אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק א אורח חיים › הלכות ברכות

קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי

אורח חיים · הלכות ברכות

הלכות סעודה

סימן לג

לשון הרב יפה ללב בא"ח סי ר"ח אות ד' שכתב וז"ל ומיהו אם אכל פירות העץ של ז' המינין ואכל נמי מפרי האדמה דבברכה אחרונה אין צריך לברך על פרי האדמה בורא נפשות שהם נכללים בכלל תנובת השדה שאומר בתוך הברכה, לכן יסיים ועל הפירות שכולל כל מיני פירות מפרי העץ ומפרי האדמה וכדרך שכתב בסמוך בסי"ג דאם יסיים ועל פרי העץ אז צריך לברך ברכה אחרונה טל אכילת פרי האדמה ברכה בפני עצמה שהיא בנ"ר ואין לעשות כן דהוי ברכה שאינה צריכה כיון שיוכל לצאת בברכה אחת לכולם וכמש"ל בסי"ב ודוק ע"כ:

ובאמת דבריו תמוהים כי אין להם שיעור שמביא ראיה לסתור לדבריו מסעיף י"ג שהרי מרן ז"ל שם קרי בחיל וכן אמר וכ"ש אם אכל בשר או פרי האדמה ושתה יין או אכל מז' המינין שצריך לברך על כל אחת ואחת ע"ש. וכו משמע מתחילת דבריו דכתב אם אכל פירות משבעת המינים ואכל תפוחים וכו' ומדנקט תפוחים שהם פרי עץ ולא נקט רבותא דאפילו פרי האדמה משמע דוקא הוא, ואין לתרץ ולומר דהרב מטעם טעים לה שהם נכללים בכלל תנובת השדה וסבר שכך היא הנוסחא האמתית שכן היא נמי נוסחתנו, אבל מרן ז"ל דכתב שצריך לברך על כל אחת ואחת והיא סברת הרא"ש עיין בטור, סבר כר' יונה שהביא הטור דס"ל שאין לומר ועל תנובת השדה על הפירות ועל היין לכך פסק דצריך לברך על כל אחת ואחת זה אינו שהרי כתב מרן ב"י על דברי הרב יונה ז"ל וז"ל אבל בנוסחת הרי"ף והרמב"ם ישנו ע"כ, ומשמע שכן מסיק ואפילו הכי כתב דין הרא"ש סתם ולא העיר עליו ולומר דדין זה של הרא"ש אינו אלא לנוסחת הרב יונה ולא לנוסחת הרי"ף והרמב"ם, ואדרבה כתב מרן על דברי הרא"ש, וגם הרמב"ם כ"כ בפ"ח ע"ש, הגם שכונת מרן במ"ש וגם הרמב"ם כתב כן, היא על תחילת דברי הרא"ש שכתב שאם אכל משבעת המינים ואכל תפוחים וכו' מ"מ כיון שהזכיר דברי הרמב"ם הו"ל להעיר מסוף דברי הרא"ש שלנוסחת הרמב"ם אין דבריו עולין יפה אלא ודאי משמע מדברי הרב"י ומדבריו בש"ע שאף לנוסחת הרמב"ם אתי שפיר האי דינא דהרא"ש ז"ל, ועי' למרן בכסף משנה דין י"ד שכתב שראית הר' יונה אינה מכרחת דאיכא למימר דפרי ויין תנובת שדה נמי הם ע"כ דברי הרב ז"ל:

כ"ד הד"ך קטינא עריך הצעיר דוד הכהן סקלי ס"ט

סימן לד

שאלה אי יכולין לברך ברכת האילנות בימי ניסן על אילני ערלה או לא:

תשובה תחילה יש לתור ולדרוש אם פירות ערלה מותר להריח בהם אם לאו ואחר כך נבא לחוש הראות בעה"י:

הנה מוצא דבר זה הוא בפסחים בפרק כל שעה כ"ה ע"ב והכי איתא התם מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה, אמר ליה אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א"ל האי אשיתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא, איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא ע"כ. ופירש"י שייף מושח, גוהרקי דערלה בוסר זיתים קטנים משום רפואה דקסבר מותר להתרפאות באיסורי הנאה, דרך הנאתו לאחר שיתבשלו ויוצא שמנן בבית הבד ע"כ, והנה צריכין אנו לומר אפילו שלא כדרך הנאתן איסורא מיהא איכא אלא משום חולי התירו אפילו שלא במקום סכנה, ובהכי אתי שפיר ללישנא קמא דהוצרך להשיב רבינא האי אשיתא צמירתא כשעת הסכנה דקשה הא באמת זה שלא כדרך הנאתן וכמו שהשיב בלישנא בתרא אלא צריכין לומר אפילו שלא כדרך הנאתן איסורא מיהא איכא ולהכי אסור שלא בשעת הסכנה ולכך השיב הא נמי כשעת הסכנה, אבל ללישנא בתרא סבר רבינא דשלא כדרך הנאתן אפילו שלא בשעת הסכנה אי איכא חולי מותר, וכן ראיתי להר"ן ז"ל שהביא פירוש רש"י ז"ל שכתב דרך הנאתו לאחר שיתבשלו ויוצא שמנן בבית הבד סיים וז"ל אבל אנא עבידנא בעוד שהכחולת מעורב עם השמן והוה ליה שלא כדרך הנאתן דלא מיתסר אלא מדרבנן וכו' אבל שאר איסורין כולהו כיון דלא אסיר שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן מתרפאים בהן בחולי שאין בו סכנה ע"כ. הרי משמע להדיא דשלא כדרך הנאתן אסור מיהא מדרבנן ולבריא לא התירו, וכן מצינו להרא"ש בפסקיו שם בסי' ב' שכתב כן וז"ל ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קעבידנא וכיון דלאו דרך הנאתן קעבידנא לצורך רפואה מותר אע"ג דלית ביה סכנה, אבל שלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתן אסור מדקאמר ליה ר"י אין לוקין עליהם וכו' הא איסורא מיהא איכא ע"ש, וכן כתבו התוספות בע"ז י"ב ע"ב ד"ה אלא בוורד והדס ע"ש, וכן ראיתי להמרדכי שכתב כן אלא שהוא ז"ל לא כתב איסור אלא כתב וז"ל ומיהו אדם שהוא בריא יזהר בדבר ע"ש. ועי' להש"ך ביו"ד סי' קנ"ה ס"ק י"ג הבי"ד הבאה"ט שם סק"ה, ועי' להרב כ"מ בהל' יסוה"ת ה"ח שכן משמעות דבריו ז"ל שכתב וז"ל שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא, משמע מדרבנן מיהא אסירי, וכתב עוד שם ובאיסורין דרבנן יש אומרים דכיון דלא מיתסרי אלא מדרבנן שרו אפילו דרך הנאתן, וי"א דאפשר דקיל טפי איסור תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן ע"ש, ומשמע מדבריו ז"ל דשלא כדרך הנאתן באיסור דרבנן מותר לכ"ע, ועי' דרכי משה ביו"ד סי' קנ"ה ועי' להרב בינת אדם שאלה נ"ב ועי' להרב כרם חמד למהר"א אנקאווא ח"א סי' ך':

והרב משל"מ בהלכות יסוה"ת הרחיב הדיבור בזה והביא מכמה מקומות שדעת התוספות דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן ובכמה מקומות משמע מדבריהם שדעתם היא דאפילו מדרבנן לית בהו איסורא עי"ש בפרק וא"ו הלכה ה'

והנה בהנאת הריח או הנאת הראייה אי מילתא היא או לא דבר זה איתא בפסחים בפרק כ"ש סמוך ונראה להא דגוהרקי דערלה שכתבנו בסמוך והכי איתא התם איתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אביי אמר מותר ורבא אמר אסור, ושקיל וטרי בש"ס ובין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא אפילו לא אפשר לו ליבדל משם אם מתכוין לו וחביב הוא לו ליהנות לדעת רבא אסור, תו איתא התם אמר רבא מנא אמינא לה דתנן לולין היו פתיחין בעלית בית קה"ק שבהן משלשלין את האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קה"ק והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ואסור, איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר ר"ש בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, ופירש"י יזונו לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראה נוי המלאכה ונהנה, קול של כלי שיר שהן הקדש, וריח הקטרת, הרי לך בהדיא מהכא דהנאת הריח מילתא היא ואסורה אליבא דכ"ע אלא דפליגי אם אי אפשר לו ליבדל ואף בזה אסר רבא וקימ"ל כוותיה ככללין דעלמא דאביי ורבא הלכתא כרבא, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש שם בפסקיו, וכן איתא בע"ז די"ב גבי חניות המעוטרות ע"ש, ומכאן נמי מפורש יוצא דהנאת הראייה נמי אסורה כדדייק בש"ס אתלת מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא שנהנה מנוי המלאכה של הקדש האסורה בהנאה, וכן ראיתי להגהות אשירי שם שכתב בסי' ב' ז"ל קול ומראה וריח מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא ע"כ, וכן פסק מרן בש"ע יו"ד סימן קמ"ב סעיף ט"ו ועי' בבאר היטב ס"ק כ"ו וכ"ז שם, וכן כתב שלטי הגבורים שם שסביב הרי"ף וז"ל וכן אם היה רואה נוי ע"ז או שהיה שומע נגינות הכומרים המנגנים לפני ע"ז וכו' אם מתכוין ליהנות אסור שאף הקול והמראה שאע"פ שאין בהם ממש אסור ליהנות מהן ע"ש. ולפי"ז לכאורה נראה כל איסורי הנאה נמי כגון ערלה וכלאי הכרם אם יש לו הנאה בראייתם כגון בשעה שהאילנות מעוטרות בפירותיהם ויש לאדם העומד עליהם ורואה אותם ומכוין לראות בהם קורת רוח שהחוש יעיד על זה שמגיע לאדם הנאה מזו הראייה וההסתכלות בזה אסור ואף אם תימצי לומר דזה מיקרי שלא כדרך הנאתן מ"מ הא כבר כתבנו סברת הר"ן והרא"ש וכ"מ ותוספות שאפילו שלא כדרך הנאתן יש לאסור מיהא מדרבנן:

אבל כד דייקת שפיר נראה שאין זה כלום חדא דלא לישתמיט שום תנא או פוסק לומר דבר זה ומעולם לא שמענו לאסור לעמוד על האילנות של ערלה לראות בהם ולהסתכל בהם בתוך שני ערלה:

אחר זמן ראיתי להרב פר"ח בא"ח סי' תס"ז סעי' ה' שנשאל על גרעין חטה אחת שלתתוה במים וכתבו עליה פסוק ארץ חטה ושעורה כולו וגם שם הכותב ושם אביו באותיות מרובעות וטעמים ונקודות, בפסח מה יהיה דינה ע"ש ששקיל וטרי בזה ומכלל דבריו ז"ל שרצה לאוסרה אחר הפסח בהנאה כתב וז"ל ואם תשיבני דהכא ליכא הנאה אלא הבטה בעלמא, ומה איסור יש לזכות בו אחר הפסח (ר"ל אם אינו רוצה למוכרה וליהנות בדמי שינוייה אלא להשהותה אצלו בביתו שפעמים יתענג בראייתה) הא ליתא דהא אמרינן בפרק כ"ש קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, ופירש רש"י וכו' והכא נמי דכוותה כיון שנהנים מראות אימון ידי וזריזות הסופר שבמועט החזיק את המרובה שהרי בחטה אחת בינונית כתב י"ד תיבות מיקריא הנאה ואסיר ע"ש, ומשמע מדבריו ז"ל להדיא דבכל איסורי הנאה אם יש הנאה בראייתם שהעין ניזונית מהם אסורים בראייה מהא דר"ש בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא:

ובאמת הדבר תמוה במ"ש דלא לישתמיט שום תנא או פוסק לומר דבר זה ועוד דלא משמע כן מדברי ספר האשכול ה' ע"ז סוס"י מ"ה מדהוצרך לאסור ראיית בית קה"ק מדכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ע"ש, ואי כל איסורי הנאה אסורים בראייה ביש הנאה בראייתם למה לא נקט אלא בית קה"ק, ועוד למ"ל קרא דלא יבאו לראות והגם שיש להשיב ע"ז מ"מ השכל לא יחייב דבר זה:

ואפשר לומר דאין דינו של הפר"ח אלא בחטה וכיוצא בה שמכניסה לקיום שאוספה אל ביתו לשמור משמרת וחביבה בעיניו כסגולת מלכים פעם בפעם לראות ביופי מלאכתה להתענג בה בזה הוא דקאמר להביט ביופיה מיקריא הנאה דהא אחשבה להבטה זו כל כך מדהוצרך להביאה אל ביתו ולשמור משמרתה וכדאסברה ניהלן הרב זרע יעקב לענין ברכת התפוח כמש"ל בשמו, אבל בעלמא שרואה ומביט באיסורי הנאה לא מיקריא הנאה לאסור לו לראות, אלא דלפי מש"כ הרב זרע יעקב ז"ל כיון שמברך עליה אחשביה, מטעם זה יש לאסור לברך עליו אם אין לחלק בין ברכת הריח לברכת האילנות. ועוד מדלא חייבו בברכה בראייתם אלא בריח משמע דלא מיקרי הנאה, וראייה דנקט ר"ש בן פזי הוא בראייה שאסרה תורה בפירוש כגון ראיית הקודש דכתיב ביה ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וכן משמע להדיא מדברי ספר האשכול הלכות ע"ז בסוף סי' מ"ח ע"ש, הרי אסר הראייה בקודש וכגון ראייה והסתכלות נוי ע"ז דנלמד איסורא מאל תפנו אל האלילים אלא דפליגי אביי ורבא באם באה לו בע"כ והוא לא בא אליה אבל בשאר איסורי הנאה שלא הזהיר הכתוב בפירוש על הראייה לא יש איסור בראייה כלל אפילו אם יבא בתחומה, אבל בריח אפילו אי אפשר ליבדל אם מכוין להריח אע"פ שהוא באופן שאינו דרך הנאתן כגון פירות שעיקרן לאכילה וא"כ הריח אין זה דרך הנאתן אפי"ה אסור מיהא מדרבנן כדכתבו הר"ן והרא"ש כדכתבינן בסמוך:

וראיתי להר"ן ז"ל בע"ז פרק השוכר דס"ו גבי בת תיהא שכתב וז"ל ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, וא"ת והא אמרינן בפרק כל שעה גבי הנאה הבאה לאדם בע"כ כלומר הנאה דריח דאפשר וקא מכוין כ"ע לא פליגי דאסור, והכא אפשר וקא מכוין הוא ואמרינן נמי בפר"ק די"ב לא שנו אלא דמעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא אלמא ריחא מילתא היא, י"ל דבמידי דעביד לריחא מילתא היא אבל יין דלאו לריחא עביד סבר ליה רבא בכה"ג לאו מילתא היא אבל לפירוש ר"ח ז"ל אין אנו צריכין לזה שהוא פירש דבת תיהא הוא קנה ארוך ויש באמצעיתו דד נקוב ומכניס ראשו בחבית וראשו אחד בפיו ושואב היין ומקלח ויוצא בדד ואינו נוגע בפיו וכו' דריחא כי האי גוונא שאינו מריח אותו באפו אלא בפיו לאו מילתא היא עכ"ל:

ולכאורה דברי הר"ן ז"ל סתראי נינהו דלפי מש"כ בפרק כל שעה שכבר הבאנו דבריו לעיל בסמוך דשלא כדרך הנאתן אסור מיהא מדרבנן, א"כ יין אפילו לא עביד לריחא אמאי יהיה מותר להריח בו לתירוצו הראשון הא מ"מ הוה ליה שלא כדרך הנאתו ואסור מיהא מדרבנן:

ואפשר לומר דסבירא ליה להר"ן ז"ל דדוקא אם נהנה מגוף האיסור דהיינו בממשות האיסור בגופו של איסור בעצמותו כגון ההיא דגוהרקי דערלה דשייף בגוף האיסור בזה הוא דאסור מדרבנן אפילו שלא כדרך הנאתן אבל הנאת הריח שאין בו ממש אם אין עיקרו לריח לא מיקרי הנאה כלל ולכך לאו מילתא היא עי' ש"ך ביו"ד סי' פ"ז ס"ק ך', ולפ"ז ריח וקול ומראה דקימ"ל דאיסורא מיהא אית בהו היינו דוקא כדרך הנאתן דהיינו הריח בדבר שעיקרו לריח והקול קול שיר של כלי הקודש או קול הכומר, והמראה כיון שהזהיר עליו הכתוב ולא יבאו לראות מיקרי דרך הנאתו עי' להרדב"ז בתשובה סי' תרכ"א, וכן ראיתי להרב משנה למלך בהלכות יסודי התורה שכתב דההיא דלולין הוי דרך הנאתו ע"ש, אבל הנאת הריח שאין בו ממש אם הוא שלא כדרך הנאתו כגון יין או פירות דלא קיימי לריחא ריח כזה והנאה כזאת לאו הנאה היא ומותר להריח בה אע"פ שלענין ברכה דהיינו שאם הריח בפירות קימ"ל שמברך הנותן ריח טוב בפירות והיא גמרא ערוכה בברכות ע"ג ע"ב ופסקה מרן בא"ח סימן רט"ז סעיף ב' אפי' הכי לענין איסורא שלא אסרה התורה שלא כדרך הנאתו רבנן לא אסרו בדבר שאין בו ממש, אלא באמת נראה דכל זה דוחק, ועוד הרי התוספות בע"ז י"ב ע"ב ד"ה אלא סברי אפילו לא הוי עיקרייהו לריחא אסרי ע"ש, ודוחק לומר דבזה נמי פליגי, על כן יש לתרץ ולומר דסבר הר"ן בתירוצו הראשון דשלא כדרך הנאתו מותר ואין בו אפילו איסור מדרבנן והא דכתב בפרק כל שעה דאיסור דרבנן מיהא איכא שם אזיל ליה כתירוץ השני שכתב משם ר"ח דבת תיהא היא קנה ארוך ושואב בפיו, דכיון שאינו מריח אותו באפו לאו מילתא היא, דמשמע דאי שואף באפו הגם שאינו דרך הנאתו אסור וא"כ הר"ן ז"ל סבר כסברת התוספות בע"ז י"ב דסברי דאפילו בריח שלא כדרך הנאתו אסור:

והרשב"א ז"ל הביא דבריו הרב ב"י בסוף סימן ק"ח ביו"ד וז"ל וכתב עוד ובשמים של ע"ז וכלאי הכרם ושל ערלה אסרו להריח בהם דאסרום בהנאה דכל שעושים להריח בהם כוורד והדס היינו פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה וכו' והיינו חנויות המעוטרות בוורד והדס בפ"ק דע"ז עכ"ל, וכתב עוד מרן ב"י וכ"כ בא"ח וז"ל זה הכלל כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מילתא היא אבל דבר שעומד להריח כגון וורד והדס אסור ליהנות מהריח עכ"ל. הנה מוכח מדברי הרשב"א וא"ח ז"ל דדבר שאין עיקרו לריח אלא עומד לאכילה כגון פירות של ערלה וכיוצא מותר להריח בהם דזה מיקרי שלא כדרך הנאתן ומותר אפילו מדרבנן וא"כ פליגי אדברי הרא"ש והר"ן ז"ל דס"ל דאסור מיהא מדרבנן, ומרן ז"ל מדהביא סברתם בסתם ולא הביא סברת החולקים משמע דסבר כוותייהו וכן משמע נמי מלשונו בשלחנו הטהור בסי' זה סעיף ז' שכתב וז"ל בשמים של עובדי כוכבים וכלאי הכרם וערלה וכו' מדנקט בשמים משמע דוקא בשמים העומדים לריח דסתם בשמים הכי משמע, וכן כתב הפר"ח ז"ל ס"ק כ"א וז"ל מותר לשאוף בפיו וכו' מ"מ מדברי הרשב"א וכו' אבל בדברים הנאכלין ריחן אינן כטעמיהן ולפי זה אתרוג של עכו"מ וכיוצא שעיקרו לאכילה מותר להריח בו ע"ש, וא"כ לפ"ז צריכין אנו לומר דמ"ש מרן ז"ל לשאוף בפיו לרבותא הוא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בת"ה דף קל"א ע"ש:

ובאמת דברי הרשב"א ז"ל קשים להולמם דבת"ה כ' דבדברים הנאכלין ריחן אינן כטעמייהו וכן לענין בשמים כתב בתשובה שהבאנו דבריו בסמוך דכל שעושים להריח בהם כוורד והדס וכו' משמע דאם עושים לאכילה כגון פירות ויין מותר להריח ובאותה תשובה לעיל מזה כתב פלפלין וזנגביל שמשימין בתוך קנקני היין לתת טעם ביין מותר להריח בהם אפילו לכתחילה לפי שאין היין נותן בהם כח אלא עושים זה ליתן טעם התבלין ביין וגם זה שמריח בהם אינו מכוין להריח היין אלא להריח תבלין ע"כ, דמשמע מדבריו אלו דאם היה באופן שיתן היין טעם בתבלין או מכוין להריח ביין אסור אפילו אין היין עיקרו לריחא וזה סותר לדבריו האחרונים שכתב בתשובה ובת"ה. ואפשר לומר דס"ל להרשב"א ז"ל כיון דתבלין עיקרייהו לריחא והוא נותן בהם היין להשביח ריחן אם כן זה היין ששאפו התבלין אינו עומד מעתה לאכילה אלא לריחא ועוד כיון שתבלין עיקרייהו לריחא גם היין הנעשה בהם נעשה עיקרם לריחא מצד התבלין וכל זה דוחק, לכך נראה לומר דהרשב"א ז"ל כל מש"כ בתחילת התשובה קושטא קאמר וקושטא נקט שבאמת שכן הוא וכמ"ש השואל בדבריו שמשימין התבלין לקנקני היין לתת טעם ביין וסמך על מה שכתב בסוף התשובה כנ"ל דכל שאין עיקרו לריח מותר:

וכפ"ז לשיטת הרשב"א והא"ח צריכין לומר דלאיכא דאמרי שא"ל רבינא מידי דרך הנאה קא עבידנא ס"ל לרבינא כיון דלאו דרך הנאה מותר לגמרי ואפילו שלא לרפואה אלא לבריא וא"כ הרשב"א והא"ח פליגי אשיטת הרא"ש והר"ן דסברי מרנן דאיסורא מיהא דרבנן איכא בדבר שהוא שלא כדרך הנאתו, וא"כ יצא לנו מזה פירות של ערלה לדעת הרשב"א והאו"ח ומרן פסק כוותייהו מותר להריח בהם כיון דעיקרייהו לאכילה קיימי ולדעת הרא"ש והר"ן ז"ל אסור אפילו שלא כדרך הנאתן, ולפי תירוצנו הראשון לסתירת דברי הר"ן ז"ל שכתבנו דלא אסר הר"ן מיהא מדרבנן שלא כדרך הנאתן אלא בנהנה מגוף האיסור וממשותו אבל לא בריח שאין בו ממש א"כ אתו דברי הרא"ש והר"ן כדעת הרשב"א והא"ח דלא כתבו דאיסורא מיהא מדרבנן איכא אלא דנהנה מגוף האיסור ממשו אבל מריחו ולא ממשו שלא כדרך הנאתן כגון המריח בפירות ליכא אפילו איסורא מדרבנן וא"כ לכ"ע מותר להריח בפירות, אבל לדעת התוספות בע"ז י"ב אפילו בריחא שלא כדרך הנאתן איסורא מיהא איכא וכן הוא דעת הרב פר"ת בסי' ק"ח סעיף ז' אלא דכל זה בערלה דא"י אבל בחו"ל דקימ"ל דערלה מדרבנן כ"ע אזלי ומודו דשרי כדמוכח מש"ס דברכות דל"ו ע"א דקאמר תלמודא אבל גבי ערלה דבארץ דאורייתא, אימא בחו"ל נמי ניגזור וכו' ע"ש מוכח דדוקא בארץ דאורייתא ודוק, וכ"כ רש"י ז"ל שם בדף הנז' בד"ה ערלה בחו"ל, בפשיטות שז"ל ערלה בחו"ל מדברי סופרים היא ע"כ, וכן כתב עוד בדבור שאחריו וז"ל דכל המקיל בארץ בערלה הלכה כמותו בחו"ל, דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל ע"כ, וכ"כ הש"ך ביו"ד סימן רצ"ד ס"ק ג' ע"ש והובא ג"כ בבאר היטב שם ס"ק ד' וכן מוכח מדברי מרן שם בשו"ע שכתב דקפריסין חייבין בערלה בא"י ובחו"ל פטורים ובודאי הטעם משום דבחו"ל מדרבנן מקילינן בהו וכמ"ש הש"ך:

ואי קשיא לן מהא דכתב מרן ז"ל שם בש"ע סעיף ח' דבחו"ל הלכה למשה מסיני ע"ש, וכל הלכה למשה הרי היא כדאורייתא וכדכתב הב"י שם והוכיח מש"ס כן וכן כתב ב"ח שם והאחרונים הט"ז והש"ך וכן כתב הריב"ש בסי' קס"ג, וא"כ איך קרי ליה מדברי סופרים, כבר ראיתי להרב דרישה בסי' רצ"ד ס"ק א' שהקשה קושיא זו ותירץ יתיב וז"ל ושמא י"ל הואיל שהל"מ שמקלינן בספיקה אמרינן מאחר שיש לה דין דרבנן לענין ספיקא ה"ה לכל מילי יש לה דין דרבנן לכן כתבו סתם שערלה בחי"ל דרבנן עכ"ל ע"ש, ודע ידידי אחי הקורא נעים דאילולי פסק הרמב"ם ומרן ז"ל דקשיין אהדדי הייתי יכול לתרץ דסוגייא זו דברכות דמוכח מינה דחו"ל איסור ערלה דידה מדרבנן היא וכדפירש רש"י אזלא כשמואל דפליג ארבי יוחנן בקידושין ל"ט ע"א וסובר דלא מיתסרא ערלה בחו"ל אלא מהלכות מדינה וקרי לך דברי סופרים ע"ש, והא דרב דברכות אתיא כשמואל דסבר כוותיה אלא דא"כ עדיין פסקי הרמב"ם ופסקי מרן סתראי נינהו דפסקי כתרווייהו, על כן צריכין אנו לומר כמ"ש הדרישה ודוק, ועי' להרב שבות יעקב ח"ב בכללי הספקות שלו בקונטרס הספיקות אות ט"ו ובפירושו שם תורת השלמים ס"ק י"ח שכתב שהיא פלוגתא דרבוותא אי הלמ"מ דינא כרבנן וספיקו להקל או דינא כדאורייתא ע"ש. וגם הרא"ש והר"ן והתוספות דכתבו דמותר להריח בפירות דשלא כדרך הנאתן והוא מדרבנן אליבא דכ"ע מותר וכמ"ש לעיל משם הרכ"מ:

וחזיתיה להרב זרע יעקב להרב הגדול מוה"ר יעקב ן' נאיים בסי' ז' שהרחיב הדיבור בזה וזו הלכה העלה שהפירות של איסור הנאה כגון הקדש או קונם (או של ערלה) מותר להריח בהם כפי פסק מרן כהר"ם וסיעתו ולדעת התוספות כתב נראה שאסור להריח בהם, אך ורק לדעת הש"ך בסוף סי' ק"ח והפר"ח לשם שסוברים שלא החמירו התוספות אלא במידי דע"ז נראה דלכ"ע מותר להריח בפירות ע"ש, ונראה לי לומר הגם שהתוספות מבואר בדבריהם ז"ל בע"ז י"ב שאפילו בשאר איסורים אסור מ"מ לא כתבו כן בהחלט אלא בדרך שמא כמבואר בדבריהם שם וזה דעת הש"ך והפר"ח בדעת התוספות, עי' להמחב"ר באו"ח סי' רי"ו אות ס':

ועיין להרב חיד"א בשיו"ב ביו"ד סי' שמ"ט שאסר לעשן לחולה בשן של מת ע"ש. ונ"ל אני הד"ך הטעם הגם שלא כדרך הנאתו מותר כמו גוהרקי ערלה מ"מ איסור הנאת מת שאני שהוא דומה לכלאי הכרם שלא הוזכרה בו אכילה ולהכי אסור אפילו שלא כדרך הנאתן עיין בסי' קנ"ה סעיף ג' והכא נמי במת לא הוזכר אכילה אלא דגמרינן שם שם מעגלה ערופה ולהכי אפילו שלא כדרך הנאתו אסור:

ולדאתן עלה לענין הנאת הראייה לפי מה שכתבנו יוצא לנו אפילו אי נימא הנאת הראייה כהנאת הריח הרי מבואר בחוש הריח שמותר להריח בפירות הערלה דריח מיקרי שלא כדרך הנאתן ומותר וא"כ כ"ש הראייה שמותר להסתכל ולהתבונן על פירותיה ואפילו יש לו קורת רוח בזה ואפילו לדעת הפר"ח ולשמא שכתבו התוספות בערלה בחו"ל שהיא מדרבנן אליבא דכ"ע מותר בהנאה הריח ומראה כיון דשלא כדרך הנאתן ובאיסור דרבנן אליבא דכ"ע מותר ואין כאן אפילו זהירות:

ובר מן דין הא נדון דידן הוא בשעה שהפרח גדל סביב קודם שיגדלו הפירות כמבואר בא"ח סימן רכ"ו שאם איחר עד שגדלו הפירות לא יברך עוד עיין שם באחרונים, ועי' ברבינו בחיי פרשת וישב על פסוק ובגפן שלשה שריגים שכתב וז"ל והיא כפורחת עלתה נצה כלומר כאשר פרחה מיד עלתה נצה מיד כשהתחילה לפרוח עלתה נצה ויצא הנץ מן הגפן והוא הסמדר וכו', ועי' להרב מטה אפרים שו"ת או"ח הלכות תפלה סי' ג' שהעלה שאינו מברך אלא דוקא בעוד שלא נפל הפרח ועי' בלבוש שמשמעות דבריו שיכול לברך אף כשנפל הפרח סביב כשהפרי עדיין מר ועפיץ) דהא רב יהודה קאמר אילני דמלבלבי ואם נפל הפרח אין כאן לבלוב וא"כ הוה ליה כסמדר ובסמדר מצינו משנה מפורשת בערלה פרק ראשון מ"ז העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרות בערלה ע"ש, ופירש הר"ש דכל הני לאו פירי נינהו ופסקה הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר ונט"ר הלכה י"ג ובפירוש לשם כתב דלא קימ"ל כר' יוסי דאוסר וכן כתב הרב מברטנורא, ובפירוש סמדר פירש הרמב"ם שם במשנה וז"ל וסמדר הוא הפרח שיוצא ממנו הפרי אבל בבוסר אין חולק שהוא אסור ע"כ, ומשמע מדבריו דלא פטרינן מערלה אלא בעוד הפרח סביב הפרי אבל רש"י בפירושו לשיר השירים פירש פתח הסמדר כשנופל הפרח ונראה הפרי הוא פתיחת הסמדר ע"ש, אלא דמ"מ יש לכוונו לפירוש הרמב"ם דלעולם סמדר הוא הפרח, וסמדר לחוד ופתיחת הסמדר לחוד ונקראת פתיחה כשיפול הפרח, אלא דלשון רש"י דפסחים נ"ב אי אפשר לכוונו בהכי וזה לשונו שם ד"ה רב נחמן וכו' דאמר כר' יוסי דאמר משנפלו פרחי הגפן ונראית צורת הענבים והיינו סמדר אסור משום ערלה ע"ש, וכן כתב ג"כ בברכות ל"ו ד"ה סמדר ע"ש, וכן פירש הרב מצודת ציון בפירושו לשיר השירים ע"ש, וכן משמע נמי מפירוש רד"ק בשרשיו וז"ל סמדר הוא הענבים הדקים לאחר שפרחו מיד שיכרים הענבים אבל אינם גמורים עדיין וכשהם גמורים שהם כפול הלבן קודם בשולם יקראו בוסר ע"ש, וכן משמע מדברי הרב כ"מ בפרק ט' מהלכות נטע רבעי שעל מה שכתב הרמב"ם הלכה י"ג העלים והלולבים ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וכו' כתב הרכ"מ משנה פ"ק דערלה וכבר כתבתי לעיל דלית הלכתא כרבי יוסי דאמר הסמדר אסור ע"כ, ובהלכה ב' כתב וז"ל ומ"מ יש לתמוה למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר דמשמע דבוסר גדול מסמדר וע"כ לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר (הרי לך בפירוש מדקאמר דבוסר גדול מסמדר משמע דסמדר פירא הוי) ועוד באמת מעצמו הוא מוכרע מדחייבו ר"י בערלה ואי פרח דוקא הוא אין טעם לחייבו ולקרותו פרי ודוק, וסיים הרכ"מ ואין לומר שטעמא משום דמשמע ליה טעמא דשרינן סמדר משום דאינו פרי ובוסר נמי אינו פרי שהרי כשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה וצ"ט, (נ"ל שטעות סופר וצ"ל, שהרי כשלא הגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה, או צריך לומר מברכין עליו בפה"ע, עי' תוספת יו"ט במע"ש פ"ה מ"ה וא"כ הרי נקרא פרי ועי' בש"ע א"ח סי' ר"ב סעיף ב'). ובערוך פי' נמי דסמדר הוא בין לבלוב לבוסר, ובאות למ"ד אות לבלב פירש ויוצא פרח ואסיק לבלין ע"ש, ומדפירש דסמדר בין לבלוב לבוסר משמע דאחר הלבלוב שהוא הפרח ויוצא הפרי מאותה שעה שיעשה פרי עד שנעשה בוסר נקרא סמדר, וכן משמע נמי מפירוש רש"י בבא קמא נ"ט ע"א ד"ה סמדר וד"ה בזמן שאכלה לולבי גפנים, סמדר, לאחר שפרחו הענבים מיד וכו' ואפשר דהכל אחד פריחתם עם נפילת פריחתם מיד ודא ודא אחת היא ודוק

לכן נ"ל דגם הרמב"ם דפירש דסמדר היינו הפרח שממנו יוצא הפרי ר"ל דמאותה שעה נקרא סמדר עד שנעשה בוסר כפירוש המפרשים שזכרנו:

אלא שאחר כך בא לידי ספר כפתור ופרח וראיתי להרב שם בפרק הארבעה וחמשים שהביא לפירוש הרמב"ם בפירוש סמדר ולפירוש הראב"ד שהם משתנים בפירוש סמדר ע"ש שמפרש בדברי הרמב"ם דסמדר היינו נצה שהוא הפרח ע"ש מה שהאריך בזה:

וא"כ הרי מפורש מזה שאין שייך ערלה בפרי שעדיין הפרח סביבו ואפילו בשאר אילנות שקימ"ל שחייבים בערלה משיוציאו פרי וכמו שמבואר בברכות ל"ו ע"ב דאיתא התם ובשאר אילני מי פליגי רבנן עליה דר"י והתנן מאימתי קוצצין את האילנות בשביעית וכו' ושאר כל האילנות משיוציאו וכו' דומיא דסמדר דפליגי הוא משנפלו פרחי הגפן כמ"ש רש"י בשאר אילנות מודו רבנן דלאחר נפילת הפרח הוי פרי וחייבים בערלה וא"כ בשעה שהפרח עדיין סביבם אליבא דכ"ע לא מיקרו פרי ולית בהו ערלה. ולפ"ז ברכת האילנות שהיא דוקא בעוד שהפרח סביבם א"כ אף אם תימצי לומר דהנאת הראייה מיקרי הנאה הכא ליכא איסורא אפילו אם קוטפם ומריח בהם דאין כאן איסור ערלה כלל דהא פלוגתייהו דרבנן ור"י משנפלו פרחי הגפן עד שנעשה בוסר דהיינו כפול הלבן דר"י סבר משנפלו פרחיהם נקרא פרי וחייב בערלה ורבנן סברי לית בהו ערלה עד שיגיע לכפול הלבן ובשאר אילנות מודו רבנן לר"י דמשנפלו פרחים דהיינו משיוציאו פרי חייבים בערלה, אבל בעוד שהפרח סביב הפרי אף ר"י לא מחייב בערלה:

וחזי הוית להרדב"ז החדשות סי' מ"ד שהאריך בזה ופירש יאות והכי קאמר מור הילכך מותר להריח בזה"ר פי' פרח של האילנות של ערלה אע"פ שיש בהם עיקר הפרי לפי שעדין הוא סמדר וכיון שמותר לאכול כ"ש שמותר להריח בו אבל אם גדל הפרי קצת אסור להריח בו וכ"ש שאסור לאוכלו וכו'), ואחר כך כתב כללא דמילתא אסור להריח בפירות של ערלה אפילו בעודם בוסר (דהיינו כפול הלבן כמבואר בברכות ל"ו ע"ב הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן) ולא בעודם סמדר ע"כ, הרי לך בהדיא שהתיר הרב כל זמן שלא הגיעו לבוסר לאוכלם ולהריח בהם עי' להרב פתחי תשובה סי' ק"ח ס"ק ד', אלא שהרב ז"ל כתב זה בכל האילנות דכל שלא הגיעו לבוסר אין בהם דין ערלה:

ובאמת שזה תמוה הוא דזהו היפך מגמרא ערוכה בברכות ל"ו ע"ב ובפסחים נ"ב ע"ב וכבר כתבנו בסמוך לשון הש"ס בברכות שמבואר להדיא בש"ס דבשאר אילני לא פליגי רבנן עליה דר"י וכ"ע סברי דשאר אילנות משיוציאו ולא פליגי עליה דר"י אלא בענבים וא"כ איך פסיק ותני הרב ז"ל זה לשונו כללא דמילתא אין לך דבר של ערלה שיהיה אסור להריח בו אלא אילן הנטוע לפירות מאכל ומריח בפירות עצמן אפילו בעודם בוסר ולא בעודם סמדר ע"כ, והרי רבנן לא פטרי מערלה אלא סמדר של גפן וא"כ איך פסיק ותני בלישניה מתחילה וע"ס כל אילנות של ערלה וכו' ולא חילק בין גפן לשאר אילנות וצע"ג:

וראיתי להרמב"ם בהלכות מע"ש ונט"ר פרק ט' הלכה י"ג שהביא לשון המשנה כצורתה דסמדר מותר בערלה ולא חילק בין גפן לשאר אילנות משמע ג"כ שמפרש דמ"ש במשנה סמדר מותר משמע ליה ז"ל דבכל האילנות נאמר וזה היפך הש"ס הנ"ל:

לכך נראה לומר דשביעית היא חמירא מערלה וראיה ממה ששביעית נוהגת באילני סרק וערלה לא, והכי כוונת הש"ס דפסחים ר"נ דאמר הני מתחלי דערלה אסירי כר"י סב"ל ורבי אילעאי דקץ כפנייתא דשביעית שהן תמרים קטנים סבירא ליה כרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי וסברי סמדר מותר בערלה, וה"ה בשביעית כך ס"ל לר' אילעאי ולהכי קץ כפנייתא, מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי פליגי רבנן עליה דרבי יוסי בשאר אילנות (ר"ל נהי דמצית אמרת דרבנן דפליגי עליה דר"י בערלה פליגי אף בשביעית הני מילי בגפן אין הכי נמי מצינו דפליגי עליה דר"י וסברי אף בשביעית מותר כערלה אבל בשאר אילני נהי דפליגי עליה בערלה וסברי דלא מיקרי פרי בעודנו סמדר מ"מ בדין שביעית לא פליגי עליה) דהא תנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית וכו' וב"ה אומרים וכו' והגפנים משיגריעו (דהיינו ביסר שהגיע לכפול הלבן) ושאר כל האילנות משיוציאו וכו' ומאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא רבנן (ר"ל רבנן הוא דשמעת להו הכי בערלה א"כ נימא דהכי סב"ל ג"כ בשביעית אבל לר"י דס"ל דאף בערלה סמדר הוי פרי א"כ כ"ש בשביעית דחמירא הוי פירא ומתני' קתני דוקא בוסר אלא ודאי רבנן היא ואפילו הכי קתני דשאר אילנות משיוציאו א"כ מהכא שמעת דלא פליגי בשביעית אדרבי יוסי אלא בכרם דהיינו גפן וסברי דלא חשיב פרי אפילו לענין שביעית אבל בשאר אילני הא קתני במתני' דשביעית משיוציאו א"כ מוכח דבשאר אילני שני להו בין ערלה לשביעית דהא בערלה באמת לא חילקו בין גפן לשאר אילנות אלא אמרו סתם סמדר מותר משמע בכל האילנות ובשביעית חילקו בין גפן לשאר אילנות כן נראה לי ליישב סוגיא דפסחים ושיטת הרמב"ם ז"ל והרדב"ז ז"ל אלא דסוגית הש"ס דברכות ל"ו בערלה איירי ואין לה שום ישוב בזה כלל לכן צע"ג:

אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל בהלכות שמיטה ויובל פ"ה הלכה י"ח שכתב וז"ל ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזתים משינצו ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר וכו' ע"ש, הרי מפרש הרמב"ם ז"ל דמ"ש כל האילנות משיוציאו היינו משיוציאו בוסר וא"כ כל האילנות שוים לגפנים ובכולם בעינן עד שיעשו בוסר אף לשביעית כמו בערלה ודין שביעית כדין ערלה אלא דבאמת קשה א"כ למה חילקם במשנה הגפנים משיגרעו ושאר האילנות וכו' דהא גרוע היינו בוסר כמו שמבואר בברכות זחים נ"ב ע"ב דאמר ר"י היינו בוסר היינו גרוע היינו פול הלבן, ואין לומר דמש"כ הרמב"ם בוסר הוא לאו דוקא עי' מש"כ הרמב"ם הלכות מע"ש ונט"ר פרק ט' הלכה ב' דנקט בוסר ותמה עליו שם הרכ"מ ע"ש, וא"כ משמע דבוסר דנקט הוא דוקא וכאן לא העיר הכ"מ כלל, לכך נראה שהרמב"ם ז"ל יש לו גרסא אחרת בש"ס דברכות ובפסחים ואינם גורסים כגרסתינו בש"ס אלא דקושיא השנית דלמה חילקם התנא בשביעית כיון דכל האילנות שוות במקומה עומדת וצע"ג:

ונ"ל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הא דלא חילק בין גפן לשאר אילנות דסמך אמאי דפסק בפרק יו"ד מהלכות מע"ש הלכה כ"א וז"ל וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהם כפרי ע"ש עי' הרב ברטרונא ועי' להרב שושנים לדוד בפירושם על המשנה כאן ע"ש וא"כ הרי לך בהדיא דסובר הרמב"ם דיש חילוק בין גפן לשאר אילנות כגון דקלים וכיוצא אבל דעת הרדב"ז עדיין דרכו נסתרה ממני ונ"ל ליישב דעתו על פי מה שהעתיקו לנו אנשי חזקיה מלכי ב"ד בשושנים לדוד והרב תפארת ישראל מרבינו ישראל ליפשיטץ בפירושם למשנה זו דכפניות דברי הירושלמי דשאל מאן תני אין מרכיבין בכפניות רבי יוסי וכתבו הרבנים הנז' ע"ש שנתנבאו בסגנון אחד וז"ל דמשמע דרבנן פליגי עליה וסברי דאין נקרא פרי ע"ש, ולפ"ז יש לומר דהרדב"ז ז"ל אזיל בשיטת הירושלמי דבכל אילנות פליגי עלי' אלא דעדיין תיקשי דאיך הניח הבבלי ופסק כירושלמי (ועי' תפארת ישראל ז"ל שהעתיק דברי הרב ז"ל וז"ל וכתב הרב ז"ל והלכה כר"י בכפניות וכו' וכן חזר ושנה לנו בתירוצו וז"ל וכתב הרב שפיר דהלכה כר"י מדקיימי רבנן כוותיה דכל אילנית משיוציאו ברכות ל"ו ע"ש, שהוא תמוה שאדרבה הרב כתב שאין הלכה כר"י בכפניות וכן העתיק דבריו הרב בית דוד והרב שושנים לדוד ע"ש:

ומה שכתב עוד הרדב"ז ז"ל דאם גדלו קצת אסור להריח בהם דהיינו אם נעשו בוסר ר"ל דסב"ל כדעת הרא"ש והר"ן כפי תירוצנו השני דס"ל דשלא כדרך הנאתן אפילו בריח אסור מיהא דרבנן או כדעת התוספות ז"ל דסברי בפירוש דאפילו בריח ושאין עיקרו לריח אסור מיהא מדרבנן כדכתבנו לעיל היפך סברת הרשב"א ז"ל:

וצופה הייתי לתשובת הרב זרע יעקב ז"ל שזכרנו בסמוך שהביא תשובת הרדב"ז הלזו וכתב הוא ז"ל עלה דהרדב"ז אזיל בשטת התוספות דאם לא כן כמאן אמרה למלתיה ע"ש, ומדלא הזכיר סברת הרא"ש והר"ן דסברי דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן וס"ל להרדב"ז כוותייהו משמע דס"ל ז"ל דגם הרא"ש והר"ן לא כתבו דיש איסור מיהא מדרבנן אלא אם נהנה מגוף האיסור בעצמו כגון הא דגוהרקי אבל בריח שאין בו ממש לית ביה איסורא כמש"כ לעיל בתירוצנו הרא':

איך שיהיה נמצינו למדין מכל המקובץ שהפרי של ערלה שעדיין לא גדל קצת דהיינו שעדיין הפרח סביבו מותר להריח בו וא"כ בנדון דידן מותר לקטוף מעצי ערלה ולהריח בהם וכ"ש בהנאת ראייתם, אבל בפירות הגדולים לדעת הרשב"א והא"ח וכן לדעת הכ"מ שהביא הרב זרע יעקב ולדעת הפר"ח מותר להריח בהם אבל לדעת התוספות והרדב"ז והפר"ת אסור להריח בהם:

ואחר החיפוש מצאתי להרב ערך השלחן ביו"ד סי' ק"ח אות י"ד שכתב משם סה"ת סי' קל"ו דס"ל כדעת התוספות דאפילו לא עביד לריח שלא כדרך הנאתו אסור וכתב שכן דעת הרוקח סי' תנ"ד ושכן דעת האו"ה עי' כנה"ג ביו"ד סי' ק"ח בהגב"י אות י"ב ועי' שיורי כנה"ג א"ח סי' חת"ם ועי' להרב ערך השלחן שם בסי' חת"ם ע"ש, אלא שלבסוף כתב שרוב דעת הפוסקים להתיר כדעת הרשב"א והרב אורחות חיים, ומרן ז"ל פסק כוותייהו שהרי בב"י לא הביא שום חולק עלייהו ומשם הוציא דין זה שכתב בסעיף ז' בשמים של ע"ז וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם:

אלא באמת צריך להתבונן בדבריו ז"ל כיון דס"ל דדבר שעיקרו לאכילה מותר להריח בו כמו שכתבנו א"כ צריכין לומר דהאי בשמים דנקט בשמים דעיקרייהו לריחא ולא לאכילה והיכי משכחת לה דבר שחייב בערלה והוא אינו לאכילה דהא קרא כתיב עץ מאכל ואי קאי אוורד והדס וכמו שנקט הרשב"א בלשונו ז"ל דכתב דכל שעושים להריח בהם כגון הורד והדס וכו' וכתב עוד והיינו חניות המעוטרות בוורד והדס וכו' וכבר הבאתי לשונו לעיל ע"ש, הא וורד והדס אינם עץ מאכל ואין בהם דין ערלה כיון שאין ראוים לאכילה ואפילו דבר שראוי לאכילה עיקרו לריח ונטעו אדעתא דריח דוקא נ"ל שפטור מערלה דלא גרע מנטע עץ מאכל לסייג ולקורות שפטורים מערלה כמבואר בסי' רצ"ד סעי' כ"ג, וכד דייקת שפיר עיניך תחזינה משרים דלא דמי דהא כתב מרן שם והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה כגון אם הם לשריפה אם נטען רצופין ואם לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו וכו' וא"כ הוא הוא אם נטע אדעתא דריחא מה דמות תערכו לו לשיהא ניכר שנטעם לכך ולא לאכילה וראיה ממ"ש מר"ן שם סכ"ד הנוטע לצורך מצוה כגון לולב או אתרוג חייב דדוקא בסעי' כ"ג דנטען למעשה עץ בעלמא ועוד ניכר מתוך מעשיו שנטעם למעשה עץ בעלמא אבל בסעי' כ"ד שלא נטעם למעשה עץ ואינו ניכר למה נטעם חייבים, וה"ה נמי הכא חייבים:

ואפשר לומר דבשמים דנקט מרן היינו כגון אגוז מוסק"אדא וקניל'א וקלאו'ו וכל בשמים שהם ראוים לאכילה שכתב מרן בש"ע או"ח סי' רט"ז סעי' ב' שמברכין עליהם הנותן ריח טוב בפירות ואפשר שאלו עיקרם לריח הם ולהכי אסור להריח בהם אבל על הוורד כתב שם מרן ז"ל סעי' ג' דמברכין עליו בורא עצי בשמים משמע דלאו פרי של מאכל הוא, וא"כ הורד והדס דנקט הרשב"א צ"ל לדוגמא נקטיה שהוא עיקרו לריח:

אלא שראיתי לו למרן ז"ל באו"ח בסי' ד"ר סעי' י"א דכתב שעל הוורד שמרקחים בדבש מברך בפה"א וכתב באר היטב ס"ק ט"ז הטעם וז"ל אע"פ שגדלים על האילן כיון דזרע שלהם הוא העיקר הפרי והעלים הם הפרחים ב"י ע"כ, א"כ משמע דוורד חזי לאכילה ופרי עץ הוא אלא שאין מברכין בפה"ע משום שאינו עיקר הפרי וא"כ שפיר יש לחייבו בערלה והיינו טעמא נמי שאין מברכין על ריחו הנותן ריח טוב בפירות משום שאינו עיקר הפרי וא"כ אתי שפיר דברי הרשב"א דנקט וורד אלא דהדס נ"ל פשוט שאין לחייבו בערלה אע"פ שמגדל ענבים שראוים לאכילה מ"מ לאו כ"ע אכלי להו:

אחר כך ראיתי לרע"מ במעשרות פרק א' משנה ג' שפירש על מ"ש המשנה וכל השחורים משינקדו, כתב כגון ענבי הדס וענבי סנה ע"כ ע"ש, משמע מדבריו ז"ל דענבי הדם נאכלים בשופי ולא ע"י הדחק דאם לא כן לא יתחייב במעשר כדאית' במשנה א' שם כל שהוא אוכל ונשמר וכו' ופי' רע"ם ז"ל וז"ל כל שהוא אוכל למעוטי סטיס שקורים בערבי ני"ל וכו' שאלו אינם נאכלים אע"פ שהן נאכלים ע"י הדחק ואינם חייבים במעשרות ע"כ, הרי בהדיא כתב הרב דאינו נקרא אוכל לחייבו במעשרות כ"א אוכל הנאכל בשופי וא"כ מדחייב בכאן במעשרות לענבי הדס א"כ סובר שהוא פרי גמור עד שמתחייב במעשר, וזה הוא היפך גמרא ערוכה במנחות בפרק הקומץ רבה דף כ"ז ע"א דהכי איתא התם ארבעה מינין שבלולב שנים מהן עושין פירות וב' מהן אין עושין פירות וכו' ופירש רש"י שנים מהן עושין פירות דאתרוג ותמרים ע"ש, והכי איתא בויקרא רבה דאיתא התם וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו אוכל כך ישראל וכו' ע"ש מוכח מכאן שענבי הדס אינם נאכלים וצ"ע כעת:

עוד יש לי ראיה דהדס לא שייך ביה ערלה מפרק ג' דסוכה משנה ה' דקתני מתני' אתרוג הגזול והיבש וכו' של ערלה פסול וכו' ע"ש, ומדקתני דין ערלה באתרוג ולא קתני הכי בדין הדס הקודם לו במשנה ד' משמע דלא שייך ערלה בהדס וכן פירש רש"י בסוכה ל"ג ע"ב ד"ה בעל ע"ש, אלא דיש לדחות דמשום דאנו יוצאים י"ח בענפים לא בענביו להכי גם אם שייך בענביו ערלה מ"מ לענפיו לא שייך ערלה כיון שאינם פרי עץ מאכל ולהכי לא תני בהדס דין ערלה ודוק:

וכן ראיתי אחר כך להרב מעין גנים על הש"ע בסי' ר"ד שכתב וז"ל ונראה דאילן סרק שאין חשובין כגון בני אסא אם מברך בפה"ע לא יצא דלאו פרי נינהו כדאמרינן בגמרא ארבעה מינין שבלולב שנים עושין פירות ושנים אינן עושין פירות והיינו בני אסא אלמא דלאו פרי נינהו ומייתי לה הט"ז בסי' ר"ג וכו' עש"ב ועי' למרן הש"ע שם בסי' ר"ג סעי' ה' דפסק דמברך עלייהו שהכל הגם דבשלן והויין כפירות ע"ש, אחר זמן ראיתי מש"כ בזה הרב פני יצחק אבולעאפיא ז"ל בהלכות ברכות בתחלת הספר אות ב' סי' כ"ב ע"ש, ודעתו לברך עליהם בפה"ע וכתב דבדמשק אוכלים אותם ועולים על שלחן מלכים ע"ש, וכן ראיתי להריטב"א שכתב כן הביא דבריו הרב ערך השלחן ביו"ד סי' ק"ח ע"ש באות י"ד ז"ל הדס של ערלה מותר להריח דאין ערלה נוהגת בו אבל אתרוג של ערלה אסור דהא נמי לריחא עביד הריטב"א בחי' ע"ז ד' י"ב ע"כ:

ומלשון הריטב"א דכתב אבל אתרוג של ערלה אסור דהא נמי לריחא עביד נראה בהדיא דס"ל כדעת הרשב"א דס"ל דאיסור ריח של ערלה אינו אלא בדבר דלריחא עביד, דאם לא כן למה הוצרך לאסור להריח באתרוג משום דלריחא נמי עביד הא אפילו לא עבדי ליה לריחא אלא לאכילא דוק' אסור להריח בו אפי' הוא שלא כדרך הנאתן לדעת הסוברים כן אלא ודאי משמע דסבר הרב כדעת הרשב"א ז"ל ואפילו הכי אסר להריח באתרוג משום דנטעי ליה אינשי להכי ולהכי דהיינו לאכילה ולריחא וא"כ ריחיה הוי דרך הנאתו, וזה היפך וסותר למש"כ הפר"ח בסי' ק"ח ס"ק כ"א שהתיר להריח באתרוג לדעת הרשב"א, ולכאורה דברי הריטב"א הנ"ל איכא למשדי בהו נרגא מהא דאמר רבא בסוכה ל"ז הדס של מצוה אסור להריח בו ואתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקצייה מריחא אקצייה, אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקצייה ע"כ, ופסקו מרן בש"ע או"ח סי' תרנ"ג הרי בש"ס מפורש דאתרוג נטעי ליה דוקא לאכילה, ויש לומר דס"ל להריטב"א דאתרוג עיקר נטיעתו באמת לאכילה אלא דעבדי ליה נמי לריחא אבל עיקרו הוא לאכילה וכיון דעבדי ליה נמי לריחא ריחיה מיקרי דרך הנאתו ולהכי אסור בערלה אלא דמ"מ הואיל ועיקרו עומד לאכילה מסתמא לא אקצייה אלא מעיקר הדבר שעומד לו שהוא האכילה ועי' מש"כ הפר"ח בס"ק הנז' משם המרדכי בפרק כ"ש ומשם הרב אמונת שמואל ע"ש וצ"ע, ויש לומר דהא מצינו להמרדכי ז"ל שהביא ראיה לפירות העומדים לאכילה שמותרין להריח בהם מדין אתרוג של מצוה הנז' א"כ שמעת מינה דס"ל באתרוג דערלה נמי מהאי טעמא מותר להריח בו ופליג אדברי הריטב"א ז"ל וא"כ הפר"ח יסבו"ר ול"ו ידע כדעת המרדכי שהוא היפך דעת הריטב"א:

וכן כתב הר' כרם שלמה (אשכנזי) ביו"ד סי' רצ"ד ע"ש משם הרב תשובה מאהבה מ"מ למדנו מדברי הריטב"א שהדס פטור מערלה וא"כ האי דנקט הרשב"א הדס קאי דוקא אע"ז וכלאי הכרם ולא קאי אערלה אלא וורד שהוא מאכל אדם ע"י מרקחות ולכך נוהג בו דין ערלה, וכן ראיתי למרן ז"ל בתחלת סי' רצ"ד בבדק הבית שהביא משם תשובת הרשב"א ז"ל שהוורדים ערלה נוהגת בהם ע"ש וא"כ הרשב"א ז"ל שחייב כאן אזיל לשיטתיה, אלא שהביא שם מרן מלכא בבדק הבית שמצא כתוב שהראב"ד כתב שלא ראה מי שנהג בהם איסור בח"ל והרמב"ן כתב על זה והמחמיר תע"ב וכן כתב הרשב"א ע"כ ע"ש. ובסו' סי' רצ"ד כתב עוד מרן ז"ל בספרו בדק הבית משם תשובת הרשב"א וז"ל וורדים מסתבר שערלה נוהגת בהם כמו שנוהג בהם שביעית וכו' ומצינו להראב"ד שנסתפק בהם ואמר שהזרע הוא הפרי והעלין כמי שאינם וכו' אלא שלא ראיתי מי שנזהר בהם משום ערלה ובחו"ל מותר וכתב הרשב"א ז"ל על דברי הראב"ד הנ"ל הנה לך הרב הגדול שיודע לטהר את השרץ מן התורה ואע"פ שאין דעתו סומכת בכל זה להלכה, לו שומעין שהוא רב מובהק וכל המחמיר עליו להביא ראיה עכ"ל, והרדב"ז ז"ל בתשובה הנז' כתב וז"ל ולענין הוורד לדעת האומרים שמברכין עליו בורא עצי בשמים וכו' מותר להריח בו דלא עץ מאכל הוא ולדעת האומרי' דמברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות יש להסתפק אם מותר להריח בו כיון דנוהג בו דין ערלה ע"ש, ומהרימ"ט בחיו"ד סי' ל"ד דעתו דעת עליון שהוורד אין לו דין ערלה וחלק על סברת מוהרשד"ם ז"ל שהחמיר לנהוג בהם דין ערלה ולבסוף סמך עצמו אמש"כ הרשב"א גופיה בתשובה הנ"ל שכתב שלהראב"ד שהוא רב מובהק אליו תשמעון ע"ש, הרי שחזר הרשב"א מסברתו וכתב כדעת הראב"ד נקטינן ע"ש, ועי' מהר"מ ן' חביב בחידושיו ליומא בתוספת יום הכפורים ד' פ"א בספרו ד' י"ג ע"ב ד"ה ודע ע"ש, והרב בית דוד הלכות ערלה סי' קמ"ח נשא ונתן בדבריהם וביאר ראייותיהם היטב והרחיב הדיבור לך נא ראה ע"ש, ולבסוף כתב וז"ל אחר שנים רבות נדפס ספר ערך לחם למוהריק"ש ז"ל וראיתי שהסכים שם להתיר יע"ש עכ"ל, (ואני הצעיר הד"ך נראה לי להביא ראיה שדין ערלה כדין שביעית מהאי סוגיא דברכות דל"ו שכתבנו לעיל דמדמי ערלה לשביעית ע"ש) ועי' להברכ"י סי' רצ"ד אות י"ד ע"ש ועי' להרב עוגת אליהו סי' כ"ה:

נחזור לענייננו דרוב הפוסקים סוברים דבפירות ערלה מותר להריח ואפילו למאן דסברי אסור בחו"ל שהוא מדרבנן ושלא בדרך הנאתן אליבא דכ"ע מותר להריח בהם, ולענין ברכה דהיינו ברכת הריח לפי מה שכתבנו לעיל והסברנו לה דודאי אף שלא כדרך הנאתן מ"מ הנאה קצת מיקריא ולהכי מברכין על הפירות הנותן ריח טוב בפירות אלא דלגבי ערלה הנאה קצת כמו שהיא שלא כדרך הנאה בדבר שאין בו ממש לא אסרה תורה וא"כ שפיר יכול להריח בפרי ערלה ולברך עליהם נמי כיון דהנאה כזו לא אסרה תורה ולא אסרוה חכמים ז"ל יכול לברך, עי' הרדב"ז סי' רט"ז עי' ערך השלחן א"ח סי' רי"ו אות א' ואות וא"ו וצריך שתדע שזה דוקא לדעת אבי העזרי עי' באו"ח סי' רט"ז בטוש"ע דסבר דמי שמריח באתרוג של מצוה מברך אע"פ שאסור באכילה מ"מ כיון דלא איתקצאי מריח וכמבואר במאמר רבא בסוכה ל"ז משום הכי מברך עליו ה"נ בפרי ערלה הגם דאסור באכילה ובהנאה כדרכו מ"מ הנאת הריח שלא נאסרה יכול לברך אבל לדעת הר"ר שמחה שמביא הטור וש"ע שם דס"ל דלאו לריחא עבידא ולכן המריח בו אינו מברך וכתב הט"ז שם ס"ק י"ד הטעם לפי שעשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז' ע"כ אבל לריח קאי, דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח ע"ש, א"כ גם כאן שאינו עומד לאכילה שהרי אסור באכילה ובהנאה כדרכו להכי בטל ממנו הנאה דמקצת כזו אבל לפי מש"כ הרב מ"א שם ס"ק כ"א משם מ"כ בשם רש"ל דדוקא בשעת נטילתו לשם מצוה הוא שאין לברך עליו אבל קודם לכן ואח"כ מברך ע"ש, א"כ הכא נמי נימא דבפרי ערלה יברך אליבא דכ"ע:

וראיתי להרב זרע יעקב בסי' ז' שכתב וז"ל דעתי בזה הוא דכיון דטעמא דשרית ליה לאורחיו משום דלא חשיבא הנאה אפילו שלא כדרכה דאי חשיבא הנאה שלא כדרכה איסורא מיהא איכא כמש"ל כל זה א"כ איך מברך עליו משום דנהנה אלמא חשיב ליה הנאה, וא"כ הוו תרתי דסתרן לגבי איסור הנאה לא חשיב הנאה ולגבי ברכה חשיב הנאה וכו' וא"ת אמאי מברכין על התפוח אפילו הוא היתר גמור, כיון דאינה הנאה, הא ל"ק דהתם כיון דאחשבה הוי הנאה ואין לנו דבר הסותר כוונתו למה יהנה בלא ברכה והוא מתכוין ליהנות אבל הכא מוכרחים לבטל כוונתו מחמת האיסור וכו' ע"ש:

ואנכי הרואה דרכו דרך הקודש נסתרה ממני כי מלבד שדרך כזו אינה כבושה וסלולה כמו שנרגש הוא ז"ל ודחק כמה דוחקים לפרשו אכתי צ"ע דכיון דע"כ לומר דהנאת הריח של פירות העומדים לאכילה חשיבא הנאה מדמברכין על הפירות הנ"ר טו"ב, א"כ מאיזה טעם מתירין להריח בפירות איסורי הנאה ומבטלינן כוונתו ומחשבתו שבעלמא חשיבא מחשבה זו וכוונה זו עד שמברכין עליה, ואם תשיבני משום דאין עיקרו להריח ומשים שאין דרכו בכך ורובא דעלמא עבדי ליה לאכילה ולא לריח ולהכי בטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרינן בעלמא כמו בקאפ"י ובשאר דברים כיוצא בה, א"כ מהאי טעמא נמי למה יברך על פירות של היתר, אבל לפי דרכינו ניחא הכל בעה"י ודברי הרמב"ם ז"ל נמי יתפרשו שפיר שמש"כ שאין הריח כלום שאין בו ממש, ר"ל במה שכפל דבריו ז"ל שאין הריח כלום, שאין בו ממש, ר"ל שזה שכתב שאין הריח כלום לא רצונו לומר דלא מיקרי הנאה אלא באמת אף שהיא הנאה מ"מ לאו כלום היא ואין בה איסור כיון שאין בו ממש לאפוקי דבר שיש בו ממש כגון גוהרקי דערלה אפילו הוא שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהוא דבר שיש בו ממש ונהנה ממנו אסור וכמו שכתבנו לעיל לדעת הר"ן והרא"ש ז"ל, מ"מ לדינא נראה שפירות של ערלה וכיוצא דומה ממש למ"ש מרן באתרוג של מצוה שכתב לכן נכון שלא להריח בו לאפוקי נפשיה מפלוגתא דיש אומרים מברכין ויש אומרים אין מברכין ה"נ יש ליזהר שלא להריח לכתחילה אבל כל זה לדעת הט"ז ולא לדעת הרמ"א ז"ל כמש"כ לעיל בסמוך, וכן משמע מדברי הפר"ח שכתב בס"ס ק"ח דברים שמותרין בהנאה מותר להריח בהם ולברך עליהם ע"כ, משמע דבדברים האסורים בהנאה אין לברך עליהם אף שמותר להריח בהם כמו פירות וכו' ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ח:

אבל אין לאסור הכא להריח בו משום שמא יבוא לאוכלו וכמו שאסר מרן ז"ל בא"ח סי' רי"ז סעי' ד' וז"ל בשמים של ערוה כגון קופה של בשמים תלוי בצוארה או אוחזת בידה אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם שמא יבוא לידי הרגל נשיקה או קרוב בשר ע"כ, וא"כ הכא נמי יש לאסור להריח בהם שמא יבוא לאכול זה אינו דלא אסרו זה אלא בדבר ערוה החמורה ונפשו של אדם חומדת וחושקת בהם אבל לא בשאר איסורים, אלא שראיתי למרן ז"ל בש"ע א"ח סי' של"ו סעי' יו"ד דאסר אתרוג ותפוחי' במחובר להריח בו שמא יבוא לאוכלו ע"ש, וצ"ל דשאני התם דלא בדיל מיניה מה שאין כן בדברים שגופן אסור מצד עצמן בדיל מינייהו, ועוד שהוא איסור תורה ולא דמי ליום הכפורים דחמיר להו לאינשי טפי, וראיה ממ"ש מרן בהלכות יום הכפורים סי' תרט"ו אסור ליגע באשתו כאילו היא נדה ובענין איסור אכילה כתב רמ"א ז"ל בסוף סי' תרי"ב סעי' יו"ד מותר ליגע בי"כ באוכלין ומשקין וליתן לקטנים וכו' ע"ש, ואין לסתור דבר זה מהא דאיתא ביבמות דף ע"ה דקאמר בש"ס נגיעה כאכילה ופירש רש"י האסור לאכול אסור ליגע ע"ש, דשאני התם דמשום טומאה נגעו בה כגון טבול יום שהוא אסור לאכול תרומה משום טומאה כך אסור ליגע בה משים טומאה ולא משום דילמא אתי למיכל מינה ודוק. וא"כ כ"ש בערלה בחו"ל שהיא מדרבנן ודאי לא גזרינן דהוה ליה גזירה לגזירה, וראיה ממ"ש מרן ביו"ד סי' קי"ז דכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ועי' בסי' זה בבאר היטב ס"ק ב' הרי לך בהדיא דדבר שהוא מדבריהם אפילו לסחורה מותר ולא גזרינן שמא אתי למיכל מניה:

וכן ראיתי להרב זרע יעקב ז"ל בתשובה הנז' שכתב דלא גזרינן דילמא אתי למיכל מינייהו ע"ש, שמסיק שאין לדמות בגזירות וכיון שפסקו כל הפוסקים דמותר להריח באיסורי הנאה ולא נשמט שום פוסק לאסור מהאי טעמא אין לנו לגזור ולדמות גזירה לגזירה אלא מאי דאתמר בש"ס להדיא והם ברוח מבינתם רזא גלי להו במקום שראוי לגזור ע"ש בדב"ק:

ודע דכל זה שכתבנו דיש לחוש לדעת מרן באו"ח סי' רט"ז דכתב דנכון שלא להריח בו, זה דוקא בברכת הנהנין כגון ברכת הריח שהיא ברכת הנהנין שנהנה מן הריח אבל ברכת הראייה כגון נדון דידן שהיא ברכת ההודאה ושבח בלא הנאה, וראיה ממה שאין מברכין אלא פעם אחת בזה כולם יודו ויברכו וישבחו ואין נכנס זה בסוג מחלוקת של סי' רט"ז הנז' ומפני טעם זה יש להתיר בשופי אפילו אי אמרינן הנאת הראייה מיקריא הנאה אפילו הכי מותר לפי שאין מברכין על ההנאה אלא היא ברכת הודאה ושבח:

ועדיין יש לעמוד בברכה כזו מהא דמצינו לו להלק"ט חלק ראשון סי' רס"ה דכתב דאין לברך על הכלאים דמאיסי וה"ה בפרדה שאין לברך שהחיינו או שככה לו בעולמו ע"ש, וא"כ לכאורה יש לומר דה"ה בערלה דמאיסא אין לברך על פרי הערלה, וכן מצינו למרן ז"ל בא"ח סי' רצ"ז סעי' ג' ועי' באר היטב שם ס"ק ד', אלא דאפשר לומר דלא כתב דמאיסי אלא על דבר דעיקר תולדתו באיסור כגון כלאי הכרם וכלאי אילנות והפרדה וכמו שמוכח כן מתוך תשובתו דסי' סמ"ך שכתב שם ז"ל ואם הוא מין בשאינו מינו אפשר שאין לברך עליו שכל דבר שעשו בני אדם נגד רצין הבורא איך יאמר שהחיינו לראות דבר זה ואע"ג דמותרים באכילה גזירת הכתוב אבל לברך על הראייה לא מסתברא ע"כ דב"ק, ובסי' רס"ה כתב ז"ל תשובה ממה שכתבתי לעיל דאין לברך שהחיינו על הכלאים דמאיסי ה"ה בפרדה וכו' משמע דעיקר המאוס הוא משום שנעשית תולדתו באיסור, וא"כ בערלה דלית איסור ואין עבירה שפיר יש לברך על הראייה וראיתי להרב יפה ללב בסי' רכ"ה אות י"ב שהביא מה שכתב הלק"ט דאין לברך על הפרדה משום דמאיסי והקשה על"ז דא"כ אין לברך על הגוי משום דמזוהמין, ועוד הקשה למה לא ביאר דהיינו טעמא שאין לברך על הפרדה משום שבא מורכבת מין בשאינו מינו וכתב הרב ז"ל ואין ספק דהיינו משים שאין מברכין על דבר איסור כמ"ש מרן לעיל ברס"י קצ"ו ובסי' רי"ז סעי' ד"ה ע"ש מה שסיים:

ונלע"ד שאין טעם הלק"ט במין בשאינו מינו משום הא דסי' קצ"ו דהתם הוא משום דאסור לאוכלו ואם כן אין זה מברך אלא וכו' אבל בכלאים דמותר באכילה ודאי יברך באכילתם והיינו טעמא שאין מברך עליהם ברכת הודאה ושבח משום דמאיסי דהיינו שנולדו בעבירה וכמו שביאר הלק"ט בעצמו בסי' רס"ה לסי' סמ"ך והיינו מאוסייהו, ובזה לא קשיא גם קושיא הראשונה ועוד כתב הרב ז"ל דהרב שאלת יעב"ץ חלק על הלק"ט במה שאסר לברך על הכלאים וסתר דבריו מהא דמברכין על ראיית עכו"ם כמ"ש מרן בסי' רכ"ה סעי' יו"ד אע"פ שעמידתי בעולם ודאי נגד רצון הבורא ע"כ, וכתב עליו הרב יפה ללב שאין דמיונו עולה יפה דבשלמא גוי אם נתגייר מותר לבוא בקהל וכו' ע"ש, ובאמת שזה תמוה דהא הלק"ט בעצמו בסי' רס"ה נרגש מזה וכתב דכולם יבואו וישובו ובקשו את ה' עי' ע"ז ך' ע"א ועי' ש"ך ביו"ד סי' פ"ח ס"ק ב' ופ"ת סי' קנ"ה ס"ק ה' ודוק:

עלה בידינו שיכולים לברך ברכת האילנות על אילני ערלה וכ"ש למש"כ לעיל דבפרחי האילנות אין בהם דין ערלה וכמו שהוכחנו לעיל שפיר יכולים לברך דהא לא מאיסי ואינם של איסור ואף למה שהבין הרב יפה ללב הכא עדיין לא חל עליהם שום איסור וליכא ספיקא כלל על כן יודו ויברכו וישבחו וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות. [א"ה אענ"ה עי' בס' כף החיים חי' דינים על א"ח להרב ר' יעקב חיים סופר הי"ו ח"ג סי' רכ"ו סעיף י"א]. כ"ד קטינא עריך ביום חמשה לחו' סיון המוכתר בכתר תורה ש' זמירו"ת שמענו לפ"ק פה ווהראן יע"א. הצעיר והקטן דוד כהן סקלי ס"ט

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה