קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
אורח חיים · הלכות תענית
סימן פו
כתב מרן בא"ח סימן תקס"ו סעיף ג' אין ש"צ אומר עננו ברכה בפני עצמה אא"כ יש בבהכ"נ עשרה מתענים וכו' כיון שאין בבית הכנסת יו"ד שמתענים לא ע"כ, והרב חיד"א ז"ל בספרו הקדוש ברכי יוסף בסימן זה אות ב' כתב משם מהר"מ בן חביב ז"ל שאין זה אלא בתענית צבור שקבלו עליהם על כל צרה שלא תבא אבל בארבעה צומות דמדברי קבלה נינהו אפילו אין שם מתענים אלא ששה או שבעה והשאר אינם מתענים דאניסי שהם חולים יכולים לקבוע ברכת עננו ולקרות ויחל אף שאין שם עשרה מתענים בבהכ"נ עכ"ל, וכתב ע"ז הרב שערי תשובה בסימן הנז' ס"ק ג' וז"ל ונראה דעל כל פנים ששה או שבעה בעינן וכו' וגם ביש ששה צ"ע וכו' ע"ש:
ואני אומר דהרואה יראה בספר הכלבו בדיני קריאת התורה דף ח' ע"ב שכתב דבשלשה סגי וז"ל ומתוך כך כשהמפטיר מן המנין כמו בתענית צבור ופעמים שלא יתענו ארבע דבכך די לתענית צבור כדאשכחן במשה ואהרן וחור במלחמת עמלק אין לחזן וכו' ע"ש, ויש לומר דבלאו הכי לא קיימא לן כהכלבו בזה שהרי הוא הביא ראיה לזה כי די בשלשה לתענית צבור מדאשכחן במשה ואהרן וחור במלחמת עמלק דמשמע מדבריו ז"ל דמיירי בתענית צבור שלא תבא צרה על ישראל שאינו קבוע כארבעה צומות ואפילו הכי כתב דבשלשה סגי שהרי הביא ראיה ממשה ממלחמת עמלק והתם מיירי בתענית שאינו קבוע וא"כ סובר דגם בתענית שמקבלים עליהם הקהל סגי בשלשה וזה אינו לפי ההלכה כמוזכר בטור ובש"ע דכתבו דצריך שיהיו עשרה מתענים בבהכ"נ דוקא ולא סגי בעשרה בעיר המתענים ולהכי אין לסתור דברי הרבנים הנז' מדברי הכלבו ודוק:
סימן פז
בענין אמירת אלקינו וכו' בברכה המשולשת בתורה בתענית צבור אם מתפללין מנחה בעוד היום גדול אם אומרה הש"צ בחזרה או לא, נלע"ד הוא כיון דקימ"ל דאין נשיאות כפים במנחה אא"כ מתפללין סמוך לשקיעת החמה וכמו שכתב מרן בא"ח סי' קכ"ט סעיף א' ועי' סימן תקס"ו סעיף ח' אם כן הוא הדין והוא הטעם ג"כ שאין לומר הש"ץ ברכה המשולשת בחזרה כיון דאין שייך נשיאות כפים בעונה הזאת כיון שמתפללין מבעו"י וכן מצינו לרמ"א בהגה סימן קכ"ז סעיף ב' שכתב וז"ל ואין אומרים אלקינו וכו' רק בזמן שראוי לברכת כהנים ולישא כפים ע"ש, והגם שמצינו לו ז"ל שכתב בהגה סימן קכ"ט סעיף ב' שפסק שאומרים ברכה המשולשת במנחה ביום הכפורים אע"פ שמתפללין מבעו"י ואין ראוי לנשיאות כפים מ"מ אומרים ברכה המשולשת הואיל ואם עלה לא ירד מיקרי זמן הראוי לנשיאות כפים, וכתב רמ"א שם דכן נוהגין במדינותיהם ע"ש, ומשמע מדברי הרב מ"א שם ס"ק א' דה"ה בכל תענית סבר רמ"א דיש לאומרו אף אם מתפללין מבעו"י דז"ל בסעיף א' ובס"ק א' ותפלת מנחה, אבל אם מתענין עד חצות ומתפללין מנחה לא יאמרו אלקינו וכו' ליקוטי מהרי"ו, אבל לפי מש"כ רמ"א בהגה ס"ב יש לומר אלקינו ע"כ הרי לך בהדיא דס"ל דה"ה בכל תענית אומרים ברכה המשולשת, מ"מ הרי מצינו להרב ב"ח בסימן קכ"ח שלא ישר בעיניו מנהג זה וכתב עליו שהוא תרתי דסתרי ע"ש, ועיין להרב עולת תמיד ס"ק ג' וכן מצינו למרן מלכא בב"י שכתב ומנהגא דידן כרבינו ירוחם ע"כ ורבינו ירוחם ס"ל דאין אומרים ברכת כהנים וכו' ע"ש בב"י וא"כ במקום שאין מנהג ידוע אמרינן שו"ת עדיף, וכן ראיתי להרב מאמר מרדכי שכתב בסימן זה ס"ב וז"ל המנהג הנכון שלא לומר בו אלקינו דמאחר שאין נושאים כפיהם לכתחילה הכי נמי אין לומר ברכנו בברכה המשולשת וכו' וכדעת ש"פ שהביא מרן ז"ל וכתב שכן נוהגין במקומותיו ע"ש וכתב הרב ז"ל וכן אנו נוהגין אחריו והוא המוסכם מרוב הפוסקים ע"כ ע"ש, וכן הוא מנהגנו בעיר דבדו יע"א שאין אומרים ברכנו בברכה המשולשת בתענית במנחה מפני שמנהגנו להתפלל מבעו"י ושכן ראוי לנהוג, ועי' להרב יפה ללב בסימן קכ"ז אות ה' שכתב שמנהג אזמיר יע"א שאפילו במנחה של תענית צבור (ר"ל שמתפללין סמוך לשקיעת החמה) אין אומרים אותה, אור ליום ט"ו לחדש טבת שנת התרס"ג פה ווהראן יע"א:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן פח
שאלה אדם שמת בחדש טבת ואותה שנה היא מעוברת או אם מת בסיון ושנה שאחריה מעוברת אם יתענה בנו בחדש שמת אביו או יתענה בתשלום י"ב חדש אע"פ שאינו חדש שמת בו אביו בשנה ראשונה:
תשובה נראה לי פשוט דצריך להתענות בחדש שמת בו אביו אע"פ שהוא י"ג חדשים וראיה מש"כ מרן בא"ח סימן תקס"ח סעיף ז' וז"ל כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר והשנה מעוברת יתענה באדר שני ע"ש ומדפסיק ותני סתם ולא חילק כלל משמע דימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה לא יסוף מזרעם ואפילו בשנה ראשונה דאם לא כן לא הוה ליה לשתוק מזה, ועוד נלמוד דבר זה מטעמיה דהא טעם תענית ביום זה כתבו המפרשים משום דריע מזליה ביום זה ובחדש זה וא"כ מזל חדש גרים ומשום הכי צריך להתענות בחדש שמת:
ונראה לי דבנ"ד גם רמ"א דפליג אסברת מרן וסב"ל דמתענה בחדש אדר ראשון וכמש"כ כאן בא"ח סימן תקס"ח וביו"ד סימן ת"ב ע"ש נראה דמודה הכא דצריך להתענות בחדש שמת הגם שהוא חדש י"ג משמת דדוקא התם פליג וס"ל סתם אדר הוא אדר ראשון ופלוגתייהו תליא בהא דנדרים שהביא מרן ב"י בסימן תקס"ח אי קימ"ל כרבי יהודה אי כרבי מאיר וא"כ דוקא התם דחד שמא הוא דהיינו שם אדר הוא דפליגי אבל בחדש אחר אזיל ומודה שצריך להתענות חדש בחדשו:
אחר כך מצאתי להרב הלבוש ז"ל ביו"ד סימן ת"ב שכתב כן וז"ל שם הצ"ל ואע"פ שאם מת בחדש אדר בשנה שקודם העיבור אינו מתענה אלא באותו חודש כגון שמתו בחודש ניסן או אחריו באייר או בסיון בשנה שקודם העיבור אינו מתענה בשנה הבאה אלא באותו חידש והוו י"ג חודש מיום המיתה עד יום התענית הייני משום דהסכנה היא דוקא באותו חודש שהדין רתוח כנגד אביו או אמו וכו' אבל בשני אדרים חד שמא הוא ע"ש, הרי לך בהדיא כמ"ש ומשמע דהוא מפרש דברי מרן ורמ"א אפילו בשנה ראשונה דהרי הוא מעתיק דברי מרן ורמ"א והרי הוא כמבואר. וכן מצאתי להרב פתחי תשובה סי' ת"ב ס"ק ו' שכתב וז"ל עי' בתשובת גבעת שאול סי' ע"י במת אביו בשנת העיבור בגיר"ח אדר שני שהוא כ"ט לאדר ראשון יתענה בשנה פשוטה בכ"ט באדר ולא בכ"ט שבט ע"ש, משמע אפילו בשנה ראשונה דהא אחר שנה מעוברת שנה פשוטה וקאמר דבשנה פשוטה יתענה בכ"ט באדר שהוא י"ג חודש ועי' להרב מאמ"ר בא"ח סי' תקס"ח ס"ק ג':
וראיתי להרב דברי יוסף למהר"י אירגאס ז"ל סי' נ"ז שכתב וז"ל על מי שמת לו אביו בער"ח אלול ונתעברה השנה. וכתב דעד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא היכא שמת באדר בשנה פשוטה וכו' אמנם במת באיזו חידש אחר מהשנה פשוטה שמתענים לעולם באותו יום של אותו חודש לעולם לזכרון יום אנינותו וצרתו בין שתהיה השנה פשוטה בין שתהיה מעוברת אין שינוי בזה כלל וכו' ואחר כך כתב אמנם נ"ל שבשנה הראשונה יתענה ג"כ ער"ח אב דמאחר שפוסק בו ביום מלומר קדיש שהרי שלמו לו הי"ב חדש. יש להתענות בו ביום מטעם כפרת אביו אמנם יום ער"ח אלול לא יזוז ממקומו לעולם להצטער ולהתענות כי הוא יומא דאיתרע מזליה ורפואתו ותקנתו היא התענית ושב ורפא לו ע"כ. ולא זכר שר שהרב הלבוש לא כתב כן כמו שכתבנו לעיל דברי הלבוש שכתב בהדיא דגם בשנה ראשונה יתענה בחרש שמת שהוא חודש י"ג וגם מדברי מרן משמע הכי כמש"כ ואפשר לומר דגם הרב לא כתב כן אלא לחומרא בעלמא ומדרך טוב:
וחיפשתי בספר בית עובד ז"ל ולא מצאתי שהביא מזה כלל ולא עוד אלא שהביא דברי רמ"א מש"כ בזה לענין ב' אדרים שכתב להתענות באדר ראשון ומדברי מרן בש"ע בסי' תקס"ח סעי' ז' לא הביא כלל וצ"ע ועי' בתשובות מהרי"נ סי' ל"א:
כ"ד קטינא עריך כהד"ס י"ץ
סימן פט
שאלה מי שאינו מתענה אם יכול לעלות לס"ת ולקרות ויחל וכן בן א"י שנמצא בחו"ל ביו"ט אחרון אם יכול לעלות לס"ת ואם תימצי לומר שאינו יכול לעלות אם הוא בה"ב שבלאו הכי מוציאין ס"ת מה דינו:
תשובה הנה דבר זה מבואר יוצא מדברי מרן בש"ע א"ח בסי' תקס"ו ס"ו שכתב יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית צבור מי שלא התענה וכו' ומדפסיק ותני הכי סתם ולא חילק משמע אפילו בה"ב ועוד דהא דין זה את מקורו הערה מרן ב"י ממהר"י קולון בשורש ט' ושם מהר"י קולון ז"ל אה"ב קאי כמו שנכתוב לשונו לקמן בעזה"י והנה לכאורה קשה על דברי מרן ז"ל שפסק ותני הכי משמע דדינא קאמר ולא כן משמע מדברי מהר"י קולון דהוא מריה דהאי דינא דדברי מהר"י קולון ז"ל אינם אלא מצד המנהג לא מצד הדין כאשר עיניך תחזינה משרים בדבריו ז"ל ואי מרן ז"ל נמי קאי אמנהג שנהגו כך וכמש"כ מהר"י קולון הכי הוה ליה לכתוב יש מי שאומר שנוהגין שאין עומד לקרות וכו' אלא ודאי מדלא כתב כן משמע שמן הדין קאמר וכן משמע מדבריו נמי בב"י שלאחר שכתב דברי מהר"י קולון כתב כ"י נראה מדבריו שאין עומד לקרות מי שלא התענה ואי כונת הרב"י שנראה מדבריו מצד המנהג שאין עומד לקרות וכו' מאי נראה דקאמר וכי משמעות איכא הא בהדיא קאמר וכל עיקרו לא בא בתשובה זו אלא להכי ועל זה שפך כל דיותי"ו אלא מוכרחים אנו לומר שכונת מרן ז"ל לומר שנראה מדברי מהר"י קולון שמן הדין הוא שאין עומד לקרות מי שלא התענה וכאשר אפרש בעה"י ועי' להשכנה"ג שנתקשה בדברי הב"י אלו ונכנס בדוחקים ע"ש ואני הצעיר נראה לי שכונת מרן כמו שכתבנו:
אבל באמת צריך להבין מנין יצא לו למרן ז"ל שמן הדין משמע מדברי מהר"י קולון שאין עומד לקרות מי שלא התענה הא לכאורה נראה שאדרבה מוכח מדבריו להיפך שהרי סיים בלשונו וז"ל ולא ראיתי כהן שמפקפק בדבר מעולם לומר לא אצא מב"ה אלא אקרא בתורה ובודאי שאם היו יכולים למחות היו מוחים אלא שאין בידם כח לסתור ולבטל המנהג וכו' ע"ש, ואי סבירא ליה שמי שלא התענה אין יכול לקרות בתורה א"כ מאי קאמר לא ראיתי כהן שמפקפק וכו' אלא אקרא בתורה היאך יכול לפקפק כיון שאין הדין כן שאיננו יכול לקרות ואין קריאה כזו יאותה לו שאינה שלו ודאי אינו יכול לפקפק ומחינן ליה אמוחא במרזפתא. אלא ודאי סבר מהר"י קולון שיכול לקרות מן הדין אלא מפני המנהג שנהגו שאינו עולה מי שלא התענה לכך קאמר דאם נאמר דיכולים לבטל המנהג היו מפקפקים וכו' וא"כ מנין ליה למרן ז"ל הא:
ולכן כדי להבין דברי מרן ז"ל צריכין אנו להעתיק דברי מהר"י קולון ז"ל הצ"ל ולפרשם ויתבוננו דברי הב"י זה לשון מהר"י קולון ועוד יש להביא ראיה ממנהגנו שנהגו בכל קהלות צרפת להתענות בה"ב אחר פסח וסוכות, ואין זה אלא מנהג בעלמא, וגם כתב בסדר מטרווי"ש שאין טעם ברור למה הוקבעו, ואפילו הכי מעשים בכל יום שדוחים כבוד הכהנים כדי לקיים מנהג זה כשאין הכהן מתענה באותן תעניות יצא מבהכ"נ ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה (וצריך להתבונן בדבריו ז"ל היאך תלי קיום המנהג בדחיית כבוד הכהנים הא יכולים לקיים שניהם יתענו ויעלו הכהנים וכן הקשה הרב בית דוד הלכות י"ט סימן רפ"ח ע"ש, ולפי פירושנו בעה"י אתי שפיר) ואע"ג דפשיטא דאי משום התענית לא היה הכהן רשאי למחול על כבודו אפילו בב' וה' כדפירש ר"ת, מיהו פשט המנהג שהכהן יוצא מבהכ"נ ולא ראיתי כהן שמפקפק בדבר מעולם לומר לא אצא מבהכ"נ אלא אקרא בתורה ובודאי שאם היו יכולים למחות היו מוחים אלא שאין בידם כח לסתור ולבטל המנהג ודחויים הם מפני כבוד הצבור ותקנתם מאחר שנהגו כן בגלילות צרפת מקדם וכו' עכ"ל מהר"י קולון ז"ל:
והנה תעניות אלו של בה"ב קבעום בכל תפוצות ישראל וא"כ הוי דינם כתענית צבור הקבוע וכיון שנהגו בתעניות אלו המתענים בהם דוחים פרשת השבוע בב' וה' אפילו בשחרית וכמו שפסק מרן ומורם בש"ע סימן תקס"ו סעיף ב' דכתבו בה"ב אפילו בשחרית דוחים פרשת השבוע עי' באר היטב שם ס"ק ב', והשתא הק' מהר"י קולון ז"ל ואפילו הכי מעשים בכל יום שדוחים כבוד הכהנים כדי לקיים מנהג זה ר"ל שדוחים כבוד הכהנים שאין מתענים שיצאו מבהכ"נ כדי לקיים מנהג שנוהגים להתענות דכיון שנוהגים להתענות צריכין לקרות פרשת ויחל אפילו בשחרית כדין כל ת"צ הקבוע שצריכים לדחות פרשת השבוע ולקרות פרשת ויחל והכהנים שאינם מתענים אינם יכולים לעלות ולקרות בפרשת ויחל שלא יאותה להם אלא למי שמתענה וא"כ בתענית זה אנו דוחים כבוד הכהנים במה שעכשיו אינם יכולים לעלות ולראות לס"ת ועל זה סיים וכתב מיהו פשט המנהג שהכהן יוצא מבהכ"נ ולא ראיתי כהן שמפקפק מעולם לומר לא אצא אלא אקרא בתורה ובודאי שאם היו יכולים הכהנים למחות היו מוחים, ר"ל שאם היה הדין שיכולים למחות במנהג זה שמתענים שגורם לדחות כבודם בעלית ס"ת שאין קריאה שלהם היו יכולים למחות ולומר למה לכם להתענות שמפני זה תביאו עצמכם לידי חיוב פרשת ויחל ולדחות כבודנו לא תתענו ואני אקרא בפרשת השבוע שהיא קריאה שלי ולא ידחה כבודי, אלא ודאי שאין בידם כח לסתור ולבטל המנהג ודחויים הם מפני כבוד הצבור ותקנתם מאחר שנהגו כן בגלילות צרפת מקדם וכו' כך הוא פירוש דברי מהר"י קולון וכך הבין הרב ב"י ז"ל ומשום הכי כתב שנראה מדבריו שאין עומד לקרות בתורה מי שלא התענה דאי לא תימא הכי למה צריך לצאת יקרא גם הוא פרשת ויחל אלא ודאי משמע מדבריו דמי שלא התענה אינו מן הדין שיקרא הוא פרשת ויחל ומשום הכי הוצרך לצאת ודוק, דבזה הכל יבא על נכון בעה"י, ואחר חיפוש ומציאה מצאתי להרב חתם סופר בחלק א"ח סימן קנ"ז שפירש בדברי הרב ב"י כן ותה"ל, יוצא לנו מזה דסברת מרן היא דמי שאינו מתענה אינו יכול לעלות ולקרות אפילו בה"ב בשחרית מן הדין כיון שהפרשה לא שייכא לו וכיון שהוא מן הדין נראה דאפילו קראוהו לא יעלה וכמש"כ הט"ז כאן שאפילו קראוהו לא יעלה שאם יעלה יש בו חשש ברכה לבטלה ע"ש וכן כתב המ"א ס"ק ח' משם הב"י בסימן קל"ה עיין שם בב"י בסימן קל"ה הגם שלא כתב כן בפירוש מ"מ מורם מדבריו כן ע"ש ודוק, אבל הרב מ"א ס"ק ח' כתב דוקא בתעניות אגד"ו לא יעלה מי שאינו מתענה אבל בבה"ב יכול לעלות כיון דהיום בר קריאת התורה ונ"ל דהרב מ"א קאמר מן הדין יכול לעלות ולא מצד המנהג נמי דהא מהר"י קולון ז"ל מיירי בהדיא בה"ב כמו שכתבנו לעיל לשונו ואפילו הכי קאמר שיצא הכהן מבית הכנסת אלא ודאי סבר המ"א דלא מיירי מהר"י קולון אלא מצד המנהג אבל מן הדין יכול לעלות ולקרות אפילו מי שלא התענה כיון שהיום יום קריאת התורה וכפשט דברי מהר"י קולון ז"ל ולא כדמשמע להב"י, והמ"א מיירי מן הדין וס"ל דלכתחילה יכול לעלות בה"ב ואם קראוהו לעלות אפילו ביום א'ג'ד'ו' יכול לעלות וגדולה מזו כתב הרב"ח שאין זה אלא מנהג שנהגו שמי שאינו מתענה אינו עולה בה"ב ואפילו בתענית א'ג'ד'ו' אינו אלא מנהג אבל מן הדין יכול לעלות ע"ש:
והרב אמונת שמואל סי' מ"ו כתב ג"כ כדעת המ"א אלא שהוא ז"ל פירש דברי מהר"י קולון במנחה וא"כ משמע מדבריו אבל בשחרית ס"ל למהר"י קולון אפילו מצד המנהג עולה הכהן שאינו מתענה ובאמת דברי מהר"י קולון אין סובלים זה הפירוש ע"ש:
וכמחלוקת כאן כן מחלוקת בבן א"י שנמצא בחו"ל בי"ט אחרון דלדעת מרן ז"ל לא יעלה אפילו ב"ה ולדעת המ"א והרב ב"ח והרב אמונת שמואל יכול לעלות ולקרות עי' באר היטב שם בס"ק ז', והרב המני"ח בספר הלק"ט ח"א סימן ד' כתב דבן א"י ביום אגד"ו לא יברך אפילו אם קראוהו, וביום ב"ה יכול הוא לברך מאחר שיום זה הוא יום שכל ישראל בני חיובא נינהו בשמיעת התורה על פי תקנת עזרא דמה לי בסד' דיומא מ"ל במקום אחר מן התורה (ואחר כך הביא פסק מהרב גבריאל איספיראנסא) וכתב וכל זה דוקא לפי המנהג שמוסיפין על מנין הקרואים ביו"ט ע"כ ע"ש, וא"כ בחול דלכ"ע אין מוסיפין אינו עולה אפילו בה"ב וזה כדעת מרן ז"ל:
שוב ראיתי להרב שבות יעקב ח"א סימן מ' דאתא ואייתי מתניתא בידיה דבן א"י עולה למנין הקרואים מהא דאיתא במגילה פ"ג ד' כ"ג ע"א הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה ע"כ אע"ג דקטן ואשה לאו בני חיובא נינהו אפילו הכי עולין למנין הקרואים וכתב עוד ולא נעלם ממני שבכנה"ג באו"ח סימן רפ"ב כתב דעיקר כדעת הפוסקים דדוקא למנין ז' עולין ולא למנין ג' וכו' אין נראה כדבריו דמ"ש לשלשה או לשבעה וכן נוטין דברי הרב"י באו"ח סימן קל"ה וכו' ועוד הביא ראיה מדברי מהר"י קולון ז"ל וכתב דאם איתא דמדינא אינו עולה למנין הקרואים כיון שאינו מחויב בקריאת הסד' לפי שאינו מתענה א"כ מאי קאמר מהר"י קולון ולא ראיתי כהן מפקפק בדבר לומר אקרא בתורה הא כיון דמדינא איני עולה למנין הקרואים היאך יכול לפקפק אלא ודאי מדינא עולה למנין אלא שמצד המנהג נהגו שלא להעלות למי שאינו מתענה הואיל והוא פירש עצמו מן הצבור ואינו מתענה עמהם לא יזכה לעלות עמהם ע"כ, והנה לפי מה שהוכחנו והכרחנו דברי מרן ז"ל שמן הדין איירי בש"ע ואפילו הכי פסק שמי שלא התענה לא יעלה ויקרא א"כ דברי הרב שבות יעקב עליונים למעלה הם דלא כפסק מרן ז"ל ומה שהכריח הרב שבות יעקב ז"ל מדברי מהר"י קולון ז"ל שמדינא יכול לעלות הנה לפי מה שפירשנו דברי מהר"י קולון לדעת מרן מלכא בב"י ובש"ע אין ראיה ממהר"י קולון לסברת הרב שבות יעקב ז"ל אדרבה משמע מדבריו שמדינא אינו יכול לעלות מי שלא התענה וכדכתב מרן ז"ל בב"י זה לשונו ונראה מדבריו דמי שלא התענה אין יכול לעלות וכו' וכדפירשנו דבריו לעיל, והנה משמע מדבריו ז"ל אפילו ביום אגד"ו יכול לעלות מן הדין וכדעת הרב"ח ז"ל שכתבנו לעיל:
והן אמת שראיה ראשונה שהביא ממתני' לכאורה נראית ראיה ברורה וחזקה כראי מוצק ומתני' תיובתא לפירושנו לעיל, ונראה לומר דמרן סבר כהרב כנה"ג שדוקא למנין שבעה עולין אבל לא למנין שלשה וכן פסק באמת ליעקב ומביאו הרב אי"ש טהור בספרו בית מנוחה בדיני עולין לס"ת ושאינן עולין אות כ' ע"ש ומבית יוסף אין ראיה כ"כ וק"ל:
ועוד יש לומר דאין ראיה מהא דמגילה לנ"ד דשאני התם משום דהגיע לחינוך דחייב מיהא מדרבנן וא"כ אתי דרבנן ומפיק דרבנן דקריאת התורה אינה אלא מדרבנן עי' תוספות ר"ה ל"ג ד"ה הא ר' יאודה הא ר' יוסי וכ"כ המ"א בסימן רפ"ב ס"ק י"ב דקטן דעולה למנין שבעה היינו בהגיע לחינוך ע"ש ואשה נמי חייבת לשמוע קריאת התורה כדאיתא במסכת סופרים פרק י"ח וכמו שכתב הרב מ"א בסימן רפ"ב בסוף ס"ק ו' ע"ש, וא"כ שאני התם דאתי דרבנן ומפיק דרבנן אע"ג שכתבו התוספות במגילה י"ט ד"ה ור' יהודה מכשיר וד' כ"ד ד"ה מי דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן ע"ש מ"מ בקריאת התורה הקילו ואמרו דאתי אפילו תרי דרבנן ומפיק לחד דרבנן עי' מ"א בסימן קס"ו סק"ג בהא דבן מברך לאביו ע"ש ועי' ב"י שם ולהרב מגן האלף שם, אבל בנ"ד שמי שלא התענה אין מחויב אפילו מדרבנן וכן בן א"י בי"ט שני של גליות אין לו חיוב בהאי קריאה כלל בפרשה זו ולהכי אינו עולה בי"ט שני של גליות אבל בסדר הפרשה כיון דמחויב מיהא מדרבנן אף דהוי תרי דרבנן בזה לא הקפידו על השומעים שיהא בר חיובא כוותייהו דהא מצינו אף אם לא ישמע סדר הפרשה לא חיישינן ליה וכמו שכתוב בסימן קמ"ו כמה היתרין שם ע"ש, וא"כ כיון דהעולה מיהא בר חיובא על השומעין לא קפדינן כל כך כנ"ל:
העולה מן המדובר שלדעת מרן ב"י שמי שלא התענה וכן בן א"י בחו"ל אינו עולה לקרות בתורה דלא יהיה אלא מחלוקת בעלמא חיישינן לספק ברכות וכ"ש שמרן הכריע בזה ודוק:
אחר כך ראיתי להרב בני חיי ז"ל בהגהותיו לב"י א"ח סימן תקס"ו אות א' שהאריך בענין זה ובשתים ועלתה לו בפירוש הרב"י, פירוש הראשון הוא כמ"ש שמה שכ' הב"י נראה מדבריו שהוא מן הדין ולא מצד המנהג ע"ש ואף לפירוש זה כתב הרב דדוקא לכתחילה אינו עומד לקרות מי שלא התענה אבל אם קראוהו לעלות יכול לעלות ולברך ולקרות ע"ש, פירוש השני שמה שכתב הרב"י נראה מדבריו וכו' הוא אפילו לא יצא מבהכ"נ אפילו הכי לא יעלה לאפוקי שלא נאמר דלא כתב מהר"י קולון ז"ל אלא שיצא מבהכ"נ אבל אם הוא שם בשעת עליית העולים לס"ת יכול לעלות משום מצות עשה דוקדשתו, לכך כתב הב"י שנראה מדבריו שאין עולה אפילו הוא שם בבהכ"נ ע"ש, ולזה הפירוש נטה דעתו דעת עליון ומ"מ כתב דאף לפירוש הראשון ולפירוש הרבנים הכנה"ג והט"ז דסברי דאף אם קראוהו לעלות אינו עולה אם לא התענה מ"מ בבן א"י מודו שצריך לנהוג דברים של פרהסיא כבני חו"ל כדקימ"ל שנותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם בין לקולא בין לחומרא וכיון שקראוהו לעלות הוי כדבר פרהסיא וצריך לעלות ולקרות ע"ש, והביא גם הוא מהא דפרק בני העיר ד' כ"ג דהכל עולין למנין שבעה אפילו אשה וקטן וכתב דנקט למנין ז' לאפוקי מנין ג' אבל למנין ה"ו ביו"ט עולין, וכתב וכן כתב מהרימ"ט ח"א סימן קמ"א ע"ש, ולכך אסיק דבבן א"י יכול לעלות ולהשלים מנין הקרואים דלא גרע מאשה וקטן ע"ש, ועיין מש"כ אנן בענ"ד בתשובה לעיל וציי"מ וימ"ן אמן ודוק:
ח"י ימים לח' כסליו ש' למען תחיון פה והראן יע"א הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן צ
בשנת התרס"ו היו בני עמנו ברוסייא בצרה גדולה וכמה עיירות נחרבו וכמה נפשית נהרגו הי"ן ושלחו מהתם להכא ולכל קהלות ישראל שיהיו להם לעזרה בצרות בתענית ותפלה לקדם פני ה' וקבעו להם יום קבוע לזה ביום ערב ר"ח אלול של שנה הנז' שיום זה יהיה לצים ולתפלה ולבקש רחמים והגיעו הדברים עד לעירנו זאת מתא אוראן יע"א ונתקבצנו כולנו כל הת"ח שבעיר וקריני עליהם את כל הקריאה הזאת והסכימו שיתענו כל מי שיכול להתענות, שאינם יכולים לגזור תענית צבור כללי על כל הקהל מפני שאפי' ד' צומות שכבר הוקבעו על כל ישראל מימי הנביאים אינם מתענים אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה כ"ש לגזור אומר ולעשות חדשות דיאמרו על הישנות אנו מצטערים אלא שאתם מגלגלים עלינו את החדשות ומשום הכי לא גזרו תענית צבור כללי, וע' להרב אהל יעקב מדובנא פ' תשא ד"ה ולבא אל הענין וכו' ע"ש:
והן אמת דמן הדין אין צריכין להתענות הרחוקים אלא הם וסביבותיהם דוקא דכן הוא לשון המשנה בתענית דף י"ט ע"א אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות וכן הוא לשון הטור והש"ע סימן תקע"ו סעיף א' ופירש רש"י הטעם שמתענות סביבותיה מפני שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תלך לקנות התבואה משביבותיה ויהי רעב בה ע"כ, וא"כ דוקא הסמוכים לה דשייכי בהו האי טעמא הוא דצריכין להתענות אבל לא הרחוקים וכן מדוקדק מלשון המשנה דקתני הכא וכל סביבותיה ולא קתני ובכל מקום מתענות ולא מתריעות כדקתני בסיפא על אלו מתענים בכל מקום:
וראיתי להר"ן ז"ל שהביא טעם אחר וז"ל ואחרים פירשו סביבותיה מתענות כדי להשתתף בצרתן ולבקש רחמים עליהם ע"כ, ונראה לי גם לפי טעמם של אחרים אין חייבים להתענות ולהשתתף בצרתן אלא הסמוכים להם ורואים בצרתן וכדקתני בהדיא במתני' סביבותיהם מפני שהם סמוכים להם אין שורת הדין שיהיו הללו מצטערים והללו שמחים משום הכי צריכין אלו הסמוכים להם נראין עמהם בצרתן ולהשתתף עמהם, אבל הרחוקים אין צריכין להתענות וכן חזיתיה להרב ב"ח ז"ל שכתב כן בסימן תקע"ו וז"ל ואם היה דבר בארץ ישראל וכו' פרק קמא דתעניות ומשמע דבחו"ל אם אין שיירות הולכות ובאות ממדינה למדינה א"צ להתענות כיון שהן רחוקים משום שאין זו מכה מהלכת אבל מ"מ סביבותיה מתענות וכו' ע"כ, וחזר ושנאה בסמוך בענין מפולת ד"ה וכן המפולת וז"ל משנה וברייתא שם והיינו נמי לומר שהרחוקים לא מתענות ולא מתריעות וסביבותיה מתענות כדי להשתתף בצרתן ע"כ, הרי אפילו לטעם כדי להשתתף מ"מ כתב הרחוקים אין צריכים להתענות ודוקא סביבותיהם נקט א"כ ה"ה ברישא דצרין על העיירות כגון כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל וכיוצא כמו שהעתיק הטור והש"ע והעתיק לשון המשנה אחר כך דקתני וכל הערים שסביבותיהם, סביבותיהם דוקא ולא הרחוקים וכן כתב הרב שיירי כנה"ג בהגהת הטור בסימן תקט"ו אות ג' משם הב"ח ע"ש, וכן מצאתי כתוב ברבינו הרב כסף משנה הלכות תענית בפרק שני הלכה ז' ע"ש:
אלא דהואיל ויצא עת"ק מפי רבותינו חכמי ורבני רוסייא הע"י ומפי מלכם בראשם הוא הרב הגדול מעוז ומגדול תפארת ישראל והדרם יורה יורה ידין ידין כשמו'אל בדורו הרב המפורסם מופת הדור כמוהר"ר שמואל סלאנט זיע"א מצוה לשמוע דברי חכמים קרי ביה חובה לשמוע בלימודים ומפיהן אנו חיין ככל אשר יורונו ועלינו לשפי"ר גזרתם ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכך נגה אור על כן קמנו ונתעודד וקיימנו מצותם במה שידינו מגעת:
אלא דהשתא יש להסתפק בענין ויחל אם מוציאין ס"ת וקורין ויחל וכן לענין עננו בין גואל לרופא בשחרית ובמנחה, והנה מרן ז"ל פסק בש"ע סי' תקס"ו סעיף ב' דאם גוזרין תענית על כל צרה שלא תבא עליהם שנהגו הראשונים לומר ש"ץ עננו ולקרות ויחל ע"כ, ומשמע בין בשחרית בין במנחה, ומור"ם בהגה שם כתב דאם קבעו התענית בה"ב אין דוחים פרשת השבוע בשחרית, ובמנחה קורין ויחל ע"ש, וכתב הכנה"ג בהגהות הטור בסימן תקס"ו דכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל ועיין בשיירי בהגהת הטור אות ח', והרב ב"י בסימן תקע"ה כתב שדעת הטור כדעת הרב שר שלום שהביא הטור בסוף סי' תקס"ו דגם בב' וה' קורין ויחל בשחרית בכל תענית הצריך להם לגזור ע"ש וא"כ כיון דמור"ם הכריע כדעת הרמב"ם לו שומעין ובנ"ד נמי בשחרית ביום ב' קורין בפרשת השבוע ובמנחה מוציאין ס"ת וקורין בו ויחל, ועדיין אנחנו צריכין למודעי דאפשר דזה דוקא אם גזרו על כל הצבור להתענות בזה הוא דהוי כתענית ציבור לכל דבריו בין לפרשת ויחל בין לענין עננו אבל כגון נדון דידן שאין מתענים כ"א היחידים אמינא ולא מסתפינא שאין מוציאין ס"ת ולא עננו בין גואל לרופא:
ואשא עיני להרב המחב"ר סימן תקס"ח אות ג' שכתב וז"ל ובקונטרס חדושי דינים ישן נושן כ"י מרבני ירושלים ת"ו הקדמונים בזמן הנגיד משנת הרס"ט כתוב הופרשו בני אדם להתענות על כל צרה שלא תבא הסכים הנגיד שהש"ץ יאמר עננו בש"ת שאינו תענית קהל ולא יוציאו ס"ת בבוקר אך יוציאו במנחה ועננו בש"ת בשחרית נ"ל ט"ס וצ"ל כשחרית בכ"ף ולכאורה דברי הנגיד הם היפך מרן ז"ל כפי הבנת מור"ם ז"ל בדבריו דממה שכתב מור"ם ז"ל וז"ל מיהו אם קבעו התענית בב' וה' אין דוחין פרשת השבוע בשחרית וכו' משמע דמרן מיירי בשאר ימים ובזה קאמר דקורין גם בשחרית ויחל דלא כמ"ש הנגיד, ויש ליישב ולומר דשאני הא דמרן ומורם דבסימן תקס"ו משום דגזרו תענית צבור על כל הקהל וכל הקהל מתענים משום הכי הוי כתענית צבור ומוציאין בו ס"ת לקרות ויחל, אבל הא דהביא המחב"ר משם כ"י מרבני ירושלים שלא גזרו על כל הקהל אלא דהופרשו קצת בני אדם להתענות על כל צרה דהיינו יחידי סגולה דוקא ולא כל הקהל משום הכי לא הוי כתענית צבור לגמרי ולכך הסכים הנגיד שלא יוציאו ס"ת בשחרית, ובמנחה הוציאו ס"ת כיון שהם עשרה או יותר וראיה לזה ממה שהביא הרב אשל אברהם בסימן תקס"ו ס"ק א' דכתב וז"ל ע"כ לא פליגי אלא כשכל הצבור מתענים משא"כ קהל שקבלו עליהם להתענות בה"ב עשרה מהן כל השנה ודאי דלא אמרינן עננו בקול רם ולא יוציאו ס"ת לעצמן משום לא תתגודדו אלא דמשמע משם דאפילו במנחה אין מוציאין ס"ת היפך מהא דכתב המחב"ר משם רבני ירושלים ת"ו ולהם שומעים שנעשה המעשה בכנופיא של הרבנים ומלכם בראשם ועוד דמעשה עדיף ודוק:
סימן צא
בש"ע א"ח סימן תקע"ה סוף סעיף י"א ז"ל ואם התחילו קודם חצות לא ישלימו אלא יאכלו וישתו ויעשו יו"ט ולערב יתקבצו ויאמרו הלל הגדול ע"כ, הנה בש"ס דתענית כ"ה כ"ו פריך ולימרו מעיקרא קודם שיאכלו ופריק ליה לפי שאין אומרים הלל אלא על נפש שביעה וכרס מלאה ע"כ ופסקו הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות תענית הלכה ט"ז ע"ש, ונראה לי דלא אמרו זה אלא בהלל הגדול וטעמא כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה בנפש שביעה דמתוך שכתוב בו נותן לחם לכל בשר נאה ליאמר על השבע ע"כ ע"ש, אבל בהלל המצרי שאומרים בי"ט ור"ח וחנוכה לא שייך טעם זה ולהכי נוהגים לאומרו קודם יציאת בית הכנסת קודם אכילה, אלא שעדיין יש לעמוד בזה מהא שאומרים בשבתות ובימים טובים הלל הגדול קודם ברוך שאמר, והנראה בזה לומר דכיון שמתיקון התפלה הוא ולא על דבר נאמר כתפלה דמי וכמו שאמרו בענין פרק איזהו מקומן בט"ב שאין מדלגין אותו משום כיון שנתקן עם התפלה כתפלה דמי והכא נמי דכוותה ולא אמרו זה אלא אם אומרים אותו על נס, וראיתי להתוספות בתענית שם ד"ה שאני בני מחוזא דשכיחי בהו שכרות שנרגשו מזה וכתבו וז"ל ובפסוקי דזמרה נוהגין לומר שחרית ודוקא בפסוקי דזמרה קודם התפלה אבל בשעת התפלה אין אומרים אותו אלא בנפש שביעה ובכרס מלאה ע"כ, ודבריהם סתומים דמאי בשעת תפלה דנקטו ונ"ל דר"ל דדוקא קודם תפלה דמתיקוני תפלה הוא והוי כתפלה הוא שהמנהג לאומרו אבל בשעת תפלה ר"ל אחר התפלה שכבר בשעת תפלה גמרנו והשלמנו תיקון התפלה אז אין אומרים אותו אלא בנפש שביעה ובכרס מליאה כיון שעומד בשעה שיכול לאכול ולשתות שהרי כבר התפלל ועיקר הוא זה לפי דבריהם וקרוב למ"ש אנן בענ"ד ודוק, ולשון הרב תוספת יו"ט על משנה זו וז"ל ומשום דכתיב נותן לחם לכל בשר, נאה להיאמר על השבע רש"י ודרך שיר הוא שלא נאמר אלא על השבע אבל בפסוקי דזמרה אומרים עי' בתוספות עכ"ל ע"ש, דמשמע מדבריו ז"ל שמה שאומרים אותו משום דכתפלה דמי ודוק:
כ"ד הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן צב
שאלה שבעה באדר תענית משה רבינו ע"ה למקומות בני ישראל למושבותם שיש שמתענים בו וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע א"ח סימן תק"פ ע"ש, אם השנה מעוברת באיזה חדש מתענים אם באדר ראשון או באדר שני, וכן יש להסתפק במי שנולד באדר ראשון ושנת י"ג נמי מעוברת אימתי נעשה בר מצוה אם בחדש אדר ראשון או עד אדר שני עי' בא"ח סי' נ"ה סעיף יו"ד וכן יש להסתפק נמי במי שמת לו אביו או אמו בשנה מעוברת באדר ראשון כשיארע לו בשנה מעוברת באיזה חדש יתענה בראשון או בשני עיין ש"ע סימן תקס"ח סעיף ז':
תשובה הנה מרן ז"ל בסימן תקס"ח לענין תענית אביו או אמו במי שמת בשנה פשוטה כתב בב"י וז"ל כתב מהר"י וייל (הוא מהרי"ו ז"ל) כשבא יום שמת בו אב ואם באדר שמעתי שהורה מהר"י מולין להתענות בשתיהם אבל נראה שיש לצום באדר שני ולא בראשון דאמרינן בנדרים ס"ג ע"א הנודר עד אדר אם לא ידע שהשנה מעוברת עד אדר הראשון ואם יודע שהשנה מעוברת עד אדר השני והכא נמי ידע וכו' ע"ש, ובש"ע סעיף ז' פסק כמהר"י וייל ז"ל שיתענה באדר השני וכתב הרב מחזיק ברכה בסי' זה שכן הוא דעת הרב קרבן העדה על הירושלמי ע"ש, וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים פרק יו"ד וכמו שאכתוב לקמן וכן הוא דעת מהר"ם מינץ וכמו שיתבאר לקמן בעה"י וכן הוא דעת הרב מהר"י חאגיז כאשר אעתיק תשובתו לקמן בעה"י ומור"ם ז"ל שם בסימן תקס"ח כתב ויש אומרים דיתענה בראשון אם לא שמת באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני תרומת הדשן ומהר"מ מינץ וכן פסק בתשובות מהרי"ל ז"ל סי' ל"א ובכנה"ג בסימן זה הגהת ב"י כתב דכן הוא דעת הר"ש הלוי ז"ל ע"ש, ולכאורה דברי מורם ודעמיה קשה להולמם דמאי שנא מפורים מגילה וסדר הפרשיות שעושים בשני וכל המצות הנהוגות באדר שעושים אותם בשני אליבא דכ"ע עיין סימן תרפ"ה סעיף ראשון משום דקימ"ל כרשב"ג משום ר' יוסי במגילה ו' ע"ב שסובר דמצות הנהוגות בשני אין נהוגות בראשון ע"ש:
וראיתי בש"ס הנז' דקא פריך בשלמא ר' אליעזר בר' יוסי שסובר שאין קורין אותה בשני שכל המצות הנהוגות בשני נוהגות בראשון מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות אלא רשב"ג מ"ט, אמר ר' טבי טעמא דרשב"ג מסמך גאולה לגאולה עדיף וכו' ע"ש, שלפי המבואר אתו דברי מור"ם ודעמיה שפיר טבין ותקילין שהרי אדרבה מוכח מש"ס הנז' דטעמא משום מסמך גאולה לגאולה הא לאו הכי הוה אמרינן שנעשה פורים וקריאת המגילה וכל המצות בראשון משום טעמא שאין מעבירין על המצות ומשום הכי הכא בענין תענית אב ואם דלא שייך טעמא דמסמך גאולה לגאולה ברי בחיובא להתענות באדר ראשון משום שאין מעבירין על המצות כדעת מור"ם ז"ל ודעמיה, אחר כך ראיתי להרב תרומת הדשן בתשובתו הרמתה סימן רצ"ד ומצאת כי תדרשנו לראיה זו וסמך ידו עליה מהא דש"ס מגילה דקאמר משום מסמך גאולה לגאולה להכי קורין המגילה בשני אבל כל היכא דלא שייך האי טעמא דלסמוך גאולה לגאולה לעולם אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות וכתב וז"ל ונדון דידן לא שייך מידי לסמוך גאולה וכו' לכך אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות ויעשה בראשון וכ"ש אם נפטר בשנת העיבור בראשון שיעשה לעולם בראשון, אמנם בהא מודינא שאם נפטר בשנת העיבור בשני שיעשה לעולם בשני ובתחילת דבריו הביא מהא דנדרים ס"ג שהביא הב"י משם מהר"י וייל הנודר עד אדר דמייתי פלוגתא דר"מ ורבי יהודה לענין שטרות דלר"מ באדר ראשון כותבין באדר ראשון ובאדר שני כותבין אדר סתם, ורבי יהודה סובר להיפך דאדר ראשון כותבים סתם ואדר שני כותבים אדר השני ופסק האשרי כרבי יהודה וא"כ סתם אדר הוא אדר ראשון ולהכי לענין תענית מתענין באדר ראשון, עוד כתב שם באותה תשובה לענין שבעה באדר שראה תשובה לאחד מהגדולים (הוא רבינו יעקב הלוי שהיה בזמן רד"ך כמו שכתוב בתשובותיו המובאים בסוף ספר תולדות אדם לרבינו הרשב"א ז"ל ע"ש) שכתב דשבעה באדר דמשה רבינו ע"ה באדר ראשון בשנת העיבור וגם הוכיח שמשה רבינו ע"ה נפטר בשנה פשוטה ע"כ, נוכחנו מכל זה שדברי מור"ם נכונים חיים וקיימים ונאמנים משה אמת ותורתו תורת אמת:
ודע שמה שכתב הת"ה שהאשרי פסק כר"י אמת שהוא הכלל המסור בידינו עירובין דמ"ו ע"ב רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה, אמנם מדברי מהר"י וייל שהעתיק מרן ב"י בסימן תקס"ח נראה שהוא סובר דבזה הלכה כר"מ דסתם אדר הוא אדר שני וכן מצינו להרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים בפרק יו"ד הלכה וא"ו דמשמע דפסק כר"מ וכן כתב שם מרן הכסף משנה בהדיא ומטעם טעים לה וז"ל ומשמע ליה לרבינו דהלכה כר"מ והטעם מדקאמר בגמ' עלה דמתני' לימא רבי יהודה היא משמע דדחיקא ליה מילתא לאוקומה דלא כר"מ משום דסתם משנה ר"מ וכל היכא דאתיא דלא כוותיה דחיקא ליה וכיון דאוקמתא דאביי אתיא כר"מ נקט נן כוותיה וכו' עי"ש, וא"כ מרן ז"ל בש"ע א"ח סימן תקס"ח דפסק כמהר"י וייל דסובר שהלכה כרבי מאיר בזה, היינו דסמך נמי על הרמב"ם כדרכו בכל מקום וכן ביו"ד הביא ג"כ דברי הרמב"ם דנדרים עי' ביו"ד סימן ר"ך סעיף ח' והש"ך שם ס"ק י"ז כתב משם מהר"מ מינץ שגם הוא פסק כר"מ וכדעת מרן ז"ל גם בפתחי תשובה שם ס"ק ב' כתב משם הרדב"ז שסובר דאדר ראשון הוא הנקרא חדש העיבור ע"ש וזה ג"כ כדעת הרמב"ם דפסק מרן כוותיה דסתם אדר הוא אדר שני, הרי גם הרדב"ז כשיטת הרמב"ם ז"ל ועי' בש"ע אה"ע סי' קכ"ו סעי' ז' ועי' שם בב"י שהעתיק על הטור שם סברת האשרי שפסק כר"י ואחר כך כתב הב"י וז"ל אבל מדברי הרמב"ם בפרק י' מהל' נדרים נראה שפסק כר"מ ע"כ, ובש"ע שם לא גילה לן דעתו בזה ומור"ם כתב מה שכתב כפי שיטתו דפסק כהרא"ש ז"ל דפסק כר"מ ע"ש, אבל בחשן משפט סי' מ"ג סעיף כ"ח נראה מדבריו להדיא דפסק כרבי יהודה וכשיטת רבינו אשר ועי' להש"ך ביו"ד סימן ר"ך שהניח דברי מרן הש"ע בצ"ע, גם בביאורי הגר"א כתב שדברי מרן בחושן משפט סותר לכל מ"ש בא"ח וביו"ד ובב"י אבן העזר ע"ש, איך שיהיה מרן ז"ל כאן בש"ע סימן תקס"ח פסק לענין תענית כמהר"י וייל ז"ל דמתענה באדר שני:
ובאמת האי ראיה דמגילה דף ו' שהביא לדבריו הרב תרומת הדשן דקאמר הש"ס משום שאין מעבירין על המצות הו"ל למעבד באדר ראשון לכאורה הוי תיובתא למהר"י וייל ולכל דאזלי בשיטתיה שהם מהר"י וייל והרמב"ם והרדב"ז והרב קרבן העדה והר"מ מינץ ומהר"י חאג"יז, ויש לומר שמהר"י וייל ורבוותא דעמיה סברי מרנן דבתענית אב ואם שמתענים משום דאיתרע מזליה בהאי חדש ובהאי יומא לא שייך טעמא דאין מעבירין על המצות וכיון דעיקר אדר הוא אדר שני אבל הראשון חדש העיבור כדכתבינן לעיל משם הרדב"ז וא"כ באדר שני שהוא אדר סתם בו איתרע מזליה ובאדר ראשון עדיין לא הגיע זמנו והו"ל אדר ראשון כטבת ושבט שעדיין לא הגיע זמנו בהם ולהכי לא שייך בו אין מעבירין על המצות, אבל לדעת תרומת הדשן דסובר כרבי יהודה דסתם אדר הוא אדר ראשון א"כ הרי הגיע זמנו ולהכי אין מעבירין על המצות דכבר הגיע העת שאיתרע מזליה ביה, וא"כ הוא גם בתענית דשבעה באדר למי שעושה אותו תענית, ודאי היינו טעמא משום כדי להצטער על מיתתן של צדיקים ביום שאיתרע מזלייהו שהיו מגינים עלינו בצדקתם ובתורתם והיום סעו המה למנוחות ועזבו אותנו והוי כיום מיתת אב ואם ולהכי לפי דעת מרן ז"ל דפסק כר"מ דסתם אדר הוא אדר השני יתענה באדר שני שאותו יום איתרע מזליה ולדעת מור"ם ז"ל דפסק כרבי יהודה דסתם אדר הוא אדר ראשון יתענה באדר ראשון משום דהאי יומא איתרע מזליה ועוד אין מעבירין על המצות ונראה דגם מי שנולד בשנה פשוטה באדר ושנת י"ג מעוברת תליא בפלוגתא זו דמרן ומור"ם ז"ל דתליא בפלוגתא אחריתי דר"מ ור"י ולדעת מרן דפסק כר"מ נעשה בר מצוה באדר שני ולדעת מור"ם ז"ל דפסק כר"י נעשה בר מצוה מיד באדר ראשון:
אלא שראיתי למור"ם בא"ח סימן נ"ה סעיף יו"ד שפסק שמי שנולד באדר ושנת י"ג מעוברת אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני ע"ש, וצריך לדעת טעמו ז"ל דלפי מה שפסק בסימן תקס"ח כתרומת הדשן ודעמיה דסוברין דקימ"ל כר"י הוה ליה להשוות מדותיו גם בנולד באדר כנז', ואשר אנכי רואה דלא על מור"ם תלונתנו אלא על מהר"י מינץ ז"ל שהוא בעל סברא זו שכתב מור"ם בהגה בסי' נ"ה סעיף יו"ד במי שנולד וכו' והוא גם כן בעל סברא זו שפסק בסימן תקס"ח סעיף ז' דיתענה בראשון שהיא כר"י כאשר עיניך תחזה במורה מקום במוסגר בהגה ע"ש, והנראה לי בזה לפום השתא שאין בידי תשובות מהר"י מינץ הוא זה דסובר הרב ז"ל דודאי תשלום השנה אין נשלמת כ"א עד אדר השני כשיהיו שוים בשמא שהרי אדר ראשון עושים אותו למלאות חסרון השנים שעברו בכל שנה י"א יום היתירה שנת החמה על שנת הלבנה והראשון הוא חדש העיבור כדכתב הרדב"ז, ועוד שהרי אנו עושים את השני עיקר לכל מצות מגילה ומצות התלויים בה וא"כ עיקר החדש של אדר הוא אדר שני אלא שלענין הגיטין שאנו כותבין הזמן להודיע לכל באי עולם באיזה זמן נתגרשה אשה זאת משום הכי צריכין אנו לילך בזה אחר לשון בני אדם ולהתנהג בזה כפי ידיעתן ור"מ סובר דבני אדם קורים אדר סתם לאדר שני ולהכי אם אנחנו כותבין גט באדר ראשון כותבין אדר הראשון ואם כותבים באדר השני כותבין אדר סתם שבזה אנו יוצאים ידי חובתינו ומודיעים לכל זמן של גט ור"י סובר להיפך אבל באמת עיקר תשלום השנה עד אדר השני ולהכי לענין מי שנולד שהולכים אחר השנים תשלום שנתו היא עד אדר השני ולהכי פסק מור"ם ומהר"י מינץ בזה עד אדר השני אבל לענין גיטין ושטרות וכן בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ולענין תענית אב ואם נראה דהרב מהר"י מינץ והרב תרומת הדשן דסוברים להתענות באדר ראשון סוברים טעמא דתענית אב ואם הוא משום כבודם להצטער על מיתתם וזכרונם לא יסוף מלבו ולהתפלל עליהם ולהקדיש עליהם דקימ"ל ברא מזכה אבא ומשום הכי כתב הרב תרומת הדשן בתשובתו שהטעם שמתענים על אב ואם באדר ראשון משום שאין מעבירין על המצות שמצוה להצטער על מיתת אביו ואמו שנפקדו ממנו ולהתפלל עליהם שזהו כבודם אחר מיתתם ולא משום דאותו יום איתרע מזליה ומשום הכי כיון דקימ"ל כרבי יהודה דסתם אדר הוא אדר ראשון א"כ חל עליו חובת כבוד אב ואם באותו חדש משום אין מעבירין על המצות ולא משום דאיתרע מזליה באותו חדש שהרי מזל חדש אדר הוא מזל דגים כפי סדר וסימן המזלות טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד וא"כ כיון דחדש אדר ראשון הוא תשלום לחסרון השנים שעברו ימיו נכנסים ומתעברים בתוך חדשים שעברו ולפ"ז עדיין שולט באדר ראשון מזל דלי, ואי אמרינן שתענית הוא כפי המזל אשר מת בו הו"ל להתענות באדר שני שמזלו מזל דגים כיון שמת הוא במזל דגים ואיתרע מזליה ביה אלא ודאי דהסוברים להתענות באדר ראשון אינם הולכים בשיטה זו אלא דסוברים משום כבוד אב ואם מתענים כדי להזכירם ולהתפלל עליהם ובזה יעלו מעלה מעלה וכדכתבינן:
ובנשאי ידי אל דביר הרב הלבוש ז"ל בסי' תרפ"ה סעיף א' ראיתי לו להרב ז"ל שכתב וז"ל מי שמת אביו ואמו באדר ומתענה בו יתענה במעוברת באדר ראשון משום דאין מעבירין על המצות שמצוה הוא שעושין אותו היום שהרי מנהג הוא שיאמר קדיש ובאמירת קדיש הוא מציל את אביו בשנה ראשונה מדין גהינם כדאיתא במדרש וגם התענית הוא מתענה לכפרת אביו וא"כ למה יאחר כפרתו מלהביאו תיכף אחר כלות משפטו וטהרתו של אביו שאין משפט רשעים בגיהנם יותר מי"ב חדש של חדשי הלבנה וכו' וא"כ אם מת בשנה פשוטה שקודם העיבור באדר ע"כ צריך להתענות בשנה הבאה שהיא מעוברת באדר ראשון וכו', ועוד שהרי התענית ג"כ משום סכנה דאיתרע מזליה ביום שמת בו אביו ולמה יאחר אותו שהרי הוא מגין בתעניתו על עצמו ולמה יאחרו וכו' ע"ש, הרי הרב ישב יפה קרוב למ"ש אלא דהוסיף מדיליה שאף לפי טעמא דאיתרע מזליה יתענה באדר ראשון דלמה יאחר וכו' ובאמת לא ידעתי טעמיה דמר בזה דהא כפי המזל הוא במזל דגים הוא דאיתרע מזליה כיון שמת בשנה פשוטה באדר שמזלו דגים וכמו שכתב הוא אחר כך וכאשר אעתיק דבריו וז"ל ולענין מי שנולד באדר בשנה פשוטה ובשנת י"ג שלו נתעברה השנה נתעברה לו ולא נעשה בר מצוה עד אדר השני ואע"ג שאין מעבירין על המצות טעמא אחרינא איכא הכא שהרי כשהוא נעשה בר מצוה נעשה נמי בר עונש בב"ד של מטה ולמה נכניס אותו לעונשים קודם שיגיע זמנו שהרי הוא נולד באדר פשוטה שהיה מזלו מזל דגים ואדר ראשון בשנת העיבור אין מזלו מזל דגים עד אדר השני שאין אדר הראשון אלא תשלומין לחדשים שעברו משלש שנים להשלים חדשי הלבנה לחדשי החמה וכו' וא"כ באדר ראשון עדיין החמה במזל דלי היא הילכך אין מכניסין אותו להיות בר מצוה ובר עונשין עד אדר השני ואסמכוה אקרא לאל גומר עלי שהוא גומר ומסכים עם ב"ד של מטה וכו' מיהו מי שנולד בשנת העיבור בחדש אדר ראשון ובשנת י"ג שלו הוא ג"כ שנת העיבור וכו' נעשה בר מצוה באדר ראשון שנולד בו שהרי הוא בן י"ג שלמים מיום ליום ומזמן לזמן נ"ל עכ"ל, הרי לך דברי הרב באו מפורשים שמזל אדר ראשון מזלו דלי ולא דגים וא"כ מאי קאמר לעיל דהתענית משום דאיתרע מזליה ביום שמת בו אביו ולמה יאחר אותו וכו' והרי עדין לא הגיע לחדש דאיתרע מזליה באדר ראשון עד אדר השני וצ"ע:
וחזיתיה להרב מגן אברהם בסימן נ"ה ס"ק יו"ד שהביא דברי הלבוש אלו שכתב שמי שנולד בשנת העיבור בחדש אדר ראשון וכו' וחלק עליו וסובר הרב מגן אברהם ז"ל שגם מי שנולד באדר ראשון אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני ע"ש, אכן ראיתי להרב מחצית השקל שכתב על דברי הרב מגן אברהם הנז' וז"ל אך בספר א"ר ובתשובת שבות יעקב חלק ראשון סימן ט' חלקו על המג"א והרב שבות יעקב כתב שכל זה גרם להרב מג"א משום שלא עיין בתשובת מהר"י מינץ מריה דהאי דינא שהרי הוא בעצמו כתב בהדיא שם שאם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון ושנת י"ג מעוברת הנולד בראשון יהיה בר מצוה ג"כ באדר ראשון וכתב וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי ההוראה ע"ש, וראיתי אנכי הרואה בגוף התשובה הנז' שכתב שכן הוא ג"כ דעת גיסו ודעת הט"ז ביו"ד סימן ש"ו ע"ש, גם הרב באר היטב בא"ח סימן נ"ה ס"ק י"א הביא כמה אחרונים שחלקו על הרב מג"א בזה ועי' להרב מאמר מרדכי בסימן נ"ה ס"ק י"ג שגם הוא חלק על הרב מג"א ועולת התמיד בזה וכתב שכבר השיגו הרבה מהאחרונים בזה ע"ש:
הכלל העולה לענין מי שמת באדר בשנה פשוטה תליא בפלוגתא דמרן ז"ל ומור"ם ז"ל, שמרן ז"ל פסק כר"מ דס"ל דסתם אדר לבני אדם הוא אדר שני ולכך יתענה באדר שני והוא דעת מהרי"ו ז"ל והיא סברת הרמב"ם ז"ל ועי' ביו"ד סימן ר"ך וכן הוא דעת הרב קרבן העדה על הירושלמי וכן הוא דעת מהר"מ מינץ וכן דעת מהר"י חאג'יז בהלכות קטנות כאשר יבואר לקמן לפניך בעה"י וכן הוא דעת הרדב"ז ז"ל, ומור"ם ז"ל פסק כרבי יהודה דסתם אדר הוא אדר ראשון וכדעת הרב תרומת הדשן ומהרי"ל ז"ל ומהר"י מינץ ומהר"ש הלוי ז"ל אבל אם מת בשנה מעוברת אליבא דכ"ע יתענה בשנה מעוברת בחדש שמת אם בראשון בראשון אם בשני בשני כדין הנולד בשנה מעוברת דלכ"ע בחדש שנולד נעשה בר מצוה כהסכמת כל האחרונים דסברת הרב מג"א בזה נדחה קרו לה ועל כן יהיה בר מצוה בחדש שנולד בשנת י"ג אם מעוברת ואם נולד בשנה פשוטה אליבא דכ"ע נעשה בר מצוה בשנה מעוברת באדר שני כמ"ש:
ולענין שבעה באדר תענית מרע"ה, וסדר קריאה שנתקן לשבעה באדר נראה פשוט שהיא תליא במחלוקת מרן ומור"ם ז"ל בענין תענית אב ואם שאין טעם לחלק ביניהם שמשה רבינו אבוהון של בית ישראל הוא, וכן מפורש בתשובת מהרי"ל סימן ל"א הנז' לעיל שהוא ז"ל למד תענית אב ואם מתענית משה רבינו שנהגו באשכנז להתענות באדר ראשון בשנה מעוברת ע"ש הרי לך שהם שוין ורוח לא יבא ביניהם:
אבל מה שלכאורה יש להסתפק בזה הוא לפי מאי דאיתא בפרק קמא דסוטה י"ב ע"ב רבי חנינא בר פפא אמר אותו היום שהושם משה בסוף על שפת היאור עשרים ואחד בניסן היה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה וכו' רבי אחא בר חנינא אמר אותו היום ששה בסיון היה וכו' בשלמא למ"ד בששה בסיון משכחת לה תלתא ירחי, דאמר מר בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד משה ומשבעה באדר עד ששה בסיון ג' ירחי, אלא למ"ד בעשרים ואחד בניסן היכי משכחת לה, אותה שנה מעוברת היתה רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ע"כ, א"כ הרי מצינו דאיכא מ"ד שנולד בשנה מעוברת באדר ראשון ובש"ס לא הכריע כמאן קימ"ל וביום שנולד מת ואפשר שמת באדר ראשון שלכ"ע יתענה באדר ראשון כמש"ל, אכן נראה לי שאין זה ספק, חדא שהנראה הוא שקימ"ל ודאי כמ"ד שנולד באדר הסמוך לניסן ולא הושם בסוף על שפת היאור עד ששה בסיון משום דמסתבר טעמיה דלדידיה לא צריכינן לומר דלא הוו תלתא ירחי שלמים והכתוב אתי כפשטיה שלשה ירחים שלמים, ועוד אפילו למ"ד נולד משה באדר ראשון בשנה מעוברת אפשר שהוא מודה שמת באדר בשנה פשוטה או אפילו במעוברת נפטר באדר שני והכי מוכח הדין כיון שהוא ספק אם נפטר באדר ראשון או באדר שני ודאי נימא שנעמידנו על חזקתו שהיה קיים עד חדש אדר שני ומנא אמינא לה מהא חדא דהוה לן לילך אחר רוב השנים ורוב השנים פשוטות הן וא"כ תליא בפלוגתא דמרן ומורם ז"ל, ועוד אפילו נימא שנפטר במעוברת היה לנו להעמיד אותו על חזקתו שהיה חי וקיים עד אדר שני ואמרינן השתא מקרוב מת וכדכתב הרב שפתי כהן ביו"ד סימן שצ"ז סק"א וז"ל היכא שכתבו לאחד שמת קרובו ואיכא ספק אם הוא תוך שלשים חייב להתאבל דכל כמה דמצינן לאוקומיה על חזקתיה מוקמינן ואמרינן השתא מקרוב מת וכן הוא בתשובת מהר"י בן לב וכו' וכן כתוב בתשובת מהר"מ מינץ סימן צ"ה דצריך להתאבל מטעם דמוקמינן ליה אחזקתיה ע"ש (וע' בכתובות י"ב ע"ב הנושא אשה ולא מצא לה בתו' דקי"ל כר"ג דס"ל אוקמה אחזקתה כר"נ ע"ש בש"ס מה שמסיק), והסכים על ידם הש"ך כמ"ש בסוף דבריו ע"ש ועי' ט"ז שם שהאריך והוכיח שאין להתאבל אבל הרש"ך בנקודת הכסף דחה כל ראיותיו ע"ש, וגם למה שראיתי להרב חיד"א ז"ל בספרו ברכי יוסף יו"ד סימן שצ"ז אות ג' שהביא להקת רבני האחרונים מערכה מול מערכה דיש סוברים כהט"ז ויש סוברים כהש"ך וחזיתיה לדעתיה דזו הלכה העלה איש ירושלים דאזלינן לקולא מטעם דהלכה כמיקל באבל אפילו בפוסקים אחרונים ע"ש, מ"מ מוכח מדבריו טעמא דסבירא לן כהט"ז הוא משום שהוא מיקל וקימ"ל הלכה כדברי המיקל באבל אבל בנדון דידן דלא שייך זה אזלינן בתר דעת הש"ך ודלא כהט"ז כי רבים לוחמים עמו כאשר יראה הרואה בספר ברכי יוסף ז"ל ע"ש, וכן משמעות הרב ברכי יוסף ע"ש בדבריו דברי אלקים חיים ומשום הכי מסתמא אמרינן דמשה רבינו נפטר בשנה מעוברת באדר שני אלא שמהר"ם מינץ ותשובת מהרי"ל סברי דודאי בשנה פשוטה נפטר כמ"ש הרב תרומת הדשן משם אחד מן הגדולים שהוכיח כן אבל באמת אם הוא ספק אזלינן בתר השתא וכמש"ל, ועוד בה שלישיה והיתה לבאר שמוכרח לומר שמשה רבינו נפטר באדר הסמוך לניסן והוא ממה שאמר בילקוט שמעוני בתחילת יהושע שהעתיק מסדר עולם שמה שלמדו בברייתא אשר הובאה בסוטה הנז' שבשבעה באדר נפטר משה הוא לא משום שכך מקובל להם אלא משום שהכי מוכחי קראי ממה שכתוב ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום מה תלמוד לומר היום מלמד שבשבעה באדר נולד משה ובשבעה באדר מת משה שנאמר ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום ויהי אחרי מות משה עבד ה' וגו' משה עבדי מת ויצו יהושע את שוטרי העם לאמר וגו' הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים וגו' והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש, צא מהם שלשים ושלשה למפרע ואתה למד שבשבעה באדר מת משה מלמד שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום עכ"ל, הרי לך בהדיא שמה שאמר מר בשבעה באדר מת משה ובשבעה נולד הוא מהפסוקים שמוכיחין כן בהדיא שמיום שנפטר עד שעלו ישראל מהירדן בעשור לחדש ל"ג יום ומדפריך ליה בסוטה למ"ד בכ"א בניסן הושם משה על שפת הים מהא דאמר מר בשבעה באדר מת משה משמע שהדבר זה הוא מוסכם להלכה, וא"כ מזה מוכח לומר שגם למ"ד נולד בשנה מעוברת באדר ראשון מ"מ גם הוא מודה ואזיל שלא נפטר כי אם באדר הסמוך לניסן כדכתבינן:
והשתא הדרן למאי דאתינן עלה ולמאי דאמרינן ברישא אם משה נפטר בשנה פשוטה א"כ בתעניתו הויא פלוגתא דרבוותא אם מתענים בשנה מעוברת באדר ראשון וכדעת מור"ם או מתענים באדר שני וכדעת מרן בש"ע סימן תקס"ח לענין אב ואם ואם משה נפטר בשנה מעוברת הרי הוכחנו דלא נפטר כ"א באדר הסמוך לניסן ולכ"ע מתענים בשני אפילו לדעת מור"ם ז"ל וראה ראיתי בתשובת מהרי"ל בסימן ל"א שהוכיח במישור מפרק קמא דקידושין ל"ח ע"ב מהאי ברייתא דבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד שהובאה שם במושלם כאשר הוזכרה בילקוט שמעוני אשר כבר העתקנו בסמוך ונראה, שמשה נפטר באדר הסמוך לניסן ועל זה מסיק להתענות באדר ראשון כדעתיה בענין תענית אב ואם והוא ז"ל סובר שמשה נפטר באדר דשנה פשוטה וכמו שכתב הרב תרומת הדשן בתשובה סימן רצ"ד כבר העתקנו דבריו ז"ל שכתב משם אחד מהגדולים (עי' לקמן בסוף התשובה מש"כ שם) שהוכח יוכיח שמשה נפטר באדר דשנה פשוטה ואם כנים אנחנו בדברים אלו הגענו לפרק נגמר הדין דהוי דיניה מפורש בסימן תקס"ח שלדעת מרן בשנה מעוברת מתענים בשני ולדעת מור"ם מתענים בראשון כדין תענית אב ואם:
ובחפשי בספרי דבי רב ראיתי להרב הלכות קטנות ח"ב סימן קע"ג שכתב וזה לשונו המתענה יום שמת בו משה רבינו ע"ה באיזה אדר יתענה, מסתברא דכיון דאמרו רז"ל שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ודאי שאם השנה שמת בה משה ע"ה היתה מעוברת לא מת אלא באדר שני ואפילו אם השנה שנולד בה היתה ג"כ מעוברת ונולד באדר ראשון ע"ש, הרי גם הרב הסכימה דעתו דעת עליון דגם למ"ד שנולד בשנה מעוברת באדר ראשון מ"מ פטירתו לא היתה אלא באדר שני אלא שהוא ז"ל הוכיח מצד סברא מהא דאמרו שיושב וממלא שנותיהם של צדיקים וכו' ע"ש ודבר בפיהו אמת שכן מוכח מש"ס קידושין ומילקוט שכתבנו, ומוכח מדבריו ז"ל שהוא אזיל בשיטת מרן ז"ל דבמת באדר בשנה פשוטה יתענה באדר שני במעוברת שאם הוא סובר כדעת מור"ם בזה מאי מוכיח מהא שיושב הקב"ה וממלא שנותיהם שמתענים באדר שני אכתי עדין תיבעי לך דשמא נפטר באדר דשנה פשוטה שהרי הרב לא הודיענו בזה כלל, ואם הוא סובר כמור"ם צריך להתענות באדר ראשון אלא ודאי הרב אזיל בשיטת מרן ז"ל דבשנה פשוטה צריך להתענות במעוברת באדר שני אלא דחשש לומר דשמא נפטר בשנה מעוברת באדר ראשון דבזה אליבא דכ"ע יתענה במעוברת באדר ראשון משום הכי חידש עלינו בטובו דלא שייך לומר שנפטר באדר ראשון מהא דיושב הקב"ה וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ולהכי בכל גוונא דחשבת אין להתענות אלא באדר שני ודוק:
ואשורה נא ואראה להרב מגן אברהם ז"ל בסימן תק"ף ס"ק ח' שכתב שבילקוט יהושע איתא שיש מאן דאמר שבשבעה באדר שמת משה היתה מעוברת ומת באדר ראשון וחד אמר שמת בשבעה בשבט ע"ש, ולי הד'ך נראה ודאי לא שבקינן מה שמובא בש"ס דילן המוזכר בקידושין ובמגילה שמוכיחין כש"ס דידן ממנה שנפטר באדר הסמוך לניסן ונעביד כמדרש שלא הוזכר בש"ס דידן כמבואר לעיל:
ואשא עיני ואראה להרב שאלת יעבץ בחלק ראשון סימן קי"ז שהביא דברי הרב מגן אברהם הנ"ז וכ' עליו שמציונו נראה לקובעו בשני וכתב שכן דעת הגאון אביו ז"ל וטעמא טעים לה ע"ש, אבל הוא ז"ל דעתו לקובעו בראשון וכדעת הרב תרומת הדשן ודעמיה ע"ש, ותבט עיני בשור"י להרב שיורי כנה"ג בא"ח סימן תק"ף הגהות הטור אות ג' שכתב וז"ל נ"ב ובשנה מעוברת הורה מהר"י מולין שהמנהג להתענות באדר ראשון ואי לדידי צייתי יתענו באדר שני ומ"מ מתענין פטירת משה רבינו ע"ה באדר ראשון ולא בשני בשנת העיבור מהר"י מברונא בתשובה כ"י עכ"ל, ופשוט הוא דכל זה הוא למנהג אשכנזים ישמרם השומר לעד וכדעת מור"ם ומהרי"ל שכתבו שכך הוא המנהג לענין תענית אב ואם ולתענית שבעה באדר כאשר נתבאר הכל לעיל בעה"י אבל לדידן דקימ"ל כדעת מרן ז"ל מתענים באדר שני תענית משה ועי' להרב באר היטב בסימן תק"ף ס"ק ח' ע"ש:
והנה על מה שהיה פשוט בעיני כשהשנה מעוברת שאדר ראשון אין לו מזל ועיקר מזלו הוא מזל דלי שהוא מזל שבט שהרי הוא חדש העיבור שבו משלימין מה שנחסר לנו בשנים שעברו וכמו שכתב הלבוש שהעתקתי לשונו לעיל ע"ש, ואדר שני הוא העיקר בחדשים והוא שמזלו מזל דגים כמש"ל, הן עתה מצאנו ראינו להרב יערות דבש בדרשותיו חלק ראשון בסוף דרוש שלישי דף כ"ג ע"ב וכ"ד ע"א שכתב היפך מזה וז"ל הרב בעל מנות הלוי הביא משם רוקח ומדרש כי משה אמר ליהושע בחר לנו אנשים שנולדו באדר שני כי אז אין להם מזל כלל וכו' ע"ש, וכן אנכי ראיתי כתוב בהרב מנות הלוי וסיים הרב וז"ל כי אין הכשפים שולטים בהם שאין הכשפים שולטים אלא על אותם שנולדו בי"ב חדשי השנה וכל מעשה עמלק היו ע"י כשוף עכ"ל ע"ש:
ועל מה שכתבתי לעיל בשם הרב שפתי כהן ומהר"מ מינץ ומוהר"י בן לב שסוברים דמעמידין אותו על חזקתו ואמרינן השתא הוא דמת הנה לכאורה יש סתירה לזה מהא דפרק מי שאחזו גיטין דע"ו ע"ב דקתני במתני' כתבו לאחר י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש ומת אם הגט קדם למיתה ה"ז גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט, ואם אין ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת וכתב הר"ן ז"ל דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י"ב חדש מת, אלא כיון דהשתא הוא מת, מקמי הכי מספקינן ליה דילמא בתוך י"ב חדש מת ע"ש, הרי לך בהדיא דלא מוקמינן ליה אחזקתיה ודברי הר"ן ז"ל העתיקם הרב תוספת יו"ט על משנה זו ע"ש, ועי' בתוספות מנחות דף ל' ד"ה מכאן ואילך כתב יהושע, ועי' עוד בפסקי הרא"ש דערבי פסחים בסימן י"ג ובהרב קרבן נתנאל שם ס"ק נ"ד ובבית חדש בא"ח סימן רצ"ב ד"ה ומש"כ וכתב רב שר שלום וכו':
ועל מה שהוכחנו לעיל בתשובה שמשה נפטר באדר דשנה פשוטה, הנה אחר זמן מופלג (שנת תרפ"ח י"ד לשבט) מצאתי ראיתי במכילתא פרשת בשלח על פסוק ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וכו' וז"ל רבי יהושע אומר ארבעים יום אכלו את המן אחרי מות משה, כיצד משה מת בשבעה באדר ואכלו ממנו ארבעה ועשרים יום של אדר וששה עשר של ניסן הרי ארבעים וכו' (דסב"ל שמת באדר הסמוך לניסן) רבי אליעזר המודעי אומר שבעים יום אכלי את המן אחר מיתתו של משה הא כיצד משה מת בשבעה באדר ואכלו ממנו עשרים וארבעה ימים של אדר הראשון ושלשים של אדר השני ששנת עיבור היתה וששה עשר של ניסן הרי שבעים וכו' שנאמר וישבות המן ממחרת הפסח, הרי מצינו דפלוגתא דתנאי היא ומשמע דלכ"ע ששנה שנפטר משה בה שנה של עיבור היתה אלא דפליגי ר"י ור"א באיזה אדר מת משה אי באדר ראשון או באדר שני וצ"ע כעת:
הנראה לעניות דעתי כתבתי והכל בעזר האלהי ב"ה ביום ראשון של ר"ח אדר ראשון ש' עטרת זקנים יום הששי בשבת קדש והראן יע"א, כה דברי העומד ומצפה לתשועת ה' כל היום:
והוא הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן צג
בש"ע א"ח סימן תצ"ד סעיף ג' אסור להתענות במוצאי חג השבועות וכתב הרב מג"א משם ש"ג הטעם משום כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת ע"כ, וקשה לי הא בזמן הזה אין לנו קרבנות, וצריכין אנו לומר דמ"מ עבדינן כוותייהו כשהיה בית המקדש קיים כמו בכל דבר, וא"כ כיון שאין לו טעם אלא משום דעבדינן כוותייהו א"כ אמאי אסיר לן להתענות בכל מוצאי שבועות והרי איתא בחגיגה בפרק אין דורשין י"ז ע"א שאם חל עצרת בחול לב"ה דקימ"ל כוותייהו אין לה יום טבוח שמותר להקריב הכל ביום טוב של עצרת וא"כ אין יום טבוח שתאסור להתענות בו והוי כחול גמור, ואם חל עצרת בשבת הרי במתני' קאמר ומודים ב"ה שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת ואין כ"ג מתלבש בכליו ומותרין בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת ע"ש, וא"כ אדרבה כיון שהם מתענים הוה לן למעבד כוותייהו ולהתיר להתענות ולא לאסור:
ורואה אנכי שעיקר קושייתנו היא על הרב מגן אברהם שהעתיק דברי הש"ג דכתב מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח וכו' הרי משנה מפורשת התם פ"ב מ"ד דבזה הם היו מתענים כאשר ראית בעיניך, אבל כשבא בחול אין תלונתנו עליו ולא על מרן ז"ל אלא על לישנא דש"ס ח"י ע"א שם דקא פריך אמתני' דקתני ומותרין בהספד ובתענית והא תניא מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר"ט וקאמר בש"ס מפני שיום טבוח היה ואוקמא בי"ט שחל להיות אחר השבת ע"ש, הרי לך בהדיא דאף בי"ט שחל להיות אחר השבת קרי ליה למוצאי יו"ט יום טבוח ולכך לא הניחם רבי טרפון לספוד עליו ואמאי הרי באמת כהאי גוונא אין במוצאי עצרת יום טבוח לב"ה דקיי"ל כוותייהו ואמאי קרי ליה יום טבוח, ובשלמא לדעת האגור שהעתיק דבריו הרב ב"י דכתב טעם האיסור משום דקורא אותו בירושלמי בנה דמועדא אתי שפיר דלא הניחם ר"ט אבל לש"ס דילן דקאמר משום שהוא יום טבוח קשה כמ"ש, ואין לתרץ קושייתנו על הרב מג"א ולומר דכיון שבזמן שבית המקדש קיים היי עושין אותו י"ט משום שהיה יום טבוח התקנה לא זזה ממקומה שקבעוהו יום טוב גם בזמן הזה עדין שם יום טוב עליו אלא שהם היו מתענין בשום סיבה דכיון שהיו מקריבין בו חגיגה ושלמים ועולת ראייה כחובת עצרת שנראה בזה אנו נותנים יד לפושעים שהם הצדוקים שאומרים שהוא עצרת משום הכי עבדינן מילתא הגם שאינה כפי הדין שמתענין בי"ט אפילו הכי עבדינן הכי כדי לסתור דבריהם כמו שהקילו בפרה אדומה שנעשית בטבול יום כדי לסתור דבריהם הכי נמי בכאן ודוקא אינהו שהיו מקריבין קרבנות אבל אנן בזה"ז שאין לנו קרבנות ואין עושין בו דבר שיטעו בו להכי אסור בתענית כיון שכבר הוקבע יו"ט, ועוד שהוא בנה דמועדא וכדאיתא נמי בש"ס דילן סוכה מ"ה ע"ב אמר רבי ירמיה משום רשב"י ור' יוחנן משום ר"ש המחוזי משום ר"י המכותי כל העושה איסר לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח עיין שם בפירוש רש"י בפירוש שני עש"ב ומשום הכי אסור בתענית, זה אינו דא"כ מאי פריך בש"ס מהא דרבי טרפון על מתני' נימא דמתני' בזמן שבית המקדש והא דר' טרפון בזמן הזה שהרי באמת ר' טרפון היה בזמן הזה וכמו שכתב הרב רבינו יעקב בן חביב בספרו עין יעקב והביאו הרב ב"י בסימן זה ע"ש:
ואפשר לומר דמאי דקרי ליה בש"ס למוצאי שבועות אפילו כשחל שבועות אחר השבת יום טבוח משום דכשחל בשבת הוי באמת מוצאי שבועות יום טבוח שמקריבין קרבנות של י"ט דהיינו עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה באותו יום ומשום אותו היום קרי לכל מוצאי יו"ט של שבועות יום טבוח משום האי יומא שהוא יום טבוח נקרא בפי הכל מוצאי שבועות יום טבוח אבל עיקר איסור שאסור להתענות בו הוא משום בנה דמועדא שעושין איסר לחג כדכתיב אסרו חג בעבותים וכדאיתא בש"ס דסוכה ובש"ס דירושלמי וכדכתב האגור שהביא רבינו ב"י ז"ל ועל פי הדברים האלה יבואו על נכון דברי הב"י שהסכים דברי האגור עם דברי הרב עין יעקב וכתבם בחדא מחתא דמשמע מדבריו דשניהם אמרו דבר אחד, והרי באמת כל אחד נתן טעם אחד שלא ראי זה כראי זה האגור כתב משום בנה דמועדא והרב עין יעקב נתן טעם משום יום טבוח, אבל לפי דברינו אתי שפיר, אלא שלשון הרב מג"א שכתב משם הש"ג עדין אי אפשר ליישבו בהכי כאשר יראה הרואה, אחר כך ראיתי להרב ברכי יוסף בסימן זה שעמד בזה ע"ש מה שהאריך והרחיב בענין זה וראיתי מה שיישב ונדחק ע"ש במה שכתב ואולי וכו' ע"ש שלפי ענ"ד לא סבל שכלי ישובו כלל שרצה לעלות על דעתי מתחילה ודחיתי אותו בשתי ידים עיין עליו:
ודע דלפי מה שנתבאר והוערך לפניך שבהדיא התיר במשנה להתענות במוצאי שבועות שחל שבועות בשבת שיום טבוח היה באחד בשבת, א"כ הא דפסיק ותני מרן ז"ל בש"ע אסור להתענות במוצאי שבועות צריכין אנו לומר דלאו דוקא הוא דבכל מוצאי שבועות אלא דוקא כשלא חל שבועות בשבת אז אסור להתענות אבל כשחל בשבת מותר להתענות במוצאי שבת כאשר בא מבואר במתני':
והנה מוכח מדברי מרן ז"ל שכתב בזה הלשון אסור להתענות במוצאי שבועות משמע דאין איסור אלא דוקא במוצאי שבועות ולא בכל מוצאי החג כהא דסוכה מ"ה ע"ב דכל העושה איסר לחג וכו' כנזכר לעיל וכאשר כתב מור"ם בסימן תכ"ט סעיף ב' בהגה ע"ש דאפשר דסובר הש"ע דהא דסוכה אין ראיה וכפירוש הראשון דרש"י שם בסוכה ע"ש, וכן הסכים הרב ברכי יוסף שכן הוא דעת מרן בש"ע, ויש להביא ראיה לזה שכן הוא דעת מרן ב"י ז"ל ממה שכתב רבינו ב"י בסימן תכ"ט וז"ל א"נ דבני א"י שאינם עושין פסח אלא שבעה ימים נשאר מניסן אחר הפסח שמונה ימים ואם חל פסח ביום חמישי משכחת חמישי ושני וחמישי אחר הפסח בחדש ניסן ע"כ, הרי מוכח מדבריו שמותר להתענות במוצאי פסח ע"ש, ונראה לתת טעם לזה הוא משום דשבועות אינו אלא יום אחד א"כ הרבה שיש בישראל שלא הקריבו בההוא יומא שהיה להם שום עכוב מזה או מזה ולכך למחר כולם משכימים לפתחן לתשלומין שלא להחמיץ המצוה כל כך, ועוד כדי שיוכלו לילך לביתם לשלום והוי לרוב יום מוצאי שבועות ליום טבוח לעצלנים ולתשושי כח שלא יכלו להקריב קרבנותם בשבועות והוי כי"ט כיון שהוא יום טבוח ולכך אין מתענים בו אבל בחג המצות וחג הסוכות שימיהם מרובים שהם שבעה ושמונה א"כ מי שלא חג בראשון הרי ימים נכנסים לפניו שיכול להשלים רצונו בהם ולכן אין אחר המועד כלום שאין אחר מוצאי החג יום טבוח ולהכי מותר להתענות במוצאי החג שלהם, ולפי האמור יצא לנו אורה זו תורה לישוב קושייתנו על הש"ס דחגיגה דקרי ליה למוצאי שבועות שחל בשאר ימי השבוע יום טבוח כאשר הוקשה לנו לעיל דלפ"ז אתי שפיר דקרי ליה יום טבוח כמו שכתבנו ולא צריכין לדחוק נפשין כמש"ל ודוק כי נכון הוא ולהכי לא הניחן ר"ט לספוד בו כי היו חושבין אותו כיום טוב, וראיתי להלבוש ז"ל בסי' זה שכתב וז"ל והוא נקרא ג"כ יום טבוח פי' שהיו טובחים קרבנות ראייה וחגיגה של יום טוב דשבועות אחר היו"ט מפני שאלו הקרבנות נקראו קרבנות יחיד ואין קרבן יחיד דוחה לא שבת ולא יו"ט ולכך עשאוהו כי"ט לאוסרו בתענית והספד אפילו בזמן הזה, ואע"ג דבזמן שהיה בית המקדש קיים היה מותר להתענות ולהספיד אליבא דב"ה היינו כשחל עצרת בשבת משום שלא לקיים דברי הצדוקים וכו' אבל כשחל בשאר ימי השבוע היו עושים כי"ט לאוסרו בתענית וכו' ע"ש, וכל הרואה יראה שכל דבריו ז"ל היינו לב"ש ולא לב"ה דקי"ל כוותייהו ולא עוד דגם לב"ש שלמי חגיגה דוחין י"ט ולא פליגי אלא בעולת ראייה ובסמיכת שלמים כמבואר בחגיגה י"ז עי' פרש"י שם דס"ל דגם בשלמי חגיגה פליגי ב"ש, והצצתי וראיתי כי כל דברי הלבוש הם כפי המסקנא דש"ס די"ח שם דקאמר אלא אימא מפני שיום טבוח היה ולהכי לא הניחם ר"ט לסופדו ואוקמה עוד בש"ס בי"ט שחל להיות בחול דיום טבוח שלו לא חל באחד בשבת דמשמע דבחל בחול היו עושים יום טבוח במוצאי יו"ט ולא היו מקריבין בי"ט עצמו ופסק הכי משום דמעשה רב שהרי ר"ט עשה מעשה שלא הניחם והיינו משום דקים ליה שלא היו דוחין י"ט בקרבנות אלו, ואשר אנכי אחזה לי הוא דכיון דמצינו לש"ס בשני מקומות לעיל י"ז ע"ב דקאמר אימא ימי טבוח ובכאן בברייתא דר"ט די"ח קאמר שיום טבוח היה כמבואר א"כ כיון דקאמר הכי בפשיטות משמע דסובר דהכי הוא ונ"ל הטעם דשבקינן בה ועבדינן כב"ש הגם דהלכה כב"ה מ"מ נוהגין העולם לעשות יום טבוח אחר שבועות היינו טעמא דנראה דגם ב"ה הכי סברי לה אלא דסברי דאין צריך לעשות לה יום טבוח דיכול להקריב בו ביום דהיינו בי"ט אבל אם ירצה להחמיר על עצמו ולעשות יום טבוח בחול במוצאי שבועות שפיר עביד שלא יצטרך לחלל יו"ט בכמה דברים תבא עליו ברכת טוב וכההיא דברכות נ"א ע"ב פרק אלו דברים דמי שאכל ושכח ולא בירך דב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר וכתב שם הרא"ש בפסקיו סימן ה' דבסדר רב עמרם פסק הלכה כב"ש משום דאפילו ב"ה מודו שטוב לעשות כב"ש אלא שלא הטריחוהו לכך ע"ש, וכן ראיתי שכתבו התוספות בפרק אלו דברים בברכות נ"ב ע"ב ד"ה בכוליה פרקין הלכה כב"ה וכו' והכא נמי דכוותה ומשום שהיו עושים אותו יום טבוח להכי פסק מרן והלבוש שאסור להתענות וכדמוכח מההיא דרבי טרפון שלא הניחם משום שהוא יום טבוח והיה קרוב לומר דמאי דקאמר הלבוש דאינו דוחה אח השבת ולא את יו"ט דצ"ל ולא את הטומאה וכלשון הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות חגיגה הלכה ח' ע"ש וכונת הלבוש לומר דכיון דלא חמירי כולי האי להכי אין מקריבין אותן בי"ט עצמו ועושין יום טבוח אחר יום טוב ועיין להרב משנה למלך בפרק ששי מהלכות כלי מקדש הלכה ט' יו"ד מש"כ בזה ועי' להרב ב"ד ז"ל מה שנשא ונתן בזה כך נראה ליישב לענ"ד, ועיין בספרי הקטן ל"ך דו"ד על התורה בפרשת פינחס מה שנשאתי ונתתי בזה וה' ירצה את מעשה ידינו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ויראה את עמלינו אמן, בשלהי תשרי של שנת נשמת כל חי תפא"ר לפ"ק פה אוראן יע"א:
הכ"ד הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ