קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
אורח חיים · הלכות תפלה
סימן ט
טעם לשבח דלמה בחרו מכל פרשיות לומר פרשת ברכת כהנים אחר ברכת התורה ולא פרשה אחרת דטעמא נ"ל לומ' בסיעתא דשמייא הוא שמפני ששלשה ברכות התורה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לברך בכל יום הם מסוימים ושוין הם לברכת כהנים בענינם ובמניינם דשלשה ברכות התורה מעין שלשה פסוקים דברכת כהנים, א' ברכת על דברי תורה דהיינו לעסוק בתורה מעין ברכה ראשונה דברכת כהנים שהיא יברכך ה' וישמרך שאמרו חז"ל במד"ר [עפ"ז] יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין עושר וכבוד אתה וכו' בשכבך תשמור עליך מן המזיקין. ב' ברכת והערב נא ונהיה אנחנו וצאצאינו לומדי תו' לשמה שהיא חביבה עלינו מצד חן שבה מעין ברכה שניה של ברכת כהנים שהיא יאר ה' פניו אליך ויחנך שיאיר לך במאור התורה שיאיר עיניך ולבך בתורה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך בהלמוד תורה שיתן לך חן וחשיקות וערבות בלמוד התורה ויתן לך בני תורה ודברי תורה יתנו לך חן דכתיב תתן לראשך לוית חן וכמו שדרשו רבותינו ז"ל במדבר רבה פרשת נשא פ' י"א והם זה מעין ברכת והערב נא כנז'. ג' ברכת אשר בחר בנו וכו' היא מעין ברכה שלישית של ברכת כהנים שהיא ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום שנושא לך פנים שבחר בנו מכל העמים בנתינת תורתו לעמו ישראל באהבה כמו שדרשו רז"ל וכי הקב"ה נושא פנים והא כתיב אשר לא ישא פנים וכו' אמר הקב"ה כיצד אין אני נושא פנים לישראל וכו' כתבתי בתורתי וכו' שלום זה שלום התורה דכתיב ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ואין עוז אלא תורה כדרשת רז"ל שם והיא דעת רבינו הק' שם אין נפתל ועקש בלמודך אלא הכל כשלחן הערוך לפניך והרי ברכה זו מעין ברכת אשר בחר בנו. הרי לך ששלשה ברכות כנגד שלשה פסוקים של ברכת כהנים שוים בעניינם וכן ג"כ שוים במניינם ובמספרן כי ששים אותיות הם בברכת כהנים כדאיתא במדרש הנז' בפרשת נשא ששים גבורים סביב לה אלו ששים אותיות שבברכת כהנים וכן איתא בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק הנז', וכן איתא ברעיא מהימנא פרשת נשא דף קמ"ה ע"א ע"ש. ועי' בכד הקמח לרבינו בחיי מערכת ב' אות ברכה שבברכת כהנים יש ששים אותיות ומלת להם הנמשכת אליהם היא כמנין ס"ג וכמנין התיבות של שלשה ברכות התורה וכמנין שם ס"ג הקדוש. אחר זמן ראיתי להרב יפה ללב בחלק א"ח סי' מ"ז סעי' ט' אות ה' שכתב טעמים אחרים עש"ב, ובשנת תרצ"ב ט"ו לתמוז ראיתי להרב בעל מעשה בראשית שנדפס מחדש בפרשת עקב מצוה תל"ג ח"ב דף י"ח מש"כ בזה ע"ש את זה כתבתי בשנת התרנ"ה בעיר מולדתי דבדו יע"א והועתק כאן אוראן יע"א כ"ג טבת שנת עטר"ת שנת טובתך לפ"ק:
כ"ד הצעיר קטינא עריך דוד הכהן סקלי ס"ט (א"ה אענ"ה ע' בב"י א"ח סי' מ"ח טעם אחר לאמירת פר' זו ובס' רו"ח סי' מ"ז אות א'):
סימן י
כתב מרן בש"ע א"ח סי' נ"ה סעי' ב' אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה וכו' ויצאו מקצתן גומרים אותו הקדיש או אותה קדושה שהתחיל וכו' משמע דוקא אותה קדושה אבל לא קדיש שאחר תפילה ופסק כהרמב"ם ז"ל ולא כתה"ד שהביא רמ"א ז"ל בהגה עי' במאמ"ר ובהרב יפה ללב ועי' לשיירי כנה"ג:
סימן יא
כתב הטור בא"ח סי' נ"ט ז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל ברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם ש"צ בנחת וכו' וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים כדי לענות אמן אחר ברכת החזן ע"כ:
וכתב על זה רבינו ב"י וז"ל ומשמע מדבריו שגם אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה היה עונה אמן. אבל ה"ר יונה כתב בשם ר"מ שאין לו להפסיק כלל דכיון שאומר הברכה על קריאת שמע אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכן הסכימו דעת הרמ"ה והרמב"ן עכ"ל, וכתב ב"י וטעמו של הרא"ש אפשר שהוא שאין ברכה זו על ק"ש שהרי אין מברכין אשר קדשנו על קריאת שמע ולהכי לא הוי אמן הפסק בין הברכה לק"ש. אי נמי ע"כ לא אמרי הנך רבוותא שאין לו להפסיק אלא כשעונה אמן אחר ברכת עצמו אבל כשעונה אמן אחר ש"צ לא הוי הפסק וכן כתב רבינו בסי' ס"א בשם הרמ"ה שאם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ שיכול לענות אמן כשמסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא לאחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסיקין בין ברכה שניה לשמע. מ"מ לא נהגו העולם כהרא"ש ואינם עונים כלל אחר שום ברכה מברכות קריאת שמע אלא אומרים עם הש"צ מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ הו"ל כעונה אמן אחר ברכותיו וגם מדברי הרמ"ה וכו' אלא שאם אירע שסיים קודם ש"צ עונה אחריו אמן עכ"ל הרב ב"י ז"ל:
והנה מריהטא דלישנא דרבינו ב"י דהוצרך להקדים ולומר ומשמע מדברי הרא"ש שגם אחר הבוחר בעמו וכו' היה עונה אמן ואחר כך כתב על זה אבל ה"ר יונה כתב משם ר"מ וכו' ולא כתב דברי ה"ר יונה על דברי הרא"ש בסתם משמע דלא פליג ה"ר יונה אדברי הרא"ש אלא אברכת הבוחר בעמו ישראל ולא אברכה ראשונה וכן משמע לכאורה ממ"ש ה"ר יונה ודעמיה שאין להפסיק בין הברכה להדבר שמברכין עליו שלפי טעם זה לא קפדי הני רבנן אלא בברכת הבוחר וכו' באהבה כדי שלא להפסיק בין הברכה להדבר שמברכין עליו שלפי טעם זה לא קפדי הני רבנן אלא בברכת הבוחר וכו' באהבה כדי שלא להפסיק בין הברכה להדבר שמברכין עליו דהיינו ק"ש אבל ברכת יוצר אור או המעריב ערבים אין קפידא וכן משמעות דיוק הש"ע דסידר דבריו הכי וז"ל ברכת יוצר אור וערבית אומר עם השליח ציבור בנחת ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק עכ"ל. ומדלא כתב האי דינא דלא יענה אמן במאי דקא עסיק בלישניה שהיא ברכת יוצר אור וערבית שהיא ברכה ראשונה ודלוג"ו עלי אהבה שהיא ברכה שניה משמע דלא שייך הפסק אלא בהבוחר וכו' באהבה שהיא סמוכה מיד ולאלתר לדבר שמברכין אותה עליה שהיא ק"ש בזה הוא שאין להפסיק אבל לא בברכה ראשונה:
אמנם לכשתדוק נראה שאין זה כלום חדא א"כ דיש חילוק בין ברכה ראשונה לשניה לענין הפסק א"כ מנא ליה להרב"י ז"ל דהרא"ש סובר שהוא עונה אמן ביוצר אור וערבית דה"ה בהבוחר נימא דוקא בברכה ראשונה שאין שם הפסק היה עונה אבל לא בברכת הבוחר דהוי הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליה וכמ"ש ה"ר יונה ואין כאן פלוגתא בין הרא"ש לה"ר יונה ועוד דגם ברכה ראשונה דק"ש מברכין על ק"ש וגם היא שייך בה טעם הפסק בין ברכה לדבר שמברכין אותה עליה מידי דהוה לברכות של תפילין לדעת התוספות והרא"ש שמברכין שתי ברכות קודם הנחת תפילין של יד והיא סברת מור"ם והאשכנזים שהולכין אחריו שאם התחיל ובירך להניח תפילין אינו יכול לענות אמן קודם ברכת על מצות תפילין משום הפסק אלא דאי מהא מתפילין לא שמה מתיא עי' בש"ע סי' כ"ה סעי' ט' יו"ד ועי' באר היטב שם ס"ק י"א ולהרב שערי תשובה שם ס"ק ח' מש"כ בשם הרב פנים מאירות שמותר לענות אמן אחר ברכת חבירו משום שהוא קבלת דברים שמאמין בה' שצונו להניח תפילין וא"כ הכא נמי לא שנא:
אלא נראה מכח מש"כ לעיל מזה שטעם זה של הפסק שייך לתרווייהו לברכה ראשונה ולשניה וכן נמי משמע מדברי הרב"י לקמן שכתב וז"ל מ"מ לא נהגו העולם כהרא"ש ואינם עונים כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש הרי דייק וכתב שום ברכה מברכות ק"ש דהיינו בשניהם והיינו משום דמנהג זה הוסד על סברת ה"ר יונה:
אלא שעדיין צריכין אנו להתבונן בדברי ה"ר יונה וסיעת מרחמוהי הרמב"ן והרמ"ה דסברי מרנן שאין לענות אמן משום הפסק ברכה לדבר שמברכין עליו דמאי שנא מברכת המוציא לחם דקאמר בש"ס ברכות פרק שלשה שאכלו דמ"ז שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים ופירש רש"י שם דאף עניית אמן היא מן הברכה ע"ש ודורשי רשומות אמרו ר' בחיי פ' בשלח ע"פ ויאמינו בה' הבי"ד הרב חיי אברהם כלפו"ן טעמים סי' יו"ד] דעניית אמן אחר הברכה היא כמו עדים החותמין בשטר שהוא עיקר קיום השטר שאין קיום השטר אלא בחותמיו וכמ"ש הרב סדר היום עי' שלמי צבור דיני עניית אמן דף פ"ה ע"א אות ה' ועוד הרי ה"ר יונה עצמו הביאו הרב ב"י לקמן סי' ס"ט כתב וז"ל ולפיכך אין פורסין על שמע כדי לפטור את השומעין בעניית אמן אלא בעשרה וכו' וכן פסק מרן עוד בסי' קכ"ד סעי' וא"ו וז"ל ויענו אמן בין אותם שלא יצאו ע"ש, הרי דעניית אמן אינה הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליו:
וצריכין אנו לומר דלא כתב ה"ר יונה דאמן הוי הפסק אלא אם כבר בירך אדם לעצמו ואינו צריך עוד לברכת הש"צ להוציאו כגון הכא הוא דהוי אמן הפסק אבל אם הוא אינו מברך לעצמו ושומע הברכה מפי הש"צ כדי לצאת י"ח ברכה בזה ודאי צריך ומחויב לענות כדי שיהא כמוציא הברכה מפיו כמו שלמדו בש"ס דשבועות נ"ט מן ואמרה האשה אמן אמן שיהא מודה ומקבל ברכת המברך וכן ראיתי להרב הגאון חיד"א ז"ל בספרו הנכבד ומפואר ברכי יוסף סי' רי"ג שכתב כן באות ה' ע"ש:
גם ראיתי לו להרב ז"ל בסי' ס"א אות ב' דין ג' דכתב וז"ל ולדידן דנהגינן כדברי רבינו יונה ודעמיה שלא לענות אמן משום הפסקה וכמו שכתב מרן ז"ל בסי' נ"ט ה"ה דאין לענות אמן אחר יוצר אור דהיינו יוצר המאורות וכמ"ש ב"י דאין עונין אחר שום ברכה מברכות ק"ש ומ"ש בש"ע שם שאין לענות אחר עמו ישראל ה"ה אחר יוצר המאורות ולא כמו שנוהגים הרבה לענות אחר יוצר המאורות ולא אחר עמו ישראל עכ"ל, הרי דהרב ז"ל מבואר מדבריו ז"ל כמ"ש אנן בענ"ד דלה"ר יונה נמי אין חילוק בין ברכה שניה לראשונה ובכולם אין לענות אמן:
ודע דלתירוץ זה שכתב ב"י דסובר ה"ר יונה שאין לענות אחר הש"צ אמן משום הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליו והכי קימ"ל כמ"ש בברכי יוסף כמו שהעתקנו לשונו וה"ר יונה מדמה לה לברכת אשר קדשנו דתפילין והרא"ש לא סבר כן נ"ל דגם ה"ר יונה אינו מדמה לה לגמרי לברכת אשר קדשנו שהרי בין אשר קדשנו דתפילין לתפילין קימ"ל שאין עונין גם אמן דקדיש כמו שפסק מרן ז"ל בסי' כ"ה סעי' יו"ד ועי' באר היטב שם ס"ק יו"ד והכא בברכות דק"ש קימ"ל דעונין אמן דקדיש גם בתוך הברכות עצמן וכמו שפסק הש"ע בסי' ס"ו סעי' ג' אלא ודאי אינו מדמה לה לגמרי:
ואני אחזה בצדק דבלאו הכי לא קימ"ל כתירוץ זה דלא קאי שהרי כתב ב"י מתחילה דמריה דהאי דינא הוא ה"ר יונה והרמב"ן והרמ"ה הם הסוברים שאין להפסיק בעניית אמן בין ברכה לדבר שמברכין עליו והרי מצינו שהרמ"ה בעצמו כתב משמו הטור בסי' ס"א שאם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם הש"צ שיכול לענות אמן וכמו שהכריח ב"י לקמן בתירוצו השני וא"כ על כרחיך דהעיקר הוא תירוץ השני דלא אסרו הנך רבוותא לענות אמן אלא אחר ברכת עצמו שהוא הפירוש האחרון שהביא ב"י:
ועדיין צריכין אנו למודע"י שבאמת קשה להלום התירוץ השני שכתב דמיירי אחר ברכת עצמו דאי הכי מאי איריא משום הפסק בין הברכה לדבר שמברכין עליו דנקטו הנך רבוותא תיפוק ליה שאין לענות אמן אחר ברכותיו ואפילו במקום דליכא הפסק כגון ברכה אחרונה של ברכת הנהנין או ברכת ההודאה כגון אשר יצר וכל ברכות השחר וכיוצא בזה שאין לענות אחר ברכותיו וכדכתב רבינו ב"י בעצמו לעיל מזה דהרי זה בור. ואפשר דנקטו טעמא דהפסק שהוא עדיף מניה דעונה אמן אחר ברכותיו מגונה הוא דהוי דוקא ולטעמא דהוי הפסק ברכה לבטלה נמי הוי ולהכי אסור לענות לא משום דהוי בור או מגונה דוקא אלא דהכא אסור משום הפסק דברכה לק"ש אם עונה אמן אחר ברכת עצמו ועי' להרב פרי מגדים באשל אברהם סי' נ"א ס"ק ג' בד"ה עוד רגע אדבר וכו'. ולפי תירוץ ופירוש זה השני לא פליגי הני רבוותא עם הרא"ש שהם לא דברו במה שדבר הרא"ש כלל ויכול להיות שמודים כולהו לדינו של הרא"ש שיענה אחר הש"צ אמן שהרי חד שהוא כתרי מינייהו שהוא הרמ"ה מצינו לו שסובר להדיא כהרא"ש שאם סיים קודם ש"צ שיכול לענות אמן כמ"ש ב"י בשם הטור סי' ס"א. אלא דמשמע מדברי הרמ"ה שלא היה נוהג כהרא"ש במה שנהג עצמו למהר לסיים קודם הש"צ כדי לענות אמן וכמ"ש רבינו ב"י בסוף דכתב דגם מדברי הרמ"ה יש ללמוד שאין צריך למהר לסיים קודם ש"צ אלא שאם אירע שסיים קודם ש"צ עונה אחריו אמן והרמב"ן וה"ר יונה לא גילו לנו דעתם בזה וכתב הרב"י וז"ל אלא דמ"מ העולם לא נהגו כהרא"ש ואינם עונים אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש אלא אומרים עם ש"צ מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ הו"ל עונה אחר ברכותיו וכן כתב מהרי"ק שהוא לא היה נוהג כמנהג הרא"ש בזה. איך שיהיה נראה מהרב ב"י שכן הסכימה דעתו דעת עליון דלא אמרי הנך רבוותא שאין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו אלא כשעונה אחר ברכת עצמו אבל כשעונה אחר ש"צ לא הוי הפסק:
אחר כך ראיתי דברי ה"ר יונה במקורן ושורשן בפרק שלשה שאכלו על הרי"ף וקאי שם על מה שאמר בש"ס בבלי דהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור או הרי זה מגונה ושקיל וטרי בזה ואחר כך כתב וז"ל ור"מ ז"ל חולק ע"ז ואומר דכי אמרינן שאם ענה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח זהו כשאמר ב' ברכות או יותר וכו' ואחר כך הוסיף וכתב ולענין עניית אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה כתב ר"מ שאין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכן הסכים דעת רבינו מאיר הלוי ומורי הרב רמב"ן ז"ל עכ"ל, אשר מאלה הדברים משמע שכונת הרמב"ם ז"ל לומר הגם שכתב אם אומרים ב' ברכות או יותר טוב ומשובח מי שעונה אמן אחר ברכותיו מ"מ אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה הגם שהן ב' ברכות והדין נותן שראוי לענות אחריהם אמן מ"מ כיון שאומר הברכות כדי לקרות אחריהם ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכן ראיתי הדבר מפורש בהרב כסף משנה הלכות ברכות פרק ראשון הלכה ט"ז שכתב שם בד"ה וכתב ה"ר יונה וכו' שדעת הרמב"ם ז"ל שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר האחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחילתו וכו', והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר ואז וכו' ע"ש:
וא"כ לפי הדברים האמורים בפרש"ת העבו"ר לא קשה מה שהקשינו למעלה על התירוץ השני של הרב"י שה"ר יונה מיירי אחר ברכת עצמו דמאי איריא משום הפסק דנקט תיפוק ליה דעונה אמן אחר ברכותיו דהרי זה בור דלפי המבואר לא קשה מידי דאי משום דעונה אמן אחר ברכותיו יכול לענות כיון שהם שתי ברכות לפי דעת ר"מ אלא משום הפסק נגעו בה ולהכי אין יכול לענות כתנאי הראשון שכתב הרכ"מ ז"ל, האמנם צדק תדברון משרים נשפוט שלפי טעם זה גם אחר ברכת ש"צ אם סיים קודם לו אין לענות משום הפסק דמאי שנא לאחר ברכת עצמו שהרי לפי הדין היה ראוי לענות אמן כיון שהם שתי ברכות ואפילו הכי אין לענות מטעם הפסק בין הברכה להדבר שמברכין עליו א"כ גם אחר ברכת ש"צ אע"פ שהיה הדין נותן לענות מ"מ אין לענות משום הפסק וזהו באמת כוונת ב"י בפירושו הראשון שכתב שלדברי ה"ר יונה ודעמיה שאין לענות אמן אחר ש"צ משום הפסק וא"כ איך חזר מזה הרב ב"י בפירושו השני וגזר אומר שלדברי ה"ר יונה וסיעת מרחמוהי יכול לענות אמן אחר ברכת ש"צ אם סיים קודם לו ומאי שנא מאמן שאחר ברכותיו, ויש לומר שבאמת כך דעת הב"י בפירושו הראשון שאע"פ שה"ר יונה לא דבר וכתב שלא לענות אמן משום הפסק אלא אחר ברכת עצמו מ"מ סובר הב"י דלפי טעם הפסק גם אחר ברכת ש"צ אין לענות משום הפסק שהרי הוא כבר יצא בברכתו דמאי שנא מאחרי ברכת עצמו כדאמרן. ואחר כך חזר מזה בפירושו השני וכתב דלא אמרו הנך רבוותא אלא אחר ברכת עצמו ונ"ל הטעם דדוקא אחר ברכת עצמו שלא יש עליו חיוב לענות שהרי אמרו שהוא משובח דוקא שעושה כן ואין עליו חיוב, בזה הוא דהוי הפסק כיון שאינו מחויב בה אבל אם שמע ברכת ש"צ ס"ל דהוי כאמן דקדיש וכמו שכתב בטעם הדבר דלא גרע משאלת שלום וכיון שהוא חיוב לית בה הפסק:
ולפי מש"כ דהרב ב"י סובר דהעיקר כדברי ה"ר יונה שכתב משם הר"מ שאין לענות אמן משום הפסק היינו דוקא אחר ברכות עצמו הגם שהם בשתים ועלתה לו משום הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליו אבל אם אירע שסיים קודם הש"צ יענה אמן בין בברכה ראשונה בין בשניה א"כ צריכין אנו לומר דמ"ש הש"ע סעי' ד' ברכת יוצר וערבית אומר עם הש"צ בנחת ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל משום דהוי הפסק פירושו לא יענה אחר ברכת עצמו בסיום הבוחר בעמו ישראל הגם שכבר בירך שתי ברכות ודין הוא שיענה אמן אחר ברכות עצמו אפילו הכי משום הפסק לא יענה אמן ולהכי אשמועינן דין זה דלא יענה בברכת סיום הבוחר ולא בברכת יוצר וערבית משום דהתם בלאו האי טעמא דהפסק אין לענות אמן אחר ברכת עצמו כיון שעדיין לא אמר אלא ברכה אחת והיינו נמי שדייק מרן וכתב אחר סיום ולא אמר אחר הבוחר בעמו וכו' אלא דבא לומר הגם דשם הוא סיום הברכות בשתים והו"א דיענה אמן אפילו הכי אין לענות משום הפסק והיינו אחר ברכת עצמו וכן נמי משמעות הש"ע שכתב מתחילה שאומר עם השליח צבור בנחת ומשמע דכל הברכות יאמר בנחת עם הש"צ ועל זה מסיים ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר דהיינו אחר ברכת עצמו שהרי הוא אומרה עם הש"צ בנחת וכמו שכתב הרב"י דהעולם אינם נוהגים לענות אחר שום ברכה מברכות ק"ש אלא אומרים עם הש"צ מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ הו"ל עונה אחר ברכותיו ור"ל הגם במקום שתי ברכות מ"מ משום דהוי הפסק או נראה כמפסיק כמ"ש ה"ר יונה שם וז"ל ומה שאמרו הרי זה דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משבירך על עשיית המצוה יענה אמן קודם העשיה נראה כמפסיק וכו' ע"ש אבל אם קדם וסיים קודם הש"צ יענה אמן אחר ברכת הש"צ וכמו שסיים ב"י להדיא כמו שהעתקנו לשונו:
וחזון הרביתי להרב ברכי יוסף בסי' ס"א שמשמע מדבריו ז"ל שהבין שמה שכתב מרן ולא יענה אמן אחר הבוחר בעמו וכו' משום הפסק היינו אפילו סיים קודם הש"צ לא יענה אמן אחר הש"צ שהרי ציין הוא ז"ל על מה שכתב מור"ם בסי' ס"א סוף סעי' גימ"ל רק יאמר אמן אחר הש"צ כשמסיים הברכה וכו' על זה ציין הרב וכתב וז"ל כתוב בתשובות הגאונים דמנהג בשתי ישיבות כיון שש"צ אומר הבוחר בעמו וכו' עונין הצבור אמן. ולדידן דנהגינן כדברי רבינו יונה ודעמיה שלא לענות אמן משום הפסקה וכמ"ש מר"ן ז"ל סי' נ"ט ה"ה דאין לענות אחר יוצר המאורות וכמ"ש ב"י שם דאין עונין אחר שום ברכה מברכות ק"ש וכו' ע"ש:
הרי שלך לפניך שהרב הגאון חיד"א זיע"א לבבו יבין שמה שכתב מרן בסי' נ"ט שאין לענות אמן אחר סיום הבוחר וכו' קאי גם אם סיים קודם הש"צ לא יענה אחריו שהרי הרב ברכי יוסף קאי אברכת ש"צ כמו שציין על מורם וכמו שכתב משם שתי ישיבות דכיון שש"צ אומר הבוחר וכו' עונין הצבור אמן ומדקאמר ולדידן דנהגינן כדברי רבינו יונה וכו' נראה מדבריו דברי אלקים חיים שהוא סובר שמרן ז"ל דפסק שלא יענה אמן משום הפסק הוא כפירושו הראשון שכתב בספרו ב"י בדברי ה"ר יונה וסיעת מרחמוהי שה"ר יונה קאי נמי אברכת הש"צ שאף אם היחיד מיהר וסיים קודם הש"צ לא יענה אמן אחר ברכת הש"צ משום הפסק והוא כמנהג העולם דכתב הרב ב"י בסוף דבריו ז"ל מ"מ לא נהגו העולם כדברי הרא"ש ואינם עונים אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש וכו' ע"ש, ומדדייק בלשונו לומר ואינם עונים כלל משמעות כלל מורה ובא דבין אחר ברכת עצמו בין אחר ברכת הש"צ אם סיים קודם לו והיינו משום דסברי העולם כה"ר יונה וכפירוש ב"י הראשין בדברי ה"ר יונה:
אמנם כבר כתבנו שהפירוש הראשון שפירש הרב ב"י בדברי ה"ר יונה לא קאי כדמוכח מדברי הרמ"ה שכתב הטור בסי' ס"א שאם סיים קודם הש"צ יענה אמן אחר ברכת הש"צ ועוד נראה דהעיקר הוא הפירוש השני של הרב ב"י שהרי כתבו באחרונה כפי הכלל המסור בידינו שהאחרון הוא העיקר ועוד שכבר כתבנו והוכחנו מתוך לשונו שכתב וסידר בש"ע דסובר כלשון האחרון כאשר עיניך תחזינה משרים כמ"ש בשלם שבפנים:
וכן ראיתי למהריק"ש ז"ל בהגהותיו לש"ע בערך לחם בסי' נ"ט שכתב על דברי הש"ע שאם אירע שסיים קודם הש"צ ברכה אחת עונה אחר הש"ץ וכן משמע מדברי הרב בית דוד סי' ל"ט שהעתיק כל דברי בית יוסף האחרונים דכתב דמ"מ לא נהגו העולם כהרא"ש וכו' אלא שאם אירע שסיים קודם ש"צ עונה אחריו ומדכתב כל לשון זה משמע דהכי סבר לה מר:
ועוד חזות קשה ראיתי אחרי רואי להרב שלמי צבור בדיני עניית אמן בדף פ"ז ע"ב בהמגיה לשלמי צבור שם שכתב וז"ל א"ה ואנן בדידן קימ"ל כמ"ש מרן ז"ל בב"י שמנהג העולם שאין עונין אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש וסיים כל לשון ב"י שכתב אלא שאם אירע שסיים קודם ש"צ עונה אחריו ע"ש וכמו שסיימו הרב בית דוד וכתב אחר זה ז"ל וכן כתב הרב ברכי יוסף סי' ס"א והעתיק כל לשון הברכי יוסף דבסי' ס"א וסיים הרב וכתב וכן כתב הרב בית דוד סי' ל"ט וכן כתב במטה יהודה סי' נ"ט וכו' ע"ש, א"כ משמע להדיא מדבריו ז"ל דסובר דגם הרב חיד"א אזיל בשיטתייהו דהני רבנן וכולם עונים ואומרים שאם סיים קודם הש"צ שיכול לענות אמן אלא דסובר שלכתחילה יעשה כל טצדקי כדי שיסיים עם הש"צ שלא יצטרך לענות אמן שיש בו חשש הפסקה לכן יסיים בנחת עם הש"צ ולא יצטרך לענות אבל אם אירע שסיים קודם יענה אחריו כלשון אחרון של הרב"י:
ובאמת שאין לשונו מוכיח כן כדכתבנו לשונו לעיל שהרי דבריו קיימי אמה שכתב מורם יאמר אמן אחר הש"צ ועוד שדבריו קאי אמה שכתב משם תשובות הגאונים דקאמרי כיון שש"צ אומר הבוחר בעמו וכו' ודאי דמה שעונין הצבור אמן אחר הש"צ היינו שהם כבר סיימו שאם לא כן הרי עונים אחר ברכותיהם ואפילו הכי סיים הרב חיד"א דלדידן דנהגינן כדברי ה"ר יונה וכו' ה"ה דאין לענות וכו' דמשמע אפילו קדם וסיים קודם הש"צ:
אשר מכל זה נראה לומר שהרב המגיה ז"ל מבין בדברי הרב ברכי יוסף שמ"ש דמנהג בשתי ישיבות כיון שש"צ אומר הבוחר וכו' עונים הצבור אמן רוצה לומר שבשתי ישיבות המנהג הוא שהצבור ממהרין לסיים קודם הש"צ וכיון שש"צ אומר הבוחר וכו' עונים אמן וכך מנהגם לענות אמן על כן ממהרים לסיים קודם כדי שיענו אחריו אמן והיינו ממש כדברי הרא"ש ז"ל ועל זה מסיים הרב ברכי יוסף ולדידן וכו' ה"ה דאין לענות וכו' אבל באמת אם אירע שסיים קודם הש"צ יענה אחריו וכפירוש השני של הרב ב"י שהוא הנכון והאמיתי ויבוא הכל על נכון:
ונמצא לפ"ז דהכל סוברים שלכתחלה יברך עם הש"צ בנחת הכל כאשר לכל כדי שלא יצטרך לענות אמן אבל אם אירע שסיים קודם הש"צ יש לענות אחר ברכת הש"צ כי כן הסכימו הרב מהריק"ש והרב בית דוד והרב מטה יהודה והרב ברכי יוסף והרב המגיה בשלמי צבור:
וכל זה הוא לדעת מרן ז"ל דפסק כה"ר יונה ולא כהרא"ש דהיה ממהר לסיים קודם הש"צ כדי לענות אבל מור"ם ז"ל דעתו במושלם כדעת הרא"ש כמ"ש בהגה וימהר לסיים קודם שיסיים הש"צ וכו' ע"ש:
שוב אשוב אליך לבאר את השוין שאם אירע שסיים קודם הש"צ שיכול לענות לכ"ע גם לדעת מרן ז"ל שלכאורה נראה דה"ה לשאר ברכות אם שמע לחבירו שמברך שום ברכה שיכול לענות אמן דמאי שנא מאמן זה והגם דפסק מרן ז"ל ומורם ז"ל בסי' ס"ו סעי' ג' דדוקא לקדיש ולקדושה ולברכו והוסיף מורם ז"ל דגם לברכת האל הקדוש ושומע תפילה יכול לענות אמן בק"ש ע"ש, ופשוט דה"ה בברכותיה שדין ק"ש וברכותיה שוים לכל מילי כדמוכח בפרק היה קורא דקאמר אלו הן בין הפרקים וכו' ע"ש, וכן הוא לשון הרא"ש ז"ל בפסקיו שם וז"ל בענין הפסק בק"ש וברכותיה וכו' וכמו שמבואר בב"י ע"ש, מ"מ נ"ל לומר דהא דקאמרי לקדיש וברכו וכו' היינו שיכול לענות אפילו באמצע הפרק או אפילו בתוך הפסוק לזה נקטו קדיש וברכו שהם עדיפי ומפסיקין להם אפילו באמצע אבל לשאר אמנים אין להפסיק באמצע אבל בין פרק לפרק כהכא עונים על כל ברכות אמן דמאי שנא מאמן דהבוחר בעמו ישראל באהבה דעונים כדאמרן:
אבל אמת אגיד דהנראה הוא מדסתמו לה סתומי הפוסקים והאחרונים וכתבו בסתם דלקדיש ולקדושה וכו' עונים אפילו באמצע אבל לשאר מילי דברכות לא ולא חילקו בין אמצע הפרק לבין הפרקים משמע דלית לן חילוק בזה. וזה לשון הרב חיד"א בספר קשר גודל סי' ט' אות ט"ז לא יפסיק לענות על שום אמן דברכות כן הוא דעת מרן ז"ל ע"כ. וכן כתב הרב בית עובד ז"ל בדינים השייכים לברכות ק"ש אות ה' ז"ל אין להפסיק כלל בק"ש וברכותיה אפילו לענות אמן על הברכות עכ"ל, הרי דגם האחרונים מסתם לה סתומי משמע דאין חילוק בין אמצע הפרק לבין הפרקים דבכל מקום אין לענות:
ועל כן אני אומר דלא אמרו שאם סיים קודם הש"צ שיכול לענות אלא על אותה ברכה עצמה שאמן שלה מעניינה והוי כגביל לתורי וכעין מ"ש הרב פנים מאירות הביאו הרב שערי תשובה בסי' כ"ה ס"ק ח' שבין תפלה של יד לתפלה של ראש יכול לענות אמן על ברכת תפילין של חבירו משום שהוא קבלת דברים שמאמין בה' שצונו להניח תפילין שכבר העתקנו לעיל לשונו ע"ש והכא נמי לא שנא:
ובחופשי בספרי דבי רב ראיתי להרב פרי מגדים בספרו אשל אברהם בסי' נ"א ס"ק ג' שכתב וז"ל דע בק"ש וברכותיה מבואר בסי' ס"ו בין הפרקים שואל מפני הכבוד וכו' וכ"ש דעונה אמן ולא הוי הפסק דאם שואל מפני הכבוד כ"ש לענות אמן כן כתב הטור בסי' ס"א בשם הרמ"ה שכתב שם שאם סיים קודם ש"צ יכול לענות אמן וכו' והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום ומשמע אפילו אמן על שאר ברכות שאדם מברך והוא שומע דעונה לדידן בסי' ס"א סעי' ג' בהגה ועי' באר היטב בסי' ס"ו ס"ק ט' דכתב דמותר לענות אמן דברכות בברכות ק"ש ע"ש ונראה דלדידהו הוא דקאמר הכי (ידידי קורא נעים תן דעתך ולבך לדברי הרב הנז' שדקדק וכתב לדידן בסי' ס"א בהגה ע"כ מדתלה ואמר לדידן משמע הא לדעת מרן הש"ע אין לענות אפילו כי שמע מש"צ והוא כבר קדם וסיים והיינו כפירוש הראשון של הרב ב"י לדעת ה"ר יונה ודעמיה וכמנהג העולם שנהגו שלא לענות שום אמן כלל כמ"ש ב"י וזה הוי כפשט דברי הרב ברכי יוסף דכתב בסי' ס"א דמשמעות דבריו גם אברכת הש"צ שכבר הוא קדם וסיים לא יענה אחריו כמו שהיתה דעתינו נוטה בפירוש פשט דבריו ולא כמשמעות המגיה בשלמי צבור ובאמת שכן נמי משמעות דבריו גם בספרו קשר גודל סי' ט' אות י"ב ע"ש) ובאמצע הפרק אין עונין אמן רק מה שמוזכר בסי' ס"ו סעי' ג' וכו' ע"ש, הרי הרב פרי מגדים מפשט פשיטא ליה שאין חילוק בין ברכת הבוחר וכו' לשאר ברכות והסובר שיענה אמן אחר הש"צ כשמסיים הבוחר וכו' גם לשאר ברכות יענה:
ואשר אנכי אחזה לי הוא שבדברי מרן הש"ע אין הכרע מהו סובר ולכן שב ואל תעשה עדיף ואין לענות אמן אף אם קדם וסיים קודם הש"צ כן נראה לעניות דעתי הקלושה וכ"ש שאר ברכות:
ולענין ברוך הוא וברוך שמו עי' בש"ע סי' קכ"ד סעי' ה' והרב מגן אברהם שם ס"ק ט' כתב וז"ל ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו ע"כ, ופירש הרב פרי מגדים באשל אברהם ט' דר"ל אפילו בין הפרקים או פסוקי דזמרה אסור לומר ב"ה וב"ש ע"ש, וזה אפילו לדידם שעונים אמן וכ"ש לדידן שאין עונים אמן כמ"ש הוא ז"ל בסי' נ"א שכבר העתקנו לשונו ע"ש:
והרב דגול מרבבה ציין על דברי הרב מגן אברהם הנז' שכתב ופשוט וכו' כתב ע"ז וק"ו בברכה שהש"צ מוציאו י"ח כגון שופר ומגילה שלא יפסיק לענות ברוך הוא וב"ש, וכן כתב הרב ברכי יוסף בסי' רי"ג אות ג' משם הרב מהר"ש אבוהב בספרו דבר שמואל וכן הוא דעת מהר"ר זאב ז"ל בחידושיו הנקרא חידושי ר' זאב כמ"ש הרב חיד"א ז"ל בספרו מראית העין דף פ' ע"א אות ט' ע"ש, וכן הוא דעת הרב שושנים לדוד כמ"ש משמו הרב ברכ"י שם בסי' רי"ג ע"ש. והרב ברכ"י דידיה אמר וז"ל כי כמעט עברתי בפרק זה ולא מצאתי ראיה מכרחת במי שמכוין לשמוע כל הברכה לאחד מן הצדדין לא לאומרים יש לענות, ולא לאומרים אין לענות. אמנם הואיל ונפק מפי ארייוותא כמ"ש הרב הנז' נכון ליזהר אך אין למחות במי שנוהג כן ועונה ב"ה וב"ש עכ"ל. וכן שנאה עוד בספרו טוב עין סי' ח"י אות מ"ה ע"ש. ועי' לה"ר יפה ללב בסי' קכ"ד אות י"ב ע"ש. וע' באה"ט בסי' ס"ו ס"ק ט' והרב זכ"ל מער' ב' אות י"ח ע"ש. ודע דהא דעונים אמן אחר סיום ברכת ישתבח ולאחר סיום ברכת ההלל משום שהוא אחר שני ברכות ובברכות הנהנין אע"פ שהם שני ברכות אין עונין אמן אחר ברכה אחרונה דשאני ברכות הנהנין משום שאינן תכופות השני ברכות שהרי אחר ההנאה יכול להפסיק ולדבר ואח"כ מברך ברכה אחרונה כ"ז שלא נתעכל המזון שבמעיו וא"כ אין כאן כ"א ברכה אחת משא"כ בברכת ההלל וישתבח שכיון שבירך ברכה ראשונה אינו יכול להפסיק עד שיברך ברכה אחרונה ופשוט:
סימן יב
הרב יפה ללב בש"ע א"ח סי' פ"ט העיר אזן משם הרב צפחית בדבש על רבותינו הקדושים חלקם בארץ החיים הטור והש"ע והלבוש על סידורם הלכות תפלה על סדר הזה שחרית מנחה ערבית ר"ת שמ"ע, דלמה לא הסדירו הלכות ערבית ברישא שהוא תחילת היום כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר ע"ש, ולי נראה לומר דהנה בפרק תפלת השחר דף כ"ו ע"ב איתא איתמר ר' יוסי ב"ר חנינא תפלות אבות תיקנום ר' יהושע בן לוי אומר תפלות כנגד תמידין תקנום וכו' ע"ש. וא"כ בין למ"ד אבות תקנום בין למ"ד כנגד תמידין תקנום סדר תפילת שחרית ברישא דהא אברהם בראש תקן תפלת שחרית שהיא מדתו של אברהם איש החסד. והדר יצחק תקן מנחה שהיא ג"כ מדתו מדת הגבורה שהוא שעת מנחה דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין כדאיתא בזוהר. ויעקב יושב אהלים תקן תפלת ערבית. בין למ"ד כנגד תמידין תקנום תפלת שחרית ברישא כדכתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ודו"ק כי נכון הוא:
סימן יג
טעם למה שנוהגים העולם כשקורים פסוק פותח את ידיך פותחים את ידיהם ונושאים אותם נ"ל הטעם מפני שעיקר בקשת מזונותיו של אדם הוא בזה הפסוק שהוא על הפרנסה וכמו שאמרו חז"ל בזה שאם לא כיוין בפסוק זה יחזור לקרות ולכוין ועיקר הבקשה היא בזקיפת ידים כמו שאמר הכתוב [בראשית י"ד כ"ב] הרימותי ידי אל ה' ותרגם אונקלוס ארימית ידי בצלו וכמ"ש [שמות ט' כ"ט] כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'. וכמ"ש [שמות י"ח י"א] והיה כאשר ירים משה ידו וגו' ויהי ידיו אמונה ות"א והוו ידוהי פריסן בצלו עד דעל שמשא. וכמ"ש [מ"א ח' כ"ד] ויהי ככלות שלמה להתפלל וכפיו פרושות השמים לקבל ההשפעה מאת אבינו שבשמים ועי' להרב יפה ללב א"ח סי' קכ"ח אות י"ח ע"ש, דמשם תלמוד להכא ע"ש ועל דרך מה שאמר דוד המלך ע"ה בספר תהלים מזמור פ"ח עיני דאבה מני עוני קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כפי לבצעני מדלות ועוני, ומזה הטעם היה מן הדין לזקוף ולפרוש את כפינו בתפלה [כמ"ש במס' ברכות ט"ז ע"ב בשמך אשא כפי זו תפלה] אלא שבתפלת י"ח אנחנו עומדים לפניו יתברך ב"ה כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד ובהכנעה יתירתא כמ"ש הש"ע בא"ח סי' צ"ה סעי' ג' ולכך מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית להראות הכנעה יתירה, אבל בבקשה בעלמא דרכה בזקיפת ידים ותפלת האבות ותפלת משה רבינו וכן בש"ס שבת ד"י ע"א רבא פכר] (ר' פלוני זקף) ידיה ומצלי וכו' ופירש"י [ועי' בזהר פ' ואתחנן ריש אדר"ז דרפ"ז ע"ב זקיף ידוי ר"ש ומצלי צלותא] כל אלו בשאר תפלה ובקשה לא בתפלת י"ח כנ"ל ועי' להרב צדה לדרך בפרשת שופטים שנדחק בזה דלמה אין אנו נוהגים להתפלל בזקיפת ידים ע"ש. והטעם שמחברים כפות ידים כאחד להראות הכנעה יתירה כאלו ידיו כבולות ואסורות להראות כח בטול עצמו והוא מוסר אותם למי שמתחנן אליו ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקב"ה מסכים על ידו כי אין חפצו תלוי בעצמו עי' לרבינו בחיי פרשת שלח לך פסיק ויפלו על פניהם ע"ש:
סימן יד
שאלה מי שהיה אנוס ולא התפלל תפלת ערבית עד שעלה עמוד השחר אם יכול להתפלל אחר שעלה עמה"ש כדין שלא קרא ק"ש שהיה אנוס דפסק מרן בש"ע סי' ח"ן סעי' ה' שיכול לקרות כל שעדיין לא הנץ החמה ע"ש, או נימא דלא אמרו זה אלא בק"ש דיש בני אדם שעדיין שוכבין וקרינן ביה שעת שכיבה אף שהוא יום משעלה עמוד השחר אבל לא בשאר מצות שחיובם בלילה:
תשובה נראה דזה תלוי בפלוגתא שמצינו להרב מג"א בהלכות מגילה סי' תרפ"ז ס"ק א' שכתב משם הגהות מיימוני שגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה, וכתב הרב מג"א דמשמע הא אחר שלא קרא המגילה בלילה חייב לקרותה אחר שעלה עמוד השחר כיון שכבר נתחייב בה, ואינו נראה דדוקא בק"ש שיש בני אדם עדיין שוכבין הוא דקיימא לן הכי אבל לא במגילה ע"ש, וא"כ לפי דעת הגמי"י בנ"ד נמי יתפלל אחר שעלה עמוד השחר כדין המגילה ולפי דעת המ"א כבר פקע חיובו ואין יכול להתפלל אלא יתפלל שחרית שתים, ועי' הלק"ט חלק ראשון סי' רפ"ו:
וראיתי להרב עטרת זקנים בסי' ק"ח דכתב וז"ל הצ"ל אם טעה ולא התפלל מנחה לא ישלים אותה אלא בזמן תפלת ערבית, לא כל הלילה אחר כלות זמן תפלת ערבית עכ"ל, משמע מדבריו ז"ל דערבית אית לה זמן וגבול קבוע בלילה עד אותו זמן ומשם ואילך אע"פ שעדיין לילה אין יכול להתפלל ודבר זה לי אני עבדו צריך לי תלמוד דהא קיימא לן תפלת ערבית אין לה קבע וכל הלילה זמנה הוא, ועוד דאיתא במגילה כ' ע"ב דבר שמצותו בלילה זמנה כל הלילה ע"ש, וכן איתא בברכות פרק תפלת השחר ד"ך ע"ב תפלת הערב אין לה קבע. ובש"ס מאי אין לה קבע אילימא דאי בעי מצלי כולי ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה, אלא מאי אין לה קבע כמ"ד תפלת ערבית רשות וכו' ופירשו תלמידי ר"י פי' בלשון אין לה קבע נכללים שני דברים האחד דאינה חובה וכו' והאחד שאין לה זמן קבוע אלא זמנה כל הלילה ע"ש, שהכריח פירושו הנחמד ועוד כתב שעל פי' השני אמרו לקמן מפני מה אמרו תפלת ערבית אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבע"י קרבין והולכין כל הלילה ע"ש. וכן פסק הרמב"ם פרק שלישי מהלכות תפלה הלכה וא"ו וז"ל, תפלת ערבית אע"פ שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר ע"ש, ועי' כ"מ שהביא הוא ז"ל פירוש תלמידי ר"י וכן פירש"י על המשנה תפלת הערב אין לה קבע, כל הלילה זמנה ובגמ' מפרש מאי לשון אין לה קבע ע"כ:
וכן פירש רבינו עובדיא מברטנורא בפי' על המשנה כפירוש רש"י ע"ש ועי' מעדני יו"ט בפירוש על הרא"ש פרק תפלת השחר סי' ז' בציון פ' ע"ש, מכל מה שכתבנו מוכח דלא כמשמעות הרב עטרת זקנים ז"ל וצ"ע, וידידנו עמיתנו הרב מוהר"י בן ואליד נר"ו יאיר לעד לא יכבה אמר לי דלדידיה חזי ליה דטעות מדפיס נפל בספרי הרב עטרת זקנים וכן צ"ל לא ישלים אותה אלא בזמן תפלת ערבית כל הלילה, ולא אחר כלות זמן תפלת ערבית ע"כ ואמר ידידינו הרב דלא נפלאת ולא רחוקה טעות זה דמלת לא הכתוב אצל כל הלילה שייכא אצל מלת אחר כלות וכו' ודבריו הי"ו חיים וקיימים לעד אמת כי נכון הדבר. ולי נראה להגיה כך ולא אחר כלות תפלת ערבית דהיינו שהפסיק אחר שהשלים תפלתו ולא התפלל תפלת התשלומין מיד ועי' מש"כ בחלק שני סי' קכ"ג:
וחזי הוית להרמב"ם בפירושו על המשנה בפרק תפלת השחר שכתב וז"ל ועל כן לא הקפידו על תחלת זמנה וסופה ויכול אדם להתפלל אותה עד עלות השמש ע"ש, ונ"ל דהא דקאמר הרמב"ם עד עלות השמש דוקא למי שהיה אנוס ולא התפלל כל הלילה דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הרמב"ם אלו אדברי הרמב"ם בחיבורו בפרק שלישי דפסק דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא ודאי צריכין אנו לומר דמ"ש הרמב"ם בפי' קאי על מי שהיה אנוס. וא"כ יוצא לנו דסובר כהרב בעל ההגהות מיימוניות וסותר לדעת מג"א ז"ל. ואפשר דלא כתב הרב מג"א ז"ל אלא במגילה שיש לה קבע בלילה וביום כמו שלמדו מפסוק אקרא יומם וכו' ולילה ולא דומיה וכו' אבל בתפלת ערבית שבפירוש אמרו תפלת הערב אין לה קבע וא"כ אין לה קביעות כלל ומשום הכי יכול להתפלל כל שעדיין לא הנץ החמה ועוד דשאני תפלה דלא פקע עליה זמן חיובא ועדיין מחויב בתשלומין מה שאין כן במגילה דאין לה תשלומין משום הכי כיון שעבר הלילה שהוא זמן חיובא פקע מעליה החיוב וכל זה דוחק:
והנה שיעור עלית השמש עי' להרמב"ם פרק א' מהלכות ק"ש הלכה י"א ועי' בהרב כ"מ שם ועי' להרב פקודת אלעזר בש"ע סי' ח"ן שהרחיב הדיבור בזה ע"ש ותרוה צמאונך:
ולכאורה אפשר לומר לדעת הרמג"א שמה שכתוב בפירוש הרמב"ם עד עלות השמש אפשר שהיה כתוב בספרים עה"ש והוא ר"ת עמוד השחר אלא שהמדפיסים טעו בחשבונם וחשבו שהוא ר"ת עלות השמש ולכך כתבו עלות השמש ובהכי נמי מתיישבים דברי הרמב"ם שכתב בחיבורו עד עמוד השחר. אבל כד דייקת שפיר אין זה כלום דא"כ הוא שהרמב"ם קאמר עד עמוד השחר קשה לשון הרמב"ם שכתב ועל כן לא הקפידו על תחילת זמנה וסופה דמשמע דמשום שאמרו אין לה קבע והיא רשות כמו שכתב לפני זה, משום הכי לא הקפידו ויכול להתפלל אותה עד עמוד השחר אבל אי היתה חובה כק"ש ומנחה ושחרית אינו יכול להתפלל עד עמוד השחר וזה אינו שהרי ק"ש שהיא חובה מן התורה ואפילו הכי לא החמירו בה וקיימא לן שאם לא קרא ק"ש מתחילת הלילה קורא עד עמוד השחר, ואין לומר דמה שהוצרך הרמב"ם לטעם שאין לו קבע בא לומר דאפילו לכתחילה יכול להמתין ולהתפלל עד עמוד השחר כיון שאין לה קבע מש"כ ק"ש דקיימא לן דלכתחילה יקרא בתחילת הלילה זה אינו חדא דאין סברא לומר כן דלכתחילה ימתין עד קודם עמוד השחר, ועוד הרי מוכח בש"ס ברכות ד' ע"ב דבתפלת ערבית נמי אמרו דלכתחילה לא יאכל ולא ישתה ולא יישן עד שיתפלל והכי איתא התם כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה וכו' ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא וכו' ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דבתפלת ערבית נמי אמרו שצריך לכתחילה להתפלל מתחילת הלילה ואין לומר דמכאן אין ראיה שהרי ברייתא זו אוקמה בש"ס אליבא דמ"ד תפלת ערבית חובה ע"ש, דלא אוקמה הש"ס הכי אלא משום סיפא דקתני בסיפא דברייתא וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה משום הכי אוקמוה כמ"ד תפלת ערבית חובה אבל לא מכח רישא דקתני וקורא ק"ש ומתפלל אלא דמ"מ יש לדחות דמאי דקתני וקורא ק"ש ומתפלל הוא משום מסמך גאולה לתפלה ולא משום דתפלת ערבית צריך להתפלל אותה בתחילת הלילה אלא כיון דקרא ק"ש צריך לסמוך גאולה לתפלה וכמו שאמר הש"ס התם דברייתא זו מסייעת לר' יוחנן דאמר איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית וכו' ע"ש, ועי' תוספות ד"ה אמר ר' יוחנן איזהו בן העולם וכו' שכתבו דלר' יוחנן נמי תפלת ערבית רשות ולאו הא בהא תליא ועי' להרב ברכי יוסף בא"ח סי' רל"ו אות ג'. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות תפלה הלכה ז' שכתב דין זה על תפלת ערבית וז"ל אע"פ שתפלת ערבית רשות לא יבא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט ואישן קימעא ואחר כך אתפלל שמא תאנוס אותו שינה וכו' אלא מתפלל ערבית ואחר כך אוכל ושותה או ישן ע"ש, ונ"ל דאפילו מי שאינו רוצה לישן עתה מ"מ חיישינן שמא תאנוס אותו שינה הילכך צריך להתפלל מיד כשיגיע זמנה ועי' בהגה סי' רל"ה סעי' ב' ועל כן ישוב זה לדעת הרב מגן אברהם ז"ל אינו עולה יפה וצריך ליישב כמש"ל דיש לחלק בין תפלת ערבית למגילה או שחזר בו הרמב"ם בחיבורו שכתב עד עמוד השחר וחזר ממה שכתב בפירושו עד עלות השמש אלא דעדיף לומר כתירוצנו משנאמר דסבר המ"א דהרמב"ם חזר בו דקשה החזרה כנל"ד, וא"כ יוצא לנו דבתפלת ערבית אליבא דכ"ע אם נאנס ולא התפלל עד שעלה עמוד השחר יכול להתפלל אז. עי' מש"כ הרב ב"ח בסי' תל"א בהלכות בדיקת חמץ בדין מי שלא התפלל ערבית ועי' שם במג"א ובבאר היטב ס"ק ד'. לשון רבינו יונה בברכות כ"א ע"א ד"ה ספק התפלל ספק לא התפלל ע"ש ועי' להרב"ח סי' ק"ז מה שפירש בו ועי' להרב לחם משנה פרק יו"ד מהלכות תפלה הלכה ו' ועי' מהריט"ץ שאלה קי"ד מה שפירשו בו ע"ש ותתענג בדשן נפשך וציי"מ וימ"ן אמן. כ"ד קטינא ערי"ך הצעיר דוד הכהן החונה פה העירה והראן יע"א שלשה עשר לחו' אדר ש' למען תחיון לפ"ק:
סימן טו
נשאלתי מידי"ן הרב המובהק שמן תורק שמו הטוב כמוהר"ר אליא"ו בן גיגי י"ץ ושמרו כרועה עדרו כי שמע שבוהוראן נוהגין באיזה בתי כנסיות שמיד עומד שליח צבור ומתפלל בקול רם מתחילת התפלה ועד סופה ומי שהוא בקי יתפלל עמו בלחש מלה במלה ושאינו בקי ישמע לתפלת הש"ץ ויוצא ידי חובתו ונתפלא מאוד על זה שהוא היפך הש"ס והיפך תקנת חכמים ושאל את פי אם יש סמך לזה מדברי רבותינו ז"ל וזה מה שהשבתי לידי"ן אבא אליא"ו אליא"ו רבה זכור לטוב:
תשובה. דע ידידי ואחי כי דרך זו ישרה בעיני הרמב"ם זצ"ל ומתורתו ומיסודו של רבינו ז"ל שהנהיג הוא ז"ל כן במצרים וכל אגפיה וכמו שהעיד בנו בנו אלק"י אברהם בעזרו והובאו דבריו ז"ל בספר מעשה רוקח בתחילת הספר בדף הראשון באות וא"ו ע"ש בחלק התפלות וז"ל וכבר נודע ונתפרסם מה שתיקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו חכמי דורו וזה הוא כשראה כשיחזור הש"ץ התפלה בקול רם אחר הלחש לא יתנו אוזן כל העם לשמוע ממנו באימה ולעמוד במוסרם כעמידתם בתפלה אלא יעמדו כעומד על כרחו ויתעסקו להסיח זע"ז בשיחה בטילה וכיוצא בה וכו' וראה הוא ז"ל שיש מכשול גדול בזה וכו' יש בו מן הזלזול בכבוד שמים וכו' ואין הסיבה בזה כ"א להיות שכבר הם יצאו י"ח בתפלת לחש ובלתי עסוקים באמירת תפלה, ולפיכך תיקן הוא ז"ל שיגביה קולו הש"ץ מתחילה וכו' להוציא מי שאינו יודע והנמשכים אחריו יתפללו בלחש או בקול נמוך מקולו להוציא עצמן וכו' ויסיים הש"ץ והקהל תפלתם ביחד ויפסעו כולם כאחד ג' פסיעות ונתפרסם זה התיקון במצרים כל ימי חייו ואחר פטירתו וניצולו העם מהמכשול שהיו נכשלים ולא חלק עליו אחד מחכמי דורו ולא ייחסו אותו לחולק על דברי רז"ל בדבר זה עם היותו היפך סדר התלמוד להיות שלא היה ביניהם אז מחלוקת או קנטור ולא היה אז מי שיקשה על המורים. מקצרי הידיעה וכו' ע"ש מה שהאריך וזו הלכה העלה איש יבנ"ה דהנכון בזה הוא הסגנון הנז' המתוקן שהוא גדול התיקון באלו הזמנים שיתפללו כל העם עם הש"ץ מלה במלה מתחילת התפלה וע"ס וע"ש וכו' עש"ב ותאורנה עיניך, וכן מצאנו ראינו להרדב"ז בחלק ראשון בישנות סי' צ"ד שהעתיק לשון התקנה הנז' בשאלה הנז' ככל הכתוב בו, ועי' להרב ברכי יוסף בסי' קכ"ד אות ה' ובסי' רל"ב אות ב', עוד העתיק הרדב"ז בתוך תשובתו תשובה אחרת שמצא להרמב"ם ז"ל וז"ל התשובה ואמנם מנהגנו לפי מה שראינו שהוא חיוב מבורר בעבור מה שאירע להמון מן המנהגים הרעים באלו הזמנים ובאלו המקומות והוא מה שאסדר לכם והוא שבתפלת שחרית ומוסף של שבתות ומועדים לבד, לסיבת רוב ההמון נעשנה תפלה אחת כאשר אתם נוהגים בתפלת המוסף של ר"ה וכן אם אירע לנו תפלת המנחה שנתאחרה הרבה עד שנחוש שיעריב השמש, אני עושה שיסדר הש"ץ התפלה בקול רם וכו' ומה שחייב לעשות כן לפי שכל העם בשעת תפלת ש"ץ לא יפנה לה וכו' ואנו אומרים באיסור תורה עת לעשות לה' וכו' ויש בזה מניעת חלול ה' לחושבים עלינו שהתפלה אצלינו שחוק וקלות ראש וכו' אמנם אם התפלל בכל ימי החול במעט עם מקובצים נחזור לשמור הסדר הראשון להתפלל בלחש וקול רם וכתב משה ע"כ ע"ש, וכן השיב לשואלו בשאלה ה' וז"ל על מה סמכו בכל זה המלכות שלא להתפלל תפלת לחש אלא כולם תפלה אחת הציבור ושלוחם ומדין הגמ' נראה שצריך להתפלל תפלת לחש. תשובה כבר נשאל הרמב"ם ז"ל על זה והשיב בלשון ערב שאע"פ שנראה כן מדברי הגמ' מ"מ בארצות הישמעאלים שמקפידין הרבה שלא להפסיק ולא לרוק ולא לדבר בתוך תפלתם וכיון שהתפללו בלחש ויצאו י"ח נמצאו מדברים ומפסיקין רוקקין וכו' וכו' עוד טעם אחר לפי שמי שאינו יודע וכיון שרואה את מי שכבר התפלל ויצא י"ח מדבר גם הוא לא יתן לב לצאת י"ח ונמצא הולך בלא תפלה וכו' ע"ש מה שסיים. הראית לדעת שהרדב"ז ז"ל כך השיב לשואלו על מה סמכו השיבו שסמכו על תקנת הרמב"ם ז"ל:
אע"פ שבתשובה דסי' צ"ד העלה הרב עצמו שם כששאלו לו על מה שנתעוררו קהל ספרדים על קהל המוסתער"ב על ענין חזרת התפלה בקול רם שנהגו במצרים שהש"ץ מתפלל תפלה אחת בקול רם וזה כנגד הגמ' והפוסקים וספרי הקבלה וכן היה זה המנהג בכל המלכות בעיר הקדש ועזה וצפת ודמשק וחאלא"ב וטענו כנגדם כיון שבכל הקהלות הנז' היה מנהגם כך וחזרו לדין הגמ', שגם קהל מצרים יחזרו גס הם ויתפללו שתי תפלות אחת בלחש ואחת בקול רם טענו קהל מוסתערב שזו תקנת הרמב"ם ז"ל וכו' וכיון שנתקן ע"פ הרמב"ם אין לזוז הימנו וטענו עשרה טענות להחזיק מנהגם בידיהם והרב ז"ל שם בתשובה סתר כל טענותיהם וכתב הכלל העולה שאין אני רואה בזמן הזה עת לעשות כדי להפר תורתנו והאריך בזה ולבסוף כתב לפיכך בנידון דידן אם אפשר להחזירם לדין הגמ' שיתפללו שתי תפלות בלא מחלוקת כן ראוי לעשות אבל אם אי אפשר לבטלם אלא ע"י מחלוקת, שב ואל תעשה עכ"ל, הרי שהעלה הוא בעצמו בתשובה זו שאין המנהג הזה יפה ודעתו לבטלה אם אין חשש מחלוקת. יש לומר שאני הא דסי' ה' דלא שאלו לו אלא על מה סמכו השיב להם דסמכו על תקנת הרמב"ם ז"ל שכן הוא האמת, אבל ההיא דסי' צ"ד שבאו לדין וערכו משפטם וטענותיהם זה כנגד זה אם צריכין לחזור בהם כמו שחזרו הם, בזה הורה להם הרב מה שהדין נותן:
ובחופשי ראיתי להרב קדשי דוד למוהר"ד חסאן זיע"א באו"ח סי' קכ"ד שהביא הוא ג"כ תשובת הרמב"ם ודברי הרב החסיד רבינו אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל ע"ש שהאריך בזה והביא גם הוא תשובת הרדב"ז הנז':
והרב כנה"ג בהגהת הטור או"ח סי' ק"א כתב שמנהגם ג"כ כן הוא דבשבת ויו"ט וראשי חדשים ובכל יום שיש בו מוסף גם במנחה של שבת ויו"ט שמתפללין השליח ציבור עם הציבור ביחד והש"צ אומר כל התפלה בקול רם ע"ש. הרי שלך לפניך דמנהג הזה היה נמשך גם בימי הרב כנה"ג מימות תקנת הרמב"ם ז"ל:
גם אשור להרב שלמי ציבור בהלכות דברים שצריך ליזהר בהם בתפלת י"ח אות י"ט כתב וז"ל ובשחרית של שבת ובמנחה כיון שאינם שגורות בפי הכל יאמר הש"ץ אם אין שם חזרה בקול רם כל התפלה כדי שיאמרו אחריו מי שאינו בקי ע"ש, וכ"ש בתפלת מוסף שיש לנהוג כן ועי' מורם בסי' רל"ב סעי' א' ועי' באר היטב שם ס"ק א' ע"ש. ודע דהרב קדשי דוד גם הוא קאי בשיטת הרדב"ז ולא רצה ולא קבל ה תקנה זו לבטל החזרה ע"ש בסי' קכ"ד שהאריך הרחיב בזה כיד ה' הטובה עליו ע"ש. וצריך אתה לדעת דאף להרדב"ז ולהרב קדשי דוד דלא רצו בתיקון זה של הרמב"ם ז"ל ולא נחה דעתן בזה אינו אלא שלא יבטלו החזרה היפך הש"ס והקבלה משום הכי לא ניחא להו בתקנה זו אבל אם יהיה האופן בתוך האופן שירצו לבטל החזרה ולעשות כמו שאנחנו עושים בזמנינו זה להתפלל דוקא תפלה אחת ולומר בקול רם ג' ראשונות וג' אחרונות. גם הם מודים שעדיף טפי להסדיר הש"ץ כל התפלה בקול רם כתקנת הרמב"ם כדי שתהיה תפלתם תפלת צבור הן אל כביר לא ימאס שהרי כולם הולכים אחר הש"ץ, לא כן אם מתפללין בלחש הוי כל אחד תפלת יחיד בפ"ע ועוד כדי שיוציא ידי חובתו אף מי שאינו בקי וזה יותר טוב משיתפללו ג' ראשונות ושלש אחרונות בקול רם ואמצעיות בלחש שתהיה מקצת תפלתם תפלת יחיד ומקצתה תפלת צבור ומי שאינו בקי ישאר בלא תפלה וכן כתב הרדב"ז בהדיא בסי' ה' אחר שהשיב לשואלו על מה סמכו שלא להתפלל בלחש בכל זה המלכות והשיב להם שזה תקנת הרמב"ם כמ"ש למעלה לשונו ע"ש באותה תשובה סיים בכי טוב וז"ל וראיתי במקצת מקומות שהחזן אומר ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם ואמצעיות בלחש וזה המנהג אינו לא כדין הגמ' ולא כסברת הרב והוא מבואר הטעות כי מי שאינו יודע לא יצא י"ח באמצעיות ולא ידעתי טעם למנהג וכו' ומי שרוצה לעשות כן צריך לדקדק תחילה אם יש מי שאינו יודע יתפלל הכל בקול רם להוציא את מי שאינו יודע ע"כ, הרי לך בהדיא דהרב בחר לו דרך הרמב"ם דהיינו להתפלל הכל בקול רם, משיתפללו ג' ראשונות ואחרונות דוקא בקול רם ועי' באר היטב באו"ח סי' קכ"ד ס"ק ד' ע"ש:
זאת ועוד אחרת דתפלה זו יוצאה בגרעון דאינה לא תפלת יחיד ולא תפלת ציבור דתחילתה וסופה תפלת צבור ואמצעיתה תפלת יחיד וזה בלבול ורוע הסדר, וסדר זה חשבו לגרעון הרב החסיד רבינו אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל על מה שהיו נוהגין לעשות כסדר הרמב"ם, אלא שקצת בני אדם כשהיה מגיע הש"ץ לעבודה היו ממהרים בתפלתן לש"ץ כדי שישלימו תפילתן קודם ברכת כהנים כדי שלא ימנעו מעניית אמן על ברכת כהנים, על זה טען הרב שלא יפה הם עושים דתפלה כזו תחילתה תפלת צבור וסופה תפלת יחיד ע"ש בדף הראשון לספר מעשה רוקח:
וכן כתב הרב קדשי דוד שם באו"ח סי' קכ"ד ע"ש דלא נח נפשיה במנהג זה של שלש ראשונות ואחרונות בקול רם וכתב וז"ל ואף לפי דברי הרמב"ם ז"ל לא כתב אלא שיתפלל הש"ץ בקול רם כל התפלה מראש וע"ס והקהל בלחש מי שיודע ומי שאינו יודע יתן אל לבו לשמוע לקול הש"ץ כדי לצאת י"ח אמנם המנהג הזה שאומרים הש"ץ ג' ראשונות ואחרונות בקול רם ואמצעיות בלחש במה יוצאים י"ח כל מי שאינו יודע והרי זו לא כדברי הש"ס והפוסקים ולא כדברי הרמב"ם ונשארו קרח מכאן ומכאן וכו' וכמו שכתב כל זה הרדב"ז באותה תשובה עכ"ד ע"ש, הרי בהדיא דאיישר בעיני הרב דרך הרמב"ם ולא דרך זה כשאין שם חזרה
אחר הדברים האלה וכפי המבואר יוצא לנו מזה אנן בדידן דבזמנינו זה אם אינם עושים חזרת תפלה לפי העת והזמן או מטעם שכתב הרא"ש ז"ל כלל ד' ופסקו מרן בש"ע א"ח סי' קכ"ד סעי' ד' וכן כתב הרמב"ם בתשובה והעתקתיה למעלה משם הרדב"ז שמצא תשובה אחרת להרמב"ם, שכשאין תשעה בבה"כ המכוונים לברכת שליח ציבור נראה כברכה לבטלה. או מפני המהירות שרוצים הקהל לצאת מהר לדרכם ומפני כך רוצים לבטל חזרת התפלה. טוב הוא להתהלך במישרים על פי תקנת הרמב"ם ז"ל:
וחזיתיה להרב אלף המגן בחידושיו לש"ע א"ח בספרו שלטי גבורים בסוף ס"ק א' שכתב וז"ל ובזה נראה לפע"ד היכא שאין שם עשרה דצייתי שיענו אחר ש"צ ב"ה וב"ש אמן דכתב הרא"ש ז"ל והובאו דבריו בסעי' ד' וכן כתב הרמב"ם בתשובה. טוב שיתפלל הש"ץ תפלה אחת בקול רם דאז אין כאן משום ברכה לבטלה דהא אינו מתפלל רק פעם אחת, ומשום דנראה מקטני אמנה אין כאן דחדא דהוי כשעת הדחק וגם אם הוא עושה בשביל הקדושה לא אכפת לן וכמ"ש ע"ש:
גם הרב זכור לאברהם הסכימה דעתו דעת עליון לזה וז"ל עיר קטנה שכמעט אין להם אלא מנין מצומצם ורובם מוחזקים שאין מכוונים לברכות הש"ץ אי מצי הש"ץ להתפלל בחזרה ואמת"ל דצריך להתפלל בקול רם, אי עדיף טפי להתפלל ג' ראשונות ואחרונות בקול רם או יותר נכון להתפלל התפלה כולה בקול רם. העלה דיתפלל כל התפלה בקול רם וכל הצבור יאמרו עם הש"ץ מלה במלה וכשיגיעו לסוף ההודאה ימתינו לכהנים שיעלו לדוכן וכו' ע"ש במערכת תי"ו דף קפ"א ע"ב:
ולמודעי אני צריך דבזה שמתפלל הש"ץ בקול רם כדי להשמיע לצבור ויצא מי שאינו בקי כיון שאין כוונתו בהשמעת קולו בתפלתו אלא כדי להשמיע למי שאינו בקי, אין בזה לא משום משמיע קולו שהוא מקטני אמנה וכמו שפסק מרן ז"ל בסי' ק"א סעי' ב' ולא משום מגביה קולו בתפלתו שהוא מנביאי השקר, דהא פסק מרן דאם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו וכן בר"ה ויוה"כ פסק דמותר להשמיע קולו אפילו בצבור, ועוד ראיה לזה מההיא דמסכת ר"ה ל"ד ע"ב תניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין אמר להן כדי להסדיר ש"ץ תפלתו וכו' דמשמע מזה דתפלה שמתפלל בלחש אינה משום דצריך הוא להתפלל בלחש כדי שיוציא י"ח אלא משום כדי להסדיר ועיקר התפלה שיוצא בה היא התפלה שמתפלל בקול רם שיוצא הוא והצבור ביחד, אחר כך ראיתי להרב מ"א בסי' קכ"ד ס"ק ג' שהביא ראיה זו ע"ש, וכן משמע מהירושלמי והביאו הטור סי' ק"א רבי יונה כד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפין מיניה בני ביתיה ופירש מהר"י ז"ל הביאו ב"י, שהוא היה עושה לתכלית זה כדי שילמדו ממנו בני ביתיה התפלה ע"ש, א"כ משמע אם עושה כן לתכלית שום דבר אם כדי שילמדו ממנו או כנדון דידן שישמעו תפלתו דצריכין לו משום שאינם בקיאים אין כאן בית מיחוש. וכן ראיתי שכתב הכלבו הביאו מרן ב"י בסי' קכ"ד וז"ל שליח צבור שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור והוא אין צריך לחזור ולהתפלל בלחש דאי לאחרים מוציא לעצמו לכ"ש ואין בזה לומר כל דמשמיע קולו כיון דעל ידי הדחק הוא עושה אין בזה משום קטני אמנה עכ"ל, ופסקו מרן בש"ע סעי' ב' וכתב אחר זה הב"י ז"ל וז"ל ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחילה ש"ץ בקול רם כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם ומשמע דכל תפלה קאמר ע"ש ועי' מגן אברהם בסי' זה סעי' קטן ג' ועי' להכנה"ג הגהת ב"י שם ע"ש:
ואע"פ שמצינו להרב ב"י שכתב בסי' רל"ב בשם שבלי הלקט שכתב בשם רבינו אפרים בשם רבינו האי דציבור דדחיקא להו שעתא ביני שמשי. אית להו לצלוי בלחש והדר לנחותי ש"ץ, דלית ליה לש"ץ למיחת ולאפוקינהו י"ח בקול רם לפי שמצות תפלה בלחש ולא נפקי י"ח בין יחיד בין צבור אלא בלחש וכו' ע"ש. יש לומר דלא כתב אלא לכתחילה שלא לבטל תפלת החזרה והרב מ"א בסי' רל"ב ס"ק א' תירץ דשאני התם דאי אפשר בענין אחר ע"ש. הכלל העולה שאם רוצים הקהל שיתנהגו על סדר הרמב"ם ז"ל צריך שיתנהגו על זה הדרך שהש"ץ יסדר כל התפלה בקול רם והבקיאים יתפללו עמו בלחש מלה במלה ויענו הקדושה כאחד וג"כ מודים כאחד ולא יקדימו ולא יאחרו שאם יקדימו אין סדרם נכון כמש"ל ועוד שמא יבואו להסיח ולדבר זע"ז וא"כ לא הועלנו מידי ואין בידם לא סדר הש"ס ובעלי הקבלה ולא תקנת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הרב החסיד ר' אברהם בנו זצ"ל:
והנה צריכין אנן למשכוני אנפשין וללמד זכות על מנהגינו זה שכמעט רוב העולם נוהגין כן בסדר תפלה להתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם ואמצעיות בלחש שכבר הראיתיך בעיניך מש"כ הרדב"ז על זה בסי' ה' ועי' הריב"ש סי' ל"ז מה שכתב בזה והרב קדשי דוד הרבה להשיב על זה ראשונה שהרי אמרינן וקולה לא ישמע מכאן שהמתפלל אסור להשמיע קולו בתפלתו והני אינשי אומרים אבות וגבורות בקולי קולות ועוברים ג"כ על המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, ב' עוד בה דרובם ככולם כשהש"ץ אומר מודים הם כבר בשים שלום ולא שמעו ולא הטו את אזנם לשמוע מודים ועוברים על מאי דאיתא בש"ס אם יכול להתחיל ולומר קודם שיגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל וכו' ע"ש:
ומקדם צריך אני לומר שזה המנהג הוא מנהג קדום ומוזכר בספרים של ראשונים כמלאכים שזה הוא מנהג של ספרדים ראשונה כן כתב מרן ז"ל ביתה יוסף בסי' רל"ב שזה מנהג ספרדים ומהרל"ח בתשובותיו סי' ט"ו האריך הרחיב בזה ע"ש, ועי' כנה"ג סי' ק"א שכתב ג"כ שזה מנהג פשוט עכשיו בתפלת המנחה או אפילו בתפלת השחר וכו' לומר ג' ראשונות ואחרונות בקול רם והשאר בלחש ועי' מגן אברהם סי' קפ"ד ס"ק ג' וברכי יוסף בסי' רל"ב אות א' כתב משם מהר"י צמח דבני ספרד נוהגים לומר ג' ראשונות ואחרונות בקול רם הוא ע"פ סבא דמשפטים דשש שנים יעבוד אין עבודה אלא תפלה שש שנים יעבוד שלש ראשונות וג' אחרונות דש"ץ ע"ש. ועי' להרב שלמי צבור דף קי"ב ע"ב אות י"ט ועי' להרב זכור לאברהם מערכת תי"ו אות תפלה ע"ש:
ואשא עיני למהרל"ח בתשובותיו הנז' שלמד זכות על מנהגינו אנן בני ספרד והוא משום עונותינו שרבו למעלה ראש לבנו פונה לבטלה כמ"ש הרא"ש ולכן בראותם מעט הבאים להתפלל בעת מנחת ערב ראו חכמי הדור כי כשר הדבר שישמיע הש"ץ קולו בתפלתו ואל יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה כי זה רע ומר גדול בערך השמעת קול וכו' ובפרט כי הוא לסיבה כדי שיענו הצבור קדוש אחריו אינו נראה מקטני אמנה ע"ש. והכנה"ג בסי' ק"א הוסיף מדיליה וכתב וז"ל וכן בג' אחרונות כדי שישחו הצבור במודים וכתב עוד דנראה הטעם שאינו אומר הכל בקול רם מפני שצריך שלא להשמיע קולו בתפלתו ובג' ראשונות ואחרונות שאני כמ"ש ע"ש, ועי' שלמי צבור דקי"ב ע"ב אות י"ט ועוד אומר אני הד"ך הטעם דנהגו בזמן הזה שלא לומר האמצעיות בקול רם להוציא מי שאינו בקי היינו טעמא משום דצריך מי שאינו בקי ואינו יודע להתפלל לכוין לכל מה שאומר השליח צבור מראש ועד סוף וכמו שכתב הטור בסי' קכ"ד בשם רב שרירא ורבינו האיי וכתב רבינו ב"י שם וז"ל ומשמע מדברי רבינו דשאינו בקי היינו שאינו יודע להתפלל אבל מ"מ מבין הוא מה שאומר הש"ץ אבל אם אינו מבין מה שהש"ץ אומר אינו יוצא בשמיעה וכמו שפירשו המפרשים וכו' וכן כתב הרב"ח שם ד"ה ולאחר ע"ש, וכמו שכתב בטור עוד בסי' קצ"ג ופסקו מרן בש"ע שם בסי' קצ"ג סעי' א' ע"ש. ואף למ"ש שם הרב ב"ח דהמנהג כרש"י ע"ש נ"ל דלא כתב כן אלא לנשים בברהמ"ז אבל בעלמא וכמו שמוכח מדבריו דכתב בסי' קכ"ד דהצריך למי שאינו בקי שיהא מבין ע"ש, וע"כ יש לחלק כמ"ש וכן כתב הרב מגן אברהם בסי' קכ"ד ס"ק ב' והט"ז ס"ק א' ע"ש:
ובזמנינו זה דבקי בלאו הכי הרי הוא מתפלל לעצמו בסידורו או בעל פה ושאינו בקי אף אם ישמע אינו מבין מה שאומר הש"ץ ואם קול הברכ"ה שמע לא יצא וא"כ למה יתפלל הש"ץ האמצעיות בקול רם ללא צורך ונכנס בסוג קטני אמנה ומגביה קולו בתפלתו שהוא מנביאי השקר, בלא תועלת חנם בלא מצות, וראיה ממה שפסק מרן א"ח סי' קמ"ה סעי' ג' האידנא דלא נהגו לתרגם דמה תועלת כיון שאין מבינים דבשלמא ראשונות ואחרונות כיון דמשום סיבה הוא דקעביד הכי כמש"ל לא הוי מקטני אמנה ומנביאי השקר, אבל באמצעיות דליכא סיבה חיישינן למ"ש הש"ס דהרי זה מקטני אמנה וכו' ולכך אומרים בלחש, ובזה הוסרה טענת רבינו הרדב"ז ז"ל שטען דלמה לא יאמרו האמצעיות בקול רם להוציא מי שאינו בקי והוסרה ג"כ טענת הרב קדשי דוד דשלש ראשונות שמשמיעין אינשי קולם הרי הם מקטני אמנה. עוד אפשר לומר דמה שנוהגין לומר אבות וגבורות בקול רם הוא לעורר את הכוונה דהקול מעורר את הכוונה וכמו שכתב מרן בסי' ק"א סעי' ג' וכיון דפסק מרן שאם לא כיוון באבות צריך לחזור ולהתפלל לכך נהגו כיון דצריכין בקדושה להרים קולם מרימים קולם באבות כדי לעורר הכוונה וכיון דברכה ראשונה אמרו בקול רם סיימו גם השנים בקול ויתהלכו במישרים כולם כאחד ולא ימהר כ"א ויצטרך להמתין על האחרים עד שיגיעו לקדושה לכך הכל מברכים ברכות אלו של קודם קדושה ביחד בקול רם. ומה שטען הרב קדשי דוד מהא דפסק מרן ז"ל בסי' ק"ט סעי' א' שאם נכנס אחר קדושה, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע הש"ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל, על זאת מלמדים אותן שלא יקדימו ואמת"ל שיקדימו ולא יאמרו מודים מ"מ לפי מש"כ מהרלב"ח כי כשר הדבר שישמיע קולו בתפלתו ולא יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה כי זה הוא רע גדול בערך השמעת קול ע"ש, אנן נמי נימא הכי כי כשר הדבר שיבטל אמירת מודים ולא יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה ח"ו כנ"ל ואלק"י אמת אל יצל מפינו דבר אמת וענוה צדק כיר"א:
כ"ד הצעיר קטינא חרי"ך העומד לשרת ולכהן, והוא הצעיר דוד הכהן סקלי ס"ט
סימן טז
ש"ע סי' קכ"ח סעי' יו"ד עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל וכו' ובמקום שעולין לפני ההיכל פתוח או סגור צריך שיהיו הספרים גבוהים מן הארץ עשרה טפחים שאז חלקו כבוד לעצמן, ואין איסור משום שאחוריהם אל ההיכל כ"כ הרמב"ם ז"ל בשו"ת פאר הדור סי' ע"ח ע"ש:
סימן יז
לשון מרן הקדוש בב"י א"ח סי' קל"ג שכתב שמעלה עשן שאינו בא בקטורת אלא לתיקון שיהיה מתמר ועולה אם חסרו מהקטורת אין בו חיוב מיתה ע"ש, שכל הרואה בו יתמה שזה הוא נגד ש"ס ערוך ביומא נ"ג ששם מפורש שאם לא נתן מעלה עשן או אם חיסר אחת מסממניה חייב מיתה ע"ש. ולפום השתא נראה לי ליישב שדעת מרן ז"ל הוא דשם מיירי דוקא ביום הכפורים וגזירת הכתוב הוא שם כדכתיב ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת וכן בכתוב שאחריו וכסה ענן הקטורת את הכפורת שדרשו שם ענן של מעלה עשן הוא דוקא בהקטרה שהיא סמוך לכפורת שם הוא שמוזכר ענין העשן אבל בקטורת של שאר ימות השנה שהוא על מזבח הזהב אין בחסרונו חיוב מיתה ודוקא במעלה עשן שתלאו הכתוב בכפורת כדכתיב כי בענן אראה על הכפורת אבל בשאר ימות השנה לא אבל בקטורת שחיוב מיתה שלה אם חיסר ממנה מדכתיב בפסוק השני שהוא וכסה וכו' הקטורת ולא ימות דמשמע קטורת שלימה ולא חסירה כדפירש רש"י שם ע"ש, ולא תלה הכתוב המיתה משום ביאתו לקודש כדאיתא בש"ס שם א"כ מה לי יוה"כ מה לי בשאר ימות השנה לכן מרן חילק בין מעלה עשן לשאר סממני הקטרת, וכל זה שכתב מרן בדבור זה הוא לדעת הרמב"ם דס"ל שבקטורת של ימות השנה יש חיוב מיתה בחיסר בה, אבל לקמן בסמוך בד"ה כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב מרן שלדעת רש"י גם בקטורת אם חיסר אין חיוב מיתה אלא ביוה"כ דוקא ומשום ביאה ריקנית שנכנס לקודש הקדשים שאין שייך זה בשאר ימות השנה שהקטורת הוא במזבח הזהב ואינו נכנס לבית קדש הקדשים ע"ש, דלפי דבריו אם חיסר מסממניה בשאר ימות השנה אין בו חיוב מיתה ולא נאמר בברייתא ביומא ובכריתות אם חיסר אחת מסממניה חייב מיתה אלא ביום הכפורים כפשט הכתובים של פרשת אחרי שמדברים ביום הכפורים וצ"ל שמה שפירש רש"י בכריתות ו' ע"א שבחיסר חייב מיתה משום ביאה ריקנית ולא משום שהקטיר קטורת חסירה וחיובו מקרא בתרא דוכסה ענן הקטורת (דמשמע קטורת שלימה ולא חסירה ולא ימות וכו' משום שכך משמע ליה מסוגיא דיומא ג"ן דחיסר חיובו משום ביאה ריקנית כדפריך הש"ס שם דלמה לי קרא בתרא לחייב מיתה בחיסר תיפוק לי מקרא קמא משום ביאה ריקנית ע"ש פירש"י ביומא דמשמע מדברי הש"ס דלא פריך הכי אלא על הברייתא דיומא דנקטא חיוב מיתה בחיסר מקרא בתרא אבל הברייתא דכריתות דקתני סתמא שאם חיסר אחת מסממניה חייב מיתה אתיא שפיר שחיובו הוא משום ביאה ריקנית ולא צריך לאוקמה בשגג בביאה או בהקטיר ב' אחת שלימה ואחת חסירה דברייתא סתמא קתני דמשמע אף בהזיד בביאה והקטור דוקא אחת, וא"כ עיקר חיובו בזיקה ראשונה שבאה עליו דהיינו ביאה ריקנית קודם שיקטיר כבר מחויב משום ביאה ריקנית לכך פירש משום ביאה ריקנית אבל לעולם גם רש"י מודה באם שגג בביאה או בהקטיר ב' אחת שלימה ואחת חסירה שאין שם חיוב משום ביאה ריקנית, חייב משום שהקטיר קטורת חסירה מקרא בתרא. אלא שכל זה שכתבנו הוא מעלה ארוכה ליישב דעת רש"י ז"ל אבל מדברי מרן הקדוש ז"ל משמע שמפרש דברי רש"י ז"ל שאין שייך חיוב בחיסר אלא משום ביאה ריקנית ומשום הכי בקריאה דלא שייך טעם זה אין כאן חיוב מיתה ולכך חסרון יכול להמנות ואין כאן בית מיחוש אף אם יחסר בקריאתו. ובאמת שדברי קודשו הם נגד ש"ס דיומא ג"ן שבהדיא קאמר הש"ס אף אם שגג בביאה והזיד בהקטרה חייב משום הקטרה. ואפשר ליישב ולומר שכל כונת מרן הקדוש היא לומר דמשמע מלשון רש"י דכתב חייב מיתה משום דעייל ביוה"כ דכתיב ולא יבא וכו' ר"ל שאין חיוב מיתה אלא דוקא ביום הכפורים ולא משום דחיסר ואפילו בשאר ימות השנה אלא דוקא בחיסר וביום הכפורים ובהזיד בביאה חייב ביוה"כ מפני ביאה ריקנית ובשגג בביאה חייב נמי משום שהקטיר קטורת חסירה בקודש הקדשים והיינו ביום הכפורים דוקא ולא בשאר ימות השנה וא"כ אין חיובו אלא בנכנס לקודש הקדשים וקרא מזהירו ע"ז שלא יבוא לשם אלא בקטורת שלימה ולא להקטיר שם קטורת חסירה וא"כ בשאר ימות השנה שאינו נכנס לשם אף אם יחסר בהקטרתו במזבח הזהב אינו מוזהר ולכן בקריאה של כל ימות השנה אין בה בית מיחוש לדעת מרן הקדוש כך נראה לי ליישב דבריו ז"ל הגם שאין פשט דבריו מוכיחין כן מ"מ צריכין אנו למשכוני אנפשין להעמיד דברי פה קדוש אף אם יהיה בדרך רחוק וכ"ש שזו לא רחוקה היא, אחר כך ראיתי להרב משנה למלך שעמד בזה בהלכות כלי המקדש פרק ב' הלכה ג' וכן ראיתי להרב בתי כנסיות בא"ח סי' קל"ג שהאריך והרחיב הדיבור בזה ע"ש, ועיין עוד להרב משנה למלך בפרק ב' מהלכות בית המקדש מה שכתב בזה נפלאות מתורתו ע"ש: