קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ד
מתני' שתהא מנטפת. ויתקיים הנר שהשמן מטפטף כל שעה לתוך הנר וטעמא מפרש בגמרא:
ואפי'. אותו שפופרת של חרס דמאיסא ליה אסור:
ואם חיברה היוצר. ליכא למיחש דמשום איסור שבת בדיל מיניה:
ויתן ראש הפתילה. השני שהוא יוצא דרך הנקב האחר שבנר לשאוב ושמן נמשך דרך הפתילה לראש הדולק:
ור' יהודה מתיר. דלא גזר:
גמ' למה. כלומר מ"ט לא יקוב אדם וכו':
משום שלא הותחל. מבעוד יום הנר להדליק בכל טפה וטפה שמן שבנר משא"כ כשהשמן בנר כשמושך הפתילה טפה אחת שאצלה כל השמן שבנר נמשך אחריו והרי הוא כאלו כבר התחיל להדליק כולו:
שמא ישכח ויערה. א"ד לכך אסור שמא ישכח ויסתפק מן השמן שבביצה וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה:
מה נפיק מן ביניהון. כלומר מאי איכא בין הנך תרי טעמא:
ההן זקוקה דיקלון. פי' נודות העשויות מן דקל והן סתומות מכל צד וליכא למיחש שמא יסתפק מהן א"נ שהן מאוסות:
ופריך שנייא היא שכולה אחד. הלא כולו אחד היא אם חיברה היוצר ופשיטא דמותר:
אלא אם חיברה. הבעל הבית עצמו מבעוד יום בסיד או בגיפסת מותר והא דקתני יוצר כעין יוצר:
יאות ר"י כדעתיה. שפיר אזיל ר"י לשיטתו:
משקה טופח חיבור. וה"ה ניצוק וה"נ כיון שהשמן זב מן הביצה על הנר ה"ל חיבור וכאלו הותחל בכל טפה וטפה:
פתילה אחת. מינחת בשתי כוסות:
משקה טופח. שבפתילה חיבור וה"ל כאלו הן כוס אחד: