קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ה
מתני' מפני נכרים. כגון פרסים שהיה להם יום חג שאין מניחין אור אלא בבית עכו"ם שלהן:
ומפני הליסטים. שלא יראו שיש שם אדם ויבאו עליו:
ומפני רוח רעה. הבאה עליו וכשאינו רואה נח לו:
כחס על הנר. שרואהו שמתקלקל וחס עליו וכבה את הפתילה הנר קרוייזי"ל:
שהוא עושה פחם. בכיבוי זו והוי מלאכה הצריכה לגופה:
גמ' של סכנה. שיש בהם סכנות נפשות אבל בלא"ה אסור:
ניתני מותר. דמשמע אפי' לכתחילה וקתני פטור משמע לשון דיעבד:
רבנן דקיסרין וכו' מותר. גורסין במשנתם מותר:
מה בין וכו'. כלומר למה כחס על השמן יהא אסור וכי מאי איכא בין הנוטל שמן מן הנר או מן הזית ומפרש כחס על השמן היינו שנוטל השמן מהנר:
רבי שילא דינוה. כך שמו:
לא דומה. וכי אין חילוק בין הנוטל מן הנר שהוא מכבה לנוטל מן הזית:
בגופה של פתילה. שהוא צריך לפחם הוא דחייב אבל בלא"ה פטור:
כן רש"א. מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה ורבי יוסי כר"ש סובר דאל"כ למה פוטר בכחס על הנר:
ופריך מה אית לך צורך בפחם. לגופה של פתילה:
מחרכין. את הפתולה מהבהבין אותה באור כדי שתאחז האור מיד כשצריכין להדליק:
ה"ג מהו מחרכין לון מפספסין לון כמה דתימא ושער וגו':
כמה דתימא. מייתי ראיה דמחרך ל' הבהוב הוא:
תמן תנינן. לקמן בפ' האורג:
ה"ג ותני עלה חוץ מן המבעיר. מדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא ש"מ דמקלקל בהבערה חייב כגון השורף כלי דמקלקל הוא:
ומן העושה חבורה. מדאיצטריך קרא למישרי מילה מכלל דשאר חובל חייב:
אפי' א"צ לדם ולאפר. דלכ"ע מקלקל הוא אפ"ה חייב כדמוכחי קראי:
פליג' על ר"י. דסובר דאף חובל ומבעיר אינו חייב אלא בצריך לדם ולאפר קשיא עליה ממתני' דפ' המניח:
חייב. חצי נזק דמשונה הוא:
פטור. מפני שמתחייב בנפשו:
שלא לצורך. ודאי שלא לצורך ואדם דומיא דשור נמי שלא לצורך הוא ואפ"ה פטור מפני שמתחייב בנפשו שמעי' מיניה דאפי' שלא לצורך מקלקל בחבורה חייב וקשה לר' יוחנן:
ומשני תני. הא דפטור במתני' מתשלומין לאו משום דליהוי ביה חיוב מיתה דהא מתני' אפי' בשוגג דליכא חיוב מיתה מיתוקמא והא דפטור מתשלומין כר"ח בריה דר' הלל וכו':
בשוגג חייב חטאת. ה"ה כל שבמזיד פטור בשוגג נמי פטור:
ה"ג מאחר לצורך הוה מתחייב בנפשו. וה"פ הא דקתני במתני' מפני שמתחייב בנפשו ה"ק מפני שאם עשה במזיד היה מתחייב בנפשו הלכך שלא לצורך ובשוגג נמי פטור כדילפינן ממכה בהמה:
מן הדא. מהכא ילפינן דאפי' בשוגג פטור וכן הוא בבבלי פרק המניח מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת הוקשו יחד דמה מכה בהמה לעולם משלם ואפילו בשוגג וכדאמרי' אדם מועד לעולם אף מכה אדם דפטריה קרא מתשלומין דכתיב יומת לעולם פטור ואפי' בשוגג הואיל ובמזיד שייכא מיתה:
הבערה לימדה על כל מלאכות שבתורה. שהיתה דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו ואיך נימא דכל המלאכות שעשה שלא לצורך כגון המקלקלין פטורין והבערה גופה דלמידין ממנה אפילו שלא לצורך חייב:
א"ר יוסי. אם יסבור בר קפרא כרבי יוחנן דאמר הבערה לחלק יצאה וללמד על כולן יפה אתה אומר אך בר קפרא סובר כרבי לעזר דאמר הבערה ללמד על עצמה יצאה לחייב עליה לאו ולא מיתה ולא קשיא ליה:
ה"ג ולית לרבי לעזר לחייב על כל אחת ואחת אשכח תני בשם רבי לעזר הנה לחייב על כל אחת. וה"פ וכי לית ליה לרבי לעזר שמלאכות שבת חייב על כל אחת כיון דסובר דהבער' על עצמה יצאה אח"כ מצא ברייתא דתנינן בה דר"א דריש מהנה דכתיב גבי חטאת לחייב על כל אחת ואחת דדריש לקרא הכי ועשה מאחת מהנה פעמים שכל מעשה עבירותיו חשובים אחת ופעמים קרויים הנה בלשון רבים כגון העושה מלאכות הרבה בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת:
ופריך ניחא הבערה. כדשנינן אלא חבורה קשיא:
אב שלה. דהיינו שחיטה אינו חייב אלא כשעשאה לצורך וחבורה שהיא תולדה יהיה חייב עליה אפי' שלא לצורך:
וחורנה. ואידך מחליף וסובר דחבורה אב ושחיטה תולדה ובר קפרא למ"ד חבורה עיקר:
הבעיר וכיבה בנפיחה אחת. כגון שהיו לפניו שתי נרות אחד כבה ואחד דולק ונתכוין ובנפיחה אחת כיבה את הדולק והבעיר את הכבה:
חייב שתים. אחת משום מכבה ואחת משום מבעיר:
הדא אמרה. זאת אומרת דנפיחה כעושה מעשה בידים דמי הלכך נפח בכלים ושיברן נמי חייב נזק שלם:
החותה. הממלא כלי מצובר גחלים:
שכבה את העליונות. שעכשיו נעשות תחתונות וכבות מחמת משא של העליונות:
ואחת שהבעיר את התחתונות. שהיו כביות מחמת משא שעליהן וכשהן עכשיו עליונות נתבערות ואיירי בשנתכוין לכבות ולא להבעיר שלא היה יודע שסוף התחתונות להבעיר ת"ק סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין פטור וראב"צ סבר לה כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין חייב:
ומתחמם כנגדן. והובערו מאיליהן:
במחלוקת. הא דתני פטור היינו לת"ק דאמר דאף החותה גחלים מתחת הקדרה אינו חייב אלא אחת הכא פטור לגמרי שא"צ לא לכיבוי ולא להבערה רק לחמם:
ברם כמאן דאמר. אבל לראב"צ דאמר דחייב שתים דדבר שאין מתכוין חייב ה"נ חייב אף על גב דלא קא מכוין:
מעלין עליו כאלו חייב שתים. ונפקא מיניה לקברו בין רשעים גמורים שהרשע נקבר אצל הרשעים וה"נ אף על גב דלא מחייבי בית דין הוא הואיל ועביד תרתי קברינן ליה אצל הנסקלין:
אמר רבי יודן תמן וכו'. בחותה גחלים להתחמם בהן אינו רוצה לא בהבער ולא בכיבוי שאינו רוצה אלא להתחמם בחתייתן:
ברם הכא. החותה גחלים מתחת הקדרה רוצה הוא שיבערו התחתונות ויכבו העליונות:
הבעיר ובישל בבת אחת. כגון שנפח והבעירו וע"י כן נתבשל הקדרה:
היידא היא. איזהו הוא שחייבין עליה על הבערה או על הבישול פליגי בה ר"י ור"י:
הבערה לימדה על כל המלאכות. דהבערה לחלק יצאה ולמה לא יהא חייב על הבערה. הא אדרבא טפי מסתבר לחייב על ההעברה שהיא אב לכולן:
ר"ח רובא אמר שתים. שתי איסורי קחשיב גבי זר דהא משום זרות אין כאן חטאת דהא על זדונו מיתה בידי שמים ואין חיוב חטאת אלא על שגגת כרת:
עבודה. בשבת במקדש שהכהן מותר בה למה יהא זר חייב עליה דהא מתחלה שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה אין כאן אלא זרות:
ומותיב לה וכו'. הוא מותיב לה והוא מפרק לה:
והרי קמיצה. מנחה עד שלא נקמצה אסורה לכל משנקמצה הותרו השירים להכהנים ואסורה לזרים אף כאן כשהותרה שבת במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים:
שנייא היא. שאני קמיצה דאסר הכתוב בפירוש השיריים לזרים דכתיב וכל זר לא יאכל קודש משא"כ שבת לא נאסרה במקדש לזרים:
עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה. משום אבר מן החי וגם נבילה לכל אסורה:
ומותרת לכהנים. בחטאת העוף:
טבל עד שלא ניתקן אסור לזה ולזה. שאף הכהנים אסורים בטבל וחייבין להפריש תרומות ומעשרות והן שלהן שנא' כן תרימו גם אתם לרבות כהנים ולוים:
משנתקן. והופרשו התרומות ומעשרות מותרין לכהנים וישראל אסור בהן:
אמרו נצא לחוץ. בבית המדרש ונלמד מהן ל"א נצא לתנאי' השונין ברייתא חוץ לביה"מ ומהן נלמד:
נפקון וכו'. נפקו ושמעו בזר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה פליגי בהו ר"ש ור"י:
חורנייתא. חטאת שנייה למה הוא בא:
ומשני משום שחיטה. שהיא אב מלאכה לכך חייב עליה חטאת:
ופריך והרי שחיטה בזר כשירה. נמצא שעבודתו כשירה והרי הוא בשחיטה ככהן ומותר לשחוט:
אינו אלא משום שבות. טלטול בעלמא ואין כאן חטאת:
הוי וכו'. אלא אין החיוב אלא משום איכול אברי' ופדרי' דה"ל מבעיר וזר ששמש פי' שהיה נותן האיברים ופדרים בליל שבת ע"ג מזבח דזהו עבודת הכהנים:
על דעתיה דר"י. שהיה אומר לעיל שאינו חייב המבעיר והמבשל אלא משום בישול מה בישול יש כאן באיכול אברי' ופדרים:
ומשני כיון שרוצה שישרפו האברים הרי הוא כמבשל וחייב משום מבשל: