קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
אורח חיים · הלכות קריאת ספר תורה
סימן יח
ענין אם יכולים הקהל לכוף לכהנים לצאת מבית הכנסת כדי שיעלה ישראל או משום שהוא מכובד או משום הכנסת בית הכנסת להרבות בהכנסתה וכיוצא, עי' להרב שיבת ציון סי' ואו, ועי' להרב אור נעלם סי' ב' ועי' להרב חתם סופר חלק א"ח סי' כ"ד:
[א"ה וע' בסי' קל"ה ס"ג בבאה"ט שם ס"ק ט' משם מהרי"ק וכנה"ג ופר"ח וכנסת יחזקאל]:
סימן יט
מעשה שהיה שביום ב' עלה הכהן ראשון לס"ת וקרא במקום לוי כדינו ואחר כך קראו לאחד בשמו לעלות שלישי ועלה לתיבה והוא עומד לפני ס"ת והוא ג"כ כהן וקראוהו לעלות שלא בהשגחה ולאחר שנזכר הש"ץ שהוא כהן ולא עשה כהוגן שקראו לעלות והוא כבר עלה וכדי בזיון אם ירד אחר שעלה מה עשה אמר לפני הקהל אע"פ שהוא כהן והראו לו בס"ת לקרות ובירך וקרא שלישי אי נימא כדין עשה הש"ץ הנז' או לא:
תשובה לכאורה נראה שלא עשה כדין הש"ץ הנז' הגם שאמר אעפ"י שהוא כהן וראיה ממ"ש מרן מלכא באו"ח סי' קל"ה סעיף יו"ד, וז"ל נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם ואומר החזן כשקורא לשני אע"פ שהוא כהן ע"כ, ומשמע להדיא דלא מהני אמירת החזן אע"פ שהוא כהן אלא דוקא בהפסק ישראל בשתים ועלתה לו וכן מפורש יוצא בהרב באר היטב ס"ק י"ז ע"ש, וכן הוא מבואר בב"י בשנות"ו את טעמו דהאי מנהגא ולחלק יצא בין זמן התלמוד לזמן הזה דבני עליה והמה מועטין ולא חיישינן למעוטא להנהו אינשי ולטעותם ע"ש. וכתב דעם כל זה לא נהגו לקרות כהן אחר כהן בלא הפסק ביניהם וכו' ע"ש.
אבל כד דייקת שפיר הא לא שמא מתייא דלא כתב מרן ז"ל אלא שלא נהגו להעלות כהן אחר כהן לכתחילה אבל אם בדיעבד קרא לו החזן לעלות וכבר עלה כנ"ד שכבר עלה לתיבה והוא לפני הס"ת ואם יורידוהו אולת היא לו בושה וכלימה בכגון דא משום גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה אין מזניחין אותו ואין מורידין אותו אם אומר החזן אע"פ שהוא כהן שבזה עבר החשש של פגם הראשון ולא נשאר לנו בזה לחוש לראשון אלא משום הנכנסין שלא שמעו מאמר החזן אע"פ שהוא כהן כמ"ש ב"י בסי' זה בשם מהרי"א ע"ש פסקת וכתוב בשבולי הלקט, וכיון דלזה השני איכא ודאי בושה ובזיון ולראשון ליכא כ"א חשש בעלמא משום הכי לא דחינן שני מקמי ראשון שאין בו אלא חשש פגם הנכנסים, ודע שאין יכולים לומר שהבושה מכרעת לפגם דהיינו אפילו שלא אמר אע"פ דאיכא פגם לראשון, מ"מ כיון דהשני מגיע לו בושה וכלימה אם מורידין אותו בזה נימא נמי דלא איכפת לן בפגם הראשון נגד בושת השני. זה אינו כדמוכח מהא דפסק מרן ז"ל בהלכות נשיאות כפים סי' קכ"ט סעיף ב' וז"ל כהן שעבר ועלה לדוכן ביה"כ במנחה וכו' אין מורידין אותו מפני החשד שלא יאמרו שהוא פסול ולכך הורידוהו ע"כ ע"ש, ואי טעם בושה עדיף ומכריע לטעם פגם למה הוצרך מרן לטעם שלא יאמרו פסול תיפוק ליה מטעם בושה אלא ודאי טעם פגם פסול עדיף לן מהבושה וסברא הוא דטעם פגם יש לו בושת ופגם ולכך הוצרכת לומר כמ"ש דלהראשון אין בו אלא חשש דהנכנסין שמא יכנסו אבל השני ודאי מגיע לו בושה אם תורידהו אלא דעדיין יד הדוחה נטויה לומר דאיכא למיחש טפי לחשש פגם שיש לראשון שהוא לזמן דכל ימיו עומד בפגמו לאפוקי השני שאין בו כ"א בושה שהיא לפי שעה עברה השעה עברה הבושה ולהכי דחינן ליה מקמי הראשון:
ואחר האמת אין זה כלום דהא כבר כתב רבינו ב"י בטעמא דנוהגין להעלות כהן אחר כהן בהפסק ישראל וז"ל ואפשר דטעמא משום דבזמן התלמיד שהיו ישראל מרובין במקום אחד אע"פ שהנשארים בביהכנ"ס ידעו שהוא כהן חיישינן לנכנסים שהם מרובים, אבל האידנא דקהלות ישראל קטנות הן בעונותינו, כיון שהנשארים בביה"כ יודעים שהוא כהן ליכא למיחש להנכנסים שהנשארים בביה"כ יודיעום שכבר אמר החזן אע"פ שהוא כהן, ועכ"ז לא נהגו לקרות כהן אחר כהן בלא הפסק ישראל ביניהם כדי שלא יהיו נראים כחולקים על התלמוד דאמר כהן אחר כהן לא יקרא ע"ש:
דלפי"ז בזמן הזה דליכא חשש לנכנסים משום פגם כמ"ש הרב"י ז"ל א"כ לראשון אין לו פגם ושום חשש פגם אלא הטעם משום דנראה כחולקים על התלמוד להכי לא עבדינן הכי וכיון דזה הוא עיקר הטעם אם אירע כנדון דידן דאית לזה השני בזיון וקצף אי מורידינן ליה כיון שאינו אלא פעם אחת משום מעשה הוא דעבדינן הכי ולא בקביעות לא מיחזי בזה כחולק על התלמוד בפעם אחת דהא אחר זה חוזרים לסדרנו הראשון שאין כהן אחר כהן עולה כדעת התלמוד וכה"ג אמרינן בעלמא כדאיתא בשבת קי"ג ע"א והא מיתחזי כרמות רוחא כיון דכל יומא לא קא עביד והאידנא הוא דקעביד לא מיתחזי כרמות רוחא, וכן איתא נמי שם בשבת קי"ח והא מיחזי כרעבתנותא א"ל כיון דכל יומא לא עביד והאידנא הוא דקעביד לא מיתחזי כרעבתנותא ע"ש, הרי לך בהדיא דדבר שאין עושה אותו בקביעות לא חיישינן למאי דמיחזי מיניה:
עוד נראה לי להביא ראיה לזה שאם עלה לא ירד משום דלא לימטי ליה בזיונא, ממ"ש הב"י בסי' זה בשם מהרי"א וז"ל כתב עוד רבינו הגדול מהרי"א ז"ל בשם א"ח שאם בא כהן לבית הכנסת קודם שיברך ישראל אע"פ שאמר ברכו את ה' וכו' כתב הרי"ף שיעמוד בתיבה ולא יקרא עד שישלימו כהן ולוי ואחר כך יקרא ישראל ואין בזה בושת כלל ע"ש, ור"ל כיון שלא ירד והוא עמד שם עד שקרא אף שהמתין שם אין בזה בושת כלל משמע דאם היה לו בושת לא עבדינן ליה הכי ואמרינן כיון שעלה יקרא הוא מיד וידחה כבוד הכהן, וא"כ הכא נמי בנ"ד כיון שאם לא יקרא אחר שעלה הכהן, השני שעלה במקום השלישי מגיע לו בושת וכדי בזיון דאם לא עכשיו אימתי דאין מוסיפין על ג' והראשון אין מגיע לו שום בושה ולא שום פגם כדעת הב"י אלא מפני שנראה שחולק על התלמוד בזה שיש לו בושה אם ירד שא"ל יעלה, לית דין צריך בושש כלל ועי' מש"כ הרוקח הביאו הרב שיירי כנה"ג בסי' קל"ה הגהת הטור אות דל"ת ודו"ק:
הכלל העולה שהש"ץ עשה כהוגן במה שקרא שלישי עם זה הכהן שטעה והעלהו לפני ס"ת דכיון שעלה לא ירד אחריו כבודו כי הוא בנפשו יברך ויקרא בס"ת כי מן שמיא מיהב יהבו ליה ומשמיא קזכו ליה, אורך ימים בימינה כיר"א ע"ה דוד הכהן סקלי ס"ט:
סימן כ
נשאלתי על מעשה שהיה שנכנסו שני ילדים למצות הלבשת ציצית והנחת תפילין ביום חמישי בשבת ומנהג ישראל תורה שנהגו שביום שנכנסו למצות תפילין מעלים אותם לס"ת. אם יעלה הכהן ויעלו ג"כ הילדים שניהם הגם שמוסיפין על מנין העולים שתקנו חז"ל לעלות בשני וחמישי שלשה גברי כיון שהוא יום טוב שלהם, או נימא דצריך לצאת הכהן לחוץ כדי שלא יעלו כ"א שלשה כתיקון חז"ל, וכן אם הם שלשה ילדים ואחד מהם כהן אם יעלו כולם וא"כ צריך לקרות לכהן הראשון ולקרות אחריו לוי או קורא פעמיים ונמצא מוסיפין רביעי או לא:
תשובה הנה הרב ב"י ז"ל באו"ח סי' קל"ה העתיק מה שכתוב במרדכי בפרק הקורא את המגילה עומד וז"ל כתב המרדכי וכו' בשם ריב"א שאם יש שלשה חתנים בב"ה אחד כהן וב' ישראלים דכיון דהוי לגבי חתנים כמו מועד וכו' קורים ארבעה כמו במועד הילכך הכהן קורא פעמיים ואחריו שני הישראלים הם ארבעה, וכן כתוב בהגהות מיימוני בפרק י"א מהלכות תפלה ריצב"א התיר להוסיף על שלשה ביום חמישי שיש חתונה אם צריכין לכך כגון שיש שנים או ג' חתנים דהא חופה הויא כמועד, וכתב עוד המרדכי ומיהו כשאין שם אלא חתן אחד לא אמרינן שיקראו ד' משום דלא הוי מועד אלא לגבי חתנים גופייהו אבל לגבי אחרים לא ע"כ:
ולכאורה נראה מדנקט ריב"א ג' חתנים ואחד כהן משמע דדוקא משום דאחד מהם כהן וצריך לעלות ראשון משום הכי קורא פעמיים ושני חתנים שתי עליות הם ארבעה שבהכרח צריך להוסיף כדי שיעלו כל החתנים, אבל אילו היו כל השלשה חתנים ישראלים לא הוי דינא הכי אלא היו דוחים כבוד הכהן ויצא הכהן מן הבית ויעלו החתנים בשלש עליות דוקא ואין להוסיף על המנין של שלשה כתיקון חז"ל. וכן מדנקט ג' משמע דאם הם שני חתנים וא' מהם כהן ג"כ אין כאן הוספה דהכהן יעלה פעמיים והחתן השני יעלה שלישי ואם שניהם הם ישראלים ידחה כבוד כהן כדי שלא להוסיף ויעלו שני חתנים ראשון ושני, ושלישי יעלה מאן דהוא ולא יהיו כ"א שלשה כתיקון חז"ל דהא לא אשכח פתרין להוסיף על שלשה עולים כ"א בהכי בשלשה חתנים שאחד מהם כהן:
ולפי זה הא דכתב מרן ב"י ז"ל על דברי המרדכי וכ"כ בהגהות מיימון בשם ריצב"א שהתיר להוסיף אם יהיו שני חתנים או שלשה וכו' לא השוה דעת ריב"א וריצב"א כ"א לענין דין ההוספה דלכ"ע יכולים להוסיף אם צריכין להוסיף אבל באופן ההוספה פליגי כדאמרן, אלא שראיתי בהגהות מיימון בהלכות תפלה ושם מצאתי שכתבו ג"כ ריב"א התיר וכו' במקום ריצב"א דנקט ב"י ונ"ל דריב"א הוא ריצב"א והוא רבינו יצחק ברבי אברהם וכמו שהעתיק המרדכי. עוד ראיתי שם בהגהות מיימון ולא מצאתי שהעתיקו בדברי ריב"א שני חתנים כ"א שלשה כדנקט המרדכי בדברי ריב"א, וראיתי לרמ"א ז"ל בסי' קל"ה סעיף א' שהעתיק שני חתנים דמוסיפין בשבילם ובאמת כי כן משמע מדברי המרדכי שכתב בסוף דבריו, וז"ל ומיהו כשאין שם אלא חתן אחד לא אמרינן שיקראו ד' וכו' מדנקט חתן אחד משמע דוקא בחתן אחד הוא דאין קורין ארבעה והיינו אם הם ישראלים דנקט רמ"א דאם אחד מהם כהן אין כאן כ"א שלשה עולין כהן פעמיים והשני עולה שלישי:
וא"כ צריכין אנו לומר דהא דנקט ריב"א בתחילת דבריו שלשה חתנים לאו דוקא אלא משום מעשה שהיה כך היה כאשר העתיק המרדכי בתחילת דבריו וז"ל השיב ר"י ברבי אברהם על מעשה שבא לפניו שאירע שלש חופות ביום רביעי והיה אחד מהן כהן וב' ישראלים והורה שביום חמישי יכולים לקרות בתורה וכו' והשיב נראה בעיני דהוי כמו מועד וכו', ומדהתיר להוסיף בשני חתנים ישראלים משמע שאין לדחות כבוד כהן והכהן יעלה אף אם אינו חתן וקורא פעמיים ואחר כך יקראו השני חתנים. וראוי לשום לב בדברי המרדכי דכתב דקורא הכהן פעמיים דלמה לא יעלה לוי שדוחק לומר דמיירי שלא היה שם לוי בבה"כ דלא הוה ליה לסתום אלא לפרש, והיה נראה לי לומר דלא התיר ד' קריאות אלא בכה"ג שאינם אלא שלשה גברי בארבע קריאות דלא מיחזי כל כך כמוסיף והוא על דרך מה שאביא לקמן בתשובה סי' כ"ב מה שהעתיק הרב ברכי יוסף בסי' קל"ז אות א' בשם שערי ישועה דאם הלוי קרא שני פסוקים וקרא אחריו ישראל כדין יחזור הלוי ויעלה ויקרא ג' פסוקים דמשמע דאותו לוי הוא שיחזור עוד הפעם וכתבתי שם הטעם שבזה אין נראה כמוסיף כמו אם יעלה לוי אחר ע"ש, וקרוב לשמוע שכן הוא טעם ריב"א דאם לא כן למה לא יקרא לוי אחר כהן כדינו שדוחק לומר שלא היה לוי שם, יעוד דאם לא היה לוי למה צריך להשמיענו זה שיקרא הכהן פעמיים דפשיטא דכן הוא, אלא דלזה יש לומר משום דירד לחשבון לכך דכהן פעמיים ואחריו שני ישראלים הרי ארבעה ע"כ, וא"כ לפ"ז אם יהיו ארבעה יעלו ארבעה דהיינו עם הלוי אלא דבאמת דכל זה דוחק כמ"ש, לכך נראה כמ"ש דוקא כהן יקרא פעמיים ולא יעלה לוי כדאמרן:
ותבט עיני בשורי להגהות המרדכי אשר סביב המרדכי והם מהגאון הירש שור שציינו על מה שכתב המרדכי כהן קורא פעמיים וז"ל ואף אם יהיה שם לוי כיון שהלוי לא היה חתן ע"כ, דיש להסתפק בדברי קדשו אם רוצה לומר הא אם הלוי חתן יקרא הוא ג"כ ויהיו עולים ד' גברי משום דהוי לדידהו כמועד כיון שמוכרחין לעלות לאפוקי עכשיו שאין הלוי חתן שאינו מוכרח לעלות להכי כל מה דאפשר לעשות טצדקי שלא יהיה נראה כמוסיף עבדינן ולהכי קורא הכהן פעמיים וכמ"ש אנן בענ"ד, או נימא דטעמיה כמו שאכתוב לקמן אלא דצד זה אי אפשר לאומרו דהתבוננתי על מקומו ואיננו דלמה אם הוא חתן מוכרח לעלות ואינו אלא מצד המנהג שנהגו לעלות החתנים, הא אפילו לא יהיה חתן מוכרחים אנו להעלותו לקרות בתורה אחר הכהן מדינא דש"ס דלוי קורא אחר כהן ולא יהיה עדיף המנהג מהדין ומשום הכי צריכין אנו לומר דכוונת הרב היא דאם הוא חתן כיון שעולים החתנים גם הוא יעלה משום דגדול כבוד הבריות ומשום דלגבי דידיה הוי מועד ולהכי יעלה דמשמע מדבריו דלא יעלו היום משום דיש בו הוספה אלא החתנים דהוי לגבי דידהו מועד, אבל לפי זה יוצא לנו גם הכהן לא יעלה אם אינו חתן. וכבר הוכחנו דאפילו בשני חתנים מוסיפין וכמו שכתב רמ"א וכפי נוסחת הב"י בהגהות מיימוניות בשם ריצב"א לכך נראה עיקר דלא אמרו שאין דוחין הכהן אלא באופן זה דבעליתו כשהוא קורא פעמיים כיון דליכא כ"א תלתא גברי אינו נראה כמוסיף כ"כ לאפוקי אם יעלה לוי הוי ד' גברי והוי כמוסיף להכי דחינן ליה אם אינו חתן דבחתן כיון דמועד שלו הוא אף דהוי כמוסיף לית לן בה אבל בכהן דלא נראה כמוסיף אף שאינו חתן לא דחינן ליה וא"כ יוצא לנו שאם הם ארבעה חתנים ישראלים שבזה אם יעלה הכהן הוי מוסיף על המנין שתקנו חז"ל דחינן ליה ולא יעלו כ"א החתנים אבל יש לומר כיון דצריכין להוסיף על תיקון חז"ל משום החתנים בלאו הכי משום הכי יעלה הכהן תחילה ויעלו חמשה גברי שהרי לא ימלט דצריך להוסיף על המנין:
אחר כך ראיתי להרב שיירי כנה"ג שכתב וז"ל איכא למידק מה צורך לקרות הכהן פעמיים יקרא הכהן ואחר כך לוי ואח"כ החתנים וכו' ולי נראה שאף שהיה לוי שם מפני כבוד החתן שהוא מלך אינו ראוי שיקרא לפניו הלוי ואח"כ החתנים וכו' ולכן סידרו שיקרא הכהן פעמיים ואח"כ שני הישראלים ואע"פ שהמלך קודם אפילו לכ"ג וכ"ש לכהן הדיוט היינו דוקא מלך ממש אבל חתן שאינו כמלך ממש מסתיין שיקדים ללוי ולא לכהן וכו' ע"ש, שבאמת הוא דוחק גדול שאם דינו כמלך אפילו לכהן קודם ואם אינו כמלך אפילו ללוי אינו קודם דמאן פלג לך. עוד כתב הרב השיירי ז"ל שבתשובתו רצה לומר דדוקא באם הוא חתן כהן דצריך לעלות משום כבוד כהונה הוא דמוסיפין דכיון דחתן אחד עלה צריך גם החתנים לעלות אבל אם אין שם חתן כהן והיו שם שני חתנים או שלשה ישראלים יעלה הכהן והלוי וישראל כדינו ולא יעלו החתנים ע"ש, וכבר אנן בענ"ד הוכחנו מדברי המרדכי שכתב ומיהו אם אין שם אלא חתן אחד לא יעלו וכו' משמע דאם הם שני חתנים ישראלים יעלו ד' וכמו שכתב רמ"א ז"ל. וכתב עוד ולא משמע הכי מדברי הגהות מיימון בשם הריב"א (ור"ל דנקט שני חתנים) מבואר מדבריו דגם הוא גרס בדברי הגהות מיימון ריב"א כמו שיש בספרנו אלא שכבר כתבתי דריב"א דהכא הוא ריצב"א:
ודע דאף למה שראיתי להרב חיד"א ז"ל בספרו שם הגדולים מערכת יו"ד אות ט' שכתב ריב"א הוא רבינו יצחק בר אשר הלוי תלמיד רש"י ובאות ט"ז כתב ור"י הבחור הוא ריצב"א וכו' וכותבים עליו ריצב"א להורות שאינו ריב"א שהוא רבינו יצחק בר אשר העשל ע"ש. מ"מ האי ריב"א דהעתיק הב"י דברי המרדכי בשם ריב"א הוא ריצב"א שכן במרדכי שהעתקנו לעיל לשונו כתוב מפורש וז"ל השיב ר"י ברבי אברהם וכו' והיינו ריצב"א שהוא רבינו יצחק ברבי אברהם ולא ריב"א שהוא רבינו יצחק בר אשר כסתם ריב"א בכל מקום:
איך שיהיה מוכח ממה שכתבנו בין אם יהיו ג' חתנים ואחד מהן כהן בין אם יהיו שלשה חתנים ישראלים או שני חתנים ישראלים מוסיפין כפי הצריך לנו וכמו שמוכח מדברי המרדכי כמ"ש וכמו שמוכח מדברי ההגהות מיימון שכפי גירסת הב"י דנקט סתם שני חתנים או שלשה חתנים וכמו שכתב רמ"א בהדיא. אלא שראיתי למרן ז"ל בבדק הבית שכתב על דברי המרדכי ואנו לא נהגנו כן ולא שמענו ולא ראינו מי שנהג כן ע"ש:
והרב השיירי בהגהות ב"י אות ב' כתב וז"ל ובעל תיקון יששכר שם כתב ואנו לא נהגנו כן בשני וה' בשני חתנים ולא שמענו מי שנהג כן ע"כ וכן הוריתי פה איזמיר יע"א בק"ק שלום הלכה למעשה ע"כ ע"ש. וכן כתב בספרו כנה"ג ע"ש. ובט"ז בסי' זה ס"ק ב' הקשה על דין זה שכתב ריצב"א דמדמה חתן למועד ע"ש. וכן כתב הרב מאמר מרדכי בסי' זה ס"ק א' וז"ל וכן אנו נוהגים אחריו שאין מוסיפין בשני וחמישי על שלשה. גם הרב אלף המגן ס"ק ב' וס"ק ג' כתב וז"ל גם בחתנים אין נוהגין כן כמ"ש הלבוש ועי' מ"א ס"ק ב'. ומהריק"ש בהגהותיו סי' קל"ה כתב וז"ל הצ"ל ובספר בדק הבית כתב שלא נהגו ולראשונים שמעינן וכן נהגו ע"כ, וכן הוא משמעות הרב גן המלך שהביא הרב אשל אברהם בסי' קל"ה ס"ק ב' דכתב שאם הבעל ברית עבר ועלה יעלה חתן אחריו דלדידיה הוי מועד שלו שעולין ד' ע"ש, משמע להדיא דסובר ז"ל דבחתנים מוסיפין ע"ש. עוד כתב מהריק"ש ז"ל בסי' הנז' וז"ל אבל לא בשני בעלי ברית דמשום צערא דינוקא לא מיקרי מועד ע"כ, וכן כתב הרב השיירי מ"ש הרב תקון יששכר וז"ל אבל בעל תיקון יששכר דף נ"ה כתב דאין דין ריב"א אמור אלא בחתן לא בבעל ברית וכמ"ש במהדורא קמא, והרב בית דוד סי' נ"ו כתב וז"ל נמצא דבב' בעלי ברית כולם חולקים על מור"ם הרב בדק הבית ומוהריק"ש ובעל הלבוש והבעל תיקון יששכר ובשני חתנים מור"ם והלבוש ומהריק"ש מסכימים דיכולים להוסיף ע"כ. וכן הוא דעת הרב גן המלך. ועל כן נראה שלכתחילה אין לנהוג להוסיף אפילו בחתנים כסברת רוב הרבנים ואם נהגו כן אפילו בב' בעלי ברית או תפילין אין למחות בידן כי יש להם על מה שיסמוכו סמיכת זקנים ועי' להרב ברכי יוסף ז"ל בסי' זה ע"ש. ולמי שנוהג להוסיף דוקא אינהו בחתנים או בעלי ברית גופייהו דהוי כמועד אבל לא לאחרים וכמ"ש המרדכי בהדיא. גם מהזוהר נראה שאין להוסיף על ג' עולים כדי שיהיה החשבון מכוון לדברים עליונים וז"ל הזוהר בפרשת ויקהל דר"ו ור"ז ובספרא דרב ייבא סבא במנחה בשבתא וכו' דהא איהי קיימא ברזא דתשע ספירות וקרינן תשע ואינון שית דחול ותלת בשעתא דאתער שמאלא בשבתא ולאתכללא כלא כחדא ואיהי מתעטרא בהו בתלת סטרין כגוונא דתלת סטרין עלאין דאינון כללא דפרשתא דשבתא זכאה חולקיה מאן דזכי ליקרא דשבתא וכו' ע"ש:
נאום דברי הצעיר החותם כ"ג לאדר ראשון ש' תער"ג פה אוראן יע"א דוד הכהן סקלי ס"ט
סימן כא
כתב מרן ז"ל בש"ע או"ח סי' קל"ה סעיף יו"ד נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם ואומר החזן כשקורא לשני אע"פ שהוא כהן. וכיוצא בזה נוהגין בלוי אחר לוי ע"כ. וכתב ע"ז מור"ם בהגה ולכן מותר לעלות ג"כ למפטיר בכה"ג ואם קורא מפטיר סתם אין לחוש לפגמו דהרי לא מזכיר שמו וי"א דאין לקרות וכו' אבל לאחר שנשלם המנין יכולין לקרות כהן או לוי וכו' ע"ש. ודברי מור"ם ז"ל במ"ש על דברי מרן ולכן מותר וכו' צריכין לי ביאור דמאי קא משמע לן בזה שכיון שעולה אחר הפסק ישראל ואומר החזן אע"פ שהוא כהן מאי גריעותא דמפטיר מכל עליות וקריאות שלפניו עד שהוצרך מור"ם להשמיענו דין זה במפטיר ולא נתפייס ולא סיפק ליה במה שכלל הכל מרן בש"ע נהגו לקרות וכו' בהפסק ישראל ביניהם דמשמעותו גם במפטיר דיבר:
ולכאורה היה נראה לומר דלפי מש"כ הרב מגן אברהם בס"ק י"ד דמ"ש מרן הש"ע בהפסק לוי וישראל ולא סגי בלוי לבד אלא בהפסק ישראל נמי ע"ש והביא דברי הרב ב"י שכתב דלהכי לא חיישינן לפגמו של כהן שני משום שעולה אחריו לוי ואם הוא פסול היאך יעלה אחריו הלוי ע"ש. דלפי דבריו ופירושו אתי שפיר דברי מור"ם דהוצרך להשמיענו במפטיר והיינו משום דהוה סלקא דעתין לומר שאחר המפטיר אין כאן אחריו כלום וא"כ חיישינן לפגמו שאין דבר המונע לפגמו שאין עולה אחריו לוי ולהכי לא יעלה הכהן למפטיר ולהכי חידש עלינו בטובו רבינו מור"ם ז"ל לומר דמותר לעלות ג"כ למפטיר בהפסק ישראל הקודם לו ואין לחוש לפגמו וטעמא כיון דלא אפשר לעשות לו שורה כיון שאומר אע"פ שהוא כהן סגי בהכי שאין דנין אפשר משאי אפשר דהכא כיון שכבר נשלם הסדר של פרשה מוכחא מילתא כמו שמצינו בענין עשרה פסוקים אי סליק עניינא סגי אפילו ט' פסו' כענין ויבא עמלק שאין בה אלא ט' פסוקים והכא נמי לא שנא:
אלא דעדיין אין זה מוציאנו י"ח בלשון ולכן דכתב מור"ם ז"ל שהרי אין זה מתחייב מלשון מרן ז"ל דהצריך הפסק ישראל וגם אמירת אע"פ שהוא כהן שאדרבא המתחייב ממנו הוא שלא יעלה למפטיר כיון דעיקר טעמינו בכהן שני שיעלה אחר כהן ואין חוששין לפגמו הוא משום שעולה אחריו לוי כמ"ש הרב מ"א משם ב"י כמש"ל, א"כ במפטיר שאין אחריו כלום נימא שלא יעלה הכהן למפטיר הגם שבאמת מורם ז"ל הכריע כן מדעתו דעת עליון וכדכתבינן טעמיה מ"מ לא הו"ל לכתוב ולכן אדברי מרן אלא ונראה לי שמותר לעלות ג"כ למפטיר שהוא לשון הכרעה לא לשון ולכן שהוא לשון המתחייב, ועוד אחרי השתטחותי לפני כפות רגליו הקדושים של הרב מ"א ואחרי לחיכת עפר שתחת כפות רגליו רגלי חסידיו אדמת הקדש נראה שאין פירושו עולה יפה בדברי מרן ב"י והש"ע והריני דן לפניו בקרקע שהרי הרב ב"י מתחילה כתב על דברי הטור שכתב ויש מקומות שנהגו לקרות הרבה כהנים בהפסק ישראל ביניהם ואין חוששין שיאמרו הראשון פגום הוא כיון שקראו ישראל אחריו וכו' כתב ע"ז הרב ב"י וז"ל ונ"ל שטעמן משום דכיון דלא חששו בגמ' אלא לפגמו של ראשון והשתא דקרו בתריה לוי וישראל ואם אין שם לוי קרא הוא פעמיים ואחריו קרא ישראל ליכא למיחש תו לפגמו של ראשון. עוד כתב הב"י אחר זה ותמהני דבכה"ג איכא למיחש לפגמו של אחרון שיאמרו חלל הוא ולפיכך קראוהו אחר ישראל (ור"ל דבשלמא במאי דעסיק הש"ס בכהן אחר כהן בלי הפסק כיון דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ליכא פגם בשני דא"כ לא יעלוהו במקום לוי כיון שהוא חלל אלא ודאי כהן הוא אבל בכה"ג שכתב הטור שכבר עלו אחר כהן הראשון לוי וישראל א"כ יאמרו על האחרון שהוא חלל כיון שקראוהו אחר ישראל) ועוד דלפגמו של ראשון נמי איכא למיחש וכו' ותירץ לקושית פגם האחרון דיש לומר דכיון דקרו בתריה לוי וישראל ליכא למיחש שיאמרו שהוא חלל דא"כ יצטרכו לומר שגם הלוי שקרא אחריו פסול וכולי האי לא אמרינן ע"ש, ואחר זה כתב ומ"מ האידנא נהוג עלמא לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם וכשקורא החזן לשני אומר אע"פ שהוא כהן ואפשר דטעמא משום דבזמן התלמוד שהיו ישראל מרובין במקום אע"פ שהנשארין בבה"כ ידעו שהוא כהן חיישינן לנכנסין שהן מרובין אבל האידנא וכו' ליכא למיחש לנכנסים שהנשארים בבהכ"נ יודיעים שכבר אמר החזן אע"פ שהוא כהן. ועכ"ז לא נהגו לקרות כהן אחר כהן אם לא בהפסק ישראל ביניהם כדי שלא יהיו נראים שחולקים על התלמוד דאמר כהן אחר כהן לא יקרא. ועוד יש לומר שמי שהנהיג מנהג זה סובר דלא אמרינן כהן אחר כהן לא יקרא אלא כשאין הפסק ביניהם אבל כשיש הפסק ביניהם יקרא וכדברי רב עמרם. ולכן נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל דוקא ומה שנהגו לומר אע"פ שהוא כהן לרווחא דמילתא הוא אע"פ שאינו מעלה ואינו מוריד עכ"ל הטהור ובש"ע העתיק להאי דנהוג עלמא דמשמע כל העולם ולא יש מקומות דייק כמ"ש הטור וכמ"ש בב"י ע"ש:
והשתא ניחזי אנן אי נפרש שמה שכתב שנהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ר"ל כמ"ש מרן למעלה מזה דגם אחר כהן שני עושים לו שורה דהיינו כהן לוי ישראל אלא שהוסיף כאן לומר שנהגו לומר אע"פ שהוא כהן א"כ קשה מאי קשיא ליה לרבינו מרן הקדוש בזה עד שהוצרך לומר ואפשר וכו' בזמן התלמוד שהיו מרובים וכו' הא בלאו הכי כבר תירץ יתיב לעיל מזה דלפגמו של ראשון לא חיישינן ולפגמו של שני נמי ליכא למיחש כיון שקורא אחריו הלוי יצטרכו לומר שגם הלוי פסול וכולי האי לא חיישינן כמש"ל ומאי קשיא ליה מהנכנסים שלא שמעו אע"פ שהוא כהן הרי רואים בעיניהם שקרא אחריו לוי וישראל וידונו בעצמם דודאי לאו פגום הוא כיון שקורא אחריו הלוי כמ"ש לעיל, ועוד שהרי כתב הב"י הא דלא נהגו לקרות כהן אחר כהן בלא הפסק ישראל ה"ט משום שלא יהיו נראים חולקים על התלמוד דאמר כהן אחר כהן לא יקרא וכיון דהיינו עיקר טעמא א"כ בהפסק ישראל לחוד דלא הוי כהן אחר כהן סגי בלא לוי דהא לא קאמר התלמוד אלא כהן אחר כהן לא יקרא ובהפסק לא קרא כהן אחר כהן, ועוד שדברי מור"ם שכתב על דברי הש"ע מנגדים לזה הפירוש כמש"ל דמאי לכן דקאמר אי סבר פירוש זה בדברי הש"ע, ועל כן מכח הני הכרחיות שכתבנו נראה לי לומר שדעת מרן בב"י ובש"ע דמ"ש דהאידנא נהוג עלמא לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ואומר החזן אע"פ שהוא כהן היינו בהפסק ישראל דייק הוא בלבד דזהו עיקר ההיתר בהפסק שלא יהיו עליות כהנים תכופים הגם דבעליית כהן הראשון צריך שורה דהיינו כהן לוי ישראל אם יש לוי שם ואם אין שם קורא כהן ראשון פעמיים היינו דוקא בפעם הראשון כתיקון חז"ל כדי ליתן כבוד וזכיה לכל אחד ואחד שיהיו הכל זוכים בכתר תורה שנתנה לכל על פי מעלתן אבל אחר כך לא קפדינן אלא אכהן אחר כהן לא יקרא משום פגם ולכך בהפסק ישראל סגי שכבר נתנו כבוד לכל אחד ואחד כפי מעלתו, ואי משום שעולה אחר ישראל ואיכא למיחש לשמא יאמרו פגום הוא הרי אומרים אע"פ שהוא כהן ואי משום הנכנסין דלא שמעו בזמן הזה שם במתי מעט לא חיישינן כמ"ש הוא ז"ל, ובתירוצו השני כתב דכיון שעולה בהפסק ישראל לא קפדינן דלא קפדי בש"ס אלא בכהן אחר כהן בלי הפסק, והשתא לפי תרוצים אלו של הרב ב"י מה שעושין הפסק ישראל ומוסיפים ואומרים אע"פ שהוא כהן תרתי דעבדינן אחת עיקר ואחת טפל כפי תרוציו ז"ל:
אלא באמת צריך לחקור ולהתבונן ולשום שכל דלמה באמת נהגו העם עם הכהנים קדושי עליון בצרות עין כל כך עד שגזרו עליהם חכמים אומר שכהן אחר כהן לא יקרא וכן לוי אחר לוי עד שיאמרו עליהם מדראינו שכהן אחר כהן קרא ידונו שיש פיסול באחד מהם ולהכי קרא אחריו דמה יהיה אם יעלה כהן אחר כהן שכך הדין נותן שכל מי שירצה יעלה כמו שאם ירצה ישראל לעלות אחר ישראל כך כהן אחר כהן נמי, בשלמא בשורה ראשונה דהיינו בתחילת עלייתם כיון שתקנו חכמים שיעלה ראשון הכהן ואחריו הלוי ואחריו ישראל כל אחד כפי מדרגת גדולתו בזה אתי שפיר טעמייהו שאם יעלה כהן אחר כהן או לוי אחר לוי שלא כתקנת חז"ל יבאו לדון ולחשוב עליהם מחשבת פגול אם יעלה כהן אחר כהן אבל אחר כך שניתן רשות לכל אחד לעלות שהרי מכאן ואילך ישראל יכול לעלות אפילו יש כהנים בבית הכנסת דמכאן ואילך בטלה מצות כהונה ולהכי יכולים לעלות אפילו ארבעה ישראלים בזה אחר זה ואין סדר למקרא בכהן לוי וישראל כאשר בתחילה אלא אפילו ישראל יכול לעלות לפני כהן מכאן ואילך ואין קפידא, א"כ גם כהן אחר כהן או לוי אחר לוי ינתן להם רשות מן הטעם הזה שמכאן ואילך מי שירצה לעלות ולקרות יעלה, וא"כ אפילו יראו לכהן אחר כהן שעולים יאמרו שכך הוא הדין ולמה יחשבו עליהם מחשבת פגול דשמא יש פיסול באחד מהם ולהכי עלו זה אחר זה עד שמפני זה גזרו אומר חז"ל שכהן אחר כהן לא יקרא:
והנראה לומר בזה הוא דחיבתן וקדושתן וכבודן ותפארתם מכשרתן לקבל טומאת מחשבת פגול דבשלמא ישראל יאמרו שעלה זה אחר זה שכך אירע וקרא לזה אחר זה שאין להם דבר במה לתלות אבל כהנים שהם בעלי כבוד וגדולה ותמיד עולים לגדולה לפתוח ראשון וליטול מנה יפה וכו' יאמרו כי מפני גדולתם וכבודם החלו לעלות זה אחר זה ואין זר נכנס בתוכם, ובאמת אין זו משורת דרך ארץ כי לא לבדם נתנה התורה ומצותיה ולא עבר זר בתוכם ולכן יאמרו העולם אילולי שניהם כהנים לא יעלו זה אחר זה ויאמרו שיש פסול באחד מהם ולהכי חז"ל גזרו אומר שכהן אחר כהן לא יקרא עד שיהיה בהפסק ישראל וכיון שהפסיק ישראל לא נשאר לנו שום חשש כדכתבנו ודוק:
איך שיהיה דעת מרן ז"ל בהפסק ישראל די כמש"ל ולרווחא דמילתא אמר נמי אע"פ לפי תירוצו השני, עלה בידינו מכל הני מעלייתא דלפי מש"כ הרב ב"י מתחילה דבעינן לכל עלית כהן שורה שלמה כלי מחזיק ברכה ואין עובר פגמו של כהן השני אלא מפני שקורא אחריו לוי ישראל א"כ למפטיר אינו יכול לעלות הכהן שהרי אין אחריו כלום אבל לפי מש"כ דהאידנא נהגו עלמא לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל בין לתירוץ הראשון בין לתירוץ השני של הרב ב"י יכול הכהן לעלות למפטיר ואין חשש לפגמו מהני תרי טעמי או משום דעיקר הוא מה שאומר החזן אע"פ שהוא כהן או משום שהעיקר הוא בהפסק של ישראל:
ולפ"ז דברי מור"ם שכתב על דברי הש"ע ולכן מותר לעלות ג"כ למפטיר נכונים ומצודקים ומדוקדקים הם ור"ל שלכן כפי דברי הש"ע דפסק כמו שנהוג עלמא בהפסק ישראל דוקא ואומר החזן אע"פ שהוא כהן דבזה סגי להכי יכול לעלות למפטיר ג"כ לאפוקי ממה שכתב מרן ב"י בתחילה שהצריך שורה שלימה אין יכולים להעלותו למפטיר כדכתבנו ודו"ק. ואחר כך השמיענו דין אחר מחודש שאם קורא מפטיר סתם ואינו אומר לשום אדם לעלות אלא כך היתה קריאתו, מפטיר, ר"ל בהכרזה מכריז ואומר מפטיר יכול לעלות הכהן ואין לחוש לפגמו כיון שאין קורא לשום אדם בשמו ואומר לו לעלות אלא הוא מכריז מפטיר ומי שרוצה לעלות יעלה, אם יעלה הכהן אין לחוש לפגמו כיון שעולה מעצמו ואין זה מזכיר שמו לעלות. ונראה לי דלרבותא נקט מפטיר הגם שאין אחריו כלום ואין אומר לו אע"פ שהוא כהן אין חוששין לפגמו כיון שאין מזכיר שמו וסובר מור"ם ז"ל דלא חיישינן לפגמו אלא אם החזן קורא אותו בשמו לעלות אז חיישינן שיאמרו העולם מדהקדים לו ישראל ואחר כך העלה לזה אחריו ולא אמר אע"פ שהוא כהן ודאי יש בו פיסול אבל אם לא קראהו אלא הוא עלה בעצמו לא יכריחו דבריהם מדהקדים לו ישראל שהרי הוא לא הקדימו ולא היה בדעתו להעלותו כלל אלא הוא עלה מעצמו ואין כאן פגם כלל וכ"ש לפי מש"כ הרב פרי חדש דלא חיישינן לפגמא דידיה שהוא יחוש לעצמו ובשלו הוא רשאי ע"ש, אתי שפיר דנימא דדוקא אנן אין רשאים להעלותו דכיון דקוראים אותו בשם לעלות על כרחו יעלה משום שהוא מהדברים שמקצרין ימיו של אדם מי שנותנים לו ספר תורה לעלות ולקרות ואינו עולה ולכך מוכרח הוא לעלות ואיכא פגם שבא מחמת אחרים אבל אם מעצמו רוצה לעלות בשלו הוא רשאי ואין כאן בית מיחוש:
ומכאן יש ללמוד דגם לסוברים שאין יכול להעלות לכהן אחר כהן כי אם אחר שעולים שבעה והיא סברת מור"ם ז"ל כאן בהגה היינו דוקא אם אומרים לעלות הוא שמחמירים ואינם מעלין אותו קודם שנשלם מנין שבעה אבל אם עולה מעצמו אין כאן בית מיחוש ויכול לעלות באיזה עליה שירצה אליבא דכ"ע כן מוכח מדברי מור"ם אלו בהגה ודו"ק.
כ"ד הצעיר קטינא ערי'ך דוד הכהן סקלי ס"ט ממולדות אנשי עי"ת דבדו יע"א מערי המערב מגירוש אנשי סיבילייא נ"ע ויצאתי מעירי אחר פסח תרנ"ו שהיה אז מספר שנותי יאתיו חמשה ושלשים שנה ובשנת אתה סת"ר לי באתי לכאן אורן יע"א אחר שבועות. אלהי יעקב יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו באור ה' ויאר לנו אמן. שבעה ימים לח' חשון שנת עטר"ת זקנים פה אוראן יע"א.
סימן כב
מעשה שהיה במנחה בשבת שעלה הכהן ולא היה שם לוי וקרא במקום לוי אלא שטעה הש"ץ ולא קרא ללוי אלא שני פסוקים ובירך ברכה אחרונה ועלה השלישי ובירך ברכה ראשונה, והתחיל לקרות וקרא ג' פסוקים או יותר ואחר כך נזכרו שלא קרא הכהן במקום לוי אלא ב' פסוקים. מה דינם?.
תשובה הנה מצאנו למהר"י קולון שורש קע"ז שכתב וז"ל מצאתי כתוב בשם בנו של רבינו אשר בחקת התורה שלו שאל הר' אליעזר למהר"ר שמואל אם קראו שנים כל אחד ז' פסוקים והאחד לא קרא כי אם שנים מבעיא ליה אם אמרינן הני מילי לכתחילה לא יפחות משלשה פסוקים אבל בדיעבד לא מהדרינן ליה שהרי קיים תקנת עזרא שתקן עשרה פסוקים ותנן בה"ב אין מוסיף עליהם או דילמא כיון דתקן לא יפחות מג' פסוקים כמאן דלא קרי דמי, ע"ש דשקיל וטרי ומסיק לכך אני אומר דאפילו בירך לאחריה יחזור ויקרא דאותה ברכה נעשית בטעות זאת חקת התורה (ע"ש שיש חסרון הניכר בדבריו. ומהר"י קילון ז"ל הכריע כדעת חקת התורה וכתב שם בסוף התשובה וז"ל וא"כ היה צריך לחזור ולברך כדמשמע מתוך לשון חקת התורה שכתב לעיל דהברכה היתה בטעות וכו' עכ"ל מהר"י קולון, ומשמע מדבריו דמה שכתב דצריך לחזור ולברך היינו ברכה אחרונה שהרי הוכיח שברכתו מלשון חקת התורה שכתב דהברכה היתה בטעות, ודאי הטעות הוא בברכה אחרונה דברכה ראשונה לא היה שם שום טעות וכן נמי מוכח מדברי הרב חקת התורה שהרי זה לשונו שכתבנו לעיל דאפילו בירך לאחריה יחזור ויקרא דאותה ברכה נעשית בטעות ע"כ, ומדקאמר אותה ברכה משמע להדיא אברכה אחרונה קאי ואי קשיא לך דא"כ למה תלי מהר"י קולון דצריך לחזור לברך ברכה אחרונה משום שהיתה בטעות הא כ"ש אילו לא היתה בטעות אלא מדעת א"כ פסוקים שקורא מחדש עדיין לא נתברכו וצריך לברך זו אינה קושיא דכונת הרב חק"ה היא כיון שהיתה בטעות אפילו יחזור ויברך לא הוי כמוסיף דברכה שבירך בטעות היא וכאילו לא בירך וא"כ אין כאן אלא עליה אחת בברכה אחת לפניה וברכה אחת לאחריה אבל אי לא אמרינן כמאן דליתא א"כ יש כאן ב' ברכות לאחריה וא"כ מיחזי כעליה אחרת ומיחזי כמוסיף, א"נ בא ליתן טעם למה צריך לחזור ולברך לאחריה הרי כבר בירך אלא שעדין לא עשה כתיקון חז"ל שלא קרא ג' פסוקים אה"נ יחזור ויקרא כתיקון חז"ל אבל לא יברך משום הכי קאמר יחזור ויקרא ויברך שברכה שבירך לאחריה היתה בטעות וכאילו לא בירך ומשום הכי צריך לחזור ולברך:
ודברי מהר"י קולון עליונים למעלה כתבם מרן בב"י בסי' קל"ז והביא סברת שבולי הלקט שדעתו כדעת מהר"י קולון שאם לא קרא אלא שני פסוקים מהדרינן ליה ופסקה מרן ז"ל בש"ע סעי' ד' ע"ש. ונ"ל אע"פ שמהר"י קולון ז"ל דבר בשלישי ה"ה והוא הטעם ג"כ בשני ובראשון דמאי שנא אלא דכל זה דוקא אם אירע שנזכרו קודם עלית הבא אחריו אבל אם אירע כזה ולא נזכרו עד אחר שקראו לאחר לעלות יעלה ויעמוד שם עד אחר שיחזור הטועה ויקרא ויברך ואחר כך יברך העולה השני כדפסק מרן בסי' קל"ה סעיף ו' ע"ש, ואי לא נזכרו עד שבירך השני ברכה ראשונה בזה יש להסתפק אי נימא כיון דחשבינן ברכה אחרונה שבירך הטועה אינה ברכה כיון שבטעות היתה א"כ הב' פסוקים אלו לא נתברכו לאחריהם ומשום הכי צריך זה העולה שעלה אחר הטועה ויקרא למפרע אלו הב' פסוקים ויוסיף לקרות מכאן ולהבא ואחר כך יעלה זה הטועה או אחר ולא חיישינן בזה שנראה כמוסיף או נימא דהב' פסוקים אינו צריך עוד לקרותם כיון שהתחיל מפסוקים של אחריהם לקרות אין צריך לחזור למפרע דהא בלא הב' פסוקים אלו ישלים הוא ואחר עמו יו"ד פסוקים כתקנת חז"ל:
וראיתי להרב ט"ז כאן בס"ק ד' שכתב וז"ל ונ"ל דיש חילוק בדבר דאם נזכרו אחר ברכה אחרונה שלא קרא אלא ב' פסוקים ועדיין לא קרא הש"ץ לאיש אחר אז אותו שחיסר פסוק א' יקרא עוד פסוק א' ולא יברך קודם לו ברכה ראשונה דהא כבר בירך הוא ברכה ראשונה תחילה. והברכה האחרונה שבירך הוא כאילו לא בירך כיון שבטעות היתה ולאחר שישלים הפסוק הג' יברך ברכה אחרונה שנית וקאי על מה שקרא (וכל זה מכוון ממש למש"כ והוכחנו שזה כונת מהר"י קולון ז"ל) ואם לא נזכרו עד אחר שקרא לאחר לעמוד לקרות וכו' משום פגמו יסתלק הראשון ויקרא השני בברכה ראשונה ויתחיל למפרע ממקום שהתחיל אותו שלפניו ויוסיף עליהם כמו שירצה ע"כ. ונ"ל דס"ל להט"ז דזה לא דמי להא דפסק מרן בסי' קל"ה שיעלה ויעמוד שם עד שיברך הכהן ולוי וכו' דשאני הכא כיון דמשום פגמו צריך מ"מ הוא לעלות ולקרות משום הכי יעלה ויקרא תכף ומיד ושלפניו יסתלק דמה לנו בו כיון שטעה וכבר עלה זה יעלה זה תחתיו ואיהו דאפסיד אנפשיה שלא עלה למנין הקרואים, אבל התם בסי' קל"א דחיובא רמיא עלן להעלות לכהן וללוי ברישא לכן צריך לעמוד שם זה שכבר עמד לקרות עד שיעלו הם תחילה
ובנדון דידן נמי שכבר בירך השלישי והתחיל לקרות כיון שנזכרו נ"ל דצריך לחזור שנית למפרע ויקרא ממקום שהתחיל אותו שלפניו לדעת הט"ז ואין צריך לחזור ולברך פעם אחרת ברכה א' משום שמתחילה לא בירך אדעתא דלקרות פסוקים אלו אשר כבר קראם זה שלפניו, דזה דומה למש"כ מרן בש"ע בסימן ק"מ סעיף ג' וז"ל העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות ובירך על התורה והתחיל לקרות או לא התחיל והזכירוהו שפרשה אחרת וכו' י"א שאינו צריך לחזור ולברך וי"א שצריך ע"כ, ואע"פ שכלל בידנו הוא דדעת מרן כיש אומרים בתרא מ"מ בספק ברכות קימ"ל להקל אפילו כנגד מרן ז"ל עיין להרב חיד"א בברכ"י בא"ח סי' ז' ועיין להרב בית מנוחה לאי"ש טהור בדיני הברכות לעולין לקס"ת אות יו"ד שכתב כן ע"ש, וא"כ הכא נמי בנדון דידן דכיון שדינו הוא שצריך לקרות ממקום שהתחיל זה שלפניו משום דקריאתו ועליתו וברכתו אינה קריאה ואינה עליה וזה כבר נסתלק א"כ צריך זה העולה אחריו לדעת הט"ז שיקרא ממקום שהתחיל זה שלפניו והראו לו מקום אחר כשצריך לקרות משם אין צריך לחזור ולברך וכ"ש למה שהכריעו האחרונים ז"ל עיין באר היטב בסי' ק"מ ס"ק א' שכתב שאם היה בסדר היום אלא שהטעות היה שהראו לו למעלה שכבר קראו או למטה וצריך לחזור למעלה בכל חד מהני גווני א"צ לחזור ולברך וכתב שם שכן כתב המבי"ט ובעל תיקון יששכר והרדב"ז וכן דעת הט"ז והמ"א וכן פסק הפר"ח ע"ש, ועוד סיים הט"ז דאם הטעות במקום שאין צריך לגלול הס"ת א"צ לחזור ולברך דדעתיה על כל המגולה ע"כ, וא"כ הכא בנ"ד הכל היה בסדר היום ועוד דהכל היה מגולה לפניו א"צ לחזור ולברך:
ונראה מלשון הט"ז שכתב הראשון יסתלק ולא כתב יעמוד שם עד שיעלה ויקרא זה שעלה אחריו ואחר כך יחזור ויעלה הוא פעם שנית כדי להשלים שלשה עולין בג' פסוקים דהא עלית וקריאת שני פסוקים לא מיקרי עליה ואינו נחשב כלל וכאילו לא עלה כמו שכתבנו לעיל בשם מהר"י קולון ומדכתב הט"ז יסתלק משמע דיעלה אחר להשלים לג' עולין והכא בנ"ד אילו נזכרו אחר שקרא לג' לעלות כיון שזה המברך ראשון הוא כהן והוא במקום לוי וחייבים לעלותו ראשון כיון שטעה בעליתו במקום לוי וכאילו לא עלה במקום לוי אף שכבר קראו לשלישי אז דינו בסימן קל"ה דיעמוד ישראל שם עד שיקרא במקום לוי ואח"ך יקרא הוא, אבל בנ"ד שלא נזכרו אלא עד שבירך והתחיל השלישי יש להסתפק אי נימא כיון שזה שקרא ב' פסוקים חשבינן ליה כאילו לא עלה ומשום הכי צריך להשלים מנין הקרואים חוץ מעליתו. א"כ הלוי עדיין לא קרא ומצינו להפר"ח שכתב שאם היה הלוי או הכהן בבהכ"נ וסברו שאינו שם וקרא ישראל אינו עולה למנין שבעה ואחר ישראל יקרא הכהן או הלוי ע"ש ועיין באר היטב שם ס"ק ט' וס"ק י"ד וא"כ הכא נמי בנ"ד הוי הכי שעלית ישראל אינה עולה מן המנין וצריך עוד להעלות לכהן ויקרא במקום לוי ואחר כך יעלה ישראל ונמצא לפי זה חמשה גברי יעלו או נימא דלא כתב הפר"ח זה אלא במנין שבעה שמותר להוסיף על הקרואים וכמו שכתב בלשונו אינו עולה למנין שבעה ומשמע אבל למנין ג' עולה ואם תימצי לומר דישראל שכבר עלה עולה למנין ג' עדיין יש להסתפק אם אחר ישראל צריך להעלות הלוי או הכהן שהוא במקום לוי או נימא שאינו בדין שיעלה אחר ישראל ועוד אפשר לומר שכבר יצאנו י"ח בעלית כהן ולוי שעלו ברישא כתקנת חז"ל אלא שחסר לנו תיקון חז"ל דהיינו תקנה אחרת שצריך שלשה כל אחד מהן יקרא ג' פסוקים ובזה שיעלו ג' גברי מ"מ הרי תקננו מה שחסר לנו:
ואשא עיני ואראה להברכ"י כאן בסי' קל"ז אות א' שכתב בשם שערי ישועה דאם הלוי קרא שני פסוקים וקרא אחריו ישראל כדין יחזור הלוי ויעלה ויקרא ג' פסוקים ממקום שפסק הישראל ע"ש, ומדהביא הרב דין זה בסי' קל"ז בסעיף א' ביום שקורין ג' משמע דמיירי בחול שאסור להוסיף ואפילו הכי יעלה הלוי אחר ישראל ואין עוד ע"ש. ונ"ל הטעם שיעלה הלוי פעם שנית ולא אחר הוא משום שבזה אין נראה כמוסיפים כמו אם יעלה אחר וא"כ בנ"ד נמי יחזור הכהן שהוא במקום לוי ולא אחר כדי שלא יהיה נראה כמוסיפים, ודע דכל זה שכתבנו שאם בירך ישראל ברכה ראשונה ואפילו התחיל לקרות ואחר כך נזכרו שצריך לחזור ולקרות למפרע ממקום שהתחיל מי שלפניו אין זה דוקא אלא לדעת הט"ז וכמ"ש אבל לדעת המ"א ז"ל שכתב בסי' קל"ז ס"ק ח' דבקרא ב' פסוקים דפסק מרן דצריך לחזור ולקרות, צריך לברך לפניה ולאחריה ג' פסוקים מכאן ואילך ובשבת דמוסיפין יקרא אחר מכאן ואילך ג' פסוקים ע"כ ע"ש:
וצריכין אנו לומר לדעת המ"א דס"ל דיקרא הוא או אחר ג' פסוקים מכאן ואילך ולא יקרא למפרע דברכה דבירך מתחילה על הב' פסוקים הויא ברכה הפוטרת מיהא הב' פסוקים ומשום הכי סובר הרב דצריך לברך לפניה ולאחריה משום דהוי סילוק והוי ליה כנמלך א"כ ברכה שניה שמברך לאחריה אינה מועלת לשנים הראשונים וראיה ממה שפסק בשבת שמוסיפים דיקרא אחר ג' פסוקים מכאן ואילך א"כ ודאי ברכת האחר אינה מועלת לב' הפסוקים שעברו וא"כ הרי לא נתברכו הב' פסוקים לאחריהם אלא ודאי סבירא ליה דברכה שבירך מתחילה דהיינו ברכה אחרונה הויא ברכה הפוטרת הב' פסוקים אלא שקריאתו אינה עולה למנין הקרואים כיון שלא קרא כתיקון חז"ל, עיין להרב מחצית השקל וזה שכתב המ"א דצריך לברך לפניה ולאחריה ציין עלה שבולי לקט והוא נראה שחולק על מהר"י קולון שהוכחנו מדבריו דהטעות היא בברכה אחרונה ולכך צריך לחזור ולברך אבל ברכה ראשונה כיון שלא היה שם טעות אינו צריך לחזור ולברך וכיון דקריאת הב' פסוקים למפרע תליא בהאי פלוגתא דהמ"א והט"ז דלדעת המ"א דס"ל דצריך לברך לפניה ולאחריה ס"ל דברכה דבירך באחרונה הויא סילוק מדעת והוה ליה כנמלך וא"כ השני פסוקים כבר נתברכו וקראו אותם ולהכי אין צריך עוד לחזור ולקרותם למפרע ולדעת הט"ז דס"ל דאין צריך לחזור ולברך לפניה ס"ל ברכה אחרונה לא הויא סילוק כיון דבטעות היתה כמ"ש מהר"י קולון ולא הוי ברכה ולכך צריך לקרות למפרע כדי שיתברכו לאחריהם ג"כ:
וכיון דפלוגתא היא אי צריך לחזור ולקרות למפרע או לא, בנ"ד שכבר בירך השלישי נ"ל דאין לחזור ולקרות למפרע וליכנס בפלוגתא אחרינא דסי' ק"מ דאם הראו לו במקום זה והוא צריך לקרות במקום אחר דיש אומרים דצריך לחזור ולברך וי"א דאין לברך לכך יש לסמוך אסברת מ"א שלא ליכנס עוד בפלוגתא, ועוד אף אם תימצי לומר דלא נתברכו הב' פסוקים לאחריהם מ"מ הא קימ"ל אפילו דילגם אין צריך לחזור ולקרות כדפסק מרן ז"ל סעיף ג' ע"ש, ועוד דכיון דפלוגתא זו תליא בפלוגתא אחרינא בענין הטועה אם צריך לחזור ולברך לפניה נמי או לא ובפלוגתא זו כבר הכריע אבי התעודה הוא הרב חיד"א ז"ל בספרו הברכ"י דצריך לברך לפניה עי' סי' קל"ז בברכ"י וכן הסכים הרב אמת ליעקב וכן העלה להלכה הרב חיד"א ז"ל בספרו לדוד אמת והביא דבריהם להלכה הרב אי"ש טהור בספרו בית מנוחה בדיני הברכות לעולין לס"ת אות י"א ע"ש א"כ ה"ה נמי בנ"ד אין צריך לחזור ולקרות למפרע:
זאת עול"ה מן המד"בר בנדון דידן שלא נזכרו עד אחר שבירך השלישי, יגמור השלישי קריאתו ממקום שהראו לו ואינו צריך לחזור ולקרות למפרע ולאחר קריאתו יחזור הלוי או הכהן הקורא במקום לוי יחזור ויקרא ג' פסוקים ממקום שפסק העולה לפניו ויברך לפניה ולאחריה וזה יותר טוב משיעלה אחר להשלים מנין הקרואים כדי שלא יהיה נראה כמוסיף כנ"ל. ועי' להרב מגן אלף בסי' זה ועי' להרב חיי אדם כלל ל"א סי' ז"ך ולהרב פקודת אליעזר בסימן זה. שנים עשר יום לחודש כסליו כאן שנה למע"ן תחיו"ן פה והראן יע"א.
כ"ד קטינא ערי'ך בעזרת הבורא, הצעיר ע"ה דוד הכהן סקלי ס"ט.
סימן כג
שאלת אם הוציאו ספר תורה והתחילו לקרות בעשרה ויצאו מקצתן אם יכולים להשלים מנין העולים כדין אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתם שגומרין אותו הקדיש או הקדושה וכמו שפסק מרן בש"ע א"ח סי' נ"ה סעיף ב' וסעיף ג' או לא.
תשובה הנה נראה דדינם שוה דמאי שנא וכן משמע להדיא מתשובת הרב תה"ד סי' ט"ו והעתיקה מרן ז"ל בב"י סי' זה בסי' נ"ה שהביא לשון הירושלמי שהביאו האשירי והמרדכי פרק ג' דמגילה דפורסים על שמע וכו' וקריאת התורה ומפטיר בצבור אע"ג דתני בהו בכולהו אין פוחתין בהם בפחות מעשרה מ"מ אם התחיל בעשרה גומרין ע"ש, ומשמע דגם בקריאת התורה נמי קאמר הירושלמי שאם התחיל בעשרה גומרין אף שיצאו מקצתן וכן נראה נמי מאותה תשובה מדבריו שהוסיף וכתב וכן נראה נמי אם התחילו ביום הכניסה בתפלה ביו"ד וקודם קריאת התורה הלכו מקצתם אין קורין בתורה בפחות מיו"ד ומדנקט קודם קריאת התורה משמע הא התחילו לקרות בתורה גומרים קריאת התורה נמי, אחר כך ראיתי להרב מגדל עוז בהרמב"ם הלכות תפלה פרק י"ג הלכה וא"ו שהביא הירושלמי הנז' וראיתי לו שהעתיק דברי הירושלמי הנזכר שכתוב ומפורש בהם כך וז"ל אין פורסין על שמע פחות מיו"ד התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומרין. אין קורין בתירה פחות מעשרה התחילו ביו"ד והלכו להם מקצתם גומרין, אין קורין בנביא וכו' ע"ש. הרי לך בהדיא דהירושלמי קאמר שגם בתורה אם התחילו ביו"ד ויצאו מקצתם גומרין, וזה הירושלמי הביאו הרב ב"י בתחלת סי' נ"ה ע"ש, וכתב שכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק הקורא את המגילה עומד ע"ש, אלא שהם השמיטו הא דאין קורין בתורה פחות מיו"ד התחילו וכו' כמו שהעתיק הרב מגדל עוז וכמשמעות הרב תה"ד ועי' בטור ובש"ע סי' קמ"ג סעיף א' וע"ש בב"ח:
ומעתה אבוא אעיר מהא שפסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכות תפלה הלכה וא"ו, שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה וכו' ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותם ע"ש והראב"ד ז"ל שם השיג וכתב לא שמענו דבר זה מעולם וכו' ומ"ש הוא זרות והצבור היכן הלכו עכ"ל. ועל זה בא רבינו כסף משנה לישב דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל ומה שכתב שהוא ענין זרות יש לומר דמשכחת לה שהיו עשרה בבית הכנסת ויצא אחד מהם או שלא היה בבית הכנסת אלא תשעה עכ"ל. והשתא במאי עסקינן אי שיצא אחד קודם קריאת התורה היכי קראו מתחילה עד שהגיעו לשמונה פסוקים הא הדין נותן שאם יצאו קודם קריאת התורה אין קורין בתורה וכמו שפסק הרב תרומת הדשן ואי יצאו לאחר שהתחילו לקרות בעשרה ואחר כך יצאו הא לפי מה שמבואר לעיל גם בשאר התורה גומרין ומשלימין ואם כן אמאי קאמר הרמב"ם ז"ל דבשמונה פסוקים מותר לקרותם בבהכ"נ בפחות מעשרה מפני שהם משונים. הא קימ"ל דגם בשאר התורה הדין כן שאם יצאו מקצתם אחר שהתחילו לקרות משלימין וגומרין וצ"ע. ואפשר לומר דמיירי שקראו הסדר עד שמונה פסוקים ואירע להם אונס ולא השלימוהו ויצאו כולם ואחר עבור האונס באו להשלים הפרשה בזה קאמר שיכולין לקרות שמונה פסוקים בפחות מעשרה אלא של' הרב כסף משנה שכתב ויצא אחד מהן אין שייך לפרש כן. ואפשר לומר דסובר הרב כסף משנה דגם דאמר בירושלמי שאם הלכו מקצתם גומרין רוצה לומר העולה שכבר התחיל יגמור מה שצריך לקרות אבל לא יעלה אחריו אחר לקרות כיון שהוא עדיין לא התחיל אבל בשמונה פסוקים יכול אחר לעלות ולהתחיל קריאתו וברכותיו באלו השמונה פסוקים כיון שהן משונים וק"ל:
אחר כך ראיתי להרב כסף משנה בהלכות תפלה פרק ח' הלכה וא"ו שכתב וז"ל ומספקא לי אי הני מילי לדידהו שהעולים לקרות לא היו מברכים אלא הראשון והאחרון וכיון שהתחיל האחד ובירך אע"פ שלא נשארו יו"ד אינו מפסיק מלקרות עם כולם משום דכולהי כחד גברא דמו אבל לדידן דכל אחד מברך תחילה וסוף נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחילה ישלים לקרות ויברך בסוף ולא יעלה עוד אחר לקרות או נימא כל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל אחד לעלות ובירך אע"פ שלא נשארו עשרה צריכים כולם לעלות ולזה האחרון דעתי נוטה עכ"ל ע"ש, והנה לפי הצד הראשון אתו דבריו הכא שפיר וכמו שכתבנו דהיינו בכל התורה כולה ישלים דוקא אותו שעלה כבר לדידן אבל בשמונה פסוקים יעלה גם כן אחר כמו שכתבנו אנן בענ"ד ולפי נטיית הרב לצד השני אתי נמי שפיר והוא דהנה מצינו להרב מ"א בתחילת סי' קמ"ג הלכות קריאת ס"ת ס"ק א' שהביא דברי הכסף משנה האחרונים וכתב עליהם וז"ל ומשמע שם דלא יקרא אלא ז' עם המפטיר ועי' סי' רפ"ב עכ"ל, ורוצה לומר שאין להוסיף יותר מז' ואף המפטיר יהיה אותו השביעי, ועי' להרב מחצית השקל שם ולפי המבואר אתי שפיר דברי הכסף משנה שכתב כאן על שמונה פסוקים דהיינו החילוק שיש בין שאר התורה לשמונה פסוקים הוא זה דבשאר התורה אם אין שם עשרה אין יכולים להוסיף יותר מז' ובשמונה פסוקים יכולים להעלות בהם מה שירצו שמוסיפין בהם ודוק:
סימן כד
שאלה ספר תורה שנמצא תפור שלא כסדר דהיינו שחיברו את היריעות אחת אל אחת פרשת תזריע לפרשת צו ואחר כך תפרו וחיברו פרשת שמיני לפרשת תזריע ואינו חסר כלל אלא שתפרוהו שלא כסדרו אם פסול לקרות בו וצריך שיוציאו ס"ת אחר או אין לפוסלו בכך:
תשובה הנה מצאנו לתשב"ץ חלק ראשון שאלה קע"ו והביאה הב"י ביו"ד סי' רע"ו בבדק הבית שנשאל על ס"ת שחסר ממנו פסוק שלם אם יוכל לכותבו ביני שיטי ואם לא יספיק לכותבו בריוח שבין שני שטין אם יוכל לכתוב מה שישאר בשיטה תחתונה לאחרת שתחתונה, והשיב דאפילו פסוק שלם מותר לתלות דאין לחלק בין חסרון מרובה לחסרון מועט וכו' ולתלות ביני ב' שיטי עד שיצטרך הקורא אחר שהשלים קריאתו לחזור למעלה אל הפסוק הראשון, אפשר להקל בכך דאין לחוש לסירוס זה כיון שהכתיבה בתליה בכתיבה דקה יותר מכתיבת שאר הדף מינכרא מילתא דלשם תליה כתב כך וכן מוכח וכו' ע"כ. משמע מדברי התשב"ץ דאם היתה כתיבת הכל בשוה זה כמות זה חיישינן לסירוס וא"כ נידון דידן דהכל כתב אחד הוא ולא מינכרא מילתא יש לחוש לסירוס, וכן ראיתי להרב מעיל צדקה סי' נ"ו דכתב דהיכא דלא מוכח לאיזה מן המקומות שייך החסרון הוי מסורס ופסול ע"ש, ובנדון דידן יש גריעותא אחריתי שיצטרך לגלול ממקומו למטה ולמעלה. ואין לחלק ולומר דדוקא התם דפסולו דהיינו הסירוס בדף אחד דבשעת הקריאה הוא קורא בשיטה שלמטה ואחר כך קורא מה שלמעלה כיון דהכתיבה שוה דמי לסירוס אבל בנ"ד שסדר קריאתו היא כך דלאחר שהשלים הקריאה בדף שהוא קורא בו ע"ס כל הדף גולל ומדלג לצד אחר וחוזר לענין ראשון שהוא ענין אחד ובזה אמרינן דהוה ליה כמדלג מפרשה לפרשה בענין אחד דפסק מרן בש"ע א"ח סי' קמ"ד דמותר לדלג, זה אינו דהא מטעם טעמי להו רבנן הרשב"ץ והרב מע"ץ הנז' לפסול משום דלא מינכרא מילתא לכך הוה ליה מסורס והכא נמי לא מינכרא מילתא לאן אזלת, ואל תאמר דמ"מ לא דמי נ"ד לנדון הרשב"ץ דבנ"ד דבכתיבה אין בה שום סירוס אלא עיקר הסירוס הוא בא מכח הטעות שטעו בתפירת היריעות ובחיבורן שתפר היריעה שלא כהוגן והיום או מחר עתיד לקרוע התפירה ולעשותה כהוגן כסדרן וכהלכתן ולא הוי סירוס ולא מיפסל, זה ליתא דאפשר לומר דמגרעות נתן בזה שעתיד לקרוע תפירתו דכיון דעומד לחתוך כחתוך דמי ואין כאן תפירה וא"כ יריעה זו הרי היא כאילו עומדת לעצמה ואינה מחוברת עם שאר יריעות ס"ת עי' מקואות פרק עשירי משנה ב' דקתני כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום המדה ע"ש, ופסקה הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מקואות הלכה כ"ה ע"ש, וטעמא הוי משום דעומד לחתוך כחתוך דמי וכדאיתא בחולין דף ע"ב ע"ב, ודמיא להא דכתב מרן בש"ע יורה דעה סימן רע"ח סעיף ד' ספר תורה שחסר יריעה אחת אפילו היא מונחת עמו כיון שאינה תפורה עמו אין קורין בו עיין שם, וכן ראיתי להרב חתם ספר בחלק אורח חיים שאלה ח' שכתב באמצע התשובה וזה לשונו:
אף על פי שאין כתיבה מעכב בספר תורה מכל מקום הספר תורה צריך שיהיה מסודר שלא יבא הלומד בו להקדים המאוחר ולאחר המוקדם דאם כן תפוג תורה ויאסור המותר ויתיר האסור והוא פשוט עד כאן עיין שם.
סימן כה
ביום שמוציאין שלשה ספרים ספרי תורה שתתעלה כגון ר"ח טבת שחל בשבת או ר"ח אדר או ניסן שחל להיות בשבת כיצד סדר קריאתם עיין למרן ז"ל בש"ע א"ח סי' רפ"ב ובטור שם ובסי' תרפ"ד ותרפ"ה דכתבו דקורין ששה בפרשת השבוע ובשני של ר"ח ובשלישי קורא המפטיר בענינו של יום ע"ש, וכן הוא לשון הרא"ש בפסקיו בפרק הקורא עומד בסי' ה' וז"ל וכשמוציאין שלשה ספרים קורין ששה בא' והשביעי בשני ואימר קדיש ובשלישי קורא המפטיר פרשה שהיא מעין ההפטרה וכו' ע"ש, והיה נראה לי להביא ראיה לזה שאין קורין בפרשת השבוע אלא ששה מהא דאיתא בפרק בני העיר כ"ט ל' דאיתא התם איתמר חל להיות באתה תצוה אמר רבי יצחק נפחא קרו שיתא מואתה תצוה עד כי תשא וחד מכי תשא ע"ש, אלא דיש לדחות דהתם שאני שלא היו קורין בשבת אלא שבעה והמפטיר ממנין שבעה אבל לדידן שאנו קורין ומעלין שמונה גם בכאן יקראו בפרשת השבוע שבעה כנהוג בכל שבוע ואחר כך המפטיר מענין ההפטרה:
איך שיהיה מפורש בדברי הרא"ש והטור דששה קורין בפרשת השבוע וכן הוא מפורש יוצא ג"כ מתשובת התשב"ץ חלק ג' סי' ש"ך וז"ל ובשבת שיש שלשה ספרים כגון ר"ח טבת ור"ח אדר ור"ח ניסן שחלו בשבת שקורין הפרשה ששה והשביעי פרשת ר"ח והמפטיר פרשת חנוכה ושקלים והחדש, אין אומרים קדיש על הראשון כדי שלא יפסקו בין ששי לשביעי ואומרים קדיש על השני שקרא בו השביעי, וקדיש על השלישי שקורא בו המפטיר וכו' ע"ש, וכן חזיתיה למהריק"ש ז"ל בספרו ערך לחם באו"ח סי' רפ"ב ובסי' תרפ"ה ע"ש שכתב שאין אומרים קדיש על הראשון משום שלא קרו בו אלא ששה ע"ש:
וגדולה מזו כתב מרן ז"ל ב"י בסי' רפ"ב שאפילו אם קורין בספר ראשון יותר מששה כגון שהיו העולין מרובין אפילו הכי אין לומר קדיש על הראשון וז"ל וביום אחרון של חג שמוציאין שלשה ספרים אע"פ שקורין בראשון יותר משבעה אין אומרים קדיש עד אחר ספר שני שאין לחלק בימים שמוציאין שלשה ספרים בין זה לזה וכו' ע"ש, ועי' להתשב"ץ בתשובה הנז' שאין דעתו כדעת מרן ז"ל בזה ודעתו שאם קראו חובת מנין היום בספר ראשון כגון ביום שמחת תורה צריך לומר קדיש על כל ספר וספר ע"ש, ועי' בספר השומר אמת סי' י"ט סעיף ב' ועי' להרב בית יהודה בדיני מנהגי ארג'יל אות ס"ד ע"ש, ועי' להרב בית מנוחה דף קע"ב אות ז' שהעתיק מנהג ספרדים כמ"ש רבינו ב"י ע"ש:
מכל הנמצא כתוב מהנז' לא מצאתי מי שכתב שיש לקרות בפרשת השבוע שבעה ולומר קדיש דכולם עונים ואומרים דיקרא ששה בספר ראשון ובלא קדיש וכבר בא חכם הרזים והעיד בנו האיש יוסף בביתו הנאמן שמנהגנו אנחנו בני ספרד שבספר ראשון קורין ששה ובשנים הנוספים קורין אחד אחד כמ"ש בסי' רפ"ב ע"ש:
אחר כך ראיתי להריב"ש ז"ל סי' נ"ט שהביא לנו מנהגי מקומות למושבותם למקומותם שיש שנהגו שביום שמוציאין בו שלשה ספרים שאינן קורין לס"ת ואין עולין אלא שבעה בין כולם ויש שנהגו להעלות לס"ת שמונה ויש שנהגו להעלות תשעה וכתב שטעם הקוראים תשעה בין כולם כדי שיקראו בפרשת השבוע כשאר השבתות וכו' ע"ש, וא"כ הרי מצינו נמי מנהג זה שקורין שבעה בפרשת השבוע ואחר כך אחד אחד בספר שני ושלישי וכל אחד יש קדיש אחריו עש"ב, ועין לו ראתה להרב שיירי כנה"ג בסי' תרפ"ד בהגהת ב"י אות ז' עי"ש, שהאריך וכתב שאפילו עולין יותר נחשבין לשיתא והמשלים שהוא השביעי שקורא בספר ר"ח הוא שאומר הקדיש וכדעת הב"י וכך עלה בהסכמה הרב זכור לאברהם חא"ח דף ע"ה ע"ב אות סמ"ך וכתב דהגם דבספר ראשון קראו יותר משבעה אפילו הכי אין לומר קדיש על ספר ראשון וכדעת מרן ולא כדעת התשב"ץ ע"ש שהאריך בזה:
ואני הד"ך נ"ל לומר דגם התשב"ץ מודה היכא דבפרשת השבוע עלו נוספים הרבה משום סיבה שנזדמן דהיינו משום חתונה או סיבה אחרת שאינה תקנה קבועה בזה מודה גם התשב"ץ שאין אומרים קדיש כדי שלא תחלק בין שאר השבתות לשבת זו ולא מיירי התשב"ץ שהצריך לומר קדיש באם עלו שבעה אלא ביום שמחת תורה שהוא תקנות קבועות שנו כאן בכל שנה ושנה שעולין רוב הקהל לס"ת ביום הזה זמן שמחתנו ולכך מצריך להקדיש על ספר ראשון ומילי דסברא נינהו ודוק, וכן משמע מדבריו ז"ל שכתב וז"ל לפי שכבר השלימו התורה וקורא אותה (ר"ל פרשת בראשית) עם הששי גם אותה קריאה צריכה קדיש ובכל אחד משלשה ספרים שמוציאין באותו יום אומרים קדיש וכו' ע"ש, הרי לך שדבריו אמורים כפי המנהג שהיו משלימין החמשה העולין ביו"ט בספר ראשון ולכן דקדק בדבריו וקאמר בכל אחד משלשה ספרים שמוציאין באותו יום אומרים קדיש, ור"ל דוקא באותו יום שקבוע הדבר שבספר הראשון עולין כל החייבים לעלות ביו"ט דהיינו החמשה עולין שתקנו לנו רז"ל ולאפוקי בר"ח טבת וכיוצא שכתב הוא בעצמו לקמן באותה תשובה שקורין בפרשת השבוע ששה דוקא בזה כיון שהדין כך הוא הילכך גם אם אירע שעלו יותר מאיזה סיבה שתהיה שקרה מקרה ואירע כך אין לומר קדיש כיון שאינו קבוע ודוק:
שוב ראיתי להרב מאמר מרדכי ז"ל בסימן רפ"ב ס"ק ז' שכתב וז"ל אבל אין אנו נוהגין כן אלא אף ביום שיש בו שלשה ספרים אומרים קדיש בין כל ספר וספר וכבר נזכר בהריב"ש (צ"ל בהריב"ש סי' שכ"א וסי' נ"ט) וכו' וכתב וז"ל אבל לפי מנהגינו שנוהגין לקרות שבעה בספר ראשון ויותר פשיטא דשפיר דמי לומר קדיש אחריו כמו שאומרין אחר כל ספר גם ביום אחרון של סוכות אומרים קדיש אחר ספר ראשון ונכון הוא דע"כ לא כתב מרן ז"ל שלא לומר קדיש אחר ספר ראשון אלא כדי שלא לחלק בין ימים שמוציאין שלשה ספרים וכו' ע"ש מילתא בטעמא, ועי' להרב שלמי חגיגה דף רצ"ד סי' טו"ב דיני שמ"ת אות יו"ד שכ' אזהרה לש"ץ שלא יעשה שום דבר היפך המנהג הפשוט ע"ש, דקאי אמנהג ספרדים שכתב רבינו ב"י סי' רפ"ב ועי' להרב שמו יוסף שנדפס מחדש להרב יוסף בן וואליד נ"ע בסי' רכ"ז:
אחרי הדברים והאמת האלה נראה דמה ששמעתי שיש בתי כנסיות שעשו והצליחו וקראו בספר ראשון שבעה והקדישו על כל אחד משלשה ספרים ואמרו שכך הוא מנהגם לעולם בפרשת השבוע קורין שבעה יש להם על מה שיסמוכו סמיכת זקנים סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר ואין לפקפק בזה ליטול אחד מבנתיים ועי' עוד מזה לקמן בסי' שאח"ז מה שהארכתי שם ע"ש ותתעדן נפשך:
כ"ד קטינא ערי'ך הצעיר דוד הכהן ס"ט
סימן כו
בענין שבת שיש בו ב' ס"ת או ג' כיצד נוהגין בענין עלייתן ובענין הקדישים. דע כי יש בזה מנהגים שונים. הנה כתבו התוספות בפרק הקורא עומד דף כ"ג ע"א דר"ת סובר דבשבתות וי"ט דמוסיפין על מנין שבעה נהגו לקרות אמפטיר שמיני דהיינו שהשביעי ישלים הפרשה והשמיני שהוא המפטיר חוזר וקורא ממה שקרא שלפניו ואם מוציאין ב' ס"ת קורין שבעה בספר ראשון ואומר קדיש קודם שיוציא ספר שני דהיינו בין שביעי למפטיר כדי להודיע שהמפטיר אינו ממנין שבעה ולכך מפסיק בקדיש והשמיני מפטיר בספר שני וביום שיש ג' ספרים כתבו התוספות והרא"ש ז"ל בפסקיו שה סי' ה' דיקראו ששה בספר ראשון והשביעי בספר שני וכיון שהשלימו מנין העולין יאמרו קדיש להודיע שהמפטיר אחר כך בספר ג' אינו מן המנין והשמיני שהוא המפטיר קורא בספר ג' קריאה חדשה כמנהג שהיה בזמן הש"ס שהיה המפטיר תמיד קורא קריאה חדשה כמו עולים ראשונים וכו' אבל רבינו אליאו ורבינו משולם הנהיגו שלעולם קורא המפטיר מה שקראו הראשונים כמו בשבת שאין בו אלא ספר אחד השביעי משלים הפרשה עד גמירא וחוזר המפטיר לקרות ממה שקראו הראשונים כך נמי ביום שיש בו ב' ס"ת או ג' המפטיר חוזר וקורא ממה שקרא השביעי דהיינו ביום שיש בו ב' ס"ת יקראו ששה בספר ראשון והשביעי בספר שני והמפטיר יחזור ויקרא בשני וכן ביום שיש בו ג' ספרים יקראו חמשה בספר ראשון והששי בספר שני והשביעי בספר ג' והמפטיר יחזור ויקרא בספר שלישי נמצא שתמיד ספר המפטיר יקראו בו שנים ולעולם אומרים קדיש אליבא דכ"ע קודם המפטיר, אלא דלר"ת ביום שיש בו שני ספרים אומר קדיש על סיום ספר ראשון וביום שיש ג' ספרים על סיום ספר שני, ולרבינו אליאו ולרבינו משולם ביום שיש בו ב' ספרים אומרים קדיש על ספר שני אחר קריאת שביעי וביום שיש בו ג' ספרים אומר קדיש על קריאת שביעי בספר שלישי וכל זה קודם קריאת המפטיר. והרא"ש פרק הקורא עומד פסק כר"ת וכן פסק הטור והש"ע סי' תכ"ה סעיף א' וסי' תפ"ח סעיף ג' ותצ"ד א' ב' ותקפ"ד ב' ותרכ"א א' ותרנ"ט ותרס"ח ותרס"ט ותרפ"ד ותרצ"ה ס' א' ב' ע"ש:
ומנהנגו אנן בני מערבא כדעת ר"ת והרא"ש וכסברת מרן מלכא. אבל במתא אוראן ואגפיה רוב בתי כנסיות נוהגין כדעת רבינו אליאו ורבינו משולם לענין זה שלעולם המפטיר אינו קורא אלא מה שקרא שלפניו וכתב הרב לדוד אמת שכן הוא מנהג ק"ק ת"ת אשר בעיה"ק ירושלים ת"ו שבספר שני עולה א' וקורא ואומר קדיש ואח"כ עולה המפטיר ע"ש, דהיינו ב' עולין בס"ב או בס"ג:
ולענין הקדישים הנה דעת מור"ם ז"ל שאין אומרים ביום שמוציאין שני ספרים כ"א קדיש אחד אחר שקראו שבעה בספר ראשון ומניחין ספר שני אצל הראשון ואומר קדיש על שניהם אע"פ שעדיין לא קראו בשני מ"מ כיון שהוא מונח על התיבה בשעה שאומר קדיש על גמר הראשון יעלה הקדיש גם לשני ואין צריך לקדיש אחריו עוד, וכמו שפסק מור"ם בסי' קמ"ז סעי' ח' וז"ל ואין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השלחן ע"כ, וכתב הרב מגן אברהם שם ומביאו הרב באר היטב שם ס"ק ח' וז"ל ומניחין השני על השלחן קודם הקדיש כדי שיאמרו הקדיש על שניהם מ"א ע"כ, וכן כתב באר היטב לקמן סי' תכ"ה ס"ק ב' וז"ל ובשני' לשון מנהגים ומניחין ס"ת שניה אצלה ואומר חצי קדיש על שניהם ע"כ ע"ש. ונ"ל דה"ה בג' ספרים הדין כן שהרי בספר שני משלים הקרואים של חובת היום ואז אומר קדיש לאחר שיניח ספר שלישי על התיבה ומקדיש על שלשתן יחד. וכן ראיתי כתוב בלבוש ע"ש. וכן משמעות דברי הרא"ש ז"ל שכתבנו לעיל לשונו שכתב שתיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר לומר שאינו ממנין שבעה ע"כ, משמע דקדיש לא נתקן בכאן אלא על הודעה זו אבל בלא זה אין כאן מקום לקדיש וא"כ בקדיש אחד כבר יצאנו חובתנו אלא הואיל והותקן יש פגם לשני או לשלישי אם לא יקדישו עליו וכמו שהעתיק מרן ז"ל ב"י לשון השבולי לקט בשם הראב"ד ז"ל בסי' רפ"ב וז"ל כתב בשבולי הלקט בשם הראב"ד וכו' וכן בי"ט לא יקדיש החזן עד שיקרא המפטיר בס"ת השני שאם יקדיש על הראשון ויקרא המפטיר על השני בלא קדיש חוששין אנו לפגם הספר השני וכו' ע"ש משום הכי הצריך מור"ם ז"ל שיהיו מונחים על התיבה יחד בשעה שאומר הקדיש דבזה נראה שעל שניהם או שלשתם מקדיש ואין כאן פגם זהו סברת מור"ם ז"ל:
אבל הרב ב"י כתב וז"ל ואנו בני ספרד נוהגין לומר קדיש בין ספר ראשון לשני וחוזרים ואומרים קדיש אחר קריאת ספר שני ובר"ח טבת שחל להיות בשבת אין אומרים קדיש אחר ספר ראשון לפי שאין קורין בו אלא ששה וכו' ולכך אין לומר קדיש אלא אחר קריאת ספר שני וכן חוזרים ואומרים קדיש אחר קריאת ספר שלישי והוא דעת הרא"ש פרק הקורא עומד וכו' כ"ש:
והרואה בדברי הרא"ש יראה שלא הוזכר בדבריו קדיש שני כלל ואדרבא מדבריו ומדברי התוספות נראה שאין להקדיש כ"א קדיש אחד כדעת מור"ם ז"ל וכדדייקינן בסמוך מדבריו ז"ל:
ואפשר לומר שדעת רבינו ב"י בדעת הרא"ש כך והוא דזה פשוט שראוי להקדיש אחר סיום כל ספר אם כבר נשלם מנין הקרואים אלא שכונת הרא"ש והתוספות במה שכתבו שתקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר לומר שאינו ממנין שבעה הוא, אינו אלא לתת טעם דלמה אין מניחין הקדיש עד לאחר שקרא המפטיר וסיימו כל הקריאה וגללו את הספר אז היה לנו להקדיש ועל זה כתבו שתיקנו להקדים הקדיש קודם קריאת המפטיר לומר שהמפטיר אינו ממנין שבעה וכבר סיימנו וגמרנו מנייננו אבל לעולם אומר קדיש על כל סיום ספר וספר אם כבר נשלם מנין חובת היום, אלא דסובר הב"י דבספר ראשון אפילו עלו בו עליות הרבה שכבר נשלם המנין אין להקדיש כמ"ש לקמיה משם הרד"א בשם גאון עיין עליו בב"י:
והריב"ש ז"ל בסי' שכ"א כתב שמנהג ארגון לומר קדיש על כל ספר ואפילו ביום שיש בו שלשה ספרים אומרים שלשה קדישים וכן הוא דעת התשב"ץ בחלק ג' סי' ש"ך וכמו שהעתקתי לשונו לעיל סי' כ"ה דט"ז ע"ב ע"ש שכתבתי בשם הרב מאמר מרדכי להרב מרדכי כרמי זצ"ל דכתב וז"ל שמנהגם להקדיש על כל ספר וספר ותמיד קורין שבעה בספר ראשון ע"ש. וכן נהגו במתא אוראן ביום שיש בו שלשה ספרים להקדיש על כל ספר וספר ולקרות שבעה בספר ראשון אלא שבספר האחרון קורין שנים והראשון אומר קדיש וכמ"ש לעיל וכן נהגו בבית הכנסת החדשה הגדולה והמפוארה הי"ו:
אבל בבית הכנסת הנקראת בית הכנסת לעסרי שמתפללין בו בני תיטוואן י"ץ מבני מערבא נוהגין כמנהג מקומם כדעת בני ספרד שכתב מרן ז"ל שאפילו ביום שיש בו שלשה ספרים אין מקדישין כ"א שני קדישים והעולה למפטיר הוא שמקדיש אחרי קריאתו בתורה קודם שיקרא ההפטרה ולא החזן ואינו עולה בספר האחרון כ"א אחד שהוא המפטיר:
ודע דמה שאנו בני מערבא נוהגין לומר קדיש אחר קריאת המפטיר בספר שני ומפסיקין בקדיש בין קריאת התורה לקריאת ההפטרה, אינו ענין למ"ש הריב"ש בתשובה סי' קי"ב והעתיק דבריו רבינו ב"י בסי' רפ"ב ופסקו בש"ע סעיף ה' שכתב שאם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא מאותם שעלו כבר לקרות בתורה, וכבר אמר הש"ץ קדיש, כתב הריב"ש ז"ל דגם בעולה אחרון דהיינו השביעי אם הוא רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות בתורה ויברך על קריאתו תחילה וסוף וכתב הריב"ש הטעם כיון שאין דרך להפסיק בקדיש בין קריאת המפטיר בתורה לקריאת ההפטרה, חיישינן משום הנכנסין שלא ראו קורא בתורה שיאמרו שקרא בהפטרה בלא קריאת התורה תחילה ואין זה כבוד התורה ע"ש, ועי' להרב ט"ז בסי' רפ"ב ס"ק ב' ומ"א שם ס"ק ט"ו ע"ש, אין משם אפילו ריח קושיא כלל, דשאני התם דחיישינן לנכנסין מפני דשם מיירי ביום שאין שם אלא ספר אחד שהמנהג כמ"ש מרן ז"ל שאחר שעולין שבעה מקדישין ואחר כך מי שעולה למפטיר יקרא בתורה תחילה ומיד בלי הפסק קדיש יברך על ההפטרה ויקרא פסוקי ההפטרה וכיון שאין דרך להפסיק בין קריאת המפטיר בתורה לקריאת ההפטרה בקדיש ועכשיו רואה שאחר הקדיש מיד קורא פסוקי ההפטרה יאמר שזה הקורא ההפטרה לא קרא בתורה משום הכי חיישינן לנכנסין, מה שאין כן ביום שיש בו שני ספרי תורה שהמנהג הוא להקדיש אחר קריאת המפטיר בתורה בספר שני כדעת ר"ת וכיון שכך הוא המנהג תמיד והרי הוא רואה בעיניו שני ספרים מונחים לפניו בתיבה אין כאן שום שינוי כדי לטעות, וזה מדוקדק מלשון הריב"ש ז"ל שכתב כיון שאין דרך להפסיק בקדיש וכו' כמ"ש לשונו בסמוך דמשמע שאין לחוש לטעות הנכנסין אלא באין דרך להקדיש קידם פסוקי ההפטרה. ועוד דגם שם לא נכנסנו לבית הספק אלא משום שהם היו נוהגין שהמקדיש הוא הש"ץ כדכתב בלשונו הריב"ש ומרן ז"ל וכבר אמר הש"ץ קדיש בזה הוא דחיישינן משום הנכנסין ששמעו הקדיש ולא ראו קריאתו בתורה אבל בכאן שנהגו שמי שעולה להשלים הוא המקדיש א"כ אפילו לא ראו ולא שמעו קריאתו מ"מ כיון שנכנסו בשעה שהוא מקדיש יודעים מדהוא מקדיש ודאי קרא בתורה תחילה ואין כאן זלזול לתורה, וא"כ נראה אפילו בעניינו של הריב"ש מודה הוא דלפי מנהגינו אפילו בספר תורה אחד אם אירע דבר זה של הריב"ש כיון שהמשלים הוא המקדיש יכול השביעי שהוא המשלים לקרות ההפטרה על סמך מה שקרא כבר בתורה ואין צריך לחזור ולקרות בתורה ואין כאן בית מיחוש ודוק כנ"ל:
ודע דהא דעולין בשבת שמונה אינו אלא מנהג דמדינא דש"ס אין חיוב אלא בשבעה עם המפטיר דמפטיר עולה למנין שבעה כאשר הוכיח הרי"ף מהא דמגילה דשיתא קורין עד כי תשא ע"ש, אלא משום דרוצים לצאת אליבא דכ"ע אפילו למ"ד אין המפטיר עולה למנין שבעה לכך בימים שיכולין להוסיף על מנין שבעה עולין שמונה כדכתב הטור בסי' תרפ"ב. וכתב הרא"ש בפסקיו פרק הקורא עומד סי' ה' וז"ל וכתב רב עמרם שבמקום שמפסיקין בקדיש (ר"ל מפסיקין בקדיש קודם קריאת המפטיר) אין המפטיר עולה למנין שבעה וכך סיים בדבריו בסוף הסימן וז"ל ודבר זה תלוי במה שנהגו להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר ע"כ, ועי' להרב קרבן נתנאל במה שציין בסעיף ל"ג דכתב דר"ל דבמקום שאין אומרים קדיש בין שביעי למפטיר אזי המפטיר עולה כמנהג הגמרא ע"כ ע"ש. ונ"ל דר"ל כמנהג הגמ' שלא היו אומרים קדיש בין שביעי למפטיר כמ"ש הרא"ש לעיל מזה, אלא דבאמת צריך להתבונן במ"ש במקום שאין אומרים קדיש בין שביעי למפטיר אזי המפטיר עולה, קשה למה אנו צריכין לו ליכנס במנין דהא כבר עלו שבעה וצ"ל דלאו דוקא בין שביעי למפטיר ואינו אלא אשגרת לישן, אלא ר"ל שאין אומרים קדיש קודם קריאת המפטיר אזי עולה למנין שבעה ובמקום שמפסיקין אינו עולה ולכן צריך לעלות עוד אחר. וא"כ מי שיש לו ייא"ר צייא"ט והוא במקום שנהגו שהייא"ר צייא"ט עולה לשביעי שהוא המשלים וזוכה בהפטרה ואינם עולים כ"א שבעה שהמפטיר עולה למנין שבעה והוא רוצה להתחתן בשתים למנוחת אביו להקדיש ולהפטיר כיצד יתנהג בקדיש, אם אומר קדיש קודם קריאת פסוקי ההפטרה או אחר קריאת ההפטרה, נ"ל לומר שכיון שהמשלים הוא בעצמו הוא שמקדיש ולא הש"ץ, מקדיש קודם קריאת ההפטרה ואין כאן חשש לנכנסין כדחייש לזה מרן בסעיף ה' דכיון שהוא הקורא הוא שאומר קדיש אין כאן חשש כדכתבנו. ושמעתי שבעיר תונס יע"א עיר של סופרים ושל חכמים נהגו שאפילו אם המקדיש הוא הקורא שהוא העולה השביעי אין אומרים קדיש כ"א אחר קריאת ההפטרה ולא ידענו טעמם דאי מהאי דינא דכתב בש"ע סי' רפ"ב סעיף ה' אין ראיה כדכתבנו. ואפשר שטעמם מלשון הרא"ש דכתב שתיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר לומר שאינו ממנין שבעה והם מפרשים דר"ל דבלא זה דהיינו במקום שאינן עולין אלא שבעה אין להקדיש כ"א אחר שישלימו כל הסדר של קריאת השבת דהיינו גם ההפטרה שהיא מענין קריאת התורה שהרי נתקנה מתחילה במקום קריאת התורה ולכך אין לומר הקדיש עד שנשלים כל הסדר ודוק:
ובאגב יש להעיר על דברי הרא"ש שכתבנו שסיים וכתב שדבר זה תלוי במה שנהגו להפסיק בקדיש שאם הפסיקו בקדיש קודם קריאת המפטיר אינו לה למנין שבעה והיינו שאחר קריאת הששי אמרו קדיש כמו שהוכחנו לעיל, בזה כתב הרא"ש כיון שהפסיקו בקדיש המפטיר שעולה אחר זה אינו עולה למנין שבעה וא"כ צריך אחר לעלות לקרות בתורה חוץ ממנו, וזה נראה שהוא היפך ממה שכתב הטור משם מהר"ם מרוטנבורק שאם טעה ש"ץ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש אין צריך לקרות אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי דקימ"ל מפטיר עולה למנין שבעה וכתב הטור משם מהר"מ שצריך המפטיר לחזור ולומר קדיש וא"א הרא"ש היה אומר שאין לומר קדיש פעם אחרת ע"כ, הרי שהרא"ש הסכים לדברי מהר"מ שאפילו הפסיק בקדיש קודם המפטיר המפטיר יעלה למנין שבעה ולא חלק עליו אלא לענין שאין צריך לומר קדיש שנית, וקשה דברי הרא"ש אדידיה וזה שכתב הרא"ש בפסקיו שאם אומר קדיש קודם המפטיר אינו עולה למנין שבעה כן מצינו להרי"ף ז"ל שכתב כן משם הרב נטרונאי משם רבנן סבוראי והסכים הרי"ף על ידם בפרק הקורא עומד וז"ל הצ"ל וכן הלכה שהמפטיר עולה למנין שבעה אלא אשכחן מהרב נטרונאי גאון ז"ל דאמר משמיה דרבנן סבוראי דהיכא דקרו שיתא והפסיקו בקדיש והדר אפטירו אינו עולה והיכא דלא אפסיקו בקדיש לקמיה הפטרה עולה למנין שבעה וטעמא רבה ומסתבר הוא ע"כ. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות תפלה וקריאת ס"ת הלכה י"ז וז"ל ואם הפסיק שליח צבור בקדיש בין משלים ובין המפטיר אינו עולה למנין שבעה וכתב הרב כ"מ על דברי הרמב"ם אלו וז"ל ואם הפסיק ש"ץ וכו' תשובת רב נטרונאי ע"ש וכן כתבו נמי הגמי"י שם אות צ' ע"ש:
ומעתה יש לתמוה על הטור שהביא לנו הא דמהר"מ מרוטנבורק וכתב עליה דברי הרא"ש והם היפך דברי הרא"ש שכתב בפסקיו כמ"ש והיפך דברי הרי"ף והגאונים והרמב"ם וכן יש לתמוה על מרן מלכא ז"ל שפסק בשתיקה דברי מהרמ"מ בש"ע סעי' ה' ולא שת לבו לב טהור אל דברי הרי"ף משם גאון ורבנן סבוראי ואל דברי הרמב"ם ז"ל ולא העתיק ולא הזכיר את דבריהם לומר שדבריהם הפך דברי מהרמ"מ ושתיק מינייהו כאילו כ"ע אזלי ומודו בסברת מהרמ"מ והוא פלא בעיני:
ואפשר לומר שדברי הרי"ף והרמב"ם והגאונים ודברי הרא"ש בפסקיו דברו בקביעות ובכוונת המכוין פוסקין בקדיש קודם מפטיר בזה הוא דסברי מרנן דהוי הפסק ואינו עולה למנין שבעה קריאת המפטיר שאחר קדיש אבל הא דמהרמ"מ דבדרך טעות הקדיש לא חשיב הפסק כיון דאמרו בדרך טעות כאילו לא אמרו דהוי כאנוס שלא מדעת אמרו דאנוס רחמנא פטריה וכאילו לא עשה כלום והיינו טעמא דסובר דטעות מהדר הדר ולהכי צריך להקדיש פעם שנית כיון שפעם ראשונה שהקדיש שלא מדעת עשה כאילו לא הקדיש כלל. אבל הרא"ש סובר דנהי דהוי שלא מדעת ולהכי לא הוי הפסק מ"מ הרי הקדיש ואין צריך להקדיש עוד פעם אחרת ודוק ונכון הוא, וכמה ישובים עלו על דעתי ליישב אבל בזה בחרתי הסתופף בבית דירתי זה ספרי קרית חנה דוד". אח"כ ראיתי לרבינו הג' חיד"א בספרו הקדוש ברכי יוסף שהביא קושיא זו בשם יש מקשים ולא הביא בספרו שום ישוב. והרב ציין לספר שערי ישועה למהר"י זיין כ"י ע"ש ואין ספר התורה הזה בידי לראות מה יקרא ל"ו ומה שהשיגה דעתי דעת הדיוט כתבתי ה' ינחני במעגלי צדק למען שמו ונזכה ונחיה ונראה מסו"ד תנחומיה ישמעני אלק'י אמן, כי אנן צריכין למשכוני נפשי"ן אדברי רבותנו ז"ל לקדושים אשר באר"ץ כדי ליישבם ולכוונם אפילו בדרך רחוק"ה וכ"ש שדרכנו אשר דרכנו בה לא רחוקה היא ודו"ק ה' ינחנו במעגלי יושר אמן:
טבת ש' תפא"ר פה אורן יע"א:
כ"ד הצעיר המצפה לתשועת ה' לעמוד על אדמת הקדש לשרת ולכהן הצעיר דוד הכהן סקלי ס"ט
סימן כז
טעם למה בשחרית מקדימין תפלת י"ח לקריאת ס"ת ובמנחה מקדימין קריאת התורה כגון במנחה בשבת ויוה"כ או במנחה דתענית ולמה חכמים לא השוו מדותוהן בדרך אחד. נראה לתת טעם לשבח והוא דבשחרית דלפנינו שתי מצוות דרמי חיובייהו עלן א' דאורייתא שהיא קריאת שמע וב' דרבנן שהיא קריאת התורה בצבור שהיא תקנת משה ועזרא א"כ דינא הוא דניקדום קריאת שמע שהיא מן התורה וכיון דקימ"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה צריך להתפלל מיד אחר קריאת שמע ואחר ברכותיה ולהכי צריך לאחר קריאת התורה אחר התפלה, מה שאין כן בתפלת מנחה שאין לפנינו אלא קריאת התורה שהיא דרבנן ותפלה שהיא מדרבנן קריאת התורה עדיף מן התפלה והגם שהיא תדירה מ"מ התורה עדיפא מכולהו דלא ימוש ס' התורה מפיך כתיב:
כ"ד דכ"ה ושפל רוח דוד הכהן סקלי ס"ט
סימן כח
מי שעובר על דבר שכתוב בתורה אין להעלותו לספר תורה לקרות אותו ענין. כן יש ללמוד מתשובת הרב חתם סופר חלק או"ח סי' ט"ו וז"ל ראה ראיתי במנהגי מורי הגאון מו' נתן אדלר זצ"ל שביום טוב של סוכות לא קרא ללוי למי שאוכל חדש כי באותו זמן כבר קצרו השעורים שהם חדש קודם העומר, והלוי קורים לפניו בשני ימים של סוכות, ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם, וזה יברך על התורה ויקרא לפניו מקרא זה, ושוב ישתה שכר וי"ש ויאכל פתו המחומץ בשמרי שכר, שלרוב הפוסקים גם בזמן הזה הוא דאורייתא וכיוצא השתא הכא שנת השמטה אין ראוי לקרות בתורה לא יגוש את רעהו למי שלא עשה פרוזבול ער"ה הבע"ל ביציאתו לצאת ידי הפוסקים בזה עש"ב, הגם שסיים על זה כיוצא באלו ראוי להחסידים ליזהר וכו' אין לטעות מדבריו כי לא נאמר אלא לחסידים זה אינו דלא כתב ראוי להחסידים ליזהר אלא באותם ההלכות שבאו לפניו שיש בהם מחלוקת הפוסקים אם נוהגים בזמן הזה מן התורה אם לא על זה אמר כי החסידים ראוי להם לחוש לסברת המחמירין אבל בדבר שאין בו מחלוקת ואיסורו פשוט ומפורש בתורה כחילול שבת וכיוצא הכל צריכין ליזהר בזה ודוק. (עי"ש באותה תשובה שכתב שהאר"י ז"ל היה ספרדי ע"ש והוא חידוש עיין להרב שדי חמד בכללי הפוסקים סי' ט"ו אות י' ע"ש) [א"ה ועי' בס' אמל"י למהר"י אלגאזי ז"ל בדיני עליות לס"ת והובא בס' לד"א שם אות ס']: