קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה ה
מתני' נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם. דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי:
ובמוקדשין אינו כן. שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק הדם דהא תרתי איכא מתיר ושיריים שהדם מתיר ואימורין למזבח:
גמ' ודלא כר' נתן. מתני' דתנן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק הדם דלא כרבי נתן:
יוצאין. בזריקת דם הפסח אפילו בלא אכילה:
אותו. לשון יחיד משמע דפסח א' שוחטין כל ישראל אע"ג דלא אפשר שיגיע כזית לכ"א אלא ודאי דיוצאין בזריקה:
פשיטא דא מילתא. פשיטא לן דבר זה דבמוקדשין אם נטמא הבשר והאימורין קיים שהוא זורק הדם כדתנן במתניתין וכ"ש אם נטמא האימורים והבשר קיים שזורק הדם:
נטמא הבשר ואבדו האימורים. מהו מי אמרינן כיון דלא נטמאו שניהם זורק הדם או דלמא כיון דמ"מ אין כאן לא בשר ולא אימורין שראויין לאכילת האדם או המזבח אינו זורק הדם:
וההן קיימת וכו'. נראה דקאי אברייתא ששנויה בה נטמאו שירים אבדו שירים והמנח' קיימת יקטיר ועלה קאי הך מנחה הקיימת הרי היא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין שהשיריים למנחה כבשר ואימורין לדם שכמו שהדם מתיר הבשר לאדם והאימורין למזבח כך הקומץ מתיר השיריים ואפ"ה קא' יקטיר הקיימת ה"ה ה"נ יזרוק הדם:
תיפתר. מהא ליכא למשמע תפרש להך ברייתא כר"א דאמר אע"פ שאין שיריים יש קומץ כדתנן בפ"ג דמנחות נטמאו או אבדו שירים כמדת ר"א כשרה וכמדת ר"י פסולה וכי קמיבעיא לן לרבי יהושע דהלכתא כוותיה:
בא בטומאת עובדין. קרבנות ציבור שבאו בטומאת הכהנים לבד מהו שיאכל בטומאה:
היך עבידה. היכי דמי שיהא הבשר טהור אף על גב שהכהנים טמאים:
ה"ג שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאין. וה"פ שלא נגעו הטמאין בבשר מהו:
הרי לא נגע בו טמא. שהבעלי מומין טהורים שחטו:
הרי יש כאן טהורים. והן הבעלים שטהורים הם יאכלוהו בטהרה:
ה"ג נאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה. דהואיל ואישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר:
ויידא אמר. והיכן אמר רבי זעירה דבר זה:
בא בטומאת הדם. קרבנות ציבור שנטמא הדם מהו שיהא הבשר נאכל:
היך עבידא. כלומר מאי קמיבעיא ליה:
מאחר שאין מתירין לו לזרוק. בשאר קרבנות אם נטמא הדם אין מתירין לו לזרוק ה"נ כמי שבא בטומא' דמי ואינו נאכל או דלמא כיון דאף בשאר קרבנות אם זרק הורצה הכא כמי שבא בטהרה דמי ונאכל:
נישמעינה מן הדא. כלומר תא שמע:
עון הקריבים. דהיינו טומאת דם ואמורין וקומץ ונסכים וקטורת:
ולא המקריבים. על טומאת הכהנים אין הציץ מרצה:
הפריש. מצינו שיש חילוק בין קרבין ליחיד לקריבין לציבור וכן בין מקריבין ליחיד ובין מקריבין לציבור והא דאמרינן שאינו נושא עון המקריבים היינו ביחיד אבל לא בציבור:
אם יש לו. קרבן אחר אומרים לו הבא אחרת תחתי':
המקריבים ליחיד. אם הכהנים טמאים אסורים לעשות קרבן יחיד:
מתניתא. דתנן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה:
בבא בטומאה משעה ראשונה. שהיו טמאים קודם שחיטה:
אינו נאכל בטומאה. דקרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:
ה"ג יוצאין בזריקה בלא אכילה. הלכך כיון שהיתה השחיטה בטהרה ויכול לזרוק בטהרה לא יאכל הבשר בטומאה:
ה"ג ונטמא הדם והציבור:
מפני מראית העין. הא דאמרינן ואל יאכל הבשר בטומאה לאו דרבי נתן אלא מפני מראית העין:
ה"ג שלא יאמרו ראינו פסח בא בטהרה ונאכל בטומאה. וה"פ גזרינן שמא יהיו סוברים דגם בשעת הזריקה היו טהורים ואח"כ נטמאו ואז אפילו לרבנן אסורים באכילה:
ופריך מעתה לא יזרוק הדם בטומאה. אם אתה חושש בכך ניחוש נמי בזריקת הדם שיטעו ויסברו אף אם הכהנים וכלי שרת טהורין מותרין לעשות בטומאה:
הא סופך מימר. על כרחך לומר דהך ברייתא דרבי נתן היא:
מודה רבי נתן בחולה ובזקן. דגברא דחזי לאכילה בשעת שחיטה בעינן:
שנטמא עובד שלה. כלומר שניטמא השוחט הפסח וטימ' הבשר בשעת שחיטה שאינו ראוי לאכילה שנידחין לפסח שני:
שנמצא יבלת בעורה. של הקרבן שמעולם לא היה הבשר ראוי לאכילה שהן נדחין לפסח שני דמודה ר"נ דבעינן שיהא הבשר ובני החבורה ראויין לאכילה בשעת שחיטה:
יבלת. מום הפוסל את הקרבן כדכתיב או יבלת וגומר:
בעורה של אחת מהם. ואין ידוע מאיזה פסח עור זה ואותו פסח פסול הוא:
סברי מימר דר"נ היא. כמו גופא הא דמסקינן לעיל דהך ברייתא לכולי עלמא דרבי נתן היא:
תיפתר ד"ה היא. ונטמא הציבור היינו בטומאת התהום דכיון דאלו נודע אחר זריקה אפילו הדם והבעלים נטמאו בטומאת התהום הציץ מרצה ה"נ אם נטמאו קודם הזריקה יזרוק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה:
וכר' נתן זורק את הדם. ל"ג. אך בכור שור וכו' את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהי' לך דמשמע דאינו זורק את הדם אא"כ יש חלב ובשר כשהוא אומר וזרק הכהן את הדם וכו' והקטיר החלב ולא כתיב בשר משמע חלב ואע"פ שאין שם בשר זורק את הדם:
עד שיהא שם וכו'. כלומר משיש שם או בשר או אימורין כ"מ בבבלי:
תמן תנינן. במנחות פ"ג:
נטמאו שיריה. של מנחה לאחר שנקמצה ועדיין לא נקטר הקומץ:
כמדת ר"א. שהוא אומר בקרבנות דם אע"פ שאין בשר אף במנחה מקטירין הקומץ אע"פ שאין שירי':
כמדת ר"י. דאמר אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר:
שלא בכלי שרת. שלא קדש קומץ בכלי שרת דבתחלת מנחה לא פליגי דלכ"ע בעינן כלי כדתנן בפ' שתי הלחם:
הקטיר קומצו פעמים. כל פעם הקטיר מחצית קומצו:
ע"ד דר"א וכו'. הש"ס מפרש למתני' מהו כמידת ר"א:
תיפתר. משנתינו דתנן העומר ושתי הלחם באין בטומאה אף על גב שאין כאן שיריים שאין הציץ מרצה על האכילות שהן השיריים אלא אעולין מרצה דהיינו על הקומץ ועל האימורין הנקטרין ולא על הבשר אפילו הכי באין בטומאה שמע מינה דם אע"פ שאין בשר קומץ אף ע"פ שאין שיריים וכרבי אליעזר וקשיא רישא ר' אליעזר וסיפא ר' יהושע דתנן נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם:
מודה ר' יהושע שאם עבר וזרק הורצה. ורישא נמי רבי יהושע: