אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל

פרק ב

פרק א

הלכה א

מתני' במה מדליקין. לעשות פתילה:

לא בזפת ולא בשעוה. לא לענין פתילה אלא לתת במקום שמן וכל הני מזפת ואילך פסולי שמני' הן:

גמ' היא הדא. כלומר לוגשא ורדינין חדא היא אלא שבמקום אחד קורין אותו כך ובמקום אחר כך:

שלא ננערה. מן הדק שבה ואין השמן נמשך אחריו:

כשמועה. כמשמעו פתילות הגדלים במדבר והוא מין עשב ארוך שקורין לו קורט"א:

כיתן דמוי. פשתן הגדל על מים:

עד כאן. עד ירוקה שע"פ המי' פסול פתילות:

מכאן ואילך פסול שמנים. שלא יתן חתיכה זפת או שעוה בנר במקום שמן:

ומוצי' את הפתיל'. בשבת:

שלא הוצאת. פי' שלא הודלק האור ברוב ובנר של שבת בעינן שידלק ברוב היוצא:

ר"ז פריך מעתה. ניליף מכאן פתילת שבת צריך שידליק ברוב היוצא:

אתא רבי שמואל וכו'. ואמר דבאמת הדין כן שצריך להדליק ברוב היוצא:

והא קורה. שהדליקה מערב שבת אמרינן לעיל ספ"ק דסגי ברוב היקיפה והכי לא הודלקה ברוב היוצא א"נ ה"ג והא קירא הא לא וכו' וה"פ והרי של שעוה דסגי בכל שהוא ואין צריך שידליק רוב היוצא וכן נראה מדברי הרמב"ם ספ"ג מה"ש:

והא ששיתא. פתילה של נר של חלב אין צריך שידליק ברוב היוצא:

מדורת החלב נמי בכל שהוא. לכך לא בעינן בששיתא רוב הדלק דהא דוקא הני ד' מדורות דסגי בכל שהן מה שאין כן בשאר דברים ושעוה כחלב:

שבת של חנוכה. נמי אסור להדליק בשמנים ופתילות שאסרו חכמים והרי אסור להשתמש לנר חנוכה אפילו לראות מטבע וכ"ש שאר תשמישים וליכא למיחש שמא ישכח ויוציא את הפתילה ומ"ט אסור להדליק בהן:

ה"ג הרי אינו שוכח ומוציא וכו':

הוי וכו'. אלא אין טעם איסורו אלא משום שאין האור נתלה בהם ולא הוצת האור ברוב הדלק:

ואת הקאת. הכתוב בעופות טמאים זהו עוף ששמו קיק:

במדורת קדשים. פי' במדורה ששורפין בה קדשים שנפסלו:

והיא דליקה בשבת. לפי שאין שורפין קדשים בשבת כדמפרש בסמוך:

במדורת בית המוקד. ומ"ש ממדורת קדשים:

לא תעשה. אתה כל מלאכה וכיון שנעשית מאיליה שרי:

מה חמית לומר כן. מה ראית לומר כן שאין שורפין קדשים בי"ט כלומר מנ"ל:

שנאמר לא תותירו וגומר. שאין ת"ל עד בוקר בתרא דהא כבר כתיב ברישא עד בוקר:

אלא אחר שני בקרים. ישרפנו:

ואחר בוקרו של ט"ז. והיינו ביום ט"ז:

וכתיב והנותר וגו'. כלומר מצינו כיוצא בזה שנשרף ביום השלישי בשלמים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד:

מהו להצית את האור במדורת חמץ. מעי"ט שתהא דולקת ביום טוב:

ומשני מאן דיליף חמץ מנותר. פלוגתא דר"י ורבנן בפרק כל שעה:

אסור. דכשם שאין שורפין קדשים ביום טוב ה"ה חמץ אסור:

ר' אחא בשם רב חסדא. פליג אהא דלעיל וסובר דמותר להצית וכו' והא דקאמר זאת אומרת אף לזאת המתני' יש לומר דמותר להצית וכו':

ופריך והא תנינן אין מדליקין וכו' ומ"ט משום אין שורפין קדשים ביום טוב:

ומשני מפני יום טוב שחל בערב שבת. ששורף הקדשים בי"ט אבל אי מדליק מערב שבת או מערב יום טוב שרי:

מעתה וכו' רבי אחא מייתי סייעתא דאין הטעם משום שריפת קדשים דלדבריך דשמן שריפה לשריפת קדשים דמיא לא ישרפו בלילה דומיא דקדשים:

ומשני אר"י סבר ליה כר"י דשריפת קדשים נמי בלילה מותר:

כך. קדשים שעבר זמנם דהיינו לאחר יום השני של תודה ויום השלישי של שלמים שורפין אפי' בלילה:

ופריך ומה אית לך וכו'. כלומר הא לא דמיא להדדי דשמן שריפה הרי אין לו זמן ולעולם לא יהו שורפין אותו אלא ביום:

ומשני רבי יודה בר פזי מכיון שנטמא. השמן של תרומה הרי הוא כאלו עבר זמנו דמצותו לשרפו מיד:

מנין לכל הנימולים. אפי' שלא בזמנו:

וביום. וי"ו יתירא דה"מ למיכתב ביום השמיני ימול וכתיב וביום לאתויי מילה שלא בזמנה:

ויש כאן זו. וכי אפשר לומר כן הלא נדה שטבילתה בלילה בזמנה ואפילו הכי כשעבר זמן טובלת בין ביום בין בלילה:

טבילתן ביום. כדילפינן מדכתיב וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו':

נדה ויולדת שאינה טובלת אלא בלילה. נדה דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דותה תטמא:

תמן אמרין. בבבל אמרו:

אפי' עבר זמנה. לא תטבול ביום:

מפני חמותה וכלתה. שרואין אותה טובלת ביום ויבואו גם הם לטבול בזמנה ביום ואתי' לידי כרת ולא ידעי שהיא בשמיני הוא דטובלה ביום:

נאמר. ע"כ צריכין לומר שכבר עבר זמנה והיה לאחר יום השביעי:

כיון שנאנסה וטבלה. כגון שנפלה מן הגשר:

לביתה. ליזקק לבעלה:

וכובס שנית וטהר. דבנגעי בגדים כתיב ב' כבוסים תכבוסת ראשונה דכתי' וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו וגו' לראות אם יפשה או יעמוד או יכהה וכיבוס שני לאחר הסגר שאחר כיבוס ראשון והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס בראשונה קודם הסגר וסר מהם הנגע בימי הסגר וכובס שנית לשום טבילה וטהר מה ת"ל שנית פשיטא דשנית הוא אלא להקיש תכבוסת שנייה שהיא לשם טבילת טהרה לתכבוסת הראשונה שהיא להסגיר:

מה ראשונה לדעת. אדם דכתיב וצוה הכהן וכבסו:

אף שנייה לדעת. ולא שיפול במים מאליו:

ה"ג מצוה להקדים כדי לזרז וכן חמיין שרבנן מקדמין לעיבורה. וה"פ מצוה להקדים להדליק נר של שבת מבע"י כדי לזרז עצמו למצות שבת וכן רואין שרבנן מקדימין עצמן כשעולין לעיבור שנה והיינו כדי לזרז עצמן:

טובלת פתילה בשמן שריפה. ואינה חוששת והטעם לפי שדבר מועט הוא והרי הוא נשרף בעמידת הכהנת א"נ הנאת כילוי לא אסור לזרי' אלא מדרבנן ובדבר מועט לא גזרו:

אמר רב הונא בר' ינאי. טעמא אחרינא אית ביה שהתירו לטבול הפתילה שידלק מהרה בטוב:

שעת משלחת זאבים היתה. ומפני הסכנה התירו:

ולא עמד ב"ד וביטל. כלומר משעבר המשלחת לא עמדו בית דין וביטלו ועמדו בהיתירן עד עתה:

כמה דתימר תמן. בשביעית פ"ח שדה שנטייבה בזמן הזה בשביעית שרי אף על גב דלא התירו חכמים אלא בזמן שהיו חייבין ליתן מהם מס למלך והתירו מפני הסכנה ועכשיו שנתבטל הגזירה ראוי שיחזור לאיסורו מכל מקום כיון שלא נתבטל התקנה בפי' אף על גב שנתבטל הטעם בהיתירא קאי ה"נ היתר טבילת הפתילה לעולם עומד כל זמן שלא עמד בית דין וביטל:

ה"ג בקרו של כהן שהי' אוכל אצל ישראל. כן הוא במסכת תרומות וה"פ כהן שנתן בהמתו לישראל שיאכילנה אף על פי שהכהן נותן לישראל שכרו אפי' הכי מותר להדליק בשמן שריפה בשעה שמאכיל לבהמתו כיון דלצורך הכהן קעביד והרמב"ם גורס בקרו של כהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל וכן היא בתוספתא ולפי זה קמ"ל אף על גב דגם הישראל נהנה ממנו שרי כיון דגם לכהן יש בו צורך:

והדליק. הישראל לפני הכהן שמן שריפה:

ר"ח בר עכברא. ישראל היה והלך לעשות מלאכה אצל ר"ח ציפורי שהיה כהן כשרצה לילך ר"ח לביתו מילא לו ר' חייא נרו משמן שריפה:

ופריך ולא כן כו' ולא של ישראל. וזהו לצורך ישראל:

ומשני אמרין. אלו לא נתן לו כדי שהיה לו לילך לביתו לא היה בא אצלו בפעם אחר בלילה כי היה סובר טרם שיבא לביתו יכבה הנר ויהיה צריך לילך בחשך לכך הוצרך להוסיף בו שמן נמצא כל זה למלאכתו של כהן הוה כדי שיבוא אצל הכהן בפעם אחר:

אר"ח. במותר השמן שכבה כשבא לביתו על ידו היה בא בשחר וע"י היה בא בערב למלאכתו לבית רבי חייא ציפוריי ולא שהיה רבי חנניא משתמש בו בביתו:

קרץ. חושך ותקם בטרם יכיר מתרגמינן וקמת בקריצותא עד לא אשתמודע ל"א סברוה שכשהגיע לביתו היה מכבה וא"ר חנינא שאף בביתו היה דולק ממנו כדי להקדים למלאכת הכהן:

אדא. שם איש שהיה משמש לחולים:

בגין. משום שאני טובל הפתילה מכהן חולה ואני מדליק בביתאי שרי או לא:

א"ל בטיל הוא. המעט שמן שבפתילה ע"ג פתילה ושרי:

כן. שמותרין ליקח פתילה מכהן:

נסב. פתילה משמן שריפה:

ר' לייא. הוא ר' אילא:

ופריך ולא מודה ר' אילא לר"א דמותר ליטול דהא בטיל הוא השמן ע"ג פתילה וכדתניא לעיל בת ישראל טובלת אפי' בשמן שריפה:

ומשני חשש הוא משום וכו'. לכך לא נסב ר' אילא משום גזל ליטול בלא דעת כהן דה"ל גזל שבט:

ה"ג במס' תרומות ובלא מן הדין שמשא וכו'. וה"פ הא דחשש ר' אילא היה שלא מן הדין דאיהו גופיה ס"ל להתירא אלא שמש שהיה בביתו היה מבזה בהקדשות ע"כ החמיר עליו שלא ליטול אפילו פתילה:

מהו להוסיף שמן חולין. על שמן שריפה ולבטלו ברוב כי היכא דאמרינן בתרומת חוצה לארץ דמבטלה ברובא ואוכלה בימי טומאתו כיון דאינה אלא מדרבנן ה"נ איסור הנאה לזרים בשעת כילוי אינו אלא מדרבנן ומותר לבטלו ברוב:

אלא אין חייבין למצותו. פי' נר שהדליקו בו שמן שריפה אין חייב למצות ממנו המעט השמן שבדופניו אבל שמעינן מזה שאם יש בו שמן בעין אסור ליתן בו חולין כדי לבטלו:

מוסיף לתוכו שמן חול כ"ש ומדליק. אף על גב דאין מדליקין בשמן שריפה בשבת כשהוסיף בו כ"ש חולין שרי:

ומה הוה טיביה. של רבי יונתן בן עכמאי אם ראוי הוא לסמוך עליו:

ופירשה ר"ח. להא דרבי יונתן בן עכמאי קמיה רב ומינה אותו לחכם:

מה אנן קיימין. במאי קאמר רב דסגי בהטפת שמן:

אם במחוי. פי' בחלב מהותך לא בעינן הטפת שמן שמעצמו נמשך אחר הפתילה:

ואינו קרוש. כל זמן שהנר דולק ה"ל כמחוי ואף החלב כיוצא בו:

ואם בשאינו מחוי. ואם בחלב שאינו מהותך מאי מהני הטפת שמן:

אתא ר"ח. ואמר דהכי אמר רב ברונא בשם רב דחלב מהותך וקרבי דגי' שנימוחו מותר להדליק בהן ואפי' בלא הטפת שמן:

עני מייתי קומי רב. היה לו עת לבוא לפני רב ולא בא:

א"ל. רב היכן היית שלא באת בזמנך:

א"ל. שהלך ליקח שמן זית לנר של שבת:

א"ל. רב ולא היה לך קרבי דגים היה לך להדליק אותן. ומותר להדליק בהן וכשמעתתיה:

אר"ח. לא פליגי:

מ"ד מדליקין היינו בנפט שחור ומאן דאמר אין מדליקין היינו בנפט לבן שהוא סכנה שהשלהבת עף ואוחז בקירות הבית ויש לחוש שישרף ביתו:

הלכה ב

מתני' שמן שריפה. שמן של תרומה טמאה:

עטרן. פסולתא דזיפתא שבתחלה זב הזפת עב ואח"כ הצלול ונקרא עיטרן וכיון שהוא צלול נמשך אחר הפתילה אלא שמפני כבוד השבת הוא שאין מדליקין בו דמתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא:

בשמן שומשמין. מסקנא דמלתא דחכמים הוא:

צנונות. צנון:

שמן דגים. מקרבי דגים שנימוחו:

פקועות. דלעת מדברי:

נפט. מין שמן שריחו רע:

מתני' אין מדליקין. בו לעשות פתילה:

גמ' הא. בכל השאר דתני לעיל במתני' מותר להדליק בהן בי"ט חוץ משמן שריפה:

מה בין עיטרן מה בין קרבי דגים. דקס"ד דעיטרן אסור דגזרינן אטו זפת עב שזב תחלה שאינו נמשך אחר הפתילה וקשיא לי' א"כ אף בקרבי דגים נגזר אטו קרבי דגים שאינן נימוחים א"נ קרבי דגים נמי ריחן רע:

ומשני קרבי דגים כל זמן וכו'. וטעמו מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא ונר של שבת חובה וכיון דאין ריחו רע אלא לאחר שכבה ליכא למיחש למידי:

שלא תאמר וכו'. כלומר ועוד טעם אחר אית ביה דתני עיטרן במתני' לאשמועינן דאע"ג דריחו רע אין בו איסור אלא שלא להדליק אבל א"צ להרחיק ממנו ד"א לק"ש ולתפלה:

ה"ג לא כך ולא כך. אלא נפט:

ה"ג אלא מה שאסרו ראשונים. והיינו שמנים דמתני' אין מדליקין צרי. שאינו בא מן הפרי אלא מן העץ ושרף בעלמא הוא וה"ל כזפת ואינו נמשך:

הלכה ג

אלא פשתן. דאיקרי עץ דכתיב ותטמנם בפשתי עץ:

אינו מטמא טומאת אוהלים. אם עשה מהן אהל וחיברו לקרקע והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן. שאף האהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובפשתן משתעי קרא:

שקיפלה. כמו שגדלין פתילות:

הבהבה. על השלהבת כדי שתהא מחורכת ותדליק יפה:

טמאה היא. דבגד כלי הוא ומקבל טומאה אם היה שלש על שלש דקפול אין מבטלה מתורת בגד הואיל ולא הבהבה:

אין מדליקין בה. כדמפרש טעמא בגמרא:

גמ' שאין לך עושה שלהבת. שיעלה למעלה אלא פתילות של פשתן:

ואין בו משום שלש על שלש. לקבל טומאה בשלש אצבעות:

ומסככין בו. סוכה הואיל ואינו מקבל טומאה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה:

חוץ מפשתן. דילפינן מדכתיב ותטמנם בפשתי עץ ש"מ דמיקרי עץ ומקבל טומאת נגעים כמפורש בקרא:

דתנינן. בפ' כ"ח מכלים:

העבין. בגדים העבים כגון הלבדין:

והרכים. בגדים שהם דקים ביותר:

אין בהן משום שלש על שלש. עד שיהא בהן שלשה:

מן המשכן למדו. דפשתן איקרי אוהל. וכתיב פארי פשתן וגומר וכתיב ואת פארי המגבעות שש:

את למד שש. האמור ביריעות משש האמור במגבעות:

ושש. האמור במגבעות ילפינן מפארי האמור בהן עצמן. ופארי האמור במגבעות ילפינן מפארי פשתן דכתיב ביחזקאל דאיירי במגבעות כדכתיב יהיו על ראשם:

מהו לעשות וכו'. כלומר עם עשה אוהל מעור בהמה טמאה אי איקרי אוהל:

ופריך והכתיב ועורת תחשים מלמעלה. כלומר מאי קמיבעיא ליה הרי ממשכן יליף ובמשכן כתיב עורות תחשים ותחשים מין חיה טמאה הן:

ומשני ר' יהודה ור"נ ורבנן. פליגו אי תחשים חיה טמאה או לא:

טיינון. עורות אילים צבועים היו עורות תחשים ונקראים תחשים על שם צבע שדומין לתחשים:

גלקטינין. שם צבע:

וגדילה במדבר. נתגדלה במדבר:

ותייא. ואתיא הא דאמרו רבנן כי האי דאמר רשב"ל וכו':

דחדא קרן. קרן אחד היה לו לקרש:

ותיטב לה' וגו'. ה"ק דוד תהא תפלתי רצויה לפניך משור פר שהקריב אדם ומקרן ומפריס ומתחשים שבראת במדבר לצורך המשכן:

מקרן כתב רחמנא. ללמד על התחש:

תמן תנינן. בכלים פכ"ח:

פחות משלש על שלש. דאלו שלש על שלש חשיב ולא בטיל ואע"ג דקילי כגון סמרטוטין:

שהתקינו. שהקצו לכך:

לפוק בו את המרחץ. נקבים שהמים באים דרך שם למרחץ:

ולנער בהן את הקדירה. לאחוז בהן שולי הקדירה. ולנער בתוך התמחוי:

בין מן המוכן. לקמן מפרש:

ה"ג רי"א בין מן המוכן וכו'. בין שהכינה להניחה בתוך הבית לצורכי הבית:

והתנן. בפ' כ"ז דכלים ר' ליעזר אומר אף וכו' דברישא תנן ג' על ג' שהשליכה באשפות טהורה וכו' חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה ר' אליעזר אומר אף מטלית חדשה כיוצא בהן פי' כמו ארגמן זהורית טובה שאין השלכת' מטהרה:

ולית בר נש וכו'. ואין אדם אומר אף או אפי' אלא א"כ מודה בראשון וכיון דמודה במונח באשפה דטהור בשאר כל הבגדים ומתני' סתמא איירי אף בשאר בגדים א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מה בין מן המוכן וכו'. ומשני בין שהכינה לטלותה על הבגד. זה מן המוכן ועלה קאמר ר"א דטמא אבל באשפה אף ר"א מודה דטהור:

הדא ילפא מן ההיא וההיא וכו'. פי' ממתני' דהכא ילפי' על מתני' דכלים ומשם ילפינן על מתני' דהכא:

דברי ר' ליעזר והוא שקיפלה. אבל אי ביטל' מתורת בגד כגון שזרקה לאשפה הרי זו מבוטלת מטומאתה א"נ אע"פ שקיפלה טמאה שאין הקיפול מבטלה מתורת בגד:

אבל הכינה לטלותה. אפי' ר"ע מודה דטמאה דמתני' דהכא כשלא הכינה לטלותה:

ומ"ט דר"א. דאוסר בהדלקה:

נעשה כמטהר כלים בשבת. דע"י הדלקה אזדא לה טומאתה:

ופריך מכיון שקיפלה לא טיהרה. בתמיה הא נתבטלה מכלי:

ומשני שכן שמשים אומנים. רוצים בבגד טוב שיהא דוקא מקופל נמצא שאין הקיפל מבטל:

ופריך ולא מבעוד יום. שהתחיל להדליק בה כבר טהרה מטומאתה ולא נראה כמטהרה:

מפני י"ט שחל להיות בע"ש. נמצא שמטהר כלים בי"ט:

ופריך ולא מאיליה היא טהורה. והוא לא מידי קעביד דקס"ד שהבגד גדול נמצא שבשעת הדלקה עדיין הבגד לא נטהר מטומאתו:

שהיה בה ג' על ג' מצומצמות. עסקינן כשמתחיל להדליק בה מטהרה מטומאת':

עשאה מזור. הוא מן אספלנית שעושין מטלנית כמו פתילה מושימין אותו בתוך נקב המכה:

מזור. מלשון אין דן דינך למזור:

טהורה. ואפילו לר"א דכיון שעשאה למזור בטלה מתורת כלי:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה