אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א אורח חיים › הלכות פסח

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

אורח חיים · הלכות פסח

הלכות ראש חדש

סימן נז

ב"י סי' תכ"ט ד"ה ועמ"ש רבינו ותלמידים מתענים בו שני וחמישי ושני וכו' יש לדקדק דהא לא משכחת לה אחר הפסח ג' ימים בה"ב וכו' אי נמי דבני א"י שאינם עושים אלא ז' ימים נשאר מניסן אחר הפסח ח' ימים ואם חל פסח ביום חמישי משכחת ה' ושני ה' אחר הפסח בחדש ניסן וכו' ע"כ משמע מדבריו שיכול להתענות באסרו חג ובב"י סי' תצ"ד כתב וז"ל כתב האגור וכו' כתב ר' ישעיה שאסור להתענות במוצאי שבועות אפילו בזמן הזה וזהו אסרו חג אמרה תורה עשו אסור לחג וכו' ע"ש ועי' ב"ח בסי' זה ד"ה ותלמידים מתענין בו בה"ב ע"ש, ויש לומר דאין איסור תענית אלא באסרו חג של שבועות שהיה בו יום טבוח וכדכתב הב"י שם משם הריב"ח ע"ש, ועוד יש לחלק בין תענית יחיד לתענית צבור והכא דשני חמישי ושני תענית יחיד מיקרי ועי' מש"כ הש"ע הכא בסימן תכ"ט וז"ל ואין מתענין בו להזכיר בצבור ועי' באר הגולה כאן אות ד' אלא דזה נראה שהוא היפך ממ"ש הטור לקמן סי' תקס"ו דשני וחמישי ושני לא מיקרי תענית יחיד ע"ש, על כן צריכין לתירוץ הראשון ודוק. ואחר ההתבוננות נ"ל לומר דהא דכתב הטור בסימן תקס"ו שמיקרי תענית צבור היינו למנהג צרפת ואשכנז שנהגו הכל להתענות בה"ב ולהכי הוי כתענית צבור ונ"ל דמשום הכי נהגו להתענות בה"ב אחר עבור ניסן ולא בניסן כדאיתא בהדיא במ"ס שהביא הטור משום דבמסכת סופרים מסיים להדיא במד"א בצניעא אבל להזכיר בצבור אסור עד שיעבור ניסן וכמו שהעתיק הטור והב"י כאן ולהכי כיון דבאשכנז וצרפת עושים ממנו תענית צבור שהכל מתענים משום הכי אינם מתענים עד שיעבור ניסן אבל תענית שמוזכר במ"ס הוא דוקא לתלמידים שהוא תענית צניעא ליחיד דבזה יכול להתענות גם בימי ניסן ואהא קאי הרב"י שמשמע מדבריו שמתענין גם באסרו חג כיון שהוא תענית יחיד ודוק:

סימן נח

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול כן כתב מרן בש"ע או"ח סימן ת"ל ע"ש ועיין באחרונים ז"ל מש"כ טעם לזה ועי' באר היטב שם ס"ק א' ואני את דכ"ה נ"ל לתת טעם בעה"י והוא מפני שיום טוב ראשון של פסח נקרא שבת כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת שהוא באמת שבת קטן לגבי שבת קדש יום השביעי והצדוקים אומרים דמחרת השבת היא חשבת בראשית כך הוא דעתם הנפסד שאומרים מה שיעלה על לבם באין מבין ובלא קבלת דברי החכמים שקבלו הלכה למשה מסיני ולכך אנחנו קורין לשבת שלפני הפסח שהוא שבת בראשית שהוא סמוך להשבון הקטן שהוא יום טוב הראשון של פסח קורין לו שבת הגדול כי היכי דלישתמע מיניה מכלל דאיכא קטן ומאי ניהו י"ט הראשון להבדיל בינו ובין הפסח שהוא שבת הקטן ולאפוקי מדעתייהו של הצדוקים קורין לו בפני עצמו שבת הגדול:

עוד אפשר לתת טעם והוא דידוע דאמרו רז"ל דמשה רבינו שאל מפרעה לתת לישראל יום אחד של מנוחה להרגיע נפשם כדי שיוכלו לעבוד בששת הימים ועשה בקשתו ונתן להם יום אחד של מנוחה לנוח בו ובחר משה רבינו ביום השביעי והיינו דאמרינן ישמח משה במתנת חלקו וא"כ מקודם היו עושים שבת לשם מנוחה למרגוע נפשם ולא לשם שבת בראשית, אבל בשבת שלפני הפסח שכבר הם חפשים מעבודת פרעה וכבר היתה להם ארוחה בימים שלפניו א"כ מה ששמרו שבת הזה אינו אלא לשם שבת בראשית לשם השם ולכך קורין אותו שבת הגדול וגם זה לך ב"ן:

סימן נט

ב"י סי' תל"א בסוף ד"ה ומ"ש אלא שחכמים הוסיפו וכו' ולפ"ז כששנינו אוכלין כל ארבע היינו לומר שאוכלין עד שליש היום בין שהשנה פשוטה וכו' מעוברת שהיום ארוך וכן הוא דעת בעל תרומת הדשן עכ"ל ע"ש הרואה יראה בתשובת הרב תה"ד סימן קכ"א בעיניו יראה ולבבי יבין כי דרכו דרך אחרת היא ודרך המלך אין לה שיעור לא במנין שעות ולא בחילוק היום ועיקר יסודו ילך על יסוד אחד דהיינו דשני שעות קודם חצות היום אסור וכל הנותר מזה הגם שיהיה כמו חמש שעות וחצי הכל מותר באכילה ד"מ שהיום הוא ט"ו שעות מותר לאכול עד עבור חמש ומחצה שהרי נשאר עדיין שתי שעות לחצות היום אבל לשיטת הרמב"ם שעיקר יסודו שליש היום משיעברו חמש נאסר לו לאכול ועי' לרמ"א ז"ל בסי' תמ"ג בהגה סעיף א' שכתב דעת הרמב"ם שהוא עד שליש היום ואחר כך כתב וי"א עד שתי שעות קודם חצות שהוא דעת התה"ד דפליגי נינהו ועי' להרב ב"ח בסי' זה. ונראה לומר דכונת הרב"י ז"ל במ"ש וכן הוא דעת התה"ד היינו לומר כמו שהרמב"ם ז"ל סובר דארבעה שעות דנקט רבי יהודה לאו דוקא וסובר דפעמים יהיו יותר מזה כשיהיה היום ארוך כן הוא נמי דעת התה"ד דלאו דוקא ארבע שעות שאם היום ארוך מותר לדעתו יותר מד' שעות כדעת הרמב"ם ועדיף מדהרמב"ם כדכתבנו אלא דמ"מ דהם מסכימים לדעת אחת שארבע שעות דר' יהודה לאו דוקא אלא דמר כדאית ליה ומר כדאית ליה ודוק:

סימן ס

כתב הטור בא"ח סי' תג"ל וז"ל והבדיקה צריך שתהיה לאור הנר. ולא לאור הלבנה ולא לאור החמה. אפילו אם בודק ביום כגון שלא בדק בליל י"ד ובודק ביום י"ד אפילו הכי צריך לבדוק לאור הנר וכו' ע"ש, נ"ל דמש"כ אפילו אם בודק ביום שהאי אפילו דנקט נמשך למ"ש צריך שתהיה לאור הנר וכלומר לא מיבעיא אם בודק ליל י"ד שצריך לבדוק לאור הנר ולא לאור הלבנה שאור הלבנה לא נהיר ולא בהיר אלא אפילו בודק ביום שאור החמה בהיר וזהיר אפילו הכי צריך לבדוק לאור הנר. וכלשון הש"ס הדא אמרה אפי' ביום צריך בדיקה לאור הנר ע"ש וכמו שסיים אחר כך באפילו שני וכוונתי לפרש מ"ש ולא לאור הלבנה קאי אלילה ומ"ש ולא לאור החמה קאי איום דבכולם אפילו ביום צריך שתהיה הבדיקה לאור הנר נ"ל ועיין למרן הקדוש בב"י מה שפירש בטובו עלינו ועי' ב"ח מה שחידש בטובו זכרונם לברכה:

סימן סא

ב"י סי' תל"ו ד"ה וכן הדין בסוף אותו דבור ושמא יש לומר דחיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם וכו' כיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו וכו' ע"ש הנה לפמ"ש לעיל ד"ה וכתב הר"ן וכו' דלפי ש"ס דידן משמע אפילו יש חמץ ידוע וכו' ע"ש, א"כ הדרא קושיא לדוכתה ואפשר לומר כיון דחייב לבדוק באם אינו יודע מהאי טעמא דכתב הב"י ה"ה באם יודע דלא פליג. א"נ כתב כן לדעת הירושלמי ולא חש לדקדוקו של הר"ן מפני הירושלמי כתב כן בפירוש וק"ל:

סימן סב

לשון מרן ביתה יוסף בסי' תמ"ב בד"ה ומ"ש ולרבנן אפילו לאו אין בהן וכו' באו"ד והשתא מ"ש רבינו וכו' היינו לטעמא דביעור חמץ הוא משום דהחמירה תורה עליו בבל יראה ובל ימצא וכו' וסובר רבינו דכל שיש לאו באכילתו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא (ולהכי כתב דלר' אליעזר אסור להשהותו בפסח כיון שהוא חמור שעובר בבל יראה) וכל שאין לאו באכילתו אע"פ שאסור מן התורה אינו עובר עליו בבל יראה (ומשום הכי כתב דלרבנן מותר להשהותו כיון דלא חמיר כ"כ) דאילו לטעמא דדילמא אתי למיכל לרבנן נמי אסור להשהותו וכו' (כיון דיש בו איסור תורה) מצאתי כתוב יש לדקדק איך אמר (ר"ל הטור) דלדברי ר"א יש איסור בלבד בשהייתו והרמב"ם כתב עובר ויש לומר שהמחבר נמשך אחר פירוש התוספות וכו' מתבערין ואין בשהייתו אלא איסור מאחר שבאכילה אינו אלא לאו שאין בו כרת אין בו משום בל יראה דאין בל יראה אלא באיסור כרת ולהכי אין בשהייתו אלא איסור בעלמא ונ"ל דגם ליישוב זה של מצאתי כתוב צריכין אנו לדברי הרב ב"י שהביא לנו לעיל משם הרא"ש והתוספות אלא דלא ראי זה כראי זה דלשיטת הרב ב"י דסובר דגם לדעת רבנן איסורא דאורייתא מיהא איכא צריכין לומר דסובר הטור כטעם השני משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה כדכתב מרן ב"י ולהכי לדעת רבנן דסברי דאין לאו באכילתו אין לאו דבל יראה בשהייתו דהא בהא תליא וכיון דאין בו לאו דבל יראה לא החמירו בו חכמים לאסור להשהותו. ולדעת ר"א דסובר דאיכא לאו באכילתו איכא לאו דבל יראה בשהייתו אם לא ביטלו ולהכי אסרו חכמים להשהותו אפילו ביטלו כדין חמץ גמור כיון דאית ביה איסור דבל יראה אבל לשיטת מצאתי כתוב סברי אף דלר"א עובר באכילתו בלאו מ"מ לית ביה איסור בל יראה דלאו הא בהא תליא אף דלא ביטלו וא"כ צריכין אנו לטעמא דהחמירו חכמים לבערו אף דלית ביה בל יראה היינו משום דלא בדילי מיניה ולהכי אסור להשהותו דילמא אתי למיכל מיניה ולרבנן דסברי שאין בו לאו באכילתו הגם דאסור מיהא מדאורייתא וכדמוכח לה מרן מלכא לעיל דאם לא כן הו"ל לומר וערובו מותר כמ"ש לעיל מזה מ"מ מצאתי כתוב סובר כיון דלרבנן אפילו לאו לית ביה באכילתו להכי לא חמיר לן למגזר ולאסור להשהותו דילמא אכיל מיניה דלא חמיר כולי האי ואין להקשות דמאי קשיא ליה להמצאתי כתוב מדברי הטור דמשמע ליה מיניה דיש איסור בלבד בשהייתו לדברי הרמב"ם שכתב דעובר עליו בבל יראה נימא דהרמב"ם מיירי דלא ביטלו והטור מיירי בביטלו זה אינו דהוה ליה להטור לפרש כן בהדיא:

אלא דקשה לי דברי רבינו בית יוסף ז"ל דכאן מפשט פשיטא ליה מכח מה שהכריח הוא ז"ל דלרבנן איסורא דאורייתא מיהא איכא באכילתו ולקמן בסוף ד"ה ומ"ש רבינו כתב בשם מצאתי כתוב וז"ל ולדברי חכמים שאפי' על האכילה אינו עובר עליו בלאו רק איסור דרבנן וכו' ע"ש, אלא שלזה יש לומר דמצאתי כתוב לא סבר לה מר כשיטת הב"י וסבר דלרבנן לית ביה איסור דאורייתא כלל אבל אי קשיא הא קשיא דהיאך כתב דדעת הטור משמע דס"ל דלרבנן איסורא מיהא איכא מדאורייתא והרי הטור כתב לקמן בסמוך משם הרי"ף וז"ל והרי"ף פסק כחכמים שאין לאו בתערובת וכו' אלא איסור דרבנן ולפי זה מותר וכו' ועי' לקמן במ"ש עליו הב"י וז"ל ומ"ש ולפ"ז מותר לערבו וכו' שאע"פ שבתוך הפסח אסור באכילה מדרבנן מאחר שאין בתערובת חמץ איסור תורה וכו' הרי מכאן שהב"י ז"ל סותר דברי עצמו בפירוש דברי הטור וצריך עיון כעת. אחר כך ראיתי להרב בית דוד בא"ח סימן קנ"ט שנרגש מזה ע"ש:

סימן סג

ב"י סי' תמ"ב ד"ה ומ"ש רבינו ואני תמיה למה אסרו וכו' אבל דעת הרמב"ם בפ"ד שחוזר וניעור וכ"כ רבינו ירוחם בשם הגאונים והרשב"א ז"ל ומעתה אין לתמוה על רב נטרונאי אם יסבור כמותם ע"כ, נ"ל שדעתם הוא ז"ל אף אם לקיימו ג"כ אמרינן חוזר וניעור שהרי רב נטרונאי הצריך לבערו כמ"ש הטור משמו וע"ז כתב הב"י ז"ל דרב נטרונאי סובר כהרמב"ם והגאונים וכן משמע מדברי הב"י לקמן בסימן זה ד"ה וכתוב עוד שם כרי של חטים וכו' ורוב הגאונים הושוו שאם נפל עליהם מים במקומות מועטים וכו' ואין מבוקעות וטחנן שמותר לקיימן עכ"ל ע"ש, משמע דאם מבוקעות אפילו הם מועטים כדי שיהיו בטלות בששים אפילו הכי אסור לקיימן והיינו טעמא ודאי משום שחוזר וניעור אף לקיימן וכן משמע להדיא מדברי הרב דרכי משה שם ס"ק וא"ו ע"ש ועי' בית דוד סימן ק"ס וסי' ק"ע ועי' לקמן בב"י בריש סי' תמ"ז במש"כ בשם הרמב"ם טעם דהחמירו בחמץ יותר מבשאר איסורין משום דהוי דבר שיש לו מתירין וטרייק"א שאני משום שאינו ראוי לאכילה וק"ל:

סימן סד

ב"י סי' תמ"ב ד"ה ומ"ש רבינו דלר"א שהן בלאו אסור להשהותן ולרבנן וכו' וכן נראה מדברי רבינו שכתב ולרבנן אפילו לאו אין בהן אלא איסורא בעלמא. וכיון דאסור מן התורה באכילה מהי מיתי לן דמותר להשהותם בפסח וכו' ע"ש. דברי הרב ב"י ז"ל קשה להולמן מדברי הטור בסמוך שכתב ורי"ף פסק כחכמים שאין לאו בתערובת חמץ וכו' אלא איסור דרבנן וכו' ע"ש וקשה ג"כ עם דברי עצמו שכתב הב"י שם בפסקת ומש"כ רבינו ולפ"ז מותר לערבו לפני הפסח וכו' שכתב הב"י ז"ל שם וז"ל אלא סברת רבינו שהוא סובר שאע"פ שבתוך הפסח אסור באכילה מדרבנן מאחר שאין בתערובת חמץ איסור תורה וכו' ע"ש, הרי קרא הרב"י בחיל וכן אמר דרבינו הטור סובר שאין איסור באכילתו אלא איסור דרבנן:

ואפשר לומר דכאן מדקדק הב"י מלשון רבינו הטור שכתב אפילו לאו אין בהם אלא איסורא דמשמע דסובר הטור דאיסור תורה מיהא אית ביה וע"כ לומר דמיירי דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס אם אוכלו בלעיסה דנהי דלר"א לאו אית ביה לרבנן איסורא דרבנן מיהא אית ביה. א"נ לקמן מיירי לסברת הרי"ף ז"ל דסובר דאוכלו כדרך אכילתו דהיינו עם מאכל אחר דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס ולהכי כתב שאין בו אלא איסור דרבנן ודוחק וצ"ע:

סימן סה

בטור סי' תמ"ב וכן יראה דעת רב נטרונאי וכו' הנה מדאסר יין צמוקים שנמצא בשרייתם ב' או ג' חטים לשתותו בפסח ובידוע שנסחט מן החטים חמץ לתוך מי הצמוקים הצריך לבערו מוכח דס"ל דחוזר וניעור אלא דיש להסתפק בדעתו אם הא דאסר לשתותו משום דסבר אפילו בטעמו ולא ממשו חוזר וניעור אפילו בצונן עי' להרב מאמר מרדכי בסי' תמ"ז ס"ק ח' ולהכי אסר לשתותו בפסח ואעפ"כ מותר לקיימו משום דכיון שאין כאן ממשו של חמץ די לנו שנחמיר לשתותו אבל לקיימו מותר, או נימא הא דאסר לשתותו הוא משום שאין ידוע לנו שלא נסחט מחטים דשמא נסחט ממשות החטים לתוכו ולהכי משום חשש זה אסר אבל אם ידוע שלא נסחט שהחטה שלימה לפנינו ואין כאן אלא טעם החטה גם רב נטרונאי יודה שמותר לשתותו דטעמו ולא ממשו סובר גם הוא דאינו חוזר וניעור:

ומדברי הרב ב"י ז"ל שיישב לתמיהת הטור על הרב נטרונאי ז"ל וכתב דרב נטרונאי יסבור כהרמב"ם דסובר דחמץ שנתערב קודם פסח חוזר וניעור משמע דס"ל ז"ל כצד השני שאם רב נטרונאי אוסר אפילו בטעמו ולא ממשו מאי מייתי ראיה מהרמב"ם ז"ל לדעת רב נטרונאי שהרי הב"י מייתי ראיה על מה שאסר רב נטרונאי דהיינו שאסר לשתותו מדברי הרמב"ם לא על מה שהצריך רב נטרונאי ביעור דהיינו בידוע שנסחט שהרי תמיהת הטור עליו היא על מה שאסר לשתותו ולא תמה על דין שני שהצריך לבערו ועל זה בא לישב רבינו ב"י וכתב דרב נטרונאי ס"ל כהרמב"ם דסובר דחמץ שנתערב קודם הפסח חוזר וניעור ומאי מייתי מהרמב"ם ז"ל לרב נטרונאי נימא דתמיהת הטור היא על טעם החמץ שכבר נתבטל וזה לא מצינו להרמב"ם שכתב דגם בטעמו ולא ממשו חוזר וניעור ותמיהתו היא קיימת אלא ודאי מוכח דס"ל להרב"י ז"ל דגם רב נטרונאי שאוסר אינו אלא משום חשש ממשו של חמץ ומחמיר אף בספיקו לומר דחוזר וניעור ולהכי כתב הב"י לישב תמיהת הטור דרב נטרונאי יסבור בזה כהרמב"ם ז"ל ועי' ב"ח:

אלא שמדברי הרב"י עליונים למעלה מזה שכתב ודברי רב נטרונאי צריכין לי תלמוד וכו' ונראה וכו' ואע"פ שממשו של חמץ לא נכנס בצמוקים וכו' מוכח דס"ל דטעמא דאסור לשתותו משום דעמד טעמו בו ע"ש, וא"כ צריכין אנו לומר שכוונת הב"י בישובו בדעת רב נטרונאי הוא כך דכיון דמצינו דהרמב"ם סובר בדין חמץ דחוזר וניעור לענין ממשי א"כ אין תמיהא על רב נטרונאי משום דנימא דרב נטרונאי סובר דגם בטעמו ולא ממשו חוזר וניעור לענין לשתותו מיהא אבל לקיימו מותר ובממשו גם לקיימו אסור, או נימא דתמיהת הטור היא אכל דברי רב נטרונאי ז"ל גם אמאי דהצריך לבערו אם ידוע שנסחטו ועל זה תירץ יתיב הב"י דרב נטרונאי יסבור כהרמב"ם דס"ל דחוזר וניעור אלא דיש חילוק בין טעמו לממשו דטעמו מותר לקיימו ואסור לשתותו וממשו אסור לקיימו נמי כנ"ל. ועי' להרב מעין גנים בסימן תמ"ז סעי' ג' מש"כ על דעת הרב נטרונאי ז"ל:

סימן סו

ב"י שם סי' תמ"ב ד"ה ואיכא למידק וכו' באו"ד וכיון דבטעם כעיקר הוי שיעור האיסור מועט מכזית בכא"פ, מאחר שכתב רבינו ודוק' שאין בתערובת טעם חמץ אבל אם וכו' קשה למה חזר וכו' דמשמע וכו' פחות מכזית בכא"פ אין חייבים עליו והלא כל שיש בו טעם חמץ חייבים עליו ואפילו פחות טובא מכזית בכא"פ ע"כ ע"ש, תמיה לי טובא דמאי קשיא ליה לרבינו מרן מלכי בקודש ז"ל שהרי הטור קורא בחיל וכן אמר דתערובות אלו מיירי דוקא באין טעם חמץ בהם שאין נותנים החמץ בהם אלא לקיוהא בעלמא ועוד התנה תנאי אחר חוץ מזה שעושים אותו לקיוהא עוד בה שאין בתערובות אלו כזית בכדי אכ"פ אבל אם יש בו כזית בכא"פ חייבים עליו והיינו אפילו אין נותנים בו החמץ אלא לקיוהא דתרתי למעליותא בעינן שאין בו טעם חמץ אלא נותנים אותו לקיוהא ועוד שאין בו כזית בכדי אכ"פ הא אם יש בו טעם חמץ אפילו אין כזית בכא"פ או יש בו כזית בכא"פ אפילו אין בו טעם חמץ כגון זה שאין בו אלא לקיוהא בחדא מנייהו חייב לבער, וא"כ דברי רבינו הטור ברור מללו ואין סתירה בדבריו כלל ומאי קשיא ליה לאדונינו רבינו יוסף ז"ל, ואי נימא דכונתו להקשות כיון דהשמיענו רבינו הטור ביש טעם חמץ שחייב לבער כ"ש באם יש בו כזית בכא"פ וכמו שמשמע מדבריו ז"ל שהקדים לקושיתו והכי אמר מתחילה, משמע ודאי שיותר חמור כזית בכא"פ וכו', זה אינו שהרי סיים במאמרו וכתב קשה למה חזר לכתוב וכו' דמשמע וכו' אין חייבים עליו והלא כל שיש בי וכו' חייבים עליו וכו' דמשמעות דברים אלו שכונתו להקשות קושית הסתירה לא קושית הפשיטות, ועוד קשה לי דלמה הוצרך להקדים הצעה דכתב ושמא יש לומר וכו' וע"פ ההצעה כתב ולפ"ז בתחילה כתב רבינו שאע"פ וכו' ואחר כך כתב דבהני דעבידי לקיוהא נמי לא שרי וכו' אם נתערב ממשו של חמץ כגון בכא"פ אע"פ שאין נותנין בו אלא לקיוהא בעלמא חייבים עליו דלמה צריך לכל האריכות הזה ולא תירץ בפשיטות כמש"כ וגם אי נימא דמעיקרא סלקא דעתיה דרבינו ז"ל שאם נותנים בו לקיוהא אפילו יש בו כזית בכא"פ אין לחייב עליו ואחר כך חידש בטיבו עלינו דבר זה בתירוצו, מ"מ למה הוצרך אבי מלך לשנות את טעמו דכתב ושמא יש לומר דטעם כעיקר היינו שלא נתערב בו ממשות האיסור כלל דמשמע דמתחילה לא היה מפרש כך אלא כמ"ש התוספות במסכת ע"ז דף ס"ז משם רבינו אליהו ע"ש ועי' ב"י ביו"ד סי' צ"ח דפירש דטעם כעיקר היינו שנתערב בו ממשות החמץ אלא שאין בו כזית בכא"פ ע"ש.

ויש לומר דהכי פירוש רבינו דמתחילה עלה בדעתו דעת קדושים דהא דר"י דע"ז שאמר כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכו' היינו כפירוש רבינו אליהו ז"ל שהביאו התוס' בע"ז דטעמו וממשו מיקרי אי אית ביה כזית בכא"פ, וטעמו ולא ממשו דאסור ואין לוקין עליו כל שאין בי כזית בכא"פ זה נקרא טעמו ולא ממשו הגם שנתערב בו ממשות החמץ כיון שאין בו כזית בכא"פ, וא"כ אם תאמר טעמו ולא ממשו יחוייב מזה שאין בו כזית בכא"פ כדאמרן ומשום הכי כיון דכתב הטור אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא, יחוייב מזה שאין בו כזית בכא"פ מדקרי ליה טעם בלבד ולפ"ז כיון שיותר חמור כזית בכא"פ מטעם כעיקר, א"כ מאחר שכתב הטור אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו אשר יחוייב מזה שאין בו כזית בכא"פ ואפילו הכי חייבים עליו כ"ש החמור מזה שהוא שיש בו כזית בכא"פ ודאי חייבים עליו וא"כ למה חזר לכתוב ומיירי שאין בהם כזית בכא"פ אחר שכתב אבל אם יש בהם טעם חמץ דבשלמא אם סידר לשונו כך שהתחיל בבבא זו דהיינו שתחילה כתב ודוקא שאין בהם כזית בכא"פ וכו' ואחר כך כתב אחר זה ומיירי נמי שאין בתערובת טעם חמץ הוה אתי שפיר דכתב החמור ברישא דהיינו אם יש בו כזית בכא"פ והדר תני הקל דהיינו אפילו לית ביה כזית בכא"פ השמיענו כיון דיש בהם טעם חייבים עליו אבל כפי סדר הטור שסידר דאית ביה טעם ברישא למה חזר ותני החמור כיון דמהחמור נשמע הא קל אין חייבים עליו והוא היפך המובן:

ולכך חידש בטובו עלינו דשמא יש לומר דטעם כעיקר היינו שלא נתערב בו ממשות האיסור כלל אלא טעמו והיינו טעמו ולא ממשו ואין לוקין עליו (ר"ל דסמך עצמו על מ"ש התוס' בע"ז דכתבו דהא דאין לוקין עליו מיירי במין במינו דמדאורייתא בטל ברוב והא דטעם כעיקר היינו במין בשאינו מינו ודוק) וכזית בכא"פ היינו שממשו של איסור נתערב בהיתר וכו' ולפ"ז לא יחויב מזה לומר דמיירי בטעם שאין בו כזית בכדי אכ"פ שיכולני לומר דלעולם יש בו כזית בכא"פ באותו דבר שנתן טעם אלא שאין לוקין עליו כיון שאין כאן אלא נתינת טעם בטל במינו אבל בממשו לקי כמ"ש התוספות שם וכיון שלא יחוייב מזה שמיירי בשאין בהם כדי אכ"פ להכי איצטריך הטור לחדית לן אחר שכתב ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ וכו' דמיירי שאין בהם כזית בכא"פ ועל פי הצעה זו כתוב לאמר רבינו ב"י ולפ"ז בתחילה כתב אע"פ שאין ממשו של חמץ וכו' לא שרי אלא כגון הני שאין בהם טעם חמץ שאין נותנים אותו אלא לקיוהא ר"ל בין שאין בו אלא טעם חמץ והוא נתון לקיוהא בין יש בו ממשות חמץ והוא נתון בו לקיוהא כי הני וכיוצא בהם, ואחר כך כתב דלקיוהא נמי אם נתערב בו ממשות החמץ דהיינו כזית בכא"פ חייבים עליו דהא מ"מ הרי הוא אוכל מחמץ כזית וא"כ דבר שאין בו אלא טעם ודבר שיש בו ממשות בכא"פ הגם שהוא לקיוהא דינם שוה דבכולהו חייב לבער והוא כדעת ר"ת שהביאו התוספות בע"ז שם וזה נכון בעה"י:

סימן סז

ישוב לקושית הרב מאמ"ר על דברי הב"ח והאחרונים בסי' תמ"ו ס"ק ג' שכתב משם הב"ח ואחרונים דאם נמצא תערובת חמץ בז' של פסח יבערו על ידי טלטול לים וכו' שאם ישהנו עד שנכנס יום אחרון של פסח יהיה מותר לשהותו ונמצא שאיסור חוזר להיתרו כמש"כ בסי' תס"ז ע"ש, וכתב הוא ז"ל ולפק"ד יש לגמגם בזה דאף אם ישהנו עד הלילה נראה דלא מישתרי דכיון דנאסר נאסר והכי מוכח קצת מההיא דסי' תס"ז דלא שרי אלא בנמצא ביום אחרון, אבל בנמצא קודם לכן יש לדון ולומר דכיון דנאסר נאסר ומאחר דאי לאו דאיסור רביע עליה היה שורפו ומבערו, השתא נמי דאשהויי קא משהי ליה באיסוריה קאי וכו' ע"ש, ולי הד"ך נראה לי להביא ראיה לדברי הב"ח והאחרונים מהא דפסק מרן בסי' תמ"ז סעי' י"א וז"ל בין חמץ שנתערב בפסח ועבר עליו הפסח וציין על זה הרב מ"א ס"ק מ"ג וז"ל בפסח ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה וכו' ע"ש, ואי אמרת כיון שנאסר קאי באיסוריה לאחר הפסח אמאי שרי התם לאחר הפסח אלא ודאי לא אמרינן באיסוריה קאי ואין שום סברא לחלק בין יו"ט אחרון בין לאחר הפסח ודוק:

הצעיר דוד הכהן

מה שכתבתי שאין שום סברא לחלק בין יו"ט אחרון לבין אחר הפסח. עמיתנו בתורה הוא ידידנו הרב כמוהר"ר יוסף בן וואליד (נר"ו) [ז"ל] יאיר וזהיר ישיב הדרת דברי המאמ"ר ואסברה לי דכוונת הרב היא דכיון דנאסר ביום ז' נאסר ואסור להשהותו ביום האחרון ובאיסוריה קאי וצריך לשורפו ביום שני שהוא יום אחרון כדין חמץ שנמצא בעין ביום ז' ששורפו ביום האחרון לדעת מרן דדוקא בתערובת לאחר הפסח לא מצינו דקניס ר"ש להכי מותר אבל ביום טוב אחרון שעדיין לא הותר החמץ לא הותר לשהות תערובת שכבר נאסר ואמרינן דבאיסוריה קאי ואסור להשהותם אלו דבריו (הי"ו) [ז"ל] ודברי טעם הם ודפח"ח:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן סח

ב"י סי' תנ"א כתב בעל המנהיג כפות העשויות מקרן וכו' אמנם לבי נוקפי דהא אמר בפרשת כלי מדין וכל מעשה עזים פרש"י להביא את הקרנים והטלפים והעצמות וכו' אלמא איכא בליעה בכלי עצם מדקאמר תתחטאו וכו' ע"ש. נ"ל לומר דמשמע ליה דטומאה תליא בבליעה מדין כלי חרס משום דאינו יוצא מידי דופיו לעולם להכי אמרה תורה וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ואין לו טהרה כמו כלי חרס הבלוע שאין לו תקנה בהגעלה. אלא דלענין עיכול יש פלוגתא בזה אי ילפינן איסור מטומאה או לא כדאיתא בטור לקמן סי' תס"ז בסוף הסימן ע"ש שהסכמת הרא"ש שאין למידין איסור מטומאה ע"ש ויש לחלק בין הנושאים וק"ל:

סימן סט

ב"י סי' תנ"ב בסופו ד"ה כתב הרשב"א בתשובה לענין מה שאמרת דכלי בן יומו וכו' באו"ד כתב המרדכי פרק כל שעה וכו' וכן כתב ר"י שחוזר ומגעילה כבתחילה כדי להכשירה שיוכל להשתמש בה בפסח. ונ"ל דלפי מש"כ רבינו וכו' היינו דוקא כשהכלים שהוגעלו בתוכה היו בני יומן ולא היה במים ס' כנגדן וההגעלה היתה אחר ד' שעות שהוא זמן איסור חמץ עכ"ל. נ"ל פשוט דמיירי שהוציאו הכלים הנגעלין מתוך היורה מיד בגמר פליטתם דאי לאו הכי במאי נכשרו כיון שהם בני יומן ואין ס' ולאחר זמן איסורו א"כ חוזרים ובולעים איסור החמץ. אלא ודאי כדאמרן ודוק, ועיין מש"כ רבינו ב"י לקמן בסי' תס"ז על מה שכתב הטור מעשה שהגעילו יורה מחומצת וכששפכו המים מחומצים ירדו לבור וכו' כתב הב"י משמע דבירדו לבור בתוך ימי הפסח מיירי וכו' וצ"ל שהיורה שהגעילו בה היתה בת יומה וכו' והקשה עליו מהרל"ח בחידושי הגהות ס"ק ב' דאי בתוך הפסח היאך הגעילו היורה הא כיון דהמים אסורים כשחוזר ובולע היורה מן המים נאסר גם הוא ע"ש מה שתירץ דלפי דברינו הנ"ל אתי שפיר דברי רבינו ב"י כאן ושם דהתם נמי מיירי כשהוציאו המים מיד אחר פליטתה שפכום לארץ ודוק:

סימן ע

לשון הש"ע א"ח סי' גנ"ת סעי' א' וז"ל אבל לא באורז ולא בשאר מיני קטניות וגם אינם באים לידי חימוץ וכו' וכן הוא לשון הטור ע"ש ועי' מרן ביתה יוסף שטעם. טעם כעיקר ברייתא דפרק כל שעה דבנ"י סמיכ"י אינהו דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ ע"ש, וא"כ הוא הלשון מגומגם דמאי וגם דנקטו הטור והמחב"ר דהא הוא הדין והוא הטעם ודוחק לומר שבאו לאשמועינן שני דברים דמותר גם בבשול ור"ל במלת וגם הוא לומר וגם מטעם זה שאינו בא לידי חימוץ מותר לבשלן. דהלשון אינו מוכח כן:

ואפשר לומר כיון דבש"ס הוכיח מדמותר בבישול שמעינן דלית דחש להא דר"י בן נורי דאמר אורז מין דגן ע"ש, וא"כ יש לפרש דה"ק הטור והמחבר וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לבשלם ומדמותר לבשלם מוכח שאין באים לידי חימוץ ולכך אין יוצאים בהם ידי חובת מצה ונקטו הכי כלשון הש"ס וכל זה נראה דוחק:

לכן נראה לומר דכוונת הטור והמחבר להטעים שני מטעמים למה אין יוצאין באורז וכו' חדא שאין פת של מינים אלו נקרא פת ולא לחם ובמצה כתיב לחם עוני ואין זה קרוי לחם דהא מהאי טעמא פטורים אלו מחלה שאין נקראים לתם ובחלה כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ (עי' סי' תנ"ד סעי' א' ושם בט"ז ס"ק א' ובש"ע סעי' ב' ובט"ז שם ומ"א שם) עי' ב"י סי' תנ"ד שכן איתא שם בהדיא ע"ש. ועוד טעם שני שאינם באים לידי חימוץ נא'ה כהד"ס:

סימן עא

ב"י או"ח סוס"י תנ"ה כתב המרדכי מעשה וכו' וגם נפלה התקופה בליל ה' שלפניו ואעפ"כ לא חשו ולשו במים השאובים בלילה וכו' נ"ל דר"ל בליל ה' השייך לליל ששי ושאבו המים בבין השמשות של ליל ששי שנפלה בו התקופה וכתב רבינו הב"י בסמוך וז"ל הדבר פשוט הוא דהיינו כדברי האומר דכשחל פסח באחד בשבת לשין ואופין בליל פסח עצמו (נ"ל הטעם משום שהוא זמן צלית קרבן פסח באותה שעה אופין מצת מצוה) דאילו לדברי האומר שלשין ואופין מע"ש לא שייך הא (נ"ל דר"ל דלדברי האומרים שאופין מצת מצוה מע"ש מפני שאינו יכול לאפותה בזמנה בזמן הקרבת קרבן פסח ולהכי יכול להקדים לאפותה מע"ש א"כ הוא הדין והוא הטעם שיכול להקדים אפייתה בי"ב דהיינו ביום חמישי משום התקופה שנפלה בליל י"ג כיון דבלאו הכי אופה אותה קודם זמנה משום שבת:

עוד כתב הב"י באו"ד וז"ל ואפילו לדברי האומרים דאופין ולשין בליל פסח עצמו יש לתמוה למה לא שאבן מע"ש, נ"ל דר"ל מבע"י דהרי שוהים יותר מי"ב שעות ועוד הרי עוברת עליהם לילה אחת שלימה:

עוד כתב באו"ד וז"ל ואכתי קשה שאע"פ שלא היתה נופלת התקיפה בליל ה' שלפניו היאך היה מותר לשאוב בשבת לצורך יו"ט אם קושייתו ז"ל היא ממה שנוהגין לשאוב מים ביום השבת לצורך הלילה לצורך יו"ט לבשול ושתיה קשה מה ענין לקושיא זו מה שהקדים לה דברים אלו שהקדים רבינו ב"י לומר שאע"פ שלא היתה נופלת התקופה שאלו הדברים מורים כאילו מעיקרא הוה קשיא לן דכיון שהתקופה נפלה בליל שבת היאך ישאבו המים בשבת ולכך קשיא ליה שאע"פ שלא היתה נופלת בשבת היאך היה מותר וכו' ובאמת דברים אלו לא היו ולא נתבארו שאדרבה נקט בדבריו ראשונים ואחרונים שהתקופה בליל ה' ואי תימא דטעות הוא בספרים דכתוב ליל ה' ותאמר ליל שביעי א"כ מאי קשיא ליה בסמוך לזה דלמה לא שאבן מע"ש חדא דמ"ל שלא שאבן מע"ש דכיון דאמרת שהתקופה נפלה בליל שבת והרי עיקר חידושו הוא שלשו במים שעברה עליהם התקופה וא"כ יכול להיות ששאבם מבע"י משום איסור שבת ועוד מאי אהני לן לענין התקופה במה שישאב אותם בע"ש ועוד קשה מאי קשיא ליה מהא היאך היה מותר לשאוב וכו' נימא דשאני התם משום שהם ראויים לשבת לשתיה מה שאין כן בנפלה בהם שאין ראויים לשתיה ומשום הכי אפשר ששאבום בליל חמישי השייך לליל ששי. אלא ודאי מוכח מדבריו ז"ל שהתקופה נפלה בליל ששי ונשאבו המים בין השמשות ועברה עליהם התקופה. ולהכי קשיא ליה שפיר דלמה שאבו המים למצת מצוה ליל ששי שתעבור עליהם התקופה. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה:

לכך נראה לומר דהרב ב"י ז"ל הבין כי מפני שנפלה התקופה בליל ששי שאבו המים למצת מצוה בע"ש בלילה דהיינו בבין השמשות והא דקאמר המרדכי ולא חשו ולשו במים השאובים בלילה ר"ל לא חשו לאיסור שבת ולשו במים השאובים בלילה דהיינו בליל שבת ועל זה כתב הב"י דרבינו יהודה החסיד כתב שאין להקפיד וכו' ולהכי היו יכולים לשאוב בליל ששי הגם שעוברת עליהם התקופה ומפני שיש להסתפק בדברי ר"י החסיד אם ר"ל אפילו לכתחילה אין להקפיד ויכול לשואבם למצת מצוה או דוקא בדיעבד אם כבר שאבם למצת מצוה הוא דאין להקפיד אבל לכתחילה גם לדידיה יש לחוש ולהכי כתב רבינו ב"י זה הלשון וכתב ר"י החסיד ולא כתב בלשון מחלוקת ור"י כתב או אבל ר"י החסיד כתב משום דלשונו משתמע לתרי אנפי כמ"ש ואח"כ כתב הב"י ודבר פשוט וכו' וקאי אהא דלא חשו ולשו במים השאובים בליל שבת משום דצריכין לאפות בליל פסח עצמו דאילו לדברי וכו' לא שייך שאיבה בשבת דהא כבר אפו בע"ש ואחר כך תמה דלמה לא שאבן מע"ש מבעו"י ואחר כך הקשה דאכתי קשה שאע"פ שלא היתה וכו' נ"ל דט"ס נפל בספרים משיטה של מטה לשיטה של מעלה בב"י ז"ל ותיבת לא דצריכה ליכתב בדברי ב"י במש"כ למטה כי נפלה תקופה צ"ל כי לא נפלה כי שם מקומה וכאן צ"ל שהיתה נופלת ור"ל שאע"פ שהיתה נופלת וכו' ולא היו יכולים לשאוב בליל חמישי השייך לששי מ"מ היאך היה מותר לשאוב בשבת לצורך יו"ט וא"ת דשאיבה וכו' א"כ כי נפלה תקופה צ"ל כי לא נפלה תקופה בליל ה' ר"ל דהכא משמע דלא שאבו המים בשבת אלא מפני שלא היו יכולים לשאוב ליל ה' מפני התקופה אבל אי לאו משום תקופה שיכולים לשאוב מקודם שבת לא היו מתירין בשבת לשאוב ולהכי הוקשה לו ז"ל דא"כ דלא הוי טירחא כולי האי גם בשלא נפלה תקופה בליל חמישי יכולים לשאוב בליל שבת וכו' ומעתה יבא הכל על נכון וטעות כזה לא רחוקה בדפוס שתיבת לא עלתה ממקומה משיטה התחתונה ועלתה לעליונה הימנה:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן עב

ב"י סי' תנ"ז ד"ה וחלה שניה הנאכלת לכהן וכו' וראיתי מי שמפריש בפסח שתי חלות ואין לו טעם דמ"ש פסח משאר ימות השנה עכ"ל, נ"ל דהגם דרבינו ב"י ז"ל כתב דלא מצא בנותן טעם. לזה מ"מ איכא ב"ר נותן טעם לשבח לאלו המפרישים בפסח והוא משום דבשאר ימות השנה רוב העולם קונים מהפלטר ומהחנוני שאינם עושים לחם רב בביתם וקונים דבר יום ביומו מהפלטר. ומיעוטא דמיעוטא הוא כפעם בפעם עושים עיסה בביתם, משא"כ בפסח הכל נוהגין לעשות עיסות ואופים הלחם בביתם ככל הצריך להם לימי הפסח ושכיחא תרומת חלה ואם לא יתנו לכהן היום תשכח תורת חלה הניתנת לכהן כיון דכ"ע עבדי עיסה בביתם ואפילו הכי אין מי שיזכר לכהן לתת לו חלקו ונחלתו יאמרו שבטלה תורת חלת כהן וכמו שאמרו בחולין בטעמא דאביי דלא היה נוטל מתנות אלא במעלי יומא דכפורי משום דבההוא יומא היו שוחטין הכל ושכיחי מתנות ואם לא היה נוטל בההוא יומא דשכיחי מתנות לרוב היה נראה שבטלה ממנו כהונה ונראה לי שהוא טעם נכון בעה"י:

סימן עג

ב"י סי' תס"ב בסוף הסימן מצאתי כתוב בכלבו דחלב לא חשיב מי פירות ומחמיץ ותמהני דהא אמרינן דריב"ל אמר לבניה מיומא קמא ואילך לושו לי בחלבא וכו' ע"ש, הנה חפשתי בספר הכלבו ולא מצאתי מציאה זו שכתב רבינו ב"י ולעיקר תמיהת רבינו ב"י ז"ל נ"ל לומר דהכלבו סובר דמי פירות אין מחמיצין כלל אפילו היום כולו ולכך מותר ללוש בהם וכשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אלא דסובר דחלב לא הוי בכלל מי פירות שאינם מחמיצין אלא דלענין זה דינו כמים שמחמיצין וצריך לשומרן מן החימוץ אבל מ"מ חשוב הוא ומצה שנילושה בחלב הויא מצה עשירה ודין החלב לענין זה כדין יין ושמן ודבש שחשובין הן ועשור"י מעשר"י דלאו הא בהא תליא כדמצינו דסובר הרמב"ם ז"ל דשאר מי פירות חוץ מן חדש"י הגם דמיקרו מי פירות ואין מחמיצין מ"מ עיסה הנילושה בהם לא מיקרי מצה עשירה וא"כ אנן בדידן נמי נימא הכי לאידך גיסא דחלב אע"פ שמעש"ר מ"מ דינו כמים שמחמיץ וריב"ל דאמר לבניה מיומא קמא ואילך לושו בחלב היינו בשמירה מן החימוץ כלישת מים וק"ל אחר כך ראיתי להרב ב"ח ז"ל בסוף ד"ה ומ"ש ולרב אלפס ע"ש שכתב כן:

סימן עד

זה מה שהשבתי לידי"ן דהרב המובהק כקש"ת דהרב

אליאו בן גיגי י"ץ לצ"ת סעידא יע"א כ"ד לחדש ניסן ש' תער"ג פה אוראן יע"א.

קבלתי מכתבו הטוב אשר כוננו ידיו הן קדש ומעשיהן קדש. פתח אליהו ואמר על מה שחילקתי בין הא דמר"ן ז"ל דסי' תס"ו סעיף ג' להא דסי' תס"ז סעיף ז' דסימן תס"ז מיירי בחטים שנתחמצו מחמת לחות הבור והארץ שהוא תולדת המים ודסימן תס"ו מיירי שנתחמץ הקמח מזיעת החומה מכח חום השמש, כתב על זה ידידי כי ההיא דזיעת החומה שהתיר מרן היא סברת הרא"ש בפסקיו בפרק כל שעה ובהרא"ש מבואר יוצא שם דלא התיר אלא מכח ההיא דמכשירין בפ"ב זיעת בורות שיחין ומערות וכו' ושם אין כח השמש שולט בבורות שיחין ומערות ואין שם אלא לחות הכתלים וקרקעיתו וכו' אלו דברי ידידי החביבים עלי שפתים ישק, דע ידידי אשר כנפשי כי ידעתי ביני ידעתי ועיני ראו ולא זר בכמה מערות העמיק הרחיב כשאנחנו נכנסים בהם לפני ולפנים ימצא בהם הבל לרוב עד שמרוב ההבל והזיעה יורדים טיפות טיפות מים מגגו ומקירותיו וזה מחמת הזיעה שמזיע מחמת החום וההבל וכ"ש בורות הסתומים שימצא בהם ההבל לרוב והזיעה עד שאם יכנס האדם לשם אחר שהסירו הפקק שלהם יחנק מחמת רוב ההבל כידוע ובזה הוא שדבר הרא"ש ז"ל וזוהי זיעה המוזכרת בפרק שני דמכשירין וכההיא שהביאו הגהות מיימוניות בפרק ה' מהלכות חמץ ומצה אות ט' שכתבו וז"ל כתב רבינו ברוך פעם אחת מצאו וכו' ובא הדבר לפני רבותיו והתירו וכן אם נמצא לחלוחית טיפות מזיעות המרתף על השק וראייתם מפ"ב דמכשירין ע"כ ע"ש, נ"ל דבזה דוקא הוא דהכשיר הרא"ש שאנו רואים במרתף ובבור ההבל והזיעה עד שיורדת טיפות טיפות זהו הנקרא זיעת בורות אבל במערות הפתוחים ונכנס להם האויר מכל צדדיהם או בורות שאינם עמוקים כל כך דלא שכיח בהו זיעה וליכא שם אלא לחות הבור והארץ זה הלחות מיקרי תולדת המים לדעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל שהביא רמ"א בסימן תל"ו ומרן ז"ל בסימן תס"ז, זהו הנראה לענ"ד אחר ההתבוננות ויתישבו בזה פסקי מרן ז"ל והיו לאחדים אין בהם נפתל ועקש:

אלא שמתוך דברי התשב"ץ בחלק שלישי סי' כ"ג שאחר שהביא דברי הרי"ף אשר הביא בידו תשובת רבינו האי גאון שכתב שיש לחוש לחימוץ לחטים הנמצאים בקרקע הבורות ואחר שהביא דברי הרשב"א ז"ל שכתב שהיה חושש לדברי רבינו האי גאון ולא התיר אלא ממקום אחר משום ס"ס ע"ש כתב התשב"ץ וז"ל ואני חושב שאין לזיעת הכותלים דין מים להחמיץ ודין מי פירות יש להם וכו' ע"ש, משמע מדבריו ז"ל שהבין בדברי רב האי גאון ובדברי הרשב"א שאסרו החטים הנמצאים בבור הוא אפילו המבוקעים מחמת לחות הזיעה שמזיעים הבורות. ולהכי חידש הוא ז"ל וכתב וז"ל ואני חושב שאין לזיעת הכותלים וכו' משמע דהוא ז"ל פליג עלייהו שאסרו והוא התיר מכח ההיא דמכשירין דפ"ב וכן הוא לשונו ז"ל בספרו יבין שמועה במאמר חמץ דף ז"ך ע"א ובדף ל"ב ע"א ע"ש:

וא"כ לדעת התשב"ץ ז"ל משמע דסובר הוא ז"ל דדא ודא אחת היא וכמו שמשמע נמי מסוף לשונו שכתב וז"ל ואע"פ שכל זיעה אינה אלא מחמת רטיבת המים כיון שנבלע בכותלים יצא לו מתורת מים וכו' משמע דאף לחות הארץ והבור שהם מתולדת המים מ"מ אחר שנבלעו בכותלים נשתנו וחזר דינם כדין מי פירות ע"ש, ולפי זה צריכין אנו לומר אחד משני דרכים או דנימא דמרן ז"ל שהבין בדברי הרשב"א ז"ל שאינו מדבר מזיעת הבור אלא מלחות שהוא תולדת המים לא שמיע ליה דברי התשב"ץ או כלומר לא סבירא ליה כוותיה. או נימא דלעולם סבר כוותיה דדא ודא אחת היא לדעת הרשב"א ז"ל וכולם מחמיצות וכדעת הרוקח שהביא הטור סי' תס"ו ומרן ז"ל דעתו להלכה כדעת הרא"ש והתשב"ץ ז"ל לענין מה שהכריעו הם שזיעת הכותלים והבורות אינה מחמצת וכמו שסתם לן בסי' תס"ו אלא דשם הביא דעת היש אוסרים ובסימן תס"ז סעי' ז' הביא דעת הרשב"א ז"ל דס"ל בביטול בעלמא סגי לומר לנו שאפילו למי שחושש לדעת היש אוסרים דסי' תס"ו מ"מ בביטול בעלמא סגי ואין צריך לפנות כל הבור והאוצר אבל לעולם הוא ז"ל סובר כדעת הרא"ש והתשב"ץ להלכה דמעיקר הדין אין מחמיצות מחמת לחות הבור:

אלא דכל זה איננו שוה לי דא"כ לא הוה ליה למרן ז"ל לאשתוקי מניה ולא יעיר עליו מחמתו בב"י להכי נראה לי דמרן ז"ל סב"ל כמ"ש דיש חילוק בין זיעת הבורות ללחות הבורות היכא שאין מזיעין והרא"ש מיירי בזיעת הכותל והבור והרשב"א והרמב"ן מיירי מלחות הבור והארץ שהם מתולדות המים. ולא שמיע ליה הא דהתשב"ץ בהבנת הרשב"א:

אחר כך ראיתי להרב יכין ובועז חלק ראשון סי' קמ"ב שכתב וז"ל הצ"ל ולפיכך החטים שבאה עליהם שאלתך אם לא נפל עליהם מים אלא שבזיעת הכותלים נפסדו אינו חמץ כלל ואם נפלו עליהם מגשמים או מזולת גשמים ונתעפשו מחמת אותן המים יש לעיין אם נתבקעו הם חמץ ואם נמצאו החטים המבוקעים למטה מג' טפחים אע"פ שהריא"ג ז"ל אוסר כיון שהם מבוקעים הרשב"א ז"ל מתיר אותם בהנאה וכו' ע"ש, משמע מדבריו ז"ל שמוקי לדברי הרשב"א שאוסר אם נפלו על החטים מי גשמים או מזולת דוקא הוא דאסורים אבל אם נתבקעו מזיעת הבור אין בהם חימוץ אפילו לדעת רב האי והרשב"א ולפי פירושו ז"ל צריכין לומר שמה שכתב התשב"ץ זקנו ז"ל בתשובה הנ"ז ואני חושב שאין לזיעת הכותלים דין מים לא קאי אדינו דהרשב"א שאסר דהרשב"א מיירי בנתבקעו מחמת גשמים או מזולת דהיינו מלחות הקרקע של הבור שאין בו זיעה וכמו שפירשנו אנן בענ"ד דברי הרשב"א עליונים למעלה לדעת מרן ז"ל ובזה מודה גם התשב"ץ דאסור דלחות כזה מחמצת אלא דקאמר דין חדש שאם יש בבור הבל וזיעה ומחמת הזיעה נתבקעו החטים אומר הרב דבזה חושב הוא ז"ל שאין לזיעת הכותלים דין מים להחמיץ לכ"ע אף לדעת רב האי והרשב"א. ומש"כ אחר כך ואע"פ שכל זיעה אינה אלא מחמת רטיבות המים כיון שנבלע בכותלים וכו' ר"ל שכל זיעה אינה מתהוית אלא מכח רטיבת המים שיש במקום ההוא שאם הוא יבש אין מתהוה ממנו כלום וא"כ הזיעה היא מכח תולדת המים היא באה. לזה קאמר כיון שנבלעו בכותלים ואחר כך מזיעים שומרי הבית א"כ כבר יצאו להם מתורת מים וכל זה דוקא באם מזיעים דאמרינן שמחמת שמתבשלין אותם המים בתוך הכותלים וקרקעות מעלים אדים ומזיעים וכיון שנתבשלו בתוכם נשתנו וחזר דינם כדין מי פירות. אבל אם המים נבלעו באדמה ואחר כך נסחטו ממנה וירדו על החטים עדיין שם מים עליהם עי' סי' תס"ו סעי' וא"ו ואם התבואה שואבת אותן המים מתחמצת. וזהו דעת ההגה שהובאה משם הרשב"ש ז"ל שם שכתב וז"ל נ"ל דוקא בשלא נפל מים על צדדי המגורה או על פיה אע"פ שפיה סתום בעפר שהרי הרבה פעמים המגורה שואבת המים שנופלים על פיה וכו' ע"ש ונמצא לפ"ז דגם התשב"ץ ז"ל מודה ואזיל לחילוקנו שחילקנו בדעת מרן ז"ל בין זיעת הכותלים ללחות הבור והארץ שכתב הרשב"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן עה

בענין הקלא"וו הנקרא בלשון ערבי עו"ד אנוו"ר אשר נשאלתי עליו מידי"ן הרב ר"ח מאמאן כשהיה בעיר תמשנת יע"א ונמצא בכיס בגדו הקלא"וו בפסח ולעזה עליו כל המדינה משום שנהגו בו איסור ועל כן נפשו לשאול הגיעה בזה, הביא הרב המחב"ר באו"ח סי' תס"ז אות ח' שהעידו שבעיר אמשטרדם נתברר להם שמזלפין עליו משכר שעורים הנקרא ביר"ה ע"ש וא"כ אסור לאוכלו בפסח אלא דיש להסתפק בו אם מותר להריח בו בפסח או אסור:

ולכאורה נראה לאסור דכיון דחמץ אסור בהנאה והרי נעשה כגופו של איסור ששמעתי אומרים שזה הוא תיקונו וקיומו ועוד אפשר שאין ששים בקלא"וו כנגד מה שמזלפין עליו וא"כ נאסר בהנאה ועי' בשער המלך פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות בענין אבק הטוטו"ן הנקרא טאבאקו הניקח מן העכו"ם כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפים אותו בסתם יינם ונתן טעם להתיר משום דסתם יין דרבנן והוי ספק אם יש ששים או לא והוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש. ועוד כתב משום דריחא לאו מילתא מהא דע"ז דבת תיהא ע"ש דף קל"א ע"ב וקל"ב ע"א וא"כ לפי טעמו כאן הופג טעמו דשכר שעורים איסור תורה אית ביה ועוד לענין ריחא הכא דעביד לריחא ולטעמא קי"ל ריחא מילתא היא והוו כמו בשמים של ערלה ושל עכו"ם דאסר מרן ז"ל להריח בהן כמ"ש ביו"ד סימן ק"ח סעי' ז' וז"ל בשמים של עכו"מ וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם ע"ש, ועי' פתחי תשובה ביו"ד שם ס"ק ג' ועי' להרב מג"א סי' תס"ז ס"ק יו"ד מ"ש לענין טובאק להחמיר ע"ש. ואפילו לדעת הפר"ח שם דסובר שדבר שעיקרו לאכילה אפילו הוא מדברים האסורים בהנאה מותר להריח בו משום דהוי הריח שלא כדרך הנאתו ולהכי מותר ולפ"ז אפילו החמץ עצמו מותר להריחו דשלא כדרך הנאתו הוא נ"ל לפום השתא דבנדון דידן יודה גם הוא דאסור להריח בקלאו"ו הזה בפסח משום שכיון שנעשה גופו איסור הרי בכאן הריח דרך הנאתו הוא. וכ"ש לדעת הרב פרי תואר דסובר שם דאף בדבר דעיקרו לאכילה אם הוא אסור בהנאה אסור להריח אף דהוי שלא כדרך הנאתו מ"מ הא איכא מקצת הנאה ואסור כיע"ש ודאי בנ"ד אסור דהוי כבשמים של ערלה וכו' דאסור:

אבל כד דייקת שפיר נראה לי דבנ"ד יש להתיר מצד אחר לכ"ע ולא מיבעיא לדעת הפר"ח שהתיר דבר דעיקרו לאכילה בנ"ד יש להתיר שהרי שעורים שהוא האוסר עצמו לדעת הפר"ח מותר להריח בו דאין עיקרו לריח ולהכי מותר להריח בו אפילו אם בנמצא שיש בו ריח. והנאסר ממנו נאסור להריח בו ודיו לנאסר להיות כאוסר דהרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני אלא אפילו לדעת הרב פרי תואר דאסר היינו אם האיסור מחמת עצמו שייך בו ריחא אלא דאין עיקרו לריחא אפילו הכי אסור להריח ריחו של איסור דהא איכא הנאה קצת אבל אם האיסור אין בו שום ריח כגון נדון דידן דהשעורים אין אדם מריח מים מפריח ומנשף ממי השעורים דאין בהם ריח ולא טעם ואין הריח כ"א מהקלאו"ו הנאסר בזה אין לאסור דהרי אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני וראיה לזה ממש"כ הרשב"א ז"ל והביאו הרב ב"י ביו"ד סי' ק"ח הפלפלין וזנגביל שמשימין לתוך קנקני היין לתת טעם ביין מותר להריח בהם וטעמא טעים לה בטעם השני משום דמי שהוא מריח בהם אינו מכוין להריח מריח היין אלא מהריח של בשמים הוא מריח ע"ש ופסקו מרן בש"ע שם סעיף ו' ע"ש, הרי דשם אף דנאסרו אלו הבשמים מהיין שהוא איסור הנאה אפילו הכי מתיר הרב להריח בהם הגם שהוא דרך הנאתן של בשמים מ"מ אינו מכוין להריח מן היין אלא מהבשמים אין הבשמים נאסרין מאיסור היין. וא"כ הכא נמי בנ"ד וכ"ש מהתם חדא דהכא אף אם יתכוין להריח מריח השעורים אשר נזדלפו עליהם אין ריח בהם כלל. ועוד שכבר נתייבש ולא אית בהו ריח מי השעורים ולהכי נראה להתיר להריח בקלאו"ו זה בפסח:

ועדיין צריכין אנו למודעי דהנה יראה דמידי ספיקא לא נפקא ואתינן עלה מצד אחר והוא דחדא דשמא השעורים שמזלפין עליו הוא להחזיק ולקיים ולהעמיד הקלאו"ו ולתקנו שלא יפיג טעמו ושלא יתיישן וישלוט בו רקבון וכל דבר המעמיד לא בטל והוה ליה כמעמיד גבינות בחלא דפסק מר"ן בש"ע א"ח סי' תמ"ב סעי' ה' דחייב לבערם ע"ש, הכא נמי דכוותה, ועוד אף אם תימצי לומר שאינו מעמיד מ"מ ספק אם יש בקלאו"ו ששים כנגד מה שמזלפין עליו ממי השעורים או לא והוה ליה מין בשאינו מינו וא"כ ספיקא דאורייתא לחומרא וצריך לבערו מביתו דהא איהו גופיה עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, עי' באר היטב בסי' תמ"ב ס"ק יו"ד ועי' בפתחי תשובה יו"ד סימן ק"ח ס"ק ג' וא"כ צריכין לבערו מן הבית לפי מה שמעידין שמזלפין עליו המי שעורים:

אבל עדיין אהני לן מה שכתבנו לענין אם הקלאו"ו של נכרי דמותר להריח בו לפי מה שכתבנו דלכ"ע מותר להריח בו והגם שמצינו להפר"ח שהחמיר בחמץ של פסח דאפילו של נכרי אסור להריח וכמ"ש הרב שדי חמד זיע"א בהלכות חמץ ומצה בסי' א' אות א' ע"ש מ"מ כבר כתב הוא ז"ל דטעמו של הפר"ח דאסר להריח משום דשמא אתי למיכל מיניה כיון דרגילי ביה אינשי וכו' ע"ש, והך טעמא לא שייך הכא בקלאו"ו דעל פת לחם יפשע גבר שהוא חיות האדם ולהכי מותר להריח בשל נכרי ועי' באר היטב בא"ח סי' תמ"ז סוף ס"ק ז':

והנה מש"כ הרב שדי חמד דהפר"ח אסר להריח בחמצו של נכרי לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר מדסתם דבריו ז"ל ודחה דברי האו"ה שהתיר להריח בחמצו של נכרי משום דחמצו של נכרי מותר בהנאה והוא דחה דבריו והוכיח דחמץ של נכרי אסור בהנאה וקאי אהנאת הריח שהתיר האו"ה ומשמע דלדבריו אסור להריח וזה מותר לשיטתו ביו"ד שהתיר משום דהריח הוי שלא כדרך הנאתו ומשום הכי הכריח הרב שדי חמד דחמץ שאני דילמא אתי למיכל מיניה ולהכי סתם לאסור ע"ש. ולי הד'ך נראה ליישב באופן אחר דבחמץ שאני משום שרוצה בקיומו של חמץ כיון דמריח בו עי' רמ"א בא"ח סי' ת"ן סעי' וא"ו ועי' באר היטב שם ס"ק י"ב מש"כ בשם המגן אברהם ועי' מרן שם סעי' ז' ובבאר היטב שם ס"ק י"ג ולהכי אסור להריח בו אף שהוא שלא כדרך הנאתו לדעת הפר"ח א"כ בנ"ד נמי יש להחמיר לאסור משום דהוא רוצה בקיומו של חמץ שהוא מעמידו וכדי להריח בבשמים. א"נ יש ליישב דברי הפר"ח באופן אחר והוא האמת שכך נראה מדבריו והוא דהאו"ה התיר להריח בו משום דהחמץ של נכרי מותר בהנאה והפר"ח סתר דבריו משום דאסור בהנאה ולהכי אסור להריח בו א"כ משמעות הדברים ככתבן דמשום דאסור בהנאה אסור להריח בו ולא משום דילמא אתי למיכל מיניה כדכתב הרב שדי חמד ז"ל ולא משום שרוצה בקיומו כדכתבנו אנן. ומשום הכי נ"ל לומר דס"ל להפר"ח ז"ל דבחמץ אף שלא כדרך הנאתו דבעלמא לא מיקרי הנאה ומותר בחמץ אסור דמ"מ הנאה פורתא איכא וחמץ בפסח אסור בהנאה במשהו כמו שפסק מרן בש"ע שם סי' תמ"ז סעי' א' ע"ש ועי' רמ"א שם בהגה דכתב ויש מחמירין דמשהו מיהא איכא ע"ש, ועי' בפר"ח ביו"ד סי' ק"ח ס"ק כ"ה דכתב וז"ל אבל באיסור אכילה פשיטא דשרי דריחא בעלמא לאו אכילה מיקריא אלא הנאה פורתא הוא וכו' ע"ש, הרי דקרי לה הנאה פורתא דהיינו משהו ומשום הכי נימא דבחמץ דאסור בהנאה במשהו אף שהוא שלא כדרך הנאתו מ"מ הנאה משהו איכא ולהכי סתם לאסור הפר"ח משום הנאה ודוק:

וא"כ הכא נמי בנ"ד דלית ליה הנאת הריח ממי השעורים דהא לית להו הנאת ריח כלל ואינו נהנה מאיסור אלא מההיתר דהיינו הבשמים הוא דנהנה מריחן א"כ נחזור להיתירן הראשון דלכ"ע מותר וכן אי נימא שאין מעמידו אלא דאסור לקיימו וצריך לבערו אם הוא שלו משום דשמא אין ששים לבטלו ולהכי אסור. א"כ אם הוא של גוי מותר להריח בו ואין כאן לא משום דאתי למיכל מיניה ולא משום דרוצה בקיומו של חמץ דלמה ירצה בקיומו דלית ליה הנאה מיניה כיון שאינו מעמידו ולא שייך רוצה בקיומו הכא. ולפמ"ש נמי דטעם הפר"ח דאסר להריח בחמץ נכרי משום דהוי הנאה פורתא הכא נמי בנ"ד יש להתיר דהא האיסור לית ליה הנאה מיניה דלית ליה ריח כדכתבינן וכל זה מיירי בשל נכרי אבל בשל ישראל בלאו הכי צריך לבערו או משום דשמא הוא מעמיד או משים דשמא לית ששים בהיתר כנגד האיסור כמבואר בסמוך:

ואחר ההתבוננות היטב עיניך תחזינה מישרים דיש להתיר להשהותו דמאי אמרת דשמא הוא מעמיד מ"מ הרי מצינו להרמב"ם ז"ל דסובר דהא דדבר המעמיד לא בטיל אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הפר"ח באו"ח סי' תמ"ב ס"ק ה' ע"ש, וא"כ בנ"ד דאיכא ספיקא אי הוי מעמיד או לא הוה ליה ספיקא בדרבנן ולקולא. ואי משום דהוי ספק אם יש ששים כנגד מה שמזלפין עליו האי נמי יש לדון ולהתיר והוא דמי השעורין שמזלפין עליו הוי טעמו ולא ממשו עי' בע"ז דף ס"ז דכייל לן רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכו' טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ופירש רש"י טעמו ולא ממשו כגון חלב שנפל לקדירה או חלב ונימוח ועי' תוספות שם ד"ה אמר ר' יוחנן כל שטעמו ועי' ב"י ביו"ד סי' צ"ח וסימן ק"ח ועיין פר"ח בא"ח סימן תמ"ב ועי' בהרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו הלכה ג' ובמ"ש הכסף משנה שם ע"ש. וא"כ לא מיבעיא לדעת רש"י והרמב"ם דסברי מרנן דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואין איסורו אלא מדרבנן הכא בנדון דידן יש להתיר כיון דיש ספק אם יש ששים כנגד האיסור הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא אלא אפילו לדעת ר"ת והרשב"א דסברי דטעם כעיקר דאורייתא עי' ב"י א"ח סי' תמ"ב ויו"ד סי' ק"ח והפר"ח בא"ח סי' תמ"ב דכתב ולדידן דקימ"ל טעם כעיקר דאורייתא ע"ש, מ"מ הרי מצינו ראינו להרב חק יעקב בא"ח שם שכתב דדוקא לאכילה ילפינן ממשרת טעם כעיקר דאורייתא אבל לא לענין בל יראה ובל ימצא ע"ש, וא"כ מן התורה מותר להשהותו ואין איסור להשהותו אלא מדרבנן והכא בנדון דידן דספק אם יש ששים הוי ספיקא דרבנן ולקולא ומותר להשהותו ואפילו לדעת הרב עולת שבת בסי' תמ"ב שצדד לומר דעובר עליו מדאורייתא כטעמו וממשו עיין עליו בתחילת סי' תמ"ב סעיף א' ועי' בס"ק א' אפשר דיסבו"ר ול"ו ידע דדוקא ביש טעם ודאי אבל בספק כי הכא בנ"ד אינו עובר ומותר להשהותו כיון דלאו בר אכילה שאינו חיות האדם ועי' להרב שדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ה' סעיף ל"א ע"ש. ועוד נימא דהוי ספק ספיקא ספק אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן ואם תימצי לומר דאורייתא שמא יש ששים וליכא טעמא כלל דהגם שאינו מתהפך הא מצינו לרוב האחרונים דסוברים דלא בעינן ס"ס המתהפך. על כן נראה לומר שהמיקל להשהותו לא הפסיד דיש לו על מה לסמוך ומינה נמי שמותר להריח בו כמבואר:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן עו

סי' לסדר פרשיות של פסח משך תורא קדש בכספא פסיל במדברא שלח בוכרא ע"כ, נ"ל לרמוז בסימן הזה אשר נתנו לנו רז"ל והוא דרוצה לומר שאם תרצה לזכות בקנין התורה ולמשוך לך התורה ולקנותה לך במשיכה כך תעשה ותכין לך הדרך קדש בכספא ר"ל תקדש את הכסף ותבדל ממנו ולא תהיה להוט אחרי הכסף דבזה תהיה שקוד על למודך ויעלה בידך. עוד תעשה לך סגולה אחרת פסל במדברא ר"ל תפסול הדיבור של חול ודברת בם ולא בדברים בטלים ובזה תוכל לשלוח בוכרא שהוא היצר הרע שהוא הבכור והזקן אשר קדם לך ביאתו קידם יצר הטוב:

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה