אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל

פרק ז

פרק ו

הלכה א

מתני' שפוד של רמון. בגמרא מפרש טעמא:

ונותן את כרעיו וכו'. כדכתיב צלי אש ראשו על כרעיו וגו' כולו כאחד משמע:

כמין בישול הוא זה. שמתבשלין בני מעיו בתוכו כמו בתוך הקדירה:

חולין חוצה לו תוחבו בשפוד למעלה מפיו של טלה:

גמ' בוצצין. מבצבצין ומוציאין מים והוה כמבושל:

ופריך במה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בלחים. בעצים לחים אפי' רמון נמי מוציא מים ואם ביבישין אפילו שאר עצים נמי אין מוציאין מים:

אלא כיני. כן היא טעמא דמתני' דודאי איירי ביבישים אלא בשאר עצים אף ע"ג שנראין יבישים מבחוץ לפעמים הן רטובין מבפנים אבל רמון כשהוא יבש מבחוץ בידוע שהוא יבש ג"כ מבפנים ולא אתי לידי קלקול:

והרי הוא רותח ומרתיח. הבשר ואינו צלי אש:

כשם של עץ. כשתולין אותו בתנור ומכוס' בטלה אין מה שבתוך הטלה נשרף שהטלה מגין עליו כך שפוד של מתכת אין מה שבתוך הטלה רותח שירתיח:

אמרו לו. אף על פי שאין פנימי של עץ נשרף מכל מקום פנימי של מתכת מרתיח שזה של עץ חם מקצתו לא חם כולו וה"ל צלי אש וזה של מתכת חם מקצתו חם כולו ואפילו מה שמכוסה ממנו הלכך ה"ל צלי שפוד:

אית תניי תני. איכא דתני תחבו מבית נקובתו וכו' בהיפך ממה ששנינו במשנתינו:

על דעתי'. דהאי תנא דברייתא:

חוזר והופכו. אינו מניחו כך כדתני במתני' אלא לסוף חוזר והופכו שיהא נצלה מכל הצדדים:

מה. כלומר מ"ט דר"י הגלילי דמתיר ליתן כרעיו ובני מעיו לתוכו הא אין מקום לדמן לזוב:

ומשני כירך עבה עביד להר"י הגלילי. לא יהא אלא חתיכת בשר שהוא עב שהאש שואב כל הדם שבתוכו אפי' מה שבצד השני שאינו כנגד האש ה"נ שואב האש מה שמונח בתוכו:

או קורייה דריש. א"נ טעמא דרבי יוסי הגלילי דקרא מצא ודריש דכתיב ראשו על כרעיו וקרבו שיהו הם בתוכו:

מה נפיק מביניהון. מאי איכא בין הנך תרי טעמי:

ה"ג צלייו בגדי של חולין. וה"פ אם צלאו בגדי של חולין ולא נתן כרעיו ובני מעיו לתוכו איכא בינייהו א"נ אפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ צלאו גדי של חולין כפסח כגון שנתן כרעיו ובני מעיו לתוכו:

ה"ג אין תימר כירך עבה וכו' כשר ואין תימר קריי' דרש ראשו על כרעיו וכו' פסול:

חתך. מן הפסח בשר ונצלה עמו איכא נמי בינייהו:

אין תימר קריי' דריש וכו'. א"כ דוקא כרעיו וקרבו הוא דשרי דגזירת הכתוב הוא אבל הבשר אוסר ונאסר:

ה"ג צלייו בלהב הקדירה. שהאש מתחת הקדירה ומחמת הלהב העולה מהקדירה נצלה הבשר איכא בינייהו:

א"ת כירך עבה וכו' פסול. כיון שמה שנצלין כרעיו ומעיו ה"ל כצלי אש ממש שאין בשר הגדי הפסק שהרי האש שואב כל דם הכרעים ע"י בשר הגדי כאלו הן עצמן על האש מה שאין כן בלהב הקדרה שהקדרה מפסקת בין האש ובין הבשר:

ואין תימר קריי' דרש וכו' כשר. אפי' נצלה ע"י להב הקדרה דהא חזינן דמכשיר הכתוב הנצלה ע"י דבר המפסיק בינו לבין האש:

ופריך לא כן תני צלי אש כתיב בתורה למעוטי צלי קדרה ואיך קאמר דאי מקרא דרש כשר ע"י להב הקדרה:

ומשני שני לה. שאני הכא שאינו נוגע בגוף הקדרה אלא שהוא למעלה מקדרה ונצלה ע"י הלהב:

הדא אמרה. מהא דבסמוך דקאמר ר"י הגלילי כרבנן מוכח דקרא דריש:

הכל מודין. היכא דכתיב עליו שפירושו סמוך כמו ועליו מטה מנשה:

מה מפליגין. כי פליגי בעל:

על המערכת. כתיב בלחם הפנים ונתתה על המערכת לבונה זכה:

סמוך למערכה. ולא עליה:

על גגה של מערכה. דעל ממש משמע:

אתיא דאבא שאול. דאמר על בסמוך כר"ע דאמר תולין חוצה לו דהיינו בסמוך:

ודרבנן. דאמר על ממש משמע כר"י הגלילי דאמר ראשו על כרעיו נמי על ממש משמע הלכך נותנין לתוכו:

אפי' עשאן. ללחם הפנים שהן י"ב חלות ועשאן שני סדרין כל אחת משבע שהן י"ד חלות:

רואין את העליונות כאלו אינן והתחתונות כשרות. ואפ"ה כי יהיב לבונה זכה עליהן כשר ומה שהחלות העליונות מפסיקין בין המערכת ובין הלבונה אינו פוסל דלא בעינן על בסמוך:

בשיטת רבי מאיר בשלחן. דסובר ר"מ שלחן ארכו י"ב טפחים ורחבו ששה לחם הפנים ארכן עשרה ורחבן חמשה נותן אורכו כנגד רחבו של שלחן כופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן נשתיירו טפחיים ריוח באמצע שם היו נותנין הבזיכין דעל בסמוך משמע:

תוך בר. הפסח היה קורא תוך ובר שהיו נותנין כרעיו ובני מעיו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ כדי שיזוב דמן חוצה גם כשיצלו מקצתן יצלו כולן אף מה שבפנים:

מקולס. כובע נחושת מתרגמינן קולסא דנחשא שהיה הכל מכוסה ככובע:

כולו צלי. ואין חסר ממנו כלום:

מכניסין. בזמן הזה על השלחן בלילי יום טוב ראשון של חג וה"ה בשאר ימים טובים גדי מקולס חוץ מיום טוב ראשון של פסח שנראה כאוכל קדשים בחוץ:

מכניסין עגל מקולס. שאינו ראוי לפסח אלא כבשים ועזים:

אילולא שאת תודוס. כלומר אדם חשוב:

לא היינו מנדין אותך. בתמיה:

מהו תודוס. מהו חשיבותיה:

דהוה משלה פרנסתהון דרבנין. שהיה מסייע לחכמים בפרנסתן שהיה נותן סחורה לת"ח להשתכר בה:

זאת אומרת. מדאסרו גדי מקולס בלא אמירה כ"ש שאסור לומר בפי' ליקח בשר לפסח:

אבל ליקח בשר לצלות. שרי דהא אפי' עגל מקולס שרי כדלעיל:

גרף את התנור. מן הגחלים ואין שם אלא חום התנור:

וצלייו בו. הפסח מהו אם מיקרי צלי אש או לא:

מה צריכה ליה. כי קמיבעיא ליה לר"י הגלילי שהרי כרעיו נמי אינן ניצלין אלא מחום הגדי שחם מחום האש:

ברם כרבי עקיבה. אבל לרבי עקיבה פשיטא ליה דפסול דלא הוה צלי אש:

ואפילו כרבי עקיבה. מיבעיא ליה:

משל. כלומר על דרך משל א"נ משל לשון ירד כמו משילין פירות דרך ארובה:

גחלים. המונחים באויר התנור וצלה בו נצלה תוך חצי שעה כשהגחלים מונחים לאויר העולם בלי הקפות מחיצות צריך שעה לצלייתו א"כ התנור מסייע לצלייתו הלכך מיבעיא ליה אף אם נצלה כולו מחמת התנור שרי דמה לי מקצתו מה לי כולו:

אר"י בר' בון. לעולם לר"ע פשיטא ליה דאין נצלה מתחת התנור כלל דחום הגחלים מנצח חום התנור והא דנצלה בתנור לחצי שעה היינו משום שהתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר משא"כ כשמונחים לאויר העולם:

הלכה ב

מתני' לא על השפוד. כדאמרינן לעיל דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת השפוד ורחמנא אמר צלי אש ולא מחמת דבר אחר:

נגע. הפסח בחרסו של תנור:

יקלוף. מן הפסח מקום הנוגע בתנור שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא:

נטף. בתנור מרוטב על החרס:

וחזר אליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח:

יטול את מקומו. דלא סגי ליה בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע דשומן נבלע בתוכ' הרבה ואותו שומן צלי מן החרס הוא:

נטף מרוטבו על הסולת. מפרש בגמרא בסולת רותחת דמטוי רוטבו מחום הסולת והוה צלי מחמת דבר אחר הלכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולין:

גמ' יכול מוררת. מלשון רר בשרו שעדיין יש בה ליחה ואית דגרסי מורדת מלשון עין שמרדה שלא נתרפא יפה ולא נקרם העור:

יכול עד שתעשה צלקת. שיעלה עליה קרום חזק שנתרפא המכה לגמרי ולא נשאר אלא רושם המכה שנקרא צלקת:

הא כיצד. לקיים שני הכתובים:

חיתה. המכה קצת:

ולא חיתה. כל צרכה:

ה"ג וכשהוא אומר למטן צרבת המכוה היא עד שתקרום בקליפת השום אין לי שנכוה באור נכוה ברמץ בסיד רותח ובגיפסיס רותח ובחמי האור מנין ת"ל מכוה. וה"פ צרבת המכוה אינו אלא עד שיקרום העור עליו כקליפת השום:

ופריך וכא הוא אומר הכין. והכא בפסח ממעטין הכל כל שאינו אש ממש:

ומשני א"ר לעזר תמן. בפסח כתי' צלי אש וכתיב נמי כי אם צלי אש תרי זימני שנה עליו הכתוב לעכב דדוקא אש ממש:

ברם הכא. אבל כאן גבי מכוה כתיב והיתה מחית המכוה ולא כתיב שנית אש ללמדך דמכוה מכל מקום מכוה היא:

תמן חוקה תורה. בפסח כתיב זאת חקת הפסח וכתיב תורה אחת והני עיכובא נינהו על כל הכתוב בפרשה:

הכא. גבי מצוה מה אית לך איזה קרא כתיב לעכב:

ופריך לית לרבן גמליאל צלי אש. בתמי' שיתיר ע"ג אסכלא:

ומשני אית ליה הא דכתיב צלי אש דוקא בפסח מצרים הוא דכתיב אבל בפסח דורות לא בעינן צלי אש:

ה"ג רבן גמליאל עבד תולדות אש כאש ורבנן לא עבדין תולדת אש כאש. וה"פ לעולם אף רבן גמליאל אית לי' צלי אש לדורות אלא דסובר דתולדות כגון חום האסכלא כאש וה"ל צלי אש ורבנן לא עבדין תולדות אש כאש הלכך אוסרין לצלות על האסכלא:

רבן גמליאל חולק על החכמי'. כלומר חסורי מחסרא ורבן גמליאל מתיר אמר ר' צדוק מעשה וכו' לומר דרבן גמליאל עביד כשמעתתי':

היבהבו וצלייו. שלא נצלה כל צרכו מותר לכך איצטריך למכתב נא:

שלקו. דהיינו בישול יותר מדאי ואח"כ צלאו מותר לכך איצטריך ובשל בישלן מעט ולא כל צרכו ואח"כ צלאו מותר לכך איצטריך מבושל הרי דצריכין כולהו קראי:

אכל כזית נא מבעוד יום. ביום י"ד איכא דתני חייב ואיכא דתני פטור:

בשעה שהוא בקום אכול צלי. דהיינו בלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא ביום:

פסול גוף הוא. ואינו טעון עיבור צורה אלא ישרף מיד:

פסול מכשיר הוא. שאין פסולו מחמת עצמו אלא ממה שבלע וטעון עיבור צורה:

הדא דתימא. דבעי קמיצה דוקא כשהסולת רותחת:

ה"ג אבל בצוננת שרי. ואפילו קליפה לא בעי כדמפרש טעמא לא אמרה התורה וכו' והיינו דלא בעי אפי' קליפה דכיון דהתתאה קר ואין הפסח מתחמם מהסול' אלא הוא מחמם הסולת וזה לא אסרה התורה אלא שהפסח לא יצלה מחמת אחרים:

הלכה ג

מתני' סכו בשמן תרומה. שמותר לסוך הפסח במי פירות:

אם חי ידיחנו. דלא בלע:

צלי. בעי קליפה משום דבלע:

מעשר שני בירושלים. ואפילו לאכלו בטהרה דכי ירבה ממך הדרך ונתת בכסף הוא דכתיב:

גמ' לא אמר. במתנית' דסגי בהדחה או בקליפה לישראל אלא בסיכה דמשהו בעלמא עבדי ליה:

אבל טיבלו. כולו בשמן אסור דבלע הרבה:

אזל שולקה. נאבד בישולה כלומר דאסורה:

כיני מתניתא. כן היא משנתינו אין פודין מעשר שני בירושלים דמכירה אפילו חוץ לירושלים כדתנן ריש מעשר שני:

הלכה ד

מתני' חמשה דברים. אין לך בציבור קרבן נאכל אלא אלו וקרבן ציבור דוחה את הטומאה ואשמועי' מתני' אע"ג דקרב בטומאה ואפוקי ציבור ידי חובתן אין נאכלין בטומאה:

זבחי שלמי ציבור. כבשי עצרת שאין שלמים אחרים לציבור:

ושעירי ר"ח. אע"ג דלא כתיב בהו במועדו כיון דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם ור"ח נמי איקרי מועד דחיין שבת:

הפסח שבא בטומאה. כגון רוב ציבור טמאין:

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. כשנצטווה עיקר פסח לאכילה נצטווה דכתיב לפי אכלו וכי שרי' רחמנא למיתי בטומאה מאיש נידחה ואין ציבור נידחין אדעתא למיכלא שריא:

גמ' ופריך וכל קרבנות ציבור אינן באין בטומאה. בתמי' הא כולן באין בטומאה ולמה תנן במתניתין חמשה באין בטומאה:

ומשני לא אתא. התנא לאשמועינן אלא אלו אע"פ שהן באין בטומאה אינן נאכלין בטומאה וכדפרישית במתני' ופריך בין כמ"ד לחם עיקר וכו'. דבפרק התכלת פליגי ר"ע ור"ש בן ננס ר"ע סובר דהלחם עיקר ור"ש סובר דכבשים עיקר ומ"מ לתרווייהו לא הוה עיקר אלא אחד מהן ולמה תנא חמשה:

ומשני תנייה חש לון. התנא חש לשני הסברות לר"ע ולבן ננס הלכך תני חמשה:

אית תניי תני. איכא דתני דכל קרבנות ציבור דדוחין שבת וטומאה מפסח למידין:

אית תניי תני. ואיכא דתני שבכל הקרבנות כתיב דדחי טומאה:

מה מועדו שנאמר בפסח דוחה טומאה. שנאמר איש איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין ציבור נידחין וילפינן כולהו מיניה בגזרה שוה:

שנאמר בהם במועדו. משמע שלא יעבור זמנן ואפילו הן טמאין ואפילו הוא שבת:

אלה תעשו וגו'. בפרשת פנחס כתיב במוספין:

לעומר ולקרב עמו. ועשיתם ביום הניפכם וגומר:

ולשתי הלחם. ולכבשים הקריבים עמהן האמורים בת"כ ואינן אמורי' בפ' פנחס:

וכשהוא אומר. בשלהי האי פרשתא דשור או כשב וגו' וידבר משה וגו':

ופריך וכשם שהן באין בטומאה. נאמר נמי דנאכלין בטומאה:

ומשני גזירת הכתוב הוא. דאסור באכילה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

ופריך יאמר אף בפסח כן. אף שבא בטומאה לא יהא נאכל בטומאה:

ומשני שנייא היא. שאני פסח שלא בא אלא לאכילה כשנצטוה מצות קרבן פסח לאכילה נצטוה דכתיב איש לפי אכלו:

הלכה ה

מתני' נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם. דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי:

ובמוקדשין אינו כן. שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק הדם דהא תרתי איכא מתיר ושיריים שהדם מתיר ואימורין למזבח:

גמ' ודלא כר' נתן. מתני' דתנן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק הדם דלא כרבי נתן:

יוצאין. בזריקת דם הפסח אפילו בלא אכילה:

אותו. לשון יחיד משמע דפסח א' שוחטין כל ישראל אע"ג דלא אפשר שיגיע כזית לכ"א אלא ודאי דיוצאין בזריקה:

פשיטא דא מילתא. פשיטא לן דבר זה דבמוקדשין אם נטמא הבשר והאימורין קיים שהוא זורק הדם כדתנן במתניתין וכ"ש אם נטמא האימורים והבשר קיים שזורק הדם:

נטמא הבשר ואבדו האימורים. מהו מי אמרינן כיון דלא נטמאו שניהם זורק הדם או דלמא כיון דמ"מ אין כאן לא בשר ולא אימורין שראויין לאכילת האדם או המזבח אינו זורק הדם:

וההן קיימת וכו'. נראה דקאי אברייתא ששנויה בה נטמאו שירים אבדו שירים והמנח' קיימת יקטיר ועלה קאי הך מנחה הקיימת הרי היא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין שהשיריים למנחה כבשר ואימורין לדם שכמו שהדם מתיר הבשר לאדם והאימורין למזבח כך הקומץ מתיר השיריים ואפ"ה קא' יקטיר הקיימת ה"ה ה"נ יזרוק הדם:

תיפתר. מהא ליכא למשמע תפרש להך ברייתא כר"א דאמר אע"פ שאין שיריים יש קומץ כדתנן בפ"ג דמנחות נטמאו או אבדו שירים כמדת ר"א כשרה וכמדת ר"י פסולה וכי קמיבעיא לן לרבי יהושע דהלכתא כוותיה:

בא בטומאת עובדין. קרבנות ציבור שבאו בטומאת הכהנים לבד מהו שיאכל בטומאה:

היך עבידה. היכי דמי שיהא הבשר טהור אף על גב שהכהנים טמאים:

ה"ג שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאין. וה"פ שלא נגעו הטמאין בבשר מהו:

הרי לא נגע בו טמא. שהבעלי מומין טהורים שחטו:

הרי יש כאן טהורים. והן הבעלים שטהורים הם יאכלוהו בטהרה:

ה"ג נאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה. דהואיל ואישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר:

ויידא אמר. והיכן אמר רבי זעירה דבר זה:

בא בטומאת הדם. קרבנות ציבור שנטמא הדם מהו שיהא הבשר נאכל:

היך עבידא. כלומר מאי קמיבעיא ליה:

מאחר שאין מתירין לו לזרוק. בשאר קרבנות אם נטמא הדם אין מתירין לו לזרוק ה"נ כמי שבא בטומא' דמי ואינו נאכל או דלמא כיון דאף בשאר קרבנות אם זרק הורצה הכא כמי שבא בטהרה דמי ונאכל:

נישמעינה מן הדא. כלומר תא שמע:

עון הקריבים. דהיינו טומאת דם ואמורין וקומץ ונסכים וקטורת:

ולא המקריבים. על טומאת הכהנים אין הציץ מרצה:

הפריש. מצינו שיש חילוק בין קרבין ליחיד לקריבין לציבור וכן בין מקריבין ליחיד ובין מקריבין לציבור והא דאמרינן שאינו נושא עון המקריבים היינו ביחיד אבל לא בציבור:

אם יש לו. קרבן אחר אומרים לו הבא אחרת תחתי':

המקריבים ליחיד. אם הכהנים טמאים אסורים לעשות קרבן יחיד:

מתניתא. דתנן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה:

בבא בטומאה משעה ראשונה. שהיו טמאים קודם שחיטה:

אינו נאכל בטומאה. דקרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

ה"ג יוצאין בזריקה בלא אכילה. הלכך כיון שהיתה השחיטה בטהרה ויכול לזרוק בטהרה לא יאכל הבשר בטומאה:

ה"ג ונטמא הדם והציבור:

מפני מראית העין. הא דאמרינן ואל יאכל הבשר בטומאה לאו דרבי נתן אלא מפני מראית העין:

ה"ג שלא יאמרו ראינו פסח בא בטהרה ונאכל בטומאה. וה"פ גזרינן שמא יהיו סוברים דגם בשעת הזריקה היו טהורים ואח"כ נטמאו ואז אפילו לרבנן אסורים באכילה:

ופריך מעתה לא יזרוק הדם בטומאה. אם אתה חושש בכך ניחוש נמי בזריקת הדם שיטעו ויסברו אף אם הכהנים וכלי שרת טהורין מותרין לעשות בטומאה:

הא סופך מימר. על כרחך לומר דהך ברייתא דרבי נתן היא:

מודה רבי נתן בחולה ובזקן. דגברא דחזי לאכילה בשעת שחיטה בעינן:

שנטמא עובד שלה. כלומר שניטמא השוחט הפסח וטימ' הבשר בשעת שחיטה שאינו ראוי לאכילה שנידחין לפסח שני:

שנמצא יבלת בעורה. של הקרבן שמעולם לא היה הבשר ראוי לאכילה שהן נדחין לפסח שני דמודה ר"נ דבעינן שיהא הבשר ובני החבורה ראויין לאכילה בשעת שחיטה:

יבלת. מום הפוסל את הקרבן כדכתיב או יבלת וגומר:

בעורה של אחת מהם. ואין ידוע מאיזה פסח עור זה ואותו פסח פסול הוא:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה