קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
אבן העזר · הלכות ברכת חתנים
סימן ד
נשאלתי בענין בתולה משודכת ואחר כך נתרצו ביניהם שיעשו ארוסין ולכתוב כתובה ולברך ברכת ארוסין וברכת חתנים כנהוג בחופת נשואין וכן עשו אלא שאין דעתם עתה לנשואין להביאה אל ביתו ולהתייחד עמה כדרך כל הארץ אלא כל אחד לדרכו פנה ולא נתייחדו בבית אחד כנהוג שלא היה רצונם עתה לגמור הנשואין כי היה זמן ביניהם לכנוס אותה ואחר עבור שלשה חדשים או יותר רצו לגמור את הנשואין ואז הכלה ספרה לה שבעת ימי חימוד כדינה של תורה והכינו את אשר יביאו לצורך בית חופתם ולבית סעודתם לעשות משתה שבעת ימים כמנהג חתנים ועתה נפשם לשאול הגיעה אם צריכים לחזור ולברך ברכת חתנים או לא ושכרך כפול מן השמים שתודיענו אורח חיים ואורחות צדיקים נשמור:
תשובה תחילה וראש יש לדון בברכת חתנים שברכו בתחילה שלא היה דעתם לגמור הנשואין אי עבדי שפיר או לא ואחר כך נבא לספ"ק צרכינו במדב'ר.. הנה עיקרא דהאי מילתא אזלא להאי דאיתא בכתובות ז' ע"ב ת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומר אף בבית הארוסין מברכים אותה, אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה, תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת ארוסין בבית ארוסין ע"כ, ופירש רש"י בבית חתנים. כשנכנסה לחופת נשואין, אף בבית הארוסין. כשמקדשה מברכין כל ברכת חתנים כדמפרש, אמר אביי וביהודה שנו. הא דר"י ביהודה שנו, שמתייחד עמה בארוסין. כדי שיהא לבו גס בה כדלקמן לפיכך מברכין ברכת חתנים מתחילה דתניא במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה עכ"ל, ומדפירש יאות והכי קאמר בבית חתנים כשנכנסה לחופת נשואין משמע להדיא דבא לאפוקי שלא תאמר שעיקר ברח"ת היא בית החתן אפילו אם הכניסה לביתו שלא לדעת נשואין אלא אחר שאירסה אסף אותה לביתו מפתו תאכל ומכוסו תשתה עד שיזמין צורך נשואין אזי יתייחד עמה ויהיה עמה כדרך כל הארץ דבזה ג"כ כיון שהכניסה לביתו מברכין ברכת חתנים, ולהכי פירש דוקא כשכנסה לביתו לחופת נשואין הוא דמברכין בר"ח ונ"ל דהוכחתו היא מדקאמר אביי ביהודה שנו מפני שמתייחד עמה משמע דעיקר תקנת בר"ח היא על היחוד שמביא לידי חיבת ביאה, ומשמע דת"ק ור"י פליגי, ות"ק סובר בעינן יחוד לשם נישואין ור"י סובר אפילו יחוד שלא לשם נשואין כיון שאפשר שיבא לידי חיבת ביאה מברכין ברכת חתנים, ואפשר לומר דלא פליגי אלא מר כאתריה ומר כאתריה דת"ק מיירי במקום דלא מייחדי אחר הארוסין ור"י מיירי ביהודה כדפירש אביי מפני שמתייחד עמה בארוסין כדי שיהא לבו גס בה ומשום דחיישינן שיבא לידי חיבת ביאה להכי מברכין ברכת חתנים אליבא דכולי עלמא:
וראיתי במרדכי בפרק קמא דכתובות בסימן קל"א דכתב משם הרב רבינו אפרים ממגאנצא דלא פליגי ת"ק ור"י אלא ת"ק לא איירי מיהודה ומודה ת"ק דכל היכא דאיכא למיחש ליחוד מברכין וכתב עוד משם ראב"ן דכן הוא מנהג דארוס וארוסתו השוהין ביחוד בבית אחד מברכין עליהם שבע ברכות פן יתייחדו וכו' ע"ש, וזה נראה דלא כפירוש רש"י שפירש בבית חתנים כשנכנסה לחופת נשואין דמשמע שאם כנסה לביתו שלא לדעת נשואין הגם ששוהין ביחד בבית אחד אין מברכין משום דלא חיישינן לשמא יתייחדו, ועוד פליג על רש"י בהא דרש"י סובר דמאי דקאמר ר' יהודה דביהודה מברכין בבית הארוסין היינו משום דמתייחדין וחיישינן לביאה להכי מברכין מקודם בר"ח ואילו רבינו אפרים וראב"ן סוברים דהברכה נתקנה משום דאסור להתייחד עם ארוסתו וכמו שכתב לקמן במרדכי משם רבינו יחיאל מפרי"ש שמדקדק ממאי דקאמר רבי יהודה שמתייחד עמה דאסור לאדם להתייחד עם ארוסתו בלא ברכה ע"ש, ומשו"ה קאמר אע"פ שאין מייחדין אותם כיהודה מ"מ כיון ששוהין ביחד בבית אחד חיישינן ליחוד ולהכי מברכים להם ז' ברכות, ועי' הגהות אשירי סימן י"א בפרק קמא דכתובות, אם כן שמעינן מהכא דלשיטת רש"י ברכת חתנים תליא ביחוד וכ"ש לחופת נשואין גמורים, ולדעת רבינו אפרים תליא ג"כ אם שוהין ביחד בבית אחד דחיישינן לשמא יתיחדו נמי מברכין בר"ח ואפילו לא נמסרה לו לדעת נשואין כשהיא בבית הארוס או בבית אביה כל שהם דרים בבית ביחד חיישינן לשמא יתיחדו ולהכי מברכין להם ז' ברכות, וכ"ש אם מסרה האב לחתן לביתו אדעתא דנשואין הגם שלא היה שם יחוד עדין מ"מ כיון דמסרה לו להכניסה לביתו זו היא חופה שלימה כדכתב המרדכי שם סימן קל"ב וז"ל כי הכנסת חופה היא שמוסרה בשחרית לחתן קודם הברכה והיינו לשם נשואין וכדכתב הר"ן ז"ל בריש פרק קמא דכתובות דף ב' ע"ב וזה לשונו ואחרים אומרים דחופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וכו' ע"ש, אבל אם הביאה לביתו שלא לשם נשואין לא מקרייא חופה לדעת רש"י ז"ל ואין לברך בר"ח, אלא דלדעת רבינו אפרים כיון ששוהה עמו בבית צריך לברך דחיישינן לשמא יתייחדו כדאמרן, מ"מ שמעינן מכאן שאם אין חופת נשואין או יחוד או לא לקחה לביתו כנ"ד אין כאן ברכת חתנים לכ"ע, ועי' להרב המגיד בפרק יו"ד מהלכות אישות הלכה וא"ו, ומדברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות אישות הלכה א' שכתב הארוסה אסורה לבעלה מד"ס ובהלכה וא"ו כתב וז"ל המארס את האשה ובירך בר"ח ולא נתייחד עמה בביתו עדין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה נשואין אלא כניסתה לחופה ע"כ, משמע שהוא סובר דפליגי ת"ק ור"י ופסק כת"ק שאין ברכת חתנים אלא בחופת נשואין ולא ביחוד שלא לשם חופה ומשום הכי פסק כל זמן שלא נכנסה לחופה אפילו בירך ברכת חתנים עדין היא ארוסה ואסורה לבעלה ולא כר"י דלר"י מהני ברכת חתנים אפילו בלא חופה כדפירש רש"י דמברכין ברכת חתנים משום הא דתניא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ובברכה הותרה, איברא יכולני לומר דגם הרמב"ם ז"ל יסבו"ר ולו ידע דלא פליגי ת"ק ור"י והוא שהרי כתב הרמב"ם שם הל' א' וז"ל והבא על ארוסתו לשם נשואין אחרי שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית אשתו והרי היא כאשתו לכל דבר ע"כ, דלפ"ז יכול להיות דסובר הרב ז"ל דלא פליגי דת"ק במקום שאין מיחדין ור"י אמרה במקום שמיחדין וכ"ע סברי דלא נתקנה ברכת חתנים אלא בחופה לשם נשואין אלא דר"י סבר כיון שמיחדין אותם מיד אחרי ארוסין חיישינן שמא יבא עליה לשם נשואין וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה להכי תיקן ברח"ת אחר אירוסין, ואע"פ שכתב הרמב"ם הלכה ו' ארס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו לאחר כמה ימים מכל מקום לכתחילה צריכין לברך מקודם, וא"כ לדעת ר"י נמי אפשר לומר אפילו ביהודה שמברכין ברכת חתנים בשעת ארוסין לא הוי דינה כנשואה אלא אם יוודע הדבר שבא עליה לשם נשואין אבל בלאו הכי עדין היא ארוסה ולא נשואה שאין ברכת חתנים עושה נשואין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל והוא אליבא דכ"ע, ואי תיקשי לך דלמה לא חששו לשמא יבא עליה שלא לשם נשואין דבהא לא מהני מה שברכנו ברכת חתנים כמ"ש, אפשר לומר שזה הדבר חמיר הוא לאינשי משו"ה לא חששו עליו ועוד דבמקום דאפשר לאהדורי אהיתרא מהדרינן במקום דלא אפשר לתקוני הא לא אפשר ואין דנים אפשר משאי אפשר זהו הנראה לצדודי בדעת הרמב"ם ז"ל:
אבל התוספות שם ד"ה ר"י אומר אף בבית הארוסין מברכין נראה דיש להם דרך אחרת שהרי כתבו באו"ד וז"ל ולפי שלפעמים בא עליה שלא לשם חופה תיקנו ברכה מתחילה כדי שתהיה כלה בברכה ע"ש, ואפשר לכוין דברי התוספות כפי פירושינו ור"ל שלפי שלפעמים יבא שלא לשם נשואין וזה באמת איסור גדול ומכין אותו מכת מרדות כמ"ש הטור ריש סימן נ"ה שהוא בועל ארוסתו בבית חמיו להכי תיקנו ברכת חתנים כדי שיתן לב שאם יבא עליה יבא לשם נשואין דהא לא חסר ליה מידי ואם כן לפי שיטה זו כ"ע סברי דלא פליגי ת"ק ור"י אהדדי, וכן מצאתי בהגהות אשירי שהביא משם רבינו אפרים מבונ"א ז"ל וז"ל בסימן י"ב פי' רבינו אפרים מבונ"א דלא פליג ת"ק אדר"י אלא ת"ק לא איירי ביהודה ומודה ת"ק דכל וכו' כמו שכתבתי לך לשונו משם המרדכי אלא שיש חילוף ביניהם בין מבונ"א למגנצ"א וכן כתב רבינו הטור סימן ס"ב וז"ל במקום שנוהגים שהחתן מתייחד עם הכלה אחר הארוסין מברך ברכת חתנים מיד אחר ברכת ארוסין וכו' וציין עליו רבינו ב"י ז"ל בפרק קמא דכתובות ז' ע"א וכונתו פשוטה לדעת ר"י כדפירשה אביי ולעיל סימן ס"א כתב ומה היא החופה שנתייחד עמה אפילו לא בא עליה כיון שנתיחדו לשם נשואין היא אשתו לכל דבר ע"כ, וע"כ צריכין לומר דס"ל דלא פליגי וכמש"ל בפירוש ר"י לדעת הרמב"ם דחיישינן שמא יבא עליה לשם נשואין להכי מברכין ברכת חתנים כדי שלא יבא עליה בלא ברכה ועי' מור"ם ז"ל מש"כ בסימן נ"ה סעיף א' ומה שציין עליו הבאר היטב ס"ק ב' והקשה מה מהני שבע ברכות וכו' ותירץ דלפי מ"ש הר"ן ז"ל דביאה לשם נשואין קונה בלא חופה ניחא ע"כ, ודברי רמ"א ופירושם מסייע לפירושינו הנ"ל:
ומהו הנקרא חופה הנה הרמב"ם כתב בפרק יו"ד מהלכות אישות וז"ל עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום וכן פסק מרן בשלחנו הטהור סימן נ"ה סעיף א' וסיים מרן שם והרי היא כאשתו לכל דבר וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין ע"כ, הרי שלך לפניך דהחופה שתיקנו עליה ז' ברכות הוא שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה והיינו נשואין אבל בלא הכנסת חופה לשם נשואין אפילו בירך ברכת חתנים לא מיקרי נשואין וכמו שפסק הרמב"ם שם הלכה וא"ו ופסקו מרן ז"ל בשלחנו הטהור בסימן נ"ה סעיף ב' וז"ל המארס את האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בתוך ביתו עדין ארוסה היא שאין ברכת חתנים וכו' כלשון הרמב"ם שהעתקנו לעיל לשונו וכיון דלא הוי נשואין א"כ עדין לא עשה תקנת חכמים בברכת חתנים וצריך לברך בזמן הנשואין כיון דעיקר ברכת חתנים נתקנה על הנשואין, בשעת הנשואין צריך לברך כן נראה לי פשוט וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בדין ב' וז"ל אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדין ע"כ, ולקמן דין וא"ו כתב וז"ל דאם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך עכ"ל, וקשה למה לא השמיענו דין זה שאם בירך אינו חוזר ומברך בדין המארס ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה שלא הכניסה לחופה דפסק עדין היא ארוסה הו"ל להשמיענו שאינו חוזר ומברך דהוי רבותא טפי מהיתה נדה והכניסה לחופה, אלא נראה מזה בפשיטות דסובר הרמב"ם ז"ל שאינו חוזר ומברך אלא בדין שהיתה נדה ונכנסה לחופה וברכו בשעת החופה דהוו נשואין ועשו כתקנת חכמים דתקנו ברכה על החופה הרי חופה איתא אלא משום דלא הויא ראויה לביאה וליכא חיבת ביאה לפיכך אף דהויא חופה מ"מ בעינן לכתחילה חופה הראויה לביאה היא הקונה ובה גמרו הנשואין אבל בדין המארס דליכא חופה דלא הוו נשואין כלל ודאי בזה צריך לחזור ולברך ובזה מדוייק שפיר לשון הרמב"ם ז"ל שכתב דלא גמרו הנשואין משמע דהוו נשואין אלא דלא גמרו מדלא כתב לא הוו נשואין וכן דקדק לכתוב בדין זה דהוי כארוסה בכ"ף הדמיון ולא כתב ועדין היא ארוסה כמו שנקט בלשונו בדין המארס משמע דדוקא בדין זה דכבר נכנסה לחופה ונתייחדו הוא שאינו חוזר ומברך משום דמעיקרא ברכו בזמנם אלא דלא הוו נשואין גמורים אבל בדין המארס דלא הוו נשואין כלל וברכו שלא בזמן הנשואין בהא ודאי חוזר ומברך:
איך שיהיה מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל מהלכה א' וב' וכן הוא דעת מרן מלכא בש"ע דעיקר נשואין הוא היחיד בביתו וברשותו הראוי לביאה במקום סתר לשם נשואין או אם בא עליה לשם נשואין אפילו לא הכניסה לביתו ועדין היא בבית אביה מיקרו נשואין, וגם למש"כ רבינו ב"י בסימן נ"ה דעת הפוסקים דסברי מרנן דחופה אינה יחוד אלא כל שהביאה לביתו לשם נשואין, ויש שסוברים שחופה היא שפורשין סודר על ראשה בשעת ברכה, ויש שסוברים דחופת בתולה משיצאה בהינומא, ויש שסוברים דחופה היינו מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסאות כמ"ש כל זה מור"ם ז"ל שם בש"ע בהגה סעיף א' ויש עוד דסוברים דחופה היינו מה שלובש החתן הטלית כנהוג ופורס כנפיו עליה על הכלה וכיוצא ממנהגים כאלו הנוהגים בקרב בני ישראל ישמרם השומר לעד אמן, כל זה הוא אם עשה החופה לשם נשואין, אבל אם לא נעשית לשם נשואין כגון נ"ד שלא היה בדעתם להתייחד כלל לשם נשואין משום שעדין לא הגיעו לפרק הנשואין של כניסה לכונסה שעדין לא הזמינו צורכיהם לא מיקרי חופה ואין לברך ברכת חתנים, וכן מצאתי למהרח"ש סימן נ"א הביא דבריו הרב לקט הקמח דף ק' ע"א ומפני שאין ספר מהרח"ש מצוי תחת ידי אעתיק לך מה שראיתי כתוב לאמר בספר הנז' וז"ל ראובן ארס את לאה בקדושי כסף ובגמר הקידושין ברכו בעשרה ברכת אירוסין וברכת חתנים ואחר ימים נפטרה לאה ושאל אם ראובן יתאבל עליה וכו' והעלה דכל שלא נכנסה עמו לחופה ולא הביאה ראובן לרשותו ולשם נשואין אלא שקידשה ונשארה בבית אביה אינו נוהג וכו' אבל כל שנכנסה לחופה ולשם נשואין אע"פ שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר ושם תמה על מי ועל מה ברכו ברכת נשואין שאינה אלא במקום חופה וכו' ע"ש, והרי לך שכל דבריו מתחילה ועד סוף דקדק וכתב חופה לשם נשואין, נקטינן מכאן דנ"ד הוא דינו דמארס דכתב הרמב"ם ז"ל דלא הוו נשואין ואין מברכין בר"ח בשעת ארוסין ואפילו ברכו חוזר ומברך בשעת נשואין דכל מה שעשו לא הוי חופה כיון שלא היתה לשם נשואין כמבואר, ועוד בה חסירא"ה דמגרעות נתן בנ"ד מדין המארס דכתב הרמב"ם ז"ל דהכא בנ"ד גורעין ומוסיפים היא מהתם שהרי עדין לא ספרה לה ולא טבלה וא"כ הויא עוד חופה שאינה ראויה לביאה דאפילו איכא חופה אינה קונה כמ"ש הרמב"ם שעדין היא כארוסה, אמנם ראיתי להרב פ"ת סימן ס"א סק"ד שכתב משם הב"ש שאם היה לה חופה תוך שבעה נקיים שצריכה כלה לישב ס"ל להרב המגיד דהוי חופה אפילו לדעת הרמב"ם דכיון שאינו אלא חשש לשמא ראתה לכך מהני חופה ע"ש שהביא מחלוקת אחרונים בזה לשיטת הרמב"ם אי ליכא בה אלא איסור דרבנן אי קרינן בה חופה שאינה ראויה אי לא, וכד דייקת שפיר נראה דבנ"ד כ"ע מודו דלדעת הרמב"ם אינה ראויה לביאה מיקרי ולא הויא חופה שהרי בנ"ד במקומות אלו מחק המלכות שלא תנשא הבתולה עד תשלום ט"ו שנים וא"כ היא גדולה שהגיע פרקה לאורח נשים דאורח בזמנו הוא בא לדם נדה ולדם זיבה והבא עליה בכרת אפילו היא פנויה וכמו שכתב מור"ם ביורה דעה סימן קפ"ג בהגה משם הריב"ש יעויין שם, ואפילו שהתה זמן רב משפסקה עדין היא בכרת כמו שכתב מור"ם שם סימן קצ"ה סעיף א' וז"ל אפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה תמיד היא בנדתה עד שתטבול עד כאן, וכן פסק מרן ז"ל שם סימן קצ"ז וז"ל אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן בלא טבילה שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן אלא אם כן טבלו כראוי במקוה הראוי עד כאן:
ולהכי בנדון דידן אפילו לדעת הרב המגיד בסברת הרמב"ם הכא דינה כדין פירסה נדה ואחר כך נכנסה לחופה ודינו של הרב המגיד יש להעמידו בקטנה שעדין לא הגיע זמנה לראות אלא דלדם חימוד חיישינן אף בקטנה כמו שכתב מרן ז"ל שם סימן קצ"ב סעיף א':
עוד אפשר לומר דדברי הרב המגיד איתנהו גם בגדולה וכגון שטבלה קודם שתבעוה לחופה ואחר כך התחילה לספור ובתוך שבעה נקיים נכנסה לחופה בזה הוא דהוי מדרבנן משום חשש לשמא ראתה או אפילו טבלה תוך שבעה נקיים דמשום ודאי נדה ליכא ומשום חשש חימוד איכא:
אבל אין נראה לי לפרש דבריו ז"ל דמשום הכי נקראת ראויה לביאה מדאורייתא הואיל וראויה לטבול עתה ביום כניסתה לחופה מדין תורה ומותר לו לבא עליה מיד כיון דפסקה זה כמה ועברו עליה כמה ימים משפסקה ולא ראתה בהם שום דבר וכמו שאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו דזה נראה לי דוחק גדול הוא, ועוד שהרי כתב הרב חוות דעת הביאו הרב פתחי תשובה סימן קצ"ו ס"ק ה' דכל שלא בדקה אפילו שלא הרגישה טמאה מדאורייתא דימי נקיים וספורים בעינן ע"ש:
אחר כך ראיתי דברי הרב המגיד במקורם בהלכות איסורי ביאה פי"א הלכה יו"ד על מה שכתב הרמב"ם לפיכך כל אשה שרצתה כשתבעוה לינשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותרת להנשא מיד ותספור אחר שנשאתו ותטבול וכו' והשיג עליו הראב"ד על זה ע"ש, ועל זה כתב הרב המגיד וזה לשונו וכן מה שהקשה הראב"ד חופה דאיסורא היכי עבדי ג"כ אינה קושיא דאשה זו מותרת גמורה מן התורה שאפילו בראייה שראתה כל שלא הרגישה אינה טמאה כמי שנתבאר מדין הכתמים פרק תשיעי ע"כ וז"ל הרמב"ם הלכה א' שם אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש וכו' ע"ש:
ולפי הנזכר אתו דברי הרב המגיד פשוטים ומכוונים ומבוררים דאיירי בשלא הרגישה ואפילו ודאי ראתה ודוק, ודברי הרב המגיד הנזכרים לכאורה הם היפך דברי הרב חיות דעת שהעתקנו לעיל לשונו שכתב הוא ז"ל אפילו לא הרגישה טמאה מדאורייתא, אבל באמת לאו סתראי נינהו דהרב חוות דעת מיירי דבאמת הרגישה בשעת ראייה ראשונה אלא דקאמר הרב שלאחר שפסקה מלראות אם לא בדקה בכל יום אף שלא הרגישה משפסקה מ"מ טמאה מדאורייתא וכמ"ש דימי וכו' כיון כשראתה מתחילה הרגישה ודוק:
איך שיהיה בנדון דידן דלא ספרה ולא טבלה ואין כאן הכנסת חופה לשם נשואין ולא יחוד שלא נתכוונו לשם נשואין כלל שעדין לא הכינו ולא הזמינו עצמם לכך ולא ספרה לה שבעה מקודם לית דין צריך בושש שאין כאן נשואין כלל ואין מקים לברכת חתנים שם ועיקר הנשואין הם נשואין האחרונים ועל נשואין האחרונים אלו המקויימים להיות איש וביתו צ"ל ברכת חתנים, ואין לומר דכתיבת הכתובה וקריאתה שעשו מתחילה עושה נשואין חדא דהא ברכת חתנים כבר הוכחנו לעיל דלא נתקנה אלא על חופה ויחוד ועוד שהרי הרמב"ם לא קרא חופה אלא כניסתה לביתו ונתייחד עמה ולא כתב גם כן אם כתבו לה כתובה וקראו עליה את הקריאה אף אם לא הביאה הסת"ר הויא לה חופה משמע דכתיבת הכתובה לא מהני לן מידי, ועוד הרי מצינו להרמב"ם ז"ל דפסק בהדיא דלא מהניא וז"ל בהל' י"א המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדין היא ארוסה ולא נשואה וכו' ע"ש:
הדרן למאי דאתינן עלה דהכא בנדון דידן דליכא לא יחוד ולא חופה ועוד שאינה ראויה לביאה שלא נתנו חלק לשבעה ימים שנתנו לבתולה לשמוח בשמחת חופתם בשבת אחים וגם לשמונה שסופרת מתחילת שמונה שבעה ממחרת יום שתבעוה לינשא לא ספרה לה לא לימי חימוד ולא לימי זיבתה פשוט שאין כאן חופה ולא נשואין ועיקר הנשואין הם אחר שהכניסה לביתו במעשה השני אחר שספרה לה שבעה נקיים ויחוד אחר כניסתם לחופה כנהוג ואז ליכול וליחדי עם זוגתו בשמחת חתן וכלה ומברכין אז ברכת חתנים כל שבעה איש כברכתו בירך אותם:
וכן מצאתי כתוב בשיטה מקובצת לרבינו בצלאל במסכת כתובות ז' שם וז"ל שאלה לרבינו האי גאון ראובן וכו' מילתא דנקיטנא מפי דרבנן קמאי דלא מברכין ז"ב אלא לאחר כניסתה לחופה דבעו לומר יוצר האדם וכו' וכל אלין מילין דחופה אינון ומאן דמברך לון להני ברכות קודם כניסתן לחופה אמרינן ליה אין זה דרך חכמים עכ"ל:
ובענין ברכה שברכו בשעת ארוסין לדעת ר"י שסובר אף בשעת ארוסין מברכין בר"ח כתוב שם י"א שצריך לחזור ולברך בשעת נשואין מפני אותם שלא היו בארוסין שמא יתמהו כיצד נכנסה לחופה בלא ברכה ועוד דבשעת נשואין דמיא למילתא אחריתי ולא גריעא מפנים חדשות כל ז' ע"כ, וכן ראיתי אחרי רואי כתוב בתוס' ישנים וז"ל ונ"ל שכיון שבירך ז"ב בשעת ארוסין אסור עוד לברכם אח"כ דה"ל ברכה לבטלה, א"נ י"ל משום אפושי שמחה וכל מה שמברכין בתוך שבעת ימי החתונה אין בה משום ברכה לבטלה והכי נמי עיקר חיתונים הנשואים הם שמה שבירך בשעת ארוסין לא בירך אלא להתיר היחוד (עי' מש"ל) ועיקר חתונתיה היא זו הילכך מברכין בשעת נשואין עכ"ל, וכ"ש בנ"ד דליכא יחוד מתחילה בשעה שברכו בר"ח שצריך לחזור ולברך כנז', וזה לא דמי למ"ש מור"ם בסימן ל"ד סעיף ג' וז"ל ואם בירר כבר ברכת ארוסין בשעת קידושין הראשונים י"א דחוזרים ומברכים תחת החופה בלא הזכרה ע"ש, דשאני ברכת המצות כיון דבירך בשעת עשייתה למה יברך אח"כ כיון שכבר נעשית המצוה, אבל בר"ח ברכת הודאה היא כמו שתיקנו לברך כל ז', ועוד דעיקר תקנת בר"ח היא בשעת החופה ולא בשעת ארוסין כמש"ל זהו הנלע"ד ברצות ה' וציי"מ וימ"ן יום שנכפל בו כי טוב ט' ימים לח' חשון ש' ולבר"ך א"ת כל מעשה ידיך לפ"ק תלמסאן יע"א וזו תשובת שאלה לידידנו מוהר"ר אליהו בן גיגי י"ץ אשר שאל ממני מעי"ת סעידא יע"א כשהייתי מתגורר בעי"ת תלמסאן יע"א ש' תרנ"ט והועתקה ש' עטר"ת חכמים ט"ו טבת פה אוראן יע"א, כ"ד קטינא ערי'ך היושב ומצפה תמיד לתשועת ה':
הצעיר דוד הכהן סקלי י"ץ