קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
אורח חיים · הלכות מגילה
סימן קטז
ראיתי להרב עדות ביהוסף למהרי"ח בן סאמון ז"ל בח"ב סי"א שפסק לטלטל המגילה ולקרות בה בט"ו אדר שחל להיות בשבת לבני כרכים הקורים בט"ו מותר לקרות בה קריאה של רשות ולא אסרו וגזרו חכמים אלא בקריאה לשם חובה וטעמא טעים דלא גזרינן רשות אטו חובה דהו"ל גזירה לגזירה דחובה נמי גזירה היא שמא יוציאנה ד' אמות ברה"ר ע"ש שכתב עוד טעם אחר:
ולכאורה יש סתירה לדבריו אלו עליונים למעלה מדברי הרב המגיד בפרק שני מהלכות שופר הלכה ז' שכתב על דברי הרמב"ם שכתב התינוקות שלא הגיעו לחינוך אין מעכבין אותם מלתקוע בשבת שאינה יו"ט של ר"ה כדי שילמדו וכתב עליו הרב המגיד ז"ל וכתב רבינו בשבת שאינה י"ט של ר"ה. לפי שבי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ודאי מעכבין אותן שלא יאמרו שתוקעין בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וכן נראה מן הירושלמי ע"כ, והביאו הרב ב"י בסימן תקפ"ח בד"ה וכתב הר"ן וכו' והתם אסרינן אפילו לתינוקות שלא יאמרו שתוקעין בשבת של ר"ה וכל שכן לגדולים שחיישינן להו וא"כ לפי דברי הרב המגיד במגילה נמי אם חל ט"י בשבת אין יכולים ללמוד במגילה בגלילה להתלמד שלא יאמרו ג"כ במגילה שקורין המגילה בשבת והוא היפך ממש"כ מהר"י בן סאמון שמותר משום דהו"ל גזירה לגזירה:
ואפשר ליישב ולומר דדוקא בתקיעת שופר ששומעין תקיעת שופר יש לטעות אבל במגילה דהשומע אף אם ישמע יתלה שהם קורין במגילה פסולה דהיינו בחומש להתלמד אלא שאין זה כלום דבשופר נמי יתלה בשופר פסול לכך נראה לומר שאין מדברי הרמב"ם והה"מ שום סתירה דיש לומר דשאני שופר דחיישינן לטעות דשמא יאמרו שתוקעין בשבת משום דקי"ל שתקיעה אסורה בשבת משום השמעת קול והיה כאשר ישמעון את הקול כיון דבשבת דעלמא אסור והיום ישמעו קול שופר יטעו לומר דתקיעה של מצוה שאני ומשום הכי יסברו שהיום מותר בתקיעת שופר של מצוה וא"כ תתבטל תקנת חכמים שתקנו שלא לתקוע בר"ה שחל להיות בשבת אבל במגילה שאין איסור בקריאתה בשבתות דעלמא לא ימשך מקריאתה שום בטול תקנה ויש להביא ראיה לדברי מהר"י הנ"ל מדברי הרמב"ן שהביא הרב"י שם וז"ל אבל הרמב"ן כתב וכו' אלא בכל יום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת בכ"מ נאמרה זאת התקנה שמתעסקין עמהם עד שילמדו לפי שאין בלמוד גזירה דרבה ואין בו אלא איסור שבות דתקיעה עצמה וכיון שהיא למצוה מותר שהם צריכים להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצות ע"כ, הא לך לשונו בפירוש שאין בלימוד גזירה דרבה ואין בו אלא איסור שבות דתקיעה וא"כ במגילה נמי אין בקריאתה דרך לימוד גזירה דרבה ואפילו לא יהיה בקריאתה שום מצוה מותר דלא צריכינן לטעמא דמצוה אלא בתקיעה שיש בה איסור שבות לא כן בלימוד המגילה וק"ל עיין להרב כ"מ הלכות שופר פ"ב הלכה ז' בתחילת הדיבור ע"ש, אחר זמן מופלג ראיתי להרב לימודי ה' לימוד קצ"ו שנשא ונתן בזה באורך ע"ש ותרוה צמאונך תהל"ה:
עוד ראיתי להרב ז"ל בחלק א' בחדושיו למציעא דף נ"ט ע"א ד"ה ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר שמעה וכו' דמעתי אל תחרש שפירש דדייק לה מדלא קא בעי שיראה תפלתו בדמעתו משמע שהדמעה נראית לפניו ומתפלל שאל יחרש לה ע"ש ונעלם מעיני צדיק זיע"א שכן פירש רש"י בהדיא בברכות ל"ב ע"א ט"ש:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן קיז
טור וש"ע סימן תרפ"ז וצריך אדם ליזהר שלא לבטל קריאתה שהרי וכו' ואפילו ת"ת ששקולה כנגד כל המצות מבטלין אותה לשמוע מקרא מגילה כ"ש שאר מצות ואין לך דבר שאין נדחה מפני מקרא מגילה אלא וכו' ע"ש, והנה מפשט הש"ס מוכח דמיירי בת"ת דיחיד והוא ממאי דפריך הש"ס מהא דיהושע על עסקי עתה באתי ותירץ הא דיחיד הא דרבים ע"ש, דמוכח הכי ולהכי ע"כ לומר הא דקאמר הטור דכ"ש לשאר מצות שכולם נדחים חוץ ממת מצוה וכולם למדנו מביטול ת"ת דק"ו לשאר מצות ואפילו מצות מילה כגון הולך למול את בנו או לסעודת אירוסין הכל נדחה מק"ו דת"ת כן משמע מכאן, ועל פי זה קשה לי מהא דכתב הטור לעיל סימן תמ"ד וז"ל היה הולך לעשות עירוב כדי לילך לצורך דברי הרשות חוזר מיד ויבערנו ואפילו הולך לערב כדי לילך ללמוד בפני רבו חשיב דברי רשות ע"כ ויחזור מיד ויבטל הלימוד והוא מדברי הירושלמי ומביאו מרן ב"י שם וז"ל ובירושלמי מפרש מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבי וכו' כאן שנה רבי דמעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות לגבי שחיטת פסחו ומילת בנו וסעודת אירוסין ע"ש, א"כ משמע מצות כגון אלו וכיוצא בהם עדיף מת"ת ומשום הכי קרי ללמוד רשות והמצות אינן נדחות ות"ת נדחה, ויש ליישב דלפי מש"כ רמ"א ז"ל בסימן זה בהגה דכל זה לא מיירי אלא בדאיכא שהות לעשות שתיהן והוא מדברי מוהר"א מזרחי בב"י ע"ש אתי שפיר דבדחית המצוה לגמרי מצוה עדיף מת"ת ולהכי בסימן תמ"ד דמיירי בדחיית המצוה לגמרי קרי לת"ת רשות לגבי הנהו שאר מצות דאיירי בדחייתם ולא לאקדומי דוקא ע"כ הם לא ידחו והת"ת נדחית מפני ביעור חמץ וק"ל ועל זה נאמר וכל חפצך לא ישוו בה הא חפצי חמים הם עדיפי אם אי אפשר לעשות ע"י אחרים והרי הם נדחו לגמרי:
סימן קיח
ב"י סימן תרפ"ט ד"ה ומ"ש ועבדים בעבדים משוחררים מיירי וכדכתבו הרמב"ם וסמ"ג דאילו לעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות מדין נשים שהזכיר אחר כך הוא נלמד וכו' הנה מריהטא דלישנא משמע דר"ל דכיון דנלמד דין זה מדין נשים אינו צריך להשמיענו דין עבדים דהא בכל מקום שוה דין נשים לדין עבדים וכיון דהשמיענו דין נשים הרי עבדים בכלל אלא ודאי מדהוצרך להשמיענו בהדיא חיוב עבדים מוכח דלאו בעבדים שטבלו ומלו לשם עבדות מיירי אלא דעבדים משוחררים איירי ולעולם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות חייבים מדין נשים ואחר כך כתב דלדברי המפרשים אפשר שאין ללמוד מנשים וכו' וכיון דהוי מצות עשה וכו' פטורים, ר"ל הוה אמרינן דפטורים דלא שמעינן מדין ישים ולכך הוצרך להשמיענו הטור דין עבדים ולעולם בעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות ולא כדעת הרמב"ם והסמ"ג דכתבו עבדים משוחררים דמשמע דוקא עבדים משוחררים ולא עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות, ולפירש זה אתי שפיר דברי המג"א סע"ק ב' כפי מה שהגיה הר' ברכי יוסף אות ג' דבב"י משמע דלדברי הטור דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות חייבים דבאמת הכי משמע מפירושו דהטור סובר דחייבים הם לכל הפירושים וכמ"ש:
אלא דאי כפירוש זה קשה טובא חדא מאי קאמר רבינו ב"י זה נלמד מדין נשים ואין צריך להשמיענו הא אפילו אי אמרינן דעבדים דנקט היינו עבדים משוחררים קשה יותר שאם עבדים משוחררים פשיטא דכיון דנששחררו הרי הם כישראלים גמורים דא"כ תיקשי ליה ממשנה ערוכה בריש פרק קמא דחגיגה דף ב' דקתני ונשים עבדים שאינם משוחררים וכו' והגם דבש"ס התם ד' אוקמא במי שחציו עבד וחציו בן חורין היינו מחום פירכא אחרינא עיין שם, ועוד דנלמוד במכ' מדין עבדים שלא נשתחררו דשוה דינם לדין נשים שחייבים הם ולא הוצרך להשמיענו דינם כ"ש אלי וכי סלקא דעתין לומר דמגרע גריעי משום שנשתחררו, ועוד דא"כ פירוש זה יו גם בדברי הרמב"ם ז"ל דכתב ועבדים משוחררים דנימא דגג הוא יסבור דה"ה עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אלא שאין צריך לאומרם דנלמדים מדין אשה ואין משמעות זה בדברי הרמב"ם גם ראיתי בהמפרשים שלא הבינו בדברי הרמב"ם דבר זה:
ואם נאמר דכונת הב"י ז"ל לומר דאי בעבדים שמלו טבלו אין צריך לאומרם בפירוש דמדין נשים נפקי אלא ודאי מדהוצרך לאומרם ש"מ בעבדים משוחררים מיירי ואשמועינן דוקא במשוחררים היא דחייבים אבל במלו וטבלו לשם עבדות פטורים וכדעת הרמב"ם והסמ"ג ואחר כך כתב דלדברי המפרשים דס"ל לתי שעיקר הנס ע"י נשים אכשר דאין ללמוד מנשים לעבדים וכו' ולהכי הוצרך הטור להשמיענו דעבדים נמי חייבים ולעולם בעבדים שילו וטבלו לשם עבדות, קשה א"כ הוי סברות הפוכות דלפי פירוש שאף הם היו באותו הנס שגם הם היו בספק סכנה והוה לן לחיובינהו כתב הטור דפטורים דדוקא עבדים משוחררים ולא שטבלו לשם עבדות, ולכי פירוש שהנשים עיקר הנס שהנס נעשה על ידן שהסברא מוכחת שעבדים פטורים משום דלא שייך בהו האי טעמא שכתב לחיובינהו ועוד מאיזה סברא יכתוב לנו הטור שלפי טעם שאף הן היו באותו הנס שהיה ראוי לחייבם בא הוא לפוטרם דלמה באמת הם פטורים וכן הוא להיפך דלמה באמת הם חייבים, ואם נאמר דר"ל דאם בא לחייבם לא צריך דהא נשמע מדין נשים אלא ודאי בא לומר דוקא משוחררים ולא עבדים שמלו וטבלו וטעמא משום דס"ל להטור דדוקא נשים שהם עיקר הנס ולא עבדים ולפי פירוש השני להיפך דמשום דהוה סלקא דעתין דעבדים פטורים כפירוש יש מפרשים להכי אתא לאשמועינן דחייבים דהעיקר כפירוש המפרשים שאף הם היו בסכנה ולהכי חייבים, זה אינו במשמעות לשונו מדכתב ומיהו לדברי המפרשים וכו' היינו שע"י אשה נעשה וכו' משמע דעתה הוא דחדית לן שיש מפרשים כן ולא עד עכשיו, ואם כפירוש הזה הרי לפירוש הראשון נמי דעת הטור הוא כהאי יש מפרשים שהרי כונתו היא לומר דוקא עבדים משוחררים ולא שמלו וטבלו לשם עבדות והיינו טעמא משום דסבר כיש מפרשים כדאמרן ועוד שעיקר חסר מן הספר דכיון שדעת הטור דוקא בעבדים משוחררים והוה ליה לרבינו בית יוסף לסיומי הכי בפירוש הראשון ולומר דסבר הטור כיש מפרשים, ועוד אי הכי למה לא נקט הטור בדבריו עבדים משוחררים כמו שנקט הרמב"ם והסמ"ג, לכן נראה לי דהכי פירוש רבינו ב"י ז"ל דמתחילה סבר בדעת הטור דס"ל בין עבדים משוחררים בין עבדים שמלו וטבלו לשם עבדית חייבים ולהכי כתב מש"כ הטור ועבדים סתם בעבדים משוחררים מיירי דאילו עבדים שמלו לשם עבדות מדין נשים שהזכיר אחר כך נלמד ולהכי משום דס"ל דגם בעבדים שמלו לשם עבדות חייבים ולהכי לא העתיק בלשונו עבדים משוחררים כמו שהעתיק הרמב"ם משום דאפשר דאיכא למיטעי ולומר כיש מפרשים והוה אמרינן דפטורים העבדים שמלו לשם עבדות להכי כתב סתם עבדים בלא מילת משוחררים כי היכי דלא ליתי למיטעי ולא תיקשי דא"כ לא צריך למכתב כלל עבדים יש לומר כמו דנקט חלל וממזר נקט נמי עבדים ועי' להרב ברכי יוסף במה שתירץ הוא ז"ל לענין גרים יתורץ גם זה יעו"ש אות ב', אבל הרמב"ם והסמ"ג דנקטו משוחררים אפשר דסברי כדעת יש מפרשים ולהכי נקטו משוחררים בדיוק אבל רבינו הטור סובר כטעם שגם הן היו באותו הנס של ספק נפשות עי' להרב ברכי יוסף ביו"ד סימן ראשון אות ג' ולהרב בני חיי ביו"ד שם אות ב' ועיין להרב מחצית השקל אות ב' כאן ועי' להרב בית דוד סימן תס"ד ולהכי שינה לשונו מלשון הרמב"ם והסמ"ג וכתב סתם עבדים הגם דודאי כונתו על עבדים משוחררים כמ"ש הב"י מ"מ לא נקט משוחררים בהדיא כדי שלא נטעה ובהכי אתי שפיר דברי רבינו ב"י ביו"ד סימן א' דתמה על דברי הטור שם שכתב הכל שוחטין לכתחילה נשים ועבדים משוחררים ותמה רב"י על הטור דכתב משוחררין דמאי איריא משוחררין אפילו אינו משוחרר נמי כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל מצית שהאשה חייבת בהם וכיון דהאשה כשרה לשחוט גם הוא כשר ע"ש ולכאורה סותר עצמו ממה שכתב כאן, שעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות בכלל נשים ואין צריך להשמיענו ומאי קשיא ליה שם וכמו שהקשו כל האחרונים עי' להרב בני חיי שם ולהברכ"י שם, אבל לפי מש"כ אתי שפיר דהטור הגם דסובר כאן שעבדים שהזכיר הם עבדים משוחררים משום דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות הם בכלל נשים שהזכיר אחר כך מ"מ הרי מצינו ששינה לשונו מלשון הרמב"ם והסמ"ג וכתב סתם עבדים כדי שלא נטעה ונאמר דוקא עבדים משוחררים וא"כ שם ביו"ד דכתב בהדיא עבדים משוחררים ולא חש לקמחיה א"כ משמע דוקא משוחררים ולא שמלו וכו' ומשום הכי קשיא ליה שם לרב"י ז"ל:
ולפירוש השני כתב ומיהו לדברי המפרשים וכו' שע"י אשה נעשה הנס אפשר שאין ללמוד מנשים לעבדים וכו' עבדים פטורים ע"כ נ"ל דרוצה לומר שבאמת פטורים ואין טעם לחייבם וע"כ לומר דמאי דנקט הטור עבדים היינו משוחררים אבל עבדים שמלו לשם עבדות אין לחייבם וא"כ הב"י מסתפק בדברי הטור בפירושם אם סובר עבדים שמלו לשם עבדות חייבים או פטורים ובהכי אתי שפיר דברי רבינו ב"י לקמן ד"ה ואנדרוגינוס וכו' דכתב ומינה אם הוא סובר דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות חייבים במקרא מגילה כשם שנשים חייבות וכו' דמשמע שהוא מסופק בפירוש דברי הטור ע"ש ודוק:
עוד יש לישב על רב"י ז"ל ולומר דשם אין לומר דעבדים נשמע מדין נשים שהרי אעיקרא דדינא קשיא דלמה הוצרך להשמיענו דין נשים ששוחטין דמאיזה סברא הוה סלקא דעתין לפוסלן בשחיטת חולין הא אין זה מצות עשה שהזמן גרמא והשוה הכתוב אשה לאיש לכל מצות שבתורה אלא צריכין אנו לומר דבא לאפוקי מסברת הלכות א"י דסובר דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות וכיון שכן לא שמעינן עבדים מינייהו שהרי לא ראי זה כראי זה שהרי עבדים יש לפוסלם משום שאינם בקיאים וזהירים במצות דסתם עבדים מזלזלים במצות כדאיתא בפסחים דף מ' ע"ב ועי' בטור סוף סימן תס"ג ועי' ב"ח מש"כ שם ביו"ד ולהכי קשיא ליה שם מה שאין כן כאן במגילה דטעמם לשבח שוה דכמו שהנשים יש לחייבן הגם שהיא מצות עשה שהז"ג משום שאף הן היו באותו הנס שהיו בספק נפשות מהאי טעמא יש לחייב נמי עבדים ולהכי כתב רב"י מדין נשים שמעינן להו עי' מה שתירץ הרב ברכי יוסף ז"ל ומה שתירץ הרב בני חיי ז"ל ששני נביאים נתנבאו בסגנון אחד עיין שם, אחר זמן ראיתי להרב זכור לאברהם למהר"א אלקלעי ז"ל באות מ' דף נ"א שנשא ונתן בזה והאריך הרחיב עיין שם בנועם דבריו ז"ל:
סימן קיט
ראיתי להרב יעב"ץ בתשובותיו חלק ב' סימן ק"מ שהביא ראיה שכתיבה לאו כדיבור דמיא וז"ל שם ולי נראה להביא ראיה לדבר זה דלאו כדיבור דמיא מדבעינן במגילה בכותבה דורשה ומגיהה אם כיוין לבו יצא, דוקא כי מנחא קמיה מגילה כשירה וקרי לה פסוקא פסוקא דאע"ג דכותבה לא סגי דלא קרי אף אם כיוין לבו לצאת ע"ש בדב"ק ז"ל:
ואנכי הרואה תמיהא לי דמאי ראיה מייתי להכא דהא צריך לקרות ממגילה שכולה כתובה לפניו ולהכי צריך לקרות מתוכה פסוקא פסוקא ולא סגי ליה אם קורא במה שכותב עכשיו וא"כ דאם יכתוב ידו דוקא אף אי נימא כתיבה כדיבור דמיא הרי בשעה שהוא כותב על החלק דחשבינן לה כדיבור הוה ליה דיבורו על פה ולא מתוך הכתב דאין לומר דזה לא מיקרי קורא על פה כיון שהכתיבה והדיבור באים כאחד א"כ הכתיבה שהיא הדיבור הרי היא כתובה והוה ליה הדיבור מהכתיבה ולא מיקרי כקורא על פה זה אינו משום שאינו יוצא י"ח מהקריאה שכותב עתה שהרי היא מגילה חסירה שאינה כתובה כולה לפניו ומהאי טעמא צריך שתהיה מגילה אחרת שלמה לפניו שיקרא מתוכה כמו שאמר במס' מגילה י"ח ע"ב ופסקה מרן בשלחנו הטהור סי' תר"ץ סעיף י"ג ע"ש:
ואפשר ליישב דכונת הרב היא באמת עיקר הקריאה שיוצא בה היא ממגילה שהוא מעתיק ממנה שהיא כתובה כולה לפניו אלא דכונת הרב ז"ל לומר אי נימא כתיבה כדיבור דמיא בראייה בעלמא שהוא רואה שם במגילה אשר הוא מעתיק ממנה סגי כיון שרואה צורת האותיות והתיבות מתוך הספר ומיד תיכף כותבה הוה ליה הכתיבה שהוא כותב כאילו הוציא הדיבור לאחר שראה התיבה בספר כתובה כדרך כל קורא שרואה התיבה מתוך הכתב ומוציאה מפיו וקורא כן הכתיבה כאילו מוציאה בפה וא"כ למה צריך לקרות פסוקא פסוקא אע"פ שכאן בשעת הכתיבה דחשבינן לה כדיבור אינו רואה במגילה הכתובה לפניו מ"מ סב"ל להרב ז"ל כיון דראה וידע מתחילה במגילה הכתובה לפניו שהוא מעתיק ממנה ותיכף ומיד כותב אותה תיבה שהוא כדיבור הו"ל כאילו הוציאה בפה מתוך הכתב אשר מעתיק ממנו, אלא דלפ"ז סב"ל להרב ז"ל יכול אדם לראות התיבה בס"ת ולישא עיניו מתוך הספר וקוראה על פה הגם דבשעה שמוציאה בפה אינו מסתכל בתיבה בכתב אינו צריך להגות מתוך הכתב אלא כיון שאינו אומרה אלא לאחר שרואה אותה בספר ש"ד, ועוד דבשעה שהוא כותב אינו כותב התיבה כאחת דהיינו אותיותיה בבת אחת דלא מצינו חכמה זו אלא בבן קמצר שהיה קושר ארבע קולמוסין בארבע אצבעותיו וכותב שם בן ארבע כדאיתא בפרק אמר להם הממונה (יומא ל"ח ע"א) וא"כ כשהוא כותב ד"מ מרדכי כותב כל אות בפ"ע וכ"ז שלא גמר כל אותיותיה במושלם אין לה שום משמעות כלל עד שישלים אות האחרונה אז נקראת תיבה ובאות האחרונה נשלם הדיבור בחיבור האותיות של תיבה הכתובה ונמצא נשלם הדיבור ממה שכותב אז מאותה המגילה שכותב ומגילה זו אינו יוצא בה י"ח ואם העיקר שיוצא בה היא המגילה שמעתיק ממנה שהוא האמת הרי אינו כותב התיבה מיד כשרואה אותה בבת אחת עד שישלים אות האחרונה של תיבה ואז כבר פסקה ראייתו מן המגילה הכתובה לפניו שהוא מעתיק ממנה ועוד כשהוא כותב אינו כותב אלא האותיות של תיבה ולא נקודותיה וא"כ אפילו אי חשבינן ליה כדיבור דיבורו אינו עולה כהוגן אלא כקורא להגיה ממש שאינו קורא התיבה כתיקנה אלא בצירוף אותיותיה ולא כקריאתה ובזה אינו יוצא י"ח ומשום הכי קאמר תלמודא דקרי פסוקא פסוקא ר"ל כהוגן, אחר כך ראיתי להרב דעת קדושים חלק יו"ד מער' שי"ן סימן קס"ה שהביא ראית הרב יעב"ץ מהא דתנן היה כותבה וכו' משם הרדב"ז כת"י סי' תרי"ב ע"ש ששני נביאים נתנבאו בסגנון אחד והנראה לעניות דעתי כתבתי אלא שדבר זה באמת צריך ביאור ועוד קשה לי מאי ראיה מייתי מהתם לעולם אימא לך כתיבה כדיבור דמיא והא דאיצטריך הש"ס לומר דקרי פסוקא פסוקא וכתב לה כי היכי דתיתי מתני' דקתני היה כותבה אם כיוין לבו יצא אפילו לר' יוסי דס"ל דאם לא השמיע לאזניו לא יצא וזה אפילו בקריאת המגילה סב"ל לר' יוסי דאם לא השמיע לאזניו לא יצא כדמוכח ממגילה י"ט ע"ב דבעי לאוקומי מתני' דלקמן דקתני הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וכו' כר' יוסי דס"ל הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא ע"ש, משום הכי קאמר הש"ס דהכא במאי עסקינן דקרי פסוקא פסוקא ולא סגי בכותב דאף אי אמרינן כתיבה כדיבור דמיא מ"מ צריך להשמיע לאזניו ובכותב אינו משמיע לאזניו ולא יצא אליבא דר' יוסי להכי נקט הש"ס דקרי פסוקא פסוקא ומשמיע לאזניו, ואפילו לרבנן דאיהו ר' יודא ס"ל דלכתחילה בעי להשמיע לאזניו וכדאיתא בש"ס שם במגילה ע"ש והכא במתניתין הגם דהא דקתני היה כותבה אם כיוין לבו יצא דמשמע נמי בדיעבד מ"מ עיקר חידושיה של התנא הכא במתניתין אינו אלא להשמיענו דאפילו אם היה מתעסק בכתיבה בהעתקה אפילו הכי אם כיוין לבו יצא זו עיקר חידושיה של התנא הכא אבל הא דאם לא השמיע לאזניו לא נחת לה הכא להשמיענו זה דזה מפורש במקום אחר שהיא פלוגתא דר"י ורי"ו ולהכי קאמר הש"ס הכא דקרי פסוקא פסוקא דהשתא דאי משום השמעת קול הא איכא ואפילו לר' מאיר דמכשיר לכתחילה וכדאמר ר' שמעון בן פזי שם י"ט ע"ב וכ' ע"א מ"מ הש"ס נקט דקרי פסוקא וכו' דהוא אליבא דכ"ע ובפלוגתא לא קמיירי ולעולם אימא לך כתיבה כדיבור דמי ומדברי מרן בש"ע סימן תר"ץ דנקט נמי דקרי פסוקא פסוקא הגם דפסק בדין קריאת שמע דאם לא השמיע לאזניו יצא עי' סי' ס"ב סעיף גימ"ל אין ראיה ג"כ דהא כבר כתבנו דעיקר חידושיה הכא הוא דאפילו אם היה מתעסק בכתיבה בהעתקה יצא ועוד דנקט כדנקט לה הש"ס על כן דברי רבינו ז"ל צריכין לי לימוד וצ"ע בשנת תרס"ד פה אוראן יע"א:
כה דברי קטינא ערי'ך כהד"ס יצ"ו
סימן קכ
ב"י א"ח סימן תר"ץ על הא דכתב הטור שאם השמיט בה הסופר תיבות אפילו עד חציה וכו' כתב הב"י וז"ל וכתב הרמב"ם היו בה אותיות מטושטשות אם רישומן ניכר אפילו היה רובה כשרה ואם אין רישומן ניכר אם רובה שלם כשירה ואם לאו פסולה ע"כ, נראה מדבריו דמיעוטא קרוי מקצתה ורובה קרוי כולה וכו' וכך הם דברי רבינו ע"ש:
והנה לכאורה מלשון הרמב"ם ז"ל דכתב באין רישומן ניכר אם רובה שלם כשירה ואם לאו פסולה משמע דוקא ברובה שלם הא אם דוקא חציה שלם פסולה וזה באמת היפך ממ"ש הטור ועוד שדבריו ז"ל אינם מתאימים לדברי הש"ס שאמר הא בכולה הא במקצתה דהמשמעות דהא בכילה הוא דפסלינן דהיינו ברובה היה הפיסול הוא דפסלינן לה והרמב"ם נראה מדבריו שהוא מפרש דהא בכולה הוא דמכשרינן לה ור"ל הא דמכשרינן לה אם השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים היינו דוקא אם כולה שלם דהיינו רובה שלם אבל אם דוקא מקצתה שלם פסולה, לכן נראה לומר דלשון הרמב"ם ז"ל לאו דוקא הוא ומ"ש ואם לאו פסולה ר"ל שאם אינו שלם רובה דהיינו הרוב כולו אינו שלם אלא שהרוב כולו מטושטש אז פסולה הא עד חציה כשירה וכדכתב הטור ודוק:
סימן קכא
כתב ב"י הלכות מגילה בסימן תרצ"ג בשם א"ח וז"ל א"א תחינה וכו' אבל לקרות בתורה וכו' אבל להזכיר על הנסים בט"ו אסור כי אם בי"ד עכ"ל, וכתב ע"ז מרן ב"י וז"ל ואיני יודע מה איסור יש בהזכרת על הנסים ע"ש והרבב"ח כתב עליו וז"ל ואפשר שהאיסור הוא מפני הפסקה בתפלה ע"ש, ואני אומר דהרואה יראה שזה ודאי לא נעלם מעיני העדה הוא הרב רבינו ב"י אלא דהרב ב"י אזיל לשיטתיה דכתב לעיל בסימן ק"ח משם הרב א"ח בעצמו מריה דהאי דינא וז"ל כתוב בא"ח מהא דאמרינן אם הבדיל בשתיהן יצא דקדק ה"ר יונה דכל הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסקה ע"כ ופסקה מרן ז"ל בשלחנו הטהור שם סעיף י"ב ע"ש, הרי דסובר הרא"ח אפילו מזכיר מעין המאורע כגון ר"ח או חג המצות וכיוצא ביום שאינו יומו ומיחזי כשיקרא אפילו הכי לא הוי הפסק כ"ש בענין אמירת על הנסים שאינו אלא שבח והודאה דגם שאומר בזמן הזה ואנחנו אומרים בימי מרדכי ואסתר בשושן שהרי באמת היה הנס בשושן בזמן הזה:
אלא שראיתי להרב שיירי כנה"ג בהגהת ב"י לעיל סימן ק"ח דגמר אומר שאין דברי הרא"ח אמורים אלא בתפלה שבאה לתשלומין כגון שלא התפלל מנחה של ר"ח שמתפלל ערבית שתים במוצאי ר"ח ואינו מזכיר ר"ח אפילו בתשלומין בזה הוא דאמרינן שאם הזכיר בתפלת תשלומין מעין המאורע של ר"ח שעבר לא הוי הפסקה כיון שמתפלל לתשלומי ר"ח אבל בתפלה העיקרית שאינה באה לתשלומי ר"ח כל שהזכיר מאורע שאר ימים הוי הפסק ע"ש, וכמו שאם הבדיל בתפלת תשלומין לא הוי הפסק כיון דתשלומים באין במו"ש שהוא זמן הבדלה הכי נמי אם הזכיר ר"ח בתשלומין כיון שבאים לתשלומי תפלת ר"ח לא הוי הפסק, ובאמת שפירוש הרב ישר ונאמן בדברי הרא"ח ומרן ז"ל דנקטו בדבריהם שמזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה דקדקו לומר בתפלה שלא בזמנה לא מאורע שלא בזמנו והיינו לומר דוקא בתפלה שלא בזמנה כגון תפלת תשלומין שהוא מתפלל אותה שלא בזמנה לאפוקי תפלה העיקרית ודוק, וכן כתב הרב ברכי יוסף בסימן תרס"ח ע"ש, וא"כ לפ"ז בתפלה העיקרית הויא הפסק וכמו שמדוקדק מלשונם ז"ל כמ"ש חזר הדין לא ראי זה כראי זה דסימן ק"ח שאין משם ראיה להאי דסימן תרצ"ג דכתב רבינו ב"י ז"ל שאינו יודע מה איסור יש בדבר ולמה לא ניחא ליה למר דמשום הפסק נגעו בה כמ"ש הכנה"ג והיא סברא פשוטה, על כן נראה לומר דכאן בסימן תרצ"ג לענין על הנסים סובר רבינו ב"י ז"ל דכיון דעל הנסים הויא שבח והודאה ושבח זה שייך הוא אפילו לבני י"ד דהני בהני שייכי דכיון דעיקר הנס נמשך משושן ושבח זה שייך לבני שושן כל ישראל יש להם חלק בזה לשבח לפאר את הוד מלכם דכולנו כאחד שייכי אהדדי דבני איש אחד נחנו וניסא דרבים הוא דכ"ע בעי ברוכי וליתן שבח והודאה לעטרת תפארת ונהי דלא תקנו ולא הצריכונו חז"ל לומר על הנסים לבני י"ד לומר נמי בט"ו מ"מ ליכא איסור בדבר אם שיבח ונתן הודאה זו בט"ו שהרי גם לבני י"ד אסור בט"ו בתענית ובתחינה דלאסיר זה בזה קבלו עלייהו לענין זה ולהכי מישך שייכי נמי אנן בזה ולהכי קאמר רבינו ב"י שאינו יודע מה איסור יש בזה וק"ל ועי' ב"ח שגם הוא תמה על רבינו ב"י והנלע"ד כתבתי:
ותבט עיני בשורי להשל"ה במסכת תענית הלכות ט"ב דף ס' ע"ב דפוס החדש שכתב וז"ל נראה בעיני אותם המתענים ליל העשירי וכו' יאמרו נחם בכל תפלותם וכו' ואין זה משנה ממטבע הברכות דמה איסור היה בדבר אם היה מזכיר נחם כל השנה דהא יכול לחדש דבר בכל הברכות האמצעיות מעין הברכה וכו' ע"ש הרי דגם הוא אזיל בשיטת רבינו ב"י ז"ל וטעמא טעים מהא דיכול לחדש דבר בכל הברכות מעין הברכה והכא נמי דכוותה כל שאינו אומר דבר מחלק הסותר כדאמרן ודוק:
סימן קכב
בשנת עט'רת שנת טובתך בשבעה ימים לחודש כסליו המוכתר בפלא ונסים עם עמו אשר בחר בו כהני שלוחי דרחמנא נינהו הפליא לעשות עם עולמו ראה ה' בעוני עמו והשיב חמתו אשר בערה בעולם בשנת תרע"ד בא סי' בעב'רת ה' צבאות נעתם ארץ ויהי העם כמאכולת אש איש אל אחיו לא יחמולו (ישעיה ט' י"ח) מעשרה באב אשר התחיל הנגף של מלחמת המלכיות והעולם היה שמם הולך וסוער עד היום הנז' שהשיב חמתו מהשחית וריחם ה' כרוב רחמיו וכרוב חסדיו על בריותיו והשבית מלחמות שהיו עד קצה הארץ שכמעט כל המלכיות היו חרב איש ברעהו עיר בעיר ממלכה בממלכה ותרעש ותגעש הארץ ומיסדי הרים ירגזו יעלו שמים ירדו תהומות מלחמה ניראה ומאויימת אשר כל שומעה תצלנה אזניו שכמה כלי זיין שנתחדשו שהיו מחריבין העולם ויסודותיו וכל אנשיו ביבשה ובתוך הים כלים מכלים שונים שהיו מחדשים להחריב העולם עולים לשמים ונוקבין עד התהום רופלא'ן ג'יפלאן ובתחתיות הארץ במהמורות במערות צורים ובמחלות עפר ובחפרפירות הארץ המיושבת שדה תחרש ולעיים תהיה עד שהיה העולם שמם מכל, מרוב המלחמות אשר היו אז א) מלכות פראנצ"א יר"ה ב) מלכות אינגליטירא יר"ה ג) מלכות רוסייא ד) מלכות איטאלייא יר"ה ה) מלכות אמאריקא יר"ה ו) מלכות בילג'יק יר"ה ז) מלכות סרבייא יר"ה ח) מלכות מונטיניגרו יר"ה ט) מלכות רומאנייא י) מלכות פרטוגאל יא) מלכות יון יב) מלכות ג"אפון יר"ה, כל אלה חברו והיו לצד אחד, ולצד השני א) מלכות אלימאנייא יר"ה ב) מלכות לוטריש יר"ה ג) מלכות תוגרמיא יר"ה ד) מלכות בולגריה יר"ה, וכל אלה חברו ועשו מלחמה ארבעה שנים וארבעה חדשים, והארבעה מלכים האלה היו הולכים ונוצחים בדרך פלא מפני שהיו להם הכנות הרבה לאין קץ שהיו מזמינים עצמם למלחמה זו מכמה שנים והיו כובשים כמה מלכיות תחת ידיהם והיו הורגים אלו לאלו לאין קץ ולאין מספר ושובים אלו לאלו לאלפים ולרבבות ולא היו זוכים לקבורה רח"ל שיש שהיו חופרין חפירה גדולה ונותנים שם ההרוגים לאלפים ויש שהיו מקבצין יחד את הכל ושורפין אותם בעטרן ובנפט שלא יזיק ריחם ובאשם לחיים וזה ביבשה ואין צריך לומר בים שכמה פאפוריש וכמה פ'ירגאדא'ס שהיו מלאים באנשי חיל ואשר היו מלאים במיני אוכלים ובמיני סחורה שהיו שוברין אלו לאלו ומשקעים אותם במצולות ים הם וכל אשר להם אשר צללו כעופרת במים אדירים והיהודים אשר היו בכל ממלכות היו כיוצא בהם חלוצי צבא עם אנשי מלכותם וכמה אשר נהרגו וכמה אשר נאבדו ולא נודעו עקבותיהם אנה הלכו האנשים ואין המה וכמה אשר נשארו נשותיהן אלמנות חיות ובניהם יתומים שהיו מוכרחים במעשיהם ללכת לצבוא צבא למלחמה כזו המדאבת את כל שומעה כצאן לטבח יובל וכעכס אל מוסר אויל כמה נשארו בעלי קבין משני רגליהם ויש מקוטעים משני ידיהם ויש מאזניהם וקצוצין מבהונותיהן נעשו בעלי מומין וסומים מה אעידך מה אדמה לך כמה צער היה מסתופף בעולם וכמה בשורות רעות משמיעין על השקלי'ם שקל"י יהודים בעל כרחם וכמה אלפים ורבבות היו נופלים אברים אברים וכמה ממלכות נחרבו וכמה כרכים וערים גדולות ובצורות נאבדו שאין דבר עומד לפני כלי זעם המלחמה הזאת הומיה היא וסוררת ושאיה יוכת שער, והיוקר יאמיר מאחת עד עשרה בדמיו בכל דבר הצריך לחייו של אדם הן מידי דמיכל הן מידי דמילבש ולכל תיקון המאכל עצים ופחמים וכן לכל תיקון הבגדים ואפילו מחטא דתלמיותא עלה השער עד עשרה בדמיו ויותר שהספינות היו בסכנה עצומה מי זאת הנשקפה על פני האדמה הנשארת לפליטה והיה קשה לשער בדעתו תווך השלום כי אמרו ששה מליונים נהרגו מאנשי החיל שמכל הצדדים חוץ ממקוטעים וסומים ובעלי מומים וג"כ ההפסד רב מאד שאמרו שעלה הסכום עד אלף מילייארי"ם על כן היה המרחק רב לתיווך השלום ביניהם ומשני הצדדים היו עדיין חזקים כראי מוצק עד שקרוב להתייאש להיות שלום בארץ ותשבית המלחמה כעת שעדיין המה מרובים באוכלוסים ובכלי זיין לאין מספר מינים ממינים שונים משני פנים וילכו בכח גדול ובטיסא רבה עד מאד ודשו בה רבים במלחמה הזאת ואין איש שם על לב לצדדי השלום:
וכאשר ריחם ה' על עמו ועל עולמו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבקר רנה כי מיד ולאלתר בפתע פתאום השמיע ה' קול פחדים באוני הארבעה מלכים האלה החזקים והשלימו את עצמם להמלכים שכנגדם ככל אשר ירצו וככל אשר יאמרו כי הוא זה ואז עמדה המלחמה מים ומיבשה והמגפה נעצרה והוסר את המות הזה והכל ידעו כי יד ה' עשתה זאת היא נפלאת בעינינו מהשפל מלכין ומרומם מלכין ולמאן די יצבי יתנינה דכולי עלמא דיליה הוא ואז שקטה הארץ ואת העם היושב עליה משובב נתיבות לשבת לא תוהו בראה לשבת יצרה וכל העם שמחים ומודים ומהללים ומפארים לה' אשר עשה את התשועה הגדולה והנוראה והנפלאה והנשאה הזאת כי הגדיל לעשות עם כל בריותיו ובפרט לעמו צאן מרעיתו והוציאנו מאפילה לאור גדול והעולם הוא שמח כיום שניתנה בו תורה שיראה ושקטה וכולם נותנים שבח ועוז והדר למלכנו צורנו והיום הזה עשאוהו כיו"ט שאין בו תחינה:
ושמעתי שיש מקומות שאמרו בו הלל המצרי ועל זה שואלי'ם הלכו בו אם עשו כדין או לא, ולברר דבר זה צריך אני להקדים מאי דאיתא בערכין יו"ד ע"ב ובמגילה י"ד ע"א והכי איתא התם פורים דאיכא ניסא הלל נמי נימא אמר ר' יצחק לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ מתקיף לה רב נחמן בר יצחק והרי יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוא ואמרינן הלל כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לא הוכשרו הארצות לומר שירה, רב נחמן אמר קריאתה זו הלילא רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן, בין לרבא בין לר"נ (ולר"נ דאמר קריאתה זו היא הלילא) קשיא הא דתניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה כיון שגלו חזרו להיתרן ולהכשירן הראשון ע"כ, עי' לרבינו בחיי פרשת בא שהעתיק לשון רז"ל על פסוק בארץ מצרים דכל הארצות כשרות לדבור משנבחרה ארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדבור ולהשראת שכינה וכו' וקאמר אחר כך ואף בחוצה לארץ לא היה הדיבור נדבר אלא במקום טהור או על הנהר שנאמר ואני הייתי על אובל אולי וכו' ע"ש, הרי דגם לגבי השראת שכינה אחר שגלו חזרו להכשירן הראשון ודוק:
נמצא דלדעת ר' יצחק אפילו לאחר שגלו עדין עומדין הארצות בלא הכשר שירה ולא חזרו להכשירן, ולדעת רב נחמן ורבא סוברים שלאחר שגלו חזרו להיתרן הראשון (אפשר דתליא פלוגתייהו אי אמרינן בזה דבר הנאסר במנין אם צריך מנין אחר להתירו עי' ביצה ה' ע"א) וא"כ הרי רבים פליגי עליה דר' יצחק בזה וסוברים דחוזרין להיתרן הראשון והוא יחיד בדבר ועוד כיון דרבא דהוא בתראה פליג עליה קימ"ל כרבא אלא שעדיין פלוגתא אחריתי איתא הכא בין טעמא דר"נ לטעמא דרבא דלטעם ר"נ דאמר קריאתה זו הלילא א"כ סובר שאומרין הלל אף שעדין אנחנו משועבדים תחת ידם ולטעמיה דרבא דאמר ולא עבדי אחשורוש א"כ כיון שעדיין אנו תחת ידם אין לומר הלל בין בארץ בין בחוצה לארץ ולפי הכלל המסור בידינו דהלכה כבתראי מאביי ורבא א"כ קימ"ל כרבא ואין לומר הלל על נס שנעשה לנו בזמן הזה שאנחנו תחת מלכי האומות, עי' להרב הליכות עולם שער ה' דף נ"ה ע"ב וע"ש בכללי הגמרא למהר"י קארו דכתב משם הריטב"א דר"נ רביה דרבא הוא ועי' להרב יבין שמועה שם למהר"ש אלגאזי כלל רע"ד שכתב וז"ל העולה מזה דהרא"ה והרא"ם והרי"ף והרז"ה וראבי"ה והרשב"א ז"ל סוברים דכשאמרו מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי היינו מהם ואילך אבל לרבם שהיה ר"נ הלכה כרבם ע"ש, ועי' עוד שם כלל רע"ה רע"ו רע"ז ע"ש:
וכשאני לעצמי אני אומר דאפשר דגם ר"נ לא פליג אדרבא דאמר עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אלא שסובר שקריאתה במקום הלל שאומרים על הנס אבל אינו כהלל המתחיל הללו עבדי ה' שהרי בקריאתה אין בו נוסח זה אלא כיון שאנחנו מספרים בה מעשה ה' ונפלאותיו אשר הראם שמשדד המערכות כי רגע באפו חיים ברצונו כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו הפה שאסר הוא הפה שהתיר חופר גומץ בו יפול ודורש רעה תבואנו שכל זה אנו אומרים בקריאתה ואין לך הלל גדול מזה אלא שאין אומרים הלל המצרי משום שכתוב בו הללו עבדי ה' אלא דפלוגתא שבין ר"נ ורבא על קריאת המגילה דלר"נ צריך לקרות הלל ויוצאים י"ח בקריאתה דזו הלילא ולרבא אין מחויבין בהלל כלל כיון דהלל שתיקנו על כל צרה שלא תבא על הציבור כתוב בו עבדי ה' היינו גאולה שלימה שנהיה עבדי ה' ולא עבדים לעבדים וכיון שעדין הם תחת ידי אחשורוש אין מחויבים בהלל ולעולם גם לר"נ אין יכולים לומר ההלל בזמן הזה מטעמא דרבא, איך שיהיה ודאי קימ"ל כרבא שהוא בתראה, וכן משמעות הר"ן ז"ל בפירושו על הרי"ף ז"ל שכתב וז"ל אכתי עבדי אחשורוש אנן דלא נגאלו אלא מן המיתה והאי טעמא דרבא סגי לכל נם העשוי בחוץ לארץ בעוד שישראל בגלות עכ"ל, הרי לך דמשמע מדבריו דסבר לה מר כרבא (אמר הד"ך מדברי הר"ן אלו עליונים למעלה משמע הלל הוא דלא נימא הא אקבועי יו"ט קבעינן לה משום נס עיין מגן אברהם בסימן תרפ"ו סע"ק ה' ועי' להרב חתם סופר א"ח סימן קס"ג בדינים היוצאים מן תשובתו הרמתה ע"ש, ולהרב ארץ החיים למוהר"ר חיים סתהון ז"ל על הש"ע בסימן תרפ"ו ע"ש,) ועי' להרב מועד לכל חי סימן ו' אות ח' ע"ש, ובנשאי ידי אל דביר קודש הרב חיד"א בספרו הקדוש ברכי יוסף סי' תרצ"ג אות ד' שכתב משם המאירי דלטעם קריאתה זו הלילא אם אין לו מגילה יאמר הלל ולטעם רבא אף שאין לו מגילה לא יאמר הלל וראשון עיקר עכ"ל המאירי, הרי מצינו שדברי המאירי סותרים את כל דברינו בשתים ועלתה לו הן למה שכתב וראשון עיקר דסובר דהלכתא כר"נ ולא כרבא הן במה שכתב שלדברי ר"נ אם אין לו מגילה יאמר הלל הגם שכתוב הללו עבדי ה' ולא כפירושנו שכתבנו לעיל דגם לדברי ר"נ לא פליג אדרבא דאמר עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש, אלא שהרב חיד"א ז"ל כתב על דברי המאירי באות ד' וז"ל ומסתמיות כל הפוסקים משמע דאין בו הלל לעולם וטעמא דרבא הוא דאמר אכתי עבדי וכו' ולטעם רבא אף שאין לו מגילה לא יאמר הלל והלכה כרבא דהוא בתראה וכו' ע"ש, ובאמת דכן נמי משמע מדברי הר"ן ז"ל כמ"ש בסמוך משמו וכהרב חיד"א ז"ל, וראיתי להרב חיד"א ז"ל בספרו מחזיק ברכה שם בסימן תרצ"ג שחזר בו ממ"ש בברכ"י והסכים להלכה לדברי המאירי וכתב דגם הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות מגילה בחר בטעמא דרב נחמן דקריאתה זו הלילא גם בעל הלכות גדולות כתב טעם זה דרב נחמן וכתב וז"ל ונראה לי ההדיוט הטעם של גדולי עולם אלו דנקטי טעם ר"נ משום דמסתבר טעמיה וכו' ע"ש מה שסיים בטיב טעם ודעת, וא"כ יוצא לנו מזה כיון דקימ"ל כרב נחמן שדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא כשיטת גדולי הפוסקים ז"ל הני מקומות ששמענו שומעם שאמרו ההלל שפיר עבדו ועבדי ה' קרינן בהו ואין מזניחים אותם ואין לדחות ולומר שזה דוקא אם נעשה נס לכללות ישראל כולם כההיא דאחשורוש ולא למקצתם חדא דכאן נמי רוב ישראל הם ורובם ככולם דהא ששה עשר ממלכות הם ועוד דמהש"ס דפסחים קי"ח ע"א מוכח דתליא בציבור לא בכללות ישראל שהרי התם שאל הש"ס וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מאי טעמא אמרינן האי משום שיש בו ד' דברים וכו' ופירש רש"י וכי מאחר דאיכא הלל הגדול וכו' מאי טעמא אמרינן האי הלילא על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על הצבור לכשנגאלין כנ"ל, הרי לך דקאמר רש"י ז"ל צבור ולא כללות ישראל משמע כל שהוא צבור ואין צריך שיהיו כל ישראל בגאולה זו וכן משמע נמי מדברי הש"ס לעיל מזה קי"ז ע"א דקאמר התם וחכמים אומרים נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק וכו' של"ת עליהם לישראל וכו' וקודם לזה אמר הש"ס שר' עקיבא אומר שמישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר ע"ש, הרי דגם שלא נעשה נס אלא ליחידי סגולה של ישראל ואפילו הכי אמרוהו ומשמע נמי מכאן דקאמר מישאל ועזריה אמרוהו כרב נחמן דקאמר דקריאתה זו הלילא וקאמרינן ליה גם כשאנו משועבדים תחת ידם שהרי מישאל ועזריה בבבל היו תחת ממשלת נבוכדנצר ואפילו הכי אמרוהו ומשמע דכל ההלל אמרו משום שיש בו לא לנו ה' לא לנו וכמו שפירש רש"י בדף קי"ח שהזכרנו לעיל דפירש על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא דשם קאי על כל ההלל ואפי' הכי נקט לישנא דחכמים דקאמרי הכי על כל פרק ופרק וכו' ואל תשיבני מדברי ר' יוסי הגלילי המוזכר באותה ברייתא דקאמר מרדכי ואסתר אמרוהו ותשיב אמרי לי ותאמר הרי בפורים לדעת הכל אין קורין בו הלל המצרי ולדעת ר"נ קריאתה זו הלילא ועל כרחיך לומר דלא קאי אלא אפרשת לא לנו זו אינה קושיא ואינו הכרח דיש לומר שמרדכי ואסתר באמת אמרו ההלל המצרי בשנה ראשונה מיד שנגאלו שלא היתה עדין קריאת מגילה וקראו ההלל כדינו אבל משתיקנו קריאת המגילה בשנה שניה שיש סיפור הנס אז אמרינן שקריאתה זו הלילא ואין צריך עוד לקרות את ההלל:
ומכאן יש להוכיח כדעת הרב המאירי ז"ל דסובר שאם אין לו מגילה ראוי לקרות בו את ההלל כר"נ שהרי מרדכי ואסתר קראו ההלל בשנה ראשונה שלא היתה המגילה לדעת רבי יוסי הגלילי כדכתבנו, ואין לדחות ולומר שאין דין הלל אלא אם היו ישראל בפרטות בצרה ונענו ויצאו מצרה לרוחה אבל הכא דכל אינשי היו בצרת המלחמה בן ברית ושאינו בן ברית וריחם ה' על הכל ולא על ישראל ביחוד אין כאן הלל משום דלא נודע בשלמי הרוחה הזאת ואינה גלויה לכל שנעשית בשביל בני ישראל המה, זה אינו דכל אחד חייב לומר כלום לא טרח בעל הבית אלא בשבילי וחייב להודות להלל ולשבח לשמו הגדול אשר הגדיל לעשות לעמו:
וראיה נמי מהא דאיתא בתענית י"ט מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות אמר ר' טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו י"ט וכו' ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול, ועוד איתא בש"ס התם כ"ו רב פפא איקלע לבי דאבי גובר וגזר תענית וירדו עד חצות ואמר הלל הגדול הרי לך דבגשמים שהיו העולם צריכין להם וכשירדו בין בארץ כמעשה דרבי טרפון בין בחוצה לארץ כמעשה דרב פפא ולא ידענו בשלמי הטובה הזאת ואפי' הכי אמרו ההלל דמסתמא הכל היו נושאים עיניהם למרום בני ברית ושאינם בני ברית שהכל צריכין למארי חטייא, ואין לומר דשאני התם דמוכחא מילתא ואוושא מילתא שהמתענים והמבקשים שעמדו ונתקבצו בתחנון ובתפלה ודרשו את ה' הם אשר ענם ה' ונתקבלה תפלתם, דאם כן אם היו מתענים גם כן אף שאינם בני ברית ונענו הכל ביחד אין אומרים הלל מפני שלא ידענו למי ענה ה' הא לן הא להו זה לא יתכן וכל אחד חייב לומר כלום לא טרח בעל הבית אלא בשבילי וכמה פעמים נתקבצו ישראל בכל מקום שהם וקראו תהלים ועמדו בתפלה וסליחות ובקשות וכן בכל יום ויום יחידי סגולה אל יתנו דומי לו ותמיד עיניהם נשואות לשמים והקב"ה קבל תפלתינו ברצון, אחר כך ראיתי דברי הרב שיבת ציון סימן כ"ב במה שכתב על דברי הרב חיד"א עיין שם והנראה לעניות דעתי כתבתי יום פורים תרפ"ד לפ"ק:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן קכד
כתב מרן בש"ע סימן תרצ"ד סעיף א' וז"ל חייב כל אדם ליתן שתי מתנות לשני עניים והוא מדאיתא בש"ס דמגילה ז' ע"א תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם ע"כ, והקשה הפר"ח ז"ל וא"ת ואימא ב' מתנות לכל אביון דהוו שתים שהן ארבע ור"ל שיעור שתי מתנות וכההיא דאמרינן במסכת יומא ל"ז ע"א גבי קרא דונתן אהרן על שני השעירים גורלות יכול יתן שנים על זה ושנים על זה וכו' ע"ש תירוצו הנחמד והיאות לו:
ולכאורה היה נראה לי לתרץ דעיקר משמעות שנים על זה ושנים על זה דאמרו בגורלות הוא מדכתיב שני השעירים ולא כתיב כי הכא בענין מתנות לאביונים דכתב קרא ומתנות לאביונים ולא כתיב לשני אביונים כי התם דכתיב שני ומשום הכי משמע ליה התם על שני בשנים צריך גורלות שנים אלא באמת זה אינו דהא הש"ס לקמיה פריך א"כ מה תלמוד לומר גורלות משמע דעיקר משמעותיה מגורלות לכך נראה לי לתרץ דעיקר מאמרו יכול יתן שנים וכו' מיתורא דקרא דהו"ל לומר ונתן על שני השעירים גורל אחד לה' וגורל אחד וכו' וא"כ גורלות למה לי אלא ודאי כונת הכתוב דכתב גורלות ר"ל שנים על זה ושנים על זה דהיינו שנים שכתוב עליהם ה' יתן על שם ושנים שכתוב עליהם וכו' כמו שפירשו התוספות שם בד"ה יכול יתן שנים ע"ש, תלמוד לומר וכו' ואחר כך קאמר יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה וכו' וכולה משום יתורא דגורלות ולכך כשסתר כל צדדם שאין לומר שנים על זה ושנים על זה פריך א"כ מה תלמוד לומר גורלות וכו' אבל באמת אי לא הוה כתיב אלא ונתן על שני השעירים גורלות אחד לה' וכו' הוה משמעותיה גורל אחד לכל שעיר וליכא אלא שני גורלות כהכא במתנות לאביונים דדרשו שתי מתנות לשני בני אדם ודוק, בפורים של שנת למע'ן תחיו'ן פה והראן יע"א:
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן קכה
הנה בהא דאיתא במגילה ז' ע"ב אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי עיין ב"י ז"ל שהביא מה שפירש הר"ן ז"ל ופירוש רש"י ז"ל ונראה לי שמדייקים פירושם מלשון סעודתייהו דנקט הש"ס ולא נקט מחלפי מנתייהו ומדוייק יותר לפירוש רש"י דלשון סעודה היא לשון אכילה וכאילו אמר מחלפי אכילתם להדדי והנה פירש רש"י וז"ל פי' מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו ע"כ, והקשה ב"י ז"ל בסימן תרצ"ה דא"כ לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו א"כ מאי אתא לאשמועינן ע"כ, עיין להרב ד"מ מה שיישב ועי' להרב"ח ולהט"ז מה שיישבו עי' עליהם הלא בספרתם, ולי אני הד'ך תם אני לא אדע למה לא נפרש בדברי רש"י ז"ל הא דמחלפי סעודתייהו שהביא הש"ס לא לענין חיובא דמנות אתאמרא שאינה לענין מנות כלל אלא דהש"ס בא להשמיענו ענין סעודת פורים שצריך לעשותה עם רעים אהובים כדי שיהיה שמח וטוב לב עם רעיו וקרוביו ואנשי ביתו דאם אדם יושב בלי חברת רעים א"א לשמוח כראוי ומשום הכי אלו האחים וידידים היו מחלפי סעודתם להדדי זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו וכו' וראיה ג"כ מן הש"ס דלענין סעודה אתמר זה דהא קודם לזה הביא הש"ס מה שאמר אביי כי נפקי מבי מר (דהיינו רבה) הוה שבענא כי מטאי להתם קריבו לי שתין צעי דשתין מיני קדירה ואכלי בהו שתין פלגי ובשולא בתרייתא הוו קרו ליה צלי קדר וכו' ומיד סמך לזה האי מעשה דאביי בר אבין וכו' וסמך להאי מעשה מימרת רבא וקאמר הש"ס אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפורייא עד וכו' רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום וכו' והיינו נמי משום דהסעודה צריך לעשותה עם רעים וקרובים אלא דמשום דרבה ור' זירא לא עשו כן אלא שנה אחת ולשנה אחרת לא רצה ר' זירא לעשות עמו סעודה בין בביתו בין בבית ר' זירא ומשו"ה לא נקט מחלפי סעודתייהו להדדי כדנקט הש"ס באביי בר אבין ור"ח ב"א שנהגו כן שנים רבות וחוזרים חלילה בכל שנה והכל משום שמחה יתירה וכן פירש רש"י על פסוק משפחה ומשפחה וז"ל מתאספים יחד ואוכלים ושותים יחד וכו' ע"ש, וכן כתב בסדר היום ומביאו הרב באר היטב בסי' תרצ"ה ס"ק ט' וז"ל יקבץ כל אנשי ביתו וחביריו דאם אדם יושב ביחיד א"א לשמוח כראוי וכ"כ רש"י וכו' ע"ש ודוק כי נכון הוא, אחר כך מצאתי בהגהות מהר"ן שפירא על הרי"ף במגילה שפירש כן תה"ל ע"ש וצ"ע, פורים של שנת למע"ן תחיו"ן לפ"ק פה והראן יע"א:
כ"ד קטינא ערי'ך הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ
נשלם חלק אורח חיים, כי ממנו תוצאות חיים
קרית חנה דוד