אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א אורח חיים › הלכות ראש השנה

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

אורח חיים · הלכות ראש השנה

הלכות תענית

סימן צד

ב"י סימן תקפ"ה בד"ה כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות ברכות אחד העושה מצוה לעצמו וכו' נראה מכאן וכו' מצאתי כ' וכו', נראה שזה כדעת התה"ד דבסמוך ואין נוהגין כן ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה וכו', דברים אלו סתומין הן, ונ"ל פשוט דכוונת הב"י במאמרו ונראה שזה כדעת התה"ד דבסמוך ואין נוהגין כן האי ואין נוהגין כן כולו הוא מדברי בעל תה"ד ור"ל כדעת התה"ד דבסמוך דכתב שאין נוהגין כן, והמנהג הוא דהתוקע מברך ולא השומע והיינו כדעת הרמב"ם ז"ל דאף מי שיצא כבר יכול להוציא לחבירו ולברך לו ג"כ אלא שעדיין קשה לי דלמה לא כ' כן דהיינו האי נראה שכתב ב"י ז"ל אלא אחר שראה מצא כתוב ולמה לא כתב האי נראה וכו' אדברי הרמב"ם בגופן ובצביונן שכתב ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות וכו' שדבריו ממש כמנהג שכתב התה"ד שאין נוהגין כן בפשיטות ובלא מצאתי כתוב, ונ"ל ליישב דהנה מצינו להרב תה"ד בתחילת אותה תשובה שכ' וז"ל יראה מן הדין יש לברך החולה בעצמו דכיון דעיקר המצוה בשמיעה כדמוכח מהתוקע לתוך הבור ומשום הכי תיקנו לברך לשמוע קול שופר ולא על תקיעת שופר וא"כ כיון דאיהו נמי שומע כמו התוקע (ר"ל שהם שוים בזה אלא דמוסיף עליו החולה דאיהו וכו') ואיהו דמחייב לשמוע וכו' אמאי לא יברך לעצמו וכו' עי"ש מה שסיים, א"כ משמע מדבריו דדוקא כי האי גוונא כי הכא בתקיעת שופר כדכתב טעמא דבעיקר עשיית המצוה הם שוים דהתוקע אינו עושה דבר בעיקר עשיית המצוה יותר מן השומע אבל בענין אחר כמקרא מגילה דמחוייב לקרות המגילה אלא משום דקי"ל דשומע כעונה יוצא בקריאת חבירו ולהכי התם תיקנו ברכה על המגילה על קריאתה וכמו שכתב ב"י בסמוך לזה משם הר"ן ז"ל וכיון דעיקר המצוה בקריאה וחבירו הוא הקורא וקא עביד עיקר המצוה משום הכי מן דינא נמי הכא יברך הקורא ולא השומע כיון דהוא הוא הקורא והוא מברך על מקרא מגילה וכן אם חבירו קובע לו מזוזה או בודק לו חמץ דעיקר המצוה חבירו הוא דקא עביד אלא משום דקימ"ל שלוחו של אדם כמותו לכך יוצא בזה ולהכי כהאי גוונא חבירו יברך על המצוה עיין בש"ע סימן תל"ב ובבאר היטב שם ס"ק ה', וא"כ אילולי מצאתי כתוב היינו יכולים לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דכתב אחד העושה לעצמו ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה וכו' היינו בכיוצא בזה כגון בקריאת המגילה או קובע לו מזוזה או בודק לו ביתו דחבירו הוא דקא עסיק בעיקר המצוה בזה כתב הרמב"ם יברך לו חבירו אבל בתקיעת שופר מודה הרמב"ם שהשומע יברך וכדעת תה"ד שכתב מן הדין יברך החולה משום הכי הקדים הרב"י דברי מצאתי כתוב שפירש בדברי הרמב"ם דכתב ואחד העושה לאחרים ר"ל בין בקריאת המגילה בין בתקיעת שופר אלא שלא יברך שהחיינו, להכי כתב עליו הב"י נראה שזה כדעת תה"ד דבסמוך שכתב שאין נוהגין כן, ואחר כך קשיא לרבינו ב"י ז"ל מהעולם שנהגו לברך גם שהחיינו דנראה דמנהגם דלא כהרמב"ם ז"ל לזה כתב ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל וכו' וא"כ הוי דעת הרמב"ם כמנהג:

ונראה דר"ל דדוקא במצוה שיש בה מעשה ר"ל שעשייתה היא המצוה כגון למול את בנו או לקבוע לו מזוזה וכיוצא שעיקר המצוה היא העשיה ובזה מוציאו חבירו מדין ערבות בעיקר המצוה אבל שהחיינו אינו מעיקר המצוה שזה מצוה אחרת שצריך להודות לה' שזכה לעשות מצוה זו ואין בזה ערבות דדוקא בתרי"ג מצות הוא שיש דין ערבות וא"כ כיון דצריך לעשות המצוה יברך על עשייתה אבל לא שהחיינו, אבל במצוה שאין בה מעשה אלא דיבור כיון שמוציאו על פי דבורו אמרינן הואיל ומוציאו בעיקר המצוה בדיבורו יוציאנו נמי על פי דבורו בברכת שהחיינו שזה דיבור וזה דיבור דיש להם שיתוף בשם, א"נ יש לומר דעיקר החילוק הוא זה דבמצוה שיש בה מעשה מעשיו הם חוץ ממנו שפועל פעולתו חוץ לגופו כגון לקבוע לו מזוזה או למול את הבן וכיוצא שעושה פעולה בדבר אחר חוץ ממנו ופעולתו היא לפני בעליה נשארת ולא לפניו דמיד הוא מסתלק והולך לו וכיון דיש שיתוף ביניהם בין העושה ובין בעל המעשה דזה נותן לו בנו למול או ביתו לקבוע בו מזוזה או לבודקה לו דאם אין הבן ואין בית אין כאן מעשה הילכך בעל המעשה הוא יברך שמשותף בעשיית המצוה ונשאר בידו יום המעשה ולהכי לא יברך העושה שהחיינו על דבר שאינו שלו אבל דבר שאין בו מעשה ותלוי בדיבור ובשמיעה שהכל הוא שלו ואין היוצא במצוה יש לו שום שיתוף בעשייתה ולאחר עשיית המצוה לא נשאר לו דבר מה בידו והכל כאשר לכל לחבירו העושה וכל הפעולה היא שלו קול לו קול אליו ולהכי דידיה היא משום הכי יברך הוא כל שתי הברכות וק"ל:

סימן צה

ב"י סימן תקפ"ו ד"ה נסדק לרחבו וכו' באו"ד וכתב הר"ן אם נשתייר בו וכו' שיעור תקיעה לצד הפה וכו' אבל בעל העיטור הכשיר אפילו לא נשתייר לצד הפה וכו' ע"כ ע"ש, דברים אלו שכתב ב"י משם בעל העיטור סותרים למש"כ הטור בסמוך באותו סימן עצמו משם בעל העיטור בדין ניקב וסתמו שלא במינו דכתב הטור וז"ל ובעל העיטור כתב ואם נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב עד הנחת פיו כשר כי היכי דאמרינן בנסדק לרחבו ע"כ ע"ש, הרי בעל העיטור הצריך שיעור תקיעה לצד הפה כדעת הר"ן בין בניקב בין בנסדק, וצריכין אנו לומר דדוקא בניקב וסתמו שלא במינו דנפסל משום קול שופר ודבר אחר להכי צריך שיהיה בו שיעור תקיעה מצד הפה שמשם מתחיל מטפס ועולה תחילת קול שופר דאם נשתייר בו שיעור תקיעה מצד הסתימה מה יועיל לנו שם הא מ"מ עיקר התקיעה היא ממקום הנחת פה והא איהו קול שופר ודבר אחר, אבל בנסדק דפיסולו הוא משום שלא נשאר בו שיעור כי אית ליה שיעורא מאיזה צד שיהיה די דהא אית לית שיעורא ולפ"ז מש"כ העיטור בדין ניקב כי היכי דאמרינן בנסדק היינו להכשיר בדאיכא שיעור והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה דבניקב בעינן שיעור לצד הפה ובנסדק סגי לן שיעורא באחד משני צדדיו וק"ל:

סימן צו

ב"י סימן תקפ"ז בסופו כתב רבינו ירוחם השומע מקצת תקיעה בחיוב וכו' או שאמר למתעסק כוין להוציאני וכו' לא יצא וי"א שיצא וכו' ע"ש, עיין לקמן בב"י סימן תק"ץ בסוף ד"ה ואם האריך בתקיעה אחרונה וכו' שכתב ב"י משם הרמב"ן דבירושלמי פליגי בה רבי יוסי ורבי בא בר זבדא דלדעת ר"י יצא ולדעת רבב"ז לא יצא ע"ש ועי' לקמן בסימן תקפ"ח בטור ובית יוסף ע"ש:

סימן צז

ב"י סימן תפק"ח ד"ה ומיהו תיבת לפיכך שכתב רבינו אינו מתיישב וכו' ודוחק לומר דקאי גם למ"ש בסימן שקודם זה דשמע סוף תקיעה בלא תחילתה יצא ע"כ, לכאורה נראה דט"ס הא דכתב יצא וצ"ל לא יצא וכוונתי ז"ל דהטור קאי אמה שכתב למעלה בסוף סימן תקפ"ז שאם שמע סופה בלא תחילתה לא יצא ועל שני יסודות אלו אחד הא דסימן תקפ"ז ויסוד השני הא דסימן זה דלילה לאו זמן תקיעה לפיכך כתב נא יצא ובהכי יתיישב קושייתו דקאי אתרווייהו דלפי מש"כ בסימן תקפ"ז ובסימן תקפ"ח יוצא דאם שמע מקצת תקיעה בלילה ומקצתה ביום לא יצא אלא שראיתי דבכל הספרים חדשים גם ישנים כולם כאחד כתוב לאמר יצא, ועוד שראה ראיתי את ענ'י שעונים עליו דברים הרבה הלא המה הגבורים אנשי השם הרב ב"ח והרב כנה"ג והרב מאמ"ר שתירצו תירוץ זה שכתב עליו הרב ב"י דוחק הוא שנראה מריהטת לשונם שתירוץ זה חדש שחידשו הם בחכמתם שלא כתבו שתירצו ב"י וכתב עליו שהוא דוחק ואי גרסינן בדברי רבינו יצא תירוצם היינו תירוצו ועוד לפי פירושי שהוא לפי גרסת יצא האי גם דכתב ב"י ז"נ ודוחק לומר דקאי גם למ"ש וכו' אינו מדוקדק כ"כ דהול"ל דקאי נמי למ"ש ולא לישנא דגם, על כן נראה לי לומר דעיקר הגירסא כמו שכתוב בספרים דגרסי יצא וכוונת ב"י לתרץ כי דין זה לא תלי בהא דשמע סופה בלא תחילתה לא יצא אלא אפילו אם בההיא קימ"ל דיצא וכגון דיש שיעור תקיעה במה ששמע דכתב הוא לעיל דיצא הכא לא יצא אפילו יש שיעור תקיעה במה ששמע ביום לא יצא גם לשיטתו דלעיל דדוקא התם שתחילתה בחיוב אלא שלא שמע הוא תחילתה כהוגן כיון דשמע בסוף תקיעה כהוגן סובר דיצא אבל בכאן שתחילתה לא היה בחיוב גרע טפי ולכך משום שהוא לילה לא יצא אפילו היה במה ששמע אחר ע"ה שיעור תקיעה לא יצא שזה נראה לו לרב"י דוחק בכך דנראה לו לרבינו דדא ודא אחת היא והסכים על ידו הרב בהגה בסימן תקפ"ח סעיף א' שכתב וז"ל ואם היה שיעור תקיעה במה ששמע ביום נתבאר סימן תקפ"ז סעיף ג' דמשמע בהדיא דס"ל דדא ודא אחת היא ורוח לא יבא ביניהם ע"ש אחר כך ראיתי להרב בעל קדשי דוד למוהר"ד חסאן שהביא לשון הרב"י וחזיתיה שהביא הגירסא שלא יצא והוא ז"ל תירץ מדידיה כמ"ש אנן בכוונת ב"י לפי גרסתינו שהיא יצא ע"ש וינוח לך:

סימן צח

ב"י בסוף סימן תקפ"ט ד"ה וצריך שיכוין התוקע להוציא השומע וכו' באו"ד וכתב עוד (רבינו יונה בסוף פרק קמא דברכות) שם דאפילו מי שסובר דמצות אין צריך כונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלוי באמירה בלבד ודאי שצריך כונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שים דבר מהמצוה עכ"ל עי"ש, דברי רבינו יונה צריכין נגר ובר נגר דיפרקינה דאי דברים ככתבן קשה להולמן דאם איתא להאי חילוקא א"כ מאי פריך הש"ס בפרק היה קורא דף י"ג על מאי דאיתא במשנה שם היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוין לבו יצא ש"מ מצות צריכות כונה, ולפי שיטת רבינו יונה מאי קאמר הא דהכא תליא באמירה וכ"ע מודים דצריך כונה וכן הא דפריך הש"ס בר"ה כ"ח ע"ב אהיה עובר ושמע קיל שופר אם כיוין לבו יצא ש"מ מצות צריכות כונה וכו' מה מדייק מהכא, ומתחילה עלה בדעתי לומר דקריאת התורה וקריאת מגילה לא מיקריא מצוה התלויה באמירה כיון דצריך לקרות מן הספר והרי מביא ספר פותחו וקורא בו ואינו קורא בעל פה אין לך מעשה גדול מזה וכן בתקיעת שופר נמי כיון דאינו מריע בפיו אלא מביא שופר ותוקע בו האי נמי הוי מעשה לאפוקי דבר שהוא תלוי דוקא בעקימת פיו כברכה שמברך על דבר מה בשעה שמזכיר ברכה לה' על דבר מה אין מי שמוכיח עליו אלא לבו שהדבר מסור ללב על מי הוא נותן הודיה בשעה שפתח בברכה כהתם דהוה נקיט שיכרא ופתח אדעתא דחמרא דעל זה סובב הילך הרב רבינו יונה שם ע"ש, ולא תיקשי לך מהא דהיה עובר ושמע קיל שופר דהתם נמי אין שם שום מעשה שמוכיח עליו אלא כונת לבו, אין זה קושיא דנהי דשם אין בו אפילו אמירה בעלמא ואין הדבר תלוי אלא בכונת הלב מ"מ הרי הלב נתכויון לשמוע קול שופר ולא מנבחי אנבוחי כדקאמר הש"ס התם וכיון שנתן אל לבו לשמוע קול שופר והתבונן על מכונת התקיעה ומכונת השברים ותרועה וידע שודאי שמע קול שופר כראוי הגם שלא כיוין לבו לצאת יצא למ"ד מצות אין צריכות כונה לצאת אבל בברכה כגון הא דרבינו יונה אם לא כיוין בשעה דפתח בברכה על מה הוא מברך לא עשה שום דבר כלל כגון זה שרוצה להודות ולברך לה' על מה שנתן לו פרי פלוני ליהנות ממנו, אם אינו מכוין לפרי זה בשעה דפתח בברכה אלא לפרי אחר שאין לו חפץ בו א"כ לא עשה כלום דתן לו מעין ברכותיו דתנא היכא קאי דפתח בברכה לה' אקרא קאי או אקר'א קאי ואין זה ענין לעלמא כגון מי שהוא רוצה לקרות קריאת שמע דהגם שלא כיוין בקריאתו לצאת מ"מ הרי קרא ק"ש והמעשה שהוא הקריאה הוא במקום הכונה וכן אם כיוין לשמוע קול שופר כונת שמיעת קול שופר שזו תקיעה וזו תרועה וכו' היא במקום כונה, לא כן בברכה על דבר מה כמ"ש, וזה נראה לי כונת הר"י בפשוט שהרי הוא כתב זה על מה שכתוב קודם לזה וז"ל אמנם רבינו האי גאון ז"ל והרבה מן המפרשים פסקו דמצות צריכות כונה וקשה להם דהו"ל למימר שאף על פי שלא נתכוון לברך על השכר מתחילה כיון שנעשית המצוה יצא ואמאי לא אפשיטא (ר"ל בעיין דבעי בש"ס היכא דנקט שיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ר"ל אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי, בתר פתיחה אזלינן שפתח אדעתא לומר בפה"ג ולא יצא או בתר חתימה אזלינן ולא איפשיטא) ועל זה כתב תירוצו הנז' ודוקא כן נראה נכון בכונת הרב רבינו יונה ז"ל, אחר כך ראיתי להרב מאמ"ר בסימן זה שהביא שהרב פר"ח הקשה על פירושו דרבינו יונה מש"ס הנז' ע"ש והרב מאמ"ר תריץ יתיב וכלל דבריו הוא זה דודאי למ"ד מצות אין צריכות כונה בכל גוונא קאמר ואפילו במצוה התלויה באמירה א"צ כונה אלא שהר"י ז"ל כתב חילוק זה לדעת הפוסקים כדי ליישב לדעתם הבעיא הנז', ור"ל דאותם פוסקים סוברים דסתמא דתלמודא מחלק בהכי דאע"ג דהעיקר כרבא דאמר מצות אין צריך כונה, מ"מ היינו דוקא במצות דאית בהו מעשה אבל במצות דלית בהו מעשה לא ומשום הכי סלקא בעיין הנז' בתיקו ע"ש שזהו המכוון מדבריו ז"ל, ואנכי הרואה נ"ל שעדיין לא העלה ארוכה לקושיית הפר"ח כלל דכיון דמוכרחים לומר דסתמא דהש"ס סובר כן דבמצוה דלית בה מעשה אם לא כיוין לא עשה ולא כלום כדקאמר הר"י טעמא וסברא זו מוכרחת מצד הסברא א"כ מנ"ל לתלמודא דרבא לא סבר להאי סברא שהיא מצד השכל עד שפריך על מי שהיה קורא וכו' ש"מ מצות צריכות כונה נימא דרבא נמי מודה בהא כיון שהיא תליא דוקא באמירה והדרא קושית הפר"ח לדוכתה, ע"כ צריכין אנו לומר כמו שכתבנו, והנה לפי פירושנו אתי שפיר הא דפסק מרן ז"ל בסימן תפ"ט סעיף ד' וז"ל מי ששאל אותו חבירו בה"ש כמה ימי הספירה וכו' שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה וכו' ע"ש, ולפי מש"כ כאן בשם הר"י ושתק מיניה משמע דהכי סב"ל למרן ז"ל וא"כ איך פסק שם שאינו יכול לחזור ולמנות בברכה הא דכיון דתליא באמירה כו"ע סברי דצריך כונה וכיון שלא כיוין לצאת צריך לחזור ולמנות בברכה ואין לתרץ ולומר דשאני התם דמצות העומר בזמן הזה דרבנן עי' להפר"ח סימן תפ"ט דכתב דכן הוא דעת מרן ז"ל וכבר כתב הרדב"ז הביאו באר היטב בסי' ס' ס"ק ב' דבמצות דרבנן א"צ כונה זה אינו דלא כתב הרדב"ז כן אלא לומר דבמצוה דאורייתא קי"ל דאזלינן לחומרא כמ"ד מצית צריכות כונה לא כן במצות דרבנן נקטינן לקולא כמ"ד מצות אין צריכות כונה וא"כ לפי דברי הר"י דאפילו למ"ד אין צריך כונה במצוה התלויה באמירה מודה דצריך כונה א"כ בספירת העומר אם לא כיוין צריך לחזור ולמנות, אבל לפי מש"כ בכונת דברי הר' יונה אתי שפיר דכיון דעשה מעשה דהיינו דמנה וספר שהיום כך וכך היינו במקום כונה דמצות אין צריכות כונה ולא דמי לאמירה שכתב הר"י וכמ"ש, אחר כך ראיתי להרב מגן גבורים על הש"ע בסימן ס' בשלטי הגבורים שכתבו ונשאו ונתנו בדבר זה ע"ש בס"ק ג' ועי' להרב המגיד בהלכות שופר הלכה ד' ועיין להרב לחם משנה שם ודוק ועי' להרב ברכי יוסף בסימן תפ"ט מה שהאריך בענין זה באות י"ג ועי' להרב המגיה בשלמי חגיגה בדיני יעלה ויבא ס"ק ג' ע"ש:

סימן צט

בענין מצית עשה שהזמן גרמא הנה ידוע מחלוקת ר"ת ודעימיה, ורש"י והרמב"ם ודעימיה, דר"ת ור"י בר יהודה ובה"ג והרא"ש והר"ן חמשה חומשי תורה כולם כאחד עונים דיכולות הנשים לברך על מצות עשה שהז"ג עי' תוספות ר"ה ד' ל"ג ד"ה הא ר"י הא ר' יהודה ועי' תוספות עירובין צ"ו ד"ה דילמא סבר ותוספות קידושין ט"ז ותוספות חולין ד' ק"י ע"ב ד"ה טלית שאולה, ורש"י והרמב"ם והר' ישעיה ז"ל שלישים על כולו סוברים שאין יכולות לברך על מצות עשה שהז"ג ועי' כל זה בטור וב"י סי' י"ז בא"ח ובטור וב"י סי' תקפ"ט ומרן ז"ל בסימן י"ז ובסימן תקפ"ט פסק כרש"י והרמב"ם ודעימייהו, ורמ"א פסק כר"ת ודעימיה עי' סי' י"ז סעיף ב' וסימן תקפ"ט סעיף ה' ע"ש,

והנה היה כתוב אצלי זה מכמה שנים והוא באמתחתי שיש להביא ראיה לשיטת ר"ת ודעמיה מהא דאיתא בסנהדרין מ"ב ע"ב אמר ליה רב אחא לרב אסי במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים אמר ליה האי נשי דידן נמי מברכי וכו' ומשמע דמברכי בשם ומלכות דאי לאו הכי לא מיקרי ברכה, אחר כך ראיתי להרב מ"א בא"ח סימן תכ"ו שרצה להביא מכאן מש"ס דסנהדרין הנ"ל שנשים מברכות ברכת הלבנה והשג ישיג על השל"ה שכתב שאין הנשים מברכות ברכת הלבנה ודחה שאין משם ראיה דאפשר דלאו דוקא נשים אלא לישנא בעלמא נקט ע"ש, דלפ"ז נסתר ראיתנו לר"ת מהא דסנהדרין וק"ל, ואש'ורה נא ואראה להרב חמרא וחיי לבעל הכנה"ג בחידושיו לסנהדרין מ"ב שנמצא כתוב שם להרב בנימין בהגהתו שמתחילה רצה להביא ראיה מכאן לשיטת ר"ת ז"ל ולבסוף מסיק דאין מכאן ראיה דמחלוקת ר"ת ושכנגדו אינה אלא בברכת המצות שאומרות אשר קדשני במצותיו וצונו, אבל ברכת שבח והודאה ממה שברא הקב"ה אפילו אתיא מזמן לזמן כ"ע מודו דנשי מברכי ע"ש ע"כ נמצא כתוב:

והנה בעתה דע אחי שחילוק זה שכתב הרב בנימין אינו מוסכם שהרי רמ"א בהגה בש"ע א"ח סי' רצ"ו סעיף ח' כתב וז"ל על כן לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מפי האנשים ע"כ והא התם ג"כ אין אומרים אשר קדשנו, ואין שם אלא שבח והודאה ואפילו הכי פסק שלא יברכו לעצמן ועי' שם במ"א וט"ז שיישבו דברי רמ"א הא דהבדלה עם הא דסי' י"ז סעיף ב' וסי' תקפ"ט סעיף ו' דלא סתראי נינהו ע"ש, אבל השל"ה שכתב שנשים פטורות מברכת הלבנה יש לכוונו עם תירוץ הר' בנימין ז"ל דנהי דפטורות הן אבל מ"מ יכולות לברך אליבא דכ"ע כיון שהיא שבח והודאה אלא שנהגו שלא לברך משום שהם גרמו לפגם הלבנה:

וחזיתיה להרב המחב"ר בא"ח סי' רצ"א אות ח' הביא לנו סברת ר"ת בספר הישר דסבירא ליה דבמצות דרבנן שוה בכל אפילו במצות עשה שהזמן גרמא ע"ש, וא"כ לפי זה אין ראיה לדעתו מהא דסנהדרין דמברכי הנשים אפילו אי נימא באמת מברכי ולא כדחית הרב מ"א אין משם ראיה דהתם שאני שהיא מצוה דרבנן ולכך שוה בכל אפילו בנשים וא"כ הר' בנימין שרצה להביא מכאן ראיה לדעת ר"ת הוצרך לחלק בין ברכת המצות שאומרות אשר קדשנו לבין ברכת שבח והודאה היתה העלמ'ה ממנו דברי ר"ת בספר הישר:

ולפי דברי ר"ת אתי שפיר הא דאיתא במסכת ר"ה ט"ז ע"א חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל ע"כ ע"ש, דלכאורה קשה מאי קאמר תלמודא דבחדש ושבת איבעי לה למיזל דמאן חייבה הא הוי מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות ומאי קאמר איבעי לה למיזל, אבל לפי דברי ר"ת דסובר דבמצוה דרבנן הכל שוים אתי שפיר:

אלא שלכאורה קשה דאי במצות דרבנן שוה בכל קשה לי א"כ אמאי נשים פטורות מהבדלה והא אין לנו טעם לפוטרם דמ"נ אם הבדלה דאורייתא א"כ הרי איתקש זכירה לשמירה וחייבות בהבדלה כמו בקידוש ואם הבדלה מדרבנן הא במצות דרבנן שוה בכל וא"כ קשה אמאן דפטרן וכן קשה על השל"ה שכתב שנשים פטורות מברכת הלבנה משום שהזמן גרמא קשה עליו מר"ת בספר הישר, ואחר החיפוש ראיתי להרב המחב"ר ובברכ"י שם שכתב שהר"ן חולק בזה על ר"ת וסבר דאף במצות דרבנן שהז"ג נשים פטורות ממצות עשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ע"ש, שלפ"ז אתי שפיר למאן דפטר נשים מהבדלה וכן השל"ה שפטרן מברכת הלבנה סברי כהר"ן ז"ל (ולפי מה שנפרש לקמן בעה"י בלאו הכי לא קשה מהבדלה עיין לקמן) וכן ראיתי בהר"ן על הרי"ף בערבי פסחים על מימרת ר"י בן לוי דנשים חייבות בארבע כוסות עיין שם, וכן משמע מדברי הגהות מרדכי פרק קמא דמגילה שהקשה וז"ל וא"ת יהיו נשים חייבות בסוכה שאף הן היו בנס דענני כבוד וכו' ותירץ דלא אמרינן האי טעמא אלא במילתא דרבנן כגון מגילה וחנוכה וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא שאין בדרבנן אלא אלה ולא כר"ת וכן כתב הרב בית דוד הלכות פסח סימן רנ"ו ע"ש ועי' אשל אברהם א"ח סימן תע"ג ס"ק ב':

ומכאן קשה לי למה שראיתי להרב בב"י בסימן רצ"א בסוף הסימן שכתב וז"ל כתבו הר"ן והמרדכי בשם ר"ת דנשים חייבות בג' סעודות וכן נמי לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס המן ע"ש עכ"ל, קשה דלפי דבריו בספר הישר למה צריך לחיובי נשים משום שאף הן היו באותו הנס של מן הא במצות עשה דרבנן שוים הכל וג' סעודות הן מדרבנן, ויש לישב על פי מה שיישב הרב חיד"א במחב"ר על קושיתו לר"ת ממגילה וארבע כוסות וחנוכה שהוצרכו לחייב נשים משום שאף הן היו באותו הנס ע"ש, שתירץ דמצות עשה דרבנן על נס אי לאו דהנשים היו בכלל הנס היו פטורות דלא תקון אלא למי שניצול ע"י (או נהנה מן) הנס ע"ש דלפי דבריו אתי שפיר ג"כ דברי ר"ת אלו ודוק, ועי' להרב בעל שבח פסח בדיני סדר קדש ורחץ בדין מגיד אות ג' מה שכתב בזה עיין שם:

ועין ל'ו ראתה להברכ"י בסימן רצ"א אות ח' דין ז' שהביא משם הרב אורחות חיים (והוא באר"ח הלכות שבת בדין שלש סעודות אות ב') שכתב דנשים חייבות בשלש סעודות שהיא מצות עשה דרבנן וכל מצות דרבנן אף שהז"ג שוה בין באנשים בין בנשים ע"ש והוא כסברת ר"ת שכתב הרב המחבר, ורמז הרב שם באות ח' למש"כ הרב או"ח גופיה בהלכות הבדלה משם מהר"ש דנשים אין חייבות בהבדלה דרבנן כן כתב הברכ"י, וז"ל הרב או"ח בהלכות הבדלה אות י"ח וז"ל כתב הר"ש ז"ל נשים אין מבדילות לעצמן דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת אלא רבנן אסמכוה אקרא ע"כ והביאה הרב ב"י בסוף סימן רצ"ו ע"ש, והנה הם לכאורה סתראי נינהו, ונ"ל לישב דאין כונת הר"ש לומר דהבדלה אין חיובה אלא מדרבנן ואסמכוה רבנן אקרא כפשטא דלישנא אלא באמת סבר הרב דחיוב הבדלה הוא מדאורייתא מפסוק להבדיל בין הקדש ובין החול וכדאיתא בשבועות ד' ח"י ע"ב ע"ש אלא דרבנן אסמכוה נמי אקרא דזכור ושמור כדי ללמדנו דהבדלה דקרא היינו בדברים דזכרהו היינו בדברים (עיין לקמן שהלכתי בדרך זה ע"ש בתירוץ ראשון) וזה אינו אלא אסמכתא דעיקר קרא דזכור ושמור לא בא אלא לקידוש היום דפשט הפסוק הוא כשיכנס שבת זכרהו בדברים דהיינו לקדשו אלא דחכמים הוסיפו בזכירה זו ג"כ ביציאתו להודיע לנו דחיוב הבדלה בדברים והיינו זכור וא"כ דוקא קידוש הוא שמקורו יצא לנו מקרא זה דזכור ושמור וא"כ איתקש זכירה לשמירה ואמרינן כל שחייב בשמירה וכו' אבל הבדלה אין מקורה יוצא מפסוק זה אלא רבנן אסמכוה לכך לא הוי הקישא דאורייתא ואין לחייבם כנ"ל מהקישא וא"כ נחזור לכללינו דכל מצות עשה שהז"ג נשים פטורות אבל לעולם סבר הר"ש חיוב הבדלה מדאורייתא ועי' הרמב"ם פרק כ"ט מהלכות שבת עי' שם בהלכה א' ועי' להרב המגיד שם מש"כ והאריך ועי' להרב מגדל עז שם מה שהביא והאריך ועי' בפסחים ק"ו ע"א ועי' ב"ח בסי' רצ"ו שכתב ג"כ שהר"ש שהביא הרב א"ח סבירא ליה דהבדלה אינה אלא מדרבנן ע"ש דלפי דבריו וכן לפי דברי הרב ברכ"י הנ"ל דברי הא"ח סתראי נינהו, ובאמת פשט דברי הרב או"ח מורין כן כדברי הב"ח והברכ"י, לכן נראה לתרץ ולומר דקושיא מעיקרא ליתא דהא הרב אורחות חיים מצינו לו ז"ל שאחר שכתב דברי הר"ש הנ"ל סיים וכתב ז"ל כתב הר' אשר ז"ל שאם קידש או הבדיל אדם לעצמו לא יקדש ולא יבדיל לבקי אלא לאשה ע"כ, וזה היפך ממה שכתב משם הר"ש דלהר"ש דס"ל דאין מבדילות לעצמן שאין חייבות נשים בהבדלה א"כ איך האיש יברך ויבדיל להם, אלא ודאי מוכרחים לומר דה"ר אשר חילק על הר"ש וסבירא ליה שהנשים חייבות בהבדלה ולכך סבר דאדם שיצא כבר יכול לברך להוציאן וכונת הרב א"ח היא מתחילה כתב סברת הר"ש ואחר כך כתב סברת ה"ר אשר החולק עליו ומדהביא דעת ה"ר אשר בסוף משמע דהכי הוא דעתו דעת עליון ואזיל לשיטתיה שכתב לעיל בהלכות שבת דנשים חייבות במצות עשה שהז"ג דרבנן וא"כ ליכא אפילו ריח קושיא כלל ובזה יתורץ תמיהת הרב מאמר מרדכי ז"ל בש"ע סי' רצ"ו ס"ק ה' שתמה על א"ח דכיון דאין מבדילות לעצמן איך יברכו להן ע"ש, דלפי מש"כ אתי שפיר דבאמת פלגן בהדייהו והכל יבא על נכון, ולא תיקשי דאם כונת הרא"ח דפליגן הול"ל כך וה"ר אשר כתב שיהיה משמעותו דפליגי אין זה קושיא למי שרגיל ולומד בלשון הרא"ח דכן מנהגו על פי הרוב לכתוב בלשון הזה לתרתי דפלגן והרי לך חדא מינייהו לעיל אות יו"ד שכתב כה"ג שמתחילה כתב הוא ז"ל המברך על אור עששית והפנס צריך להוציא משם האור עד שיראה השלהבת ואחר כך כתב הוא ז"ל וכתב הרשב"א דפנס אינו כעששית דעששית רואה שלהבת אבל בפנס אינו רואה שלהבת וכו' והרי התם נמי דברי הרשב"א פלגן בהדיה ואפילו הכי כתב כהאי לישנא ודוק:

ועל פי פלוגתא זו של סברת הפוסקים הנ"ל דפליגי אי במצות עשה דרבנן שוה בין האנשים והנשים או לא, יש לפרש סוגיית כתובות ס"ד ע"ב אמתניתין דהמשרה אשתו ע"י שליש דקפריך הש"ס מני מתניתין לא ר"י בן ברוקא ולא ר"ש וכו' הניחא למ"ד אכילה ממש אלא למ"ד וכו' ועוד תליסר הוויין וכו' דצווחו בה קמאי דאמאי קאמר תליסר הא ארביסר הוו דלכו"ע תלת סעודות מיהא בעי בשבת ואי ס"ל דאשה אינה חייבת בג' סעודות משום דהויא מצות עשה שהז"ג א"כ אמאי המתרץ חשיב התם ד' לר' חדקא ותלת לרבנן, לכן נראה לומר דבזה נמי פליגי המקשה והמתרץ דהמקשה סובר כיון דהויא מצות עשה שהז"ג הגם דהיא דרבנן נשים פטורות כסברת הר"ן ז"ל ולהכי לא הוו אלא תליסר והמתרץ סובר דבמצות עשה דרבנן שוים האנשים והנשים כדעת ר"ת ולהכי חשיב ד' לרבי חדקא ותלת לרבנן ואתי הכל שפיר ונכון הוא ודוק:

י"ד לחודש כסליו שנת למע"ן תחיו"ן פה והראן יע"א:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן ק

לשון הרב מ"א סימן תקצ"ה ס"ק ב' וז"ל ונ"ל דאם יש בעיר א' שופר ורוצה לילך למקום שמתפללין ולשלוח נכרי שיביא לו השופר לשם והוא מחוץ לתחום ויכול לקיים שניהם אסור דהא יכול לילך ממקומו לעיר שיש בה שופר וכו' ע"כ, נראה מדסיים הרב בהאי לישנא דיכול לילך ממקומו לעיר וכו' מדנקט ממקומו יכול לילך משמע בהדיא דבי"ט מיירי שיכול בי"ט לילך ממקומו למקום שיש בו שופר דאי מאתמול מאי יכול ומאי ממקומו אלא ממקומו הוא מוכרע לומר דבי"ט מיירי ור"ל דממקומו הראשון יכול לילך אל מקום השופר שמקום השופר הוא סוף תחום מקומו הדר שם ומקום התפלה ג"כ הוא תוך תחום מקומו אבל ממקום התפלה אל מקום השופר הוא חוץ לתחום ואין לו שהות ביום לילך אל מקום התפלה ולחזור למקומו הראשון אשר הוא חונה שם ולילך משם למקום השופר ולכך רוצה לילך אל בית התפלה ולשלוח גוי להביא לו השופר מחוץ לתחום למקום אשר שם בית תפלה דמ"ש מקומו הוא במקום א ומקום $ציור בספר$ התפלה הוא במקום ב ומקום השופר מקומו תפלה במקום ג שמאל"ף ועד בי"ת תוך התחום וכן מאל"ף ועד גימ"ל, אבל מבי"ת ועד גימ"ל הוא יותר מתחום שבת ולכך אינו יכול לילך ממקום התפלה למקום השופר אם לא שיחזיר למקומו הראשון ולילך משם למקום השופר ואין לו כל כך שהות ביום שיעשה כן, והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב מחצית השקל שפירש דמש"כ הרב מ"א ורוצה לילך למקום שמתפללין הוא מעי"ט דבי"ט א"א דהא הוא חוץ לתחום ע"ש, ובאמת לשון מ"א אינו סובל פירוש זה כמ"ש והוכחנו מלשונו ודוק, והשתא אין להקשות דלפ"ז יש תקנה שילך הוא בעצמו בשתים ועלתה לו, דהא כתבנו דמיירי בשאין לו שהות כל כך ואם תאמר ישלח אחד אפילו הוא ישראל ממקום אשר הוא חונה שם למקום השופר בשעת הליכתו למקום תפלה והוא ישים לדרך פעמיו למקום תפלה וזה למקום שופר ובהגיעו הוא למקום תפלה יגיע הציר השלוח אל מקום השופר וימתין עליו שיעור שני תחומין דהיינו ממקום השופר עד מקום התפלה ועדיף יותר וירויח מעט זמן יותר משישלח הגוי משיגיע למקום התפלה למקום השופר אשר הוא יותר ארוך מתחום שבת והליכה וחזרה יותר ויותר משני תחומין, זה אינו דמקום שביתת השופר עד מקום התפלה הוא יותר מתחום שבת ואין ישראל יכול להוליכו עמו למקום התפלה דהרי הוא כרגלי הבעלים, ואין לומר דמ"מ ישלח משם גוי דאפשר דמיירי דלא מצא מי שישלח ממקומו וקל להבין, ואין להקשות לפירושנו דאיך יתכן שיהיה לו שהות לשלוח גוי ממקום התפלה אל מקום השופר שהוא יותר משני תחומין דהיינו בהליכה ובחזרה ואין לו שהות שיחזור הוא למקומו הראשון ומשם למקום השופר שהוא פחות משני תחומין דשאני אם שולח הגוי ממקום תפלה דשולחו קודם שיתפלל ואדביני ביני יכול לילך ולהביא לו שופר דהא מרויח כל המשך זמן תפלה אבל אם צריך הוא בעצמו לחזור ולילך למקומו הראשון ומשם למקום השופר צריך לשהות במקום התפלה המשך זמן התפלה עד שיתפלל ואחר כך יחזור למקומו ולכך אין לו שהות ביום לכל זה ועי' להרב מאמר מרדכי בסי' זה שנתקשה בזה ולענ"ד נראה כמש"כ נכון וקיים וק"ל:

הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה