אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א אורח חיים › הלכות יום טוב

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

אורח חיים · הלכות יום טוב

הלכות פסח

סימן עז

ראיתי בהרב שאלת יעב"ץ חלק א' סי' י"ט [א"ה הבי"ד הרב שע"ת א"ח סי' רצ"ה סק"ב והרב בית מנוחה בדינים השייכים לאמירת ויהי נועם דרמ"ס ע"ב אות ב'] שכתב וז"ל מהר"א טירנא כתב במנהגותיו בהתחלת הספר אם חל יום טוב בשבת הבאה אין אומרים ויהי נועם במוצאי שבת שלפניו. ובסוף ספר המנהגים כתוב בדין ויהי נועם שכשחל יום טוב בשבת אומרים אותו במ"ש שלפניו ע"ש, וכתב ע"ז הרב יעב"ץ וז"ל ונראה דהכי נהוג חדא דאותם מנהגים קצרים שבסוף הספר חיבר אחד מבתראי שהוא אחר מהר"א טירנא ז"ל ועוד דמסתברא טעמא מאי אין אומרים אותו כשחל יום טוב בשבת הבאה משום דבעינן ששת ימי המעשה וליכא משום הכי בחל בשבת דלא שייך האי טעמא למה לא נאמר אותו וכו' ע"ש, ובסוף דבריו סיים וז"ל איברא גם בשאר יו"ט שחל בשבת היכא דנהוג כמהר"א טירנא נהוג ויש להם סמך על פי מ"ש שאין ז' בויהי נעם נגד ז' שבתות בשנה שאין אומרים ויהי נועם ואי איתא בצרי להו עכ"ל:

ואנכי הרואה אינה ה' לידי ספר מהר"א טירנא ז"ל המודפס בשנת תרס"ו שכתוב לאמר בזה הנוסחא וז"ל וכן אם חל יו"ט בשבת הבאה אומרים ויהי נועם במ"ש שלפניו וכו' ע"ש, ונראה לי שזהו הנוסחא האמתית בדברי הרב מהרא"ט חדא דלפי נוסחא זאת שבידינו דברי המנהגים תחילה וסוף מתאימים זל"ז ואין שום טעות בשום מנהג שלפי הנוסחא שנזדמנה להרב יעב"ץ צריכין לומר שאחד טעה במנהגו שהרי כולם מדברים על מנהג אשכנזים הגם שאין זה קושיא כ"כ שהרי אשכנז הוא איקלים גדול מ"מ לא יהיו סותמין את דבריהם והול"ל דבמחוז זה נהוג כך ובמחוז זה נהוג כך ולא יאמרו בסתמא וכ"ש בספר אחד מתחילתו לסופו וקשה על המסדר וכו':

ועוד שכן מוכח מסדור לשון הרב מהר"א טירנא שהרי לעיל מזה כתב וז"ל אבל בליל פורים וחנוכה אומרים אותו וכן אם חל י"ט בשבת הבאה אומרים ויהי נועם במ"ש שלפניו עכ"ל הרב ע"ש, הרי אתה רואה בעיניך שלאחר שכתב דין פורים וחנוכה שאומרים בו ויהי נועם כתב על זה, וכן אם חל יו"ט בשבת הבאה ומדכתב וכן משמע דכמו שאומרים אותו בפורים כך אומרים אותו ג"כ אם חל י"ט בשבת הבאה אומרים ויהי נועם במ"ש שלפניה על כן נראה שעיקר הנוסחא האמתית היא אשר בידינו שכן מוכיחין הדברים וטעמם וכן משמע מדברי הרוקח הלכות חוה"מ סי' ש"ח וז"ל שבת שחל בו יו"ט אין אומרים במ"ש שלפניו ויהי נועם אם חל באמצע שבת והלאה עכ"ל ע"ש, דמשמע הא אם חל בשבת עצמו אומרין ויהי נועם בשבת שלפניו ודוק. ודע דערב פסח שחל בע"ש אין אומרים ויהי נועם בשבת שלפניו דהיינו במ"ש וכמו שכתב הרב שם בשאלת יעב"ץ הנ"ל הטעם משום דקימ"ל דהעושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה היו משמתין אותו עי' בש"ע א"ח סימן תס"ח סעיף א' משום דהוא יום הקרבת קרבן לכל ישראל. ועיין להרב ברכי יוסף ז"ל בסי' רצ"ה והדברים לשם פועלם וה' ירצה במעשינו אמן:

בעשרת ימי תשובה שנת עטר"ת שנת טובתך אוראן יע"א:

כה דברי הצעיר המצפה לתשועת ה' דוד הכהן סקלי ס"ט

סימן עח

שאלה גוי שיש לו פרות לגדל לחליבה שכך היא מלאכתו לגדלם לחליבה ולמכור החלב ובכל יום עובר עלינו תמיד בין בחול בין בשבת ומביא מדה של לח החלב לכל מכיריו הקינים ממנו ובכל תשלום החדש יבואו עמו לחשבון והוא חולב ומביא בכל יום תמיד לבן ברית ושאינו בן ברית ורוב הקונים ממנו שאינם בני ברית אם מותר לקבל ממנו החלב ולשתותו בו ביום דהיינו בשבתות וימים טובים או לא:

תשובה הנה מצאנו ראינו למרן הקדוש ביתה יוסף סימן תק"ה שהביא סברת הר"ן שנתן טעם לשבח לשיטת הרי"ף ז"ל שפסק שמותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך קדירה בשבת ואסור לחלוב עז בשבת כה"ג כתב הר"ן ז"ל וז"ל משום דאשכול גופיה ראוי לאכילה מה שאין כן בעז דלא חזיא בשבת הוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת. הילכך דוקא ביו"ט דעז גופיה חזיא לאכילה אבל בשבת דלא חזיא לאכילה לא. וכתב הב"י ואע"פ שבפרק חבית כתב בשם הרמב"ן שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון דלא דחייה בידים (ר"ל דלפי זה אפילו עומדת לגדל מותר חלבה) כבר כתב בפר"ק דביצה דהעיקר הוא דוקא בעומדת לאכילה ע"ש, ועוד הביא הרב"י שכן דעת הג"א דבעומדת לגדל חלבה אסור משום נולד ע"ש, ובשם הכלבו הביא עוד דדעת הרז"ה אפילו בעומדת לגדל אין חלבה מוקצה כדעת הרמב"ן. וכתב עוד הב"י וז"ל כתב בהג"א אם חולב הגוי והביא לישראל דורון ביום טוב ראשון בו ביום אסור ולערב מותר כדין ביצה. אבל הרשב"א התיר החלב לבו ביום וכתב וז"ל והחלב אינו מוקצה שהרי מוכן הוא שאפילו ישראל אפשר שהוא מותר לחלוב אותו לתוך. הקדירה שיש בה אוכל ע"כ וכתב מרן הב"י ולטעמיה אזיל שכתב בפרק חבית שכדברי הרמב"ן הוא הנכון ולענין הלכה כיון דבמידי דרבנן הוא נקטינן כדברי המתירין ע"כ דברי מרן הקדוש:

והנה מוכח מדברי מרן ב"י דבעז העומדת לגדל אין הבדל בשל ישראל לשל גוי דמאן דמתיר מתיר אפי' בשל ישראל ומאן דאסר אסר אפילו בשל גוי מדהוכרח לומר דהרשב"א דהתיר לחלוב בהמת הגוי אזיל לשיטתיה ולטעמיה דפסק בפרק חבית כשיטת הרמב"ן ולפ"ז דהא בהא תליא לכאורה משמע כיון דמרן פסק כדברי המתירין אפילו אם נימא דדברי מרן הם אמורין דוקא על מחלוקת הג"א והרשב"א כשטחיות לשונו מ"מ כיון דתליא האי פלוגתא בהאי כיון דפסק בבהמת הגוי כדעת המתירין א"כ הוא הדין והוא הטעם בבהמת ישראל נקטינן כהרמב"ן והרשב"א והרז"ה דהתירו לחלוב בהמה העומדת לגדל:

אלא דמלשונו לא מוכח כן. ועוד דבשלחנו הטהור פסק כהר"ן דדוקא בעומדת לאכילה, על כן צריכין אנחנו לומר דלא פסק מרן כדברי המתירין אלא בבהמת הגוי דנחלקו בזה הג"א והרשב"א והחולב גוי דליכא בזה אלא איסור מוקצה כיון שאין הישראל הוא החולב בזה פסק מרן ב"י כיון דבמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא כדברי המתירין. אבל בחולב ישראל בהמה העומדת לגדל דכתב הר"ן דאסור משום דהו"ל בורר אוכל מתוך פסולת דאית ביה איסור תורה פסק לחומרא כדעת הר"ן ודעת החינוך גם כן סובר דיש בו איסור תורה באוכל נפש שאפשר לעשותו מערב יו"ט והבאתי דבריו לקמן בסי' שאח"ז וכן איתא ביבמות קי"ד ע"א שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן ופירש רש"י שבת דאיסור סקילה יש במפרק בידיו גזרו רבנן ביונק וכו' אבל בי"ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק ע"כ ע"ש, הרי איתא בהדיא בש"ס דבי"ט בחולב בידו איכא איסור לאו בשבת וביו"ט ג"כ כיון דאסמכוה אקראי הוי כמו איסור תורה ממש עי' ב"ח בסי' תצ"ה ד"ה ומ"ש בשם ר"י ע"ש ועי' ב"י בסי' תצ"ה. והוצרכתי לזה מפני ששמעתי מגמגמין בזה ואומרים דביום טוב ליכא איסור תורה לכולי עלמא והא דהוכרח לומר דהרשב"א לטעמיה אזיל הוא משום מאי דכתב הרשב"א דאפילו ישראל מותר לחלוב משום הכי כתב מרן דלטעמיה אזיל ולא למה שהתיר החלב של גוי. וצריכין אנחנו לומר לפמש"כ דבחולב יש בו איסור תורה לדעת הר"ן דבורר אוכל מתוך פסולת דמיירי בחולב שאינו אוכל לאלתר. לפי מש"כ הרב מ"א בסימן ש"ך ס"ק ז' שיש לחלק בין בורר בידו ואוכל לבין סוחט וחולב דבסוחט וחולב אף לאלתר אסור א"כ הכא מיירי בכל ענין אבל לדעת הע"ש והט"ז שם צ"ל כמ"ש ועיין להרב מאמ"ר שם ס"ק ז'. ולכך יש בו איסור תורה וכמו שפסק הטור והש"ע בסי' שי"ט סעי' ב' דאף הבורר ביד אם בורר אוכל מתוך פסולת להניחו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב ע"ש, ועי' להרב עולת שבת בסי' תק"ה ס"ק א' הגם שיש לדחות ולומר דהכא בחולב עז כיון דזהו דרכו לחלוב ביד ולא בכלי הוה ליה כבורר כדרכו בנפה וכברה שחייב מ"מ אפילו אוכל לאלתר. לא נראה חילוק זה ודוק להכי צריך לאוקמה בחולב להניח לבו ביום עי' מה שאכתוב לקמן בעה"י:

ועדיין צריכין אנו למודע"י דבאמת צריך עיון חדא דהא משמע מסתמיות דברי הר"ן ומרן נמי מסתם לה סתומי ומשמע דבכל גוונא אסור אפילו חולב ואוכל לאלתר ועוד אם כנים הדברים דבחולב לאכול לאלתר מותר ואפילו בשבת קשיא לי דא"כ דיש במציאות היתר אפילו בחולב בשבת א"כ תיקשי על הרי"ף ז"ל למה אוקי הא דרב חסדא דחולב עז דוקא ביו"ט והרב יודה דאשכול אפילו בשבת וכי לא אשכח לה להא דרב חסדא פתרון דבשבת מיירי נימא דבשבת ובאוכל לאלתר מיירי ובהכי אתי שפיר הא דרב יודא ודרב חסדא דבחד גוונא מיירי. ועוד שהרי כתב הרב"י בסימן תק"י בשם הרב המגיד שאין חילוק בי"ט בין בורר לאלתר לבורר לבו ביום אלא הרי הוא כאופה ומבשל שמותר לבו ביום ע"ש, וכך מסיק וכן פסק בש"ע שם סעיף ב' ע"ש, וא"כ כי הוי בורר אוכל מתוך פסולת בעומדת לגדל. ביום טוב מאי הוי אם לא חזיא לאכילה והוי כבורר אוכל מתוך פסולת:

ואע"פ שיש לומר דהר"ן סבר לה כהרשב"א דס"ל שכל מה שיש בו בשבת חיוב חטאת כגון בורר דהניח לבו ביום אפילו ביו"ט אסור וכמו שהביא מרן שם לשון הרשב"א ע"ש. מ"מ עדיין לא אפרק מחולשא חדא דאף אם תימצי לומר כן מ"מ מדברי הרשב"א מוכח דביו"ט לית ביה איסורא אלא מדרבנן וזה לשונו שהביא הרב"י שם שמה שאמרו אבל לא בנפה הוא מפני שיש בה בשבת חיוב חטאת ולא רצו להתירה ביו"ט ומתוך הטעם וכו' ע"ש, מדנקט בלשונו ולא רצו להתירה משמע שאין זה אלא מדברי חכמים ולית בה איסור דאורייתא. ועוד מדהביא מרן ב"י סברת המגיד בסתם משמע דסבר כוותיה וכן משמע מדבריו בש"ע וכן הגיה רמ"א בש"ע כדעת המגיד עי' סעיף ב'. וא"כ למה לא העיר כאן בסי' תק"ה מזה כלל דלפי דבריו שפסק כדברי ההג"מ בסי' תק"י הו"ל לפסוק כאן בסי' תק"ה כדברי המתירין ואפילו עומדת לגדל כיון דעיקר טעמו של הר"ן כאן בעומדת לגדל שאוסר אינו אלא משום בורר אוכל מתיך פסולת ולהכי אסר בי"ט בעומדת לגדל א"כ אנן דס"ל כסברת המגיד הו"ל להתיר אפילו בעומדת לגדל בי"ט כי בהיבטל הסבה יבטל המסובב כיון דאין חשש באיסור ברירה אלא באיסור מוקצה. ואין לומר דחולב הבהמה דמי לפסולת מרובה בכמותה דס"ל להתיר דבטל האוכל ואסור לטלטלו וזה הדין הוא אפילו ביו"ט וכמו שכתב הטור בסי' תק"י ובסימן שי"ט ע"ש. זה אינו חדא דנלע"ד דחליבת הבהמה דמיא ללוזים ובטנים שנשתברו ועדיין מעורבין בקליפתם שכתב הטור שם אע"פ שהקליפות מרובות על האוכל לא מיקרי פסולת מרובה על האוכל כיון דאורחייהו בהכי והוו כמו שומר לפרי ע"ש, וכאן נמי אורחייהו בהכי. ועוד הא מרן פסק בסי' שי"ט וכאן בסימן תק"י כדעת הרמב"ם דאפילו מרובה הפסולת בכמותה מותר לברר האוכל מתוך הפסולת וא"כ גם כאן בחליבת הבהמה אם האיסור לא הוי אלא משום בורר אוכל מתוך הפסולת הו"ל לפסיק כדעת המתירין אפילו בבהמה העומדת לגדל כסברת הרמב"ן כיון דסבר כסברת הרמב"ם בענין אוכל ופסולת ומרן ז"ל לא די דלא פסק כדעת המתירים אלא אפילו הערה לא העיר מזה כלל:

ועל כרחינו צריכין אנו לומר דלא כתב הר"ן דאסור משום בורר אוכל מתוך פסולת אלא בחולב בשבת ובי"ט דהחליבה כיון שדרכו בהכי הו"ל כבורר כדרכו בנפה וכברה שחייב בשבת ואפילו ביו"ט איסורא מיהא איכא ואסמכוה אקרא דהו"ל כדין תורה ולכך לא מצינן לאוקומי הא דרב חסדא בשבת דבכל גווני אסור אפילו בורר לאכול מיד אסור ויש בו איסור תורה להכי מרן מלכא לא פסק להקל בזה בחולב ישראל ולא פסק להקל אלא בחולב גוי דליכא אלא איסור מוקצה שהוא מדרבנן ועוד דמרן ז"ל חש להא דכתב הרמב"ן במלחמת ה' בפרק חבית וז"ל שם והגאונים לא מטעם מוקצה ירדו בה אלא מטעם איסור מלאכה עצמה דבשבת אשכול של ענבים כיון שהוא יכול לאכול האשכול מותר הוא לסוחטו לתוך הקדרה דלא מפרק תולדה דדש אלא כמפריש אוכל בעלמא הוא אלא חולב נהי נמי דלאו משקה הוא אמאי מותר, הרי מפרק אוכל הוא דמעיק' לאו אוכלא והשתא אוכלא וכל היכא דמעיקרא לא חזי אגב אבוה ואיהו מפרק ליה מפרק גמור הוי דהוא תולדה דדש ודישה אדרבה באוכלין עכ"ל ע"ש, וכמסקנת הש"ס שם בפרק חבית דחולב חייב משום מפרק ע"ש, וכן פסק הרמב"ם פרק ח' מהלכות שבת הלכה ז' וז"ל החולב את הבהמה חייב משום מפרק ועי' להרב המגיד שם ולהרב כסף משנה ועי' עוד להרמב"ם הלכה יוד דפסק דהחולב לתוך האוכל פטור ע"ש, לכל זה חש מרן בחולב ישראל ולהכי לא פסק להקל ואע"פ דלא קימ"ל כדעת הגאונים היינו בחולב בהמה העומדת לאכילה בי"ט שראוי החלב אגב אמו, אבל בעומדת לגדל דמוקצה היא וכיון שכן החלב לא חזי אגב אמיה שהרי אמיה מוקצה היא בזה הרי"ף נמי מודה לשיטת הגאונים ולטעמם דכיון דלא חזי אגב אמיה ואיהו מפרק לה מפרק גמור הוא דהוי תולדה, דדש שיש בו איסור תורה דאסמכוה אקרא בי"ט, עי' תוספות ביצה ד' ג' ד"ה שמא יעלה ויתלוש ע"ש, ועי' ב"י סי' תצ"ד ד"ה ומ"ש ובירוש' מסמיך להו אקרא וכו' ע"ש, ועי' להרב מנחת חנוך שורש מוסך שכתב שהרי"ף ורש"י והרמב"ם והרא"ש כולהו סב"ל דחולב חייב משום דש ע"ש מה שהרחיב הדבור בזה, ועי' להרב שדי חמד בפאת השדה מערכת הגימ"ל סי' ל"ג מה שהביא משם הרב טל אורות עי"ש, ועי' להרב המגיד הלכות שביתת יו"ט פרק א' הלכה ד' שהביא מחלוקת הפוסקים בזה ע"ש:

וא"כ לפ"ז מרן ב"י דפסק כיון דבמידי דרבנן נקטינן כדברי המתירין לא קאי פסקיה אלא בחולב גוי דאין איסור בחלב אלא משום מוקצה בזה הוא דפסק להקל אבל בחולב ישראל בבהמה העומדת לגדל דאית ביה איסור תורה לא פסק להקל, והא דכתב מרן על דברי הרשב"א דלטעמיה אזיל לא קאי אאם חולב גוי דבזה אין אנו צריכין באמת טעמא דהתיר משום דסבר כהרמב"ן דהא אף להחולקים על הרמב"ן וסברי דבעומדת לגדל אסור משום בורר אוכל מתוך פסולת או משום מפרק שהוא תולדה דדש אפילו הכי יכולים לומר בחולב הגוי מותר החלב כיון שישראל אינו חולב דגוי בדידיה קא עביד והחלב מותר שאינו מוקצה דמוכן הוא דגוי אינו צריך הכן, אלא דקאי אמה שכתב הרשב"א שאפילו ישראל אפשר שהוא מותר לחלוב אותו לתוך הקדירה שיש בה אוכל ומשמע ליה למרן ז"ל שמש"כ הרשב"א שישראל מותר לחלוב אפילו בעומדת לגדל ואפילו בהמת ישראל לכך כתב ולטעמיה אזיל שכתב שכדברי הרמב"ן הוא הנכון, וכוונת הרשב"א במאמרו שאפילו ישראל ר"ל שהרי אפילו ישראל מותר וא"כ כ"ש בחולב גוי בהמת גוי שאין צריך הכן שמותר:

והשתא פסקי מרן דפסק בשלחנו הטהור דדוקא אם עומדת לאכילה נכון וקיים עם הא דפסק בב"י כהרשב"א שהתיר החלב שחלבו נכרי דאין הגוי צריך הכן, ואי קשיא לך מהא דפסק רמ"א בסימן תקי"ג סעיף וא"ו דגוי המביא ביצים ביו"ט ראשון ומסיח לפי תומו שנולדו מאתמול מותר לסמוך עליו ע"כ ואי סברת מרן ורמ"א שפסק להא דהרשב"א סברי דאין מוקצה בשל גוי א"כ אפילו נולדו בי"ט מותר כיון שהן של גוי, יש לומר דהא דאסור שם בביצה אם נולדה בי"ט הוא משום גזירה דיו"ט אחר השבת ומשום הכנה ודוקא בביצה שייך איסור הכנה משום דאתמול גמרא לה אבל לא בחלב וכמו שמשמע מסוף דברי רמ"א בהגה שם עיין שם:

ודע דלפי טעם זה אפילו בחולב הגוי בהמתו בשבת מותר כיון דגוי אינו צריך הכן מ"ל בי"ט מ"ל בשבת עי' סימן ש"י סעי' ב' בהגה ועי' סימן תצ"ח סעי' ג' ע"ש, ואי קשיא לך מהא דפסק מרן סי' ש"ה סעיף ד' וז"ל מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו בשבת משום צב"ח שהחלב מצערה והחלב אסור בו ביום יש לומר דשם איירי בבהמת ישראל וכיון שהיום אסורה באכילה חלב דידה נמי אתקצאי אבל הכא מיירי בשל גוי וגוי אין צריך הכן לכן מותר החלב:

אלא שראיתי להטור שם שכתב שטעם החלב שאסור בו ביום משום משקין שזבו משמע דלא אסרו החלב משום מוקצה ונולד אלא משום משקין שזבו וטעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט כדאיתא בפרק קמא דביצה ג' ע"א וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתה פסקי מרן אהדדי דהכא פסק בחלב נכרי להקל ובסי' ש"ה פסק לאסור דלפי טעם שכתב הטור משום משקין שזבו דקי"ל אפילו יצאו מעצמן אסורין גזירה שמא יסחוט א"כ אף אם נחשוב שחליבה שחלב הנכרי בהמתו כאילו לא נעשה שום מעשה ושום מלאכה בחלב הגוי מ"מ הו"ל כאילו יצאו מעצמן דקימ"ל שאסורין משום גזירה דשמא יסחוט ה"נ נימא שמא יסחוט ישראל אם תתיר החלב שנסחט היום מדדי הבהמה אתי לחלוב בידו, בשלמא להרשב"א מריה דהאי דינא לא תיקשי ליה משום שהוא אזיל לשיטתיה דאפילו ישראל מותר לחלוב דס"ל דאין בזה משום בורר אוכל מתוך פסולת ולא משום מפרק דאפי' בבהמה העומדת לגדל ס"ל דמותר, אבל לפי מה שכתבנו אנן בענ"ד לשיטת ב"י דפסק להתיר בעומדת לאכילה דוקא אבל בעומדת לגדל הוה ליה בורר אוכל מתוך פסילת ויש בי איסור תורה א"כ בחלבו גוי ובהמתו של גוי יאסר החלב גזירה שמא יחלוב הוא בעצמו כמו שפסק בסימן ש"ה:

ונראה לומר דלא גזרו משום משקין שזבו אלא בדבר שהוא של ישראל בזה הוא דאסרו אפילו זב מעצמו או נחלב מעצמו או ע"י גוי אם הפירות של ישראל אסרוהו שמא אתי למיעבד בידיה בדבר שהוא שלו אבל אם יהיו הפירות או הפרות של גוי וזבו מעצמן או הגוי בעצמו סחטן היום מותר לישראל המשקה בו ביום דלא גרע מפת שאפאו גוי לעצמו שמותר לישראל להרא"ש ונראה לי הטעם או משום דהגזירה כך היתה בשלו ולא בשל גוי או דוקא בדידיה חיישינן דלא דידיה לא חיישינן שיסחוט דלאו דידיה הוא ולאחלופי בדידיה לא חיישינן כולי האי:

ויש להוכיח היתר החלב שחלבו גוי מבהמתו דסבר מרן דנקטינן להתיר בין בשבת בין ביו"ט מהא שהתיר הרא"ש פת שאפאו גוי לעצמו בשבת, לישראל נמי מותר משום דגומרו בידי אדם לית ביה דין מוקצה ופסקו מרן בסימן שכ"ה סעיף ד' וז"ל פת שאפאו נכרי לעצמו בשבת יש אוסרין ויש מתירין ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירין או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך המוציא ע"כ ופירש הרב מ"א שם ס"ק יו"ד דהיש מתירין ס"ל כיון דגומרו בידי אדם לא הוה ליה מוקצה ע"ש ועי' סימן תקפ"ו סעיף כ"ב שכתב מרן ז"ל אם עשה גוי שופר ביו"ט מותר לתקוע בו עי' במ"א שם ס"ק כ"ה וכמו שהתיר מרן שם לצורך מצוה או בשעת הדחק ה"נ בחולב גוי בהמתו שלו יש להתיר לפחות למקצת חולה וצריך לו לחלוב אפילו בשבת דהו"ל גומרו בידי אדם ומותר:

וצריכין אנו לומר דהא דפסק מרן בחלב הגוי להקל כהרשב"א דוקא דלא עשה הגוי בשביל ישראל בזה הוא דפסק מרן להקל הגם דלשיטתיה דרשב"א מותר אפילו חולב בשביל ישראל היינו משום דאיהו אזיל לשיטתיה דס"ל דאפילו ישראל מותר לחלוב דלית ליה איסור בורר אוכל ולא משום מפרק, אבל לסברת מרן דסבר דחליבת ישראל אית ביה איסור בורר ומפרק כמו שכתבנו, אם הגוי עושה בשביל ישראל אסור וכמו כל דבר הבא מחוץ לתחום אם אין במינו במחובר אם בא בשביל ישראל אסור לו לבו ביום עי' סימן תקט"ו סעיף ה' ועי' במ"א שם ס"ק ח"י ועי' סימן תצ"ח סעיף ג' ע"ש:

ואחר ההתבוננות נראה לי לומר דהכא בחולב הגוי אפילו מביא לישראל דנראה דבשבילו עשה מותר והוא משום דבחליבה אין הישראל הוא הגורם למלאכת החליבה דבלאו הכי אפילו בלא ישראל מוכרח לחלוב בהמתו משום צער הבהמה שמצטערת מהחלב כשיתמלאו דדיה עי' סי' ש"ה סעי' כ' ומשום הפסד החלב ולכן אין החלב שחולב בשביל ישראל וכ"ש בגוי שאומנותו כך היא בכל יום מגדל פרות לחולבם תמיד ולמכור החלב לבני ברית ולשאינם בני ברית ודאי אדעתא דנפשיה קעביד ואדעתא דרוב קא עביד כנדון דידן ולכך אם מביא לישראל בשבת או ביו"ט כמעשהו בחול מעשהו בשבת ויו"ט ואדעתא דידיה קא טרח מותר לישראל לקבלו ולשתותו בו ביום כפסק מרן כדעת המתירין, ואם תשאל דכיון דדעת מרן להקל בחלב של גוי כדפסק בב"י למה השמיטו בשלחנו הטהור ולא כתבו, אין מזה הוכחה שחזר בו, דכן דרכו דרך הקדש להשמיט כמה דינים אף שהם אליבא דהלכתא וזה דב"ר השמי'טה עי' כנה"ג יו"ד סי' ל"ה הגהת ב"י ועי' להרב יד מלאכי ז"ל בכללי הש"ע סימן ד' ע"ש, עי' ברכ"י א"ח סי' ש"ב אות ד' וכן ראיתי להלבוש כאן בסי' תק"ה שכתב וז"ל הגוי שחולב בהמה שלו בי"ט וישראל רואהו מותר לאוכלה בו ביום שאין מוקצה ונולד בדבר של גוי כדפי' לעיל בסימן תצ"ח ע"כ והוא תמוה דהא בסימן ש"ה כתב וז"ל וכן מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת משום צב"ח שהחלב מצערה אבל החלב אסור בו ביום משום משקין שזבו וכו' אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דלא סתרי נינהו, ואין לתרץ ולומר דלא אסרו משום משקין שזבו אלא בשבת אבל ביו"ט מותר משקין שזבו ולכך מתירים כאן בי"ט החלב של גוי זה אינו דהא מוכח מפרק קמא דביצה ג' א"א דגזירה זו אפילו ביו"ט דהא מצינו שם לרבי יצחק שישנו בנותן טעם לביצה שנולדה בי"ט משום משקין שזבו ע"ש:

נמצינו למדין דלדעת מרן ב"י והלבוש חלב הגוי מותר בשבת ויו"ט אם היא בהמת הגוי, וכן ראיתי להרב פחד יצחק באות ח' שהתיר וז"ל שם בהמה העומדת לאכילה וכו' וכ' הרב גא"ל הוא גור אריה לוי אות אל"ף אבל העומדת לחליבה או לגדל ולדות וכו' אבל אם הבהמה של גוי חלבה נמי מותרת דבדבר של גוי לית ביה מוקצה כדלעיל סי' ש"י סעי' ב' וסימן תצ"ח סעי' ג' וכי אמרינן הכא שהחולב בהמה העומדת לאכילה לקדירה שאין בה אוכלין דאסור אינו משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה כמ"ש הג"א ריש ביצה וכמ"ש הלבוש, אלא איסורא משום סוחט משקה דהוי מפרק אבל לקדירה שיש בה אוכלין מותר דאינו משקה אלא מפרק אוכל מאוכל כנראה מפרש"י והר"ן בפרק חבית ולכן מש"כ הלבוש דגוי החולב בהמה שלו ביו"ט דמותר לאוכלה שאין שייך מוקצה ונולד בשל גוי אין אנו צריכין לטעם זה אלא משום דגוי בדידיה קטרח וכו' עי"ש מה שסיים שנראה מדברי הרב שמפרש מה שכתב הר"ן דעז בשבת כיון דלא חזיא הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת דרוצה לומר דהוה ליה מפרק אוכל מותך פסולת, ולכך בי"ט נמי בבהמה העומדת לגדל דלא חזיא כשבורר החלב מן הבהמה הוה ליה בברירתו מפרק אוכל מתוך פסולת ובזה נמי ניחא הא דסימן שי"ט שכתבתי לעיל דבורר אוכל מתוך פסולת בשבת מותר לאלתר וביום טוב אפילו לבו ביום וא"כ מאי איסור אם בורר אוכל מתוך פסולת אבל לפי פירוש זה אתי שפיר והיינו דלא פסק מרן להקל בזה בפלוגתא דהר"ן והרמב"ן משום שזה האיסור הוא דאורייתא וכדכתבנו לעיל ודוק, ועוד הוסיף וכתב וגוי החולב בהמה ביו"ט וישראל רואהו יש להקל הרשב"א בתשובה וכתב מוהר"ר גא"ל אות ב' פירוש בהמה של גוי שהחלב אינו מוקצה מותר אפילו לבו ביום ע"ש שסיים אבל בשבת אפילו הרשב"א יודה דאסור ע"ש:

ובאמת תם אני ולא אדע מה חילוק יש בין י"ט לשבת בבהמת נכרי דאין צריך הכן וכ"ש למ"ש מרן בב"י דהרשב"א אזיל לשיטתיה דסבר כהרמב"ן דס"ל דאפילו בעומדת לגדל לית ביה איסורא כמש"ל מה יש חילוק בין יו"ט לשבת, ועוד דהוא בעצמו כתב בסמוך דבשל גוי לית ביה משום מוקצה וכתב עי' סימן ש"י סעי' ב' ע"כ ובסימן ש"י מבואר יוצא דאפילו בשבת גוי אין צריך הכן ע"ש ברמ"א שכתב וז"ל י"א דאין הכנה שייך בשל גוי ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו מותרים ע"כ וא"כ אפילו בשבת לית דין מוקצה בגוי וא"כ למה יצא לחלק בין שבת ליו"ט וצ"ע:

ועוד צריך להתבונן בדבריו שדחה טעמו של הרב הלבוש כדכתבנו בסמוך ועמד טעמו בו משום דגוי בדידיה קטרח וכו' ע"ש דלמה באמת לטעם רש"י והר"ן אין לאסור חלב גוי בבהמה שלו משום מוקצה ונולד דהא בבהמת ישראל העומדת לגדל אסר הר"ן לדעת הרי"ף משום דהו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת והוה ליה מפרק שהוא תולדה דדש כמו שכתב הוא ז"ל בסמוך ולכך אסור לחלוב וא"כ הוי מוקצה מחמת איסור וא"כ דינא הוא דאפילו אם זב מדדי הבהמה מעצמו אסור משום מוקצה ואם חלבו גוי מבהמת ישראל ג"כ אסור משום מוקצה מחמת איסור ובבהמת גוי מותר משום שאין שייך מוקצה ונולד בשל גוי כמש"כ הלבוש וא"כ מוכרחים אנו לטעם הלבוש דהא במוקצה מחמת איסור קימ"ל כר' יהודה עי' סימן רע"ט סעי' א':

ואפשר לומר דס"ל להרב דהחלב שבתוך דדי הבהמה הוא כפירות שבתוך הבית והבית סתום ונפחת דקימ"ל בסי' תקי"ח סעי' ט' דאם נפחת נוטל ממקום הפחת ואין בו איסור מוקצה וכמו שכתב הרמב"ן והר"ן הטעם לפי שאין הפירות מוקצים מחמת עצמם רק שהיו במקום שאין יכולים לילך שם עיין מ"א שם ס"ק י"ד וט"ז ס"ק ז', והכא נמי החלב הוא כנוס בתוך דדי הבהמה ואינו מוקצה מחמת עצמו אלא שדבר אחר גורם שהוא בתוך הכיס ופקיד ועקיד הוא, ואם נפתח הכיס הו"ל כנפחת הבית ולית ביה איסור כלל, לכך כתב לא צריכים לטעם הלבוש כלל, והכא בחלב כבר כתבנו אף אם יעשה בשביל ישראל לית ביה איסורא כיון דבלאו הכי הגוי צריך לחלוב בהמותיו משום הפסד החלב וצער בע"ח:

איך שיהיה למדנו מדברי הרב פחד יצחק הנז' היתר לחלב הגוי בי"ט, ועוד למדנו שטעם הר"ן הוא משום מפרק שהוא איסור תורה והוא כמו שכתבנו אנן בענ"ד:

ולפי מש"כ אתי שפיר נמי הא דאסר הטור ומרן ז"ל בסי' ש"ה סעי' כ' חלב שחלבו גוי ובהמת ישראל משום משקין שזבו ולא אסרוהו משום מוקצה מחמת איסור שהרי בשבת אסור לישראל לחלוב אפילו לתוך האוכל ולפמ"ש אתי שפיר דמרן והטור אזלי לשיטתייהו דבסימן תקי"ח התירו ליטול הפירות ממקום הפחת ולית ביה מוקצה ואין לומר דלא אמרו אלא ביו"ט ולא בשבת זה אינו שהרי כתב הרב מ"א שם ס"ק אפילו בשבת ע"ש בסוף דבריו:

ועין רואה למהרש"ל בתשובותיו שהתיר ג"כ החלב של גוי בי"ט אבל לא בשבת וכמו שכתבנו בסמוך מה שהביא הרב פחד יצחק משם מוהר"ר גא"ל וז"ל בתשובה סי' ע"ה ובדרשות מהרי"ל כתב וז"ל מהר"י סג"ל הורה היתר חלב שנחלב ביו"ט א' של עצרת וכו' ואין לדמותו לביצה והטעם משום דיש היתר על ידי אמירה לגוי משום צער ב"ח דבהמה לא אסח דעתיה מינה לגמרי כמו ביצה אכן בהג"א וכו' סוף דבר פסק מהרי"ל להתיר משום טעם זה, ויפה כתב ועוד אסייע לדבריו דאינו דומה לביצה שאינה עומדת לכל יום להוולד, מה שאין כן בעז ופרה שעומדת בכל יום לחלוב הבהמה ומשום צב"ח שרי נמי לומר לגוי לחלוב הבהמה בשבת, א"כ אין שם נולד עליה לא בשבת ולא בי"ט ומ"מ החלב שנחלב בשבת אסור לכ"ע משום משקין שזבו כמש"כ הטור וכן המנהג אכן בי"ט אין להחמיר מאחר דשרי ביה אוכל נפש וכו' ע"ש מה שסיים בנותן טעם בזה שחלוק שבת מיום טוב בזה:

הראת לדעת שכמעט דברי מהרש"ל בתשובה משם מהר"י סג"ל הם ממש דברי הרב פחד יצחק שהביא משם מהר"ר גא"ל:

ומעתה שזכינו לתשובת מהרש"ל הנ"ל נתיישב לנו מה שהוקשה לנו בדברי הרב פחד יצחק משם מהר"י סג"ל דמה שהוקשה לנו דמאי שנא יו"ט משבת הרי נתן טעם מהרש"ל לחלוק בין שבת ליום טוב הבדל"ת דבשבת אסרו משום משקין שזבו שלא הותר בו אוכל נפש אבל ביו"ט שהותר בו אוכל נפש לא אסרו שמא יסחוט דהיינו דילמא אתי לחלוב שאף אם יחלוב אין בו איסור תורה, וקושיא ב' נמי שהוקשה לנו דלמה דחה דברי הלבוש וכתב שאין אנו צריכין לטעמו הא הו"ל החלב מוקצה מחמת איסור, הרי כתב מהרש"ל שאין בחלב צד מוקצה מתרי טעמי דתריצי א' משום שיש לו היתר ע"י גוי משום צב"ח, ב' שהעז ופרה עומדות תמיד בכל יום לחלוב אותם ולא דמי לביצה:

ובזה נמי נתיישבו פסקי מרן ולבוש אהדדי דכאן פסקו בסימן תק"ה דחלב הגוי לית ביה דין מוקצה דגוי לא צריך הכן ובסימן ש"ה פסקו דהחלב שחלב הגוי אסור משום משקין שזבו דלפמ"ש מהרש"ל אתי שפיר ולאו סתראי נינהו:

וצריך לשום שכל בזה שהמעיין שם בתשובת מהרש"ל יראה בעיניו שעיקר הטעם דמקילינן ביום טוב להתיר החלב שנחלב בי"ט הוא משום דסמכינן ארב יהודאי גאון שהתיר לכתחילה סחיטה בי"ט אע"ג דלא קימ"ל כרב יודאי גאון מ"מ במידי דאתי ממילא אין להחמיר ביו"ט כמו בשבת ע"ש, וקשה לי הא ביצה אתיא ממילא ואפילו הכי אסר ר' יצחק משום משקין שזבו כדאיתא בביצה ג' ע"א ואפילו מי שפליג לא פליג אלא בביצה משום דלא דמיא למשקין שזבו שזה אוכל וזה משקה כדאיתא שם בגמ' אבל חלב דהאי משקה והאי משקה מודו דאסור משום משקין שזבו ואפילו בי"ט, ועוד דהא משקין שזבו ממילא הן ואפילו הכי אסור בי"ט כדמוכח בש"ס שם דקאמר דגזרו ביצה בי"ט אטו משקין שזבו הרי בהדיא דמשקין שזבו אסרום ביו"ט וצ"ע, עי' שו"ת מהר"י הלוי אחי הט"ז חלק א' סי כ"ט:

למדנו מדבריו שביום טוב מיהא יש להתיר חלב שחלבו גוי ואפילו מבהמת ישראל כיון שאין כאן מוקצה כיון שיש כאן היתר ע"י אמירה לגוי ועוד דדעתיה עלויה בכל יום להכי אפילו מבהמת ישראל נמי מותר בי"ט אבל ממש"כ הרב פחד יצחק משם מהר"ר גא"ל אות ב' וז"ל פירוש בהמה של גוי שהחלב אינו מוקצה משמע דוקא בבהמת גוי ולא בבהמת ישראל וכן נמי משמע מתחילת דבריו שכתב אבל העומדת לחליבה הרי היא מוקצה וחלבה נמי אסור בכל ענין וכו' ע"ש דבריו שהבאנו לעיל שבאמת קשה להלום דבריו דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה שמתחילה כתב אבל אם הבהמה של גוי וכו' דבדבר של גוי לית ביה מוקצה כדלעיל סי' ש"י סעי' ב' ולבסוף כתב ולכך מה שכתב הלבוש דגוי החולב בהמה שלו ביו"ט דמותר לאוכלה שאין שייך מוקצה ונולד בשל גוי אין אנחנו צריכין וכו' היפך ממה שכתב בתחילה וצ"ע:

ואשא עיני ואראה להרב נחלת שבעה ח"ב סימן ל"ו שחלק על תשובת מהרש"ל הנז' והעלה בתשובתו הרמתה שאסור החלב בי"ט ראשון ע"ש, וכן ראיתי אחרי רואי להרב ב"ח בתשובותיו סי' ג"ן שחלק ג"כ על תשובת מהרש"ל ז"ל ואסר בי"ט ראשון כמנהג שכתב רמ"א בסימן תק"ה שכתב שנהגו בו איסור בי ביום כדעת הג"א ריש ביצה ע"ש ועיקר מחלוקתם הוא תליא בהבנת דברי מהר"י סג"ל ועי' להרב של"ה במסכת שבועות שלו שהביא דברי מהרש"ל שהתיר וכתב עליו וכן הורה מהר"י מולין ז"ל ע"ש דף מ"ח בדפוס חדש ומשמע שכן הוא דעתו דעת הקודש:

איך שיהיה מצאנו ראינו שדעת מרן הקדוש ודעת מהרש"ל ומהר"י מולין ושל"ה והרב פחד יצחק שהביא סברת מהר"ר גא"ל כולם שוים לטובה להתיר ביו"ט חלב שחלבו גוי מבהמה שלו, והרב ב"ח והרב נחלת שבעה אוסרים:

ותבט עיני בשו'רי להרב השיירי בסימן תק"ה הגב"י שפירש דברי הב"י כמו שכתבנו וז"ל ולענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא, נ"ב אמר המאסף וכו' מה שנראה לענ"ד להלכה ולמעשה לא פסק כאן כהמתירין אלא דוקא בבהמת הגוי אבל בבהמת ישראל אם עומדת לחליבה אסור כמו שכתב בספרו הקצר ע"ש, אלא שהרב ז"ל לא העיר במה שהערנו אנן דלמה נקט הכא לקולא ובמחלוקת הר"ן והרמב"ן לא נקט לקולא ולמה לא הוי התם נמי מילתא דרבנן ולא עוד אלא שכתב הוא ז"ל למעלה מזה באות ד' דלא התיר הרשב"א בחלב שחלבו גוי מבהמת גוי אם לא שבבהמת ישראל מותר הא אם של ישראל בישראל אסור אף בבהמת הגוי אסור ואם כדברי הרב ז"ל הדרא קושיא לדוכתה כיון דהרשב"א לא התיר אלא מזה הטעם א"כ מרן נמי דפסק כוותיה אינו אלא מזה הטעם דמותר אפילו בישראל כדעת הרמב"ן א"כ יס'בור ול"ו אדע כדעת הרמב"ן ובקצר פסק דלא כהרמב"ן, ויש לומר דמה שפירש באות ד' כך קאי אמה שפירש הוא לעיל מזה דהרב ב"י חזר בו בספרו הקצר והפה שהתיר הוא הפה שאסר, ואחר כך פירש פירוש אחר בדברי הב"י והוא דמ"ש ולטעמיה אזיל קאי אמ"ש הרשב"א שאפילו בישראל אפשר שהוא מותר וכו' ולא קאי אגוף הענין ע"ש, ועל פירוש השני כתב מה שנלע"ד דלא פסק מר"ן כדברי המתירין אלא דוקא בבהמת גוי וכו' וטעמא דפסק מרן בחלב גוי כדעת המתירין ובחולב ישראל בהמה העומדת לגדל כדעת האוסרין כבר מילתו אמורה שם שכתב מפני שרוב הפוסקים סוברים בחלב גוי מותר ובשל ישראל אסור לכן פסק כאן לקולא וכאן לחומרא, עוד לו ראיתי להרב הנז' שרצה לחלק ולומר דהא דקימ"ל דאין הגוי צריך הכן אינו אלא במוקצה דהיסח הדעת אבל במוקצה דנולד כחלב וביצה אין חילוק בין של ישראל לשל גוי והביא ראיה מהא שכתבו הפוסקים דמותר ליקח ביצים מן הגוי בליל יו"ט א' דתלינן דמעי"ט ילדה הא אם יש לחוש שנולדו ביו"ט אסור ע"ש, כבר כתבנו לעיל דמשם אין ראיה דשאני התם דאסור משום גזירה דהכנה דבידי שמים דלא שייך לחלק בהכנה דבידי שמים בין לשל ישראל ושל גוי וכך מוכיחין דברי רמ"א בסי' תקי"ג סעיף ה' ע"ש, ועוד אפילו אם תימצי לומר דבביצה אסרינן משום נולד ובנולד אפילו בשל גוי אסור, חלב שאני שגומרו בידי אדם דבכל שעה אם ירצה לחלוב בידו לחלוב וכל יום דרכו לחלוב ולא אסח דעתיה מניה וכמש"ל משם מהרש"ל ודברי מרן ז"ל כבר ישבנו בעזרת האל יתברך דדוקא בחלבו גוי דאיסור דרבנן הוא דאית ביה בזה פסק מרן לקולא אבל בחולב ישראל דאית ביה איסור בורר אוכל מתוך פסולת ואיסור מפרק פסק לחומרא:

ולענין דינא פסק הרב השיירי ז"ל דמנהג תיריא ואזמיר לאסור ולהכריז על החלב שחלבו גוי אפילו מבהמה שלו שלא לאוכלו בו ביום, ואפילו ביו"ט שני בשני ימים של ר"ה או בי"ט שאחר השבת או בשבת שאחר יו"ט וה"ה אם ר"ה ה"ו שאסור אף בשבת הבא אחריו ואין אנו מתירין כי אם בשני י"ט של גליות דנחלב בזה מותר בזה ע"ש:

והט"ז בסימן תק"ה ס"ק ג' כתב על מה שכתב רמ"א גוי החולב בהמה בי"ט וישראל רואהו יש להקל בו כתב וז"ל תשובת רשב"א ז"ל כמש"כ הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן בפרק חבית שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון וכו' וא"כ הוא חולק על מש"כ בש"ע דוקא בעז העומדת לאכילה שרי החלב וא"כ הו"ל לרמ"א לכתוב כאן יש אומרים ע"ש ודבריו צריכין ביאור דהיכן כתב מרן דוקא בעז העומדת לאכילה שרי החלב היכן נזכר החלב דלא כתב מרן אלא שרי לחלוב ובעז העומדת לגדל אסור לחלוב אבל החלב לא נזכר כלל, וצ"ל לפי דעתו ז"ל דהא תליא בהא דאם מותר לחלוב מותר החלב ואם אסור לחלוב אסור החלב כדמשמע משטחיות הרב"י שהבאנו לעיל שכתב על דברי הרשב"א שהתיר החלב של גוי ולטעמיה אזיל וא"כ צריכין לומר לדעתו דמרן ז"ל חזר בו בספר הקצר אלא דכל זה הוה ליה לאודועי, וסו"ד הביא גם הוא הא דמהרי"ל ורש"ל והעלה כיון שכתב רמ"א שכן נוהגין לאסור אליו תשמעון עיין שם:

ואחריו בא המ"א ומלא את דבריו בס"ק ג' וחלק על הלבוש שהתיר החלב שחלבו גוי ביו"ט משום שאין מוקצה ונולד בשל גוי כתב הוא זה ליתא דנולד אסור בשל גוי כמו ביצה וחלב כמו שכתב בסימן תקי"ג ותקי"ז וכוונתו למ"ש רמ"א בסימן תקי"ג סעיף ה' דגוי המביא ביצים וכו' וכן מה שציין לסימן תקי"ז היינו למש"כ מרן שם בש"ע סעיף א' וכן לא יקח ממנו ביצים הרי דנולד שייך בגוי ע"ש, ולפי מש"כ אנן לעיל בענ"ד אין משם ראיה דהתם משום הכנה דבידי שמים דלא שייך לחלק בזה בין גוי לישראל ועוד חלב שאני מביצה כמ"ש מהרש"ל כמ"ש לעיל ע"ש:

ולבסוף תקע אהלו כסברת רמ"א שכתב שאין לשנות מהמנהג שנהגו בו איסור בי"ט עי' שם מה שסיים כמה חילוקי דינים, והרב עולת שבת בס"ק ב' הביא גם הוא דברי מהרש"ל ואחר כך כתב מיהו לענין דינא אין לזוז מדברי הרב רמ"א ז"ל עיין שם:

והרב מאמ"ר בס"ק ד' כתב וז"ל ומשמע דס"ל למרן דמחלוקת הג"א והרשב"א בשיטת הרמב"ן תליא ע"ש וכיון דפסק מרן כדעת הרשב"א יס"בור ול"ו אדע כדעת הרמב"ן וא"כ צריכין אנו לומר שמרן ז"ל חזר בו כדעת הט"ז גם הביא דברי השיירי ז"ל דכתב אף דקי"ל אין הכן לגוי דוקא במוקצה דהיסח הדעת אבל מוקצה דנולד אין חילוק בין של גוי לשל ישראל וכתב הרב עליו ואני שמעתי ולא אבין דמאחר דס"ל דגוי אין צריך הכן נמצא דבהמת גוי אפילו עומדת לגדל ולדות מותר לישראל לשוחטה וא"כ הו"ל כאילו עומדת לאכילה ובעומדת לאכילה אוכלא דאפרת היא וחלבה מותר ואין בו דין נולד ע"ש:

ולכאורה אמרתי ליישב דברי השיירי ולומר דהא קימ"ל אפילו בעומדת לאכילה אם אינו חולב לתוך האוכל הו"ל נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה ומשום הכי חלב שחלבו גוי הו"ל נולד ומשום הכי כתב השיירי דנולד כזה אף בשל גוי איסור נולד אית ביה, אבל באמת אין זה מעלה ארוכה חדא דהא עיקר הטעם דנקט השיירי דהוי נולד כיון שנולד היום מה שלא היה אתמול ולא משום דמעיקרא אוכל והשתא משקה ועוד הא נקט הוא חלב וביצה וא"כ ביצה שהיא אוכל מאי איכא למימר על כן באמת תמיהת הרב תמיהה קיימת, ולענין דינא פסק הרב מאמ"ר כדעת רמ"א שכתב שאין לשנות מהמנהג שנהגו בו איסור, ובהבנת דברי מרן ב"י במה שמסיק בב"י להלכה כדברי המתירין מצינו ג"כ להרב דרכי משה שהבין שכוונת מרן לפסוק להקל כהרמב"ן כדעת הט"ז ע"ש וכדעת המאמ"ר ע"ש ס"ק א':

וצופה הייתי להפר"ח שכתב שטעם הרשב"א הוא משום דגוי אין צריך הכן ואי בעי ישראל חליב ליה לתוך הקדירה ולכך אם חלבו הגוי לתוך הקערה מותר ואין לחוש שמא יאמר לגוי לחלוב לתוך הקדירה דמשום היתר דשתיה אין לחוש שיאמר לגוי לחלוב לו, ומשמע שחולק על הרב ב"י שכתב על דברי הרשב"א דלטעמיה אזיל שפסק כשיטת הרמב"ן ודוק וכתב הוא ז"ל דנולד דביצה שאני דאסחי אינשי דעתייהו מינה משום דלא ידעי אימת ילדה להכי אפילו דגוי אסורה משא"כ בחלב, ועוד דחלב בידו הוא אבל נולד דביצה ליתיה בידו (ובאמת קושית המאמ"ר קשי נמי לדברי הפר"ח וכמש"ל אלא שבלאו הכי כבר תירץ הפר"ח להא דביצה דשאני ביצה דאסרו אפילו שהיא של גוי משום הכנה דבידי שמים וכמו שכתב לעיל מזה ולכך לכאורה צריך עיון למה הוצרך הכא בדברי הרשב"א לחלק במילתא אחרינא) וכתב שמאלו הסברות דברי הרשב"א הם עיקר אלא שחזר בו ואסר החלב שחלבו גוי משום הא דכתב הטור בסימן ש"ה שהחלב אסור משום משקין שזבו ופסקו המחבר שם סעיף כ' כמש"ל והביא דרש"ל שכתבנו לעיל דאסר בשבת משום משקין שזבו, אכן בי"ט אין להחמיר, ודחה דבריו מהא דאיתא בפרק קמא דביצה כמש"ל אנן בענ"ד ותה"ל ומסיק לענין הלכה לאסור בחלב גוי ובבהמת גוי אם הוא לתוך הקערה משום משקין שזבו ע"ש, ועי' מה שכתבנו לעיל אנן בענ"ד, ובשני ימים טובים של גליות מסיק להתיר אם נחלב ביום א' מותר בשני כדין ביצה וכמ"ש רמ"א וז"ל מיהו בי"ט של גליות מותר ביום טוב שני ע"ש בסימן תק"ה בהגה ולשון זה שכתב מור"ם אל יטעך יש'רך בו ותפרשו דס"ל אפילו נחלב ביום שני מותר בו ביום, זה אינו דהא קימ"ל אין בין יום טוב ראשון לשני אלא מת בלבד ולכחול עין עי' סימן תצ"ו סעיף ב' וכמו שכתב השיירי בסימן תק"ה ע"ש, ועיקר חידוש רמ"א לאשמועינן שהחלב שנחלב בי"ט לא דמי לדבר הנתלש בראשון שנוהגין להחמיר בשני כמ"ש רמ"א בסימן תקט"ו סעיף א' ע"ש, וחזיתיה לרבינו מהר"ם מלובלין בתשובותיו סימן י"ז שהחמיר בחלב נמי אף בשני אכן לעצמו הוא דעבד כמש"כ שם בתשובה עי"ש:

כלל העולה ממה שכתבנו דמי שרוצה להקל ולהתיר החלב שחלבו גוי מבהמתו יש לו על מי לסמוך והיינו ביו"ט ולא בשבת, והוא סברת מרן ב"י וכמו שכתבנו בכוונת פירושו וכמו שפירש הרב השיירי בפירוש השני וסברת מהרש"ל ז"ל ושל"ה נראה שכך היא דעתו ועוד כתב שכן הוא דעת מהר"י מולין ע"ש וסברת הלבוש ז"ל וסברת הרב פחד יצחק שכתב משם מהר"ר גא"ל ע"ש:

אבל באמת ראוי לחוש ולהחמיר מאחר שרוב האחרונים רובם ככולם סברי מרנן להחמיר ודעתם הוא שמרן חזר בו ממש"כ בב"י וסברת מהרש"ל קרו לה נדחה כמש"כ לעיל, וכ"ש למ"ש הרב מ"א ז"ל דבחלב גוי נמי נימא דמעיקרא היה אוכל והשתא נעשה משקה הוא נולד ונולד אסור בגוי ע"ש, ובפרט למה שראיתי להרב עיקרי הד"ט בדיני יו"ט שכתב וז"ל חלב שחלבו גוי וישראל רואהו ביו"ט א' באזניו שמע כרוזא קרי בחיל בזמן רבותיו להחמיר עי' להרב השכנה"ג שהרחיב הדיבור בזה ועי' להרב בש"ע והרב ב"ח סימן ג"ן והרב מהר"ם מלובלין ותשובת הרשב"ש בן הרשב"ץ סימן תד"ר ולהרב חוט השני סימן ל"ב וכ"ש לדעת הפר"ח דמייתי תלמודא בידיה מדין משקין שזבו דפשיטא דאסור מדינא והמתיר עונו ישא שמכשיל את הרבים והמחמיר תבא עליו ברכה הרב ברכות המים עי"ש מה שהאריך, וביום טוב שני העלה להתיר ע"ש וא"כ מי יכול להקל ראשו נגד כל זה ונגד רמ"א שכתב שאין לשנות והרב ב"ח בתשובותיו והרב נחלת שבעה והרב השיירי שכתב שמנהג תיריא ואזמיר לאסור אפילו מבהמה של גוי והט"ז והרב מ"א והרב עולת שבת והפר"ח והרב מאמ"ר ומהר"ם מלובלין בתשובותיו ועי' להרב ערך השלחן ז"ל בסימן תק"ה לכך נראה לי שצריך להחמיר ולאסור אם נחלב בשבת או ביו"ט ראשון וב' אבל אם נחלב בראשון מותר בשני שהרי לא מצינו שהחמיר בזה אלא הרב מהר"ם מלובלין ז"ל שהחמיר לעצמו, אבל אי איכא מקצת חולה יש להתיר בפשיטות בין בשבת בין בי"ט כיון שאין איסורו אלא מדרבנן במקום צער לא גזרו וכדאיתא במס' כתובות ד' ס' ע"א תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת, מ"ט יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן ע"ש ופסקה מרן מלכא בש"ע א"ח סימן כ"ח סעיף ל"ג, ועי' לקמן בחיו"ד בדין חלב שחלבו, גוי ואין ישראל רואהו שכמה אחרונים התירו, ע"ש כנלע"ד וציי"מ וימ"ן כ"ה כסליו כאן שנ"ה זמירות שמענו צבי לצדיק,

כ"ד הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן עט

נשאלתי על לשון הרא"ם ז"ל בפרשת בא ד"ה הוא ולא מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט ע"ש שהקשה דא"כ באוכל נפש וכו' לישתרי אפילו באפשר מעי"ט וכו' ע"ש, דלכאורה תמוה הוא דאימא ה"נ באמת דשרי וכדמשמע מדברי מרן ומור"ם בש"ע א"ח סימן תצ"ה סעיף א' ע"ש ומנא פשיטא ליה להרב דאסור ותו מאי האי דקאמר לקמיה באו"ד ומעתה תו ליכא לאקשויי למה לי הוא, מלכם לחודיה לא הוה שמעינן אלא במכשיר שא"א לעשותן מעי"ט וכו' כי מכאן ואילך עד סוף הדיבור לכאורה אין לו מובן:

תשובה צריכין אנו להקדים מ"ש בסמ"ג עשין ע"ה שכתב וז"ל אך צורך אוכל נפש שמותר דוקא בדברים שאי אפשר לעשותן מעי"ט וכו' הרי לך בהדיא דמיפשט פשיטא ליה להרב שבאוכל נפש אם אפשר לעשותן מעי"ט אסור וכן כתב עוד לקמן משם ר"י בר שמואל וז"ל הצ"ל אבל אוכל נפש ודאי אסור מן התורה אלא בדבר המתקלקל אם נעשה אתמול ולהכי גזרינן וכו' ע"ש, הרי לך שחזר ושנאה וכן נראה מדברי הרב המגיד ז"ל שכתב בהלכות יו"ט פרק ד' דהרמב"ם ז"ל סובר דלא כרבי יהודה דמתיר במכשירין שאי אפשר לעשותן מעי"ט וס"ל כחכמים דדרשו הוא ולא מכשיריו ועי' בכסף משנה שם ובב"י סימן תק"ט ע"ש במה שהאריך בעוצם פלפולו כדרכו בקדש והרי ראה ראינו להרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות יו"ט הלכה ח' כתב וז"ל וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהם חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביו"ט כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן ע"כ דלכאורה כל זה הוא לר' יאודה שהתיר במכשירין אלא ע"כ לומר דסובר הה"מ דמכשירין הנעשים באוכל ונאכלין עם האוכל דינם כאוכל ולא פליגי רבנן ור"י אלא במכשירין שאינם בר אכילה כגון סכין ושפוד וקדרה וכיוצא בהם שהם מכשירין לאוכל ומתקנים לאוכל ואינם נאכלים דלאו בני אכילה נינהו אבל מכשיר דבר אכילה כגון תבלין וכיוצא הרי הם כאוכל ואי לא אפשר לעשותן מאתמול כגון פת ותבשיל דמצטנן תבלין דמפיגין טעמן אז יקרב לעשותו ביו"ט הרי לך דלא התיר באוכל נפש אלא בלא אפשר ליה למעבדיה מאתמול כי כן היא סברת הרמב"ם ז"ל וכמו שפסק בפרק ראשון הלכה ה' וז"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מעי"ט וכו' אסרו חכמים לעשות אותה ביו"ט אע"פ שהיא לצורך אכילה וכו' ע"ש טעמו אלא דסבר שאין איסורו אלא מדרבנן וכן הוא דעת התוספות ביצה ג' ד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש וכן כתבו בשבת צ"ה ד"ה והרודה חלות דבש ע"ש דסברי מרנן דבאפשר לעשותו מאתמול אינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי עובדא דחול ע"ש שמחולקין בטעמם התוספות והרמב"ם ז"ל והרב החינוך שמיחסים אותו להרא"ה במצוה רצ"ה נראה מדבריו ז"ל דבאוכל נפש דאפשר לעשותו מאתמול אית ביה איסור תורה שכתב וז"ל אבל המלאכות שאפשר לעשותן מעי"ט ואינם מקבלות שום הפסד כגון דישה וברירה טחינה ורקידה אסור לעשותן ביו"ט ואינם בכלל צרכי אוכל נפש כלל ולוקין עליהם כמו בחרישה בשדה שהיא מלאכת עבודה באמת וכו' ע"ש וזה כדעת ר"י בר שמואל דסובר דאיסור תורה יש בו איך שיהיה רוב הפוסקים סוברים דגם באוכל נפש באפשר לעשותו מאתמול אסור ביו"ט אלא דאיכא דסברי דאיסורו מן התורה ואיכא דסברי דאיסורו מדרבנן:

ולפ"ז דברי הרא"ם חיים וקיימים ונאמנים ותנא אקרא קאי שראה כל הני רבוואתא דמפשט פשיטא להו דגם באוכל נפש באפשר מאתמול אסור, ומשום הכי קשיא ליה הכא דא"כ באוכל נפש דלית ביה קושיא דקראי אהדדי לישתרי אפילו באפשר, ותירץ יתיב דראבי"ה תירץ וכו' דלפי תירוצו הא דפשיט לן דאוכל נפש אסור באפשר אינו אלא מכח דרשת הוא ולא מכשיריו דמלכם איתרבו מכשירין כאוכל נפש והוא לבדו דאתי למיעוטא אמעיט לתרווייהו כהדדי בין לאוכל נפש בין למכשיריו באפשר לעשותם וכאילו אמר הוא ולא שאפשר לעשותן וכו' ועפ"ז כתב ומעתה תו ליכא לאקשויי למה לי הוא דר"ל דבלא דברי ראבי"ה הוה קשיא לן כיון דבאוכל נפש אין בו היתר אלא דוקא בא"א מעי"ט א"כ גם מכשיריו דאיתרבו מלכם דיכול לעשותם בי"ט ודאי לא איתרבו אלא דומיא דאוכל נפש בא"א אבל באפשר לא דלא עדיפא מאוכל נפש גופיה דהתירתו התורה בפירוש וא"כ למה לי הוא למעט מכשירין דאפשר לעשותן מאתמול אבל לדברי ראבי"ה אתי שפיר דל"ק למה לי הוא דהא מהוא, הוא דידעינן בין באוכל נפש בין במכשירין באפשר לעשותן מעי"ט אסור ומ"ש וראבי"ה תירץ דכל א"א מתלי בהו, נ"ל דחסר אות אל"ף ממלת בהו דכתב הרא"ם וצ"ל בהוא באל"ף ור"ל דכל א"א ר"ל בין באוכל נפש בין במכשיריו תלי בהוא דכתב קרא תלוי היתירו דדוקא אם א"א הוא לבדו יעשה לכם אבל באפשר הן אוכלין דמפיגין וכו'), אחר כך כתב אבל לפירוש ר"י שסובר דאוכל ומכשירין דוקא וכו' ר"ל דר"ש הניח הדבר כפשוטו הוא לבדו קאי אאוכל נפש ולא מכשיריו וא"כ אימעיט מכשיריו ולכם אתא וריבה אף מכשיריו והוי תרתי דסתרי ותירץ הש"ס כאן במכשירין שא"א לעשותן מעי"ט להכי אתא לכם וריבה, והוא מיעט אם אפשר לעשותן מעי"ט ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתה דהוא למה לי על זה כתב הרא"ם דר"י ז"ל תירץ וז"ל חילוק בין אוכל נפש למכשירין דבאוכל נפש ודאי אסור מן התורה באפשר לעשותו מעי"ט ואין מותר מן התורה אלא בדבר המתקלקל אם נעשה מעי"ט אבל במכשירין כיון דכתב קרא לכם לרבויינהו הכל איתרבי וטעמא שהרי כך יהיו טובים אם נעשו מאתמול כאילו נעשו היום וא"כ לא שייך שנאמר בהם דלא איתרבו אלא בא"א מאתמול דהא כל המכשירין כולהו אפשר מאתמול לעשותם ולא פסדי כגון שפוד סכין וקדירה דנראה לו דוחק לאוקומי קרא בנשברו היום הוא דאתא קרא לרבות דלא שכיח כ"כ וא"כ ע"כ לומר דהכתוב רבינהו מ"מ וא"כ מן הדין דהיינו מן התורה מותרין גם באפשר לעשותן מעי"ט מכח קרא דלכם אלא דאתא קרא ומעטינהו מהוא לומר דוקא דבר שאי אפשר מאתמול כגון שפוד שנרצף וגריפת תנור שנפל אל תוכו היום מהטיט אבל דבר שאפשר לתקנו מאתמול אסור לעשותו ביו"ט וא"כ לפי פירוש ר"י הוא לא אתא אלא למכשירין אבל באוכל נפש בלא מלת הוא יש לנו מן התורה באפשר לעשותן מאתמול אסור, וא"כ לפי דברי ר"י הקושיא שהקשה הגאון הרא"ם בתחילת דבריו עדיין קיימת דמנא לן לאסור באוכל נפש באפשר לעשותן מבעו"י מאתמול דהא לא קשה לן קראי ודוק:

אלא שיש תימא בדברי ר"י דכתב דאי לאו הוא הוה אמינא דלכם מרבה אף מכשירין דאפשר לעשותן מטעם וכו' היכא תיסק אדעתין לומר כן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? אוכל נפש אסור באפשר ומכשיריו מותר, ויש לומר דאין זה קושיא דהא לא הותר המכשיר אלא משום האוכל שאם אין גיורא אין יציבא דהא תלי בהא דהא אין זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא תרי דאינון חד ודוק:

הצעיר דוד הכהן סקלי יצ"ו

סימן פ

שאלה ראובן קבל ביו"ט סל אחד מלא פירות ומגדים שאין במינם במחובר ע"י הבי דואר שנשלחו אליו מיד שמעון חבירו מעי"ט באופן שהדבר ידוע לשמעון שהבי דואר יוליך הסל עם הסחורה בעגלה או במסילת הברזל למקום ראובן אחר שיכנס קדושת יו"ט וא"כ הרי הובאו מחוץ לתחום בי"ט וקימ"ל נכרי שהביא דורון לישראל תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו כדאיתא בפרק אין צדין כ"ה ע"א ופסקה הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות יו"ט וחתם עלה מרן מלכא בש"ע א"ח סימן תקט"ו ע"ש, או אם יש צד להקל בנדון דידן משום שאינו דומה בכל צדדיו:

תשובה הנה מקום יש לדרוש ולתור מאיזה טעם אסרו רבותינו ז"ל אם אין מאותו המין במחובר למי שהובא בשבילו ולאחרים התירו, וראיתי לרש"י ז"ל בפרק אין צדין שכתב וז"ל לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר, ואי משום שנעשה בו איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור דנכרי שהדליק את הנר בשבת תנן אם בשביל ישראל אסור ולא חילקו בינו לבין חבירו, ויש לומר דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו על זה, טעם אחר נ"ל מחוץ לתחום אסורין גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחד דליכא למיגזר בה שאינו מכירו עכ"ל, ועי' מהרש"ל ז"ל שמחק מלשון רש"י לשון זה השני, ומהרש"א ז"ל יישב הכל וכתב דודאי גבי יש במינו במחובר הוי טעמא שלא יהנה ממלאכת שבת ומשום הכי לא חילקו בינו לבין חבירו אבל גבי חוץ לתחום דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו אלא משום שלא ישלח בשבילו ולהכי מותר לאחר דליכא למיגזר ביה שאינו מכירו וכו' עש"ב, והנה יש להתבונן בדבר דלכאורה נראה דהוי כמו גזירה לגזירה וכ"ש למ"ד דתחומין אפילו די"ב מיל אינם אלא מדרבנן היכי גזרינן שמא ישלח בשבילו ויש לומר דכולה חדא גזירה היא הובא בשבילו או הביאו בשבילו בשליחותו אסרו בחדא גזירה, והתוספות שם ד"ה הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר הביאו לשון רש"י הראשון דוקא ולא טעם השני והעתיקו דבריו ז"ל בשתיקה ולא העידו עליו כלל משמע דהכי סברי מרנן ז"ל דאזלי ומודו לטעמיה משום דנעשה איסור בשבילו וכיון דמדרבנן הוא לא אחמור כולי האי לאוסרו גם לאחרים, הגם דבדבר שיש במינו במחובר שהצריכו חכמים בכדי שיעשו חלקו התוספות כ"ד ע"ב בד"ה ולערב אסורים בכדי שיעשו חלקו על רש"י דכתב שהטעם הוא כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט והם תפסו עיקר הטעם הוא דשמא יאמר לנכרי לך ולקט לי דהיינו גזרינן דשמא יאמר, מ"מ הכא באיסור תחומין לא נקטו הטעם דשמא יאמר דכתב רש"י בלשון השני ותפסו הטעם הראשון משום שנעשה איסור בשבילו, ובפירושא אתמר הם אמרו באו"ד ולערב בכדי שיעשו ובעירובין ט"ל ע"ב ד"ה אי משכחת להו וכו' כתבו בשם ר"י והלכות גדולות דבדבר הבא מחוץ לתחום לא גזרינן ביה דשמא יאמר לנכרי הבא לי כיעו"ש, ומשום הכי יצא להם היתר דלא בעינן בזה בכדי שיעשו ע"ש, אלא שמרן ז"ל פסק כהרי"ף בתשובה שהביא הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק אין צדין סי' ב' דסובר דאף בבא מחוץ לתחום צריך להמתין בליל שני בכדי שיעשו כמ"ש בב"י ובש"ע סי' תקט"ו סעיף א' ובסימן שכ"ה סעיף ח' ע"ש הגם שעיקר הטעם משום כדי שלא יהנה מדבר הנעשה איסור בשבילו אפילו הכי צריך להמתין בכדי שיעשו ע"ש בב"י הטעם, ולפי זה ישוב מהרש"א ז"ל לטעם שני שכתב רש"י ז"ל דבאיסור חוץ לתחום אין איסורו אלא משום כדי שלא יאמר ומשום הכי מותר לאחר משום שאינו מכירו זה אינו עולה לדעת התוספות ובטעם השני פלגן בהדייהו רש"י והתוספות דלדעת התוספות באיסור תחומין אין לגזור דשמא יאמר ונ"ל הטעם הוא משום דהוה ליה גזירה לגזירה, והנה לפי טעם דשמא יאמר לנכרי להביא לו היכא שאין הגוי מביא משלו אלא הוא שלוח מאחרים בזה לא שייך טעם דשמא יאמר לו להביא לו עוד משלו או משל אחרים דלא ירצה ולהכי מותר אפילו למי שבא בשבילו אבל לטעם דשלא יהנה מאיסור הנעשה בשבילו גם בזה יש לאסור:

ונ"ל דמדברי התוספות בעירובין ט"ל ובפרק אין צדין דכתבו דבדבר הבא מחוץ לתחום אין להצריך בו בכדי שיעשהו מותר בליל יו"ט שני מיד מטעמא דבתחומין הקילו עיין בדבריהם וכמו שהעתיק מרן ב"י את דבריהם בכאן בסימן תקט"ו אין הכרח בדבריהם מאי סבור דאפשר לומר דסברי דכיון דתחומין דרבנן אין לגזור לשמא יאמר הבא בשבילי דכיון דהוי מדרבנן הקילו בו ואין לגזור לשמא יאמר משום דהוי גזירה לגזירה ועיקר הטעם דאסור בו ביום למי שהובא בשבילו כדכתב רש"י בטעם הראשון וכמו שהביאו הם דבריו בד"ה הבא בשביל ישראל זה וכו' ע"ש וכדכתבנו לעיל מזה בסמוך, או אפשר דלעולם אסור בו ביום למי שהובא בשבילו מטעם שלא יאמר לו הבא לי אלא דאפילו הכי לא אסרו אלא עד ליל שני ואין צריך לכדי שיעשו משום דבתחומין הקילו והראשון נראה עיקר וכדמוכח מדבריהם ד"ה הבא וכן משמעות דברי הרב ב"י בסימן זה סימן תקט"ו ד"ה ומ"ש ואם בא מחוץ לתחום אסור לאוכלן למי שהובא בשבילו ולאחרים מותר ע"ש שהעתיק דברי רש"י שכתב דטעמא משום דכיון דאיסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי וכתב דבזה גם ר"ת מודה לרש"י דמותר ביו"ט שני דבתחומין הקילו וכו' ע"ש וע"ז כתב והמרדכי כתב וכו' דלאותו ישראל שהובא בשבילו אסור בכדי שיעשו עד מוצאי יו"ט שני וכתב הטעם משום דאיכא למיחש שמא יאמר לנכרי לך והבא וכו' ע"ש, דמשמע דהכל תלוי בטעם האיסור דאי נימא דשמא יאמר צריך בכדי שיעשו ולהכי אסור עד למוצאי יו"ט שני ואי נימא הטעם שאסור משום שנעשה האיסור בשבילו יש להתיר מיד בליל שני, ואע"פ שמצינו להרז"ה ז"ל בספר המאור דסובר דטעם הבא מחוץ לתחום שאסור למי שהובא בשבילו הוא משום גזירה דשמא יאמר לו להביא בתחילה ואפילו הכי סובר דלערב מותר מיד משום דבתחומין הקילו ע"ש, מ"מ מלשון הרב ב"י הכי משמע דמפרש טעמא דהתוספות כמ"ש, ובאמת דהכי משמע מדברי התוספות שהרי לענין דין ביש במינו במחובר דלכ"ע לערב בעינן בכדי שיעשו התם ניידי התוספות מטעם שכתב רש"י משום כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט, וכתבו הם דלפי אותו טעם הו"ל להתיר מיד מהא דקי"ל שהמבשל בשבת בשוגג במוצ"ש יאכל מיד ולהכי ניידי מטעמיה וכתבו דהטעם הוא משום גזירה דשמא יאמר וכו' ולהכי בעינן בכדי שיעשו וא"כ לפ"ז בדבר שבא מחוץ לתחום דסוברים הם ז"ל דמותר מיד ולא בעי בכדי שיעשו א"כ הוי שפיר טעמא כדי שלא יהנה כמו המבשל בשבת דאסור בו ביום כדי שלא יהנה וכטעם רש"י, וגם לדידן דפסק מרן ז"ל דבאיסור תחומין נמי בעינן בכדי שיעשו כמו ביש במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה דטעמייהו שוה דביש במינו במחובר כדי שלא יהנה ממלאכה דאורייתא ובאין במינו שלא יהנה ממלאכה דרבנן, ולכאורה לפ"ז יצא לנו דגם בשלוח לו מאחרים ע"י נכרי אסור למי שהובא בשבילו כדי שלא יהנה שזה הוא המוסכם מדברי רש"י לטעם ראשון שהביא לנו רבינו ב"י בספרו ומוסכם נמי מדברי התוספות כמ"ש:

אלא שראיתי למרן מלכא ז"ל בסוף סימן תקט"ו שהעתיק לנו דברי הרשב"א ודברי הכל בו שכתבו שישראל ששיגר לחבירו ע"י נכרי פירות מעי"ט ונשתהה הנכרי ולא הביאם עד יו"ט שמותרין אפילו למי שהובאו בשבילו וטעמא טעמי בה משום שאין הנכרי מביא משלו שנגזור שמא יאמר הבא לי ע"ש, ופסקה בש"ע בסימן זה סעי' ט' א"כ מוכח דסברי מרנן כטעם השני דכתב רש"י וכדעת הרז"ה ז"ל דטעם כעיקר הוא כדי שלא יאמר להכי אסרו למי שהובא בשבילו אבל מטעמא דשלא יהנה מדבר שבא באיסור דרבנן כיון שלא נעשה בגופו איסור לא חיישינן לזה אלא לשמא יאמר לו בפיו ובשפתיו דקא עביד איסורא במזיד וכישוב מהרש"א ז"ל:

וצופה הייתי להרב שיירי כנה"ג בהגהת ב"י שהקשה דברי מרן ז"ל אהדדי דבסעיף א' פסק מרן כטעם רש"י וכדעתיה דבכדי שיעשו בליל שני קאמר והיינו כדי שלא יהנה ובסעיף ט' פסק ישראל ששיגר דמותר וכו' והיינו טעמא משום דלא חיישינן לשמא יאמר לו הבא והא לטעמא דשלא יהנה שייך גם בזה ותירץ דהנראה בזה דלא פליגי רש"י ור"ת בטעם האיסור אלא בחלוקה דאם יש במינו במחובר וכו' אבל בחלוקה דאין באותו המין במחובר דאינו אסור אלא מפני שבא מחוץ לתחום ולא אסור לאחרים בין לרש"י בין לר"ת ז"ל כולהו מודו דהטעם הוא גזירה שמא יאמר להביא לו מחוץ לתחום כיון דלישראל אחר שרי והרשב"א והכל בו ז"ל בדבר שאין במינו במחובר קיימי אלא שבאו מחוץ לתחום ולכן חילקו בין גוי שהביא דורון לישראל, לישראל ששלח דורון לחברו ע"י נכרי, ולכן יפה עשה רבינו המחבר שפסקה בספר הקצר עכ"ל ע"ש:

וקשה לי על תירוצו ז"ל שהרי רש"י ז"ל בהדיא נתן הטעם בחלוקה שאין במינו במחובר אלא שבא מחוץ לתחום משום מוקצה ומשום שנעשה איסור בשבילו כמ"ש בד"ה חוץ לתחום אסורין וכמו שהעתקתי לעיל לשונו ז"ל וכ"ש לשיטת מהרש"ל ז"ל המוחק לשון השני מגרסת רש"י גם התוספות ז"ל לא העתיקו בדברי רש"י אלא טעם הראשון ולא טעם האחרון ואדרבה נראה מדבריהם מדלא הצריכו באיסור תחומין בכדי שיעשו משמע דלית להו טעמא דשמא יאמר וכמש"ל:

ואפשר לומר דסובר הרב כנה"ג הגם שרש"י כתב תרי לישני מ"מ הרשב"א והכלבו ז"ל סוברים דהעיקר בדברי רש"י בדבר הבא מחוץ לתחום הוא הטעם האחרון דכתב דהטעם הוא דשמא יאמר לו וכו' וכשיטת המהרש"א ז"ל שכתבתי לעיל ודבריו ז"ל באו שלא בדקדוק:

וראה ראיתי ג"כ להרב מגן אברהם ז"ל בסימן תקט"ו ס"ק כ"ו שכתב וז"ל ונ"ל דבזה לכ"ע מותר דלא אסר שלא יהנה ממלאכת יו"ט כיון שאינו נהנה ממלאכה עצמה וכו' ועי' להרב מחצית השקל שם בביאורו לדברי הרמג"א שכתב דדבריו גם כשיטת מהרש"א שכתבנו לעיל ע"ש מה שהרחיב הדברים באר"ש טובה ורחבה, גם הרב ט"ז שם ס"ק ט"ו בא לכלל ישוב דברי הרשב"א ומרן ז"ל וכתב דגם לרש"י בטעם הראשון אינו אלא משום קנס ובזה לא קנסינן ליה ע"ש, וא"כ כיון דישראל הוא השולח ולא משל הנכרי אין לגזור ולאסור ולפי זה יוצא לנו ההיתר בפשיטות מדברי הרשב"א והכל בו ז"ל שפסק כוותייהו מרן ז"ל בש"ע סעיף ט':

אבל דא עקא שראיתי להרב מגן אברהם שם שכתב משם ספר ת"ד דדוקא כשנתעכב הגוי אבל אם השולח ידע שילך בשבת אפילו במתנה אסור עכ"ל, וכתב וכן משמע ביו"ד סימן צ"ח דהמבטל איסור אסור למי שנתבטל בשבילו עכ"ל הרב מג"א, ור"ל דגם הכא דהמשלח הוא שעשה איסור ולא המקבל אפילו הכי אסורים למי שנשתלחו אליו ועי' במחצית השקל בביאורו לשם.

היוצא לנו דגם בנדון שהמשגר ששלחם ערב יו"ט אחר חצות היום שיודע שמסלת הברזל אינה נוסעת עד זמן ששה שעות בערב היא באה שבאופן שאחרי כניסת יו"ט היא מתהלכת לדרכה אסור למי שנשתלחו לו לדעת הת"ד וכן מדוקדק ג"כ ממשמעות הרשב"א והכל בו וכן מרן ז"ל העתיק לשונם שנקטו בלשונם שנשתהה ונתעכב הנכרי והביאם ביו"ט ודוק:

אמנם נ"ל שאין מכל זה ראיה לומר בנדון דידן ונקדים מה שפסק מרן ז"ל בסימן רמ"ז סעיף א' וז"ל שולח אדם אגרת ביד גוי ואפילו ערב שבת עם חשיכה והוא שקצץ לו דמים ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת ע"ש, הרי לך בהדיא דגם שיודע שהגוי ילך בשבת כל שלא אמר לו לילך בשבת או אם לא אמר לנכרי ראה שתהיה שם ביום ראשון וידוע שאי אפשר לו להיות שם אא"כ ילך בשבת דהו"ל כאילו אמר לו לך בשבת כמ"ש הרב מגן אברהם שם סוף ס"ק ב' ע"ש אז מותר וא"כ הכא נמי בנדון דידן שהנכרים מביאים אדעתא דנפשייהו שהרי שילם להם כסף משקלן ואדעתא דנפשייהו עבדי וראיה גם כן מהא דפסק מרן ז"ל בסימן רנ"ב סעיף ב' וז"ל ומותר ליתן בגדיו לכובס גוי ועורות לעבדן סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים וכו' ע"ש, ובסעיף ד' פסק וז"ל כל שקצץ אע"פ שיעשה הגוי מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה דכל שקצץ אדעתא דנפשיה עביד עד כאן:

הראת לדעת שאם קצץ עם הגוי בין אם עושה הגוי מלאכה דאורייתא כגון הא דכבוס בגדים או מלאכה דרבנן כגון הא דשולח אגרת שאין שם אלא איסור תחומין כגון האידנא שאין לנו רשות הרבים דאורייתא או השולח אגרת בי"ט כיון שקצץ נו דמים מותר דאדעתא דנפשיה קא עביד, ולפי האמור צריכין אנו לומר דהא שהביא לנו הרב מג"א בסי' תקט"ו משם ת"ד וכן הוא באמת משמעות הרשב"א והכל בו ומרן דנקטו ונשתהה כמש"ל דמשמע שאם ידוע לישראל המשלח שודאי ילך הנכרי בשבת אסור היינו בששיגר לו ע"י נכרי בלא קציצת דמים דבשביל ישראל קא עביד וע"פ נועם דברים אלו יומתק ויונעם מאמרם ז"ל שנקטו בלשונם לשון חכמים מרפא נכרי שהביא דורון לישראל ולא נקטו שהביא פירות או דבר לישראל אלא דייקי בלשונם לשון הזהב לומר דורון שהוא דרך חיבה וכבוד למביאו לו דהיינו שמביאו בשביל ישראל לכבוד ולא להנאת עצמו:

אלא דכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה הא דעירובין מ' ע"א שהביא תלמודא דההיא ליפתא דאתא למחוזא נפק רבא חזייה דכמישא שרא רבא למזבן מינה אמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתיא הבא בשביל ישר' זה מותר לישראל אחר וכ"ש האי דאדעתא דנכרי אתיא, כיון דחזא דקא מפשי ומייתו אסר להו ע"ש, דלפי האמור קשה דמאי אהני לן לאיסורא אם מייתו אדעתא דישראל מ"מ הרי הנכרים אדעתא דנפשייהו מייתו כדי למכור ולהרויח הדמים כמו כל מוכר סחורתו אדעתא דידיה ודנפשיה קא עביד, ויש לומר דלא דמי הא להא דקצץ לגוי דשאני קציצה דכל ההנאה שלו דהיינו של גוי דהא כיון דישראל קצץ עמו ולא התנה עמו שיעשה בשבת א"כ הגוי שראינו שעושה בשבת הוא אדעתא דנפשיה דוקא דלא מוכחא מילתא דלישראל קא עביד ולא עביד אלא אדעתא דידיה או לוקח הדמים מיד משום דצריך להו מיד ולאלתר או כדי שיהיה פנוי לעבודה אחרת ולכך הקדים זאת השתא באופן שהמלאכה שנעשית באיסור ע"י הגוי אינה אלא להנאת עצמו, מה שאין כן בהאי ליפתא דאין ההנאה כולה שלו דישראל צריכין לה בההיא שעתא והנאתו תליא בהנאתם היום דאם לא עכשיו אימתי ודוק, וכעין זה מצאתי לחלק יצא הרב מגן אברהם ז"ל בסימן רנ"ב ס"ק י"א וז"ל ללבוש הכלי בשבת ולא דמי להדלקת הנר בריש סימן רע"ו (ור"ל מהא דכתב מרן ז"ל גוי שהדליק את הנר בשביל ישראל אסור לכל ותני עלה מור"ם שם שאין חילוק בין קצב לו שכר וכו' כיון דישראל נהנה ממלכה עצמה בשבת אסור ע"ש, ועל זה תירץ הרב מגן אברהם) דהתם אדעתא דישראל קא עביד ר"ן וש"ל פירוש שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו מה שאין כן כאן שעושה להשלים פעולתו עכ"ל ע"ש:

והשתא שזכינו לכל הני מילי מעלייתא דון מינה ואוקי באתרין שאפילו יהיה האופן שהגוי הביאו לישראל מחוץ לתחום בידו לו דרך ובא לו בשביל ישראל ולא בא אלא בשביל ישראל מותר כיון דקצץ לו דמים אדעתא דנפשיה עביד, כ"ש בנדון דידן שהובא במסילת הברזל שאין מסילת הברזל נוסעת בשביל זה המשלח או המקבל שהרי היא הולכת בכל יום בין מלאה בין ריקנית בין מדעתו בין שלא מדעתו וכל מה שנעשה בין מלאכה דאורייתא בין מלאכה דרבנן אדעתא דרובא קא עבדי לה שהם הנכרים שהרי מהאי טעמא מתירין לפרוש בים בפאפו"ר ביום השבת והיינו טעמא משום דכל מה שנעשה ממלאכות האסורות בשבת אדעתא דרוב עבדי ולהכי מותר לפרוש בים והכא נמי נימא הכי דמסילת הברזל נוסעת ומביאה כל מלואיה מחוץ לתחום אדעתא דרובא ולא אדעתא דישראל המשלח או המקבל ולהכי יש להתיר בשופי בנדון דידן מהני טעמי דתריצי ודוק:

ומעתה יש להעיר על זה ממה שראיתי כתוב בספר מגן אברהם בסימן שכ"ה ס"ק ט"ו וז"ל מחוץ לתחום ואם הביא בספינה שרי ועי' סימן ת"ד וסימן ת"ה וכו' ע"ש, ור"ל במה שציין לסימן ת"ד הוא לומר דטעמא דשרי היינו משום שאין איסור תחומין בים שאין תחומין למעלה מעשרה וכמ"ש הרב מחצית השקל שם בביאורו ע"ש שמשמעות דבריו ז"ל שאם היה בים איסור תחומין היה אסור מה שהובא בספינה אע"ג דספינה הוי דומיא דפאפו"ר דשכיר הוא ובא בשכרו ואדעתא דנפשיה עביד ועוד דאדעתא דרוב עבדי כדכתבנו:

ואפשר לומר דלרווחא דמילתא נקט הכי שאין בה איסור תחומין כלל וקושטא קאמר, גם הרב שערי תשובה סימן תקט"ו ס"ק א' העתיק לנו דברי הרב גנת ורדים חלק או"ח כלל ד' סימן א' שכתב וז"ל גוי שהביא דורון מישראל הדר בעיר אחרת דרך אניה בנהרות המושכין ופסק להקל ואחד מהטעמים דנהרות מצרים אין ברור שהם גוששין דיש לומר שהלכה למעלה מעשרה וכו' ע"ש, והוא באחד טעמו כטעם לשד הרב מגן אברהם ז"ל ולהיות שאין הספר גנת ורדים תחת ידי תם אני לא אדע מה המה הטעמים אשר כתב בספרו הקדוש ז"ל דאפשר שכתב ז"ל כאשר כתבנו אנן בעניות דעתין אלא שהוסיף גם טעם זה דשמא הלכה הספינה למעלה מעשרה, איך שיהיה כפום השתא אין סתירה מדבריו ז"ל לדברינו דלעיל:

ולמודעי אני צריך לעמוד בדין זה מהא דקימ"ל כרבי יהושע ששמחת יו"ט מצוה כדאיתא בפרק יום טוב ביצה ט"ו ובפסחים ס"ה ופסקה הרמב"ם פרק חמישי מהלכות יו"ט ומרן ב"י בא"ח סי' תקכ"ט סעיף א' וז"ל מצות יו"ט לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתיה וכו' ובסעיף ג' כתב אדם אוכל ושותה ושמח ברגל וכו' ע"ש וכמה דברים התירו משום שמחת יו"ט כדפסק מרן ז"ל בסימן תצ"ט סעי' ג' והוא מהדברים שהתירו סופן משום תחילתן כדאמר בביצה י"א ע"א דשלשה דברים התירו סופן משום תחילתן עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וכו' ע"ש, וכיון שכן הרי מצינו למרן ז"ל בא"ח סימן ש"ז סעיף ה' שפסק כהרמב"ם דסובר דשבות דשבות מותר במקום מצוה וז"ל דבר שאינו מלאכה ואינו אסור בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן וכו' או להביא מים דרך חצר שלא ערבו בו לרחוץ בו המצטער וכן פסק נמי בסימן תקפ"ו סעיף כ"א ובסעיף כ"ב פסק אם הביא גוי שופר מחוץ לתחום תוקעין בו וכן פסק בסימן תרנ"ה לענין לולב ע"ש בדברי מור"ם ז"ל ועי' באר היטב שם ס"ק א' דכתב דה"ה גם אתרוג ע"ש, וא"כ למה אסרו רז"ל אם הגוי הביא דורון לישראל מחוץ לתחום בשביל ישראל אסור לאותו ישראל הבא בשבילו כדי שלא יהנה ממלאכה הנעשית בשבילו או כדי שלא יאמר לו לך והבא לי ומה יהיה אם יאמר לו לכתחילה להביא לו כיון דצורך יו"ט דמצוה הוא אפילו לכתחילה הוה לן להתיר ולמה לא חילקו בזה בין אם אין בו צורך יו"ט בין שיש בו צורך יו"ט שהיא מצוה רבה כדכתבנו לעיל וכללא הוא דכיילי לן שאם הביאו בשביל ישראל אסור למי שהובא בשבילו ומשמע דבכל גוונא מיירי דאם לא כן כל כהאי הוה להם להשמיענו ולא הוו שתקי מניה ואין לומר דגזרו בדורון שמא יאמר לך והבא לי מהמחובר שיש בו איסורא דאורייתא חדא דודאי אין לגזור דבר שאין במינו אטו יש במינו במחובר ועוד דא"כ גם בלולב ואתרוג יש לגזור כן אלא דלזה יש לומר דאין הכי נמי דטעמא הוי דשמא יאמר לו לך והבא לי מהמחובר ובדבר מצוה לא גזרינן שיאמר לו לך והבא לי בעבירה אלא דעדיין קשה קושיא ראשונה ולכך נ"ל לומר בזה הוא דלא התירו הרמב"ם ומרן ז"ל אמירה לנכרי בשבות דשבות במקום מצוה אלא בדבר מצוה שאין בו הנאת הגוף אבל בדבר מצוה שיש בו הנאת הגוף ואכילה לא התירו וכמ"ש הרב ט"ז בסימן תרנ"ה ס"ק א' וז"ל דבדבר שיש בו הנאה גזרינן שמא ישלח אחריו אבל מצות לאו ליהנות ניתנו ותו דלא שכיח שיעשה אדם מצוה בעבירה ע"כ ע"ש, ולכן בדורון שהוא כולו לאכילה ולהנאת הגוף אלא דבאכילתו עושה מצוה גזרו בו רז"ל להא:

ודע שאין להתיר לטלטלם אלא בהניחם הנכרי בעיר המוקפת חומה או בהביאם לו לביתו והניחם שם כדכתב מרן בסימן תקט"ו סעיף ט', והגם שלא היה דעתו עליהם מעי"ט, עיין מור"ם שם בסוף הסי' מ"מ הרואה יראה דשרי הט"ז שם שכתב דלא קימ"ל הכי וכן הוא דעת הרב מגן אברהם עיין שם, זהו מה שנראה לנו והורו לנו מן השמים השם יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות ומהרה יחישה לביאת משיחנו במהרה בימינו אמן וישם שלום בארץ ושלום במלכות ונפוצות יהודה יקבץ אמן, כ"ד המצפה לתשועת ה' החונה פה מתא אוראן יע"א החותם ביום שני

בשבת ז"ך לחדש חשון שנת חלוצים ת'עבר'ו לפ"ק והוא הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן פא

כתב מרן בש"ע א"ח סימן תרס"ב ביום שני של גליות מוציאין שני ספרים וקורין בהם פרשיות שנקראו אתמול וכו' ע"ש, הנה צריך להתבונן ולשום שכל דלמה בספר שני אין קורין בו ג"כ וביום השני שבאמת היום יום שני אלא משום ספיקא דיומא ראוי לקרות גם ביום הראשון וכ"ש לדידן דקימ"ל דאנן בקיאינן בקביעא דירחא שהיום ודאי יום שני אלא משום מנהג אבותיהם בידיהם עושים אותו יו"ט כדאיתא במסכת ביצה וא"כ אמאי אנן לא מזכירין יום שני שהוא עיקר והרי בחול המועד פסק מרן ז"ל לקמן סמוך לו בסי' תרס"ג סעיף א' שקורין ביום השני וביום השלישי משום ספיקא דיומא ע"ש ומ"ש ביום שני שנשתנה מכל הימים:

ונ"ל לומר דהטעם הוא משום דאי עבדינן הכי וכולי עלמא עבדי הכי אתו לזלזולי ביה כיון דיום שני מן התורה חול גמור הוא אם מזכירין עליו שהוא יום שני אתו לזלזולי ביה ולכך הס שלא להזכיר יום שני שלא ליתן יד לפושעים, אחר כך ראיתי שכן כתב רש"י ז"ל בסוכה פרק החליל נ"ה ע"א ד"ה אנן דאית לן תרי יומי וז"ל ולא מצינן למימר ביו"ט שני פרשת וביום השני דא"כ עבדינן ליה חול ומיבעי לן למימר ובחמשה עשר יום כיומא קמא וכו' ע"ש:

וכן מוכח מדברי הטור בסי' זה שכתב ומוציאין שני ספרים וכו' ומפטיר ג"כ כמו אתמול וכו', ומכאן קשה למנהג טוליטולא שאומרים ביום השני הושיענו בחגיגת יום שני דכיון דעשינו אותו קדש היאך נעשינו חול לומר יום שני ע"ש ועי' לרבינו ב"י מה שיישב לקושית הטור עי' כל המשך לשונו שכל מה שיישב על מנהג טוליטולא בדבר זה אם אנו קורין ג"כ ביום השני לא יתיישב כלל שהרי ביום השני חלוק בקרבנותיו מיום הראשון ודוק, וכן מצינו להרמב"ם ז"ל בהלכות חנוכה ופורים פ"ג הלכה ה' דכתב דלענין ברכה שמברכין על י"ט שני של גליות הוא משום כדי שלא יזלזלו בו ע"ש, והוא ש"ס ערוך שבת כ"ג ע"ב ע"ש, וכן מצינו להרשב"א ז"ל בתשובה סימן ס"א דכתב שאין להניח תפילין ביו"ט שני של גליות מהאי טעמא משום דאתו לזלזולי ביה ועיין לעיל בתשובתינו להלכות שבת סי' ל"ח ד"מ ע"ד שהעתקתי תשובת הרשב"א דסימן ס"א ע"ש:

אחר כך מצאתי הדבר מפורש בפסקי רבינו אשר בפרק בני העיר סימן יו"ד וז"ל גרסינן בפרק בתרא דסוכה אתקין אמימר וכו' וקא פריש גאון כך המנהג בשתי ישיבות ביום ראשון וביום שני שהן שני ימים טובים קורין ובחמשה עשר שאין להזכיר וביום השני דלא לזלזולי בקדושת היום וכו' ע"ש ותהלה לאל:

אלא שעדיין ק"ק מליל שני של פסח שעושין אותו קדש ואפילו הכי מונין בו את העומר דתלאו הכתוב ממחרת השבת שהוא ט"ז בניסן שהוא חול, וי"ל שאין לבטל המצוה משום חשש זלזול מצוה דרבנן ודוק:

אחר כך ראיתי להרב א"ח הלכות ס"ת אות נ"ח שכתב ג"כ הכי משם ספר האשכול וז"ל והא דלא קרינן ביום שמיני עצרת ביום השביעי וביום השמיני משום ספיקא כמו שעושין בשאר הימים לפי שמאחר שעשאוהו קדש בתפלה ובברכות ואמרנו את יום שמיני עצרת הזה לא נעשה אותו חול להיות קורין בו וביום השביעי שהוא חולו של מועד ע"כ ע"ש, וכן ראיתי ג"כ בלבוש סימן תרס"ב ע"ש, ולא תיקשי לך מישיבת סוכה שאנו יושבים בה בשמיני עצרת, דכיון שאין אנו מברכין לישב בסוכה לא חיישינן לזה והישיבה בסוכה משום חבוב סוכה לא משום חיוב, כ"ד המצפה לתשועת ה' כ"ו כסלו תפא'ר:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה