אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א אורח חיים › הלכות תשעה באב

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

אורח חיים · הלכות תשעה באב

הלכות יום טוב

סימן פב

בטור סימן תק"ן פריך בגמ' קרי להו צום וקרי להו ששון ימשני ר"פ בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שבית המקדש קיים ששון וכו' והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין וכו' ופירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד וכו' רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות וכו':

הנה מוכח מדברי הטור הנז' בהדיא דהאי דתלו ברצו היינו בזמן דליכא שלום שהוא אחר חרבן הבית אבל בזמן הבית דאיכא שלום בית כל התעניות לששון אפילו בת"ב שהרי מוכח מש"ס דר"ה י"ח דהא דקימ"ל דת"ב חמיר מכל התעניות המוזכרים בקרא שהם תלויים ברצו ותענית ת"ב קבוע וצריך להתענות היינו בזמן ששאר התעניות תלויים ברצו דהיינו בזמן שאין שלום בית, אבל בזמן דאיכא שלום בית כולהו לששון יהיו והכי מוכחי קראי דקאמר קרא צום הרביעי וצום החמישי לששון יהיה הרי גם צום החמישי שהוא ת"ב הוזכר בכתוב וקאמר עליו נמי לששון יהיה:

מכל הנז' מוכח דבזמן בית שני בעודנו עומד וקיים לא היו מתענים גם בת"ב וכן מוכחי דברי הש"ס שהרי על הא דתנן ר"ה י"ח על ששה חדשים השלוחין יוצאין וכו' על אב מפני התענית פריך הש"ס וליפקו נמי אתמוז וטבת ר"ל דכמו שיוצאין על אב ליפקו נמי אתמוז וטבת ומביא ראיה דחד גוונא נינהו מהא דאמר ר"ש חסידא וכו' דקאמר בזמן דליכא שלום קרי להו צום וא"כ ליפקו נמי אתמוז בזמן דליכא שלום בית ומשני אמר רב פפא וכו', ור"ל דהא דקאמר בזמן דליכא שלום קרי להו צום לא צום קבוע אלא תלוי ברצו אי הכי ת"ב נמי כיון דתלוי ברצו לא ליפקו וקאמר שאני ת"ב דהוכפלו בו הצרות דאמר מר בת"ב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר ע"כ, ור"ל ולהכי בזמן דליכא בית דתלו אינהו ברצו איהו דהוכפלו בו הצרות קבעוהו חובה עלייהו ולהכי שלוחין נפקי עליה, והנה מה שנלכדה ביתר ונחרשה העיר שחרש טורונספורוס את ההיכל וכמ"ש הטור לעיל סימן תקמ"ט כל זה היה בבית שני והיינו חומר תענית אב במה שמצינו שהוכפלו בו הצרות הנז' שהיו בשניה ואחריו ועל כן הוקבע אחר החרבן לדורות לעולם ואינו תלוי ברצו, וכן מוכיחין דברי רש"י ז"ל שם ד"ה דאמר רב חמא בר ביזנא וז"ל דכולהו ימי תענית בזמן הזה שאין ב"ה קיים ומתניתין בזמן הזה קא מיירי מדתנן וכשבהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן עכ"ל, הרי דרש"י ז"ל אוקי למתני' דקתני על אב מפני התענית בזמן שאין בית דמשמע דבזמן שהבית קיים אין יוצאין על חדש אב מפני שאין צום באב הגם שרש"י ז"ל שיטה אחרת יש לו בפירוש מאי דקאמר הש"ס בזמן שיש שלום יהיו לששון וכו' שהוא בד"ה שיש שלום פירש היינו שאין יד הנכרים תקיפה על ישראל ע"ש וזה אינו כפירוש הטור ז"ל שהלך בפירושו כפירוש הרמב"ן ז"ל כמבואר בב"י סימן תק"ן ע"ש, מ"מ הרי אוקי מתניתין בזמן הזה שיד הגוים תקיפה על ישראל אבל בזמן הבית מסתמא לא היתה יד הנכרים תקיפה על ישראל ועל כן גם ת"ב היה להם בזמן הבית לששון וכן כתבו התוספות ז"ל בתענית דף י"ב ד"ה התם לצעורי נפשיה בעלמא ע"ש דכתבו בהדיא דקודם החרבן אין שום צום של ת"ב ע"ש, כי באמת גם אחר החרבן היו קובעין ע"פ הראייה ובקידוש ב"ד כדמוכח ממתניתין דקתני על ששה חדשים השלוחין יוצאין וקתני סיפא וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר וכו' מוכח דרישא אחר החרבן וקתני השלוחין יוצאין וכדאיתא נמי בר"ה ל' ע"ב משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלים עדות החדש כל היום כולו ט"ש:

ומעתה יש להתפלא על רבינו הרמב"ם בפירושו למשנה הנז' די"ח על ששה חדשים השלוחין יוצאין וכו' דפירש וז"ל ובבית שני לא היו מתענים לא בעשרה בטבת ולא י"ז בתמוז אלא מי שהוא רוצה וכו' ובת"ב היו מתענים ע"ש, דמשמע מפירושו ז"ל דהאי דתלו ברצו בזמן הבית נמי והיו מתענים בת"ב וזה היפך מכל מה שכתבנו והוכחנו בראיות ברורות דבבית שני לא היו מתענים שום תענית מאלו, הן אמת שאפשר שהרמב"ם ז"ל מדייק פירושו שבבית שני היו מתענים ת"ב מלשון המשנה דקתני וכשהיה ב"ה קיים יוצאין אף על אייר וכו' ע"ש ומדקתני אף על אייר משמע מלשון אף דקתני דר"ל דחוץ מששה חדשים יוצאין אף על אייר דהיינו שבעה חדשים א"כ משמע להדיא שהיו מתענים בת"ב, הגם שבאמת אין זה הכרח לסתור פירושנו דאפשר דמאי דקתני אף קאי אזמנים ואחדשים האחרים ולעולם אין יוצאין כ"א אששה חדשים בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית דאפיק חד שהוא אב ועייל חד שהוא אייר דהא על כרחך לפרש כן לדעת התוספות דסברי שאין תענית אב קודם החרבן, מ"מ הרמב"ם ז"ל כך הוא דעתו בפירוש המשנה, וצריכין אנו לומר ג"כ דהרמב"ם מפרש בזמן שיש שלום כפירוש רש"י שאין יד הנכרים תקיפה וסובר הוא ז"ל שבבית שני היתה יד הנכרים תקיפה שהיו תחת ממשלת מלכי הנכרים כגון בזמן עזרה ונחמיה ואחר כך ג"כ ולכן אין שלום קרינן ביה ותלויין ברצון אבל בת"ב דחמיר יש בו בתעניתו חיוב ולהכי יוצאין על אב מפני התענית:

אלא דמ"מ לא איפרק מחולשא פירושו ז"ל דהא בגמרא פירש דתקיפותיה דת"ב וחומריה הוא משום דהוכפלו בו הצרות בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר, וכל זה היה אחר חרבנו וא"כ קודם החרבן מאי חומריה על שאר התעניות דלא היו יוצאין עליהם ועל אב היו יוצאין וצ"ע כעת:

סימן פג

כתב הטור א"ח סימן תקנ"ד וז"ל אסור לקרות בתורה וכו' אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה הוא במקום (נראה דר"ל קורא הוא ושונה הוא דוקא יחידי ולא בחבורה כאדם השרוי בצער) שאינו רגיל לשנות דברי ר"מ ר' יהודה אומר אף אינו קורא וכו' ואינו שונה וכו' והלכתא כוותיה ע"כ, ונ"ל דטעם הדבר פשוט דהגם שהוא מיצר עכשיו דהיינו בתחילת לימודו מ"מ שמח כשיבין הדבר על בוריו ולכך אסור, אחר כך ראיתי להט"ז בסימן זה ס"ק ב' שכתב כן ע"ש:

ולכאורה שדברי ר"מ ור"י הנ"ל מוחלפת שיטתייהו עם הא דתנן בפרק קמא דע"ז ב' לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו' לפורען ולהפרע מהן, ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שמיצר הוא לו אמרו לו אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן וסתם מתני' ר"מ דהוא בר פלוגתיה דר' יהודה, וא"כ קשה דר"מ אדר"מ וקשה דר"י אדר"י, ואפשר לומר לר"מ דשאני התם שהחמיר בדבר משום לתא דע"ז, ודר"י אדר"י נמי לא קשה דשאני הכא בלימוד ששמח הוא מיד כשיתבונן באותו יום ובאותה שעה לאפוקי התם שאינו שמח עד לאחר זמן:

אלא דעדיין קשה שנראה שסברת ר"מ ור"י הפוכה מהתם להכא דשם ר"מ מחמיר משום לתא דע"ז ואפילו הכי ר"י מיקל ובכאן דר"מ מיקל מחמיר ר"י ויש לומר דלעולם ר"י חייש על העתיד כמו הכא אלא דשאני התם שסובר דהא עדיפא ליה שנפרעין ממנו כדי שיהא מיצר לו דבמלאת ספקו יצר לו הגם שלאחר זמן שמח מ"מ צרתו גדולה משמחתו ועוד דהוה ליה כמשיב אבדה ולהכי נפרעין מרן, ור"מ סובר דמ"מ כיון שיש לו שמחה משום לתא דע"ז שב ואל תעשה עדיף, אחר כך ראיתי בפרק קמא דמועד קטן ט' שדעת רבינא הוא ששיטת רבי יהודה התם שלעולם הכותי מיצר בענין פרעון ואין לו שמחה אפילו לאחר זמן וא"כ דברי ר"י אדברי ר"י לא קשה כלל, או אפשר לומר דסברת ר"י היא הכא דשאני לימוד התורה הגם שהוא מיצר בשעת העיון מ"מ עיונו ויגיעתו שמחה היא לו במה שהוא מיצר ומעיין ותוקע את עצמו לדבר הלכה או לדברי תורה שזה הוא שמחת הנפש בדבר שהוא תוק"ע ואינו מרי"ע ודוק:

סימן פד

בענין תתקבל בט"ב הנה מדברי הטור והב"י ז"ל בסימן תקנ"ט מוכח דאומרים קדיש תתקבל אחר תפלת ערבית בלילה קודם איכה בכל המקומות אלא דהשינוי שיש ביניהם הוא זה דיש אומרים שאין אומרים תתקבל משקראו איכה בלילה עד למחר אחר תפלת מנחה אז אומרים תתקבל אבל אחר קריאת איכה בערבית וכן בשחרית למחר אין אומרים תתקבל בין קודם איכה בין אחר איכה מפני שכבר אמרנו בלילה שתם תפלתי, ויש מקומות שאין אומרים תתקבל בלילה אחר קריאת איכה כמו היש אומרים הראשון דבזה הכל שוים אבל בשחרית מחולקים וסוברים שאומרים תתקבל אחר קריאת איכה מפני שכבר סיימו וסילקו מלומר קינות ואמרו קצת פסוקי דנחמה כן מוכח מדברי הג"מ שהביא הרב"י ז"ל, והילך לשונו, ומ"ש ואומר קדיש בלא תתקבל שם הג"מ ונתנו טעם לפי שכבר אמרו באיכה שתם תפלתי אבל קודם קריאת איכה וקינות אומר קדיש כולו כבשאר ימות השנה (ור"ל כולו דהיינו תתקבל כמ"ש ב"י לעיל סמוך לזה), ויש מקומות שאין מדלגין תתקבל אלא בלילה אחר תפלה אבל בשחרית אומרים אותו לפי שכבר סילקו וסיימו לומר קינות ואומרים קצת פסוקי נחמות בסופו עכ"ל, הנה מוכח מדבריו ראשונים ואחרונים שמ"ש שאין מדלגין תתקבל אלא בלילה אחר תפלת ערבית ר"ל אחר סיום תפלה וקינות, אבל קודם הקינות ואיכה אומרים גם הם תתקבל ולהכי כתב דבריו בלשון שלילה שאין מדלגין אלא בלילה וכו' דריהטא דלישנא יורה דבלילה הוא דמדלגין כמו היש אומרים הראשונים דהיינו אחר הקינות, אבל בשחרית מחולקים הם וכן משמע נמי מסיום דבריו דכתב אבל בשחרית אומרים אותו לפי שכבר סילקו וסיימו וכו' דוק מינה הא בערבית אין אומרים אותו אחר הקינות כמו שאומרים אחר הקינות בשחרית, אבל לעולם אחר תפלת ערבית קודם קינות אומרים תתקבל, שאם נפרש מה שכתבו דיש מקומות שאין מדלגין תתקבל אלא בלילה אחר תפלת ערבית ר"ל שאין אומרים אותו כלל בלילה אפי' קודם קינות ואיכה ופליגי נמי היש מקומות בהא דהיינו גם בלילה, א"כ למה כתב בלשון שלילה הול"ל ויש מקומות שאין אומרים אותו בלילה אבל ביום אומרים אותו לפי שכבר וכו' וכן כתב הרב הלבוש וז"ל ויש אומרים אותו גם בשחרית אחר קדושה שכבר סיימו קינות וכו' הרי לך שהלבוש ז"ל העתיק בלשונו גם דמשמע דחוץ ממה שאומרים אותו בערבית קודם איכה אומרים אותו גם כן בשחרית והיינו כיש מקומות דאי לסברא ראשונה בשחרית אין אומרים תתקבל אחרי איכה ועיין להרב מאמר מרדכי בסימן זה ובסעיף זה מש"כ בזה בענין מנהגים ע"ש ודוק, וראיתי למהריק"ש ז"ל בספרו ערך לחם בסימן זה סימן תקנ"ט וז"ל בליל ת"ב אומרים קדיש תתקבל קודם הקינות, ויש מקומות שמדלגין תתקבל בלילה, ובשחרית אומרים אותו אחר שסיימו הקינות ע"כ, ובקיצור ש"ע בסימן קכ"ד פסק דאומרים תתקבל אחר כל תפלה שמ"ע קודם איכה ע"ש:

סימן פה

ב"י א"ח סימן תקנ"ט בסוף הסימן ד"ה ואם יש אבל בעיר הולך בלילה לבהכ"נ וכו' כן כתב הרא"ש וכו' וטעמא משום דאבל כל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל, מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום וכו' ובט"ב נמי הוי כאבל מג' ימים ואילך והולך לבהכנ"ס עם שאר הקהל שהם כמו אבלים ע"כ כך היא הגירסא בהרא"ש פרק רביעי דתענית סי' ל"ח ע"ש שכתוב הולך בלי וא"ו העטף ולפי"ז נראה לפרש בפשיטות בדברי הרא"ש דהך ובט"ב הוי כאבל ולהכי האבל שמת לו מת מג' ימים ואילך הולך לבהכ"נ בט"ב עם שאר הקהל שהם כולם יחד במקום אחד כמו אבלים המתנחמים, ואתי שפיר דברי הרא"ש וראייתו ישרים ותמימים שהרי לא התירו לאבל לצאת מביתו אחר ג' ימים אלא ללכת אל בית האבל אבל לא למקום אחר שאין שם אבילות ולכך הוצרך הרא"ש לומר דט"ב הוי כמו אבל ולהכי האבל יכול ללכת בט"ב לבהכ"נ דט"ב דינו כאבל והן דברים פשוטים שאין בהם נפתל ועקש, והנה לפי פירוש זה יונח לנו דברי הרא"ש שהתיר לאבל ללכת לבהכ"נ בט"ב באו מפורשים שלא התיר אלא מג' ואילך שכן יצא מפיו עת"ק שלדברי רבותינו המפרשים אחרונים עי' במג"א ס"ק ח' ובחידושי הגהות ובהרב קרבן נתנאל על הרא"ש פרק רביעי דתענית סימן ל"ח ס"ק כ"ב ובמועד קטן סימן פ"ד ס"ק פ"ח ע"ש באו דבריו סתומים עד שמכח זה הרב מג"א שם פירש דעת הרא"ש ז"ל דכוונתו היא שאפילו בתוך ג' הולך בט"ב לבהכ"נ ע"ש, ורבינו ב"י בבד"ה לא פירש כן ופירש דמאי דקאמר הרא"ש מג' ימים ואילך דבק עם הוי כאבל שלפניה ור"ל דבט"ב הוי כאבל אחר ג' ימים ושנה ופירש דטעמא משום דהוי אבילות ישנה לא חמירא אלא כאבל אחר ג' ע"ש:

ולכאורה תמוה פירוש זה של רבינו מלכי בקדש מלכי צדק מלך שלם המוצא לנו לחם ויין שהרי עיקר דברי הרא"ש ז"ל הוא לומר שמברייתא זו דתנו רבנן אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל וכו' מיהא הא דתניא בסיפא דברייתא שמכאן ואילך הולך לבית האבל וכו' משם ראיה למה שנהגו באשכנז שבליל ט"ב הולך האבל לבהכ"נ עיין בהרא"ש פרק ואלו מגלחין בסוף סימן פ"ד והיינו ודאי באבל לאחר ג' ימים וכשאמרו הולך לבית האבל מג' ואילך במקום שהולך אמרו סתם ומשמעות בית האבל היינו כל שבעה דלא איכפת לן שם אם הוא תוך ג' או אחר ג', וא"כ אמאי הוצרך לומר כי ט"ב שהולך בו לבה"כ הוי כהולך אל מקום האבל של אחר ג' ימים ועוד דזה הטעם לגריעותא הוא כי אדרבה ההיתר הוא עדיף טפי שילך אל בית האבל תוך ג' שתקיף עליה עלמא טובא משילך אל בית האבל אחר ג' שהופג צערו מעט וכמ"ש הרמג"א ס"ק ח', ואין לפרש ולומר דהרב"י ז"ל מפרש דברי הרא"ש דבמה דתני באבל מכאן ואילך הולך ואינו יושב גמר אומר ראייתו למנהג אשכנז שהולך בט"ב לבה"כ, ומ"ש הרא"ש ז"ל ובט"ב נמי הוי כאבל הוא ענין בפ"ע וכמ"ש בחידושי הגהות והוא משום דקשה ליה כיון דהאבל תוך ג' אינו יוצא מפתח ביתו לילך אל בית האבל א"כ אנו דאבלים אנחנו בט"ב היאך הולכים לבהכ"נ וע"ז קאמר משום דט"ב הוי כאבל אחר ג' ומשום דהיא אבילות ישנה, זה אינו דא"כ מאי מסיים ואומר והולך לבה"כ עם שאר הקהל שהם כמו אבלים, היה די לומר דט"ב הוי כאבל מג' ואילך ותו ל"מ דבזה כבר תירץ קושייתו ולמה חזר לומר והולך לבהכ"נ וכו' ואי קאי על כל אחד מישראל שהולך בט"ב לבהכ"נ א"כ מאי האי דקאמר עם שאר הקהל שהם כמו אבלים הא על שאר הקהל גופיה הוא דקשיא לן, ועוד דאעיקרא דדינא פירכא היכי תיסק אדעתין לומר מתחילה שבט"ב כיון דאנו כאבלים בו אין יכולים לילך בט"ב לבהכ"נ לקרות איכה וקינות וכי מי שיש לו אוכלוסים ובנים מרובים ומת אביהם של אלו וכל אחד הוא אבל בביתו וכי אם בית אחת אינה מכילתם אינם יכולים לילך בכל יום אל בית אחת גדולה שמכילתם כולם להתקבץ שם יחד להספיד ולקונן את אביהם וא"כ בט"ב דאבוהון דכולהו והכל משותפין באבילות אמאי תיסק אדעתין דלא יוכלו לילך לבהכ"נ להתקבץ ולהתאסף יחד כולם כאחד להתפלל ולקונן ולקרות איכה על חרבן בית אלקינו כיון דהני בהני שייכי ואינם הולכים לאבלות אחרת דלא שייכא בהדייהו וא"כ אפילו אם יהיה באפשרות שט"ב הוי כאבל בג' ימים ראשונים למה לא יוכלו ללכת לבהכ"נ עד שהוצרך לומר דט"ב הוי כאבל אחר ג', ועוד דלפ"ז אי הוה דיינינן לט"ב כשלשה ימים הראשונים היה אסור לילך לבהכ"נ וכ"ש אם הוא עוד אבל מצד מתו שאינו רשאי לילך אל בהכ"נ בט"ב והיכי תיסק אדעתין לומר כן וכי מי שהוא אבל ובתוך אבילותו מת לו מת אינו יוצא מפתח ביתו להתעסק בהלוית מתו זה אין הדעת סובלתו וכן באמת מפורש יוצא התירו במרדכי מועד קטן סי' תתקכ"א ממעשה דרבינו שלמה מטוריש ע"ש, אבל לפירושנו אתי שפיר דבט"ב הוה סלקא דעתין לומר דאינה אבילות כ"כ ולהכי האבל אסור לילך לבהכ"נ דהוי כאילו הולך למקום שאין שם אבילות ולהכי הוצרך לומר שט"ב הוי כאבל וכו' אבל לפירוש הרב"י קשה, לכן נראה לומר דהכי פירושה לדעת רבינו ב"י דהוא ז"ל מפרש דמאי דקאמר הרא"ש ז"ל ובט"ב נמי הוי כאבל משום דקשיא ליה דמאי מייתי ראיה למנהג אשכנז מהא דתניא מג' ואילך הולך לבית האבל וכו' נימא ה"מ דוקא לבית האבל דתקיף ליה עלמא טובא שעדיין תוך שבעה דחם ליה צעריה לשם יכול האבל לילך אבל להתיר לו לילך בט"ב שאין אבילות כ"כ הא מנא לן, לכך קאמר דט"ב נמי הוי כאבל מג' ואילך שהתרנו לילך לבית האבל אפילו למקום שכבר עברו עליו ג' ימים כיון שהוא עדיין תוך שבעה והכא נמי בט"ב דכוותה ואחריו בא רבינו ב"י ומלא את דבריו בבד"ה וקאמר שטעם הרא"ש דקאמר ט"ב הוי כאבל מג' ואילך ולא קאמר דהוי כאבל תוך ג' הראשונים דחרבן בית חמיר לן להכי כתב בבד"ה שטעמו מפני שהיא אבלות ישנה לא חמירא אלא כאבל מג' ואילך להכי נקט הרא"ש הכי אבל באמת כ"ש אי הוי כאבל בג' הראשונים עדיף טפי לילך שם כיון דתקיף טובא וא"כ ראיית רבינו הרא"ש מוכרחת מהא דתניא מכאן ואילך הולך לבית האבל ואל מקום שהולך שם לא איכפת לן בין בתוך שלשה או תוך שבעה להכי בט"ב נמי הגם אי נדמה ליה לאבל אחר ג' יכול לילך לשם לבהכ"נ ואתי הכל שפיר בעה"י ודוק:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה