אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א חושן משפט › הלכות שלוחין

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

חושן משפט · הלכות שלוחין

חושן משפט

סימן א

נשאלתי על ראובן שהוא מגבאי צדקה שנתן ביד שמעון שני נירות של מלכות פראנצ"א בי"י די באנ"ק יר"ה לתתם ביד לוי שהוא ג"כ מגבאי צדקה שהוא יותר שכיח עמו במחיצתו כדי שלוי הנז' יחלקם לעניים הידועים לו ונתנם שמעון בכיסו שבתוך חיקו שיש לו במלבושיו מלפניו כנגד לבו כמות שהן הכניסן בתוך כיסו ואחר כך פשט את ידו ובא עד כיס'ו ופשפש ולא מצא ועדין לא נודע לו כיצד נאבדו ממנו ועתה נפשו לשאול הגיע אם דמים הוא חייב לשלם או לא:

תשובה הנה בנדון זה יש לעמוד בו על ארבעה דברים והם אלו א) דיש לתור ולדרוש מפי סופרים ומפי ספרים אם דיינינן לשמעון כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף או כשומר חנם ב) ואם תמצי לומר שהדנים בפני חכמים דנים אותו כשומר חנם עדין צריכין אנו למודעי במעשה האיש הלזה אם מה שנתנם בכיסו ובחיקו כמות שהן הוי שמירה מעולה ומהניא כפי הדין או נימא שזו אינה שמירה מעולה דלא הוי כדרך השומרים שלא שמר כדרך השומרים שאדם עשוי למשמש בתוך כיסו ובנקל יפול הנופל ממנו יסבו"ר ולא ידע מי אוספם מהקלין שבדמ"י, ג) ואת"ל שאין זו שמירה ופשיעה היא עדין יש להסתפק בזה אם חייב בפשיעה בדמים אלו של צדקה שהוא ממון עניים שאפשר דמיקרי ממון שאין לו תובעין, ד) ואת"ל דפטור מהאי טעמא שאין לו תובעים מיקרי עדין תיבעי לך אם חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים מיהא או אפילו לצאת ידי שמים פטור:

והנה לספק הראשון נ"ל הגם דמרן ז"ל בשלחנו הטהור בחומ"ש סימן רס"ז סעיף ט"ז פסק כרב יוסף שסובר בפרק הכונס דף נ"ו ע"ב דשומר אבידה כשומר שכר דמי דבההיא הנאה דלא בעי למיתבי ליה ריפתא לענייא הוי כשומר שכר או משום כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחיה הילכך כשומר שכר הוי והוא דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מגזילה ואבידה הלכה יו"ד וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל עי' בב"י בסימן הנז' מ"מ כבר כתבו התוספות בפרק הכונס הנז' בד"ה בההיא הנאה וכו' וז"ל משום דעוסק במצוה ודוקא בשעה שמתעסק בה כגון שוטחה לצורכה או משום עסק שצריך לה להאבידה אבל בשביל שהאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שניהם וכו' ע"ש, וכן כתב הרא"ש ז"ל שם בהכונס בפסקיו סימן ד' וז"ל ורב יוסף אמר כשו"ש וזהו שכרו דאי מיתרמי ליה ענייא בשעה שהוא מכניסה לביתו או בשעה שהוא עסוק בצרכי אבידה כגון אם היא בהמה ומאכילה וכו' ואם היא טלית ושוטחה או מנערה פטור מליתן לו פת וכו' ע"ש וכו הוא לשון הטור בסימן רס"ז וז"ל וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב"ם ז"ל שהוא שומר שכר עליה מפני שצריך ליטפל בה וכל זמן שמטפל בה הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה וזהו שכרו וכו' ע"ש, הרי שלך לפניך דמעלין לו שכר דוקא בשעה שהוא מטפל בה ועוסק בה להשביחה או כדי שלא להפסידה וזה לא שייך במעות או בבי"י די באנ'ק שהוא לשעתו מיד ולאלתר מכניסם בתוך חיקו בכיסו ואינם צריכים שום טיפול אחר, ואין לומר דגם זה לך בן דגם במעות וכיוצא שייך טיפול שהרי צריך לצרור אותם ואחר כך יתנם בתוך חיקו ומפני זה יקרא טיפול, זה אינו שזה הטיפול צריך הוא לעשות לכל פקדון בשביל עצמו ולכבודו הוא עושה ובשביל חיובו כדי שלא יפשע בהם וזה שייך בכל פקדון דעלמא כדי שלא יהיה נקרא פושע ולהכי הוי שומר חנם בעלמא ולכך נראה לי פשוט דבמעות וכיוצא בהם שאין צריכין טיפול אליבא דכ"ע לא הוי אלא כשומר חנם, וכ"ש לדעת מור"ם ז"ל דפסק כהרא"ש והתוספות דפסקו כרבה דשומר אבידה לא הוי אלא כשומר חנם וכן לטעם השני דקאמר בש"ס דטעם אבידה לרב יוסף דהוי כשו"ש כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחיה והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו דזה לא מצינו כ"א באבידה דשעבדיה על כרחיה ולא בדבר אחר:

ואחר העיון נראה דגם בנ"ד נקרא שומר שכר והוא משום דבאותה שעה שקבלם שמעון מראובן כדי להגיעם הוא ביד לוי שהוא מגבאי צדקה שיתנם לעניים הידועים לו אותה שעה שהוא מקבלם הוא עוסק במצוה ופטור ממצות צדקה והיינו שכרו, וראיה לזה ממה שפסק מרן בש"ע סימן ע"ב סעיף ב' המלוה את חבירו על המשכון וכו' הרי זה שומר שכר ע"ש, והוא דעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם וכתב מרן ז"ל בב"י משם הרשב"א שהטעם הוא דכיון דפטור בשעת הלואה מלתת פרוטה לעני משום דהמלוה על המשכון מצוה קא עביד ובאותה שעה שמלוה לו דקא עסיק במצוה פטור מליתן לחם לעני כרב יוסף ומחמת אותה פרוטה המקבל בשעת הלואת המעות הוי עליה כשומר שכר עי' ב"ח שם ד"ה כל הגאונים ובסמ"ע שם ס"ק ט' ובש"ך שם, וא"כ דון מינה ואוקי באתרין וא"כ צריכין אנו לומר דמ"ש הרמב"ם מפני שצריך ליטפל בה כולל גם טיפול עת מציאת האבידה שמוזהר להיטפל להכניסה לביתו וכמו שהרא"ש ז"ל באמת נקט בלשונו להכניסה לביתו ודוק, ודע שאפילו לא הוזמן אותה שעה העני לתת לו צדקה מ"מ הואיל ואילו הוזמן היה פטור מיקרי גם עתה שומר שכר וכפשט לשון הש"ס והפוסקים וכאשר פשיט ותני הכי הרב מהר"י אישקאפה בסימן זה סימן ע"ב סעיף הנז' בספרו הקדוש ראש יוסף עיין שם, ומצאתי שכן מפורש יוצא בשיטה מקובצת לקמא סוף פרק החובל ושכן כתוב ומפורש נמי במהר"י קולון בשורש וא"ו ע"ש, ולפ"ז צריכין לומר דהא דכתב הרמב"ם ומרן ז"ל מי שהפקידו אצלו מעות עניים ופשע בהם לאו דוקא אי פשע בהם אלא אפילו אי נגנבו בלי פשיעה נמי חייב כדין שימר שכר אלא דנקטו כן משום שהם פסקו דין זה מסוף החובל מעובדא דרב יוסף שפשע ההוא גברא ומכח זה נגנבו והתם מעשה שהיה כך היה לכך נקטו כלשון הש"ס ולעולם דלאו דוקא הוא ודוק, אחר כך ראיתי להרב שער המים בתשובותיו שבסוף הספר סימן כ"ד שנשא ונתן בזה עי' עליו ובעזה"י כשיהיה לי זמן מוכשר אלמוד ואתבונן על תשובתו הנז"ל ואראה דעתו מה הסכימה בזה כי עתה למדתי אותה תשובה בהעברה בלא התבוננות ובטחוני חזק בהשם שיעזרני על דבר כבוד שמו להבין ולהורות אמן:

ולענין הדין בספק השני אם זה נקרא פושע או לא הנה מרן ז"ל הלכות פקדון סימן רצ"א סעיף י"ח פסק שבמקום שאין הגנבים והרמאים מצויים לחפש אחר הכספים אין צריך לכסותם בקרקע אלא מניחם במקום שמניח מעותיו ותני עלה מור"ם ובמקום המשתמר כפי דרך המקום וכפי הזמן שהוא מפקיד ע"כ, הרי לא חייבוהו לקוברם בקרקע במקום דלא שכיחי גנבים כמקום דידן אורא"ן יע"א וכ"ש בנ"ד שמתחילה לא נתנום ביד שמעון להניחם ולהצניעם אצלו אלא נעשה שליח מצוה להגיעם ביד לוי כשיתראה עמו אותו יום ואותה שעה משום דאיהו שכיח גביה וא"כ לכאורה עשה כהוגן שהניחם בכיסו דהיכן יניחם אפילו במקום דשכיחי גנבים ודאי יניחם בחיקו עד שיגיע ויתראה עם חבירו ליי הנשלחים אליו דעל הרוב יתראו בכל יום פעם בחוץ פעם ברחובות ולהכי ודאי היינו שמירתם, אלא דבנ"ד שהם ניירות ובנקל הרוח מפריחם ודוחפם מפני קלותו נראה שאין זו שמירה מעולה לתתם כמות שהן בתוך כיס המלבוש הפתוח לרוחה אלא דצריך לכורכם בשום דבר המשמרם ואחר כך יתנם בכיסו, וכן מצאתי ראיתי להרב שיבת ציון והביאו הרב פתחי תשובה בסימן הנז' ס"ק ה' והוא בתשובה סימן צ"ט וז"ל הצ"ל ומעתה הלא הוא דבר ידוע דכל מי שיש לו מעות ניירות שטרי הקיסר יר"ה שקורין וכו' המנהג ודרך העולם להניחם בתוך תיק ואמתחת של עור שקורין פורטיפי"י המיוחד לתת בתוכו שטרות וניירות שיש בהם דררא דממונא ואותה אמתחת נותן בתוך כיסו אשר בחיקו אבל אין זה דרך ליתן ניירות כאלה בתוך הכיס בכרך נייר בעלמא כאשר עשה זה (בנדון הרב שכרך הניירות בתוך נייר הרשימה אשר נרשם בו שמות המתנדבים בעם לנדבה ההיא ונתנם כמות שהן בחיקו) ואם השומר נתן הניירות בכיס שבחיקו מבלי תכריך של עור (או קונטריס שדרך לשומרם בתוכו כמו שנוהגים עתה בזמננו ובמקומותינו) העשוי לכך הוי פשיעה שלא שמר כדרך השומרים כי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וע"י משמוש בכיסו יכולים הניירות להשתמט וליפול ארצה בלי הרגשה ואינו מרגיש בשעת נפילתם וגם לא בחסרונם מן הכיס עד שצריך להם כי הניירות מחמת דקותן ומעט הכמות המה קלים כמוץ אשר תדפנו רוח ואם יש אדם אשר נותן הניירות בכיס בלי תיק ותכריך של עור אין זו שמירה מעולה המוטלת על השומרים ובשלו הוא רשאי ולא בשל אחרים באופן שזה נחשב פשיעה שלא שמר כדרך השומרים ואפילו הוא שומר חנם חייב בפשיעה וכו' עיין שם:

הראת לדעת שדברי הרב שיבת ציון ז"ל באו מפורשים כנ"ד ודן את הדין וחייב משום דזה הוי פשיעה שלא שמר כדרך השומרים ולפ"ז אף אי דיינינן ליה בנ"ד כשומר חנם חייב משום דהו"ל פושע, אלא דצ"ע דמן התשובה הנז' של הרב משמע דלא חייב ליה אלא משום דהוי פושע ולפי מש"כ לעיל אף דלא הוי פושע מ"מ חייב דמיקרי שומר שכר דגם התם מה שקבצם בידו וגם בשעה שמתעסק לתתם בתוך כיסו אילו אתי ענייא הוי פטור מלמיהב ליה ריפתא ומאי שנא מהלואה דמתעסק ללוותו הוי עוסק במצוה ולהכי הוי כשומר שכר כדפסק מרן בסימן ע"ב סעיף ב' וכמו שכתבנו לעיל וצ"ע, אחר כך מצאתי את שאהבה נפשי כתוב מפורש בשיטה מקובצת לקמא סוף פרק החובל צ"ג וז"ל וכן נראה לומר דאפילו בגניבה ואבידה מחוייב בהא כשומר שכר דעוסק במצוה הוא וכן אמרינן בעלמא גבי שומר אבידה דשומר שכר הוא וכו' ע"ש, שהרב קאי מאמרו זה אארנקי דמעות דצדקה ואפ"ה קאמר דשומר שכר הוא משום פרוטה דרב יוסף ע"ש ותהלה לאל, וכן מצאתי להרב מהר"י קולון בשורש וא"ו שדעתו דעת עליון שמי שמופקדים אצלו מעות עניים הוא כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף ע"ש:

שוב אשוב נראה כעת לספק השלישי אם מיקרי ממון שאין לו תובעים הנה צריך להקדים מאי דאיתא בקמא סוף פרק החובל צ"ג ע"א ההוא ארנק דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע בה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים אמ"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא ע"כ, ופירש"י קייץ להו ממון כך וכך לשבת לכל אחד הוה ליה ממון שיש לו תובעים וקרינא ביה לשמור ע"כ ע"ש, ונראה לי לומר אע"ג דקייץ להו מ"מ אמאי אקרי ממון שיש לו תובעין הא עדין לא אתא לידייהו היינו טעמא משום דרב יוסף אזיל לשיטתיה בפרק הזרוע קל"ג ע"א דקאמר אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשביבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע"ג דלא אתי לידיה במכרי כהונה ולויה ע"ש דהוי כאילו הגיעו לידו כיון שתמיד הוא נותנם בידו והכא נמי כיון דקייץ להו בכל שבת ושבת נותנים לו כו"כ הוה ליה כאילו הגיעו לידו ולפיכך היה ליה ממון שיש לו תובעים והא דפרק החובל פסקה הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות שאלה ופקדון הלכה א' וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות של עניים וכו' ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לענים והרי הוא ממון שאין לו תובעים וכו' בד"א כשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה אבל אם היו לעניים אלו והרי הוא קצוץ להם הרי זה הממון שיש לו תובעים וישלם אם פשע וכו' ע"ש, וכתב הרב המגיד וז"ל נראה לי שכונת הרמב"ם היא דבעינן תרתי שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע וזהו שכתב והרי הוא קצוץ להם וכן פירש רש"י ז"ל סוף פרק החובל קייץ להו כך וכך לשבת לכל אחד מהן וכו' ע"ש:

אמנם מרן ז"ל בכסף משנה כתב על דברי הה"מ וז"ל ויותר נראה לומר לדעת רבינו אפילו לא קייץ להו נמי חייב ומ"ש והרי הוא קייץ להם היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהיה רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים עכ"ל:

ובכן אבוא נא אל ביאור הענין הזה דלשמור ולא לחלק לעניים, הנה בסיף התקבל קנ"ז פירש"י בד"ה לשמור ולא לאבד ז"ל כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. שהפקידו אצלו לשמור חייב בפשיעה ולא כשהפקידו אצלו ע"מ לאבד או על מנת לחלק לעניים דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לאו דמפקיד נינהו ומאן קתבע, ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני ע"כ, משמע מתוך פירושו ז"ל דדוקא אם הפקידו אצלו ע"מ לחלקו הנפקד אבל בהפקידו סתם אצלו כדי להחזירו לו אע"פ שהוא ממון של עניים ועניים לא מצו תבעי כדאמרן מ"מ המפקיד מצי תבע ליה, ולפי זה צריכין אנו לומר דההוא ארנקא דצדקה דאפקיד רב יוסף גבי ההוא גברא היינו דאפקידה גביה לחלקם הנפקד לעניים ומשו"ה פריך ליה אביי מדתניא לשמור ולא לחלק והוצרך נמי רב יוסף לשנויי דמיקץ קייץ להו, ונראה לי לומר הא דהכריחו לרש"י לפרש כן הגם דלפי פירוש זה נצטרך להעמיד ההוא ארנקא דרב יוסף באפקידה לחלק אע"פ דסתם לה הש"ס סתומי ולא פירש האי דקתני לשמור ולא לחלק דר"ל ולא לחלק היינו ולא ממון הראוי לחלק לעניים ולא לשומרו בביתו וא"כ לפ"ז אפילו הפקידם בסתם להחזירם לו פטור כנראה מפירוש המפרשים ראב"ן והרשב"א ודעמייהו כאשר יבואר לקמן בעה"י, משום דלישנא דברייתא הכי משמע דלשמור ולא ע"מ לאבד ולא ע"מ לקרוע והתם ע"כ לומר ולא ע"מ לאבד ולא ע"מ לקרוע וא"כ גם הא דקאמר לשמור ולא לחלק לעניים היינו ע"מ לחלקם הנפקד דהא מחד משמעות נפקי כולהו, ועוד שהרי משמעות דלשמור דרשינן הכי ומשמעות לשמור היינו לשומרו עד שיבקשוהו ממנו ויחזירנו לבעליו כמו שהפקידו והניחו אצלו וא"כ בשלמא אי נימא ולא לחלק פי' ולא לחלקו הנפקד א"ש האי מיעוטא דלחלקו הוא לעניים לאו לשמור הוא דלשמור להמפקיד משמע לשומרו לו עד שיחזירנו לידו אלא אי אמרת דולא לחלק פירושו ולא דבר הראוי לחלק דהיינו ממון עניים מאיזה משמעות אתה בא למעטו דהא גם דבר שראוי לחלק הרי מ"מ ניתן לו לשומרו עד שיחזירהו למי שנתנו בידו וא"כ האי נמי לשמור הוי עד שיחזירנו למפקיד ומה לי אם המפקיד מוציאו להוצאת ביתו דלא אתמעט ומה לי אם מוציאו שמחלקו לענים דאתמעט והרי אין חילוק ביניהם דכולם לשמור הוי וממלת לשמור ליכא מיעוטא בדבר זה להכי פירש ולא לחלק היינו בניתן לו ע"מ לחלק, ועוד דעל פי פירוש זה לא קשיא לן קושית הנמוק"י שהקשה בהגוזל ומאכיל קי"ז ע"ב שהקשה אההוא עובדא שהובא בש"ס התם דההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויים סליקו גנבי עלויה שקלה יהבה ניהלייהו אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון אחרים א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה ע"כ, ומאי קשיא ליה לאביי והא איהו גופיה דפריך לרב יוסף בסוף החובל מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים וא"כ הוי ממון שאין לו תובעים ולהכי פטור אף שהציל עצמו בממון חבירו וכן קשה על רבה נמי שהשיבו שטעמא דפטריה משום דאין לך פדיון שבויים גדול מזה דמשמע דאי לאו מהאי טעמא חיובי מחייב ואמאי הא הו"ל ממון שאין לו תובעים, אבל לפי פירוש רש"י אתי שפיר דהתם מיירי שלא ניתן ביד הנפקד ע"מ לחלקו הוא לפדיון שבויים אלא לשמור ולהחזירו להמפקיד כמ"ש הנמוק"י שם משם הרא"ש ז"ל ע"ש, עוד יש להכריח פירוש רש"י דולא לחלק היינו שנתנו בידו בתורת חילוק דהיינו לחלקם משינויא דש"ס בסמוך לזה דמשני אפירכת ברייתא דלשמור ולא לחלק אמתניתין דקתני שבר את כדי קרע כסותי חייב דלא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה דהיינו ברייתא דלשמור ולא לאבד ולא לקרוע א"כ משמעות דלשמור ולא שניתנו בידו בתורת לאבד ולקרוע ולחלק והרי הוא כמבואר כך היא שיטת רש"י ז"ל והנמק"י בשם הרא"ש ז"ל וכן פירש רבינו בצלאל בשיטה מקובצת לקמא פרק הנז' בשם ה"ר יונתן דצ"ל דרב יוסף הפקיד לגבי אותו האיש לחלקם לעניים וכתב וז"ל שאם לא הפקיד אצלו לחלק אלא לשמור הלא יכול רב יוסף שהוא יד עניים לתובעם מאותו האיש ע"ש, וכתב עוד וכן כתב המאירי ע"ש, אלא שכתב עוד משם הרמ"ה ז"ל וז"ל והרמ"ה ז"ל כתב בפריטיו דמיקץ קייץ להו לשמור הוא ושמעינן מינה דמאן דאפקיד ארנקא דצדקה גבי חבריה ופשע ביה ואגניב וכו' אי הנהו עניי דהוו קיימי הנהו זוזי לדידהו לא קייץ להו למיתב להו כך וכך לשנה או כו"כ לחדש אלא כל אימת דאתו שקלי פטור דלא קרינן ביה לשמור דהא אי אתו זוזי לידיה לאו אדעתא דשמירה אתו לידיה דומיא דכל שומר אלא אדעתא דליהוו מצויין לעניים תדיר דהא בכל שעתא ושעתא חיישינן דילמא אתו עניי ואי עביד להו נטירותא כדשמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע אפשר דאתו עניי ולא שכיחי להו זוזי ואמטו להכי לא חייביה רחמנא אפשיעותא כיון דלא אתא לידיה בתורת שמירה ולא יכיל למקברינהו בקרקע וכו', אלא צריך לאצנועינהו בדוכתא דליהוו שכיחי ליה בכל שעתא ושעתא ולא מצי לנטורינהו שפיר אבל היכא דהנהו עניי קייץ להו ומידע ידע שומר דלאו אדעתא דשקלי מניה כל שעתא אפקוד לגביה ודאי דלשמור הוא ואיבעי ליה למקברינהו ואי פשע בהו ואיגנוב חייב וכו' ע"ש שהביא מילתא בטעמא וא"כ הרמ"ה ז"ל שיטה אחרת יש לו בזה וסובר שאפילו לא ניתנו בידו לחלקם הוא אלא שהפקידם אצלו שאימתי שיבואו עניים ליטול יתן להם הקצבה הפרנס כמה יטולו מן הכיס של צדקה ואז ילכו אל הפקיד ליתן להם קצבת הפרנס אפ"ה אם פשע בהו פטור מפני שלא ניתנו בידו לשומרם אלא אדעתא שיהיו מצויין לעניים תדיר דהא בכל שעתא ושעתא חיישינן דילמא אתו עניי, והנה גם לפי פירוש זה אתי שפיר לשון הברייתא לשמור ולא לאבד לשמור ולא לחלק דהיינו כולם בע"מ ור"ל לחלק בכל שעתא ושעתא שעומדין לחלק בכל שעתא והכל תלוי בזה שאם הפקידו אצלו לזמן מוגבל הוי שפיר לשמור ואי לכל שעתא ושעתא לא הוי לשמור אלא לחלק ופטור ולפי שיטה זו נמי א"ש הא דהגוזל ומאכיל דפטריה משום שאין לך פדיון שבויים גדול מזה דהתם מיירי שהופקדו אצלו לזמן מוגבל לשבוע או לחדש ודוק, עוד כתב רבינו בצלאל וז"ל ופסק הר"מ ז"ל מסרקסט"א וז"ל הפקיד אצל חבירו מעות של צדקה על מנת לחלקם לעניי עולם או לחלקם לעניי העיר היכא דלא קייץ להו מאי דיהבי להו ופשע פטור שאין להם תובעים וכו' ע"ש, הרי לך עוד מבואר דגם הר"מ מסרקסט"א אזיל בשיטת רש"י ז"ל ודעמיה ולשיטתם טעמא דקרא דקאמר לשמור ולא לחלק משום דלחלק הוי ממון שאין לו תובעין אבל לשיטת הרמ"ה ז"ל דסובר דלשמור היינו ממון הניתן לו לשומרו ולא שמרו חייב אבל ממון שלא ניתן לשמירה דלחלק קאי לכל שעתא ולא ניתן לשמירה משום הכי פטור אם לא שמרו לכאורה קשה דלמה לי קרא דלשמור הא אפילו ניתן לשמירה פטור משום שאין לו תובעים אינה קושיא שהרי הגבאי דאתא ממונא לידיה הוא התובע והוי שפיר ממון שיש לו תובעים משום הכי אצטריך קרא דלשמור וכמו שיבואר לקמן לשיטת רשב"א כמו שכתב המרדכי ז"ל:

ומדברי הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ה' הלכה א' משמע דאזיל ליה בשיטת רש"י ז"ל שכתב וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעין אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור דאין לך פדיון שבויים גדול מזה, בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה וכו' כאשר כבר העתקנו לשונו לעיל ומדתפס עיקר החילוק בין פיטור לחיוב אי מיקרי אין לו תובעין או מקרי יש לו תובעין א"כ משמע להדיא דסובר דעיקר טעמא דקרא דלשמור ולא לחלק הוא משום שאין לו תובעין וכפירוש רש"י ז"ל וכן ראיתי להרב לחם משנה שם בחידושיו על הרמב"ם שהכריח שהרמב"ם סובר כהנמק"י שחילק בין היכא דהפקידו לחלקם להפקידו לשומרו והוא כדעת רש"י ז"ל וכבר כתבתי שדברי רש"י מוכרחין מן הסוגייא ומן המתבאר ממנה:

וראיתי להרב מחנה אפרים הלכות שומרים סימן ט"ז וסימן י"ז שאחר שכתב פירוש רש"י ושיטתיה ודעמיה כתב הרואה יראה דיש שיטה אחרת והיא סברת ראב"ן שכתב דאפילו אם הפקידו הבעלים בידו לשומרם לא לחלקם ופשע בהם ה"ז פטור משום דרשה דלשמור לאפוקי הני זוזי שהרי הם עומדים לחלק וזו היא סברת הרשב"א ז"ל כמ"ש רבינו ירוחם בשמו וכן נראה מדברי המרדכי דפ"ק דבתרא שכתב שם דהוקשה לרבינו שמשון בר אברהם דלמה לי לדרשה דלשמור ולא לחלק תיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעין ותירץ דרב יוסף גבאי הוה ותובע מההוא גברא אשר הפקידו להכי אציטריך לשמור ולא לחלק והיינו ודאי כדעת הרשב"א דאילו לסברת רש"י דאפקרנהו לחלקם לא מצי תבע ליה רב יוסף וכמ"ש הרא"ם ז"ל בסימן נ"ב שלדעת רש"י לא מצי תבע רב יוסף ע"ש, עוד כתב הרב מחנה אפרים משם מהרימ"ט בחיו"ד סימן ט"ל דרב יוסף לא הפקידם כי אם לשמירה בלבד כפשטא דמילתא ומ"מ כיון דרב יוסף פטור משמירה שהרי לחלקם באו לידו (משמע דאזיל נמי בשיטת רש"י) כי הפקידם הוא אצל אחר הרי הוא פטור דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ע"כ ע"ש:

ודברי מהרי"ט הנז' לכאורה הם היפך מדברי מור"ם ז"ל בסימן ש"א סעיף וא"ו שכתב וכן אם אמר הגבאי לשומר שמור לי חייב כשאר שומר ע"כ ע"ש, הרי שאם אמר המפקיד לנפקד שמור לי חייב הגם שהמקפיד פטור שלחלקם לעניים באו לידו, וספר מהרימ"ט חיו"ד אינו מצוי תחת ידי לראות מה יקרא לו, ואשר נראה עתה לומר דשאני הא דמור"ם שהתנה עמו בפירוש ולא סגי ליה באומר לו לשומרם לו ולהחזירם אלא שהוסיף בדבריו מלת לי דהיינו שמירה לי לצרכי וכן מוכיחין דברי המרדכי דהוא מאריה דהאי דינא בסוף פרק החובל שכתב וז"ל שאני עניי דפומבדיתא וכו' ומיהו אם הגבאי אומר לשומר שמור לי לצורכי ארנקא דצדקה ואם תפשע תתחייב לי חייב והוא אינו יכול לפטור עצמו אלא משלם לגבאי והגבאי מיהא יש לו להחזיר לעניים ואין לו להרויח בדבר כי למה יעשה סחורה במעות של צדקה וקימ"ל כרבי יוסי דקאמר תחזור הפרה לבעלים הראשונים ע"כ, והובאו דבריו ז"ל בספר דרכי משה כאן אות ג' ע"ש, הרי לך בהדיא דלא חייבו שם אלא מצד התנאי מפורש וזה קבל תנאו וכדקימ"ל דרשאי להתנות עם שומר חנם להיות חייב בגניבה ואבידה ובאונסין כדפסק בש"ע חומ"ש סימן רצ"א סעיף כ"ז ע"ש, גם הסמ"ג בעשין סימן פ"ח לשונו כלשון הרמב"ם ממש אלא שהוסיף לפרש בדבריו אבל אם היו לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוב להם לזה כך ולזה כך לתבוע הרי זה ממון שיש לו תובעין וכו' ע"ש, והרמב"ם לא כתב אלא והרי הוא קצוב להם הרי זה הממון וכו' וזה יעלה כפירוש הרב המגיד ולא כפירוש הכסף משנה שכתבנו לעיל:

וצריך לשום שכל ולהתבונן בשיטת רש"י ורבני מאוותא דעמיה דלמה איצטריך קרא דלשמור ולא לחלק תיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעים וכמו שהקשה רשב"א שהובא במרדכי דסוף פרק החובל שכבר העתקנו דבריו לעיל, ויש לומר משום דהוה סלקא דעתין אף שהוא ממון שאין לו תובעין שהרי הגבאי כיון שאמר חלקהו תו לאו דידיה הוא וכן נמי העניים כמ"ש רש"י ז"ל היינו משום דהגבאי כבר סילק עצמו מטובת הנאה שהיה לו בזה ואין לו עוד תביעה מזה על הנפקד אבל מ"מ משום שהוא של עניים והוא יד לעניים הוה אמינא דהגבאי יכול לתובעו שהרי קימ"ל דממשכנים על הצדקה אפילו בע"ש ובית דין כופין ומלקים אותו מכת מרדות עד שיתן כדפסק מרן ז"ל ביו"ד סימן רמ"ח סעיף א"ב וא"כ אפילו עדין לא בא ליד הגבאי יכול לכפותם לשלם כדאמרן כ"ש הכא שכבר קבצם הוא לקופת עניים שיכול לתובעם להכי אתא קרא לפוטרו מלשמור ולא לחלק ואה"נ אם הם עדין ביד הנפקד אם לא ירצה ליתנם לעניים יכול לכופו לנותן מקו"ח שלא גבה יגבה הגבוי לא כ"ש וכמ"ש רמ"א בתשובה סימן ל"א ע"ש, אבל אם בא עליו הגבאי מכח פשיעה וכבר נגנבו ונאבדו מיד הנפקד לא חייבו הכתוב ודוק, אבל אין להקשות להיפך לשיטת רש"י דלמה לי טעמא שאין לו תובעין תיפוק ליה מלשמור, זו אינה קושיא שכבר כתבנו לעיל דלדעת רש"י אתי שפיר משום דלדידיה טעמא דקרא דלשמור ולא לחלק הוא משום ממון שאין לו תובעים הוא, אחר כך ראיתי להרב משנה למלך בהלכות מלוה ולוה פרק רביעי הלכה י"ד דף ל"ג ע"א שכתב וז"ל הצ"ל א"כ למה לי קרא ת"ל דהוי ממון שאין לו תובעין הא לא קשיא ולא מידי משום דהיא גופה אשמועינן קרא דהאי איקרי ממון שאין לו תובעין משום דהו"א כיון שהגזבר מסרו בידו לחלק ממון שיש לו תובעין הוא שהגזבר תובע מן הנפקד שכל זמן שלא עשה שליח שליחותו ברשותא דגזבר קיימי להכי אתא קרא דלשמור לומר שאין זה ממון שיש לו תובעין ע"ש,

והרב מהר"י קולון בשורש ו' הקשה ג"כ הקושיא הנז' לעיל וז"ל ועתה יש לדקדק עליהם למה הצריכו לומר שהוא ממון שאין לו תובעין ותיפוק ליה מלשמור וכדפטרינן ליה בהדיא פרק החובל וכתב אלא ודאי נראה דמשום הכי הזכירו דהוי ממון שאין לו תובעין כדי לפוטרו אפילו מפשיעה וכ"ש מגניבה ואבידה דפטור מקרא דלשמור אפילו לדברי הגאונים דפסקו כרב יוסף דשומר שכר הוא ע"ש

איך שיהיה נמצא דשלשה סברות יש בדבר זה סברת רש"י היא דסובר דפטור דלשמור ולא לחלק הוא דוקא בניתן ביד הנפקד ע"מ לחלקו דתו לאו דידיה דמפקיד והעניים נמי אין יכולים לתובעו אי לא קייץ להו כך וכך לשבת וכן היא שיטת הנמוקי יוסף משם הרא"ש וה"ר יהונתן והרב המאירי והר"ם מסרקסט"א ז"ל והרמב"ם ז"ל והסמ"ג והרא"ם שהובא בספר מחנה אפרים והרב נתיבות המשפט שהובא בפ"ת סימן ש"א ס"ק ה' ומהרימ"ט ז"ל כל האי נבגא דברכתא היא כולם שוים לטובה דלשמור ולא לחלק בניתן בידו לחלק דוקא ולא לשמור:

סברא שניה היא דעת ראב"ן והרשב"א ורבינו שמשון בר אברהם דסברי מרנן דאפילו הפקידו בידו שלא ע"מ לחלקו דיכול המפקיד לתבוע מן הנפקד מ"מ אתא קרא ופטרו מן חיוב השומרים כיון שממון זה לחלק עומד וכמו שהביא המרדכי סוף החובל משם ר"ש בר אברהם דהגם דיש לו תובעים מ"מ בא הכתוב לפוטרו משום דעומד לחלק:

סברא שלישית היא דעת הרמ"ה ז"ל שהובא בשיטה מקובצת דסובר דהכל תלוי במופקד לזמן מוגבל שאם הופקד אצלו לזמן מוגבל קרינן ביה לשמור עד אותי זמן וחייב אם פשע כדרך כל השומרים ואם ניתן בידו כדי שיהיה מזומן בידו כל שעתא ושעתא אימת דאתו עניים א"כ לא ניתן לו לשמור כדרך הפקדון ולהכי אם לא שמרו כראוי ונגנב מכח שלא שמרו כראוי דהוי פשיעה פטור הגם שיש לו תובעים ושיטת הרמ"ה והראב"ן ודעמייהו קרובין אלו לדברי אלו דכולם סוברים הגם דיש להם תובעים מ"מ פטור מדכתיב לשמור אלא החילוק שיש ביניהם הוא זה דלהראב"ן פטור משום שהוא הניתן להנפקד העומד לחלק לעניים וא"כ אפילו ניתן לו לשומרו לזמן מוגבל מ"מ כיון דממון של עניים הוא פטרו הכתוב, ולהרמ"ה כיון שניתן לו לזמן מוגבל הגם שאחר כך לחלק הוא עומד חייב דכל עוד שלא נשלם הזמן קרינן ביה לשמור, אלא דבאמת צריך להתבונן בשיטת הראב"ן ודעמיה שאם ניתן לו לשמור לזמן מוגבל מאיזה טעם ומאיזה משמעות אתה ממעיטו ואתה בא לפוטרו מפשיעה דמלשמור ולא לחלק נראה דלא אמעיט דהאי נמי הגם שעומד לחלק לעניים מאי הוי מ"מ ניתן לו לשומרו להמפקיד ולהחזירו לו כשיגיע זמן המוגבל שצריכין לחלקו לעניים וא"כ הרי הוא בכלל לשמור ואין לנו סברא לפוטרו ולמעטו משום משמעות כמש"ל לפירוש רש"י דבשלמא לפירוש רש"י עמד טעמו בו משום שאין לו תובעין כמ"ש בד"ה לשמור ולא לאבד ע"ש, ועל כן נראה לומר דגם דעת הראב"ן ז"ל ודעמיה סברי לה כדעת הרמ"ה ז"ל ומש"כ אפילו הפקידו אצלו לשומרו ופשע פטור לא בא לאפוקי אלא מדעת רש"י שכתב שנתנו ביד הנפקד לחלקו דאמר ליה חלקהו ומכח זה פטר אותו מפשיעה משום שהוא ממון שאין לו תובעים, על זה בא ראב"ן לומר שאפילו ניתן לו לשומרו ולא לחלקו הנפקד מ"מ כיון שעומד לחלק ור"ל שעומד לחלק לעניים כל שעתא ושעתא לדבר זה עומד בכל עת ורגע עד שיבואו העניים וצריך שיהיה מזומן לפניהם לחלק משום הכי אימעט מלשמור והיינו ממש כסברת הרמ"ה ז"ל והוו שני כתובין הבאים כאחד וה"ן מלמדין:

וצופה הייתי לתשובות רמ"א והנה ראיתי לו בתשובה סימן ל"א שהביא כמה חבילות של מצות צדקה שמעות של העניים אפילו לא קייצי להו מיקרי ממון שיש לו תובעים מצד הגבאי שהוא ידן של עניים ויכול הוא לתבוע ממונם ולבסוף הביא ראיה מדברי המרדכי בפ"ק דב"ב אות תק"ג ע"ש שהעתיק לנו פסק רבינו שמשון בר אברהם שכתב וא"ת תיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעים כדאיתא בפרק הזרוע גבי מתנות כהונה, ויש לומר דהתם הוי ממון שיש לו תובעים דרב יוסף גבאי הוה ותובע מההוא גברא שהפקיד אצלו הילכך אי לאו משום טעמא דלשמור ולא לחלק לעניים היה חייב וכו', וכתב ע"ז רמ"א וז"ל הא קמן דגבאי מיקרי ממון שיש לו תובעים רק שפטור גבי פקדון משום לשמור ולא לחלק אמנם דוקא בצדקה דשייכא לגבאי אבל צדקה המתחלקת לכל העולם מיקרי ממון שאין לו תובעים וכו', וכתב עוד וז"ל ואע"ג דמלשון רש"י שכתב בסיף החובל משמע דדוקא מטעם דמיקץ קייץ הוי ממון שיש לו תובעים אבל בלאו הכי לא, יש לומר כדפירשתי דגם שם היה דרכם לחלק הצדקה לכל העולם רק שהגבאי היה בפומבדיתא ע"ש שאין ולאו ורפיא בידיה בדעת רש"י מאי קסבר לה מר ונ"ל דלפי דבריו השתא בפירוש רש"י א"כ הא דמשני רב יוסף דשאני עניי דפומבדיתא כיון דמיקץ קייץ להו לשמור הוי ר"ל הגם שהמעות הם לכל העניים דהיינו לעניי עולם מ"מ כיון דגם עניי דפומבדיתא נטלי מהאי ממונא ואינהו מיהא קייץ להו לכל שבת מיקרי ממון שיש לו תובעים מצד עצמם, אלא דעדין צריך עיון מאי קא קשיא ליה מדברי רש"י דמשמע מדבריו דאי לא קייץ להו לא הוי ממון שיש לו תובעים ואינו יכול הגבאי לתובעו, נימא דשאני התם דלפי פירוש רש"י מוכרח לומר דרב יוסף כי אפקדינהו גבי ההוא גברא אפקדינהו ע"מ לחלקם ותו לאו דידיה כמ"ש רש"י בד"ה לשמור ולא לאבד וכמ"ש כל המפרשים דלשיטת רש"י צ"ל דרב יוסף אפקדינהו ביד ההוא גברא לחלקם איהו ולהכי אי לא קייץ להו הוה ליה ממון שאין לו תובעים, ותו קשה לי על דבריו דלמה לא נדחק נמי מדברי הרמב"ם ז"ל דכבר העתקנו דבריו ז"ל לעיל שכתב דפטור מפשיעה דכתיב לשמור ולא לחלק והרי הוא ממון שאין לו תובעים, אלא דמהא יש לומר דמלשון הרמב"ם לא דחיקא ליה מילתא כולי האי שהרי הרמב"ם סיים בפירוש וכתב בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה וכו' הרי הרמב"ם בפה מלא דבר ויקרא דלא מיקרי ממון שאין לו תובעים כי אם דוקא באין הממון מופקד לעניי מקום זה בזה הוא שאינו יכול הגבאי לתבוע וכן מהא דמסיים הרמב"ם בלשונו אבל אם היו לעניים אלו והרי הוא קצוץ להם הרי זה ממון שיש לו תובעים וכו' דמשמע דגם אם הממון לעניי המקום ההוא אם אין קצוץ להם מקרי ממון שאין לו תובעים, יש לומר שהרב יפרש לה הכי אם היו לעניים אלו והרי הוא קצוץ להם ר"ל כמ"ש הרב כסף משנה והרי קצוץ להם ר"ל מיוחד לגמרי להם שלא יהיה רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו וכו' ע"ש, גם רמ"א ז"ל יפרש שמיוחד להם ולא יהיה רשות ביד הגבאים ליתנה לעניי עולם אלא לאלו אלא דכל זה היה לו להרב לפרש ולא לסתום וכתב שם רמ"א שהרשב"א שכתב בתשובה שאין כופין על הצדקה משום דהוי ממון שאין לו תובעים הוא יחיד בדבר ומסיק דעל כל פנים במקום שראוי דוקא לעניי אותה העיר נראה דמיקרי ממון שיש לו תובעין ע"ש, ופסקה בספרו ביו"ד סימן רנ"ח בהגה סעיף ה' וז"ל המחייב עצמו בקנס לצדקה ועבר צריך ליתנן לעניים שבעיר וכו' ויוכל הגבאי לתובעו דמיקרי ממון שיש לו תובעים ע"כ ע"ש שנרשם בהגה שם מרדכי פרק בני העיר ונ"ל דהגם דהא דפרק בני העיר היא דרבינו מהר"ם ז"ל שפסק שהמקדיש צריך ליתנם לעניי עירו כמו ששאלו ממנו הגבאים ע"ש דמשמע דמיקרי ממון שיש לו תובעים וכמ"ש הוא בתשובה הנזכרת לעיל ע"ש, שכך הוא הביא ראיה מדברי מהר"ם דיכולים הגבאים לשאול ולתבוע ממנו ע"ש, והגם שהתם בתשובה לא פסיקא ליה שמדברי מהר"ם יש להוכיח כן ולא כתב אלא שמדברי מהר"ם יש להביא קצת ראיה שהגבאי יכול לתבוע ע"ש, מ"מ בפסקיו כאן ביו"ד בהגה דכתב דמיקרי ממון שיש לו תובעים סמך אהא דמהר"ם ואהא דרבינו שמשון בר אברהם שהבאנו לעיל דפסק כן להדיא וכמ"ש בתשובה הנז' וכו פסק מור"ם בסימן הנז' סעיף י"ג דאם אמר כופין אותו לקיים ע"ש, וע"פ מש"כ נתיישבה קושיית הרב חוות יאיר בסימן קצ"ט שכתב על דברי מור"ם שבהגה ביו"ד סעיף ה' דכתב ויוכל הגבאי לתובעו דמיקרי ממון שיש לו תובעים כתב הרב על זה לא ידעתי מנא ליה הא דבמרדכי לא נזכר דבר זה יעויין שם, גם אין צריך לזה רק דבית דין כופין אותו לקיים נדרו ע"ש דלפמ"ש א"ש ודוק:

נחזור על הראשונות שדעת הרמב"ם ז"ל היא בשיטת רש"י אמרה כמש"ל ומרן מלכא ז"ל העתיק דברי הרמב"ם כדרכו בקודש והם כפירוש רש"י וכן ראיתי לרבינו הסמ"ע בחו"מ סימן ש"א שפירש דברי מרן כשיטת רש"י וכמ"ש בס"ק ט' וז"ל הצ"ל מ"מ פטור מדכתיב לשמור ולא לחלק ר"ל לא חייבה התורה כ"א כשבא לידו בתורת שמירה דהיינו שישמרנו לו בידו לזמן מה ואחר כך יחזירהו לידו מא שאין כן ממון זה דהנותן בידו לשמור אינו רוצה שיחזירהו לו לאחר זמן, וא"ת א"כ יהיה זה שומר של עניים שיחלק להם הממון על זה קאמר שהוא ממון שאין לו תובעים שהרי לא ניתן בידו לחלקו לעניים ידועים ומיוחדים וכו' ע"ש, הרי לך שפירש דברי מרן ז"ל דמיירי שנתנו לו המפקיד לחלקו הוא ולא ע"מ להחזירו להמפקיד וכשיטת רש"י ז"ל:

תבנא לדיננא בעובדא דילן נראה דלשיטת הרמ"ה ודעמיה דסברי דלשמור היינו שניתנו בידו לשומרם לזמן מוגבל ולא שניתנו בידו לחלק דהיינו ממון הניתן בידו להיות מזומן לחלק בכל שעתא עומד לחלק ולא לשמור א"כ בנ"ד נמי שלא ניתנו בידו להצניעם שהרי צריך שיהיו מזומנים ומצויים בידו כדי שבשעה שיתראה עם חבירו לוי יתנם לידו וכל שעתא ושעתא עומד ומצפה אולי יתראה עם חבירו לוי שיתנם לו מיד ומשום הכי פטור אפשיעה, ולשיטת רש"י והרמב"ם ודעמייהו דסברי דלשמור שניתנו בידו לשומרם ולהחזירם לאפוקי ממי שניתנו בידו לחלקם הנפקד ותו לאו דידיה דמפקיד והעניים כיון דלא קייץ להו אין יכולים לתבוע א"כ בנדון דידן נמי שלא ניתנו ביד שמעון לחלקם אלא עשאו שליח ליתנם ביד לוי חבירו וא"כ הוי כאומר להחזירו לי או ליד חבירי וכל זמן שלא קיים שליחותו ליתנם ביד לוי הנקרא בשם עדיין ברשות ראובן עומדין ויכול לתובעו הגם דלא קייץ לעניים, ולא מיבעיא אילולי המעות הללו נתקבצו מאנשי חברת הקונסיסטוואר הע"י לחלקם לעניים הידועים להם שהם ברשימת ספרי הקונסיסטוואר דכל אחד ואחד יש לו חלק ידוע לכל שבת ושבת פשיטא דהוי דינא ממון שיש לו תובעים הוא וחייב אלא אפילו שנדבה זו אינה לעניים ידועים אשר קצוב להם מידי שבת בשבתו אלא שגבו אותה בהסכמתם שיתנו ממנה להצריכים לה כפי ראות עיניהם אחד המרבה ואחד הממעיט ולהנראה להם שהם צריכים לכך כפי הזמן וכפי השעה א"כ הוה ליה דלא קייץ ואין תובעים מצד העניים מ"מ מצד הגבאים הוי ממון שיש לו תובעים כמ"ש:

וגדולה מזו מצאתי להרב חוות יאיר בתשובה סימן קצ"ט שכתב שכל שבאה ליד הגבאי והוא הפקידם ביד הנפקד חייב הנפקד לשלם ומיקרי ממון שיש לו תובעים מצד הגבאי והא דסוף החובל דרב יוסף מיירי שלא הגיעו ליד רב יוסף אלא שרב יוסף אמר למי שהביאם שיתנם להפקידם ביד ההוא גברא ולא הגיעו ליד רב יוסף ע"ש שמכריח כן מצד כמה קושייות שהקשה בהאי עובדא דרב יוסף דסוף החובל ואחת מהם איך עשה רב יוסף ח"ו שלא כהוגן במה שעשה עצמו דיין בדבר לחייב לההוא גברא שהרי הוא נוגע בדבר ע"ש, הרואה יראה בשיטה מקובצת דכתב משם הרמ"ה בפריטיו וז"ל הא דחייביה רב יוסף לההוא גברא לאו למימרא דאיהו דייניה חדא דהא איהו דאפקיד גביה ולא מצי דיין ליה ועוד דהא תניא האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר וכו' אלא האי חייביה דקאמרינן אודועי הוא דאודועיה דמחייב תשלומין וכמאן דחייביה דמי ע"כ ע"ש דכמדומה שלא ראה הרב מ"ש בשיטה מקובצת הנז' וא"כ נקטינן מהכא דבנדון דידן מיקרי ממון שיש לו תובעים וחיובי מחייב לשלומי אי פשע ביה:

עתה אקום ונהדר אנפין לספק הרביעי אי חייב מיהא לצאת ידי שמים, ואשר אנכי אחזה לי הוא שאפילו אי נימא דהוי ממון שאין לו תובעים, מ"מ לצאת ידי שמים חיובי מחייב שהרי מצד עצמו הוא חייב משום דפשע ביה אלא שאין אדם יכול לתובעו ממנו משום שיכול לאשתמוטי ולימא לכל חד לאו לדידך יהיבנא אבל מ"מ חיובי מחייב לתת לעניים מה שהפסידם אלא שאין יכולים לכופו בדיני אדם, ובדיני שמים מיהא עומד בחיובו וכן מצאתי ראיתי בתוספות בפרק הזרוע חולין ק"ל ע"ב ד"ה ואיבעית אימא שכתבו על מימרת רב חסדא דקאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם וכו' ואיבעית אימא משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים באו"ד כתבו וז"ל ואיכא בין הני תרי לישני דלהאי לישנא דאין לו תובעים נהי דאין יכול לתובעו בדיינים בדיני שמים מיהא מחייב וללישנא קמא וכו' ע"ש ופסקה מרן ז"ל בש"ע יורה דעה סימן ס"א סעיף ט' ע"ש, הרי שלך לפניך שכן כתבו התוספות ז"ל הגם שיש לדחות ולומר דלא כתבו התוספות כן אלא באכלם או הזיקם בידים אבל בפשע ומשום הכי נאבדו נימא דלא יתחייב גם בידי שמים שודאי יש חילוק בין הזיק בידים לפשע דוקא שהרי הגע עצמך אם שומר חנם התנה שיהיה פטור מפשיעה שתנאו קיים, אם עמד והזיק וכי תיסק אדעתין דנימא דפטור? זה לא יתכן, אלא שהדבר מוכרח מצד עצמו כדכתבינן מעיקרא דמדקאמר דפטור משום שהוא ממון שאין לו תובעים משמע שהוא מחוייב מצד עצמו וכדכתבינן לעיל ולהכי לצאת ידי שמים מחוייב לשלם:

ואשורה נא ואראה להרב חוות יאיר בתשובה הנז' בסימן קצ"ט שכן הוא דעתו דעת עליון וז"ל והנלפענ"ד דהא דקימ"ל לשמור ולא לחלק הן לטעם רש"י הן למש"כ שאר הפוסקים שכל ששייך המעות לעניים פטור הנפקד אם פשע היינו מדיני אדם משום דליכא מאן קתבע ליה דהתורה פטרה אותו מן המפקיד דקרא במפקיד ונפקד משתעי ועניים לא יוכלו לתובעו דלכל אחד מצי לדחויי, מ"מ אינו יוצא ידי שמים וקו"ח אם מחוייב באמירה שאומר ליתן לעניים וכדרז"ל ריש ראש השנה בפיך זו צדקה דהו"ל כאילו נמסר להם עי' תוספות בבא קמא דף ל"ו, ואיך יפטר זה שפשע בממון של צדקה הנמסר לו, זה אי אפשר לעלות על לב, רק ודאי בדיני שמים חייב לפרוע לעניים הן עניי עירו הן עניי דעלמא ולא מהני וכו' ע"ש מה שסיים בכי טוב ועי' בהרב פתחי תשובה בסימן ש"א ס"ק ה"ו וס"ק ח' עי"ש:

עלה בקב'ץ שבנדון דידן ששמעון נעשה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף ופושע הוי במעשיו ויכולים הגבאים לתבוע ממנו מה שנתנו לו וחייב בדיני אדם וכ"ש בדיני שמים לשלם זהו מה שנראה לע"ד, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמן פה אוראן יע"א בשנת קומה עזרת"ה לנו ופדנו למען חסדך ליצירה:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה