וסיפר לו שנפגשו עם האויב והיו כל הלילה בצער ובסכנה ואח"כ הודיעו ג"כ מההרוגים היהודים והנוצרי ודאי מסל"ת מיקרי שפיר שהרי הקאפיטא"ן שהוא הרועה אותם ומשמרם ומשגיח עליהם נמסרו לו במנין ובמספר מאת הגבוה מעל גבוה שומר וצריך להחזירם לו במנין ושלא פשע בשמירתי ולכן צריך הוא לידע את מוצאם ואת מובאם כפי הדרך הישר הרועה הנאמן ולשום עין עליהם, ולכך מחוייב הוא בדבר הזה לשאול מה קרה להם כפי הדת הנימוסי וכדי לידע מה להשיב לשולחו דבר להמוסרם בידו והמושל ושוטר עליו ולהכי ודאי כל אדם חזו בו שלא על היהודים דוקא הוא שואל לידע אלא על הכללות כדכתבנו והאופיסייא"ל ג"כ הוא יודע דבר זה ששאלת הקאפיטא"ן היא מחוק הנימוס ומשום הכי הוי שפיר מסיח לפי תומו מענין מה שאירע להיהודים כנ"ל, וכבר פסק מרן ז"ל בשלחנו הטהור אה"ע סימן י"ז סעיף י"ד שישראל ששמע מגוי המסל"ת מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו ע"כ ע"ש, וע"ש בבאר היטב ס"ק מ"ז ומכאן נפשט הספק הראשון והשני:
אלא שראיתי למהריק"ש ז"ל בספרו ערך לחם באה"ע סימן י"ז סעיף י"ז בהגהותיו שכתב וז"ל אם שאל לגוי מה חידוש מהספינה פ' או מהשיירא פ' אע"פ שלא שאל על האנשים והגוי השיב על ענין הספינה או השיירא איך נטבעה או נהרגו האנשים אשר בה ובכללם יהודי פ' לא חשיב מסל"ת במיתת היהודי כי אין צריך שישאל בפירוש על היהודי אלא כל ששאל בכלל על ענין הספינה או השיירא חשיב כשואל על פרטיהם, ועוד כי יודע הגוי שעיקר כונת היהודי השואל היא על היהודים שבה כך נ"ל מתשובת הרדב"ז לפי הענין הישר והטעם דלא גרע מזכירת שם האשה בלי שאלה שכתבו ז"ל דלא חשיב מסל"ת, ויש מחברינו ז"ל שהיקל בזה ואין לעשות מעשה כדבריו ז"ל כנ"ל עכ"ל ע"ש, הרי שהרב מהריק"ש הביא לנו מדברי הרדב"ז והסכימה דעתו דעת עליון לדבריו ושלא כדברי מהר"ם אלשיך והרב מהר"א ששון נמצא דפלוגתא היא בנדון מהר"מ אלשיך ששאל מה חידוש היה מהספינה אי מיקרי מסל"ת או לא:
ונראה לי שבנ"ד גם הרדב"ז ומהריק"ש מודים דשפיר הוי מסל"ת שכבר כתבנו דהכא בנ"ד מוכרח הקאפיטא"ן במעשיו על פי הנימוס ודינא דמלכותא להשתדל לידע מה נעשה בשליחותו שיהיה ציר נאמן לשולחיו כי הוא מעותד לבא במשפט עם זקני עמו ושריו על פקודתו ועל זה הוא עיקר שאלתו לידע מפי האופיסייא"ל בירור הדבר מה היה והיכן האויבים עומדים כדי שידע מה להשיב למי שגדול ממנו אי נצח או מנוצח ועל זה השיב אמריו לו האופיסייא'ל ובאגב הודיעו מהריגת השלשה ועל כן שפיר הוי מסל"ת וכ"ש לטעם השני שכתב הרב כי יודע הגוי שעיקר כונת היהודי השואל הוא על היהודים שבת הכא בקאפיטא'ן ליכא למימר הכי וכדכתבינן:
ולהיות כי תשובות הרדב"ז ז"ל שכתוב בהם ענין זה אינן מצויות אצלי לא יכולתי לראות את דבריו ז"ל בשורשן ובמקורן להתבונן על דבריו הקדושים וראיתי להרב בעל קונטריס עגונות שהעתיק פסקי הרב מוהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל באות רמ"ג שכתב וז"ל יהודי ששאלו לעכו"ם מה חידוש מהספינה ההולכת מכאן ואמר הגוי הספינה נטבעה והיהודי' אשר נכנסו בתוכה עם העכו"ם נמצאו שם על שפת הים ונקברו לכאורה נראה דשפיר היי מסל"ת דהא לא נתכוין להתיר ולא להעיד וכבר כתב רבינו טודרוס הלוי דכוונתו להודיע לחוד וכן משמע מדברי הרשב"א דכל שלא שאלוהו על האיש עצמו מיקרי מסל"ת וכו' וכן משמע מתשובת הרד"ך דבנ"ד מיקרי מסל"ת שפיר עכ"ל וזהו מכוון ממש כדברי מהר"ם אלשיך ומהר"א ששון הנ"ל, אכן באות רמ"ד כתב וז"ל אך בתשובת הרדב"ז כתב על יהודי ששאל לרגלים אם אמת מה ששמעתי אומרים שבאו לסטים על ג' ספינות ותפסום יהרגום והשיבו אמת שבאו לסטים על ספינה אחת מהרגלים והיו שלשה יהודים עמהם שיצאו מפה והשלשה יהודים נהרגו אמת אמת לזה אין ספק, והשיב הרב הנ"ל דאין זה מסל"ת כי הגוי הבין שלא על הרגלים הוא שואל כי היה מפורסם שהיו יהודים תוך הספינה והוי כאילו שאלו מה נעשה עם היהודים שהלכו בספינה עכ"ל הרדב"ז ז"ל, (ידידי קורא נעים תן דעתך וראה בעיניך שדברי הרדב"ז עליונים למעלה אשר העתיקו אנשי חזקי"ה המה הגבורים אנשי השם רבינו מהריק"ש ורבינו בצלאל אשכנזי לא באו בסגנון אחד ולא ראי זה כראי זה כי הריק"ש העתיק שלא שאלו מהגוי כ"א זה מה חידוש היה מהספינה דוקא ולא הזכירו בשאלתם כלל מההריגה ואפילו הכי השיב הרדב"ז ז"ל שאין זה מיקרי מסל"ת ולפי זה ודאי פליג הרדב"ז אתשובת מהר"ם אלשיך ומהר"א ששון הנ"ל ואילו לפי מה שהעתיק רבינו בצלאל דברי הרדב"ז לא פליגי כי הם שפה אחת ודברים אחדים כי שאני נדון הרדב"ז דלא מיקרי מסל"ת משום ששאלו מהגוי על ההריגה ומתשובת הגוים נמי נראה עין בעין כי הוא הבין שעיקר שאלתם היתה על היהודים שהרי השיב שהיו שלשה יהודים ונהרגו אמת אמת כל אמת אמת תפסיה להאי גברא לאמת להם שהיהודים נהרגו וא"כ מוכח מדבריו שהבין ששאלתם היתה על היהודים ומשום הכי השיב הרדב"ז ז"ל כי אין זה מסל"ת, אבל בנדון מהר"ם אלשיך ונדון רבינו בצלאל לא היתה השאלה כי אם על הספינה מה חידוש נעשה בה שאפשר שהיה שואל על גוף הספינה ועל הסחורה אשר היתה בה שאין בדברי השואל הוכחה שעל היהודים הוא שואל ולהכי כאשר הגיד הגוי על הספינה שנטבעה או שתפסוה לסטים ואחר כך הגיד מענין האנשים אשר היו בתוכה ומה נעשה בהם הוי שפיר מסל"ת בזה והרי הם בשיטה אחת ורוח לא יבא ביניהם וכמו שהעתיק אחר כך בהרב קונטריס עגונות באות רמ"ה וכתב וז"ל ואף שיש להשיב ראיות ברורות דלא כדברי הרב הנ"ל מ"מ מי כמוהו מורה ומי יתיר אשה לשוק שהיא ערוה לדעתו חלילה, ומ"מ יש לחלוק בנ"ד (והן הן דברי מהר"א ששון בסימן ח' ע"ש) דשאני מנדון דידיה דהתם שאל להם היהודי אם אמת שבאו לסטים על ג' ספינות והרגום כיון דשאלו על הריגת אנשי הספינות והיה מפורסם שהיו יהודים בתוכם הרי ברור שעל היהודים הוא שואל דמה לו מהרגלים וגם בכלל הרי הם גם היהודים אבל נדון דידן שהיתה השאלה מה חידוש מהספינה אולי על סחורה שבה הוא שואל ואינו שואל על אנשיה ומה שמגיד על האנשים הוי מסל"ת גמור אפילו לדעת מרנא הרדב"ז עכ"ל, וא"כ הרי מצאנו שגם דברי הרדב"ז לא באו מפורשים שבאו לחלוק עם הא דמהר"ם אלשיך ומהר"א ששון ורבינו בצלאל ז"ל כמו שהבין רבינו מהריק"ש, ומה גם דכבר כתבנו אנן בענ"ד שגם לפי שיטת מהריק"ש מודה בנ"ד וכמו שכתבנו לעיל בסמוך בנותן טעם לשבח, והרב כנה"ג בהגהת הטור סימן י"ז אות צ"ט כתב גוי שנשאל מה נעשה מהספינה והשיב שנשברה והיו שם ג' יאודים וכו' הרב רבינו בצלאל והר"ם אלשיך ומהר"א ששון התירו את נשותיהם וכן נראה ממהראנ"ח, ורשד"ם בסימן ס"ז אסרן וכו' ע"ש, ובאות ק' כתב שאלוהו על כללות הספינה והשיב מיתת היהודי יש להחמיר משפטי שמואל רשד"ם סימן מ"ד, ובסימן פ' כתב רשד"ם ז"ל שעשו מעשה והתירוה וכן הסכים מהרש"ך וכן יש להוכיח ממ"ש הרב תומת ישרים דכתב בסימן קל"ו דלא חשיב מסל"ת דוקא אם שואלים אותו על ההרוג או על המת דוקא בזה לא מיקרי מסל"ת אבל כששאלוהו על הכלל תחילה והגוי משיב על הפרט מסל"ת מיקרי וכן כתב מהר"ם מלובלין בסימן ק"ל (ובאות ק"ב העתיק לנו דברי מרשד"ם בסימן נ"ז וז"ל) (ולכאורה נראה דתשובת רשד"ם דסימן פ' היא סותרת לתשובת סימן ס"ז הנז' עוד יש להעיר במה שראיתי להרב לקט הקמח אות ש"ץ דף ס"ב שהביא גם הוא להרשד"ם בתשובה סימן ס"ז וכתב שדעת הרשד"ם בסימן ס"ז כדעת הרב האשכנזי וכתב ג"כ שדעת הרב תורת אמת כדעת הרב האשכנזי להתיר ע"ש, וזה סותר למה שהעתיק הרב כנה"ג לתשובת רשד"ם סימן ס"ז) ובאות ק"ג כתב וז"ל שאלו לו מה חידוש מהספינה ולא הזכירו לו אנשיה והגיד לו מיתת היהודי מסל"ת הוי מהר"ר בצלאל סימן כ"א הר"ש הלוי חלק אה"ע סימן ג' ד' הר"א ששון הר"א די ביטון ז"ל בתשובה כ"י סימן ל"ה עכ"ל ע"ש, הרי מצינו חבל נביאים רבני מאוואתא דסברי מרנן דבשואל מה חידוש מיקרי מסל"ת רבינו מהר"ם אלשיך ומהר"א ששון ורבינו בצלאל אשכנזי ומהרש"ך ומהראנ"ח והרב תומת ישרים ומהר"ם מלובלין והר"ש הלוי ומהר"א די בוטון ורבינו הגדול מהר"י קארו בתשובותיו סימן ח' מדיני גוי מסל"ת סובר הגם ששאלוהו על מיתת אחרים והגיד מיתת פלוני מיקרי מסל"ת ע"ש, ועי' כנה"ג אות ק"ב כל האי נבגא דברכתא כל בי עשרה שכינתא שריא כולם קדושים ובתוכם ה' עונים באימה וביראה ובענוה דבענין זה מיקרי שפיר מסל"ת וכ"ש הוא נ"ד שאף לדברי החולקים בנ"ד אזלי ומודו כמ"ש לעיל מילתא בטעמא:
המורם מכל האמור דמה ששאל היהודי הקאפיטא"ן להאופיסייא"ל מה נהיה ומה נעשה ואנו מפי הקאפיטא"ן אנו חיין מיקרי שפיר מסל"ת והגם שהוא עד מפי מסל"ת כמ"ש הכל לעיל ותרי ספיקי הראשון והשני נתבררו ונתלבנו יפה יפה בעזר השם יתברך מי"ב שבטי ישראל שהרי גם רבינו טודרוס הלוי ומהרד"ך סוברים כן כמ"ש משם קונטריס עגונות אות רמ"ג עיין שם:
ולענין הספק השלישי שהאופיסייא'ל לא אמר קברתים, הנה הרמב"ם ז"ל פרק י"ג מהל' גירושין פסק דגוי מסל"ת צריך לומר וקברתיו וז"ל בהלכה כ"ה יצא גוי וישראל מעמנו למקום אחר ובא הגוי והסיח לפי תומו ואמר האיש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו ואע"פ שאין הגוי יודע אותו האיש והוא שיאמר קברתיו עכ"ל, ומרן ז"ל באה"ע סימן י"ז סעיף י"ז הביא דעת הרמב"ם ז"ל בשם יש אומרים דצ"ל קברתיו אבל סתמא דדינא דלא כוותיה ופסק כהטור דלא בעינן וקברתיו עי' ב"י, ועוד שכבר העלה רבינו מהר"י קארו בתשובותיו סימן ג' בדיני גוי מסל"ת דף ק"ו דלא בעינן לומר וקברתיו וז"ל הצ"ל באותה תשובה ואע"ג שהתוגר ההוא לא אמר קברתיו ולדעת הרי"ף והרמב"ם צ"ל קברתיו וכתב הרשב"א והר"ן שאין לנו להקל באיסור אשת איש שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל, הנה מ"מ אין לנו להחמיר בזה כיון דאיכא כמה פוסקים גדולים ואחרונים שכתבו שאין צריך להזכיר קבורה וכו' וכתב עוד שם וכן נהגו פה שאלוניק עיר ואם בישראל בימי קדם ובשנים קדמוניות היתה עיר גדולה של חכמים ושל סופרים וכיון שנהגו להקל בזה נראה לענ"ד דאין ראוי להחמיר מפני כמה טעמי וכו' וכן כתב מהרי"ק ז"ל בכמה תשובות וכיון שכן ראוי להקל בזה ע"ש בדבריו ז"ל מה שהאריך בזה, וכן ראיתי להרב מהר"י אדרבי בספרו דברי ריבות סי' רע"א שכן העלה להלכה גם הרב פרח מטה אהרן ז"ל בסימן ל"ג הסכימה דעתו דעת עליון שאין צריך לומר וקברתיו ע"ש שדבריו הם במים שאין להם סוף שזה דמי למלחמה ואפילו הכי כתב שאין להחמיר להצריך קברתיו ע"ש, וזה באמת צ"ע וצריך ישוב:
אחר כך ראיתי בספר ארץ החיים להרב המופלא חיים סתהון ז"ל בסימן י"ז שכתב משם מהר"א זאבי ז"ל מאחר שראינו בפסקיו ובש"ע שסתם דלא בעינן לומר וקברתיו הכי נקטינן עוד שרטט וכתב הרב הנז' ועי' בקונטריס עגונות אות רנ"א מה שהעתיק מהרב בצלאל אשכנזי שהרמב"ם יחיד בדין זה דמצריך לומר קברתיו בגוי מסל"ת אף בלא מלחמה ומים של"ס והנה ה' תרוה"ד כתב דלא נהגו כלל כוותיה וכן כתב הרדב"ז דכבר נהגו להקל בכל הדורות וכן כתב מהרי"ט שבסאלוניק עיר גדולה של חכמים נהגו להקל ואף לדעת הרמב"ם יש הרבה פירושים המ"מ והר"ן ומהר"ם ומהר"י בן מיגש והריטב"א כל אחד פירש פירוש אחר בדבריו והרדב"ז תפס עיקר פירוש המ"מ דכל היכא דאין מזכיר שמו דוקא בעינן וקברתיו ע"ש, גם הרב כנה"ג בהגהת הטור אות קנ"ה כתב וז"ל אמר המאסף מדברי רוב הפוסקים תראה שחולקים על הרמב"ם דאין צריך לומר קברתיו אלא במלחמה לדברי כולם וכו' ע"ש מה שהאריך בזה וכן ראיתי להרב דרכי נועם סימן יו"ד שגם הוא הסכים לזה ע"ש, ועי' להרב לקט הקמח הלכות עיגונא דאיתתא סימן ק"ס עש"ב, ועוד הרי כבר הכריע בזה מור"ם ז"ל שם כהרב המגיד שאם מזכיר שם המת ומכירו לא בעינן קברתיו במסל"ת ועיין באר היטב שם ס"ק נ"ח והכא בנ"ד האופסויא'ל מכירו הוה ומזכיר שמו ולכך הגם דלא אמר וקברתיו שפיר דמי, אלא שעדין לא איפרק מחולשא שהרי אפשר לומר דלא הקילו ולא הצריכו בגוי מסל"ת לומר קברתיו אלא באומר מת או נהרג שלא במלחמה שאינו בהול ולא מטרידא דעתיה לומר בדדמי, אבל בנ"ד שהמעשה היה במלחמה שהוא בהול אפשר לומר דגם במסל"ת צריך לומר וקברתיו שהרי גם בעד אחד דקימ"ל שאם העיד עליו שמת נאמן ואין צריך לומר וקברתיו אליבא דכ"ע וכמו שפסק מרן בסימן י"ז סעיף ג' אם יאמר ראיתי שמת במלחמה או במפולת צריך לומר כמו שפסק מרן שם סעיף ל"ג וסעיף נ' שדוקא באומר וקברתיו הוא דנאמן ואם לא אמר קברתיו לא תנשא משום דאמר בדדמי וא"כ כ"ש בגוי המסל"ת דמגרע גרע ודאי צריך לומר וקברתיו לכ"ע כך היה נ"ל, אחר כך ראיתי ברבינו ב"י בסימן זה שכתב וז"ל וכתב עוד המרדכי דבמקום שאמר העד אפילו בשעת מלחמה ראיתיו הרוג אחר כך והכרנו יפה יפה בטביעות עין בהא לא איבעיא לן דפשיטא דנאמן וכו' וסברת הלב היא דלא שייך אותה בעיא בעכו"ם שאינו נאמן אלא במסל"ת דבשלמא ישראל המתכוין להתיר יש לומר דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמה ודבר ההוה להיות אבל עכו"ם שמספר מעשה לפי תומו ולא שם כונתו לשם אותו דבר אינו אומר את הנדמה כי אם את אשר ראה אמת בזה וכן הסכימו ה"ר נתן ורבינו שמחה ע"ש, ואחר כך העתיק תשובת הר"ן ז"ל דמסיק וז"ל הילכך בנ"ד אין לסמוך על דברי אותו המסל"ת שמת פלוני בעת הדבר דכיון דאפילו בעד אחד בעינן וקברתיו כ"ש במסל"ת עכ"ל ע"ש, והרב דרכי משה ס"ק ע"ה כתב על זה וכן משמע מדברי נמוקי יוסף שכתבתי לעיל לשונו גבי גוי מסל"ת ובתרומת הדשן סימן ר"ס פסק כדבריהם וחיישינן אף בעכו"מ מסל"ת דאמר בדדמי ע"ש מה שסיים ובש"ע בהגה סעיף ן' הביא הוא פלוגתא בזה ע"ש והרב ח"מ שם ס"ק ק"ד מסיק וז"ל ועל כן אין לסמוך למעשה על המקילין האלו להתיר בכותי במלחמה בלא קברתיו ע"ש, והרב ב"ש ס"ק קנ"ה הביא דבריו ז"ל ועין לו ראתה בתשובת רמ"א הובא בקונטריס עגונות אית ש"ו דכתב דיש להחמיר דהא הר"ן והרמ"ה והרא"ש והתוס' והריטב"א סברי דחיישינן בעכו"ם המסל"ת שאמר בדדמי וכן משמע מדברי מהרא"י ובפרט להרמב"ם דמצריך בעכו"ם מסל"ת שיאמר וקברתיו ע"ש, ורמ"א ז"ל אזיל לשיטתיה שכתב בדרכי משה כמש"ל, אבל הרב ט"ז שם ס"ק ס"ז כתב על סברת המקילין שהיא סברת ה"ר נתן ורבינו שמחה וז"ל וזכורני בילדותי ראיתי תשובה אחת מעגונה שבאה לפני חכמי הדור זקני מהר"ר יצחק בר בצלאל ורש"ל והביאו דברי מרדכי אלו להלכה ורש"ל כתב שם דלאו סברת הלב לחוד אלא יש הוכחה לזה מן התלמוד ולא ידענו מה היא הראיה ההיא עכ"ל, איך שיהיה מידי פלוגתא לא יצאה אלו מיימינים ואלו משמאלים, ונראה לי דלדעת המחמירין לומר בגוי מסל"ת וקברתיו במלחמה הכא לא סגי אם מזכיר שמו ומכירו כמו שהכריע רמ"א בגוי המסל"ת בלא מלחמה דסגי במזכיר שמו ומכירו דהכא שאני דכיון דחיישינן לומר בדדמי מאי נפקא מינה אם מכירו מ"מ חיישינן שמא נדמה לו שמת באותו חרב שנפגע בו והוא עדין חי וכן יש להוכיח מדברי הריב"ש ז"ל שהוא מאריה דהאי חילוקא דכתב מור"ם דהכירו הוי כאומר וקברתיו ואפ"ה כתב בתשובה סימן שע"ה וז"ל הצ"ל אבל באומר הכרתיו לבד לא סגי במלחמה דהא אפשר שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא ומעיד שמת דסלקא דעתיה דכל הני איקטול והוא פלט וכו', הרי שלך לפניך דהכא במלחמה למאן דמצריך לומר וקברתיו לא סגי בגוי המסל"ת אם יאמר הכרתיו, ולפי האמור מידי ספיקא לא יצאה אשה זו קשת רוח:
אמנם אחר ההתבוננות נראה דאיתתא דא שריא והוא כשנצרף עדות היהודי השבוי מהאויב אשר היו במקום אחד זה לנגד זה אלו אורבים לאלו ואלו אורבים לאלו אשר אמר שמצא שלשה חללים מאנשי הצבא של הקאפיט'אן במקום מצבם וידע אחד מהם שהוא יהודי מהמזוזה אשר מצא בחיקו וקברם הגם שלא ידע מי הם מ"מ כיון שאומר שמצא אותם במקום מצבם ומעמדם של אנשי הקאפיטא'ן, והקאפיטאן והאופיסייא"ל ואנשיהם ידעו ששלשה מהם הידועים להם הוכו ונהרגו במקום הזה מקום מארבם של אנשי הצבא שלהם אלא שאנו אומרים שאפשר כיון שהוא עת מלחמה והם טרודים ובהולים אפשר שלא כיוונו יפה עדותם ואומרים בדדמי שאפשר שעדין הם חיים וכיון שזה היהודי השבוי אומר שמצא שלשה במקום מצבם של אלו הרוגים וקברם א"כ מוכח שאלו השלשה מאנשיו שאומר האופיסייא"ל שהוכו ונהרגו אמת הוא שכבר מתו, וראיה לזה מהא דאיתא ביבמות קכ"ב ע"א פרק האשה בתרא מהנהו עובדי דאיתא התם אבא יודן איש ציידן אמר מעשה בישראל ונכרי שהלכו בדרך ובא נכרי ואמר חבל חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך וקברתיו והשיאו את אשתו שוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא ובא נכרי אחד ואמר חבל על קולר בני אדם שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכים לכרכום ביתר וכו' ע"ש ופירש"י קולר חבורה ע"ש, הרי שם שהידיעה שהיה לנו בהם שאנו יודעים שפלוני ופלוני הלכו בדרך הזה והגוי שאמר שמצאם הרוגים וקברם לא היה יודע מי הם אלא שאומר שמצא בדרך שאנו יודעים שהלכו בה פלוני ופלוני הרוגים מתים וקברם ואפילו הכי מצרפים אנחנו ידיעתנו בהם עם דברי הנכרי שאומר שאלו שעברו באותו מקום עברו ונענשו שמצאם שם הרוגים וקברם ובצירוף העדויות אלו עם אלו השיאו נשותיהם הגם שהנכרי לא אמר אלא שמצא הרוגים שם ולא ידע מאן נינהו וא"כ בנ"ד נמי נימא הכי אף אם לא היתה לנו ידיעה כי אם שפלוני ופ' היו במקום מצבם הם לדמם יארובו ובא יהודי השבוי ואומר שמצא שם הרוגים וקברם די לנו בזה וכ"ש שאנחנו יודעים שהוכו מכת מות ומתו ובא היהודי השבוי ואימת דברינו שמצאם מתים וקברם שדידן עדיפא מהני עובדי דש"ס ודאי דמהני לצרף העדות שפיר ולא חיישינן שמא אחרים הם כיון שמצאם באותו מקום ובאותו מצב ובאותו זמן כהני עובדי דש"ס הנ"ל:
ונראה לי שאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דסובר שקולר המוזכר בש"ס היינו ר"ל אסורים בקולר דמשמע שאם לא היו אסורים הגם שנמצאו באותו מקום חיישינן לאחרים ומרן ז"ל העתיק לשונו בסימן י"ז סע' י"ז ז"ל וכן אם יצאו י' בנ"א כא' ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכו' ע"ש, מ"מ בנדון דידן מודה דלא חיישינן לאחריני חדא דהא דחיישינן לאחריני כי לא היו תפוסים משום שנמצאו פגרים מתים במקום עוברים ושבים שהיתה דרך לשם והשיירות וארחי ופרחי מצויות רגל אדם עובר אורח בזה הוא דחיישינן דשמא אלו שנמצאו שם אחרים עוברי אורח עברו משם ואיתרע בהו מילתא משום הכי בעינן סימן מובהק שהיו תפוסים ואסורים בזיקים אבל בנ"ד שבמקום שנמצאו החללים אינו מעבר אורח כדי לחוש לאחרים שעברו משם ונענשו שהמקומות האלו בשעת מלחמה מסוכנים הם לעבור בהם רגל אדם ואין אדם עובר מפני הגייסות אלא אנשי חיל לצבוא צבא וכבר העיד היהודי הקאפיטא"ן שבמקומות אלו אין הולך לשם כ"א אנשי הצבא שלו שכל שר האלף עומד בחלק מקומו על משמרתו ואין לזרים אתו והוא ידע שמאנשי הצבא שלו לא נפקדו באותו זמן כ"א אלו השלשה הנזכרים בשמותם במקומותם, ועוד דשאני הני עובדי דש"ס דעיקר שרייתייהו דאנתתי דידהו אין אנו חיים כ"א מפי הנכרי המסל"ת שהרי הוא שהגיד מיתתם של אלו דאנן לא ידעינן מינייהו כלל כ"א שהלכו לדרך שם אבל ממאי דאירע בהו לית לן ידיעה כל עיקר ומשום הכי דייקינן כולי האי בסהדותייהו שאין לנו על מי לסמוך כי אם על פיהם אבל בנ"ד שאין עיקר סמיכתינו על היהודי השבוי שאמר מצא שלשה חללים וקברם אלא עיקר סמיכתנו אינה אלא על האופיסייא"ל שהעיד שראה אותם פגרים מתים אלא אנן משום דחיישינן שאמר כן בדדמי לכך מצריכינן ליה לומר וקברתים ומשום האי חששא צריכין אנן לדברי השבוי ואינו אלא לגילוי מילתא בעלמא ולהכי לא דייקינן ביה כולי האי וכיון שאמר שמצאם במקום מצב שלהם ובמקום משמרתם פגרים מתים במקום אשר אמר האופיסייא"ל שנפלו שם על חלליהם אין לך הוכחה גדולה מזו ולהכי בצירוף כל זה עדות גמורה היא במיתה וקבורה כמו שהצריכו רז"ל ואין כאן בית מיחוש, ועל כן רחוק הוא לומר שממקום אחר באו למקום המלחמה ממש ומתו שם במניינם והאחרים אשר ידוע לנו שהוכו מכת מות חלפו והלכו להם למקום אחר ובאו אלו וניתנו תחתיהם למות תמורתם במקומם ובמצבם עמדו כמו נד באותו זמן ובאותו מצב מיד לאור הבוקר כולי האי לא חיישינן שאין הדעת סובלת הדברים האלו, וזה לשון הרא"ש בתשובותיו בכלל נ"א סימן ב' אחר שהביא הני עובדי דש"ס כ' וז"ל ולא מיבעיא זה שהיה יחידי אלא אפילו חבורת בני אדם דאם איתא שמתו כולם קלא אית להו אפילו הכי סמכינן אעדות גוי אע"פ שלא הכיר שום אחד מהם אלא שידוע שפלוני ופלוני היו מהלכים באותו דרך ולא עוד ע"ש, והילכך בנ"ד נמי נימא הכי הגם שהיהודי השבוי לא ידע מהם מאומה אלא שמצא שלשה הרוגים במקום שהיו עושים מלחמה אנשי הצבא של הקאפיטא"ן והאופיסייא'ל וכבר נודע ומכיר האופיסייא"ל שהשלשה שנים מהם יהודים ואחד נוצרי הוכו מכת מות שם והניחם שם א"כ הוברר הדבר שאלו הנקברים הם שידע שהוכו מכת חרב ולפיכך נשותיהם מותרות, גם הרב צמח צדק בתשובה סימן ע"ב דף מ"ז ע"ב כתב כלשון הזה וז"ל וכן במעשה של ששים בני אדם כיון שהיו ידועים שהגוי הזה היה מהלך עמם לכרקום ביתר ובא אחר כך והגיד סתם ששים בני אדם מתו בדרך ביתר אמרינן מסתמא על אותם ששים בני אדם שהיה הולך עמהם שאנו יודעים בהם הוא מגיד ולא חיישינן דילמא אותם ששים פירשו ממנו ועל ששים אחרים הוא מגיד אלא מסתמא על אותם שאנו יודעים שהיו מהלכים עמו בדרך זה הוא מגיד כמו מעשה דאבא ציידן וכו' ע"ש, וא"כ גם בנ"ד איכא למימר הכי כיון שאנו יודעין על פי האופיסייא"ל שאלו השלשה היו במעמד האורבים למלחמה והוכו ונשארו שם ובא היהודי השבוי והגיד שמצא במקום שנשארו שם האנשים הידועים לנו מצא שלשה חללים מתים וקברם אמרינן מסתמא על אותם אשר נשארו שם הוא מעיד ומצרפים הכל לעדות אחת וכ"ש בנ"ד שאותו מקום אינו מעבר לעוברים ושבים כמ"ש לעיל בסמוך,
עוד אני מביא ראיה לזה מדברי מרן מהר"י קארו בתשובותיו והבי"ד הרב קונטריס עגונות בסי' זה אות קפ"ג שכתב וז"ל מעובדא דקולר אף שלא אמר הגוי המנין שלהם ולא שנתלוה עמהם רק אמר הקולר של בני אדם שהיו מהלכים למקום פלוני מתו ואין אנו יודעים קולר אחר שהלכו בדרך ההוא לא חיישינן שמא ג"כ קולר אחר היה וכן אם אומר מנין בני אדם שהלכו למקום פלוני ואין אנו יודעים מנין אחר כזה שהלך למקום ההוא אלא אותן שיצאו מכאן משיאין נשותיהן ע"כ ע"ש, א"כ אנן נמי נימא הכי בנ"ד כיון שאנו יודעים ע"פ האופיסייאל ששלשה בני אדם הם שנשארו שם מוכים במעמדם ובמצבם ובא זה השבוי והגיד שמצא שלשה חללים שם וקברם מסתמא אמרינן על אלו הידועים לנו שהיו שם הוא מעיד כיון שלא ידענו שהלכו לשם אנשים אחרים וכמש"ל:
ולכאורה קשה מהאי קרא דברי הימים ב' י"ג י"ז ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור ע"כ, ומצינו בירושלמי דפרק ששה עשר דיבמות הלכה ג' ע"ש, וכן איתא במדרש רבה פרשת תולדות פרשה ס"ה על פסוק הקול קול יעקב אמר רבי אבא שהעביר מהם הכרת פניהם של ישראל זה החוטם שחתך מן הנהרגים כדי שיהיו נשותיהם של הנהרגים עגונות אלמנות צרורות עד יום מותן שאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם (כמ"ש המפרשים) שם ר' אמי אמר שהושיב עליהם משמרות שלשה ימים עד שנתקלקלה צורתם הה"ד עצמו אלמנותיך מחול ימים וכו' ע"ש, וקשה לי דכיון שבאו למנין כשהתחילו המלחמה והיו בישראל שמונה מאות אלף והרי אנו רואים בעינינו שנפלו חללים מהם ת"ק אלף במנין כמ"ש הכתוב א"כ ודאי אלו המתים והחללים הם שנחסרו משמונה מאות אלף כמ"ש מרן כאן דמנין הוי הכרה וא"כ מה מועיל אביה בקלקלו את החוטם שלהם, ואפשר לומר דקרא דקאמר דנפלו חללים חמש מאות אלף אלו נמצאו במקומם חוץ ממה שלא נמצאו שברחו או נשבו או נטמנו א"כ לא ידענו מי הנהרגים ומי אשר לא נמצאו ועדין הם חיים, או נימא שהכתוב מינה ת"ק אלף שנמצאו חסרים מהמנין ולא ידענו מה נעשה מהם וכיון דנחסרו במלחמה ורובם נפלו חללים קרי לכל ת"ק אלף חללים, או נימא דלא באו למנין שמונה מאות אלף אלא מבני ישראל אבל באמת היו עמהם עבדיהם וכמה תערובות אשר לא מבני ישראל המה וא"כ הגם שנמצאו חמש מאות אלף חללים אפשר שהיו בהם מעבדיהם והאחרים ברחו לכן אין זה היכר ודוק:
והנה מה שקבלנו העדות מיאודי הקאפיטא"ן והוא מחלל שבת ואוכל מאכלות אסורות שמעתי מי שערער על זה ואני אומר שאין בזה משום רשע עד עיין בספרי הקטן "בנפש דוד" אות ק"ל מה שלמדתי זכות על בני עמנו חלוצי צבא שאוכלים מאכלות אסורות ומחללי שבת שאין עליהם עון אשר חטא עש"ב:
עוד יש סברא לצרף עדות היאודי השבוי שאמר שקברם שהרי הרמב"ן והריב"ש סוברים להלכה דלא בעינן בעד אחד במלחמה קברתיו דלא אמרינן זה כי אם באשה עצמה לפי שהיא אומרת בדדמי לפי שאין רצונה להתעגן אבל בעד אחד או בגוי המסל"ת אם אין הדבר ברור להם כשמש מה להם ולצרה הזאת אלא משום דחשו לסברת הרי"ף והרמב"ם להכי הצריכו לומר וקברתיו ומשום הכי כיון שאינו אלא משום חומרא כל דאיכא גילוי מילתא בזה די והכא בנ"ד אין לך גילוי מילתא יותר מדברי יאודי השבוי ודוק:
עוד יש להקל בנ"ד מטעמא אחרינא והוא דלא הצריכו להעיד ולומר קברתיו במלחמה אלא אם היו במלחמה מערכה מול מערכה נראים בעליל אלו לנגד אלו התם שדעתם טרוד ובהולים כל כך בזה אמרינן אפשר שאמר בדדמי ולא נתן דעתו לדעת בירור הדברים אבל בנ"ד שלא הלכו אלא לארוב אלו על אלו וזה נחבה מזה שאינם בהולים כל כך אפשר שלא הצריכו לומר קברתיו אלא כיון שאמר ראיתיו שנהרג כיון שאין דעתו טרודה כ"כ לא אמרינן שאמר בדדמי וכן ראיתי להרב לקט הקמח סי' חת"ן שכתב הכי וז"ל סתם מלחמה דמיירי ביה תלמודא היינו מלחמה שעורכין על השדה מחנה מול מחנה הזורקים חיצים ואבני בליסטראות ויראה היא למנטר ולמחזי אבל במקום שהיתה מנטרא ומחזי נאמנת לומר נהרג ע"כ:
וראיתי לבעל קונטריס עגונות אות ש"ך שכ' משם הר"מ מלובלין ז"ל אף דלא קימ"ל כדברי המרדכי דמיקל בגוי המסל"ת שלא להצריך קברתיו מ"מ לצירוף טעמים אחרים יש לצרפו וכן כתב והעתיק הרב לקט הקמח סי' רנ"ז ע"ש מה שסיים:
מכל הני מילי מעלייתא דכתבינן נתבאר ונתברר גם הספק השלישי שלא אמר האופיסייאל קברתים וכן האמת ובבירור שלא קברם מ"מ מצרפינן שפיר עדות יאודי השבוי שאמר שקברם ולהכי אתתא דא שריא מכבלי עיגונה בעה"י:
ועתה על משמרתי אעמודה על הספק הרביעי דהיה נראה דכל אחד מעיד על חצי דבר דזה האופיסי'אל מעיד על ההכאה והמיתה והשבוי מעיד על הקבורה הכל כמו שכתבנו לעיל בבית הספיקות הנה בקמא ע':
אמרו על פסוק ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים אחד בגבה ושנים אומרים אחד בכריסה ע"ש, ואחר ההתבוננות נראה דבנדון דידן לא מיקרי חצי דבר שהרי האופיסייאל העיד כל העדות בשלימות שאמר פלוני ופלוני מתו וזה באמת עדות שלימה, אלא שאנחנו חששנו שמא אומר בדדמי משום הכי היאודי השבוי שאמר שמצאם מתים כמו חללים שוכבי קבר שקברם לא הוי כ"א גילוי מילתא בעלמא על עדות האופיסייאל שדבריו נאמנים וקיימים, וגדולה מזו כתבו התוספות שם ד"ה למעוטי שנים דהיכא שראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שנה לא מיקרי חצי דבר והביאו ראיה מהא דגיטין ס"ג פרק התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע ולא חשיב כהאי גוונא כחצי דבר ע"ש, וכעין זה כנדון דידן מצאתי בתשובת מהר"י בי רב הביאה הרב חתם סופר בתשובה סימן ס"א על ענין ספינה שנשברה בים והעיד עד אחד איך ראה משה קולפאטי שנפל לים כשנשברה הספינה ולא ראהו שעלה ואחר כך בא הגוי מסל"ת ואמר שראה יהודי שהציל עצמו על קרש מקרשי הספינה והרגוהו הישמעאלים והתיר אשה בעדויות אלו וא"כ דון מינה ואוקי באתרין נמי ודוק:
וחזיתיה להרב לקט הקמח הלכות עיגונא דאיתתא אות שי"ד שכתב וז"ל והנה אף שנאמר לא היה מסל"ת יש מקום להתיר אשה זו מאחר שיש כאן יהודי המעיד מטביעת פלוני במים שאין להם סוף וא"כ כשיצתה אשה זו מחזקת א"א דאורייתא דמים שאין להם סוף אינם רק מדרבנן דאם נשאת לא תצא א"כ בדרבנן אפשר לסמוך על הגוי אף שאינו מסל"ת ותנשא לכתחילה וכו' עוד הוסיף ידו שנית וכתב באות שט"ו וז"ל הצ"ל ה"ה הכא דהישראל אומר הטביעה והגוי אומר הקבורה מן היאודי והגוי יחדיו תסתיים היתר זה וכו' ע"ש, והרי הוא כמבואר ועי' להרב חתם סופר בחלק אה"ע סימן ס"א שנשא ונתן בכעין זה של דבר וחצי דבר:
ותבט עיני בשורי להרב כנה"ג סימן י"ז בהגהת ב"י אות רע"א שהעתיק משם הרב תומת ישרים בענין עדות מיתה ועדות ידיעה שזו אשתו מצטרפי וכגון שזה המעיד שמת ישמע מפי האחר שזהו בעלה של זאת שיעיד על הכל וכן נמי אותו שיודע שהוא בעלה של זאת ישמע מפי האחר ויעיד על הכל ע"ש מה שסיים שלכאורה נראה שנדון דידן נמי דומה לנדון הרב שהרי האופיסייא'ל מעיד על יצחק למשעאלי אשר שלח עמו היהודי הקאפיטא"ן נהרג, והקאפיטאן מעיד שזה היהודי שנהרג ע"פ האופיסייא"ל הוא בעלה של אשה זאת קשת רוח וא"כ גם בנ"ד צריך שיעידו זה בפני זה אבל אין זה כלום חדא דהכא נ"ד כל העדות אנו מקבלים מן היהודי הקאפיטא"ן מה שהוא יודע ומה ששמע מפי הגוי המסל"ת שהוא האופיסייא"ל, ועוד דהכא בנ"ד עיקר העדות היא שיצחק למשעאלי נהרג ואנחנו יודעים שיצחק למשעאלי הוא בעלה של אשה זו ואין אנו צריכים ליהודי הקאפיטא"ן להעיד לנו על זה, אלא שיש לדחות זה דהא גם לזה צריכים אנו לעדות הקאפיטא"ן שהרי אם בא להעיד לפנינו האופיסייא"ל שיצחק למשעאלי נהרג אין אנו יודעים איזה יצחק למשעאלי שאפשר שיש יצחק למשעאלי אחר אבל בעדות הקאפיטאן ידעינן שזה הוא יצחק למשעאלי בעלה של אשה זו, אלא דכבר כתבנו שהכא כל העדות אנחנו מקבלים מיהודי הקאפיטא"ן, ועוד דהרואה יראה בעיניו שהרב כנה"ג מסיק בסוף דבריו באות הנז' וז"ל וכבר אתה רואה מפורש שכל הגדולים הללו לא הצריכו שיעיד אחד על הכל דלא כתומת ישרים מתרי טעמי דתריצי חדא דבעדות אשה שהקילו בה אפילו עד מפי עד גם בזה הקילו דהיינו בדבר ולא בחצי דבר אי נמי שכל שמפי העד מתברר שמת פלוני בצירוף העדות האחר דבר שלם מיקרי כיון שמעיד שמת שזהו המכוון ע"ש, ועדות ידיעה אינה אלא גילוי מילתא, והטעם השני נראה כונתו לומר כמ"ש אנן בענ"ד לעיל וטעמו הא' שכתב הרב ראיתי להרב פתחי תשובה בסימן י"ז ס"ק כ"ף שהביא כן משם הרב ישועות יעקב שסובר שבעדות אשה דמכשרינן עדות קרובים דפסלה תורה ודאי אין לדון לפסול בה נמי משום דבר ולא חצי דבר והסכים הרב פתחי תשובה לדבריו ע"ש שהביא הוא ז"ל פלוגתא דאחרונים בזה, וכן ראיתי למהרש"ך בתשובותיו ח"ב סימן ד' שכן דן את הדין וז"ל במותב תלתא וכו' קם הר' וידאל על רגליו והעיד כי בהיותו בפרישנ"א באו חמרים נכרים ואמרו לי אין אתה יודע שנהרג משרתך אמר להם אתם יודעים ומכירים משרתי אמרו לו הן הלא הוא דילי יעקב שהיה עוזר לנו להעמיס משאינו וכו' עוד העידו עדים נאמנים קודמנא כי זה יעקב משרת הר' וידאל הנז' הוא בעלה של אורודואינייא בת וכו' והשיב שעל פי העדות הנז' מצרפין כל העדויות להתיר האשה הנז' ע"ש, הרי לך שהרב לא חשש להא דדבר ולא חצי דבר ועי' להרב פרח מטה אהרן בתשובה סימן נ"ו בפסקת ואם לחשך אדם לומר דהוי כאותה שאמרו האי דבר ולא חצי דבר ע"ש מה שמסיק, איך שיהיה גם הספק הרביעי שנסתפקנו לפי האמור אין כאן בית מיחוש להא שריותא דאיתתא, עוד יש סניף להתירה להאי איתתא משום דזה כמו שתי שנים מ"מ משאירע האי מעשה ועדין עקבותיהם לא נידעו כלל לא דבר ולא חצי דבר בלי נשמע קולם נשכחו כמת מלב, ואילולי הם חיים וקיימים באיזה מקום היו מודיעים את עצמם בכתבן שבזמן הזה יבא הכתב והמכתב והידיעה מסוף העולם וע"ס בזמן מועט ע"י הבי דואר הנהוג בין מלכות למלכות אחרת כמו שכל אדם חזו בו אנוש יביט מרחוק ומדנסתם החזון ודאי חלפו הלכו מן העולם וכמ"ש הרב חתם סופר באה"ע חלק ראשון סימן מ"ח דף כ"ח ע"ב ע"ש, שכתב דנהי שאין להתיר אשה מכל זה דהא עכ"פ עדין איכא למיחש לכמה סיבות המונעות הכתיבה על הבי דואר מ"מ אותן סיבות מיעוטא הוא אבל רובא דרובא אי הוה קיים היה נותן תוד"ע לביתו ע"ש, וזה באמת סניף טוב לשריותא דהאי איתתא:
הגם הלום ראיתי אחרי רואי בספר ישמח לב (ירושלמי) בחלק אה"ע סימן ה' ויעת"ק צו"ר את דברי חד מן קאמיא בפסקו הלא הוא הרב נסים מנחם נגרין זיע"א שהפליא עצה הגדיל תושיה באומדנא זו כי בזמן הזה רבו כמי רבו הבאפ"ורים ושמא"ן דיפי"ר והטיליגראפי"ם יגאזיטא"ס עד ערי הודו וכתב שסמוכות שלו מהרב הגדול תנא דידן כמוהר"י אביגדור ז"ל שדן את הדין הלזה באומדנא זו והוא בעצמו אמר וענה שחילוק זה אינו שלו לבד כ"א מהרב משה בן הרב כמוהר"ח בן עזוז בעל המחבר לחם אבירים שכתב פסק בענין עיגונא דאיתתא להתיר עגונות מהטעמים הנז' והרב נסים מנחם ז"ל הגם שמתחילה היה קשה בעיניו להתיר מהטעמים הנז' מ"מ אחר שמצא תנא דמסייע להרב הגדול הנז' מהרב תרומת הדשן בפסקיו סימן לק"ט גם הוא הסכימה דעתו בהיתר מהטעמים הנז' והעמידה על תילה ובנה עליה מצודים על האומדנא הנז' ע"ש, והרב ישמח לב לא נחה דעתו לסמוך על זה להתיר אם לא יש צדדים אחרים להתיר ע"ש:
דע ידידי קורא נעים דהכא בנ"ד שהנכרי האופיסיאל לא הזכיר שם אביו ושם עירו כ"א יצחק למשעאלי היה נראה לכאורה שכל שלא הזכיר שם אביו ושם עירו לא הוי כלום וכמ"ש בש"ע סימן י"ז סעי' י"ט שכתב עד שיעיד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ע"ש ובתשובת מרן מהר"י קארו בדיני גוי מסל"ת סימן א' כתוב לאמר ז"ל דמאחר שארבעה גדולי הדור ה"ה ר"י מטראני והריב"ש ומוהרי"ק והרא"ם כתבו דצריך להזכיר שמו ושם עירו מי יקל ראשו בדבר ערוה נגד המלאכים ואדירים בפרט שהם בתראי וכו' ע"ש, ועיין להרב לקט הקמח דף י"ג ע"ב סימן ט"ז ומהר"א ששון סימן י"ז כתב דצריך להזכיר שמו ושם אביו או כינויו או סימן שנודע בו ע"ש משמע דכינויו הוי כשם אביו אלא שלא הזכיר שם עירו ע"ש, אמנם נראה דבנ"ד אין צריך להזכיר גם שמו כיון שאומר האופיסייא"ל ליהודי הקאפיטא"ן שהיהודים אשר שלחת עמי מתו והקאפיטא"ן ביודעם ומכירם כמ"ש אין לך דבר ברור יותר מזה וכמו שפסק מרן בסעיף י"ז וז"ל יצא גוי וישראל מהמנו למקום אחר ואמר איש שיצא מכאן עמי מת משיאין את אשתו אע"פ שאין הגוי יודע איתו האיש ע"כ ע"ש, וכן כתב מהרש"ך בחלק שני סימן ד' וז"ל וא"כ בנ"ד שהזכירו שם הנהרג ואמרו שהיה משרתו של הר' וידאל הנז' ושהיו קורים אותו דילי יעקב וכו' אין צריך שמו ושם אביו או שמו ושם עירו מאחר שנתברר שיעקב אלחאנטי בעל האשה הנז' הוא משרתו וכו' ע"ש, ועוד דהכא בנ"ד הרי מזכיר שמו ושם כינויו שהוא עדיף משם אביו כמ"ש הכנה"ג וכן ראיתי להרב דרכי נועם סימן י"א בספק חמישי ע"ש, שדן את הדין וזיכה אח הזכאי וכתב שכל שאנו יודעים על פלוני קאמר אין צורך לכל זה ע"ש, ועי' להרב לקט הקמח למהר"ם חאג'יז סימן קי"ח וכן ראיתי לו להרב משאת בנימין שהעלה כן להלכה בסימן מ"ד ועי' להרב לקט הקמח סימן תכ"ו ע"ש, וא"כ בנ"ד שיהודי הקאפיטא"ן מעיד שזה יצחק למשעאלי הוא יודעו ומכירו שהיה בן גילו שלמדו יחד בבית הספר ובבית המלמד והוא הידוע להנכרי האופיסייא"ל שהיה בחברתו בדבר ברור כזה אי אפשר להסתפק באחר ולהכי יש להתיר בשופי אשתו העגונה והעגומה וה' יטיב לבה אמן, בנל"ך ואע"י: