קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ה
הלכה א
מתני' תמיד. של בין הערבים:
נשחט כל ימות השנה:
וקרב בתשע ומחצה. גמר הקרבתו שהיו שוהין שעה אחת בעשייתו:
ערב פסחים. מקדמינן ליה משום דבעי למיעבד פסח אחריו:
חל ערב פסח להיות בערב שבת. בעינן לאקדומי טפי משום דבעי לשחוט פסח אחריו ולצלותו מבעוד יום:
גמ' כתיב וזה אשר תעשה על המזבח. כבשים בני שנה שנים ליום תמיד:
הייתי אומר יקריבו שניהן. כל זמן שירצו או שניהן בשחרית או שניהן בערב דלא קפיד קרא אלא שיקריב שנים ליום:
עם הנץ החמה. דכתיב בבקר:
עם דמדומי חמה. היינו לעתות ערב דכתיב בערב:
נאמר כאן. בתמיד בין הערבים:
ונאמר להלן. בפסח בין הערבים:
ופריך מה חמית מימר. מה ראית לומר דבין הערבים משמע משש שעות ולמעלן:
ומשני אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר וכו' כי ינטו צללי ערב. ואימתי הצל נוטה למערב משש שעות ולמעלה והוא קורא אותו ערב:
ופריך ויהא כשר לשחוט התמיד משש שעות ולמעלן. ואנן תנן במתני' תמיד נשחט בח' ומחצה:
ריב"ל אמר. מהכא שמעינן דנשחט בח' ומחצה:
בין הערבים כיצד. הא ודאי בהתחלת הערב ממש לא איירי קרא דא"כ לכתוב בערב בין הערבים ל"ל אלא לדרשא חלוק הערב לשני חלקים שתי שעות ומחצה לכאן קודם עשייתו וב' שעות ומחצה לאחריו:
לעיסוקו. היינו לעשייתו:
שבק ריב"ל רישא. דברייתא ואמר הסיפא לחוד:
דלכן. ולא כן הוא אלא כהא דתני חנניא בן יהודה:
שומע אני בין הערבים. דכתיב בפסח היינו בין שני ערבים בין ערב של י"ד ושל ט"ו:
יכול היום והלילה. של י"ד בכלל וכשירי' לשחיטת הפסח שהן בין תחלת הערב של י"ד עד תחלת ערב ט"ו:
ת"ל יום. דכתיב והיה לכם למשמרת עד י"ד יום משמע דוקא יום אבל לא לילה:
יכול בשתי שעות ביום אם שחט הפסח בב' שעות ביום י"ד יהא כשר:
ת"ל בערב. אשר תזבח בערב:
ה"ג נמצאת אומר שהפסח קרב בט' שעות ומחצה ונמצאת אומר שהתמיד קרב בט' ומחצה. וה"פ השתא דילפינן דבין הערבים דפסח הוא לאחר ט' שעות ומחצה ה"ה בין הערבים דתמיד נמי לאחר ט' שעות ומחצה:
הדא דתימר. לא אמרן שקרב בט' ומחצה אלא למצוה אבל לעיכוב אם שחטו מו' שעות ולמעלן כשר כדתנן לקמן בפרקין דאם שחט הפסח לאחר חצות כשר:
ופריך ויימר אף בשחרית כן. דבדיעבד כשר ל"א הא כתיב נמי יום ונאמר דבשחרית לאחר שתי שעות ומחצה כשר:
ומשני הכא. בערב כתיב בין הערבים לחלק אבל בשחרית מי כתיב בין הבקרים:
תפילות מאבות למדו. ולא אסמכוה רבנן אקרבנות לכך מתפללין מנחה משש שעות ולמעלן אפי' לכתחלה משא"כ תמיד לכתחילה בעינן דוקא בט' שעות ומחצה:
אב בית דין ל"ג. מאן תנא בין בחול בין בשבת. הקרבת תמיד בזמן א':
כסידרו. של תמיד בע"פ שחל בחול כך סידרו בע"פ שחל בשבת:
כסדרו בע"ש. שקרב התמיד בשש ומחצה כיון דבעי למיעבד פסח אחריו ה"נ בשבת דלא קרבו נדרים ונדבות אחריו מקדמינן ליה בשש ומחצה:
מאחר שעה לפלפולו. כלומר לצורך השאלות והדינים המתחדשים בכל ע"פ בהקרבת הפסח:
מקדים שעה אחת לעיסוקו. של פסח כיון דזמן קצר והמלאכה מרובה:
כדי שלא יכנסו למצות אכילת הפסח והמצה מבולבלין כשכור:
ופריך ויקרב פסח תחילה. מיד אחר שש והתמיד אחריו:
ומשני אם אומר את כן נמצאת אתה עוקר בין הערבים. דכתיב גבי פסח דמשמע בט' שעות ומחצה זמנו:
ופריך אם מקיים אתה בין הערבים. דפסח אתה עוקר בין הערבים דתמיד א"כ מאי בינייהו דהא עכ"פ צריכין לעקור בין הערבים אחד מאי חזית דעקרית להאי דלמא נעקור להאי דפסח:
ומשני תמיד אם מבטלו. בשלמא תמיד אע"ג דמבטלין בין הערבים דכתיב גבי' בע"פ מ"מ מקיימין אותו בשאר ימות השנה אבל בין הערבים דפסח אם אין מקיימין אותו בע"פ נמצא אתה מבטל אותו לגמרי:
ופריך ויקריב פסח תחלה. בין הערבים ותמיד אחריו סמוך לערב:
ומשני יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים. דבפסח כתיב שם תזבח את הפסח בערב וכתיב ושחטו אותו וכו'. בין הערבים ובתמיד לא נאמר בערב אלא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים:
ר' ירמיה. פריך מה ראית לומר בערב משמע מאוחר יותר מבין הערבים דלמא ערב קודם בין הערבים איירי והיינו משינטו צללי ערב והוא משש שעות ולמעלן והוא הערב הראשון דעלי' קאי בין הערבים:
אלא כן הוא. עיקר התירוץ:
יאוחר פסח שנאמר בו כבוא השמש. דמשמע סמוך לערב:
מתניתא. ברייתא מסייע לר"י והיינו בריית' דתני בה כבוא השמש אתה זובח:
שם תזבח את הפסח בערב. כבוא השמש מועד צאתך מארץ מצרים ומפרש לקרא דג' זמנים כתבו בו:
כבוא השמש אתה אוכל. היינו בלילה ממש:
מועד צאתך. שהוא סמוך ללילה אתה צולה:
ופריך ויקרבו תמיד ופסח כאחת. נמצא שני הכתובים בין הערבים קיימים:
ומשני אר"י. כתיב כבש שני תעשה בין הערבים משמע כבש אחד ולא פסח שני דישנו הרבה כבשים:
ה"ג תני ר"נ אומר בכל יום ויום תמיד נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה:
מהו בכל ע"פ ופסח. כלומר הא דתני ר"נ בכל יום ויום בכל ע"פ קאמר דס"ל אפילו חל ע"פ בחול נשחט התמיד בשש ומחצה. טעמיה דהאי תנא כדי ליתן ריוח חצי שעה לכל כת דפסח נשחט בג' כיתות נמצא כשהתמיד קרב בז' ומחצה נשתייר עוד עד הערב ד' שעות ומחצה הרי שעה ומחצה שעה אחת לעשייתו וחצי שעה ריוח בינתיים וכן בין התמיד לעשיית הפסח והאחרונה כלה עם דמדומי חמה:
קטורת לפסח. יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים:
פסח להטבת נרות. אף ע"ג דגם בנרות לא כתיב אלא בין הערבים היינו טעמא דמאחרין כדי שיקרבו נסכי תמיד עם הנרות אחר הפסח:
ת"ל עליה עולה. מפרש בסמוך:
אלא וערך עליה העולה. דמשמע העולה החשובה האמורה תחלה לכל העולות והיינו עולת התמיד דבפ' קרבנות דצו את אהרן קרבן תמיד כתיב ברישא:
מחוסרי כפרה. כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביא כפרתו אסור באכילת פסח כדין מחוסר כיפורים שאסור בקדשים בכרת כטמא:
הדא דתימא. לא אמרן שאין מחוסר כיפורים מביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים אלא בע"פ דוקא במצורע עשיר שמביא חטאת בהמה ובעיא הקטרה ואין הקטרה לאחר התמיד:
אבל במצורע עני. שאינו מביא אלא חטאת העוף ואין מקטירין ממנו על המזבח אפי' בשאר ימות השנה מקריב אפילו לאחר התמיד דעשה דהשלמה גבי הקטרה כתיב ועיקר טהרתו של מחוסר כפרה בחטאת תלויה דכתיב והקריבו לפני ה' וכפר עליה ובחטאת קאי ביולדת:
אר"ש בר אבדימי. לעולם במצורע עני איירי שהרי מביא אשם בהמה ועיקר טהרתו תלוי בו שהרי ניתן מדמו ע"ג בהונות:
הלכה ב
מתני' שלא לשמו. ששחטו לשם שלמים:
או קיבל או הוליך או זרק שלא לשמו. שבד' עבודות אלו הפסח נפסל במחשבתן אם לפסול או לפגל:
או לשמו ושלא לשמו. בגמרא מפרש אי במחשבת עבודה אחת קאמר אי במחשבת שתי עבודות כגון קיבל לשמו וזרק שלא לשמו:
פסול. מפרש בגמ' דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא. והאי הוא מיותר:
גמ' שאינן מעכבין את הכפרה. שנא' כי הדם הוא בנפש יכפר:
וכפר על המטהר. ולא על חבירו:
מעתה. אי הכי אף בהקטרה תפסול מחשבת בעלים דהא לא כתיב גביה אלא ועסה:
ת"ל וכפר. ואין כפרה אלא בזריקה דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר:
שאין מחשבת ערלים וטמאים פוסלין בה. שאם שחט החטאת לשם ערלים או טמאים אינה פסולה דקיי"ל ערל וטמא שרץ משלחין קרבנותי':
פסח שמחשבת ערלים וטמאים פוסלין בו. שנאמר איש לפי אוכליו:
ופריך לא אם אמרת בחטאת. ששינוי בעלים פוסלין בה שהיא ק"ק:
לא מחשבה למדת. הרי אינך רוצה ללמוד פסח מחטאת אלא לענין מחשבה וגבי מחשבה מצינו שפסח חמור מחטאת כדאמרינן לעיל שבפסח מחשבת ערלים וטמאים פוסלת:
ומחטאתו של מצורע אנו למידין. בתמיה דהאי קרא ועשה הכהן את החטאת וכפר וכו' לא לחידושה יצאה. בתמיה הא מהאי קרא למידין שאף נסכים ושל חטאת מצורע בעינן לשמה משא"כ בשאר נסכים ואין למידין מן החידוש:
שתהא פסולה שלא לשמה. דהיינו שינוי קדש:
לא מן. האי קרא דכתיב ושחט אותה לחטאת והאי קרא בחטאת חלב כתיב ואפ"ה ילפינן חטאת מצורע מיניה בהיקישא דזאת תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות א"כ בהאי היקישא ילפינן נמי כל החטאות מחטאת מצורע דשינוי בעלים פוסל בהן:
שחטו לשמו. שלא חישב על השחיטה אלא על הזריקה חישב בשעת שחיטה דהיינו מעבודה לעבודה:
יש שלא לשמו מעבודה לעבודה. מחשבה מועילה מעבודה לעבודה במחשבת שלא לשמו:
ה"ג רשב"ל אומר אין שלא לשמו וכו'. ויהא כשר. דלא יליף מפיגול כדמסיק רבי יוסי ה"ג אלו שחט על מנת לזרוק דמו למחר שמא אינו פיגול וה"פ דודאי פיגול הוא כדתנן פ"ב דזבחים השוחט את הזבח ע"מ לזרוק דמו למחר פיגול:
שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו. בשינוי קדש או שינוי בעלים נמי פסול:
מן תרתין מילין. בשני דברים לא דמי מחשבת פיגול לשינוי השם ואין למילף מפיגול:
שמא אינו כשר. בתמיה דודאי כשר דשינוי בעלים אינו אלא בזריקה דמוכפר עליה נפקא ועיקר כפרה בדם:
ה"ג שחטו לשמו לקבל דמו למחר פסול. דמחשבת פיגול פוסל מעבודה לעבודה אפי' משחיטה לקבלה דכתיב אם האכל יאכל מבשר זבח השלמים פיגול הוא לא ירצה בדברים המביאין לידי אכילה הכתוב מדבר:
אלו שחטו לשמו וכו'. כלומר ותו איכא בין מחשבת פיגול לשינוי שמו דאילו פיגול פוסל אפי' בהקטרה דכתי' ואם האכל יאכל בב' אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח:
להקטר אמוריו שלא לשמו כשר. דדוקא עבודה שהיא מעכבת כפרה פוסל דכתיב זבח פסח מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת כפרה יצאה הקטרת אימורין שאין מעכבין כפרה דעיקר כפרה בדם:
אר"י אני ראיתי את רבי ירמיה שתפס לרבי בא ושאל ממנו שיאמר לו מ"ט דר"י דאמר מחשבין מעבודה לעבודה בשינוי שמו:
נעשה וכו'. א"ל רבי בא דטעמא דר"י שנעשה כאלו חישב בשחיטה לשמו ושלא לשמו דפסול לכ"ע:
ה"ג א"ל ואין כיני שחטו לאוכליו וכו'. וה"פ א"כ לדבריך אף השוחט לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו יהא כשר דנימא שנעשה משעה ראשונה כאלו שחט לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר:
ה"ג לית יכול וכו' לזרוק דמו שלא לאוכליו פסול. וה"פ וכ"ת ה"נ שחט לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו דכשר לית יכיל אי אפשר לומר כן דאמר רבי אילא משמיה דרבי יוחנן דפסול:
ומשני אתא ר' יעקב בר אחא ואמר משמיה דר"י דכשר וליתא לקושית רבי ירמיה:
רבי יוסה. הביא ראיה דטעמיה דרבי יוחנן דאמרינן נעשה וכו' מהני תרי מימרות דאמר רבי יוחנן דפוסל בשינוי שמו מעבודה לעבודה ומכשיר בשוחט לאוכליו לזרוק שלא לאוכליו וכדמסיק:
כל שאילו יבוא לאותה העבודה וכו'. כל עבודה שאלו חישב בעצמה פוסלת המחשבה ה"נ אם חישב לה מעבודה אחרת פוסלת הלכך שחט על מנת לזרוק שלא לשמו פוסל שהרי אם זרק שלא לשמו פסול אבל אם שחט על מנת לקבל שלא לשמו כשר שהרי אם קיבל שלא לשמו כשר שאין עיקר פסול שינוי השם אלא בזריקה דכתיב וכפר עליו:
ה"ג אלו זרק לשמו לגמור הזריקה שלא לשמו שמא אינו פסול שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול:
ובשעת קבלה מחשב הוא. בתמיה וכי פוסלת המחשבה שבשעת קבלה לגמור הקבלה שלא לשמו הלכך אף בשחיטה אינה פוסלת:
ופריך אלו שחטו לשמו. על מנת להקטיר אימוריו למחר:
שמא אינו פיגול. בתמיה ודאי פיגול הוא דכתיב גבי פיגול ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח:
ובשעת הקטרה אינו מחשב. שאם חישב בשעת הקטרה חוץ לזמנו כשר שנאמר המקריב אותו לא יחשב זריקה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה מה זריקה שהיא עבודה מיוחדת ומעכבת כפרה אף כל עבודה שהיא מעכבת כפרה יצאה הקטרת אימורין שאינה מעכבת כפרה:
א"ל לא. תשיבני ממחשבת פיגול אמחשבת פסול דהיינו מחשבת שלא לשמו דהא אמר רבי יוסי דמשני טעמים לא דמיין מחשבת פיגול למחשבת פסול:
מה נפיק מן ביניהון. ל"ג ליה:
חילופין בשאר ימות השנה. פסח בשאר ימות השנה פלוגתייהו דר"י ורשב"ל הוא בהיפך דפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים ובעי עקירה ואם שחטו לשם פסח וזרק דמו לשם שלמים ר"י לקולא ורשב"ל לחומרא:
ע"ד דר"י כשר. דנעשה כשחט לשמו ושלא לשמו וה"ל כעוקר שם פסח מיניה וכשר:
ע"ד דרשב"ל פסול. דנעשה כשוחט לשם פסח וסובר דפסח בשאר ימות השנה פסול:
על דא א"ל אבא בר אבא. על הא דמייתי בסמוך הקשה לי אבוה דשמואל דאיהו אבא בר אבא דאינון אמרין:
שבני בבל אומרים. ואם מן הצאן קרבנו וכו'. לאו קרא יתירא קא דריש אלא משמעותא דקרא משמע ליה הכי ואם דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח שאינו בא אלא מן הצאן היה קרבנו הרי הוא לזבח שלמים ועל כרחך שלא בזמנו קאמר דאי בזמנו הא ילפינן לעיל דפסול א"נ מדכתיב לעיל אם מן הבקר קרבנו מכלל דהכא בצאן מיירי ואם כן מן הצאן מיותר לדרשא:
ה"ג התיבון הרי עולה מן הצאן. וה"פ מנ"ל דקרב דוקא שלמים דלמא קרב נמי עולה א"נ דלמא האי לזבח שלמים למותר עולה דקרב שלמים קאתי וזה נראה יותר. ומשני דבר שאינו בא אלא מן הצאן. מן הצאן קדריש:
התיבון הרי אשם. דלמא האי מן הצאן במותר אשם כתי' דאשם נמי איל תמים מן הצאן הוא ואינו בא מן הבקר:
דבר הבא מכל הצאן. בכבשים ובעזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים אלא מן האילים בלבד:
ה"ג בכל אתר את אמר מן למעט והכא את אמר מן לרבות. וה"פ בכל מקום את אומר מן למעט כגון מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא הנעבד והכא את אומר לרבות פסח שהוא דבר הבא מכל הצאן. הכי גרסינן אמר ר' מנא הכא נמי מן למעט מיעט שאינו בא בן שני שנים מיעט שאינו בא נקבה וגבי אשם נמי מן למעט הוא שאינו בא אלא מן האילים בלבד כ"ה בשקלים. וה"פ ה"נ כי מוקמינן ליה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן ב' שנים ולא אתי נקבה ומיהו הצאן מכל מין צאן משמע בין כבשים בין עזים ומיעוטא דמן לנקבות אתא ואי לאו ה"א דהצאן הוה מוקמינן ליה לאשם והוה ממעטים ממן שאינו בא אלא מן האילים בלבד:
ה"ג מעתה מותר הפסח בא עולה. ואין משנין דבר שהוא לאכילה כגון פסח בדבר שאינו לאכילה כגון עולה שהיא כולה כליל:
ואין משנין קדשים קלים. דהיינו פסח לעולה שהיא קדשי קדשים:
ה"ג אר"י על דא אמר ר' חנינא:
אלא א"כ. עקרו בשחיטה ששחטו לשם שלמים אבל אם שחטו לשם עולה פסול:
ואני אומר. דכל שלא לשמו בפסח כשר ואפילו שחטו לשם עולה:
לזבח שלמים. קרא יתירא הוא דהוה מצי למיכתב לשלמים:
כל שהוא זבח. כלומר לכל זבח שיזבחנו לשלמים יהיה:
משתנה למחשבת פסול. או לא. אם שחטו לשם עולה מיבעיא ליה אם אותה המחשבה הפוסלת בעולה פוסלת גם בו או לא:
היך עבידא. היכי דמי:
מ"מ פסול הוא. דאף אם שחט שלמים לזרוק דמו למחר פסול:
ה"ג שחטו ע"מ להקטיר מבשרו למחר אין תימר וכו'. וה"פ אם משתנה הוא למחשבת פסול אם חישב על העולה להקטיר בשרו למחר פיגול ואם אינו משתנה ה"ל כחישב על בשר שלמים להקטיר מבשרו למחר דפסול הוא ולא פיגול:
לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה מיבעיא ליה. פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו כשר הוא או פסול:
מכיון שאין לו שם. דלפסח לאו זימניה הוא ולשלמים לא אקדשיה:
נעשה כשוחטו. בשתיקה דתרווייהו לא מהני ואם שחטו בסתם כשר:
א"ל ואם כן ואפילו שחטו בשאר ימות השנה לשמו לזרוק דמו שלא לשמו יהא כשר דליהוי משעה ראשונה כשוחט לשמו ושלא לשמו דכשר:
מאן אמר בשתיקה כשר וכו'. מעיקרא דדינא קשיא מנ"ל למימר דשחט בשתיקה כשר או נאמר בעינן עקירה משום פסח לכך בשתיקה פסול:
הלכה ג
מתני' לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. דמקצת אוכלין לא פסלי:
ממרס בדמו שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה:
ואם נזרק קודם לתמיד כשר. ואע"ג דאמרינן לעיל יאוחר דבר שנא' בו כבוא השמש ובין הערבים למצוה אבל לא מיפסיל בהכי:
גמ' איש לפי אכלו. הראוי לאכול פרט לחולה ולזקן ולערל ואפילו הן מנויין:
סורסי. ארמי ועל שם שנקרא ארם סוריא קורא לשונם סורסי כמו ל' יוני או פרסי:
כוס. שחוט למימרא דבשעת שחיטה צריך להתכוין לאוכליו:
שאינן יכולין לאכול כזית. קס"ד שאם אחד מבני חבורה חולה או זקן שאינו יכול לאכול כזית פוסל:
ופריך הדא אמרה. שמע מינה שהקטן שנמנה על הפסח ואינו יכול לאכול כזית פוסל כי היכא דחולה פוסל:
הדא אמרה היה נתון וכו'. ושמע מינה אם שחטו על מי שהוא בדרך רחוקה פסול כיון שאינו יכול לאכול כזית:
הדא אמרה. ושמע מינה סיועא לדרומיים:
אימורין שאבדו. אם חישב עליהן מחשבת פסול הזבח פסול והני שאין יכולין לאכול כזית כמי שאינן הן ואפי' הכי אם חישב עליהן פוסלין:
שחטו שתאכל ממנו חצי חבורה פסול. דהא הכא נשתיירו הבריאים שיכולין לאכול כזית אפ"ה החולין פוסלין הזבח:
תיפתר שהיו כולן חולין. הוא דפסול אבל אם יש בבני חבורה בריאים שיכולין לאכול כזית מפסח כשר:
א"ל ניתני לשם בני חבורה פסולין. ולמה תני לשם חולה או זקן וכו' דמשמע אפילו חולה א' ביניהם פוסל על כולן:
אמר ליה. הא קמ"ל אפילו היו בבני חבורה כשירים ופסולים אלא שהוא שחטו לשם הפסולין פסול:
מתניתא. הא דתנן במתני' שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר לא ששחטו לשם שניהם אלא בשחטו לאוכליו לחוד לזרוק דמו לאוכליו ושלא לאוכליו וקמ"ל דאין מחשבת אוכלין בזריקה:
ה"ג אבל אם שחטו משעה הראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו פסול:
אלפן אגדה. למדני אגדה והם מדרשי' וטעמי הכתובים:
ומעוטי תורה. שאינן עוסקים בתורה כראוי ויש לחוש שיוציאו טעמי המקראות לענייני' זרים או ילעיגו עליהן ח"ו:
נהרדעאי. מבבל:
מה בין לשמו ושלא לשמו וכו'. מ"ש השוחט לשמו ושלא לשמו דפסול והשוחט לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר:
פסולו מגופו. מחשבת פסולו בגופו של קרבן אבל מחשבת אוכליו פסול דבר אחר הוא:
אין את יכול לבור. מה חלק לשמו ומה חלק שלא לשמו אבל אוכליו אפשר לברר חלק אוכלים לצד זה וחלק חולה וזקן בצד אחר:
נוהג בכל הקדשים. דלכתחילה צריך לשחטן לשמן:
את שמע תרתי. שמעינן דליתא לתרי חלוקים שחילק ר' יונתן:
הרי פסולו מחמת אחרים ואת יכול לברר פסולו. דהא פסולו מחמת אוכליו הוא:
ואת אמר הכין. בתמיה איך אמרת שזהו מה שחלוק לשמו ושלא לשמו מן אוכליו ושלא לאוכליו. אלא כן הוא החילוק הנכון מה שאמרת לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וכו':
אית לך חורי. יש לך עוד חילוק אחר:
אינו נוהג אלא בשחיטה. דכתיב איש לפי אכלו תכוסו:
לאוכליו כזיתין. חישב שיאכלו הראויין לאכילה כל אחד כזית וכן חישב על שלא לאוכליו ודאי כשר:
הכי גרסינן ושלא לאוכליו כחצי זיתין כ"ש דכשר:
לאוכליו כחצי זיתין ושלא לאוכליו כחצי זיתין מהו:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן דקמיבעיא להו דמילתא פשיטא דכשר ממה נפשך אם מהני המחשבה לכשר ומהני נמי לפסול הרי הוא לאוכליו ושלא לאוכליו ואם לא מהני המחשבה לכשר לפסול נמי לא מהני והוה ליה כשוחט סתם דכשר ל"א מיבעיא ליה אם לא הוה מחשבת חצי זית מחשבה מי אמרינן דה"ל כחוש' שלא לאוכלין או לא: