אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל

פרק ה · הלכה ד

הלכה ג

מתני' עובר בלא תעשה. דלא תשחט על חמץ וגומר:

אף התמיד. של בין הערבים דערב פסח ששחטו על החמץ וטעמא יליף בגמרא:

רבי שמעון אומר הפסח בי"ד. ששחטו על החמץ:

לשמו חייב. משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא:

ושלא לשמו פטור. דפסול הוא וס"ל לר"ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה:

ושאר כל הזבחים ששחטן בי"ד לאחר חצות על החמץ בין לשמן בין שלא לשמן ואע"פ שכשירין הן כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין פטור:

ובמועד. בתוך הפסח אם לשמו שחטו לפסח על החמץ פטור מלא תשחט דפסח שלא בזמנו פסול לשמו והוי לה שחיטה שאינה ראויה:

שלא לשמו. אלא לשם שלמים:

חייב. דלהכי קאי והויא ליה שחיטה ראויה וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא מלקות נמי דשחיטה:

ושאר כל הזבחים. ששחטן במועד על החמץ:

בין לשמו וכו' חייב. דהא כשירין הוא וקרא אשאר זבחים נמי אזהר:

חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. דפסולה היא משום דכתי' ושחט אותה לחטאת ולא הנשחטת שלא לשמה:

גמ' הזורק. דם הפסח על החמץ מניין שהוא עובר בלא תעשה:

לא תשחט על חמץ דם. היינו זריקה:

ממה שהוא מתחייב על הזריקה. תיפוק ליה כיון שיש לו בשעת זריקה כ"ש שהיה לו בשעת שחיטה הקודמת לזריקה וכבר נפסל הזבח ותו ליכא לחייבו עליו אלא ודאי שאף שנשחט על החמץ כשר:

תיפתר וכו'. כלו' לעולם הפסח עצמו פסול אם נשחט על החמץ ודקשיא אזריקה לא ליחייב דאיירי שנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה ולא נפסל הזבח בשחיטה:

או שהיה. א' שוחט שלא היה לו חמץ ולזורק יש לו חמץ:

תני חזקיה לעולם הזבח פסול ואיירי באדם אחד השוחט והזורק ואפ"ה חייב שתים דכיון דהתורה קראתו זבחי אף לאחר שנשחט על החמץ מחייבין עליו ל"א חזקיה תני דמקרא מוכח אפילו נשחט על החמץ כשר דקרא אותו זבחי אף לאחר שנשחט על החמץ דאל"כ הל"ל לא תשחט דם זבחי על החמץ ואי איפסיל ליה לאו זבחי ה' הוא וכ"נ עיקר:

אילולי דתניתה חזקיה. שהזבח כשר והיינו מוצאין שחייב על דבר פסול והיינו מחייבין המחמץ את המנחה הפסולה:

המחמץ. והמנחה הפסולה פליגי תרי תנאי איכא דתני חייב ואיכא דתני פטור:

אר"ח ולא פליגי מ"ד חייב בשנפסלה המנחה מחמת שנתחמצה הלכך גם המחמץ אחריו חייב:

מ"ד פטור בשלא נפסלה המנחה מחמת חימוצה אלא מחמת דבר אחר כגון יוצא וטמא הלכך פטור המחמץ:

רשב"ל אמר הוא דחייב השוחט את הפסח על החמץ דוקא כשהשוחט אחד מבני החבורה אבל אם שחט אחר שאינו מבני חבורה אע"פ שיש לו או לאחד מבני חבורה חמץ פטורין:

ה"ג מ"ד חייב שנאמר לא תשחט ולא ילין וכ"ה בבבלי. וה"פ כל שיש בו משום לא ילין עוברין עליו משום לא תשחט ואימורין ישנו בבל ילין:

מ"ד פטור זבחי. לא תשחט על חמץ דם זבחי:

שאינן מעכבין כפרה. דעיקר כפרה בדם שנא' כי הדם הוא בנפש יכפר:

מלק עוף. של מחוסר כיפורים על חמץ בארבעה עשר לאחר התמיד דמותר להביא כפרתו בי"ד לאחר התמיד כדלעיל בר"פ:

מ"ד חייב ניחא. דכתיב דם מכל מקום וזבחי אפילו עוף מין זבח הוא:

מאן דאמר פטור מ"ט. הוא עוף מין זבח הוא וזבחי איצטריך לדרשות אחרות:

ואין למידין עונש מפטור. דסובר דאיצטריך דם למעט עבודות שאינן דם ואין ללמוד ממנו חיוב:

שחייבין עליה בחוץ. אם שחט קדשים בחוץ חייב אבל המקבל והמהלך פטור שנא' אשר יעלה עולה או זבח מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה חייבין עליו יצאו אלו שאינן גמר עבודה:

ה"ג ת"ל דם. והיינו זריקה:

ר"י בר זבדי הקשה לפני ר' יוסי מה ראית לדרוש שני המקראות הללו לפטור דון אותם לחיוב ונאמר זבח לרבות הקטרת אימורין ודם לרבות מקבל ומהלך:

ה"ג יכול המקטיר אימורין על חמץ יהא חייב ת"ל זבח וכו' אף אני ארבה הקטר אימורין וכו' יכול המקבל והמהלך על חמץ יהא פטור ת"ל דם מה זריקה וכו':

א"ל דבר השוה בשניהן מלמדין שאני יכול לקיים בו שני הדברים שיהא מעכב כפרה וחייבין עליו בחוץ מלמדין שיהא חייב דבזבח ודם איכא תרווייהו:

תמן תנינן. בריש ביצה:

בככותבת. תמרה:

לא שנו. כי פליגי בית שמאי ובית הלל לביעורו דבית שמאי סוברים מדאיצטריך קרא למיכתבינהו לתרווייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שמע מינה דיש חילוק בשיעורן:

אבל לאכילה. אפי' לב"ש חייב אפילו על חמץ בכזית:

וה"ג בין לביעורו בין לאכילה בככותבת:

מנן שמע רבי הדא מילתא. ממי שמע ר' דבר זה דבתרווייהו פליגי:

ה"ג א"ל ואנן אמרין רבי אבהו בשם ר"י לביעורו בככותבת לאכילה בכזית. כן מוכח בירושלמי בפרק קמא דביצה וכן מסיק בבבלי שם וכן משמע מבעיא דבסמוך:

שחטו על חמץ וכו'. לב"ש מיבעיא ליה אם שחט הפסח על החמץ מי סגי בכזית כאכילה או בעינן ככותבת כביעורו:

תמן א"ר ירמיה. ותו קמיבעיא ליה לעיל בפרק כל שעה אר"י שאם שני חצאי זיתים בתוך הבית אין מצטרפין לחייבו ולבערן אם שחט עליהן הפסח מהו מי אמרינן אלו היו בתוך הבית אין מצטרפין השתא נמי פטור או דלמא אלו היה בתוך הכלי היו מצטרפין השתא נמי חייב:

שחטו על שיאור. ותו קמיבעיא ליה אם שחט הפסח על שיאור מהו שיהא חייב:

מאחר דאמר רבי הונא בשם רב. לעיל בפרק ואלו עוברין דמותר להאכיל שיאור לכלבו פטור נמי אם שחט הפסח עליו או דלמא כיון דסבר רב דלוקה על אכילתו חייב אם שחט הפסח עליו:

אפילו נתון. החמץ עמו בירושלים חייב עליו:

דין כדעתיה וכו'. כלומר ואזדו לטעמייהו:

שני י"ט של גליות. העושה מלאכה בהן והתרו בו:

מקבלין התראה על הספק. ואם עשה בשניהם לוקה וה"נ אע"ג דלא חזינן ליה לחמץ בשעת התראה ואיכא למימר דנאכל או נאבד אפ"ה התראה מעלייתא ולוקין עליו אי אשתכח דה"ל בשעת שחיטה:

הכל מודים שאם היה החמץ נתון נגד השוחט שיכול לראותו דרך חלון ואפילו הוא בירושלים חיי' אפי' לרשב"ל דהא לאו התראת ספק הוא:

מ"ד ספק. דטעמו דרשב"ל משום דהוא התראת ספק הכא ודאי הוא וחייב:

מ"ד בעזרה. דטעמו דרשב"ל דדריש על בסמוך והכא כתיב לא תשחט על חמץ דמשמע שיהא עזרה הא בירושלי' אע"פ שהוא רואהו פטור:

דם זבחי. לשון רבים מרבינן נמי התמיד דאף הקרי משמע זבחי המיוחד לי והיינו התמיד:

ומשני אחר שריבה הכתוב. מיעט ג"כ דלא כתב בחד קרא דם זבחי דהוה משמע בכולן לחייב בי"ד:

מרבה אני. לחייב שאר כל הזבחים בחולו של מועד שכן מצינו שהחמיר הכתוב בחמץ בחול המועד שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא משא"כ בי"ד אינו עובר על בל יראה:

ואתיא הא דר"ש כי האי דאר"מ לעיל בפ"ק:

משש שעות ולמעלה. עד הערב מדרבנן:

א"ר מנא וכו'. בא לתרץ למה במועד פסח לשמו פטור הא כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח לכך קאמר הא דכתיב זבח חג הפסח היינו בי"ד דוקא שאז מיקרי זבח חג הפסח משא"כ במועד שבא שלמים:

חבורה היתה מקשה. כולם הסכימו בקושיא זו:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן הא דתנן במתני' במועד לשמו פטור שלא לשמו חייב:

אם בשעבד. הפסח והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון קודם הקרבה והרי שניהן קיימין:

ה"ג בין לשמו בין שלא לשמו פסול וניתק לרעייה. דהכי תנן לקמן בפ' מי שהיה טמא אר"ע אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה:

ואם בשאבד ונמצא לאחר שחיטת הפסח:

ה"ג בין לשמו בין שלא לשמו כשר. שלמים הוא דהכי תנן בסיפא דמתניתין דלעיל אחר שחיטת הפסח קרב שלמים:

וקיימנה וכו'. ושנינן דמתני' איירי בשנטמאו הבעלים בי"ד או שהזידו. ולא הקריבו אותו בי"ד דסתמו לפסח שני קאי הלכך לשמו פטור דפסול הוא ושלא לשמו חייב דשלמים הוא:

והיידונו לשמו פטור. ואיזהו לשמו דפטור וכשר אפילו צריכין בעלים לפסח שני ויותר נראה דהכי גרסינן והידינו שלא לשמו פטור:

בשעברה שנתו בין פסח ראשון לב'. ואינו ראוי לפסח שני והוה שלמים מיהו עקירה בעיא דלחייב עליה משום ששחטו על חמץ:

בשעובר זמן כפרתו. קס"ד שהפרישו לפסחו בפסח שעבר:

פסח שעיבר זמנו. כגון שעברה שנתו או שמתו הבעלים ושחטו לשמו בארבעה עשר דה"ל שוחט שלמים לשם פסח:

או ששחט. א' מכל הזבחים לשם פסח בי"ד:

כשוחט פסח לשם שלמים. דודאי פסול כדאמרינן לעיל ה"ה שלמים ששחטן לשמו פסול:

כשוחט שלמים לשם פסח בשאר ימות השנה דודאי כשר כ"ש בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיכשיר אחרים לשמו:

ופריך מכיון שעיבר זמנו ל"ש דהיא השוחט פסח לשם שלמים או השוחט שלמים לשם פסח דהא לאחר הפסח שעבר היה שלמים והיינו השוחט אחריה לשם פסח:

ומשני ע"ד דר"ח איירי בשעיברה שנתו בין ראשון לשני. ועדיין זמנו שיש לבעלים להקריב פסח בשני אלא שהפסח הזה יעבור שנתו ופסול דשה תמים בן שנה כתיב גבי פסח:

בשעיבר זמן כפרתו. כגון שמתו הבעלים ואינו ראוי עוד לפסח:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה