אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א אורח חיים › הלכות חנוכה

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

אורח חיים · הלכות חנוכה

הלכות לולב

סימן קו

לשון הרב ב"ח הלכות חנוכה סימן עת"ר בענין פך של שמן שהיה חתום בחותמו של כ"ג וז"ל וצריך שיהיה חתום דאם לא כן וכו' אי נמי נטמא באהל המת כשלא היה צמיד פתיל עליו וכו', ואני הד'ך תמיהא לי על הרב ז"ל דדבריו אלו הם היפך גמרא ערוכה בחומר בקודש כ"ה ע"א דאיתא התם אמר ר' אלעזר שונין אין הקודש ניצול בצמיד פתיל יעו"ש, ולא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שהרגיש בזה והוא באמת פלא בעיני, ואפשר לישב ולומר דהנה מצאנו ראינו פלוגתא דרב ושמואל בפסחים ט"ז ע"א אי טומאת משקין דאורייתא או דרבנן, דרב סבר משקין בי מטבחייא דכן ממש קסבר טומאת משקין דרבנן וכי גזור רבנן במשקין דעלמא, ובמשקין בי מטבחיא דהיינו של בית המטבחיים שבעזרה כגון הדם והמים דכן הן שאינן מקבלין טומאה דלא גזור בהו משום הפסד קדשים ושמואל אמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם קסבר טומאת משקין עצמן דאורייתא לטמא אחרים דרבנן וכי גזור רבנן במשקין דעלמא במשקין בית מטבחייא לא גזור ע"ש, וא"כ לפ"ז אפשר לומר דשיטת הגמ' דחומר בקודש דקאמר ר' אלעזר אין הקודש ניצול בצמיד פתיל אזיל לשיטת שמואל דס"ל טומאת משקין דאורייתא ולכך בחולין ובתרומה צמיד מציל ובקדש דעשו בו מעלה אינו מציל כמו שמצינו כמה מעלית שיש בקודש, אבל למ"ד טומאת משקין אינה אלא מדרבנן יש לומר דלא גזור רבנן אלא אאין צמיד פתיל עליו אבל אם צמיד פתיל עליו לא החמירו ואפילו בקודש כיון דאין טומאה זו אלא מדרבנן אם צמיד פתיל עליו אוקמה אדין תורה דתרי חומרי לא עבדינן דהיא גופא מדרבנן ועוד אפילו צמיד פתיל אינו מציל לכך אמרינן שמציל צמיד עליו אפילו בקודש לשיטת רב וקימ"ל הלכתא כרב באיסורי לכך הרב ב"ח אזיל בשיטת רב דס"ל דקידש נמי ניצול בצמיד פתיל וק"ל, אלא דלפ"ז קושית הש"ס בחומר בקודש דפריך ולייתיה בכלי חרס המוקף בצמיד פתיל עדיין תיקשי לרב ועוד הרי מצינו להרמב"ם ז"ל דפסק כר' אלעזר בהלכות פרה אדומה הלכה ד' דלא ככללין והיפך מדעת הרב"ח, ומדברי התוס' שם ד"ה שונין אין הקודם וכו' נמי משמע שמימרת ר' אלעזר ליכא מאן דפליג עלה דאי רב פליג עלה כדאמרן וס"ל דקודש ניצול בצפ"ת מאי מקשה מהא דנדה נימא קו"ח דרבא הוא אליבא דרב דקימ"ל כוותיה נגד שמואל ואתי שפיר במאי דמציל היינו בקודש כגון משקין אלא ודאי לא משמע להו הכי וק"ל, ואי קשיא לך לפירוש זה דהיכי מצינן לומר דר' אלעזר דחומר בקודש סבר לה כשמואל דס"ל דטומאת משקין דאורייתא דהיינו טומאת עצמן הא מצינו לו לר' אלעזר בפסחים ט"ו שם דקאמר בברייתא ר' אלעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר ע"ש, ועוד דר"א דחו"ב הוא אמורא ור"א דפסחים הוא תנא שמוזכר בבריי' ע"ש, ל"ק דהא שם בפסחים פירש הש"ס אליבא דשמואל דהכי קאמר אין להם טומאה כל עיקר רוצה לומר לטמא אחרים עיין פירש"י שם ד"ה הניחא, ועוד יש לומר דשעת הדחק שאני ולא נהגו במעלה זו שאמרו אין הקודש ניצול בצפ"ת שהוא מדרבנן, ועוד יש לומר דלא עשו מעלה זו בשמן של מנורה ועליה לא אמרו אין הקודש ניצול בצפ"ת דדוקא ביין ושמן של מנחות דשכיח ומצוי לריבוי משום דלא בעי זך וכתית כמו לשמן מנורה מפני החיסכון שהתורה חסה על ממונם של ישראל לפי שהמנחות הן מרובות וצריכות שמן הרבה ולהכי לא בעי זך וכתית ומשום הכי שכיח להו הרבה שמן הראוי למנחות כדאיתא במנחות פ"ו ע"ב בזה הוא דנהגו מעלה בקודש ואמרו אין הקודש ניצול בצמיד פתיל דאף אם יטמא הרי הוא מצוי אבל בשמן הראוי למנורה שהוא מועט ואינו מצוי ביד כל אדם ועשייתו היה נותנו בתוך הסל או בסביבתיו כדי שיזוב הצלול מעצמו בלי דוחק וא"כ לא יצא אלא מועט ולכך לא עשו בו חכמים מעלה יותר מן החולין והתרומה שהם ניצולים בצמיד פתיל וחסו עליו לרוב מיעוטו וטורחו וזכותו וק"ל:

סימן קז

בעיקר נס הפך שהובא בברייתא בפרק במה מדליקין כ"א ע"ב והביאו הטור וב"י סימן עת"ר וז"ל כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' של שמן שהיה מונח בחותמו של כ"ג וכו' ופירש"י בחותמו, בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו ע"כ, וקשיא לי מהא דאיתא בפסחים טו"ב ע"ב אמר רב פפא אפילו למ"ד טומאת משקין דאורייתא משקין בי מטבחייא הלכתא גמירי לה (ר"ל שהן טהורין ואינם מקבלים טומאה) ולפי דברי רב פפא ה"ה למאן דתני משקי בי מדבחייא נמי הלכתא גמירי לה שאין להם טומאה כגון דם לזריקה ומים ויין לנסך ושמן למנחות וא"כ היכי קתני טמאו כל השמנים שבהיכל וכו' הא משקין אלו של קודש אינם מקבלים טומאה וא"כ אפילו אם במציאות נגעו בשמן לא יטמא דבשלמא לר' אלעזר דחומר בקודש דס"ל דאין קודש ניצול בצפ"ת ניחא דמשכחת להו טומאה שלא במקומן וכדאמר ריב"ל בפסחים שם משקי בי מדבחייא לא אמרו דכן אלא במקומם אבל אם נטמאו בחוץ יקבלו טומאה ע"ש, אבל הפך שהיה בהיכל מבפנים הא קימ"ל דכן במקומם ואין לתרץ ולומר משום דקימ"ל כרב דתני משקי בי מטבחייא אבל משקי בי מדבחייא מקבלין טומאה, זה אינו דהא הא דכל השמנים שבהיכל נטמאו היא ברייתא בפרק ב"מ וקשיא למ"ד בי מדבחייא דכן, ויש לומר דהלכתא היא דוקא לדבר הראוי למזבח דם ומים ושמן למנחות ויין לנסך אבל הראוי למנורה לית ביה הלכתא דלא גמירי הלכתא אלא לדבר הראוי למזבח וכן משמעות רש"י פסחים י"ד ע"ב ד"ה נוקמא באו"ד דאילו שמן קודש אינו אלא של מנחות ואינו ראוי להדלקה יע"ש, ועי' י"ז ע"א ברש"י ד"ה משקי בי מדבחייא ע"ש:

ועוד יש לומר דלא מיקרי של קידש ובאה עליו הלכתא לומר דכן אלא לאחר שנתקדש בכלי שרת וכן משמע מדברי רש"י י"ד ע"ב בדבור הנ"ל וז"ל ואם נטמא קודם שנתנו במנחה משקדש בכלי אין לו וכו' משמע דוקא לאחר שנתקדש בכלי אבל לא בנתקדש בפה וכן כתבו התוספות בחומר בקודש כ"ג ע"ב ד"ה שאם נגע טבול יום בשם ה"ר נסים גאון וז"ל דמשמע הכא דנתקדשו בכלי מדמהני בהו צירוף ע"ש, אבל השמנים שנטמאו הגם שהיו בהיכל אפשר שעדיין לא ניתנו בכלי שרת המקדשן ועל זה לא באה הלכתא כיון שעדיין לא נתקדשו בכלי שרת, אבל מ"מ מיקרי של קודש אפילו עדיין לא נתקדשו בפה אלא שעשאום לקודש דהיינו בטהרת קודש וכדמוכח מש"ס דחומר בקודש כ"ה ע"א דהא קאמר שם ר' אלעזר אין הקודש ניצול בצפ"ת והתם מוכח קודם שיתקדשו מיירי מדפריך וניתי (ר"ל מגליל) בשידה תיבה ומגדל וכו' ולייתוה בכלי חרס המוקף בצפ"ת אמר ר' אלעזר שונין אין הקודש ניצול בצפ"ת ועוד מדפריך שם בסמוך והאמר עולא חברייא מדכן בגלילא וכו' ואי אמרת קודם שיתקדש ניצול מאי קפריך מהא דחברייא מדכן נימא שהיו מביאין אותו קודם שיקדשו אותו בצפ"ת אלא ודאי מוכח משם שאינו ניצול אפילו קודם שיקדשו אותו וקודש מקרי כיון שנעשה על טהרת הקודש וכן הוכיח מכאן הרב טורי אבן בחדושיו ע"ש:

ועוד יש לומר דמעיקרא אין כאן קושיא דהא מאן דתני בי מדבחייא הוא לוי ומסקנת הש"ס שם י"ז דלוי סבר כשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להן וא"כ אפילו אי אמרינן דרב פפא קאי אמשקי בי מדבחייא דהלכתא גמירי לה שהן דכן אינו רוצה לומר דכן לטומאת עצמו אלא דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם, ולרב בלאו הכי לא קשה דהא תני בי מטבחייא אבל בי מדבחייא מקבלין טומאה וטהרה, אבל אין לומר דאע"ג דהלכתא גמירי לה מ"מ מדרבנן גזרו דזה אינו דא"כ מאי מקשה התם בפסחים רבינא לרב אשי והא ר"ש דאמר טומאת משקין דאורייתא והכא קאמר ר"ש בכלים טמאים בקרקע טהורין, ואי הלכתא היא מה לי בקרקע מה לי בכלים ע"כ ואם איתא דרבנן גזרו נימא רבנן גזרו בכלים אבל לא בקרקע וטעמא כמ"ש רש"י שם ד"ה בקרקע טהורים ועוד למה הביא מערכה על הקושיא דר"ש סבר טומאת משקין דאורייתא ואחר כך מקשה והכא קאמר ר"ש בכלים טמאין בקרקע טהורים ואי הלכתא מ"ל בכלים מ"ל בקרקע הא אפילו נימא דר"ש סבר מדרבנן עדיין תיקשי מ"ל בכלים מ"ל בקרקע אלא ודאי אי מצינן לומר דרבנן אתי שפיר דלא קשיא מ"ל וכו' משום דנימא דלא גזרו רבנן אלא בכלים אבל לא בקרקע אבל אי הלכתא לא מצו רבנן לגזור על דבר שהתורה או הלכתא התירתו בפירוש וכמש"כ הרב ט"ז ביו"ד סימן קי"ז ועי' להרב דברי יוסף למהר"י אירגאס ז"ל סימן מ"ח:

והוי יודע דקושיתנו אינה אלא להפוסקים דסברי מרנן דכי מסיק הש"ס בקושיא אינה כמו תיובתא והרא"ש ז"ל נראה שהוא כמסתפק בזה אי הוי כתיובתא עי' מרן ב"י סי' תרע"ד שהביא לשון הרא"ש דלפי תירוצו הראשון קשיא לא הוי כתיובתא ולפי תירוץ השני הוי כתיובתא ולהרב בעל הלכות גדולות קשיא הוי כמו תיובתא ע"ש, ומצאתי בפסחים להתוספות שמוכח מדבריהם דקשיא הוי כמו תיובתא עי' בפסחים י"ט ע"ב ד"ה ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש דמשמע מדבריהם שתירצו דר' עקיבא היא דאית ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא לית ליה דכן ע"ש, וקשיא הא אמר רב פפא לעיל י"ז אפילו למ"ד טומאת משקין דאורייתא משקי בי מטבחייא הלכתא גמירי לה שהן דכן בשלמא אי אמרינן קשיא כמו תיובתא אתי שפיר דהא דברי רב פפא כבר עלו בקושיא והיא כמו תיובתא אבל אי אמרת דקשיא אינה כתיובתא ועדיין רב פפא עומד במקומו מאי מתרצי התוספות אלא שיש לדחות וק"ל ועי' עוד לתוספות במועד קטן ב' ע"ב סוד"ה חייב שתים ע"ש, ועי' כללי הליכות עולם ודוק אבל אי אמרינן קשיא הוי כתיובתא בלאו הכי לא קשה מידי וק"ל:

ועוד יש לומר דתנא דכל השמנים והפך אתי כתנא דאית ליה טומאת משקין דרבנן וגזרו אפילו במשקי בי מטבחייא ודלא כיוסי בן יועזר איש צרידה כדאמר בש"ס על ההיא ברייתא דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ועל ההיא ברייתא דעל מה הציץ מרצה ע"ש ובעיקר השמנים שנטמאו והוצרכו לנס הקושיא היא מפורסמת דהא קימ"ל טומאה הותרה בציבור עיין להרב"ח ולהפר"ח ולהרב פני יהושע בחדושיו לשבת ע"ש, ג' ימים לח' טבת ש' קול ששון בעיר מולדתי דבדו יע"א היא שנה שיצאתי מעיר מולדתי בסוף חודש ניסן ובאתי אני וביתי לעיר מגנייה לבית מר חמי זצ"ל החו"ן דוד הכהן בר יוסף נ"ע תמ"ך אמן וישבתי בביתו שנה תמימה ומשם עליתי והתיישבתי בעיר תהלה תלמסאן יע"א שלש שנים ואחר כך באתי לפה והראן יע"א בשנת אתה סת'ר לי בחודש סיון וקבעתי למודי בבית מדרשו של שם טוב הוא ידידנו אהובנו מחמד לבנו מקים דגל התורה ה' יקים דגלו דגל מחנה יהודה החכם השלם אוהב התורה ומחזיק בידי לומדיה מעלת שמו הטוב כה'ר יהודה חסאן י"ץ אמן ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים הוא ידידי החזיק בידי להיות יושב באהלו אהל התורה הנקראת ישיבת "וזאת ליהודה" יהודה יעלה ברום המעלות וה' ימלא כל משאלות לבו לטובה (זלה"ה) אמן:

הד"ך יצ"ו

סימן קח

יש לחקור באם נסתפק לו אם הדליק נר חנוכה או עדיין לא הדליק אם צריך להדליק או לא, ונראה פשוט שאין צריך להדליק כיון שהיא מדרבנן ספיק' דרבנן לקולא, אלא דיש לעיין בזה מהא דאיתא בשבת כ"א עא"ב אמר ר"ה פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה ע"כ, והנה יש לעיין השמנים והפתילות דפסלינן להו אי משום דפסיקא לן דודאי יכבה אורן קודם שיעורם ששיערו לנו חכמים משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק או משום דמספקא לן שמא יכבה אורן תוך שיעור זה ומשום ספיקא אסרינן להו, ולכאורה נראה לומר דליכא למימר משום ספיקא אסרינן להו דהא קימ"ל ספיקא דרבנן לקולא ולמה חששו ואסרום אלא צריכין לומר דאסרום משום דפסיק להו דיכבו קודם זמנם, אבל כד דייקת תמצא שזה אינו כלום דא"כ קשה לרב הונא דפליג אדרב וסבר התם דפתילות ושמנים שאסור להדליק בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת ואמר רבי ירמיה מ"ט דרב קסבר כבתה אינו זקוק לה וכו' ופריך וכבתה אינו זקוק לה ורמינהי מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה וכו' א"נ לשיעורא ופירש"י שיהא בה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה ע"כ, ואי פסיקא לן דאלו השמנים יכבו קודם זמנה ואפילו הכי סבר רב שמדליקין בהן מה יתן ומה יוסיף נתינת השמן כשיעור ועי' עוד בב"י סימן תרע"ה מה שכתב בשם הרא"ש ע"ש, ועל כרחך צ"ל דאלו השמנים והפתילות מספקינן בהו ולהכי בעינן שיעורא ואפ"ה לא תיקשי לך לרב הונא דלמה אסרן דספיקא דרבנן לקולא זו אינה קושיא דדוקא אם הספק כחקירתנו אם הדליק ועשה המצוה או עדיין לא עשה בזה הוא דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אבל אם ברי לן בחיובא שעדין לא קיים המצוה לא יעשה המצוה בתחילה בספק ונסמוך אספיקא דרבנן לקולא אלא צריך לכתחילה לעשות המצוה יפה ותמימה ונכונה וזה פשיט, ואין זה דומה למש"כ מרן בש"ע סי' רמ"ח סעיף ב' דהתיר להפליג בספינה אפילו בע"ש אם לא היה ידוע לנו שאין בעומק המים עשרה טפחים ע"ש, והתם היינו טעמא משום אפילו ידוע לנו שאין בגובהם עשרה טפחים אינו אסור אלא מדרבנן עי' בב"י ובלבוש שם ומשום הכי היכא שאין ידוע הוה ליה ספק בדרבנן וספיקא לקולא ולהכי מותר להפליג אפילו לכתחילה וסמכינן אספיקא לקולא אינו דומה ודוק, ועי' עוד בב"י סי' ת"ד מש"כ בשם רבינו ירוחם ע"ש בתחילת הסימן:

ד"ך יצ"ו

סימן קט

בהא דקימ"ל כבתה אין זקוק לה לכאורה קשה מהא דחצר שיש לה שני פתחים דמדליק משני רוחות משום חשדא והכא נמי אמאי אינו זקוק לה הא איכא חשדא שיאמרו שלא הדליק עדיין, ואפשר לומר דלא חיישינן לחשדא אלא בדבר שהוא אמת כגון שם שהוא אמת שלא הדליק בפתח זה שרואים בזה הוא דחיישינן שיאמרו שכמו שלא הדליק בפתח זה שאנו רואים לא הדליק בפתח האחר אבל הכא אם יבדקו אחריו במה שרואים ימצאו אמת שהדליק, עי' סימן תקכ"ז סעיף כ' מי שלא עירב אסור לבשל לאחרים וכו' וכתב הט"ז הטעם מפני הרואים שיאמרו שזה מבשל לעצמו הוא אלא שלא הניח עירוב לכך אסור לו לבשל בביתו ולכך מבשל בבית אחר ואתי למטעי למשרי למי שלא הניח עירוב לבשל בבית אחר אפילו לעצמו לכך אסור אפילו לאחרים ע"ש, והקשו המפרשים (עי' להרב תעודת שלמה דף כ"ח ע"ב) דאי הכי למה התיר מורם שם לאחרים לבשל לו אפי' בביתו הא גם באחרים חיישינן למיטעי דיאמרו הני אחרים לא עירבו ומבשלין בבית של זה שעירב ע"ש, אבל לפי מה שכתבנו אנן בזה אתי שפיר ודוק, ועוד יש לומר שכיון שכבר קיים המצוה אמרינן דאי חיישת לחשדא אין לדבר סוף יחזור וידליקנה מאה פעמים ודוק:

הד"ך ס"ט

סימן קי

ב"ח סימן תרע"א בד"ה ובסמ"ק כתב וכו' כתב הב"י משם הר"י אבוהב יש מפרשים וכו' ונסתבכו הלומדים בפירוש לשון זה ולא ידעי מהו ולענד"ן די"מ דלשון כניסה חוזר אל הדלת דהיינו צד הפנימי של הדלת ולשם הניח הנרות אבל הצד האחר לצד חוץ הוא ולא יניח הנרות לשם ומש"כ מחציו של פתח כשנחלקנה לשנים הוא שנחלק כל שטח הדלת וצד הפנימי שהוא חציו של כניסה הוא חלק אחד וצד החיצון הוא חלק השני ומ"ש לצד שמאל הוא ענין אחר דתרתי אשמועינן חדא וכו' דהיינו בפנים ואידך אשמועינן שישים הנרות לצד שמאל אבל לשון ספר המצות וכו' דלשון כניסה חוזר אל האדם וכו' ע"ש, פירוש לפירושו דלשון כניסה חוזר אל הדלת דהיינו צד הפנימי של הדלת ר"ל הדלת משני עבריה מזה ומזה דהיינו שני צדדיה הם נקראים חצאים חצי מכאן וחצי מכאן דהיינו שטחיה שטח אחד מכאן ושטח אחד מכאן שהיא עומדת ברוחב חלל המפתן בפתח וכשתחלק עבריה אחד מכאן ואחד מכאן היינו חצי מכאן וחצי מכאן וקאמר שמניחה בעבר הפנימי הרואה פני הבית ולא מעבר השני שמפתח ולחוץ ויסגור הדלת ויניחנה בשטח הפנימי חדא הא ואידך קאמר כשישים הנרות בשטח הפנימי הזה יהיו לצד שמאל דהיינו כשתחלק רוחב הדלת לשנים חצי הוא לצד שמאל הכניסה וחצי לצד ימין הכניסה יניח הנרות בחצי שהוא לצד שמאל של כניסת האדם לשמאלו כדינה שתהיה מזוזה מימין וחנוכה משמאל ופשוט הוא וק"ל:

סימן קיא

בש"ע סימן תער"ג כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה וכו' ואפילו בליל שבת שבתוך ימי חנוכה וכו' ע"ש, הכי איתא בשבת כ"א ע"ב אמר ר' זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת אמר ר' ירמיה מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלה כי אתא רבין אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן וקיבלה וכו' ע"ש, וצריך לשום שכל דלמה לא קיבלה דמאי הוה דעתיה דאביי בשמעתא דרב שהרי ע"כ צריכין לומר כי הוא זה טעמא דרב וכי אמרה רב הלכתא בלא טעמא? ונ"ל לומר דאביי הוה מסתפק בדברי רב מאי דעתיה אי כדאמר ר' ירמיה או יש לומר דלעולם סובר רב כבתה זקוק לה ואפילו הכי מדליקין בהן משום דבאלו הפסולין לא פסיקא לן שתכבה ואינו אלא ספק שתכבה ולכך סובר רב דלא חיישינן לזה לשמא תכבה דאם תכבה יחזור וידליקנה ולא חיישינן לשמא יפשע ולא יחזור להדליקה דלתרתי לא חיישינן לשמא תכבה ולשמא יפשע כולי האי לא חיישינן אבל לנר שבת אין מדליקין בהן משום דליכא אלא ספק אחד דחיישינן לשמא תכבה ואינו יכול להדליקה ועוד דהדלקת חנוכה אינה אלא לזכרון הנס והיא מדרבנן ולכך לספיקא לא חיישינן לשמא תכבה ולהכי אף בשבת שאם תכבה אינו יכול לחזור ולהדליקה לא חיישינן לזה לשמא תכבה כיון דהדליק ונעשה זכר לנס תו לא חיישינן לשמא תכבה כיון שהוא מדרבנן לספיקא לא חיישינן, וכן מהא דהתיר בשבת נמי אין להכריח שסובר שאסור להשתמש לאורה דלעולם אימא לך דסבר שמותר להשתמש לאורה ואפילו הכי לא חיישינן לשמא יטה בשבת חנוכה לנ"ח הגם דגזרו חכמים ואמרו שבאלו הפסולים אין מדליקין בהן בשבת דחיישינן לשמא יטה או לשמא יכבה עי' תוספות ישנים ד"ה מפני שאין נמשכים וד"ה אכתי הוה ליה גזירה לגזירה א"ש, היינו משום דחיישי חכמים לכל שבת ושבת דאם בשבת אחת לא יטה או לא יכבה חיישינן לשבתות אחרות של כל השנה שאם לא יארע מקרה בזה יארע בזה אבל לשבת אחת בשנה דהיינו בשבת חנוכה לנרות חנוכה לא חיישינן ועוד דהא ע"כ יש לו נר אחרת להשתמש לאורה וכמו שאמר רבא לקמן דצריך נר אחר להשתמש לאורה וטעמא דרבא לא משום דסבר אסור להשתמש לאורה דא"כ אמאי התוספות בד"ה ומותר להשתמש לאורה לא הוכיחו מדברי רבא שהלכתא שאסור להשתמש לאורה מדהצריך נר אחרת והוצרכו לומר דאסור כרב וכרבי יוחנן ואביי נמי קיבלה ורב יוסף נמי משמע דהכי סבירא ליה ע"ש ולמה לא הביאו בפשיטות משמעתא דרבא דהצריך נר אחרת להשתמש לאורה אלא מוכרח לומר שאין מדברי רבא ראיה לזה דלעולם סובר דמותר להשתמש לאורה וראיה נמי מדנתן טעם לדברי רב הונא דמותר להשתמש לאורה ש"מ דהכי סב"ל והא דהצריך נר אחרת הוא משום היכר לדבר שנר של מצוה היא זו ולא לצורכו הדליקה וכן משמע נמי מפירוש רש"י ד"ה נר אחרת דכתב לעשות היכר לדבר ע"כ, ולא פירש דצריך נר אחרת משום דאסור להשתמש לאורה וא"כ אין מדברי רבא ראיה כלום לזה וק"ל ולהכי כיון דצריך נר אחרת משום היכרא משום הכי סובר אביי דטעמא דרב דהתיר להדליק בשבת חנוכה לנר חנוכה באלו הפסולים משום כיון דיש לו נר אחרת להשתמש לאורה לא חיישינן לשמא יבא להשתמש גם בזה ולשמא יטה דתרתי לא עבדי ודוק כנ"ל להסביר סברת אביי שמע ארא מאי סבור, אלא שראיתי לרש"י ז"ל ד"ה ואסור להשתמש לאורה שכתב וז"ל שיהיה ניכר שהיא נר מצוה משמע להדיא דסובר רש"י דעיקר טעמא דאסרו להשתמש לאורה הוא כדי שיהא היכר שלשם מצוה הדליקה וא"כ ע"כ רבא סובר אסור להשתמש לאורה ומשום הכי מצריך נר אחרת להשתמש לאורה אבל באמת לפ"ז קשה א"כ למ"ד מותר להשתמש לאורה אין צריך נר אחרת ולא מצריך שיהא היכר שהדליקה לשם נר מצות חנוכה וא"כ למאי דקימ"ל נר איש וביתו במאי מינכר ליה שהדליק לשם נר חנוכה דליכא שום פרסום דכך מדליק בכל לילה נר בביתו להאיר עליו ועל בני ביתו וצ"ל דסובר הוא ז"ג דכיון דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ במקום שאין דרכו להדליקה חם כל השנה זה יספיק לפרסומה דלשם חנוכה הוא דהדליקה ולכך אף דמשתמש לאורה איכא היכר, ובזה הוא דפליגי אי סגי בהאי היכרא או לא דלמ"ד אסור להשתמש לאורה צריך נר אחרת להיכר ולמ"ד מותר להשתמש לאורה סגי באם מליחה על פתח ביתו די בהיכר זה, אלא דהדרא קושיא לדוכתה דאמאי לא מייתי ראיה בפשיטות מדרבא דהצריך נר אחרת להשתמש בה כיון דהא בהא תליא, לכך נראה לומר דהתו' סברי לה דלא כפירוש רש"י וסברי דטעמא דאסור להשתמש לאורה הוא משום ביזוי מצוה כדאמר בש"ס לקמן כ"ב ה"נ כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו ולא כשיטת רש"י ז"ל ומשום הכי הביאו ראיה מרב יוסף דאמר הכי לקמן כ"ב ולא מרבא כדאמרן דמרבא אין ראיה כאשר הוכחנו בסמוך והא דכתבו בדרך משמעות ולא בפשיטות משום דרב יוסף לאו טעמא דידיה הוא אלא קאמר טעמא דרב או רב אסי וק"ל, ועדיין קשה על פרש"י דפירש דטעם איסור להשתמש לאורה משום היכר כדי שיהא לה היכר וכו', והרי מוכח מדרב יוסף לקמן כ"ב דמשום בזוי מצוה הוא ויש לומר דרש"י סובר דהא דאסר הרצאת מעות (משום דצריך לקרבן אל הנר אסור משום ביזוי) הוא אפילו למ"ד מותר להשתמש לאורה ולא בעי היכר מ"מ הרצאת מעות דצריך לקרבן אל הנר אסור משום ביזוי מצוה ולהכי נקט הרצאת מעות ולא נקט בסתמא אסור להשתמש בנר חנוכה אלא משמע אף דמותר להשתמש לאורה מ"מ הרצאה אסור כן דעת המתרץ שהוא רב יוסף, ואי קשיא לך ומאי מקשר שמואל וכי נר קדושה יש בו נימא דרב דאמר אסור כי היכי דיהא לה היכר לנר חנוכה ולא משום קדושה, ויש לומר דשמואל סובר אף אי אסור להשתמש לאורה משום היכרא מ"מ כזה שהוא הרצאת המעות שהוא דבר קל אין לאוסרו אלא אם יש קדושה בנר ולהכי מקשה שפיר, ורב יוסף השיב לו דיש סברא לאיסור תשמיש הרצאת מעות אפילו למ"ד מותר להשתמש לאורה משום דהרצאת מעות צריך לקרבן אל הנר ויש בו משום ביזוי מצוה עיין באר היטב א"ח סימן תרע"ג ס"ק ג' ע"ש, ובזה אתנח לן שפיר מאי דקשיא לן לפי גרסת הש"ס דרב הוא דאסר הרצאת המעות קשה א"כ מוכח וסבר רב דאסור להשתמש לאורה ואמאי אביי לא קבל בזה טעם ר' ירמיה דאמר דטעמא דרב הוא משום דאסור להשתמש לאורה שדוחק לומר דלא שמיע ליה לאביי הא שמעתא דרב דהרצאת המעות, ולפימ"ש א"ש דמהאי דהרצאה ליכא לאוכוחי דיש צדדים לכאן ולכאן, ולפי האמת שהוא אמת דרב סובר דאסור להשתמש לאורה, א"כ צריכין לומר דנקט הרצאת המעות לרבותא דאפילו תשמיש קל כזה אסור וק"ל:

סימן קיב

ב"י סימן תרע"ה ד"ה ומ"ש ומ"מ צרין שידליקנה וכו' ואמר שעדיין יש לפקפק על זה לפי שעדין משתמשין לאורה וכיון שהורגלו וכו' אע"פ שאינה במקומה (ר"ל עכשיו שהרי לא הגביה אותה) כיון שאין נר במקום נר חנוכה (ר"ל שאין נר אחרת במקום זה אלא הנר הזה שהודלק שם עכשיו לחנוכה) א"א שלא ישתמש בנר חנוכה לעומדים שם במקום חצר (אע"פ שיש להם עוד נרות בבה"כ דולקים מ"מ אינם מאירים להם כמו זה שהוא קרוב למקומן) שהיו רגילין (להתפלל לאורו) לכך לצורך החנוכה ראוי לחדש כלי אחר ע"כ, ונראה לי שמאחר שהדלקת וכו' אין לדקדק בזה כל כך מחום הנכנסים והיוצאים (ולכך אף אם מגביהה אין לחוש) שהרי כל הבאים לשם יודעים שאלו הנרות הם של חנוכה (ומה שחשש הנמק"י עמ"ש לעיל שהרואה שהוא במקום הנהוג בכל השנה יאמר לצרכו הדליקה לא חייש לזה מהר"י ז"ל דכיון שבאותו כלי היו נרות מתוקנות כסדרן וכהלכתן לנר חנוכה הכל יודעים שהם לשם חנוכה הן מודלקין ולכך אין לחוש לזה בפרט בבהכ"נ) ועוד היה נראה לומר שמאחר שכבר הדליקן במקום שאינו ראוי דהו"ל כבתה שאין זקוק לה עכ"ל ע"כ לשון הב"י ז"ל ונ"ל דר"ל שכבר הם מודלקים במקום שאינו ראוי להם דהיינו שכבר הגביהן והעמידם במקום שהיו רגילים להיות שם כל השנה דהיינו למעלה מיו"ד טפחים אין צריך לחזור ולהורידן למטה מיו"ד כמו שצוה הרב הנמק"י ז"ל שכיון שכבר שגג והגביהן הו"ל כדין כבתה אין זקוק לה וק"ל:

סימן קיג

ב"י סימן תרפ"ב ד"ה ומ"ש רבינו ואם לא אמרו אין מחזירין אותו וכו' וטעמא משום דלאו דאורייתא וכו' ר"ל הגם שמוזכר בה"ס מ"מ כיון דזמנים אלו לאו דאורייתא נינהו אין מחזירין אותו אבל בזכרנו ומי כמוך הוצרכו לומר משום דלא הוזכר בש"ס כיון שזמנייהו מדאורייתא עי' מה שכתב הטור לעיל סימן תקפ"ב בשם הרא"ש ז"ל:

סימן קיד

ב"י סימן תרפ"ה ד"ה ואם חל ר"ח בחול וכו' דהא דאמרינן אין משגיחין בחנוכה כל עיקר כלומר אם לא יקרא כל עיקר אין לחוש אחר כי קרא בתורה אסור לקרותה וכו' ע"ש, נ"ל האי אחר כי קרא וכו' אינו נמשך למ"ש למעלה אלא הוא ענין בפ"ע והשמיענו דין אחר דמי שקרא אינו יכול לחזור ולקרות דלא מצינו זה כי אם בכהן במקום לוי שקירא וחוזר וקירא ואינו ענין לכאן אלא שטעה המעתיק מרוקח והעתיקו בכאן עי' ברוקח ז"ל ואחר ההתבוננות מעט נ"ל שאפשר שהוא נמשך למ"ש לעיל ובא לומר שלא תאמר ולמה אין מוציאין ספר חנוכה דאי משום דאין מוסיפין בר"ח על מנין שקבעו חכמים שארבע עולים דוקא נימא שהרביעי הוא עצמו יחזור ויקרא בחנוכה כדי שלא יהיה נראה כל כך כמוסיף ולכך הוצרך לומר אחר כי קרא תחילה אסור הוא לחזור ולקרות וכו' שלא מצינו זה אלא בכהן לבד שקורא וחוזר וקורא וק"ל:

סימן קטו

בטור סימן תרפ"ה פרשת שקלים כשחל להיות בשבת שבואתה תצוה במקום שהמפטיר עולה למנין שבעה מוציאין ספר אחד וקורין מואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת ובמקום שאין המפטיר עולה למנין שבעה קורא מואתה תצוה עד סוף סידרא והשביעי שהוא המפטיר חוזר וקורא מכי תשא ע"ש, הלשון מגומגם ברישא נקט עד ועשית כיור נחשת ובסיפא במקום שאין המפטיר עולה נקט ושינה לשונו וקאמר ע"ס סידרא הא ע"כ האי סוף סידרא דנקט היינו נמי עד ועשית כיור נחשת דאי תימא עד סוף סידרא היינו סוף סדר פרשת ואתה תצוה ור"ל דקורין שבעה ע"ס פרשת ואתה תצוה והמפטיר שהוא שמיני יקרא מכי תשא וכמו שכתב הטור לעיל סי' תכ"ה לענין ר"ח שחל בשבת דקורין ז' מסדר היום בספר ראשון ובשניה קורא מפטיר וביום השבת ע"ש, א"כ מאי חוזר וקורא מכי תשא מאי חזרה איכא אלא ודאי דהאי ע"ס סידרא היינו עד ועשית כיור נחשת דהיינו דקורין שבעה עד ועשית כיור נחשת וכו' וחוזר השמיני לקרות מה שקרא השביעי דהיינו מכי תשא וזו באמת קשה דלמה שינה בלשונו בין רישא לסיפא ועוד מאי שנא מהא דכתב לעיל בסימן תכ"ה דהשבעה כולם קורין בסדר היום ואחר כך השמיני שהוא המפטיר יקרא פרשת וביום השבת ומאי שנא כאן דכתב דהשביעי יקרא בפרשת כי תשא וחוזר חלילה השמיני עוד לקרות מה שקרא מה שלפניו, ועוד שהטור רוצה להשמיענו דיש חילוק בין מקום למקום וכעת לא השמיענו כזאת כלל לפ"ז, לכן נראה לומר דכונת הטור דנקט ע"ס הסודרא היינו סדר פרשת ואתה תצוה דוקא וקורין בה שבעה (וצ"ל והשמיני שהוא המפטיר) חוזר וקורא והאי חוזר לאו דוקא אלא דנקט חוזר ר"ל חוזר לאותו ספר שקראו בו השבעה חוזר וקורא בו השמיני שהוא המפטיר ואין צריכין להוציא עוד ס"ת אחר לקרות בו המפטיר אלא חוזר לקרות בספר שקראו בו הם תחילה ודוק ועיין לעיל בסימן רפ"ב בטור דנקט השמיני מפטיר ע"ש:

ואחר העיון נ"ל דהעיקר הוא דהאי דכתב הטור והשביעי שהוא המפטיר וכו' קאי אבבא קמייתא במקום שהמפטיר עולה למנין שבעה קאמר והשביעי ור"ל דהששה קורין עד ועשית כיור נחשת ואחר כך השביעי חוזר וקורא מכי תשא וכדמסיק אביי בפרק בני העיר דף ל' ע"א וע"כ צריך לפרש כן דלא תיקשי לטור מדברי הש"ס דמסיק אביי אבל בבא האחרונה במקום שאין המפטיר עולה למנין שבעה, שבעה יקראו עד סוף הסידרא והמפטיר יקרא מחדש מכי תשא וזה אין צריך להשמיענו כיון דכבר כתב קורא מואתה תצוה עד סוף סידרא א"כ ודאי המפטיר צריך לקרות מכי תשא:

ונ"ל לתת טעמא בזה דלמה במקום שהמפטיר עולה למנין שבעה קורין מתחילה הששה עד ועשית כיור נחשת וחוזר השביעי שהוא המפטיר לקרות מכי תשא ובמקום שאין המפטיר עולה למנין שבעה קורין השבעה עד סוף סדר ואתה תצוה והמפטיר שהוא שמיני מתחיל וקורא מכי תשא וכו' דלמה אין קורין השבעה עד ועשית כיור ואחר כך חוזר השמיני שהוא המפטיר לקרות מכי תשא כמו במקום שהמפטיר עולה למנין שבעה נ"ל לומר הטעם פשוט הוא דהא הטעם במקום שהמפטיר עולה למנין שבעה למה אין קורין ששה ע"ס פרשת ואתה תצוום והשביעי מכי תשא עד ועשית כמו שעושין בכל פרשת שבת שמחלקין קריאתה לשבעה בכללם המפטיר א"כ גם בזה נחלק כל מה שאנו קורים היום הגם שאין מוציאין אלא ספר אחר נחלקהו על שבעה וגם השביעי שהוא המפטיר יקרא גם הוא מה שלא קראו חביריו כמו בכל שבת ושבת אלא היינו טעמא כמו דאיתא במגילה ל' ע"א דחיישינן דיאמרו אוקומי הוא דקא מוקמי התם ואין הדבר ניכר שלשם פרשת שקלים קורים משום הכי קאמר אביי דקרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית וחד כופל וקורא מכי תשא דבהכי מינכרא מילתא דבכל שבת אינם כופלים הקריאה והאידנא כפלי וא"כ במקום שאין המפטיר עולה למנין שבעה הוא להיפך דכיון דבכל שבת ושבת קורין שבעה ע"ס סידרא והמפטיר שהוא שמיני חוזר וכופל וקורא ממה שקרא השביעי אם כן אם יעשו בפרשה זו כסדר זה לא מינכרא מילתא ויאמרו אוקומי הוא דקא מוקמי התם כמנהגם בכל שבת ושבת להכי צריכין לתקן שיקראו השבעה ע"ס הסידרא דהיינו ע"ס ואתה תצוה והמפטיר יקרא מפנים חדשות מכי תשא ובשינוי זה הוי לן היכרא כיון דבכל שבת המפטיר חוזר וקורא ממה שקרא השביעי והיום מפנים חדשות מזה ניכר הדבר שלשם פרשת שקלים אנו עושים כך, ועוד יש היכר מקדיש שמקדיש אחר סוף הסידרא ולהכי מפסיקים שם השבעה ואומרים קדיש להודיע שנשלם הסדר ואיכא היכרא טובא אבל במקום שהמפטיר עולה למנין שבעה אין יכולים לומר הקדיש עד שנגמור השבעה דהיינו עד ועשית כיור וא"כ ליכא היכרא להכי יקראו הששה עד ועשית ויחזור השביעי מכי תשא ואז יאמר הקדיש ועיין בהרא"ש פרק הקורא עומד בפסקיו בסוף סימן ה' שכתב וז"ל דדבר זה תלוי במה שנהגו להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר ע"ש:

ואי קשיא לך לפ"ז דא"כ אמרי אוקומי הוא דקא מוקמי התם כדאמר אביי שם במגילה ואי משום דמפסקי בקדיש בין ז' לח' הרי גם בשאר שבתות כן הוא וא"כ אתי למיטעי הא לא קשיא דלפי מנהגנו שאומרים קדיש קודם קריאת המפטיר אחר שסיים הסידרא המפטיר חוזר וקורא מה שקרינו כבר ועתה שהוא קורא מענין חדש דהיינו כי תשא מינכרא מילתא כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא עביד הכי יוכר הדבר ואדרבה אם יעשה כסדר אביי הוי כשאר ימות השנה באין שינוי ואמרי אוקומי הוא דמוקמי התם ולהכי הז' יקרא ע"ס סידרא ויאמר קדיש והמפטיר יקרא מחדש שהוא שינוי הניכר ודוק ולמדתי זה מתוס' מגילה כ"ג ע"א ד"ה כיון דמשום כבוד תורה הוא וכו' ע"ש ויאירו עיניך ודוק:

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה