קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה י
מתני' חררה. עוגת רצפים פוגאר"ה בלע"ז:
יקרמו. כמו קרום קורשטי"ן בלע"ז:
התחתון. מפרש בגמרא:
גמ' שאינה קטומה. שדרך לפזר אפר ע"ג גחלים להפיג חומו שלא יוסיף הבל בשבת תבשיל שנתבשל כל צרכו לא חיישינן אם נתבשל והולך בשבת:
בעי. פריך:
מצטמק ורע לו. מתמעט וכויץ לשון שדים צומקין ודוקא אלו כדתנן במתני' וזהו. שאר תבשילים דמצטמק ויפה לו אסור:
דלמא לא קאמרת אלא במים חמין. שמצטמק ורע לו בכל ענין לכך התירו:
אסור לשהותן. דקסבר לא שרו ב"ה אלא להשהות חמין ותבשיל בגרוף וקטום אבל באינו קטו' בכל ענין אסו' וקשי' לי' מתני' דמשמע מיהת לאח' שצלו כל צרכו מותר להשהותן על הגחלי':
תבשיל בשר שור. רבותא קמ"ל אפילו בשר שור שצריך בשול רב:
ותייא כיי. פי' ואתיא כי האי:
כמאכל בן דרוסאי. לסטים היה ומבשל בישולו שליש:
השופת. המעמיד:
מתרין בו. שיקחנה מע"ג גחלים:
ה"ג כשיתבשל כמאכל בן דרוסאי חייב. דהוה כאלו גמר בישולו:
בעי. פריך:
לשהות. חמין ע"ג כירה שאינה קטומה אמרי' לעיל דאסור:
ולהחזיר מותר. בתמיה:
דלמא לא קאמרת. דמותר להחזיר אלא בפסח דבני חבורה זריזין הן:
אתא רבי אחא וכו'. ואמר בפי' דלא נאמרו הדברים אלא גבי פסח:
זריזות הן וכו'. כלומר לכך סגי בפת בקרימת פנים שזריזין הן הנשים בו יותר מן התבשיל לאפותו מבעוד יום ומלתא דלא שכיחא הוא להמתין עד הערב ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן:
ופריך מה בין פת לתבשיל. דפת לא שכיחא ותבשיל. שכיחא:
תבשיל דרכו לאכול רותח. לכך שכיח להמתין עד סמוך לערב א"נ טעמא אחרינא קאמר דתבשיל כיון דדרכו לאכול רותח גזרו בו דלמא אתי לחתויי:
חמתה. חולי המחמם הגוף בצידה שוכן אצלו כלומר מיד כשאוכל פת חמה יבוא עליו החולי ההוא והוא מין קדחת:
צירעה. מי שעוקצו צירעה רפואתו לאכול צונן:
עקרב. לעקיצת עקרב רפואתו חמין:
מאן דמיחלף. ועושה רפואה חמה לצירעה או צונן לעקרב סכנה:
מודה ר"א. אע"ג שהוא מיקל כאן וסובר דבקרימה כל דהוא סגי מודה בלחם פנים שאינן קרוין לחם עד שיקרמו גם מלמעלה: